יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

האמנה הרביעית של ג'נבה - חשיפת הפרוטוקלים

לרוב אנו שומעים את המונח "האמנה הרביעית של ג'נבה"  בהקשר  של האיסור החל על המדינה הכובשת ליישב את השטח הכבוש באזרחיה וכן כי גם אם המדינה כבשה את השטח ושולטת בו בזכות מלחמת מגן חוקית אין היא רשאית ליישבו. תפיסה זו מקורה בפירוש מוטעה של פסקה (6) בסעיף (49) של האמנה: "הכוח הכובש לא יגרש [Deport] או יעביר [Transfer] חלקים מהאוכלוסייתו האזרחית לתוך השטחים שכבש".
תחילה נרשום את משמעות המילים Deport ו- Transfer.

טרנספר:
  1. העברתה של אוכלוסייה גדולה, בדרך כלל בכפייה, מחבל ארץ אחד למשנהו. המניעים לפעולת הטרנספר עשויים להיות פוליטיים, חברתיים, לאומיים, גזעיים או דתיים, וקבוצת האוכלוסייה המועברת היא בדרך כלל קבוצה הנבחנת באחד או יותר ממובנים אלו מקבוצת המגרשים או קבוצה אחרת היושבת באותו חבל ארץ. ויקיפדה - טרנספר
  2. תנועה של קבוצה גדולה של אנשים מאזור אחד למשנהו, לעתים קרובות בצורה של הגירה כפויה שהוטלה על ידי מדיניות מדינה או סמכות הבינלאומית בד"כ על בסיס מוצא אתני או דת. גירוש או גלות הם תהליכים  דומים, אך מיושמים בכוח ליחידים ולקבוצותויקיפדיה - Population transfer
גירוש: הרחקתו של אדם או קבוצה [לא בהכרח גדולה] של אנשים ממקום או מדינה. ויקיפדיה - Deportation

כפי שאנו רואים המונח טרנספר מתייחס להעברה מאסיבית של אוכלוסייה באופן כפייתי בעוד המונח גירוש  (Deport) מתייחס להרחקה של אדם או קבוצה - שאיננה בהכרח גדולה - מגבולותיה של מדינה. שני המונחים הללו נעשים בלא התחשבות ברצון המועבר, אך האם קיימת משמעות נוספת שאיננה כפייתית? לפי הפרשנות הרשמית והמוסמכת של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) שפורסמה ב- 1958 בפיסקה (6) של סעיף (49) "המשמעות של המילים 'העברה' [Transfer] ו-'גירש' [Deport] שונה מזו שבשימוש בסעיפים האחרים של הסעיף [49], שכן הם אינם מתייחסים לתנועה של אזרחים מוגנים, אלא לאזרחי הכוח הכובש." זאת ועוד יש להפריד את הפיסקה הנ"ל מהסעיף על מנת שהמשמעות של מונחי ההעברה האלה תישמר לאורך כל הסעיף כפי שהיא בפיסקה (1) כלומר העברה בכפייה. לטענת ה-ICRC פרשנות זו מתסמכת על הפרוטוקולים הסופיים של הוועידה הפוליטית של ג'נבה משנת 1949. זמן רב אנו שומעים ויכוחים בין פרשנים, משפטנים ודיפלומטיים לגבי הפירוש המדויק של המילים האלה. הדרך הטובה והפשוטה ביותר להבין את כוונת הסעיף היא למצוא את הפרוטוקולים עצמם ולראות איך וכיצד פרשו המנסחים את המושגים. למזלי הרב, עלה בידי להשיג את רשימת הדיונים ובהסתמך עליהם הסקתי מסקנות המקוריים המופיעים במסמך Final Record of the Diplomatic Conference of Geneva of 1949, ' Vol. II-Aאולם נראה למה התכוונו פרשני הצלב האדום כאשר הם מפנים את הקורא לעמוד 664 בטענה כי המנסחים העירו שהביטויים הנ"ל יכולים לקבל משמעות נוספת. הערה הזו מופיעה בדברי הנציג האיטלקי שלטענתו יש לאסור את כל ההעברות בכפייה[forced transfers] ושמוטב להימנע משימוש במונח "גרוש" [deportation] מאחר שמונח זה שונה במשמעותו. הנציג האיטלקי הבהיר כי במלחמת העולם הראשונה העברו בכפייה הבוגרים של איטליה לגרמניה והשימוש במונח טרנספר, כפי שראינו לעיל, מתייחס להעברה מאסיבית של אוכלוסייה בניגוד לגירוש שאינו בהכרח מתייחס לקבוצה גדולה של מועברים. מכאן ברור שמסקנת פרשני הצלב האדום מתבססת על פרשנות מוטעית של המונח "גירוש". כעת, להשגותיי בעקבות העיון במסמכים. להפתעתי, הסעיף המקורי כלל 5 פסקאות בלבד וכן לפי שהיה סעיף (49) מספרו היה (45) ובכל הדיונים הוזכר במספר זה. להלן סעיף (45) כפי שנוסח במקורו בשטוקהולם:
  1. גירושים [Deportations] או העברות [Transfers] בניגוד לרצונה של האוכלוסייה המוגנת מחוץ לשטח הכבוש אסורים, בין אם הגירושים או ההעברות אלה נכפות על יחיד או על רבים, וללא קשר למניע שלהם.
  2. המעצמה הכובשת לא תפנה אזור מסוים באופן מוחלט או חלקי, אלא אם כן ביטחון האוכלוסייה או שיקולים צבאיים הנם הכרחיים. בפינויים מסוג זה אין לכרוך התקות מחוץ לגבולות השטח הכבוש, למעט מקרים של הצורך בשימוש פיזי.
  3. המעצמה הכובשת לא תבצע העברות [Transfers] ופינויים כאלה, אלא אם כן יש להבטיח דיור נאות עבור המוגנים. הסרות כאלה יבוצעו בתנאים המניחים את הדעת מבחינת היגיינה, בריאות, ביטחון ותזונה. בני אותה המשפחה לא יופרדו.
  4. הכוח המגן [המעצמה הכובשת] יקבל דיווחים על כל העברות  [Transfers] ועל פינויים מוצעים.הכוח הכובש יכול לפקח על ההכנות ועל התנאים אשר בהם פעולות כאלה מתבצעות.
  5. המעצמה הכובשת לא תגרש [Deport] ולא תעביר [Transfer] חלקים מהאוכלוסייה האזרחית שלה לתוך השטח הכבוש.
בהצגת תוכן הפרוטוקולים ברצוני להבהיר כי הסעיף כולו עוסק בהעברה בכפייה של אוכלוסיות בניגוד לרצונן, ופסקה האחרונה אינה יוצאת מן הכלל, אף על פי שהיה דיון קצר להפליא במיוחד על הפסקה האחרונה.

