מיתוס: "גולדה מאיר פספסה הזדמנות להגיע להסכם מדיני עם סאדאת ולמנוע את מלחמת יום הכיפורים (1973)"

הקדמה

במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים (1973) פרסם ערוץ 2 את הכתבה "איך נראתה מלחמת יום הכיפורים בעיניים מצריות?". נראה שכתבה זו עסקה בשאלות כגון "מה סאדאת באמת רצה ועד כמה גדול היה יצר הנקם של החיילים המצרים בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים?" וכן ב"זווית אחרת שכמעט ולא נשמעה - מצידם המצרי". בפועל שובצו בכתבה זו אותם מיתוסים הנפוצים מאז מלחמת יום הכיפורים ואשר מבוססים על הטיעון שניתן היה למנוע מלחמה זו. הכתבה הותירה את הרושם כי אצבע מאשימה מופנית כלפי סירובה של מדינת ישראל להיענות לאיתותי השלום המצריים וכלפי עקשנותה הנובעים מאגוֹ ומביטחון עצמי מופרז של מנהיגי ישראל. מפאת סירובם לוותר על פיסת אדמה הוחמצה ההזדמנות למנוע את המלחמה ואולי אף להגיע להסכם שלום. האומנם? 

מאז הסכם השלום ב-1979 נזרע הקונספט של "שטחים תמורת שלום". התייחסות למונח זה כמובן מאליו ובלא להבין את המציאות הכללית מטעה מאוד ומסוכנת מאוד. סיבות רבות הניעו את ממשלת ישראל לדחות ויתורים טריטוריאליים ללא הסכם שלום וללא הסכם ביטחון. לפני שנדון בהם נעיין בציטוטים הלקוחים מתוך רשימת הנקודות והמיתוסים שהועלו בכתבה:

• הסרט מנסה להציג את יום הכיפורים גם מהזווית של המצרים מזווית של צבא ושל נשיא שיצא למלחמה מוגבלת כדי להשיג הישגים מדיניים ולא של אויב אכזר צמא דם שרצה להשמיד את ישראל.
  (אריק ברנשטיין, מפיק הסרט "1973 - יומן מלחמה" )
• "סאדאת לא רצה להשמיד את ישראל. הוא לא התכוון להגיע לתל אביב. הוא לא התכוון לכבוש את כל סיני. המטרה שלו לא הייתה צבאית. הוא השתמש במלחמה כמטרה להניע תהליך מדיני".
  (ד"ר יגאל קיפניס, היסטוריון מאוניברסיטת חיפה)
• סאדאת הציע הסדר שלום עם ישראל. סאדאת דרש את כל חצי האי סיני, אבל הסכים שהנסיעה תיארך 10-15 שנה ושישראל תחזיק נקודות מפתח בחצי האי.
• ממשלת ישראל סירבה להקשיב.
• "ואז גולדה ודיין לא היו מוכנים אפילו להעלות את זה לדיון בקרב חברי ממשלה אחרים,הם אמרו: 'אנחנו לא נתחיל עכשיו לדון בינינו האם אנחנו מוכנים לסגת לקו הירוק, כי אנחנו לא מוכנים לדבר על תהליך מדיני שבמסגרתו מצרים תקבל חזרה את הריבונות שלה על סיני'".
  (ד"ר יגאל קיפניס, היסטוריון מאוניברסיטת חיפה)
• סאדאת מבין שישראל לא תגיע למשא ומתן ומחליט לצאת למלחמה. "מלחמה גדולה, אבל מכוונת להשיג מטרה צבאית מוגבלת", תיאר אחמד אבו אל-רייט, היועץ לנשיא סאדאת. "הרעיון היה לסיים את המבצע ולפתוח מיד במשא ומתן מדיני".

