יום שישי, 29 באוקטובר 2021

מוחמד שריף אל פארוקי: "הערבים יסכימו לאמנה עם צרפת, שתעניק לה מונופול על כל מפעל בזיכיון בסוריה ובארץ ישראל" (20 בנובמבר 1915)

 

סגן מוחמד שריף אל-פארוקי (محمد شريف الفاروقي 1920-1891) נחשב לאחת הדמויות המרכזיות שהשתתפו במשא ומתן בין הבריטים לשריפים והמתקוממים הערבים במלחמת העולם הראשונה. חרף זאת אל-פארוקי איננו מאוזכר תדיר במחקרים היסטוריים רבים שעוסקים בקשרי המורדים הערבים והבריטים. מנגד, החוקרים מסתמכים בעיקר על איגרות מקמהון-חוסיין (1916-1915). כתוצאה מכך עולה תמונה חלקית בלבד של הבטחות שני הצדדים ובעקבותיה צצו מיתוסים שאין להם אחיזה במציאות. שניים מתוכם הם המיתוסים הבאים:

    א. בריטניה הבטיחה את ארץ ישראל לערבים.
    ב. האוכלוסייה הערבית עות'מאנית לחמה לצד הבריטים במלחמת העולם הראשונה.

ב-1920 נהרג אל-פארוקי בכביש בעיראק במהלך פשיטה שבטית.


תהליכים שהובילו לניהול המשא ומתן בין השריף לבריטים בתיווכו של אל-פארוקי

אל-פארוקי היה קצין מטה ערבי עות'מאני ממוסול וחבר חשוב באגודה חשאית של ערבים צעירים בשם אל-אחד. אגודה זו הייתה שלוחה של אל-פתאת האזרחית. אל-פארוקי הוצב בדמשק ומילא שם תפקיד מרכזי באירועים שקדמו למרד הערבי.

אל-פארוקי היה שלישו של פחרי פחה מפקד הדיוויזיה ה-12 העות'מאנית וסגנו של ג'מאל פחה, מפקד הארמיה הרביעית במלחמת העולם הראשונה. אל-פארוקי היה בעל שושלת יוחסין נכבדה, מצאצאיו של עומר אבן אל-פארוק, הח'ליף השני של האסלאם. הוא היה חבר באגודות חשאיות ערביות בדמשק,[1] וכבר בגיל 24 הגיע לעמדת הנהגה בהן. אל-פארוקי יזם את הידוק הקשרים בין אל-אחד לבין מקבילתה האזרחית, אל-פתאת. כאשר עמד יאסין אל-האשימי בראש ההנהגה העליונה של שתי האגודות, אל-אחד ואל פתאת, מונה אל-פארוקי לסגנו.[2]

בישיבת הוועדה העליונה של אל-פתאת שנערכה בשלהי 1914 [?] התקבלה ההחלטה הבאה:

כתוצאה מכניסתה של טורקיה למלחמה, קיים איום רציני על גורלם של המחוזות הערביים של האימפריה העות'מאנית ויש לעשות כל מאמץ להבטיח את שחרורם ועצמאותם; כמו כן, הוחלט כי במקרה שתתממש תוכנית אירופאית, תצטרך החברה לפעול לצד טורקיה על מנת להדוף כל פלישה זרה. [הדגשה שלי, י"ר]

דא עקא, המפגש של פייסל בן חוסיין  (בנו של השריף של מכה) עם ראשי האגודות החשאיות בדמשק ב-26 במרץ 1915, עורר אצל ג'מאל פחה את החשד שהאגודות הערביות רוקמות קנוניה נגד אימפריה העות'מאנית. פעולתו נגדן הביאה להתפרקותן ולהתפזרות חבריהן. כתוצאה מכך חלה תפנית חדה בנאמנות חברי הוועד כלפי השלטון העות'מאני. הם הפנו לו עורף והחליטו לשתף פעולה עם האויב הבריטי.[3]

ב-23 במאי 1915 היה אל-פארוקי חבר במשלחת ראשי האגודות אל-אחד ואל-פתאת שנועדה עם פייסל בשובו מקושטא. במפגש זה העבירו חברי המשלחת לפייסל את פרוטוקול דמשק, אשר לפיו נתבעת הכרה בריטית בעצמאות הארצות הערביות שגבולותיהן הן קו מרסין-אדנה עד קו הרוחב °37 צפון; האוקיינוס ההודי (למעט עדן) בדרום; גבול פרס במזרח; והים האדום והים התיכון במערב. במפגש זה הצהיר  אל-האשימי: "אין אנו מבקשים דבר, אין אנו צריכים דבר, כי יש לנו הכול. אתם רק צריכים להנהיג אותנו בראש המחנה" [הדגשה שלי, י"ר].

חוסיין, השריף של מכה, אימץ את תוכנית פרוטוקול דמשק שהתוותה את גבולות העצמאות הערבית. השריף כלל את התוכנית הזאת במכתבו למקמהון ב-14 ביולי 1915. מאוחר יותר, בעיצומן של פעולות הדיכוי שננקטו בידי ג'מאל פחה נגד הלאומנים הערבים, נעצר אל-פארוקי. על אף לא נמצאו נגדו ראיות מרשיעות, הוגלה לקושטא יחד עם אל-האשימי, אמין לוטפי ביי ועבד אל קאדר שהגו את התוכנית הסודית לערוק לשורות הברטים ולדרוש את תמיכתם. אל-פארוקי ומרכז האגודות בדמשק היו שותפים לרעיון העריקה שמטרותיה היו ליצור זהות בין האינטרסים של הערבים והבריטים ולהביע לפניהם מסר של ידידות: "עלינו להיות ידידים". כמו כן, הורו לאלה יצליחו לערוק, להרשים את הבריטים "בעוצמה של התנועה הערבית ובכנות נאמנותם ודבקותם" של הערבים הצעירים במטרה של השריף של מכה.[4]

כקצין עות'מאני נשלח אל-פארוקי לחזית גליפולי אך עקב התפרקות האגודות והחלטת הערבים הלאומיים לתמוך בבריטים ערק לבעלות הברית בשלהי 1915. הוא אמר להן שבידיו מידע חשוב לבריטים. הבריטים קפצו בשקיקה על מקור המידע. אל-פארוקי נלקח לחקירה בקהיר וגילה לסגן אלוף גילברט קלייטון שהאגודות החשאיות של הערבים הצעירים בסוריה ובמסופוטמיה החליטו לשתף פעולה עם ממשלת הוד מלכותו תמורת תמיכתה בעצמאות ערבית. משנודע לערבים הצעירים על הקשר שיצר השריף חוסיין עם הנציב העליון בקהיר, סר הנרי מקמהון הבינו שתוצאות המגע בין השניים עלולות להרחיק לכת, על כן מיהרו לנסח את תביעתם בנוגע לגבולה הצפוני של הקיסרות הערבית, דהיינו שהוא יעבור בקו מרסין-דיארבקיר. לאחר מכן נוצר מגע ישיר עם ג'דה. אל-פארוקי הזהיר את הבריטים שלמפלגת הערבים הצעירים השפעה רבה בסוריה ובמסופוטמיה ולכן טורקיה וגרמניה מחזרים אחרי מנהיגי האגודות ומבטיחים להם שימלאו את דרישותיהם עד תום. עם זאת הוסיף וציין לפני הבריטים שהערבים הצעירים סומכים על בריטניה ומעדיפים להגיע עמה להסכם, אך אם לא ייעתרו לדרישותיהם תוך שבועות אחדים, יעשו הערבים הצעירים יד אחת עם אויבם כדי להשיג את מיטב התנאים הרצויים להם.[5] 