קטעים מתוך המפגש ה-16 (עמוד 664):
התיקון היווני [של הנציגות היוונית] היה למחוק בפסקה הראשונה את המילים "בניגוד לרצונן".
מר מורוסוב (בריה"מ) הסביר כי הוספת  המילה "בכוח" [by force] תבטיח איסור פורמלי של השיטות המחפירות שבוצעו על ידי מדינות אירופיות מסוימות, בהן גברים הועמסו על משאיות כמו בקר, ונשלחו
לארצות רחוקות לעבודות כפייה.
המשלחת הסובייטית הציעה למחוק את המילים "בניגוד לרצונן", כי בשטח כבוש אין לאיש הזכות להביע דעה. היה סיכון של הפרות הנובעות מהמילים "בניגוד לרצונם".
להשקפתה של המשלחת הסובייטית בלתי אפשרי להעביר אזרחים מחוץ לשטח הכבוש. עדיף לחזק את האיסור בפסקה הראשונה על ידי הוספת המילים "לשטח של המעצמה הכובשת או שטחה של כל מדינה אחרת" אחרי "מחוץ לשטח כבוש".
המשלחת קיוותה למנוע פינוי המוני בעתיד. מסיבות אלה עדיף [לכתוב] "ההעברה בכפייה" ולא "הגירושים בכוח" כפי שהוצע לראשונה על ידי המשלחת הסובייטית. (נזכור כי המונח ה"עברה" מתייחס לקבוצה מאסיבית בניגוד לגרוש).
מר סלאמט (הולנד) הסכים עם העקרונות שבבסיס סעיף 45. באינדונזיה, במלחמה האחרונה,  נשים וילדים הועברו לאקלים לא בריא ונכפה עליהם לבנות כבישים; וכתוצאה מכך מתו. ברצונו [של מר סלאמט] להבהיר שהפסקה הראשונה מתייחסת לשטח הטריטוריה הלאומית מיושבת על ידי אנשים המוגנים.
מר מרסלה (איטליה), אמר כי במלחמה האחרונה הבוגרים האיטלקים נשלחו לגרמניה בקרונות בקר. חובה לאסור העברות בכפייה אלה בכל מקרה בעתיד. עדיף לא להשתמש במונח "גירוש" שבפסקה האחרונה של הסעיף כי "גירוש" שונה במשמעותו מהעברה.
לפני שהיו"ר הכריז על סגירת הדיון על סעיף 45, ציין כי הוועדה הייתה תמימת דעים בגינויה של הפרקטיקה הנתעבת של גירוש. המטרה היחידה של כל דובר הייתה לחזק את פרשנות ההוראות של הסעיף. הוא [היושב ראש] הציע שגירושים , באותו אופן כמו לקיחת בני ערובה, יהיו אסורים בראש וראשונה [בגינוייה].

קטעים מתוך המפגש ה-40 (עמודים 759-760):
אל"מ דו פאסקואר (שוויץ) טען כי אמר שהנוסח שהוצע על ידי ועדת הניסוח (ראה נספח מס '271) נקבע עפ"י עיקרון שבו לא היתה בעיה לכל חברי הוועדה להסכים,אחת ולתמיד, על האיסור של ההעברות הנתעבות של אוכלוסייה שהתרחשו במהלך המלחמה האחרונה. ההליך לקביעת האיסור היה קשה לקביעה. 
בפועל יוצא מהצעת המשלחת הסובייטית (ראה רשומת סיכום באסיפה ה-16), בפסקה הראשונה המילים "בניגוד לרצונם", שהופיעו בשטוקהולם, הושמטו מהטקסט. ועדת הניסוח העריכה שאלה היו חסרי ערך עקב הלחץ שאולי הופעל על עצירים. המילים "לשטח של המעצמה הכובשת או לזה של כל מדינה אחרת, כבושה או לא", נלקחו בחשבון ע"י המשלחת הסובייטית (ראה רשומת סיכום באסיפה השש עשרה), ווע"י המשלחת ההולנדית. ההתיחסות הכלולה בפסקה השנייה ("אף על פי כן ...") לקחה בחשבון את הצעת נציג של פינלנד (ראה שיא סיכום של הפגישה שש עשרה).
הסעיף השישי היה זהה לפסק החמישית של טקסט שטוקהולם.
מר פשקוב (בריה"מ) קיווה שהסעיף יאסור לא רק העברות בכפייה, אלא גם העברות עובדים בשירותם של הצדדים הלוחמים. די יהיה להוסיף את המילים "כל העברה אחרת" בפסקה הראשונה לאחר המילים "כפי ש...". אבל בטקסט האנגלי ביקשה המשלחת הסובייטית לכלול את המילים "ההעברה בכפייה" בנוסח שאומץ. שוב שמרו את הצעתם להשמיט את המילים "למעט במקרים של צורך הפיזי" מהפסקה השנייה. לבסוף, המשלחתו [של פשקוב] התנגדה לתנאי, בפיסקה החמישית, לפיו המוגנים יכולים להיות מעוכבים באזורים מסוכנים. הוא הציע לחזור לניסוח בסעיף 24 לטקסט שטוקהולם.
מר קלטנבורג (ארה"ב) האמין כי תוספת המילים "כל העברה אחרת" (שהוצע על ידי המשלחת הסובייטית) הייתה מקשה על פינוי המיעוטים הדתיים ופוליטיים שהיו בעלי ברית בעת הפלישה לגרמניה ונתגלו במחנות העבודה. באשר להצעה להדחיק את המילים "למעט במקרים של צורך הפיזי", היו מקרים בהם, בשל היקפו המצומצם של השטח לא היה ניתן לפנות את האוכלוסייה פיזית  אלא למקומות שמחוץ לשטח הכבוש. כך למשל היה המצב באיים וייק וגואם אשר בהם כל האזור היה יכול להיחשב מסוכן.

כל הדיונים בסעיף הנ"ל הניחו כי עיסוקו אך ורק בהעברת אוכלוסייה בכפייה. הפסקה האחרונה תהיה לא קשורה בעליל אילו Transfer ו- Deport היו מונחים של העברה מרצון. בחמש פסקאות מילים אלה מוצגות באופן מובהק כפעולות הנעשות בכפייה ע"י הכוח הכובש. ניתן לקרוא גם את המאמר Elder Of Ziyon - Fourth Geneva Conventions, Article 49 - the Travaux Préparatoires שם מסקנות הכותבים תואמות את מסתנותיי.


נספח א'
The Stockholm draft of Article 45 stated:
ARTICLE 45. -Deportations or transfers against their will of protected persons out of occupied territory are prohibited, whether such deportations or transfers are individual or collective, and regardless of their motive.
 The occupying Power shall not undertake total or partial evacuation of a given area, unless the security of the population or imperative military consi- derations demand. Such evacuations may not involve displacements outside the bounds of the occupied territory, except in cases of physical necessity.
 The occupying Power shall not carry out such transfers and evacuations unless it has ensured proper accommodation to receive the protected persons. Such removals shall be effected in satisfactory conditions of hygiene, healthfulness, security and nutrition. Members of the same family shall not be separated.
 The Protecting Power shall be informed of any proposed transfers and evacuations. It may supervise the preparations and the conditions in which such operations are carried out.
 The occupying Power shall not deport or transfer parts of its own civil population into the territory it occupies.





נספח ב' 


Article 49 states:


Individual or mass forcible transfers, as well as deportations of protected persons from occupied territory to the territory of the Occupying Power or to that of any other country, occupied or not, are prohibited, regardless of their motive. 

Nevertheless, the Occupying Power may undertake total or partial evacuation of a given area if the security of the population or imperative military reasons so demand. Such evacuations may not involve the displacement of protected persons outside the bounds of the occupied territory except when for material reasons it is impossible to avoid such displacement. Persons thus evacuated shall be transferred back to their homes as soon as hostilities in the area in question have ceased. 

The Occupying Power undertaking such transfers or evacuations shall ensure, to the greatest practicable extent, that proper accommodation is provided to receive the protected persons, that the removals are effected in satisfactory conditions of hygiene, health, safety and nutrition, and that members of the same family are not separated. 
The Protecting Power shall be informed of any transfers and evacuations as soon as they have taken place.

The Occupying Power shall not detain protected persons in an area particularly exposed to the dangers of war unless the security of the population or imperative military reasons so demand. 
The Occupying Power shall not deport or transfer parts of its own civilian population into the territory it occupies.









נספח ג'
From the 16th meeting (pp. 664): 
The CHAIRMAN said that four amendments had been submitted to Article 45, viz. by Canada, Greece, Finland, and the Union of Soviet Socialist Republics (see Annex No. 270).


The Canadian Delegation had withdrawn its amendment.