על כל התשובות לשאלות המתייחסות לאפשרות לשלום ניתן למצוא במחקרו מנפץ המיתוסים של  ד"ר מיטשל בארד. ד"ר בארד הוא מייסד ה"ספריה היהודית הוירטואלית". בספריה זו ניתן למצוא באגף ה"מיתוסים ועובדות" את רשימת כל המיתוסים על הסכסוך במזרח התיכון ואת העובדות. בין ספריו המפורסמים ניתן למצוא את הספר "מיתוסים ועובדות" שיוצא בגרסאות מחודשות כל כמה שנים. בין המיתוסים המפורסמים בספרו יש פרק המוקדש למלחמת יום הכיפורים (1973). המאמר הנ"ל מבוסס על מחקרו של ד"ר בארד כדי לענות על השאלה "האם אכן הייתה אפשרות למנוע את מלחמה?". להלן עיקרי המיתוסים המוצגים במחקרו:

• "למדינת ישראל לא היו שום כוונות לנהל משא ומתן על גורלם העתידי של השטחים, שהיא כבשה."
   (פרק 6, מלחמת ששת הימים, עמ' 55).
• "מצרים סיימה את מלחמת ההתשה וחשבה ללכת לקראת ישראל, אבל ירושלים דחתה את היוזמה
  הזאת בבוז." ((פרק 6, מלחמת ששת הימים, עמ' 57).
• "ישראל פספסה הזדמנות לשלום עם סאדאת לאחר שדחתה הצעת שלום ב-1971"
  (פרק 7, מלחמת יום הכיפורים, עמ' 62).
• "מצרים חזרה והביעה נכונות להתחיל במשא ומתן עם ישראל במהלך השנים 1971 - 1973. דחייתה של ישראל הובילה למלחמת יום הכיפורים" (גרסא עברית 2005, פרק 8, מלחמת ההתשה, עמ' 73).
• "אנוואר סאדאת הסכים להצעותיה של ארה"ב לשיחות השלום ולא שאף למלחמה."
  גרסא עברית 2006, פרק 8, מלחמת יום הכיפורים, עמ' 38).
• "ישראל אחראית לפרוץ מלחמת יום הכיפורים" (פרק 7, מלחמת יום הכיפורים, עמ' 60).
• "כל השבחים על הסכם שלום בין ישראל למצרים מגיעים לאנוואר סדאת." (פרק 71, תהליך השלום, עמ' 221).
• "מצרים ויתרה על הכול תמורת שלום." (גרסא עברית 2006, פרק 19, תהליך השלום, עמ' 143).

עיון במחקרו המקיף של ד"ר מיטשל והתבוננות מנקודת מבט רחבה יותר מראים בעליל כי כל הטענות על האפשרויות להסכם שלום הנן מופרכות. סאדאת הכין את הקרקע למלחמה!!!

אז מה בעצם סאדאת תכנן?

נפתח בשאלה פשוטה: האם למדינת ישראל לא היו שום כוונות לנהל משא ומתן על גורלם העתידי של השטחים שהושגו במלחמת ששת הימים? 

לקראת סוף מלחמת ששת הימים השיגה ישראל שטחים, שבעזרתם ניתן היה לשלש את שטחה – מ- 21000 קמ"ר ל - 67000 קמ"ר. הניצחון הוביל לאיחוד ירושלים, כיבוש סיני, השתלטות על רמת הגולן ושחרור חבל עזה ואיו"ש. ממשלת ישראל קיוותה שמדינות ערב יגיעו למו"מ לשלום ואותתה למדינות ערב על נכונותה לוותר על כמעט כל שטחים שנרכשו בתמורה לשלום. תקוות ממשלת ישראל התנפצו בעקבות פגישת מנהיגי ערב בחרטום אשר בה נשמעו שלושת ה"לא"-ים הבאים:

1. "לא לשלום עם ישראל!"
2. "לא משא ומתן עם ישראל!"
3. "לא להכרה בישראל!"

נשיא ישראל לשעבר, חיים הרצוג כתב: 

"האמונה של מדינת ישראל, שהמלחמה הסתיימה והשלום ישרור כעת בגבולותיה, התפוגגה במהרה. שלוש שבועות אחרי החלטה על עוינות אירעה התקרית הגדולה הראשונה בתעלת סואץ."