דברי אל-פארוקי לא היו אלא פרי דמיונו. אפילו במשרד החוץ הגרמני אין תימוכין לכך. למעשה, ההפך הוא הנכון. ממשלת הטורקים הצעירים על נטיותיה הריכוזיות החזקות לא גילתה שום נכונות להעניק לערבים אוטונומיה, קל וחומר עצמאות. עצם שלטונו האוטוקרטי של ג'מאל פחה בסוריה ובארץ ישראל מפריך את הרעיון שהעלה אל-פארוקי לפני הבריטים. אדרבה, אף על פי שלא חסכו הגרמנים ביקורת מן הטורקים בשל ראייתם הצרה, היה בלתי אפשרי לחלוטין לנהל משא ומתן כלשהו עם אגודה חשאית ערבית מאחורי גבה של טורקיה. למעשה, תעודות גרמניות מפריכות את הונאתו של אל-פארוקי בדבר השפעת הערבים הצעירים והתסיסה המהפכנית באוכלוסייה. כך, למשל, בראשית דצמבר 1915 דיווח ד"ר פריפר, הקונסול הכללי בדמשק:

התנועה  האנטי-טורקית... החותרת לאוטונומיה ערבית נראה שנחלשה הרבה. בשכבות הביניים האמידות כמעט אין לרפורמיזם תומכים בכלל ובקרב בעלי הקרקעות הקטנים, הסוחרים והפועלים, שהם רוב בניינה ורוב מניינה של האוכלוסייה, הממשלה העות'מאנית מקובלת למדי... ניצחונותיו המזהירים של הצבא העות'מאני חיזקו את אמון העם בעתיד הקיסרות.

היסודות האנטי-טורקיים לא זכו כלל ועיקר לתמיכה רחבה, ולנוכח המחלוקת החריפה באוכלוסייה לא היו להתקוממות סיכויים גבוהים. מחליפו של ד"ר פריפר, ד"ר לויטפד הרדג, שכלל ועיקר לא היה אנטי-ערבי, דיווח ב-6 במאי 1916 לברלין ש"אין לחשוש מהתמרמרות בסוריה. הסורים הם חנוונים, לא לוחמים. כישרונותיהם כמהפכנים לוקים בחסר.[6] נוסף על כך, ג'מאל פחה מתאר בזיכרונותיו:

שנים עשר גדודים היו אך ורק של ערבים מסוריה ומארץ ישראל. לא היו טורקים מלבד גדודי המתנדבים של דרוויש ופלוגת חיל רגלים של מתנדבים מדוברודג'ה, שהקמתי עבור מטה הצבא. לא יכולה להיות הוכחה טובה יותר לשכנעני שהערבים לא יתקוממו ולא יבגדו... בתקופה זו החיילים היחידים בסוריה היו גדודים ערבים, ואם אלה היו מתמרדים לא היה לי שום דבר שיכול לדכא את המרד.[7]

אם כן, העדויות שהוצגו מפריכות את דבריו של אל-פארוקי. מסתבר שהוא בדה אותן על מנת לחזק את עמדת המיקוח של הערבים כלפי הבריטים ואכן הצליח במזימתו. שכן, חוקרו סגן אלוף קלייטון התרשם שהצעותיו "הן כבדות משקל ובעלות חשיבות מיידית" ושהעמדה המרדנית שנקט השריף חוסיין אכן משקפת את עמדת "הרוב בעמי ערב". קלייטון הבין שאם ימצאו הערבים הצעירים שהבריטים באים לקראתם, יפתח ועד הערבים הצעירים "תיכף ומיד" בפעולות בסוריה, בארץ ישראל, בבגדד ובמוסול – מקומות שהשפעתם ניכרת. מנגד, קלייטון חשש שאם לא תענה בריטניה להצעותיהם של הערבים הצעירים ואף תתחמק מהן, היא

תדחף את מפלגת הערבים הצעירים סופית לזרועות האויב. המנגנון שלהם יופעל מיד נגדנו בכל רחבי ארצות ערב והמנהיגים הערביים למיניהם, שכמעט כולם חברים במפלגת הערבים הצעירים או קשורים בה, יעברו, ללא ספק, לצדם... הג'יהאד, היה כישלון עד כה, עלול להפך למציאות עגומה מאוד שתוצאותיה... עלולות להיות הרסניות.

מפתיע שקלייטון – אדם נבון, מעשי ובעל ניסיון בקרב תושבי הארץ הערבים – קיבל את בדייתו של אל-פארוקי ללא עוררין. טענות אל-פארוקי ביססו את תפיסות מצרים הבריטית שהעולם הערבי מוכן למרד. חסידיו של שר המלחמה, הלורד פילדמרשל הוריישו קיצ'נר במצרים ובמקומות אחרים השתמשו במידע זה כדי לשכנע את הנרי מקמהון לעמוד בדרישותיו של חוסיין הואיל ובמידת מה היה מרד ערבי עשוי להקל על הכוחות הבריטיים הנלחמים בעות'מאנים. לדוגמה, הגנרל סר ג'ון מקסוול, מפקד מצרים, טען באוזני הלורד קיצ'נר שמן ההכרח למלא את דרישותיו של השריף של מכה:

ארגון רב עוצמה... ועד הערבים הצעירים... בעל השפעה ניכרת בצבא [עות'מאני] ובקרב מנהיגים ערביים... נחוש, לכאורה, בדעתו שהגיעה השעה לנקוט פעולה. הטורקים והגרמנים כבר נושאים ונותנים איתם ומוציאים כספים כדי לזכות בתמיכתם. אבל הצד הערבי נוטה בפירוש לצד אנגליה... אם יידחו הפניות שלהם או שתתעכב התשובה... יעברו הערבים לצד האויב ויפעלו יחד איתם... מצד שני עשויה עזרתם הפעילה... בתמורה לתמיכתנו, להיות בעלת חשיבות עליונה בחצי האי ערב, במסופוטמיה, בסוריה ובארץ ישראל.

תשובתו המיידית של קיצ'נר הייתה שהממשלה מעוניינת מאוד "לטפל בשאלה הערבית בצורה שתניח את דעתם של הערבים. עליך לעשות כמיטב יכולתך למניעת ניכור כלשהו בנאמנותם המסורתית של הערבים לאנגליה".[8]

 

התרשמות הבריטים מאל-פארוקי

אל-פארוקי נשא ונתן עם הבריטים החל מ-10 בספטמבר 1915 עד ל-20 בנובמבר של אותה שנה. הוא מילא תפקיד מכריע בהחלטת הבריטים לפתוח במשא ומתן עם השריף של מכה חוסיין. ואכן, מכתבו של חוסיין ב-14 ביולי 1915 פנה הישר לנציב הבריטי במצרים, מקמהון. מכתב זה התבסס על תוכנית המדינה הערבית שעלתה בפרוטוקול דמשק וזו הלשון:

הואיל וכל האומה הערבית, בלי יוצא מן הכלל, החליטה בשנים האחרונות להשיג את חירותה, ולתפוס את מושכות הממשל שלהם [של הערבים] הן בתיאוריה והן בפרקטיקה; ואילו הם זיהו והרגישו שזהו האינטרס של ממשלת בריטניה הגדולה לתמוך בהם ולסייע להם בהשגת כוונותיהם הנחרצות והחוקיות (המבוססות על שמירה על כבודם וכבוד חייהם) ללא מניעים נסתרים כלשהם שאינם קשורים לעניין זה;

והואיל והאינטרס שלהם (הערבים) הוא גם להעדיף את הסיוע של ממשלת בריטניה הגדולה בהתחשב במיקומם הגיאוגרפי ובאינטרסים הכלכליים שלהם, כמו גם בגישתה של הממשלה הנ"ל, הידועה לשני העמים ולכן אין צורך להדגיש אותה;