The Greek amendment was to delete the words "against their will" in the first paragraph.


The Finnish amendment only concerned a drafting point, which the Finnish Delegation felt needed no explanation.


Mr. MOROSOV (Union of Soviet Socialist Republics) said that the purpose of the Soviet amendment was merely to define certain points in the Stockholm text, with which his Delegation fully agreed. The insertion of the words "by force" would ensure a formal prohibition of the deplorable practices carried out by certain European countries, where men had been loaded into trucks like cattle, and sent to distant countries to do forced labour.


The Soviet Delegation further proposed deletion of the words "against their will", because in occupied territory no one had the right to express an opinion. There was a risk of abuses arising out of the words "against their will".


It would also be advisable to lay down in the second paragraph that an evacuated population should be transferred back as soon as hostilities ceased in a given area. The Soviet Delegation's view was that it should not be possible to transfer civilians except within occupied territory. It would therefore be desirable to strengthen the prohibition in the first paragraph by adding the words "into the territory of the occupying Power or the territory of any other country" after the words "out of occupied territory".


His Delegation wished mass evacuations to be prevented in future. For those reasons it would perhaps be preferable to say "forcible removals" rather than "deportations by force" as first proposed by the Soviet Delegation.


Mr. SLAMET (Netherlands) agreed with the principles underlying Article 45. In Indonesia, during the last war, numbers of women and children had been transferred to unhealthy climates and forced to build roads, and had died as a result. He would like to see it made clear in the first paragraph that the territory referred to was the national territory inhabited by the protected persons.


Moreover, the third paragraph should also lay down that such persons might provide themselves with money for their journey, and carry with them their luggage and personal effects; the occupying Power would have to provide the necessary means of transport for the transfer or evacuation of such persons and their property.


Mr. MARESCA (Italy) said that in the last war the flower of Italian youth had been sent to Germany in cattle trucks. Such forced transfers must at all events be prohibited in the future. The term "deportation" in the last paragraph of the Article had better not be used, as "deportation" was something quite different.


Mr. CLATTENBURG (United States of America) had read the Soviet amendment with interest. He felt, however, that the words "except in cases of physical necessity" which that amendment wished to delete might be of value in the interest of protected persons. He quoted the case of part of the population of the little island of Wake who had been transferred to Japan. In spite of the bad treatment inflicted, nearly all had survived, whereas the inhabitants left on the island had died as a result either of the fighting or of the brutality of the Japanese field forces.


The CHAIRMAN, before declaring the discussion on Article 45 closed, noted that theCommittee was unanimous in condemnation of the abominable practice of deportation. The sole purpose of every speaker had been to strengthen the interdictory provisions of the Article. He suggested that deportations should, in the same way as the taking of hostages, be solemnly prohibited in the Preamble.


He added that only three amendments had been submitted to Articles 46 to 55, two by the Canadian Delegation on Articles 47 and 54, and one by the Finnish Delegation on Article 49. The Canadian and Finnish Delegations had· no comments to offer on their amendments, which only concerned drafting points.





נספח ד'
From the 40th meeting (pp.759-760):
Colonel Du PASQUIER (Switzerland), Rapporteur, said that the text proposed by the Drafting Committee (see Annex No. 271) set forth a principle on which all the members of that Committee had had no difficulty in agreeing, namely, the need to prohibit, once and for all, the abominable transfers of population which had taken place during the last war. The procedure for giving effect to that prohibition had, however, been difficult to determine.





In the first paragraph, as the result of a proposal by the Soviet Delegation (see Summary Record at the Sixteenth Meeting), the words "against their will", which occurred in the Stockholm text, had been omitted. The Drafting Committee had considered that they were valueless in view of the pressure which could be brought to bear on internees. The words "to the territory of the Occupying Power or to that of any other country, occupied or not", took account of a Soviet amendment (see Summary Record ot the Sixteenth Meeting), and of a Netherlands amendment. The reservation contained in the second paragraph ("Nevertheless...") took account of a suggestion made by the Delegate of Finland (see Summary Record of the Sixteenth Meeting).




A United Kingdom amendment to the third paragraph, which involved the insertion of the words "to the greatest practicable extent" after the word "ensure", had been rejected by 3 votes to 3. The fourth paragraph took into account the impossibility of the Protecting Power being informed in advance of any transfers and' evacuations (in the light of the necessity for secrecy in regard to military operations). The new fifth paragraph included part of the subject matter dealt with in Article 24 of the Stockholm text (see Summary Record at the Twenty-Ninth Meeting).




The sixth paragraph was identical with the fifth paragraph of the Stockholm text.




Mr. PASHKOV (Union of Soviet Socialist Republics) wished the Article to prohibit not only forced transfers but also the transfer of workers in the service of belligerents. It would be sufficient for that purpose to add the words "any other transfer" in the first paragraph after the words "as well as". The Soviet Delegation was prepared provisionally to accept the words "les transferts forces, en masse ou individuels" (individual or mass forced transfers) in the French text, in place of the phrase "rapts ou transferts" which they had proposed; but in the English text they wished the words "forcible removals" to be included in the wording adopted. Again, they maintained their proposal to omit the words "except in cases of physical necessity" from the second paragraph. Finally, his Delegation objected to the provision, in the fifth paragraph, under which protected persons could be detained in dangerous areas. He proposed a return to the wording used in Article 24 of the Stockholm text.




Mr. CLATTENBURG (United States of America) believed that the addition (suggested by the Soviet Delegation) of the words "any other transfer" would have hampered the evacuation of the religious and political minorities which the Allies, on entering Germany; had discovered in labour and concentration camps. As regards the proposed suppression of the words "except in cases of physical necessity", there were cases where, owing to the limited size of the territory, it was physically impossible to evacuate the population otherwise than to places outside the occupied territory. That was the case, for example, in the islands of Wake and Guam, where the whole of the territory could be considered as dangerous. 




Mr. BAGGE (Denmark) said that the fifth paragraph had arisen out of a proposal by the Danish Delegation which wished to avoid a repetition of the disastrous consequences of the mass flight of civilians on roads exposed to bombardment. He hoped that the Committee would adopt the Article as it stood.




Mr. DAY (United Kingdom) proposed an alternative wording for the third paragraph. The proposed wording which had been agreed to by a minority of the Drafting Committee (Canada, United States of America, United Kingdom), read as follows:




"The Occupying Power undertaking such transfers or evacuations shall ensure, to the greatest possible extent, that proper accommodation is provided to receive the protected persons, that the removals are effected in satisfactory conditions of hygiene, health, security and nutrition, and that members of the same family are not separated."




The above wording provided, everything considered, a better safeguard for the population of towns menaced with destruction. If accommodation had to be provided in advance for the population of such towns, it was almost certain that the evacuation would never take place.




Mr. MOROSOV (Union of Soviet Socialist Republics) felt that the amendment proposed by his Delegation had not been fully understood by the Delegate of the United States of America. If it was desired to avoid mass transfers of the population, such as had taken place during the last war, the Soviet amendment should be supported.




Mr. WERSHOF (Canada), like the Delegate of the United States of America, opposed the Soviet amendment for the insertion of the words "any other transfer" in the first paragraph. Such an addition might interfere with the liberation of workers or deportees.




The CHAIRMAN declared the discussion closed and put the amendments to Article 45 to the vote.




The Soviet amendment for the insertion of the words "any other transfer" after the words "as well as" in the first paragraph, was rejected by 22 votes to 7.




The Soviet amendment proposing the omission of the words "except in cases of physical necessity" in the second paragraph, ,vas rejected by 16 votes to 9.




The wording proposed for the third' paragraph by the minority of the Drafting Committee (Canada, United States of America, United Kingdom), was rejected by 14 votes to 13.