התקרית עליה דיבר הרצוג הייתה תחילתה של מלחמת ההתשה. בסופה היה נראה כי מצרים חשבה ללכת לקראת הסכם מדיני, אולם ממשלת ישראל היא שדחתה את היוזמה בבוז, וכך פספסנו הזדמנות ראשונה לשלום או הזדמנות למניעת המלחמה ב-73. הלכה למעשה בקיץ 1970 ארה"ב שכנעה את מדינת ישראל ומצרים להגיע להסכם הפסקת האש. הציפייה הייתה להוביל למו"מ בחסות האו"ם. מדינת ישראל הכריזה על נכונותה העקרונית לסגת מהשטחים שנפלו לידיה בעקבות המלחמה ב-1967, אך למעשה ב-7 באוגוסט המצרים והסובייטים פרסו שורת טילי קרקע-אויר מתוחכמים מדגם SAM-2 ו- SAM-3 בגדה המערבית של תעלת סואץ בתוך שטח של 51 ק"מ. פעולתם זו הייתה הפרה גסה של הסכם הפסקת האש, שאסר על הצבה או בניה של כל מתקן צבאי באזור. כתב העת "טיים" ציין שהסיור האמריקאי "הראה, ש- 36 טילי SAM-2, שחדרו לאזור הפסקת האש, מהווים רק שורה ראשונה של המערכת המאסיבית ביותר, שידעה אנושות, כנגד המטוסים." צילומי לוויין של משרד הביטחון הדגימו באופן שאינו מותיר ספק שורה של 63 טילי SAM-2 באזור של 125 ק"מ בין הערים איסמעיליה וסואץ. ב-1973 טילים אלה סיפקו הגנה אווירית של מתקפת-פתע מצרית נגד מדינת ישראל. למרות ההפרות מצד המצרים חודשו השיחות בחסות האו"ם  – הוכחה ברורה נוספת לכך שפניה של ישראל מועדות לשלום. אמנם במהרה הגיעו השיחות למבוי סתום עם תמיכתו של השליח המיוחד של האו"ם, גונאר יארינג, בפרשנות המצרית של החלטת 242, שדרשה ממדינת ישראל נסיגה מוחלטת לקווי תיחום מלפני 5 ביוני 1967. עקב זאת הביעה מצרים נכונות "להגיע להסכם שלום עם מדינת ישראל" במכתב ליארינג מ-20 בפברואר 1971. אבל המתינות המדומה הזאת הסתירה את האירידנטיות (מדיניות הדוגלת בניכוס שטחים הקשורים למדינה היסטורית או תרבותית, אך שייכים פוליטית למדינה אחרת) המצרית הבלתי משתנה ואי נכונותה להתקדם לשלום אמיתי, כפי שרואים מהסתייגויותיה הכוללניות ומהתנאים מוקדמים שבמכתב. משפטי מפתח על "הסכם שלום עם ישראל" לא פורסמו ולא שודרו בשום אמצעי תקשורת במצרים. יתרה מזאת, מצרים סירבה לנהל שיחות ישירות. בניגוד לטענה שישראל פספסה הזדמנות לשלום עם מצרים ולהימנע מהמלחמה ב- 1973 כי לא נענתה בחיוב ליוזמותיו של סאדאת, סאדאת לא נשמע כמו מנהיג המעוניין בשלום. הוא איים לצאת למלחמה אם פתרון פוליטי לא יושג ודרש נסיגה המלאה של ישראל מסיני ופתרון לבעיית הפליטים הפלסטינית, ואילו באותו זמן הכריז שלעולם לא יכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. סאדאת גם לא היה מוכן לנהל מו"מ כי חשש להכעיס את הפטרונים הפיננסיים שלו בלוב ובערב הסעודית וכך יחלש. יתר על כן, סאדאת לא יכל לעשות הסכם שלום ב- 1971, מתוך חולשה ובשֶׁת פָּנִים. מדינת ישראל ניסתה לפחות להפוך את התפקיד המאומץ של גונאר יארינג לשיחות עקיפות ע"י הפניית מכתבים ישירות לממשלה המצרית במקום ליארינג. מצרים סירבה לקבל מכתבים אלה. מיד אחרי המכתב לגונאר יארינג אנוואר סאדאת, הנשיא החדש של מצרים, נאם בפני המועצה הלאומית הפלסטינית (PNC) בפגישה בקהיר. הוא הבטיח את תמיכתו לאש"ף "עד לניצחון" והצהיר, שמצרים לא תקבל את החלטת 242. חמישה ימים אחרי שסאדאת דיבר על כך, שהוא מוכן להגיע לשלום עם מדינת ישראל, מוחמד חייקל, איש סודו של נאצר ועורך של עיתון רשמי למחצה "אל-אהרם" כתב:

בפני המדיניות הערבית בשלב הזה עומדות שתי מטרות. הראשונה – חיסול עקבות התוקפנות של שנת 1967 ע"י נסיגתה של מדינת ישראל מכל השטחים, שהיא כבשה באותה שנה. המטרה השנייה היא חיסול עקבות התוקפנות של שנת 1948 ע"י חיסול עצם מדינת ישראל. אמנם זהו יעד מופשט ולא מוגדר עדיין, וכמה מאיתנו טעו בכך, שהתחילו בצעד המאוחר יותר לפני הצעד הראשון.

זה בהחלט סותר את טענתו של ד"ר קיפניס ש"סאדאת לא רצה להשמיד את ישראל. הוא לא התכוון להגיע לתל אביב. הוא לא התכוון לכבוש את כל סיני. המטרה שלו לא הייתה צבאית. הוא השתמש במלחמה כמטרה להניע תהליך מדיני". ב- 1971 נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, העלה אפשרות של חתימת הסכם שלום עם ישראל בתנאי שיוחזרו למצרים כל השטחים. אולם לא הייתה שום התקדמות לקראת השלום, ובשנה שלאחר מכן טענת סאדאת הייתה שהמלחמה היא בלתי נמנעת ושהוא מוכן להקריב מיליון חיילים במאבק מכריע עם ישראל. איומו לא התממש באותה שנה. בשנת 1972 ובמרבית חודשי 1973 איים סאדאת לפתוח במלחמה, אם ארה"ב לא תכפה על ישראל לקבל את פרשנותו של החלטת 242 , דהיינו הנסיגה המוחלטת של מדינת ישראל מכל השטחים, שהגיעו לידה ב- 1967. בו זמנית המנהיג המצרי ערך תעמולה דיפלומטית תוקפנית בקרב מדינות אירופה ואפריקה כדי לזכות בתמיכתן. הוא פנה לבריה"מ בבקשה להפעיל לחץ על ארה"ב ולספק למצרים נשק משוכלל יותר לחציית תעלת סואץ. בריה"מ הייתה מעוניינת יותר בשמירת מצב של דטנט (לפחות כלפי חוץ) עם ארה"ב מאשר בעימות במזרח התיכון. לכן בקשתו של סאדאת נדחתה. תגובתו של סאדאת הייתה גירוש פתאומי של כעשרים אלף יועצים סובייטים ממצרים. בראיון באפריל 1973 חזר סאדאת על איומו לחדש את המלחמה עם מדינת ישראל. אבל איומו זה שכבר נשמע ב- 1971 וב- 1972, הותיר את שומעיו ספקנים למדי באשר למימושו. ארה"ב הסכימה עם נקודת מבט ישראלית שיש לקיים שיחות ישירות עם מצרים. שביתת הנשק בחסותה של ארה"ב נמשכה כבר שלוש שנים ומזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, פתח בדו-שיח חדש לשלום באו"ם. סאדאת הגיב ליוזמת קיסינג'ר בעוקצנות:

"ארה"ב עדיין נמצאת תחת הלחץ הציוני. המשקפיים, שארה"ב מרכיבה, הם משקפיים ציוניים לגמרי, עיוורים באופן מוחלט לכל דבר פרט לרצונותיה של מדינת ישראל. והדבר לא מקובל עלינו."

המלך פייסל של ערב הסעודית אמר:

"כל המדינות צריכות לנהל מלחמה כנגד הציונים, שבאו להרוס את כל ארגוני אנוש ולהחריב תרבות ותוצאות העבודה, שאנשים טובים מנסים לעשות."

לאחר כישלונו של ג. יארינג ארה"ב נטלה על עצמה את המשימה ואת היוזמה לחידוש המשא ומתן. הצעתה כללה הסכם ביניים בין ישראל למצרים. לפי ההסכם נתבעת ישראל לסגת חלקית מתעלת סואץ ולפתוח את נתיב המים. ישראל רצתה להתקדם במשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, אך סאדאת דרש מראש את הסכמתה של ישראל לסגת לגמרי לקווי 1967 שלפני מלחמת ששת הימים. למעשה, סאדאת חיפש ערבות מוקדמת לתוצאות –- כחלק בהסכם ביניים "משא ומתן". מבחינת ישראל, דרישתו זו עוררה חשד באשר לכוונותיו הסמויות. בהתייחס לטענות כי השבחים להסכם השלום מגיעים לסאדאת, נאמר כי הדרך לשלום לא נסללה בנובמבר 1977 עם ביקורו של הנשיא אנוואר סדאת בירושלים. אין שום ספק, שביקורו של סדאת היווה צעד אמיץ של מדינאות, אך מאמצים בני יותר מחמישים שנה של מנהיגים ציוניים וישראלים קדמו להבשלת ביקור היסטורי זה. שמחה דיניץ, שגריר ישראל לשעבר בארה"ב אמר:

כדי 'לאזן את הדראמה' היינו צריכים להכריז מלחמה על מצרים, לשמור על יחסי תוקפנות במשך שנים, לסרב לדבר איתם, לקרוא להשמדתם, להציע לזרוק אותם לים, לבצע פעולות צבאיות ופיגועי טרור כנגדם, להכריז על חרם כלכלי, לסגור את מיצרי טיראן לאוניותיהם, לסגור את תעלת סואץ למעברם ולהגיד, שהם מנודי האנושות. אז מר בגין היה הולך לקהיר וביקורו ישווה בדרמטיות לזה של נשיא מצרים. ברור, שלא יכולנו לעשות זאת, כי מדיניותנו הייתה תמיד להגיע למשא ומתן.

ובכל זאת רה"מ הישראלי, מנחם בגין, הוכיח שהוא היה מוכן לצעוד בצעדי ענק להשגת שלום. למרות ההתנגדות האינטנסיבית של מפלגתו – מפלגת הליכוד - בגין הקפיא התנחלויות ישראליות באיו"ש כדי להקל על תהליך משא ומתן. למרות הנטייה הגלויה של ממשלת קרטר לטובת מצרים במהלך השיחות בגין נשאר נחוש בדעתו להמשיך את תהליך השלום. בסופו של דבר הוא הסכים לוותר למצרים על אזור סיני הקריטי מבחינה אסטרטגית, דהיינו על 91 אחוז מהשטחים, שמדינת ישראל השתלטה עליהם במהלך מלחמת ששת הימים, תמורת הבטחתו של סאדאת להגיע להסכם שלום. כאות הכרה על נכונותו להצטרף לסדאת ולהגיע לפשרות תמורת שלום בגין יחד עם המנהיג המצרי זכה בפרס נובל לשלום של שנת 1978. מדינת ישראל עשתה ויתורים מוחשיים למצרים תמורת הבטחות בלבד. ההקרבות הכלכליות והאסטרטגיות של מדינת ישראל, שלא פעם אחת בלבד הייתה קרבן להסגר ימי, תקיפות צבאיות ופיגועי טרור, שאורגנו באזור, עם ויתור על סיני היו גדולות לאין ערוך מאלה של מצרים, שבתמורה רק הסכימה לנרמול היחסים עם מדינת ישראל. עם קבלת סיוע אמריקאי נוסף עבור הנסיגה ויתרה מדינת ישראל על חלק עצום מעומקה האסטרטגי בסיני. מדינת ישראל ויתרה גם על הפיקוח הישיר על נתיבי אוניותיה לכיוון אילת והימנו, יותר מ- 1500 ק"מ של כבישים, בתי מגורים, בתי חרושת, בתי מלון, שירותי בריאות וישובים חקלאים. בעקבות דרישתה של מצרים, שאזרחים יהודיים יעזבו את סיני, 7000 ישראלים סולקו מבתיהם ובתי העסק, שהם השקיעו שנים בבנייתם בלב מדבר. הייתה זאת חוויה מכאיבה גם רגשית, וגם פיסית, במיוחד עבור תושבי ימית, שהחיילים הוציאום בכוח מבתיהם. מדינת ישראל איבדה גם תחנות התרעה מוקדמת חשמליות, שהיו ממוקמות בהרי סיני וסיפקו מידע על תנועות צבאיות בגדה המערבית של תעלת סואץ, אזורים ליד מפרץ סואץ ומפרץ אילת, שהיו חיוניים להגנה כנגד מתקפות ממזרח. מדינת ישראל נאלצה לחפש מקום חדש ליותר מ- 170 מתקנים צבאים, שדות תעופה ובסיסים צבאיים אחרי נסיגתה. במסירת סיני למצרים מדינת ישראל אולי איבדה את הזדמנותה היחידה לעצמאות אנרגטית. שדה הנפט "עלמה" בדרום סיני שגילתה ופיתחה מדינת ישראל, הועבר למצרים בנובמבר 1979. כאשר מדינת ישראל מסרה את שדה הנפט הזה, הוא היה מקור האנרגיה היחיד הגדול במדינה, שסיפק את הצרכים האנרגטיים של מחצית הארץ. מדינת ישראל שהעריכה את המשאבים הלא-מנוצלים של שדה "עלמה" במאה מיליארד דולר, תכננה שהמשך הפיתוח יביא לעצמאות אנרגטית של המדינה לקראת שנת 1990. מדינת ישראל הסכימה גם לסיים את המשטר הצבאי בגדה המערבית וחבל עזה, להוציא את כוחותיה מחלקים מסוימים של השטחים ולפעול לקראת הקמת האוטונומיה הפלסטינית. ממשלת בגין הייתה מוכנה לזאת, אבל לא נמצא שום ערבי פלסטיני המוכן להכיר במדינת ישראל, שינהל משא ומתן בשם תושבי יש"ע הערבים. ב- 1988 ויתרה המדינה היהודית על טאבה – עיר נופש, שישראל בנתה. לפני כן טאבה הייתה אזור מדברי שומם ליד. מעמדה של טאבה לא הוגדר בהסכמי קאמפ-דוד. כאשר ב- 29 בספטמבר 1988 צוות הבוררות הבינלאומי הכריע את מעמדה לטובת קהיר, מסרה ישראל את העיר למצרים.

דוד מול גוליית

גבורת דוד, רועה צאן צעיר, נובעת מהיותו "אנדרדוג" הגובר על גוליית, איש צבא, ענק וחסון. האומנם דוד הוא החלש בסיפור מקראי זה? נזכור כי היה לו יתרון. בעזרת אבן שניתן לצלוף בה במטרה ממרחק, הביס את הענק הפלישתי שציודו היה כבד. אולי אפשר להשוות את המאבק הזה למאבק בין ילד האוחז בידו אקדח טעון לבריון שבידו חרב או סכין. במחשבה נוספת, ניתן להשליך את ממדי הכוחות בין דוד לגוליית לממדי הכוחות בין ישראל למדינות ערב.

גודלה של ישראל קטן פי 650 מגודל שטחן של מדינות ערב כולן גם יחד. כפי שרואים במפה, שטח המדינות שנלחמו בישראל ומאיימות עליה, כה עצום בהשוואה למדינת ישראל הזעירה. בשנים שלפני 1967 הייתה ישראל מותקפת ממקומות אסטרטגיים שונים. לאחר מלחמת ששת הימים הביסה בכוחות עצמה את מדינות האויב והשתלטה על שטחים החיוניים לביטחונה. סטאפן שוובל שכיהן בעבר כנשיא בית הדין לצדק בהאג פסק שמדינה הנמצאת בהתקפה, רשאית לכבוש שטח אויב ולהחזיק בו כל עוד השטח נחוץ לביטחונה.

פרופ' סטפאן מ. שוובל, לשעבר נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ)
 "Creative Commons stephen schwebel international court of justice jessup moot court" by Chensiyuan licensed under CC BY 3.0

גם משפטנים אחרים תומכים בסברה זו, כגון שופט אחר בבית הדין לצדק, סר א. לאוטרפאכט. לאחר מלחמת ששת הימים המליצה מועצת הביטחון של האו"ם על ההחלטה 242. החלטה זו לא דרשה מישראל לסגת מכל השטחים שהשתלטה במלחמה, אלא המליצה למדינות המעורבות להיכנס למו"מ לשלום אשר בו ייקבעו גבולות חדשים שלאו דווקא יהיו כמו המצב לפני 1967 ולהכיר ב"זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות". מנסחי ההחלטה הסבירו כי גבולותיה של ישראל היו שבריריים ולכן אין היא נדרשת לסגת מכולם. השאלה היא מדוע רואים בישראל מדינה חזקה או כפי שמקס בלומברג כתב בספרו "גוליית" ואילו שכנותיה, מדינות ערב התוקפניות, נתפסות כדוד? הרי ראינו במפה את יחסי בין ישראל לשכנותיה. טענות רבות הן שלישראל צבא מאומן וחזק יותר, ברשותה נשק אטומי ועוד טענות המציגות את מדינת ישראל כ"בריון" של המזרח התיכון. אך למעשה, כשם שללא אבן היה דוד נמחץ למוות על ידי גוליית, כן מדינת ישראל ללא גבולות ביטחון, צבא מאומן ונשק גרעיני עלולה להתחסל. כבר ב-1948 רצו מדינות ערב להטיל שואה על הישוב היהודי. וב-1973 ללא סיני הייתה מצרים מצליחה בהחלט לגרום לנו נזק עצום. ראינו כי לסאדאת לא הייתה שום סיבה להימנע מהמלחמה ב-1973. בעקבות סירוב ישראל לסגת טוטלית מסיני לפני חתימה על חוזה שלום, טען מפורשות כי המלחמה היא בלתי נמנעת. אלמלא העלתה ישראל את טילי יריחו לכוננות גבוהה, לא היינו מקבלים את תמיכתה של ארה"ב שהפקירה אותנו לידי המצרים. לפי כל התיאורים שלעיל ברור היה כי המטרה המצרית הסופית היא השמדתה של מדינת ישראל והשבת הכבוד האבוד מ-1967 ומ-1948. החשש של גולדה מוויתור על שטח אסטרטגי כה עצום לטובת צד לא אמין המאיים לתקוף היה מוצדק. במלחמה עברו המצרים את האזור אשר בו היו מוגנים תחת מטריית הנ"מ שלהם, מה שהועיל לנו במלחמה. במהלך היסטוריה ראינו כי גם אי אפשר לסמוך על כוחות האו"ם ועלינו להשתמש בכל האמצעים האפשריים לשמירה על ביטחוננו.

סיכום

בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת לא היו פניו של סאדאת לשלום. הצהרות השלום שלו הסוו את כוונותיו האמיתיות, להכין את הקרקע להתקפה צבאית שתביא לפגיעה בישראל ובעקבותיה השבת הכבוד האבוד במלחמות הקודמות. גולדה מאיר לא סירבה לשאת ולתת על סיני בגלל תחושה של ביטחון או שחצנות מופרזת. כפי שראינו מדבר סיני היה חיוני לביטחון ישראל. גם היום כאשר נכנסים למו"מ עם הרשות הפלסטינית דואגים אנו שיכירו בזכויותינו הבטחוניות. אנו נמנעים מנסיגות חד צדדיות העלולות להוביל להרס וחורבן של מדינתנו. יש להכיר לעומק את האויב העומד מולנו. אל לנו לתת להיסטוריונים חובבניים לעוות את המציאות ולהונות אותנו. יש להיות ראליסטיים, להבין את המציאות לעומקה וכן לדעת את כל העובדות שמסתירים מאיתנו. אי ידיעת האמת עלולה להוביל לדור חדש של מנהיגים המתפתים ללכת שולל אחר אנשי מקצוע המטים את המציאות לדעותיהם הפוליטיות וכתוצאה מכך לגרור אותנו לאסון כבד. חשיבות עליונה יש לתת להפקת לקחים ולהעברת מורשת קרב לדורות הבאים.