מסיבות אלה האומה הערבית רואה לנכון להגביל את עצמה, מאחר שהזמן קצר, לבקש מממשלת בריטניה הגדולה, אם מקובל עליה, לאשר, באמצעות מיופה כוח או נציגה, את ההצעות העיקריות הבאות, תוך השמטת העניינים המשניים, כך שיוכל להכין את כל האמצעים הדרושים להשגת מטרה נעלה זו, עד לרגע שתמצא את הזדמנות לנהל משא ומתן בפועל:-

ראשית, אנגליה תכיר בעצמאותן של מדינות ערב, השוכנות בצפון מרסינה ואדנה עד קו הרוחב ה-°37, ששם נמצאות בירה [البيرة], אורפה, מרדין, מידיאט, ג'יזרה (אבן עומר), עמדיה, עד גבול פרס; במזרח מגבולות פרס עד מפרץ בצרה; בדרום האוקיינוס ההודי, למעט עדן אשר תישאר כפי שהיא; ממערב לים סוף, הים התיכון עד מרסינה. אנגליה תאשר את הכרזת הח'ליפות הערבית של האסלאם.

שנית, הממשלה הערבית של השריף תכיר בכך שלאנגליה תהיה עדיפות על פני כל המפעלים הכלכליים בארצות ערב בכל פעם שתנאי המפעלים שווים אחרת.[9]

כחודש לאחר כתיבת המכתב הגיע שליחו של חוסיין, מוחמד אבן-עריף אל הנציבות הבריטית בקהיר. אבן-עריף הבטיח לרונלד סטורס, מזכיר הנציבות הבריטית במצרים לענייני המזרח, שהערבים "מוכנים ומזומנים" והוסיף את המסר הבא מטעם עבדאללה בנו של חוסיין: "מילתנו היא מילת כבוד ונעמוד בה אפילו במחיר חיינו; אין אנו מקבלים פקודות מהטורקים, הטורקים מקבלים פקודות מאתנו". עוד הוסיף שקצינים ערבים בצבא העות'מאני נשבעו אמונים לשריף והם מוכנים להילחם תחת דגלו. רבים כבר ערקו, ויוקרתו של השריף של מכה גאתה עד כי אפילו הסולטן מינה אותו למושלה הראשי ולמנהלה של החג'אז והוואלי, דהיינו: המושל הטורקי "נתון למרותו".[10]

ראוי לשים לב לשלושה עניינים חשובים במכתבו של השריף:

  • כל האומה הערבית תילחם בטורקיה למען עצמאותה.
  • הערבים יילחמו לצד בריטניה נגד האויב הטורקי.
  • הממשלה הערבית תתמוך באינטרסים הכלכליים של בריטניה.
אכן, ההצעות האלה של הערבים עשויות לסייע מאוד לבריטניה במלחמה: התקוממות ערבית כללית שביכולתה להחליש את הטורקים מבפנים והסכמים בין הצדדים שיביאו לחיזוק מעמדה ומצבה הכלכלי של בריטניה. 

עם זאת, בעת ההיא הבינו הבכירים הבריטים שהצעות הערבים אינן אלא משאלת לב. כך, למשל, הסביר סטורס: "באותה העת, וזו דעתי גם כיום, השריף פצה את פיו וממשלת בריטניה פתחה את ארנקה מעל ומעבר ... לא יכולנו להסתיר מעצמנו (ובקושי ממנו) שיומרותיו גובלות בטרגי-קומי".[11] במזכר מ-19 באוגוסט של אותה שנה כתב סטורס:

[חוסיין] לא קיבל שום מנדט משליטים [ערביים] אחרים... [ואשר לשאיפותיו הטריטוריאליות] ידוע לנו שהוא דורש, אולי כבסיס למשא ומתן, הרבה יותר ממה שיכול לצפות לו על פי זכות, תקווה או הכוח שבידו. הוא עוד ישנה את נימת הדברים בבוא הזמן דוגמת בני דתו במקומות אחרים.

גם שר החוץ של בריטניה, אדוארד גריי הבהיר במכתבו מ-21 בספטמבר 1916 לשגריר בריטניה ברומא סר ג'יימס רנל רוד שבאותה העת לא קפצו מיד על המציאה:

לא התקשינו להסכים לכל גבול שהשריף ביקש בדרום [דהיינו בחצי האי ערב], אבל בצפון ביקש השריף את סוריה, שם הכרנו מאז ומתמיד באינטרס הצרפתי והצרפתים לא היו נכונים לוותר לשריף על מקומות כמו דמשק בלא לדעת מה יהיו הגבולות של תחום השפעתם.

אמנם הצהרת "הידידות הכנה" של חוסיין נעמה לאוזניו של מקמהון והוא אף הדין רעיון "השבת החליפות לידי ערבי אמיתי", אך בעניין סוגיית גבולות ותיחומים, כל אימת שהמלחמה מתמשכת והטורקים עדיין יושבים הלכה למעשה במחוזותיהם שבאסיה, "טרם הגיע זמן [של השיחות] והן בגדר ברכה לבטלה". על תביעות הגבולות של השריף אמר מקמהון שהן "מופרזות מכל בחינה, בלי ספק מעבר לכל מה שקיווה לקבל. כמו כן במכתב תגובה שהוא שלח לחוסיין ב-30 באוגוסט 1915 נאמר:

במיוחד כפי שלמדנו, בהפתעה ובצער, שכמה מהערבים ממש בחלקים האלה, רחוקים מלסייע לנו, מזניחים את ההזדמנות העליונה הזו שלהם ומושיטים סיוע לגרמנים ולטורקים, לבוזז [despoiler] החדש הגרמני ולמדכא [oppressor] הטורקי הישן.[12]

לא רק אבן-עריף נכשל בפנייה אל הבריטים. גם חביב לוטפאללה, קצין מטה בצבא העות'מאני שהשתתף בהפיכת הטורקים הצעירים וערק לקהיר דרך אתונה, לא זכה לאמון. וכך לדוגמה כתב עליו הגנרל מקסוול:

האיש הוא... טיפוס סורי שחצני, חסר יסודות, מלא מזימות. הרשיתי לו לשוב לסוריה על מנת להביא או לשלוח לי מידע; הוא לא עשה זאת או זאת, אלא הניח לעצמו להתערב בין הטורקים וקיבל משרה מהם.[13]

אך אל-פארוקי שהגיע לקהיר ב-10 בספטמבר 1915 נחל הצלחה יוצאת מן הכלל. הודות לו חלה תפנית בגישה הבריטית כלפיי השריף של מכה. בקהיר התקבל בביתו של נעום שוקייר, נכבד סורי נוצרי שפעל בשירות המודיעין הבריטים, ושם פגש אחדים מראשי הקהילה הסורית בקהיר. בביתו של שוקייר נכחו רשיד רידא, רפיק אל-עזם, חאקי אל-עזם, ג'מיל אל-ריפאעי ועזיז ביי עלי אל-מסרי אשר לפניו חשף אל-פארוקי את מטרת שליחותו. אל-מסרי היה מייסד אל-אחד וקודמו של יאסין אל-האשימי.[14] לורנס איש ערב כינה אותו "אליל הקצינים הערבים".[15] אל-פארוקי פנה אל-מסרי עקב מעמדו. מעתה ואילך, שמותיהם נכרכו זה בזה במשא ומתן עם מקמהון, וכפי שצוין בסוף הסעיף הקודם, לאחר שנחקר אל-פארוקי בידי קלייטון, הצליח אל-פארוקי לשכנע בכירים בריטים בעלי השפעה שכדאי להם לשאת ולתת עם השריף של מכה.[16] נוסף על הנאמר לעיל, בסעיף 'תהליכים שהובילו לניהול המשא ומתן בין השריף לבריטים בתיווכו של אל-פארוקי' על ידי קלייטון, ב-9 באוקטובר 1915, כחודש לאחר חקירת אל-פארוקי, הוא גם כתב לגנרל סר רג'ינלד וינגייט, המושל כללי של סודן את הדברים הבאים:

היו לי דיונים מעניינים מאין כמותם עם קצין ערבי [אל-פארוקי]... הרוח החיה של המפלגה הפאן ערבית... מטרותיהם... הרבה יותר מתונות ומעשיות [מאלה של רשיד רידא] ודומה שאינן נגועות באותה המידה של קנאות מוסלמית. [מנהיגיהם] אינם נגררים אחר חלום האימפריה הערבית אלא נראים כאנשים סבירים, מוכנים ומזומנים למקח וממכר ומודעים היטב לעובדה שמרכיביה של אימפריה כזו אינם קיימים בקרב הערבים...[17]

בתזכיר שכתב ב-11 באוקטובר 1915, הסיק:

דומה שהמנהיגים בעלי ההשפעה [של המפלגה הערבית] קשובים לדברי היגיון ונכונים לקבל תוכנית הרבה פחות שאפתנית מזו שניסחו [בתחילה], שהנבונים מביניהם מודים כי היא חסרת תקווה...

[זאת ועוד,] מובן להם כי הגשמתו של רעיון האימפריה הערבית בשלמותו הוא בלתי מעשי, ומכל מקום [אל-פארוקי] מבין את משמעות התחייבויותיה הכובלות של אנגליה לבעלות בריתה במלחמה זו. המנוסים יותר מבינים, כפי הנראה, שאין לצפות כי אנגליה תתייחס בשוויון נפש להקמתה של אימפריה ערבית חזקה ומאוחדת, שתעשה יד אחת עם מצרים ותשכון על אם דרך המלך להודו. אבל מבוקשם הוא שאנגליה תבטיח לסייע להם להשיג מידה סבירה של עצמאות וממשלה אוטונומית באותן ארצות ערביות שאנגליה יכולה לומר ביושר כי האינטרסים שלה בהן עולים על אלה של בעלות בריתה... סוריה נכללת כמובן בתוכניתם, אך שומה עליהם להבין שלצרפת יש באזור שאיפות משלה. [הדגשה שלי, י"ר][18]

גנרל מקסוול לא בטח בלוטפאללה לעומת זאת דווקא התרשם מאל-פארוקי. בהסתמך על דיווחו של קלייטון, כתב מקסוול לקיצ'נר:

יש לנו יסוד לסברה שבמשא ומתן עם בריטניה הגדולה תהיה [המפלגה הערבית] מוכנה לקבל שינויים מרחיקי לכת... [הם] יתעקשו, דומני, על הכללת חלב, חומס, חמה ודמשק בתחומם.

[לכן,] אם נצליח להבהיר לצרפתים כי אנו ניצבים בפני שאלה גדולה, הנוגעת לעתיד האסלאם, אפשר שייטו יותר להסכים להסדר. [19]

במשרד החוץ ציין סר ג'ורג' קלרק את שביעות רצונו מהסכמת הערבים להכיר באינטרסים של צרפת. לדברי קלרק:

לא נוכל לרכוש את לב הערבים אלא אם כן נפייס בין תביעות הצרפתים לערבים, והמצב חייב להיות ברור בהחלט מן הצד הצרפתי והערבי גם יחד, שאם לא כן צפויות לנו צרות צרורות.[20]

חרף השתכנעותם של הבריטים לשתף פעולה עם השריף, לא היו לצרפתים אשליות, כלל וכלל, בנוגע לשיתוף פעולה עם הערבים. למשל, בפגישת נציג משרד החוץ הצרפתי, פרנסואה ז'ורז'-פּיקוֹ עם סר ארתור ניקולסון ב-23 בנובמבר 1915 בלונדון, הסביר לו פיקו שהרשויות הבריטיות בקהיר הפריזו בהערכת כוחה של התנועה הערבית הסורית והוסיף שצרפת מפקפקת במהימנותם. לא משנה מה יובטח להם, הערבים לא יעמדו בפני קריאה לסולידריות דתית שטורקיה וגרמניה מנצלות אותה בהצלחה רבה. יתרה מזאת, אם יעברו שבטים ערביים מסוימים לצד מעצמות ההסכמה, הם יפתחו מיד בקטטה אלימה בינם לבין עצמם.[21]

הערכת לשכת המזרח הצרפתית הייתה חדה עוד יותר:

הלבנטיני בכלל הוא נוכל ושקרן, או מוטב לומר, משמעותן של מילים בעיניו אינה זהה למשמעותן במערב. כשמציגים שאלות ללבנטיני, הוא משיב דרך המתאימה ביותר לאינטרסים שלו או הערבה לאוזני השואל. הוא יופתע מאוד אם יאמרו לו שהוא משקר... אין טעם לפנות אל נאמנותו או אל חוש הכבוד שלו; אלה הן המצאות מערביות שאינן מובנות כלל במזרח.

על הקשר בין הערכת הצרפתים והמשא ומתן בין הבריטים לאל-פארוקי הסביר ההיסטוריון פרופ' ישעיהו פרידמן:

וזה היה בדיוק מה שקרה בפרשת אל-פארוקי. הוא אמר לאנשי שיחו הבריטים בקהיר את מה שרצו לשמוע, ואילו יומרותיו הצנועות הוצגו בסבירות מתקתקה אשר שימשה רק לשימון גלגלי המסר שהיה בפיו. הוא מצא קהל שומעים שנכונותו להאמין לדבריו הייתה מופרזת במידה שלא תיאמן.[22]

 

הדיון של הבריטים עם אל פארוקי על השטחים שלצרפת יש אינטרס ונגיעתו לגורל ארץ ישראל

אחת הסוגיות המסובכות ביותר שעימן התמודדו החוקרים טמונה בשאלה, אם ארץ ישראל נכללה בהבטחותיה של בריטניה לערבים הצעירים או הייתה תמימות דעים בין הצדדים שארץ ישראל לא תיכלל בהבטחות הבריטים. כשנוברים בחליפת המכתבים בלבד בין מקמהון לחוסיין, ובייחוד במכתב מ-24 באוקטובר 1915, נמצא בלבול רב שבעקבותיו משתמע שלכאורה נכללה ארץ ישראל בהבטחות בריטניה לערבים. דא עקא, תיעוד הפגישה בין הנציגים הבריטים לבין שליחו של חוסיין, שריף אל-פארוקי מראים בעליל שגישה זו היא טעות מיסודה.  

נקדים ונציין שכחודש לפני הגעתו של אל-פארוקי לקהיר, כבר הספיקו מקמהון וחוסיין להחליף ביניהם שלושה מכתבים. נראה שבעיני הבריטים, המכתב הראשון ששלח חוסיין למקמהון ב-14 ביולי 1915 ובו התווה את הגבולות שהוא תובע, היווה בסיס למשא ומתן בלבד. לדוגמה, ב-19 באוגוסט 1915 כתב סטורס במזכר:

ידוע לו [לחוסיין] שהוא דורש, אולי כבסיס למשא ומתן, הרבה יותר ממה שהוא יכול לצפות לו על פי זכות, תקווה או הכוח שבידו. הוא עוד ישנה את נימת הדברים בבוא הזמן דוגמת בני דתו במקומות האחרים.[23]

ואכן, הצדק היה עם סטורס. לפני הגעת אל-פארוקי אל הבריטים, השיב חוסיין ב-9 בספטמבר  1915 למכתבו של מקמהון מ-30 באוגוסט של אותה שנה. במכתבו זה, שהיה השלישי בחליפת המכתבים בין השניים, נאמר:

אולם בגבולות אלה לא נכללו מקומות אשר בהם מיושבים בני גזע זר. זהו מצג שווא של מילים וכותרות.