The Soviet amendment proposing that the fifth paragraph should be replaced by the Stockholm text of Article 24, was rejected by IS votes to 1O. The subsidiary amendment submitted by the Soviet Union Delegation, proposing the omission of the words "unless the security of the population or imperative military reasons so demand" at the end of the fifth paragraph, was rejected by 17 votes to 9.




The whole of Article 45, as proposed by the Drafting Committee, was adopted.


נספח ה'
From the final report summarizing the proceedings (pp.827-828):
Article 45
Although there was general unanimity in condemning such deportations as took place during the recent war, the phrase at the beginning of Article 45 caused some trouble in view of the difficulty in reconciling exactly the ideas expressed with the various terms in French, English and Russian. In the end the Committee have decided on a wording which prohibits individual or mass forcible removals as well as deportations of protected persons from occupied territory to any other country, but which permits voluntary transfers. 
[אני יודע שזה לא אותה הפיסקה אבל עדיין...]

The second paragraph deals with the problem of evacuations made necessary in the interest of the security of the civilian population, or for imperative military considerations. In principle, these evacuations take place only within an occupied territory which distinguishes them from the transfers envisaged in the first paragraph. Never~ theless, when it is physically impossible to retain evacuees in such territory, for example, if the latter is an island of limited size, they may be evacuated to another territory. This special case constitutes an exception to the first paragraph. A new provision has been added to the effect that persons thus evacuated shall be transferred back to their homes as soon as hostilities in the area in question have ceased. ..

The third paragraph is unchanged from the Stockholm text, although considerable doubt has been expressed as to whether the wording employed is in the best interest of the protected persons concerned.

The fourth paragraph has been altered because discussion showed that for reasons of military security it was impossible to inform the Protecting Power in advance of proposed transfers and evacuations; the Committee, therefore, confined itself to imposing on the Occupying Power the obligation to lodge the necessary information as soon as the transfer or evacuation had taken place.

The fifth paragraph derives from Article 24: the latter provided that no protected person could be sent to, or retained in areas which are particularly exposed. Discussion showed that the problem was more complex than it seemed at first sight; in fact, it could happen-and it frequently did happen during the war-that the population of a district, believing their homes threatened, might leave them so as to escape the danger. Such persons, however, are often more exposed to danger on the roads or in the battle zone than if they stay at home. It is also necessary to take into account, in addition to the principle of freedom of movement, the restrictions demanded by the security of the population or imperative military considerations such as the need to keep the roads open. A qualification to this effect has been included in the paragraph.

Finally, the sixth paragraph consists of the fifth paragraph of the Stockholm text.

יום שבת, 24 באוגוסט 2013

האמנה הרביעית של ג'נבה - האם ההתנחלויות מפרות את סעיף 49?

"Creative Commons Arieal, Shomron, West Bank", by Beivushtang
is licensed under CC BY 3.0
בפרק הקודם "האמנה הרביעית של ג'נבה - חשיפת הפרוטוקולים" ראינו כי המושגים Deport ו-Transfer מכַוונים לפעולות הנעשות בכפייה על אוכלוסייה. גורמים רבים מאשימים את ישראל בהפרת האמנה עקב ההתיישבות באיו"ש. במאמר זה נשפוך אור על הנושא ונראה האם ההתנחלויות אכן מפרות את סעיף 49 פסקה 6. תחילה, נזכיר מה אומרת פסקה 6: "הכוח הכובש לא יגרש [Deport] או יעביר [Transfer] חלקים מהאוכלוסייה האזרחית שלו אל תוך השטחים שכבש." ה פרשנות הרשמית והמוסמכת של הגוף המנהל את הצלב האדום הבינלאומי -- הוועד הבינלאומי של הצלב האדום -- (ICRC) שפורסמה ב- 1958:
הדבר נועד למנוע נוהג שאומץ במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי מעצמות שונות, שהעבירו [Transfer] חלקים מאוכלוסיותיהן לשטחים כבושים ממניעים פוליטיים וגזעניים, או, לטענתן, כדי להקים מושבה (קולוניה) בשטחים אלה. העברות כאלו הרעו את התנאים הכלכליים של האוכלוסייה המקומית והעמידו בסכנה את קיומה כקבוצה נפרדת.1
עפ"י פרשנות זו נראה כי הטרנספרים שנעשו לתוך השטחים הכבושים במלחמת העולם השנייה שימשו בין היתר לקולוניזציה וכן פגעו בתנאים הכלכליים של האוכלוסייה המקומית. האם ההתיישבות באיו"ש פוגעת באוכלוסייה שהייתה בעלת אזרחות ירדנית עד 1967 באופן שבו מוצגת פרשנות זו? ראשית, מה פירוש המושג קולוניאליזם?
  • קוֹלוֹניאליזם - תופעה של השתלטות  מעצמות על טריטוריות בעזרת התיישבות  והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.2
  • קולוניה - חבל ארץ הנמצא בשליטת ישות מדינית המרוחקת ממנו גאוגרפית. במשמעותה המודרנית, קולוניה מתאפיינת לרוב בשליטת מדינה זרה על חבל הארץ כתוצאה מכיבוש, המלווה ביישוב מתיישבים  מארץ האם תוך קיפוח זכויותיהם של ילידיו המקוריים.3
מדיניותה של מדינת ישראל היא לא להחרים קרקעות פרטיות של תושבי המקום לטובת הקמת התישבות באיו"ש. יחידות דיור על שטח פרטי מקבלות אישור רק לאחרי בירור מעמיק, שאין כאן הפרה של זכויותיו של כל פרט ופרט. ההתנחלויות לא מנשלות את הערבים הגרים בשטחים. מהתקשורת ניתן להתרשם כי כל יהודי, העובר לגור באיו"ש מאלץ מספר רב של פלסטינים לעזוב. למעשה, רובן המכריע של ההתישבויות הוקמו באזורים לא מאוכלסים ואפילו קומץ מהם, שהוקמו בתוך ערים ערביות או לידן לא אילץ שום פלסטיני לעזוב.4 המשפטן הבינלאומי פרופ' יוג'ין רוסטוב שהיה ממנסחי החלטת מועצת הביטחון 242, פסק כי ההתנחלויות "לא מלוות במעשי זוועה או בהשלכות מזיקות על האוכלוסייה הקיימת, שאותם מעשים נועדה אמנת ג'נבה למנוע".5 מכאן ברור כי התיישבות יהודית באיו"ש אינה פוגעת בזכויות האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון. כעת נדון בנושא העברות האוכלוסין המוזכרות בפרשנות הרשמית של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום. על פי פרשנות ה- ICRC סעיף 49 מתייחס לגירוש, שמשמעותו העברה בכפייה של אוכלוסיית המעצמה הכובשת לתוך שטח כבוש. במלחמת העולם השנייה אולצו יותר מ-40 מיליון אנשים להגר. הם פונו, נעקרו וגורשו מבתיהם, וביניהם כ-15 מיליון גרמנים, חמישה מיליון אזרחים סובייטים, מיליוני פולנים, אוקראינים והונגרים.6 המספר העצום של הנפגעים וכן המטרות והיעדים שהִנחו את תנועת האוכלוסין, מדברים בעד עצמם. מדיניות ההתנחלות של ישראל לא קשורה בנסיבות אלו. הנסיבות בהן נוסח סעיף 49 (6) באמנת ג'נבה, ובמיוחד הפרשנות שהוספה ע"י הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, מטילות ספק כבד באשר לזיקה שמייחסת הקהילה הבינלאומית לסעיף שעליו היא נסמכת לקביעת אי-חוקיותן של ההתנחלויות באיו"ש.ברור כי יש כאן פרשנות שגויה הנובעת כתוצאה מאי-הבנה או אפילו עיוות של תוכן הסעיף. בשנת 1990 פסק המשפטן הבינלאומי, פרופ' יוג'ין רוסטאו: 
האמנה אוסרת על המעשים הבלתי-אנושיים שביצעו הנאצים והסובייטים במלחמת העולם השנייה ולפניה — העברה מסיבית של אנשים אל תוך שטחים כבושים מחוצה להם  למטרות השמדה, עבודות-כפייה או קולוניזציה, למשל.... המתיישבים היהודים, יודגש, באו מרצונם מעל לכל ספק. ממשלת ישראל לא ‘עקרה’ או ‘העבירה’ אותם לאזור, והמעבר שלהם לא לווה במעשי זוועה או בהשלכות מזיקות על האוכלוסייה הקיימת, שאותם מעשים נועדה אמנת ג'נבה למנוע.5
השגריר מוריס אברהם שהשתתף בניסוח אמנת ג'נבה הרביעית, הסביר שהאמנה "לא נועדה להתייחס למצבים כמו ההתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים, אלא להעברה בכפייה, עקירה או יישוב-מחדש של מספר רב של אנשים".המשפטן הבינלאומי פרופ' יוליוס סטון התייחס לאבסורד שבקביעה ככביכול יש  בהתנחלויות הישראליות הפרה של סעיף 49 (6):
האירוניה ...... מגיעה לכדי אבסורד בטענה שסעיף 49 (6), שנועד למנוע הישנות של מדיניות רצח-עם מן הסוג הנאצי והפיכת אזורים מטרופוליטניים ל-’יודנריין’, נתפס כיום כאילו ניתן להחיל אותו על.... הגדה המערבית... שתהפוך ליודנריין ותוחזק, גם במחיר של שימוש בכוח על ידי ממשלת ישראל ונגד רצון תושביה. השכל הישר וההקשר ההיסטורי והמעשי המדויקים שוללים פרשנות כה מעוותת של סעיף 49 (6).7 
ניסוחו של סעיף 49 (6) מניח מעורבות ממשלתית בהעברה בכפייה של אזרחיה. אלא שישראל לא עקרה מעולם בכוח את אזרחיה או העבירה אוכלוסייה מאסיבית לשטחים. מדיניותה העקבית אפשרה לאנשים להתיישב מרצונם על קרקע שאינה בבעלות פרטית. המשך נוכחותם שם כפופה לתוצאות תהליך המשא-ומתן על מעמד השטחים, ללא טרפוד תוצאות אלו. במקרים אחדים התאפשר לישראלים בעלי קרקע או חלקות-אדמה ישראלים לשוב לקרקעותיהם באיו"ש שנעקרו או נושלו ע"י ירדן במלחמת השחרור. נוכחותה של התיישבות יהודית מהתקופה העות'מאנית והמנדטורית באזורים אלה אינה יכולה להתבטל באמצעות אמנת ג'נבה וע"י כל הטענות שנתלות לה.מעולם ישראל לא הביעה כוונה להפוך את השטחים למושבה, להחרים קרקע או לעקור את האוכלוסייה המקומית ממניעים פוליטיים או גזעניים, או לשנות את אופיו הדמוגרפי של האזור.6 במשא-ומתן על אמנת רומא משנת 1998 בדבר חוקת בית הדין הבינלאומי הפלילי, יזמו מדינות-ערב תיקון לנוסח האמנה, שלפיו "העברה, במישרין או בעקיפין, של חלקים מהאוכלוסייה האזרחית לתוך השטח הכבוש" כהפרה בוטה של חוקי העימות המזוין וכפשע מלחמה. התוספת המכוונת של "במישרין או בעקיפין" לאמנת ג'נבה מ-1949 נועדה להתאים את הנוסח המקורי למדיניות ההתנחלות של ישראל. מכאן ברור שזוהי הכרה, הן של תומכי השינוי והן של הקהילה הבינלאומית, בעובדה שסעיף 49 (6), בנוסחו המקורי, אינו מתאים לנסיבות ההתנחלויות בגדה המערבית.