...

אני סמוך ובטוח שהוד מעלתך לא יטיל ספק בכך שאני אישית אינני תובע את הגבולות הללו הכוללים רק את הגזע שלנו, אלא הם ההצעות של העם [בני עמנו].[24]

אם כן, השריף של מכה היה מוכן להתפשר במעט בעניין הגבולות. אישור נוסף להנחה זו מתקבל גם מהדברים של שליחו אל-פארוקי אשר נאמרו במהלך פגישותיו עם הבריטים בקהיר מ-9 באוקטובר עד 20 בנובמבר 1915. כבר במפגשו הראשון של השליח ניכרת נכונותו של השריף לפשרות בהתוויית הגבולות שתבע:

תוכניתנו חובקת את כל ארצות ערב, לרבות סוריה ומסופוטמיה, אך אם לא נוכל להשיג הכול, ברצוננו לקבל מה שבר השגה. [הדגשה שלי, י"ר]

מאמירה זו עולה שהשריף ושותפיו היו מודעים לעובדה שבעניין השטחים שתבעו, יש לבריטים התחייבות כלפי בעלי בריתם הצרפתים. יתר על כן, הערבים הכירו במעמד הצרפתים בסוריה. ב-11 באוקטובר, יומיים לאחר ביקורו הראשון של אל-פארוקי בקהיר, שלח קלייטון תזכיר על מפלגת הערבים הצעירים אשר לפיו מנהיגי האגודות הערביות "קשובים לקול ההיגיון והם מוכנים להשלים עם תוכנית הרבה פחות יומרנית מזו שנוסחה על ידם [ב-14 ביולי 1915]".[25] הצהרה זו של הצד הערבי לפני הבריטים הייתה מרגיעה בהחלט. שהרי ב-15 במאי 1915 קיבל מקמהון מכתב מווינגייט שבו הודיע לו האחרון:

בשיחותיי עם מנהיגי הערבים כאן, נראה לי שהם מודים עתה כי עלינו להוסיף ולהחזיק במסופוטמיה, ואני נוטה לחשוב כי מובן להם שחלקים מסוריה ומארץ ישראל לא יוכלו – לאור כל נסיבות העניין – להיכלל במדינה הריבונית האוטופית שלעתיד לבוא תהיה שלהם. כללו של דבר, הם נעשים הגיוניים יותר...

לכאורה הייתה סתירה בין ההודעה הזאת של וינגייט למקמהון להודעה שקיבל מקמהון מהשריף חודשיים לאחר מכן. ב-22 באוגוסט, כשמונה ימים לפני תגובת מקמהון לשריף, כתב וינגייט במסמך של משרד החוץ כי הדרישות לגבולות המדינה הערבית שתבע השריף "מופרזות מכל בחינה, בלי ספק מעבר לכל מה שקיווה לקבל. גם סר יוסף אוסטן צ'מברלין, השר לענייני הודו, קבע חד וחלק שתביעות השריף "בלתי קבילות... דומה ש[הן] הוכתבו על פי שאיפות פאן ערביות קיצוניות".[26]

עם זאת, נראה שהעלאת התביעות הצרפתיות לפני אל-פארוקי אכן הצליחו לקדם את המשא ומתן בין הבריטים לשריף. עוד באותו שלב מוקדם במשא ומתן בין אל-פארוקי לבריטים העלה מקמהון לפני בן שיחו הערבי שבריטניה איננה נהנית מ"יד חופשית בנוגע לכל ערב... הנציגים הערבים כאן הבינו זאת היטב והודו בכך", ותשובתו של אל פארוקי הייתה כמתואר במכתב ששלח מקמהון (18 באוקטובר 1915) אל גריי בבקשתו לדעת אילו התחייבויות עליו להעביר לשריף ולמפלגה הערבית באמצעות אל-פארוקי:

אנגליה תכיר בחסינותם המוחלטת של המקומות הקדושים ותערוב להם כנגד תוקפנות [מבחוץ]. אשר לגבולות הצפוניים מערביים שהציע השריף של מכה, אל-פארוקי חושב שהערבים ישלימו עם תיקון שישאיר בערב את המחוזות [ولاية – "וילאיה"] הערביים הטהורים חלב, דמשק, חמה וחומס, שלכיבושם בידי הצרפתים הם יתנגדו בכוח הנשק. הוא גם מקבל את העובדה שהאינטרסים הבריטיים מחייבים אמצעים מיוחדים של שליטה בריטית בוילאייט בצרה.[27]

גם מהמברק של מקסוול ללורד קיצ'נר ב-16 באוקטובר, יומיים לפני ששלח מקמהון את מכתבו,  ברור שעיקר דאגתם של השריף ועמיתיו הייתה הכללתן של חלב, חומס, חמה ודמשק במדינה הערבית העתידית. כך גם התרשם אוברי הרברט, חבר בית הנבחרים, שנועד באותה העת עם קלייטון, עם סר יהושע מילנה, עם צ'יתהם (הנציב העליון בפועל, עד לבואו של סר הנרי מקמהון) ועם מקמהון. בהמשך למכתב ששלח מקמהון אל גריי ב-18 באוקטובר צוין:

כיבוש המחוזות [ولاية – "וילאיה"] הערביים הטהורים של חלב, חמה, חומס ודמשק בידי צרפת ייתקל בהתנגדותם האלימה של הערבים, אבל פרט לכך הם ישלימו עם שינויים בגבולות הצפוניים המערביים שהציע השריף של מכה... [28]

השימוש במילה 'מחוזות' לתאר את חלב, חמה, חומס ודמשק מעורר פליאה. המפה הבאה ממחישה זאת:

לכל מחוז הייתה בירה הנקראת על שם המחוז. חלב ודמשק בלבד מופיעות ברשימת המחוזות הטורקיים. אין כל אזכור למחוז חמה או חומס. במפות הבאות מעניין לראות את מעמדן של חמה ושל חומס:

This work, is a derivative of "A detailed map showing the Ottoman Empire and its dependencies, including its administrative divisions, in 1899 CE (1317 Hijri)." by AbdurRahman AbdulMoneim, used under CC BY-SA 4.0. This licensed under CC BY-SA 4.0 by Yoni Rainey.

לכל היותר הייתה חמה סנג'ק (תת מחוז) במחוז דמשק, ואילו חומס הייתה עיר בלבד בתוך הסנג'ק של חמה. אם כן, מדוע נכרכו יחדיו ארבעת השמות: חלב, חמה, חומס ודמשק? בתשובתו לשריף ב-24 באוקטובר 1915 הסביר מקמהון לחוסיין כדלקמן:

שני המחוזות מרסין ואלכסנדרטה [איסכנדרון] וחלקים של סוריה [הכוונה לסוריה הגדולה - بلاد الشام, בלאד א-שאם] השוכנים ממערב למחוזות דמשק, חומס, חמה ולחלב אינם יכולים להיקרא ערביים טהורים, ואין לכלול אותם בגבולות המבוקשים.[29]

המילה בערבית למחוז במכתב הזה הייתה כאמור 'וילאיה' (ولاية), יחידה מנהלתית הגדולה ביותר. אם נתייחס לדמשק ולחלב בתור מחוזות, אז כפי שאנו רואים במפה קיימת סתירה מסוימת לגבי אותם החלקים השוכנים ממערבה אליהם. ממערבה למחוז חלב יש ים ומכאן, לא ייתכן שהכוונה הייתה למחוז חלב. מה גם שמרסין ואלכסנדרטה היו, לכל היותר, ערבים ואלכסנדרטה הפכה לסנג'ק בחלב רק ב-1923. המסקנה המתבקשת היא שלמעשה המחוזות מציינים את סביבת הערים, ואכן לאחר המלחמה העלו הערבים את הטיעון הזה. ו גם בימינו היסטוריונים פרו-פלסטינים ואחרים משתמשים בו וטוענים שארץ ישראל אכן נכללה בהבטחת מקמהון כמתואר במפה הבאה:

לפי החוקרים הפרו-פלסטינים, הסימון בכחול מציין את סך כל השטח שלא נכלל בהבטחתו של מקמהון

הצמדת המונח 'מחוז' אל ארבעת הערים נטבעה לראשונה במשא ומתן על ידי אל-פארוקי. בהתחשב ברשימת התביעות המקסימליות של הצד הערבי שהוצגה לעיל: "תוכניתנו חובקת את כל הארצות הערביות לרבות סוריה ומסופוטמיה, אך אם לא נוכל לקבל הכול, נרצה כמה שנוכל לקבל", לא ייתכן שאל-פארוקי התכוון ל'מחוזות' במובן המצומצם של "סביבה קרובה", משום שאז צרפת שלטה ללא מצרים בשטח שמדרום לדמשק, אשר בו עוברת דרכם של עולי הרגל למדינה ולמכה. וכפי שהסביר אל-פארוקי, הצד הערבי יתנגד בתוקף אם צרפת תפלוש אל ארבעת ה'מחוזות' הללו ולא אמר מאומה על שטחים אחרים שאליהם עלולה צרפת לפלוש. אם אכן התכוון לסביבת ערים אז הדבר היה מנחית מהלומה קטלנית על שאיפותיהם הלאומיות של הערבים ואף פוגע ברגשות העולם המוסלמי בכלל. לכן ניתן להסיק שכאשר השתמש אל-פארוקי במונח 'מחוזות', הייתה כוונתו לשטח המשתרע מחלב ועד מפרץ עקבה (אילת), עם חיבור לחצי האי ערב. חיבור כזה היה חיוני מאוד לאגודות החשאיות הערביות. על כך ניתן ללמוד מהדיווח ששלח מקמהון לגריי ב-12 באוקטובר על חקירתו של אל-פארוקי שם הצהיר האחרון:

עוד גילינו כי השריף של מכה נמצא בקשר עם הנציב העליון במצרים וכי... האנגלים הביעו את הסכמתם להקמת אימפריה ערבית בידי השריף, אך גבולות אימפריה זו לא הוגדרו. נאמר שתחומי שלטונות של השריף יכללו "את השריף ואת הסרים למרותו". כאשר נשמע הביטוי הזה בדמשק, הועלה הרעיון שגבולה הצפוני של אימפריית השריף צריך להיות קו "מרסין-דיארבקיר".

הלכה למעשה, תכניתם של הלאומנים הערבים לכלול את הערים חלב, חמה, חומס ודמשק במדינה הערבית שתהיה נתונה למרות השריף של מכה הייתה על מנת ליהנות מהבטחות הבריטים לספק נשק וכסף, ולתמוך בעצמאות ערבית.[30]

חשוב לשים לב לסדר שבו נמנו ארבע הערים: "המחוזות חלב, דמשק, חמה וחומס". די היה לאל-פארוקי ב"מחוזות חלב ודמשק" כדי להביע את מלוא כוונתו, אך ככל הנראה, הוא ביקש להטעים את הרציפות הטריטוריאלית של פנים סוריה, ועל כן מנה גם את הערים חמה וחומס לצד המחוזות הכוללים אותם, חלב ודמשק. פנים סוריה היה חיוני לאינטרסים הערביים, וכפי שהובהר אם צרפת תשתלט על אזור זה, היא תיתקל "בכוח הנשק".

לכל אורך המשא ומתן, שנערך בראשית אוקטובר ועד שלהי נובמבר, לא הזכיר אל-פארוקי שהערבים יילחמו גם על מחוז ביירות וגם על סנג'ק ירושלים. [31] וכפי שראינו במאמר צרפת חתמה על הסכם עם טורקיה וגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה, היו לצרפת ולקהילה הבינלאומית בכלל בלבנון ובארץ ישראל, הנכללות בתוך מחוז ביירות וסנג'ק ירושלים, אינטרסים ותיקים (ראו במפה הבאה). לפיכך במהלך המשא ומתן עם הערבים דאגו הבריטים להוציא מחוץ לתחום את האזורים הללו של לבנון וארץ ישראל.[32]

 

This work "Map of Ottoman Syria (1900) within the Ottoman Levant", is a derivative of "a map of Ottoman Syria in 1918 based on these maps" by HD1986, used under CC BY-SA 3.0. "Map of Ottoman Syria (1900) within the Ottoman Levant" is licensed under CC BY-SA 3.0 by Rafy.

מהציטוטים שהוצגו לעיל ברור מאליו שהטמעת השימוש 'מחוזות' לא נגעה כלל ועיקר לארץ ישראל. המונח התייחס אך ורק לפנים סוריה. יתרה מזאת בהתייחס למחוזות, הביטוי 'ערביים טהורים' שיקף אף הוא את כוונתו של אל-פארוקי. נוסח זה, יחד עם הבטחת השריף ממכתבו האחרון (9 בספטמבר 1915) לפני בואו של אל-פארוקי לפגישה עם הבריטים בקהיר כי "בגבולות אלה הם לא כללו את המקומות המיושבים בידי [בני] גזע זר", הבהירה, מעל לכל ספק, בליבו של מקמהון בדבר מהות התיקונים שהכניסו המנהיגים הערבים. ב-7 בנובמבר 1915 שלח מקמהון מכתב מרגיע למשרד החוץ בנוגע לשיחתו עם אל-פארוקי שם הסביר שהערבים "לא כללו את המקומות המיושבים בידי [בני] גזע זר בטריטוריות שהם תובעים".[33]

בהקשר זה ראוי לציין כי באותן השנים היה אומדן היהודים בארץ ישראל בין 85,000 ל-120,000, עם זאת מרבית המקורות סבורים שהמספר 85,000 שנקב רופין הוא הקרוב ביותר למציאות. אם כן, היהודים היוו בין עשירית לשישית מכלל האוכלוסייה בארץ ישראל, אך בירושלים היוו את רוב האוכלוסייה (45,000 יהודים מתוך אוכלוסייה של 70,000, כ-64%).[34] מכאן שהרעיון שארץ ישראל היא "מחוז ערבי טהור" לא היה מתקבל על שום נוצרי וקל וחומר על שום דיפלומט בריטי.

בפנייתו של גריי אל מקמהון ב-20 באוקטובר 1915 (4 ימים לפני מכתבו הגורלי של מקמהון לחוסיין) הודיע לו:

ההסתייגות הכללית שאתה מציע נחוצה במיוחד, עם זאת, לגבי הגבולות הצפוניים-מערביים... אבל החשוב הוא לתת הבטחות שימנעו את ניכור הערבים מעלינו, ועלי להניח לך שיקול דעת בעניין זה משום שהוא דחוף ואין פנוי לדון בנוסחתנו המדויקת... עליך להחזיק את וינגייט בתמונה.