לסיכום

מנטייתה של הקהילה הבינלאומית לתייג את ישראל כ"כוח הכובש" ואת הגדה המערבית ורצועת-עזה כ"שטחים פלסטיניים כבושים" והתיוג האוטומטי של ההתנחלויות הישראליות כבלתי-חוקיות, ניתן להבין כי הקהילה הבינלאומית מסרבת בעקשנות להתמודד עם המציאות במזרח התיכון. המדינות החברות באו"ם מתעלמות מהסכמים רציניים וחיוניים שנחתמו בין ישראל לאש"ף ושנתקבלו על ידי אותה קהילה בינלאומית, לפיהם מעמד השטחים ברצועת עזה ובגדה המערבית יוגדר הדדית מחדש מאחר שהן מאפשרות למדינות בעלות סדר-יום מדיני מובהק, להוביל אותן לכך. בדרך זו הן בוחרות גם להתעלם מן ההיסטוריה התחוקתית ומן ההיגיון שבבסיס ההתניה באמנת ג'נבה הרביעית בדבר העברה בִּכפייה של עמים. תמיכתן בהחלטות ובקביעות כאלו גורמת נזק לאמינותו של האו"ם ומחבלת בתהליך השלום במזרח  התיכון. הקהילה הבינלאומית אינה יכולה להמשיך ולטמון את ראשה בחול, תוך התעלמות ממרכיבים בסיסיים אלה. הגיעה הזמן שמדינות אחראיות השותפות לעמדה זו ישקמו את אמינותה של הקהילה הבינלאומית ואת אמינותו של האו"ם, בהשבת מעמדו כגוף בר-קיימא שיוכל למלא את ייעודו.8

הערות:
  1. הפרשנות הרשמית והמוסמכת של הגוף המנהל את הצלב האדום הבינלאומי -- הוועד הבינלאומי של הצלב האדום -- (ICRC) שפורסמה ב- 1958:
  2. ויקיפדיה - קולוניאליזם
  3. ויקיפדיה - קולוניה
  4. מיטשל בארד "מיתוסים ועובדות", פרק 18, "התנחלויות", מיתוס:"אמנת ג'נבה אוסרת על הקמת התנחלויות יהודיות בשטחים כבושים." עמ' 259 
  5. יוג'ין רוסטוב - "Bricks and Stones: Settling for Leverage; Palestinian Autonomy"
  6. זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - מאמר של אלן בייקר, "זכויותיה של ישראל בשטחים ובהתנחלויות בעיני הקהילה הבינלאומית", עמ' 63
  7. פרופ' יוליוס סטון - 
  8. זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - מאמר של אלן בייקר, "זכויותיה של ישראל בשטחים ובהתנחלויות בעיני הקהילה הבינלאומית", עמ' 64

יום ראשון, 28 ביולי 2013

מיתוס: "ישראל היא זאת שפתחה במלחמה מול סוריה, ירדן ומצרים במלחמת ששת הימים"

"Creative Commons Chief of Staff Lt. Gen. Yitzhak Rabin
 in the entrance to the old city of Jerusalem during the Six Day War
, with Moshe Dayan and Uzi Narkiss
", by Ilan Bruner is licensed under CC BY 3.0
רבים מאמינים כי מלחמת ששת הימים פרצה כאשר בשנת 1967 התקיפה ישראל, התקפות אוויריות את מצרים, סוריה וירדן וכי ניצלה גם את ההזדמנות לתקוף את ירדן במטרה לכבוש את ירושלים ולכן לא ניסתה כלל וכלל להגיע להסכם או לנסות למנוע בדרך כלשהי את המלחמה הקרבה. ישנם הדוגלים בגישה "סלחנית" כלפי ישראל משום שחשה עצמה מאויימת ולכן "הקדימה תרופה למכה". האומנם רק חלק מהדברים הנ"ל נכונים. נפתח בשתי שאלות ונשיב עליהן:
  1. על מי פתחה ישראל בהתקפה אווירית ב-5 ביוני 1967?תשובה: על מצרים בלבד!
  2. האם ישראל פעלה אך ורק עקב חשש למלחמה קרבה וזאת הייתה ההצדקה היחידה לתקיפתה על מצרים? תשובה: לא!
מצרים סגרה את מיצרי טיראן ב-22 במאי בפני כל האוניות הישראליות וכל האוניות, שהיו בדרך לאילת. הסגר זה חסם את מסלול ההספקה היחיד של ישראל מאסיה ומנע את ייבוא השמן מאיראן שהייתה הספק הראשי של ישראל. פעולתה זו הפרה את האמנה על מים טריטוריאליים ואזורים גובלים, שנתקבלה בועידת האו"ם בנושא חוק הים ב-27 באפריל 1958. הנשיא ג’ונסון הודה לאחר המלחמה (ב 19- ביוני 1967) והסביר כי "אם פעולה טיפשית אחת הייתה אחראית לפרוץ המאורעות יותר מאחרות היה זה פרסום ההחלטה השרירותית והמסוכנת על סגירת מיצרי טיראן. חובה לשמור על זכות המעבר הימי התמים לכל האומות." לא רק שהקהילה הבינלאומית ראתה בסגירת המיצרים באמצעות כח צבאי כפעולה מלחמתית, נאצר עצמו הודה: "ידענו כי סגירת מצרי עקבה פירושה מלחמת עם ישראל... המטרה תהיה החרבתה של ישראל". גם המפקד המצרי של שארם-א-שייח אישר כי "סגירת המצרים היתה הכרזת מלחמה".
"קריאטיב קומונס שינויים טריטוריאליים במזרח התיכון עקב מלחמת ששת הימים",
ע"י 
פליקס במנהרת הזמן, תחת רישיון CC 3.0

מכאן שהתקיפה הישראלית את מצרים הייתה מוצדקת. נבעה מהגנה עצמית. ומה קרה בחזיתות האחרות (סוריה וירדן)? באשר לחזית הירדנית, ראש הממשלה לוי אשכול הודיע למלך חוסיין שישראל לא תתקוף את ירדן, אם לא יוזמו פעולות איבה מצידו. ואמנם ישראל לא תקפה את ירדן כי האמינה שלא תצטרף להתקפות אף על פי שכרתה עם מצרים ברית הגנה הדדית ב-30 במאי (חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה). ראש הממשלה דאז לוי אשכול הבהיר למלך חוסיין כי לישראל אין כל תכנונים בנוגע לאיו"ש או לרובע היהודי בירושלים לרבות הכותל המערבי, אלא אם כן תותקף. אלא שהמצרים הונו את חוסיין באמרם כי המטוסים שטסים מעל שמי ישראל ממצרים הנקלטים בראדאר הירדני אינם אלא מצריים. אז פקד חוסיין על הפגזת צבאו את מערב ירושלים.
הלכה למעשה הראדאר הירדני קלט מטוסים ישראלים, שהשמידו את כל הכוח האווירי של מצרים על הקרקע. עקב תמימותו של חוסיין הפגיזו תותחים ירדנים  את גבולה המזרחי של ישראל לכל אורך הגבול (בכלל זה ירושלים, ת"א ונמל התעופה לוד). ירדן התעלמה מהפניות החוזרות ונשנות של ישראל לשלום, והפגיזה מרכזי אוכלוסייה אזרחית ישראלית בערים חשובות. התותחים הירדנים ירו 6,000 פגזים לתוך אזורי מגורים וגרמו לפציעתם של 1,000 אזרחים. בהפגזות אלה נהרגו 20 אזרחים נהרגו ו-900 בתים נהרסו. יש לציין כי מטרתם העיקרית של הירדנים הייתה פגיעה בפרברי ת"א. ואכן מטוסיהם הצטרפו למיגים הסוריים והעירקיים בהפצצת מרכזי אוכלוסייה אזרחית. למרות התקפות ירדן על אזרחים ישראלים, לא הגיב הצבא הישראלי, בתקווה שפעולותיה הצבאיות של ירדן יוגבלו למטחי פתיחה אחדים, אך לא כך התפתחו העיניינים. ב-7 ביוני קרא חוסיין לחייליו "טבחו ביהודים בכל מקום שתמצאו אותם. הרגו אותם בנשקכם , בידיכם בציפורניכם ובשיניכם". חיל האוויר הישראל החל את תקיפתו ההגנתית רק לאחר שנשלח חיל האוויר הירדני להפציץ שכונות מגורים בנתניה, בכפר סירקין ובכפר סבא. בלית ברירה נאלצה ישראל להשתלט על שטחי יו"ש ועל מזרח ירושלים לצורכי הגנה.
חיילים ישראלים בקרב בגבעת התחמושת
ומה קרה בחזית הסורית? עם פרוץ מלחמת ששת הימים, בזמן שישראל לחמה בסיני וביו"ש, הפציצו התותחים הסוריים  כוחות ישראלים בגליל המזרחי וחיל שריון ירה על כפרים בעמק החולה למרגלות רמת הגולן. רדיו דמשק הודיעה למאזיניו בהתלהבות: "המוני ערב, זהו יומכם. חושו אל החזית... הבהירו להם כי תתלו את אחרון החיילים האימפריאליסטים במעי של הציוני האחרון". נשיא סוריה חאפז אל אסד הורה לחייליו "להכות בישובים של האויב, להפוך אותם לאבק, לרצף את הדרכים הערביות בגולגולות יהודיםץ להכות בהם ללא רחם". רק ב-9 ביוני 1967 הניעה ישראל את כוחותיה כנגד הסורים בגולן והמאורעות שחוו התושבים בגבולה הצפוני של ישראל היו קשים. יישובי עמק החולה ספגו מכות קשות במהלך כל המלחמה מהחזית הסורית. סוריה המשיכה בהפגזותיה על היישובים בצפון וב-6 ביוני נכשל ניסיונה לכבוש את קיבוץ דן ותל דן. כיבוש רמת הגולן היה הכרחי להבסת הכוחות הסוריים וב-10 ביוני (יום לקראת סוף המלחמה) כל הרמה היתה בידי ישראל.
אם כן, ישראל הותקפה פיזית בידי מדינות ערב ולא רק אויימה מילולית כפי שרבים מאיתנו חושבים, ומה הייתה תגובת הקהילה הבינלאומית במצב קריטי זה של מדינתנו הקטנה? למרות ניסיונות חוזרים של בריה"מ ומדינות ערב להכריז על ישראל כתוקפן האו"ם דחה את כל הנסיונות הללו, למשל במועצת הביטחון ב-14 ביוני 1967 נפלה ההצעה הרוסית ברוב של 11 קולות לעומת 4 ובעצרת האו"ם ב-4 ביולי 1967 בהצבעה הראשונה הצביעו נגד או נמנעו 88 מדינות ורק 32 הצביעו בעד. לרוב המדינות החברות באו"ם היה ברור מעל לכל ספק שישראל יצאה למלחמת מגן אך מדינות שכנראה לא רצו לסכן את היחסים הדיפלומטיים  עם מדינות ערב נמנעו בהצבעה. (זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: מתוך  מאמר של דורי גולד - "זכותה החוקית של ישראל על ירושלים"  עמ' 88).

מקורות:
  1. אתר הכנסת - מלחמת ששת הימים
  2. מיטשל בארד - "מיתוסים ועובדות", פרק 6 מלחמת ששת הימים (1967), פרק 9 גבולות , מיתוס "ישראל כבשה את רמת הגולן במלחמת התקפה"
  3. בנימין נתניהו - "מקום תחת השמש", פרק רביעי היפוך הסיבה והמסובב עמ' 135-137
  4. אלן דרשוביץ - The Case for Israel ch. 13 pp. 91-94
  5. ויקיפדיה - מלחמת ששת הימים
  6. ויקיפדיה - מבצע מוקד
  7. CAMERA - SIX-DAY WAR - war
  8. CAMERA - SIX-DAY WAR - WAR - Syrian Front
  9.  CAMERA - SIX-DAY WAR - WAR - Jordanian Front
  10.  CAMERA - SIX-DAY WAR - WAR - Egyptian Front
  11.  CAMERA - SIX-DAY WAR - PLAYERS - Syria
  12.  CAMERA - SIX-DAY WAR - PLAYERS - Jordan
  13.  CAMERA - SIX-DAY WAR - PLAYERS - Egypt
  14. בני מוריס - "קורבנות", פרק "מלחמת ששת הימים, 1967" עמ' 300-308

יום שבת, 27 ביולי 2013

עובדות מאחורי החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338

אז מה בעצם אומרות החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338? לרוב נוטים אנו להאמין כי החלטות אלה דורשות מישראל נסיגה מלאה לקווי שביתת הנשק 1949, קרי הקו הירוק. תפיסה מוטעית זו באה בעקבות חלופת המכתבים בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ליושב ראש אש"ף, יאסר ערפאת, בנושא ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף אשר בה מבססים הפלסטינים את תביעותיהם באמצעות החלטות 242 ו-338 אך מציגים אותן עפ"י הבנתם ולפי הגדרתם האלטרנטיבית שלפיה על ישראל לסגת לקווי 67' .ישנם גם אנשים הטועים לחשוב כי החלטות אלה מחייבות את ישראל להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים מ-48' ומ-67'.המציאות שונה ממה שמקובל לחשוב. ננסה להבין מה באמת העניין העומד מאחורי שתי ההחלטות החשובות הללו. תחילה נסביר בקצרה מהי החלטה 338. החלטה זו נקבעה ע"י מועצת הביטחון של האו"ם ב-22 לאוקטובר 1973 בעקבות מלחמת יום הכיפורים ודרשה מישראל ומשכנותיה להפסיק את ההתקפות ולפתוח במשא ומתן. ההחלטה קוראת במפורש ליישם את החלטה 242 מ-22 בנובמבר 1967 שהחליטה מועצת הביטחון בעקבות מלחמת ששת הימים.2 מאחר שהחלטה זו למעשה מתבססת על קודמתה הקודמת מ-67' ננסה תחילה להבין קודם מה משמעותה  וכיצד היא משפיעה על ההחלטה מ-73'. נפתח בשאלה פשוטה: האם החלטה 242 מדברת על חזרה מלאה לקווי ה-4 ביוני 1967? לא ולא! היה ויכוח בין המנסחים הצרפתים והרוסים לבין האמריקאים והבריטים בנדון. הרוסים דרשו להוסיף את המילה "כל"  והצרפתים רצו להוסיף את ה"א הידיעה לפני המילה "שטחים", כלומר עלפי הגרסה הצרפתית, על ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה, בעוד צוות דוברי האנגלית דרשו להשמיט את המילה "כל" ואת ה"א הידיעה . מנסחי ההחלטה - לורד קרדון, יוג'ין רוסטוב, ארתור גולדברג, ג'ור'ג א. בראון ו-ג'.ל. הרגרוב - הסבירו כי ההשמטה הזו הייתה מכוונת וכי לגישתם ישראל אינה מחויבת לסגת משטחים שכבשה במהלך מלחמת מגן חוקית.3 ארה"ב לא שכחה את נסיגתה של ישראל מסיני ב-1957 בלחץ אמריקני וללא הסכם שלום, והבינה את החשיבות להבטיח שתוצאות מלחמת ששת הימים לא יהיו חזרה על חוויית 1957. לפרק היסטורי זה בעל חיוניות רבה כי הוא מבהיר מדוע לא נסוגה ישראל מאף סנטימטר אחד של שטחים ללא הסכמי שלום (למעט רצועת עזה ב-2005).4
"קריאטיב קומונס שינויים טריטוריאליים במזרח התיכון עקב מלחמת ששת הימים",
ע"י 
פליקס במנהרת הזמן, תחת רישיון CC 3.0
כעת נדון בנקודה נוספת, מה בעצם אומרת ההחלטה לגבי הפליטים? בסעיף 2 (b) צריך להשיג “פתרון צודק לבעיית הפליטים”,היינו ההתייחסות היא לפליטים ככלל ולא ספציפית לפליטים ערבים, שכן היו גם פליטים יהודים בעקבות המלחמה ב-48' .הפרשנות שההחלטה 242 אינה דוגלת בזכות השיבה של הפלסטינית מבוססת על קריאה פשוטה של הטקסט, הקורא לפתרון צודק, בלי להגדיר מהו פתרון צודק. אילו הייתה כוונה ליישם את החלטת האו"ם III)194), היא הייתה מוזכרת מפורשות, כפי שהחלטה 242 מוזכרת בהחלטה 338, אבל גם אם, עדיין ההחלטה 194 אינה מעניקה זכות שיבה.השופט ארתור גולדברג שכיהן כשגריר ארה"ב באו"ם לשעבר, וממנסחי ההחלטה, הסביר כי בסעיף על הפליטים השמטת המילה "פלסטינים" הייתה מכוונת, שכן הכוונה היא לפליטים היהודים והערבים כאחד ושאין כל התייחסות למשא ומתן עם אש"ף או התייחסות למדינה פלסטינית באיו"ש.לאחר שנופצו שני המיתוסים הנ"ל נדון בשאלת על תוקפּה המשפטי של ההחלטה 242. ידוע שמועצת הביטחון מוסמכת לקבל החלטות בעלות תוקף משפטי מחייב, במיוחד בנושא ה”איומים על השלום, הפרת השלום ומעשי תוקפנות” (פרק VII למגילה), המועצה מקבלת בדרך כלל החלטות בגדר המלצות בלבד. במסיבת עיתונאים ב-19 במארס 1992 הסביר המזכיר הכללי של האו”ם כי "החלטה שאינה מבוססת על פרק VII אינה מחייבת. וכן החלטת המועצה מס’ 242 (1967) אינה מבוססת על פרק VII למגילת האו”ם. ומכאן ש“אותה החלטה אינה ניתנת לאכיפה, באשר היא לא התקבלה על-פי פרק VII". כמו כן בדיון שקדם לקבלת ההחלטה הדגישו המנסחים כי הם פועלים עפ"י פרק VI של המגילה, כלומר הם מטפלים ביישובו של סכסוך “שהמשכתו עלולה לסכן את קיום השלום והביטחון הבינלאומיים”. כאשר התייחסו לפרק VI של מגילת האו"ם הדגישו מנסחי ההחלטה שתהיה זו בגדר המלצה בלבד. גם תוכנה מעיד כי מדובר בהמלצה בלבד כפי שהסביר שגריר ארה"ב ש“ההחלטה קובעת עקרונות כלליים וצופה שתושג ‘הסכמה’ על הפרטים. הצדדים חייבים לעטות בשר על העצמות החשופות הללו”.באשר להחלטת מועצת הביטחון 338 ב-1973- זו חיזקה את קודמתה במספר מובנים אך אין זאת אומרת שהפכה אותה להחלטה מחייבת. היא מדגישה שיש ליישם את החלטה 242 “על כל חלקיה” עם זאת קוראת במפורש למשא-ומתן בין הצדדים ומכאן לא ניתן להסיק כי היא מחייבת (רק בפסקה 3 כתובה המילה "מחליטה").7 גם אם היה לה תוקף מחייב, הרי הוא דרש אך ורק ניהול משא ומתן עפ"י הקווים המנחים שנכללו בהחלטה 242 ותו לא.לנושא הדיון הבא, הזכות "לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים" חשיבות ממדרגה ראשונה. זכות זו המצוינת בהחלטה מבהירה היטב כי ישראל לא הייתה מחויבת לחזור בדיוק לקווי שביתת הנשק כפי שהסבירו המנסחים, שכן גבולות אלה אינם בטוחים. 3 אמנם נאמר כי מועצת הביטחון מתנגדת ל”רכישת טריטוריה באמצעות מלחמה”, אך אין ההחלטה עוסקת בכיבוש בנסיבות של מלחמת ששת הימים. עפ"י מועצת הביטחון, הכיבוש הצבאי של ישראל מהיותו פעולה של הגנה עצמית,  היה חוקי וחוקיותו בתוקף עד שיושג הסדר שלום ויותוו גבולות קבועים ומוסכמים. מכאן ברור כי לאחר משא ומתן על שטחים יכולה ישראל לספח באופן חוקי כל שטח שנכבש בעימות האחרון. קיימת סברה כי ב- 1981 ישראל סיפחה רשמית את רמת הגולן ובצעדה זה הפרה את החוק הבינלאומי ואת החלטה 242 של האו"ם, למרות זאת לאחר שנסוגה ישראל משטחים ברמת הגולן, הפך גבולה הצפוני עם סוריה ל"גבול מוכר" ולכן הסיפוח היה חוקי. השופט פרופסור יוליוס סטון כתב: "אין שום אסמכתא בחוק הבינלאומי הדורש ממחזיק צבאי חוקי בשטח כמו במקרה הזה לחכות לנצח לפני הנהגת שלטון וממשל קבועים באזור... הרבה עורכי דין בינלאומיים אכן הביעו התפעלות לנוכח הסבלנות, שהפגינה ישראל בכך, שחיכתה זמן רב כל כך". פרופ' יוג'ין רוסטוב הסביר כי "החלטה 242 ... מתירה לישראל לנהל את השטחים שכבשה ב-1967 עד להשגת שלום צודק ומתמשך במזרח התיכון."10
לסיכום, בחינה מדוקדקת של ההוראות הרלוונטיות של החלטה 242 , מעלה את המסקנה שהחלטה זו קבעה מספר עקרונות העשויים להוביל לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי בדרכי שלום: נסיגה ישראלית משטחים שנכבשו ב-1967 אל גבולות בטוחים ומוכּרים שייקבעו בהסכמה וצורך בפתרון צודק לבעיית הפליטים, בלי להתייחס לזכות שיבה. בנוגע ל"גבולות בטוחים ומוכּרים", החלטה 242 התנסחה במילים "טריטוריות שנכבשו" ולא "הטריטוריות שנכבשו" ובכך אפשרה  את פתיחת המשא ומתן על סוגיית גבולותיה הסופיים של ישראל בתמורה לנסיגתה משטחים מצריים, ירדניים וסוריים וכן ההחלטה לא דרשה שקווי שביתת הנשק יהיו הגבולות הבינלאומיים המוכרים של ישראל. 11 בנושא גבולותיה של ישראל העניקה החלטה 242 העניקה לישראל שטח נרחב יותר על פי הדרישה ל"גבולות בטוחים ומוכּרים", שכן שגריר ארצות הברית באו"ם, ארתור גולדברג, הכריז בנובמבר 1967 כי קווי שביתת הנשק אינם מעניקים ביטחון לישראל. נכון לשנת 2013 לישראל גבולות בינלאומיים מוכרים וסופיים עם מצרים ורצועת-עזה, לבנון וירדן: הגבול עם מצרים נקבע בחוזה השלום בשנת 1979; כפי שהגבול עם ירדן נקבע בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1994; הגבול עם רצועת עזה נקבע דה פקטו עם פינוי השטח מאזרחים ומצבא ב-2005 ועם הוויתור על כל תביעה טריטוריאלית ברצועה .שם גבולה של ישראל עם לבנון נותר מאז ומתמיד לאורך הגבול הבינלאומי המוכּר בין שטח המנדט על ארץ ישראל לבין שטח המנדט על סוריה (לבנון). לאחר נסיגה משטחים ברמת הגולן וסיפוחה ב-1981 קיימים גבולות מוכרים עם סוריה איך הם אינם סופיים והם יקבעו סופית בהסכם שלום.12 בנוגע לסוגיית הפליטים קיימת אפשרות שהפתרון יכלול זכות של פליטים להתיישב במדינה פלסטינית לאחר שתקום, או להתיישב ולהשתלב במדינות אחרות (ערביות ולא-ערביות) ואולי שיבה של מספר מצומצם של פליטים לישראל, מסיבות הומניטריות משכנעות, כגון איחוד משפחות, בד בבד יש לפצות את הפליטים היהודים ממדינות ערב על סבלם ועל רכושם שנלקח מהם.13

הערות:
  1. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" עמ' 178-187
  2. החלטה 338 סעיף 2
  3. אתר מלחמת ששת הימים של C.A.M.E.R.A - המנסחים מסבירים את המשמעות
    מיטשל בארד "מיתוסים ועובדות" , פרק 12-"האו"ם",מיתוס "החלטת 242 דורשת ממדינת ישראל לחזור לגבולות 67", עמ' 118.
    ”Eli E. Hertz - UN Security Council Resolution 242 ch.The Meaning of the Words “All” & “The
  4. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"  - מאמר של ניקולס רוסטוב "ההקשרים ההיסטוריים והמשפטיים של גבולות ישראל" עמ' 70
  5. מיטשל בארד "מיתוסים ועובדות" , פרק 13-"הפליטים", מיתוס "לכל הפליטים הפלסטיניים יש זכות לשוב לבתיהם", עמ' 152
  6. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" - מאמר של רות לפידות "הפירוש הנכון של החלטת מועצת הביטחון 242 (1967)",פרק "החלטה 242 וסוגיית הפליטים" עמ' 80.
    רות לפידות - "עיוות משמעותה של החלטת מועצת הביטחון מס' 242 (1967)"
  7. ארתור גולדברג - Resolution 242 After Twenty Year
  8. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"- מאמר של רות לפידות "הפירוש הנכון של החלטת
    מועצת הביטחון 242 (1967)",פרק "החלטה 242 וסוגיית הפליטים" עמ' 76.
  9. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"- מאמר של רות לפידות "הפירוש הנכון של החלטת מועצת הביטחון 242 (1967)",פרק "החלטה 242 וסוגיית הפליטים" עמ' 77.
  10. מיטשל בארד "מיתוסים ועובדות" , פרק 8 -"גבולות", מיתוס "ב- 1981 ישראל סיפחה רשמית את רמת הגולן באופן לא חוקי תוך כדי הפרת החוק הבינלאומי והחלטה 242 של האו"ם." עמ' 71;
    שם, פרק 18 - "ההתנחלויות", מיתוס "למדינת ישראל אין כל זכות להימצא בגדה המערבית", "התנחלויות ישראליות אינן חוקיות." עמ'  257.
    Eli E. Hertz - Reply, ch.8 UN Security Council Resolutions 242 and 338, pp. 98
  11. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"- מאמר של ניקולס רוסטוב "ההקשרים ההיסטוריים והמשפטיים של גבולות ישראל" עמ' 71.
  12. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"- מאמר של ניקולס רוסטוב "ההקשרים ההיסטוריים והמשפטיים של גבולות ישראל" עמ' 72.
  13. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"  - מאמר של רות לפידות "הפירוש הנכון של החלטת מועצת הביטחון 242 (1967)",פרק "החלטה 242 וסוגיית הפליטים" עמ' 81
    רות לפידות - "עיוות משמעותה של החלטת מועצת הביטחון מס' 242 (1967)".