בהודעה זו ניכר כי הסייגים הטריטוריאליים של השריף ועמיתיו היו ברורים למדַי לגריי. בהתייחסותו לגבולות הצפוניים-מערביים התכוון גריי לכל סוריה הגאוגרפית, ובכללה ארץ ישראל תוך שמירת נאמנות להבטחת בריטניה לאינטרסים של צרפת. הוא גם הוסיף שתחום השלטון הבריטי צריך להשתרע ממחוז בצרה ועד פרובינציית בגדד. למעשה, למעט הצורך לשתף את וינגייט בסוד העניינים – מאחר שהוא היה מצוי היטב באזור וכן רכש מיומנות טובה בהתעסקות בנבכי הפוליטיקה המזרח תיכונית – היה מקמהון חופשי לפעול. כשהקאדי העליון של סודן, סייד סר עלי אל-מרע'ני, (שבאמצעותו ניהל משא ומתן מקביל עם ג'דה), הציג לפניו לראשונה ב-15 במאי 1915, את רעיון ההקמה של "מעצמה מוסלמית [ערבית] גדולה", נזהר וינגייט בלשונו ואמר: "כמובן, אל לנו להבטיח הבטחות שלא נוכל לקיים". כמו כן, כפי שהוזכר לעיל, וינגייט הבהיר למנהיגים הערבים בחודש מאי 1915 כי סוריה וארץ ישראל "לא יוכלו... להיכלל במדינה הריבונית האוטופית שלהם שלעתיד לבוא". שלושה חודשים לאחר מכן (ב-25 באוגוסט) אמר וינגייט בעקבות דוח ועדת בונזן:

אני מניח שעלינו להרחיק צפונה עד חיפה, [ולקבל] את אזור המפרץ הפרסי ואת מסופוטמיה, [ואילו] ארץ ישראל צריכה להיות מושא להסדר מיוחד שבו תשתתף רוסיה, ושאר סוריה תיפול מן הסתם לידי הצרפתים.

כשנודע לו שמקמהון נושא ונותן עם אל-פארוקי, חש וינגייט להזכיר לעמיתיו בקהיר את התחייבות בריטניה לצרפת, והבהיר להם שליצירת בסיס נוח לשאת ולתת, יש להציג לפני השריף, באמצעות נציג מיומן, הן את תביעותיה של צרפת לסוריה והן את תביעות בריטניה למסופוטמיה. ב-23 באוקטובר (יום לפני שיגור מכתבו הגורלי של מקמהון לחוסיין) שלח וינגייט אליהם:

ממשלת הוד מלכותו תכיר בעקרון העצמאות הערבית ותתמוך בו... מבלי לפגוע בתביעותיה של בריטניה הגדולה ובעלות בריתה לנקוט במחוזות מסוימים אמצעים הדרושים להגנה ולשליטה כפי שיימצא לנחוץ... ולמטרה זו בריטניה בשירותיה הטובים עם בעלת בריתה...

נוסח כזה היה עשוי להועיל לנציב הבריטי העליון כי לא היה בו דיוק טריטוריאלי והנוסח הזה עלה בקנה אחד עם הוראתו של גריי, במברקו לנציב העליון ב-20 באוקטובר לפיו:

התוכנית הפשוטה ביותר תהיה להבטיח עצמאות ערבית ולומר שנפנה מיד לדיון בגבולות, אם ישלחו שליחים לשם כך...[35]

יומיים לאחר שליחתו של מקמהון את מכתבו הגורלי לחוסיין, הבריק מקמהון למשרד החוץ:

עתה יש בדעתי להציג את התנאים דלעיל בצורה מפורשת לאל-פארוקי ולעזיז אל-מסרי ולסייע להם לפתוח את [מערכת] התעמולה...

ניסוח תשובה שתתקבל על דעת הצד הערבי ותשאיר בעת ובעונה אחת יד חופשית ככל האפשר לממשלת הוד מלכותו בעתיד, היה מלאכה קשה.

אמרתי במפורש, שבריטניה הגדולה תכיר בעיקרון העצמאות הערבית בשטח ערבי טהור, וזאת הנקודה העיקרית שבה תלוי ההסכם; אבל יחד עם זאת הוצאתי במפורש [מכלל העצמאות הערבית] את מרסין, אלכסנדרטה והמחוזות של החוף הצפוני של סוריה שלא ניתן לומר שהם ערביים ואשר לגביהם קיימת – כידוע לי – הכרה באינטרסים צרפתיים...

לא ידוע לי היקף התביעות הצרפתיות בסוריה ולא עד היכן הסכימה ממשלת הוד מלכותו להכיר בהן. על כן ניסיתי להשאיר פתח לתביעות צרפתיות אפשריות לגבי אותם מקומות על ידי תיקון כללי, לאמור: שממשלת הוד מלכותו תוכלל לתת הבטחה רק לגבי שטחים שהיא רשאית לפעול בהם בלא לפגוע באינטרסים של בעלת בריתה צרפת.

ב-30 באוקטובר 1915 הודיע קלייטון בביטחון גמור למזכירו האישי של גריי, סר ויליאם טיירל, כי אל-פארוקי ראה את התנאים שהוצגו והסכים להם עקרונית, וכמוהו אל-מסרי. ב-1 בנובמבר קבע מקסוול בחדווה גלויה ש"פארוקי ואחרים ממפלגתו כאן, לרבות עזיז ביי אל-מסרי, קיבלו את ההצעה והם מוכנים לפעולה".[36]

אם כן, מה היה טיבם של השינויים בגבולות הצפוניים מערביים, ועד היכן השתרעו השטחים שלא ייכללו בתחום המדינה העצמאית הערבית? התשובה נמצאת בדברים שאמר אל-פארוקי למארק סייקס ב-20 בנובמבר 1915, ביקורו האחרון בקהיר. מחשש לקשיים צפויים מצד צרפת ביקש סייקס מאל-פארוקי שיבהיר את עמדת הערבים לגבי התביעות של צרפת. על בקשתו השיב אל-פארוקי: "הערבים יסכימו לאמנה עם צרפת שתעניק לה מונופול על כל מפעל הזיכיון בסוריה ובארץ ישראל". גבולות האזור יהיו נהר הפרת בצפון ומשם דרומה לדיר אל-זור, והלאה לדרעא ולאורך מסילת הברזל החג'אזית עד מעאן. זאת ועוד "הערבים... יסכימו להעסיק צרפתים בלבד כיועצים וכעובדים אירופים, באזור זה... ולכל מוסדות החינוך הצרפתיים תינתן הכרה מיוחדת באזור זה".[37]

לאחר שהצליח סייקס לשדל את אל-פארוקי להשלים עם קיומם של האינטרסים של צרפת בסוריה, דיווח סייקס באותו יום:

הערבים יסכימו לאמנה עם צרפת, שתעניק לה מונופול על כל מפעל בזיכיון בסוריה ובארץ ישראל, כאשר סוריה מוגדרת כתחומה בנהר הפרת דרומה עד דיר אל-זור ומשם לדראע ולאורך מסילת הברזל החג'אזית עד מעאן.

... הערבים יסכימו לאמנה זהה עם בריטניה הגדולה באשר ליתרת ערב הגדולה, דהיינו עיראק וג'זירה וצפון מסופוטמיה.

יום לאחר מכן הבריק למנהל המבצעים הצבאיים:

אשר לצרפת ולערבים, ניטל עלינו לשכנע את הערבים לוותר עד כמה שניתן לצרפתים... כך נסלול לפני צרפת את דרכה עם הסורים, ובעניין שבו יש לצרפת אינטרס מסורתי, נישא וניתן במישרין עמה.[38]

 

סיכום

קריאת חליפות האיגרות בין מקמהון לחוסיין בלבד איננה מאפשרת לנו לקבוע בוודאות שבריטניה הבטיחה להכליל את ארץ ישראל במדינה הערבית העצמאית העתידית. הנוסח מסורבל ומבולבל מאוד וההשתמעות של הדברים איננה חד משמעית. אולם נבירה בכל המהלכים שעולים מתוך המשא ומתן בין שליחו של השריף של מכה, שריף אל-פארוקי, לבין מקמהון ויתר נציגי השלטון הבריטי, מבהירה את התמונה: אל-פארוקי טבע את המונח 'מחוזות' לציון ארבע הערים: חלב, דמשק, חמה וחומס, וכך למעשה לא רק התייחס לערים החשובות, אלא גם למחוזות החשובים לערבים. אל-פארוקי מסר לבריטים שאם ינסו הצרפתים להשתלט על ארבעת ה'מחוזות' הללו, יילחמו בהם הערבים מלחמת חורמה.

מעבר לכך לא אמר דבר. מכאן, ארבעת ה'מחוזות' הללו בלבד היו חשובים לערבים. בחירה בפרשנות המצומצמת של המילה 'מחוזות', כלומר סביבת הערים חלב, חמה, חומס ודמשק, איננה סבירה בעליל, שהרי המשמעות המצומצמת מזיקה כליל לעצם הרעיון העצמאות הערבית המשתרעת מפנים סוריה דרומה, דרך האזור – שלימים הפך לעבר הירדן – ועד לח'גאז. שכן, השריף והערבים הצעירים שאפו לשלוט ברצועה רצופה של שטח שיבטיח שליטה במסילת הברזל החג'אזית ומעבר חופשי לעולי הרגל למכה. הפרשנות המצומצמת ('מחוזות' הם סביבות הערים בלבד), הייתה מנחיתה מהלומת מוות לתוכניתם של השריף והערבים הצעירים, כי משתמע ממנה שהעצמאות הערבית תצומצם לארבע מובלעות בלבד בשטח הצרפתי. יוצא אפוא שהפרשנות המקורית של המונח 'מחוז' היא ההולמת את המקרה שלפנינו, הואיל ומחוז מכיל שטח רב יותר המתיישב עם דרישת הערבים, כפי שניתן לראות במפה של המזרח התיכון שהוצגה במאמר זה.

אם כן, תהיה הפרשנות אשר תהיה, כך או כך ארץ ישראל לא נכללה בתחום העצמאות הערבית וניתן לראות שהבריטים דאגו להבהיר לערבים שארץ ישראל תהיה בתחום ההשפעה של צרפת. יתרה מזאת, הערבים היו ערים לכל זאת. אל-פארוקי עצמו נקט בשמה של ארץ ישראל כאזור שיהיה נתון להשפעה צרפתית בהתאם למשא ומתן שהתנהל בין בריטניה לצרפת. הוכחה לכך נמצא בדברי אל-פארוקי: "הערבים יסכימו לאמנה עם צרפת שתעניק לה מונופול על כל מפעל הזיכיון בסוריה ובארץ ישראל".

לאור הדברים האלה, אין ספק שהערבים הבינו כי ארץ ישראל לא נכללה בהבטחה של מקמהון לשריף חוסיין.



[1] פרידמן, ישעיהו (1987). שאלת ארץ ישראל בשנים 1918-1914. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. עמ' 88.

[2] פרידמן, ישעיהו (2004). מיתוס של כפל ההבטחות: בריטניה, הערבים והציונות. קריית שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל. עמ' 89-88. יאסין אל-האשימי היה ראש מטה הדיוויזיה ה-12 העות'מאנית שחנתה בסוריה והיה דובר ל'ערבים הצעירים'.

[3] Antonious, George (1938). The Arab Awakening :The Story of the Arab National Movement. London: H. Hamilton. pp. 152-153, 157-158.

[4] Antonious (1938), pp. 157-158 ; פרידמן (2004), עמ' 89-88; السعيد, نوري (١٩٦٠). الثورة العربية الكبرى. ١٩٠.

[5] פרידמן (1987), עמ' 88.

[6] שם, עמ' 89.

[7] Djemal Pasha. Memories of a Turkish statesman, 1913-1919. London: Hutchinson. pp. 167, 213.

[8] פרידמן (1987), עמ' 91-89.

[10] פרידמן (1987), עמ' 88-87.

[11] Storrs, Ronald (1937). Orientations. London: I. Nicholson & Watson. pp. 177-178.

[12] Anon. (1938-39); פרידמן (1987), עמ' 87; פרידמן (2004), עמ' 87.

[13] פרידמן (2004), עמ' 90-89.

[14] פרידמן (1987), עמ' 88; פרידמן (2004), עמ' 87.

[15] Lawrence, T. E. (1938). Seven pillars of wisdom. London: J. Cape. p. 59; (1940). Seven pillars of wisdom. New ed.. London, J. Cape. p. 58.

[16] פרידמן (1987), עמ' 88; פרידמן (2004), עמ' 89.

[17] פרידמן (2004), עמ' 91.

[18] שם, עמ' 90.

[19] פרידמן (2004), עמ' 91.

[20] פרידמן (1987), עמ' 125.

[21] שם, עמ' 126.

[22] פרידמן (2012). מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1922-1915. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. עמ' 157.

[23] פרידמן (1987), עמ' 87.

[24] Anon. (1938-39).

[25] פרידמן (1987), עמ' 104.

[26] פרידמן (2004), עמ' 88-87.

[27] שם, עמ' 104.

[28] פרידמן (1987), עמ' 104.

[29] Anon. (1938-39); לנוסח הערבי המקורי ראו נספח 1 אצל פרידמן (2004), עמ' 353.

[30] פרידמן (2004), עמ' 105-104.

[31] שם, עמ' 105.

[32] רייני, יוני (30 בספטמבר 2021). צרפת חתמה על הסכם עם טורקיה וגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה. ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות.

[33] פרידמן (2004), עמ' 105.

[34] Ruppin, Arthur (1919). Der Aufbau des Landes Israel: Ziele und Wege jüdischer Siedlungsarbeit in Palästina. Berlin Jüdischer Verlag. p. 63; Bachi, R. (1974). The Population of Israel. Institute of Contemporary Jewry, Hebrew University of Jerusalem. pp. 5, 32; Nawratzki , Curt (1914). Die jüdische Kolonisation Palästinas : eine volkswirtschaftliche Untersuchung ihrer Grundlagen. München: E. Reinhardt. p. 501; Ruppin, Arthur (1934). The Jews In The Modern World. London: Macmillan. pp. 55, 389; פרידמן, ישעיהו (1996). גרמניה, תורכיה והציונות 1918-1897. ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' 192; פרידמן (1987), עמ' 106; שם, עמ' 105; רייני, יוני (2017). הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה״פלסטיני״. ישראל: יוני רייני. עמ' 14, 106-105, 206. 
ב-16 בנובמבר 1907 עמד הקונסול בלך הגרמני את מספר היהודים "בארץ ישראל כולה... על 100,000 מתוך אוכלוסייה כללית של 450,000-400,000". ארתור רופין אמד את מספר היהודים ב-1914 בין 85,000 ל-90,000. רוברטו בקי אמד את מספר היהודים ב-1914 בכ-94,000. מסמך צרפתי המצוטט אצל פרידמן (2004) אמד את מספר היהודים בכ-120,000.

[35] פרידמן (2004), עמ' 107-106.

[36] פרידמן (1987), עמ' 107. פרידמן (2004), עמ' 34-33, 109.

[37] פרידמן (1987), עמ' 104; רייני (2017), עמ' 54-53.

[38] פרידמן (2004), עמ' 123.

תגובה 1: