שייח' עז א-דין אל קסאם - אבי תנועת ההתנגדות הפלסטינית

הקדמה

רקע כללי על חייו

שייח' עז א-דין עבד אל-קאדר מוסטפא יוסף אל קסאם (1882 – 20 בנובמבר 1935) היה איש דת מוסלמי ומנושאי הדגל הרדיקליזם הערבי-מוסלמי בתחילת המאה ה-20. משמעות שמו:

• עז - פירושה תמיכה, דבקות, או גאווה.
• א-דין - פירושה דת.
• אל-קסאם - פירושה מחיצה או שבירה‏.

מקורו היה מסנג'ק לדיקיה. היה זה המורד הפלסטיני הראשון במהלך השלטון הבריטי שנפל בקרב והפך לנביא תנועת ההתנגדות הפלסטינית. ארגונים אלימים ואכזריים שתקפו צרפתים, בריטים ויהודים, הוקמו על ידיו. על שמו נקרא הפלג הצבאי של חמאס "גדודי עז א-דין אל-קסאם" וכן גם רקטות הקאסם הנורות לעבר היישובים הישראליים. אל-קאסם הנו יליד כפר ג'בלה בקרבת לטקיה בחבל העלווים. השכלתו הדתית נרכשה במרכז האסלאמי אל-אזהר שבמצרים. עוד בנעוריו חש את הקיצוניות והדחף למהפכנות. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים ללוב העות'מנית. כתוצאה מכך אסף אל-קאסם כספים מתושבי ג'בלה לתמיכה במורדים נגד האיטלקים. בשלהי 1912 ארגן מלחמת מוג'הידין, אך זו נבלמה ע"י השלטונות העות'מנים לפני הפלגתה ללוב. הוא נלחם כחייל עות'מני במלחמת העולם הראשונה. עם תבוסת האימפריה חזר לכפרו בסוריה. שייח' אל קאסם סלד ממוסדות השלטון האירופי הצרפתי ותמך בפעולות גרילה נגדם. ב-1920 דנו אותו הצרפתים (שלא בנכוחותו) לגזר דין מוות ונאלץ להימלט. ב-1921 הגיע לחיפה. ב-1922 מונה ע"י המועצה המוסלמית העליונה לאימאם של "מסגד אל אסתגלאל" שבשכונת ואדי סאליב. אל-קאסם החל בפעילות גיוס והטפה אסלאמית. במהלך הטפותיו שטח את משנתו הפונדמנטליסטית האנטי-ציונית והאנטי-בריטית בפני תושבי חיפה והגליל התחתון הערבים. הוא היה ממייסדי הסניף החיפאי של "אגודת הצעירים המוסלמים" שהוקמה בשנת 1928. ב-1929 מונה לרשם הנישואין של בית הדין השרעי בחיפה. תפקיד זה איפשר לו לבקר בכפרים ולהמשיך בהטפותיו לתורתו במסווה של איש דת. עם זאת, הגדירו אותו הבריטים כ"מסוכן ביותר". גם בספרה של ג'ני לבל "חאג' אמין וברלין" מוזכר כקיצוני יותר מהמופתי עצמו. במשך 15 שנים מאז כינון השלטון הבריטי בא"י, הגבילה עצמה הלאומנית הערבית להצהרות ולהתפרצויות בלתי מזומנות של ציבור רחב של מוסלמים המוסתים נגד יהודים. לשיטת הלחימה של הלאומנות הפלסטינית צירף את המושג מהפכה. הדוקטרינה שלו גרסה כי השתלטות היהודים על א"י מהווה סכנה לשחרור פלסטין וניתן למנוע זאת רק באמצעות מאבק חמוש, מאורגן ועקבי נגדם במקום פרעות ספוראדיות שרישומם שוקע ונשכח זמן קצר לאחר תום המהומה. אל-קאסם גם הניח כי אין לסמוך על שיתוף השלטון הבריטי במלחמת הערבים ביהודים בניגוד להכרה שליוותה את ההתפרצויות האלימות ואת הפיגועים ביהודים מאז 1920 שסיסמתן "אל דולה מענה" (הממשלה אתנו). הוא הטיף שעל מנת להילחם ביהודים יש לאחוז בנשק ויש לתוקפם בנקודות התורפה שלהם, במקומות שלא יעלו על הדעת כי משם תבוא עליהם הרעה.

מורשתו של השייח' אל קאסם

אגדות סביב דמותו של שייח' עז א-דין אל קסאם נרקמו מאז נפילתו. בהיסטוריה הפלסטינית הוא נרשם כאבי ההתנגדות הפלסטינית החמושה. תמונתו פורסמה בעמודים הקדמיים של העיתונות בארץ ובחו"ל. בקרב ליד שייח' זייד ניצתה אש תבערה ומאז לא כבתה. משה בילינסון, הפובליציסט הראשי של עיתון "דבר", כתב על כנופיית השייח' אל קאסם את הדבר הבא:

משה בילינסון

האנשים האלה אינה שודדים. שמות אחדים מהם, עמדתם החברתית, עמדתם הפוליטית, מעידים על כך עדות שאינה משתמעת לשתי פנים. מטיפים במסגד, מנהלי בתי-ספר, ראשי אגודת המוסלמים הצעירים אינם עוסקים בשוד. לא חבורת גנבים אלא קבוצת טרוריסטים פוליטיים עמדה בימים אלה בהיאבקות עם השלטון בארץ-ישראל.

למרות המונח "ליסטים" שהדביק הישוב היהודי לחבורת השייח' ולאלה שהמשיכו בעקבותיו, היו אלה בעצם מתקוממים ומורדים קיצוניים שהשתמשו בדרכי לוחמה נלוזות ואכזריות. הם היו מוכנים להקריב חייהם למען רעיון שאליו סגדו. שייח' קאסם לא פתח בג'יהאד רק נגד יהודים ובריטים. עם מותו החל מסע חסר רחמים נגד ערבים שהתנגדו לתנועת ההתנגדות הפלסטינית. בין קרבות מסע זה חשפו הקצינים חלים בסטה ואחמד נאיף את סודות החבורה. חלים בסטה הביא את אנשיה לדין. ב-15 באפריל 1937, ארבעה ימים לקראת יום השנה הראשון לתחילת ההתקוממות הפלסטינית, נרצח בסטה ברחוב חיפאי בידי פלח צעיר. בין אלה הרואים בו כאבי תנועת ההתנגדות הפלסטינית נמצאים לילה חאלד ומנהיגי ארגוני הטרור הפלסטינים של היום. אחד-עשר חודשים לאחר הקרב בהרי ג'נין ונפילתו של השייח', הוציא בית-הדין לפשעים חמורים את גזר הדין של שמונה נאשמים: ארבעה נידונו ל-14 שנות מאסר והאחרים נשלחו למאסר של ארבע שנים.

השפעתו של אל-קאסם על המהפכנית הערבייה ליילה ח'אלד

"Creative Commons Bethlehem wall with graffiti depicting Leila Khaled. Photo taken from the bus window near wall gate to Bethlehem on 2012-05-27" by Bluewind is licensed under CC BY 3.0

"Creative Commons Leila Khaled in Beirut" by Sebastian Baryli from Wien, Österreich is licensed under CC BY 2.0

ליילה ח'אלד הייתה מהפכנית ערבייה שדמותה מצטיירת בתודעת נאמני ההתנגדות הפלסטינית כ"בתולה מאורליאן" הערבייה. בספרה "עמי יחיה - אוטוביוגרפיה של מהפכנית" (עמ' 9 - 10) מתארת אותו ח'אלד כך:

הושפעתי מאוד ע"י מהפכן פלסטיני משנות השלושים: עז א-דין אל-קאסם, אדם שגילם את רוח ההתנגדות [הפלסטינית] וארגן במולדת הערבית את המהפכה הראשונה של המעמד העובד ושל האיכרים. הוא עסק בארגון המחתרת במשך שנים אחדות. משהבחין ב-1935 בבגידה המתמדת בעמו, פתח במאבק מזוין בו שאף לראות התחלה של מלחמת שחרור עממית נגד האויבים: האימפריאליזם הבריטי, הציונות והנחשלות הערבית. המהפכנים היו פועלים, איכרים, תלמידים ובני-קבוצות מתקדמות אחרות. המהפכה הייתה מהפכתם של המדוכאים, אך היא דוכאה ע"י הבריטים בסיוע הציונים והריאקציה הערבית. פלסטין אבדה לציונות בין השנים 1936 - 1939 ולא בין 1946 - 1948, כפי שהיסטוריונים רוצים שנאמין להם. ב-1936 הקיפה התקוממות האיכרים את הארץ כולה בצורת שביתה-כללית שנמשכה מאפריל עד אוקטובר. מטרתה הייתה להגשים את שאיפת הישות הפלסטינית ע"י הקמת מדינה דמוקרטית, גירוש הבריטים וסיום העלייה הציונית לפלסטין. התוצאה היחידה מכך הייתה שהבריטים כוננו את אחד האבזרים האימפריאליים המקובלים שלהם: הוועדה המלכותית אשר המליצה ב-1937 על חלוקת פלסטין. "מפלגת ההגנה" של פלסטין - ארגון חזיתי של המלך עבדאללה ושל הבריטים - הסכימה להצעה. המאבק המהפכני גבר אולם ההתנגדות נשברה לבסוף הגלל מנהיגות פלסטינית בוגדת ו"גדודי השלום" שלה, בגלל חסות ממשלתית ערבית ו"תיווכה", ולבסוף בגלל שיתוף צבאי בריטי-ציוני. קאסם הוכרז לקדוש מעונה. הוא נעשה קדוש בגלל הקדמת המאורעות המדיניים, אולם המהפכה שלו נקברה לבסוף ע"י אויביו, וזכרו נמחק ע"י מעוותי דרכו. החזית העממית לשחרור פלסטין ממשיכה במקום בו חדל קאסם: דורו פתח במהפכה. דורי שואף אותה.

גדודי עז א-דין אל-קאסם

ארגון טרור אסלאמי פלסטיני המשמש כזרוע הצבאית של ארגון הטירור חמאס. הארגון מפורסם בעיקר עקב פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם, שפעיליו משגרים אל עבר יישובים ישראליים. על פי הערכות מודיעין, חברים בה אלפי מחבלים חמושים. הארגון נקרא על שמו של אבי ההתנגדות הפלסטינית השייח עז א-דין אל-קסאם. תאים חמושים של הארגון קרואים בשמות מחבלים, כגון, "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", על מנת לכבד את זכר המחבל יחיא עיאש ("המהנדס"), שנהרג בידי ישראל בשנת 1996. אידאולוגית הארגון מבוססת על 3 עקרונות עיקריים:

• עיקרון הצומוד: היצמדות עיקשת לקרקע מולדת הפליטים הפלסטינים, בין אם זו בשטחי הרשות הפלסטינית או בשטחי מדינת ישראל.
• עיקרון הס'בר: אורך רוח וסבלנות לניהול המאבק ככל שידרש במשך דורות.
• עיקרון השורא: התייעצות או התוועדות בין ראשי הארגון לקבל החלטות וגיבוש מדיניות.

עז א-דין אל-קאסם בעיני שוטר פלשתינאי

מרבית המאמר מבוסס על מחקרו של חביב כנען ש"בעיני שוטר פלשתינאי" היה עד ללידתה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית. כקצין במשטרה הבריטית נחשף כנען לחומר מודיעיני רב. בזכות מסמכים אלה יכול היה לכתוב ספרים מפורטים על היחסים בין הערבים והיהודים בארץ במהלך שירותו במשטרת  פלשתינה שבשנים 1933 - 1945. מחקריו של חביב כנען ידועים גם כמקורות מהימנים ביותר על העת ההיא. במחקרו על "לידתה של ההתנגדות הפלסטינית" מספר כנען שאת שמו של השייח' קאסם שמע לראשונה כעשרה ימים לאחר עלייתו לא"י. את החודשים הראשונים בארץ עשה בחיפה בה ביקר תכופות את קרוב משפחתו הרחוק, דב לב-טוב. זה האחרון היה תעשיין גלידה ובעל מסעדה ברחוב יפו בעיר התחתית. במסעדתו הצנועה סעדו בעיקר ערבים שעבדו בקרבתה. כנען מספר שבאחד מביקוריו פנה אליו בעברית רהוטה חליל אל-שמי, פועל בבתי המלאכה של הרכבות בחיפה. כך נקשרה היכרותו עם אל-שמי. הוא היה ידידו הערבי הראשון שהכניסו במכמני הפולקלור הערבי ולמד ממנו לפטפט בערבית. "לו חייב אני תודה על שבשבועות אחדים אחרי עלייתי לא'י, כבר הצלחתי לקשור שיחה קלה בערבית, אמנם קלוקלת ומגומגמת אבל מובנת לאיש שיחי" הוא מספר. חליל, איתו נהג כנען לסייר במסגדים וכנסיות שונות, לא התענין ב"סיאסה" (פוליטיקה). באחת מפגישותיו עם חליל  בבית קפה שמול המסגד, קם חליל בזריזות ובירך בקידה עמוקה ובהצמדת יד ימין לראשו המתורבש וללבו "שייח' זעוף פנים שחלף על" פניהם. השייח' השיב בנדנוד ראש לחליל ואילו לכנען שלח מבט קריר. חליל הסביר ש"זה השייח' עז א-דין אל קאסם. הוא מסוריה, כמוני. לחם שם נגד הצרפתים וברח לארץ ישראל. כאן הקים משפחה וקיבל משרה של מטיף ומורה. הוא איש חשוב". פעם נוספת בה ראה כנען את פני השייח' הייתה ב-20 בנובמבר 1935 למחרת נפילתו בקרב עם המשטרה הבריטית. את פניו ראה מעל דפי עיתון. היה זה יצחק פולני שהעלה את שמו באוזני הרב"ט היהודי שבתחנת המשטרה בהדר הכרמל. פולני סיפר לכנען את הדבר הבא:

ליד ג'נין הקיף כוח משטרה גדול כנופיה ערבית שרצחה לפני עזרה ימים את הסמל משה רוזנפלד. התפתח קרב בו נהרגו שוטר בריטי בשם מוט, וכן שייח' ידוע מחיפה, עז א-דין אל קאסם, מטיף במסגד, מורה בבית ספר ועסקן לאומני. עם שייח' נהרגו עוד שניים או שלושה ערבים. במשטרה הוכרז מצב הכן. ההלוויה של השייח' תיערך בחיפה ויש לצפות למהומות. מותו הוא כנראה המשך התקרית משלשום בהרי ג'נין.

 דוקטרינת השייח' עז א-דין אל קאסם

במשך שש שנים עוצבו קוויו הרעיוניים של שייח' קאסם. בעקבות ניסיון ההתפרצויות האנטי-יהודיות של הערבים הידועות כמאורעות תרפ"ט שבקיץ 1929, הגיע זה האחרון למסקנה כי פרעות מלוות הסתה פרימיטיבית ברוח "איטבח אל יהוד" (שחטו את היהודים) אינן לשם מטרות פוליטיות, משום שגם אם יפתיעו הפורעים את השלטון, יוכלו הבריטים בכוחם להתאושש ולדכא את ההתפרצויות הללו. בעקבות זאת גרס השייח' שעדיף להשתמש בשלוש שיטות שאינן דורשות כוחות גדולים במקום שימוש בהמונים המתפזרים בבהלה לשמע יריות אזהרה של המשטרה או הצבא. שלוש השיטות היו:

• פגיעה ביהודים בודדים, רצוי לפגוע בנושאי תפקידים ציבוריים.
• הטלת אימה על האוכלוסייה היהודית בכל דרך שהיא.
• להחזיק את היהודים ואת השלטון במצב מתח מתמיד. (כנען, עמ' 16).

ככוהן דת העדיף השייח' שרעיונותיו ייושמו בציבור המוסלמי ושבראש ובראשונה יגויסו מוסלמים למאבקים שתכנן. ההתנגדות לכופרים ומלחמת הקודש (ג'יהאד) בהם היוותה מסגרת ראשונית לרעיונותיו של אל קאסם. מלחמה בשלטון הבריטי לא נכללה בשלבים המוקדמים של תכניתו. קורבנות מלחמתו צריכים להיות יהודים בלבד. כמטיף וכמורה נמנה השייח' עם מקבלי השכר מהמועצה המוסלמית העליונה, שנשיאה היה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני. זה האחרון ארגן בין 1920 – 1929 שלוש פעמים פרעות ביהודים בארץ כהקדמה למלחמה עתידית נגד הציונות. המופתי עצמו הגיע למסקנה באותן השנים שיש להמיר את הפרעות בשיטת לוחמה יעילה יותר המתבטאת במאבק בעל אופי צבאי ממושך, עקבי, ובעל ממדים רחבים. עוד לפני שהקים השייח' את ארגונו קדמו לו  מספר קבוצות טרוריסטיות שהתנגשו ביהודים בישובים מרוחקים, שדדו בהמות בישובים חקלאיים, ירו על רכב משטרתי וצבאי להפגנת גבורה ללא כוונה בפגיעה בשומרי החוק, וסחטו מתושבים ערבים כספים "למטרות לאומיות". קבוצות טרור אלה גילו פעילות ערה במחצית הראשונה של שנות השלושים באזור חיפה, עמק יזרעאל, הגליל העליון והתחתון ובשומרון. המשותף לכל קבוצות אלה הייתה שאיפתם להקים בסיסיהן בהרים. בצורה זו נולדת אוגדת הג'בל, ההר, מעוז הגבורה הפלסטינית וההתנגדות ליהודים ולאחר מכן מעוז ההתנגדות לשלטון הכופרים הבריטים. משאב חשוב של כוח אדם לקבוצות המרצחים היה "אירגון המוסלמים הצעירים" (ג'מיעת אל שובן אל מוסלמיין). אירגון זה היהלכאורה מועדון ספורט. הוא נוסד כמשקל נגדי ל"ארגון הצעירים הנוצרים" (אימק"א), שהחל להקים סניפיו בערי א"י ונוער ערבי רב, ובתוכו מיטב הנוער המוסלמי נמשך אליו. שייח' קאסם כיהן כמזכיר "אירגון המוסלמים הצעירים" בחיפה. השפעתו על הנוער הייתה עצומה. "דמותו הכריזמטית הרשימה את הצעירים בעיניו היוקדות ובכושר ההטפה הדתית-לאומנית" (שם, עמ' 16). השייח' שתפקד כמטיף במסגר, מורה בביה"ס ומזכיר אירגון הנוער המוסלמי, האמין כי שלושת תפקידיו ישמשו הסוואה יעילה לפעולות מחתרתיות שתיכנן לקראת לידת תנועת ההתנגדות הפלסטינית. 

מחתרות ההתנגדות הפלסטינית

"היד השחורה" (אל-כף אל-אסווד) - מחתרת בהנהגת שייח' עז א-דין אל קסאם שהורכבה מחברי אירגון המולסמים הצעירים" העירוניים ומפלחים. סימן ההיכר החצוני של הכנופייה היה זקן בנוסח זקן השייח'. לקראת הפעלתה אספה המחתרת כספים בקרב אוהדים וכן לפניה הייתה פתוחה קופת המועצה המוסלמית העליונה. הם החלו בצבירת נשק, חומר נפץ לתעשיית פצצות וציוד שימושי אחר. הם הקימו את בסיסיהם ומחסניהם במערות בהרים. צד חשוב בפעולות "היד השחורה" היה התחקות אחר היהודים שנועדו להיות קרבנותיה ואחר שוטרים ואנשי בולשת ערבים שעקבו אחר המתרחש בציבור הערבי. קרבנותיה העיקריים של המחתרת נועדו להיות בראש ובראשונה "הציונים", כלומר עולים יהודים שהגיע מחו"ל להתיישב בא"י, בעיקר אנשי ההתיישבות העובדת:

• באפריל 1931 נרצחו שלושה חברי קיבוץ יגור.
• בינואר 1932 נהרג חבר מושב בלפוריה.
• בדצמבר 1932 הטילו המרצחים פצצה לתוך ביתו של תושב נהלל, דוד יעקבי. דוד ובנו הקטן יוסף נהרגו יחדיו. (שם, עמ' 17).

רק בתקרית המזעזעת האחרונה הצליחה המשטרה הבריטית, בעזרת ה"הגנה", לגלות את הרוצחים. שניים מהם נדונו למוות. בחקירת הנאשמים נודע על מחתרת "היד השחורה". מאז נקשר שמו של השייח' קאסם עם פעולותיה. בגלל מעמדו של השייח' קאסם חששו השלטונות מסערה בציבור הערבי ונמנעו מלעצור ולחקור אותו.

"עוצבת אל מוג'הידין" (חבורת לוחמי מלחמת הקודש) - השייח' אל קאסם המיר את מחתרת "היד השחורה" ב"עוצבת אל מוג'הידין" בעקבות הגורמים הבאים:

• ההתארגנות המפלגתית של החוסיינים והנאשאשיבים.
• השפעת הנאציזם.
• החתירות האנטי-בריטיות מצד האיטלקים.
• התסיסה האנטי-קולוניאליסטית בסוריה ובמצרים.
• מסע הכיבוש של איטליה בחבש.
• הצלחותיו של היטלר.
• ההססנות ורוח הפיוס שצעדיה המדיניים של ברטניה צוינו עלידה (הסיבה העיקרית). (שם, עמ' 25).

במחתרת זו גבר האספקט הדתי על הלאומי. הראשונים שהתגייסו היו עמיתיו של השייח' בציבור המוסלמי. בנוסף לכלי קודש הצטרפו אל השייח' התומכים הבאים:

• אנשי עיר שנהנו מהטפותיו.
• בריונים הולכי בטל שראו בהשתתפותם במבצעי המוג'הדין הזדמנות לעשות חיל ולרכוש מעמד בציבור שהתייחס אליהם בסלידה.
• עבריינים שהחליטו לחזור למוטב בהשפעת השייח'. (שם, עמ' 25).

ההתגייסות לארגון החדש נשאה אופי מחתרתי מובהק. כל מצטרף החל דרכו בשבועת אמונים לאירגון ולמטרותיו. לאחר מכן עברו חבריה תקופת הכשרה נפשית לקראת מבצעי הטרור העתידים שהוגדרו כ"מצוות השאהדה". המשמעות הייתה לחשל האופי לקראת הנכונות להקריב את החיים למען האמונה.

התארגנות לוחמי המוג'הידין של השייח' אל קאסם

השייח' קאסם ראה את הזמן בשל להתמודדות אקטיבית עבור עקרונות האיסלם ועבור שחרור פלסטין מסכנת ההשתלטות מצד היהודים. סיסמתו הייתה סיסמת מלחמת הקודש המוסלמית: "דין מוחמד בסייף" (דת מוחמד באמצעות החרב). הוא החל בהטפות לרצוח יהודים משום שכבשו את המולדת הערבית. אל קאסם הטיף בחריפות גם נגד הבריטים על סיועם ליהודים. בהטפותיו שהצטיינו בקריאה עיקשת לאחוז בנשק היה מיזוג של קנאות דתית ולאומית. עקב נסיונות קודמים ועל רקע ההתפתחויות בעולם ובאזור, נתחוור לשייח' ולסייעיו במשרדי המועצה המוסלמית העליונה בירושלים, כי זוהי העת למלחמה במלוא מובן המילה. באוזני חסידיו טען ש"מלחמה זאת היא למען הדת והמולדת", וכן ש"רצח יהודים ואנגלים יסייע לשחרור המולדת". לנגד עיניו עמדו עלילות ורעיונות מיסדרי הדרווישים שתורת המסתורין המוסלמית צמחה מהם. לפיהן יש לשמור על האופי המקורי של האיסלם, לפיו התקרבות לאלוהים בדרך ההכרה (מערפה) על מנת להגיע להתמזגות רוחנית (פנא) עם האלוהות. ההקרבה הראשונה שדרש השייח' ממצטרפיו היה גיוס אמצעים כספיים לרכוש נשק. נתבע מהם להקדיש את חסכונותיהם ותכשיטיהם לקופת הארגון. הוא היווה להם מופת במכרו את תכשיטי אישתו. בכסף זה רכשו רובים אנגליים ורובים גרמניים, רימונים ומדים, ועם בוא המועד לפתיחת המלחמה הכופרים, הוחל בצבירת מזון, שמיכות, כלים וכו'. האור הירוק לפתוח בפעולה ניתן למוג'הידין עם גילויו של משלוח נשק שנועד ל"הגנה". המשלוח נתפס בנמל יפו עקב כישלון מרי. המשלוח הגיע ארצה באוקטובר 1935 באוניה הבלגית "ליאופולד השני". הוא נארז בתוך 537 חביות שהכילו מטען מלט עפ"י פרטי המשלוח. המבצע נכשל כאשר נפלה אחת החביות על האדמה בעת העברת המטען. המכסה שלא נסגר כהלכה נפתח, וכמות כדורים השתפכה על הרציף. הסבל הערבי הקים צעקה שהקימה מהומה בן רגע בנמל. כולם (כולל בריטים וערבים) הבינו כי נשק זה נועד ל"הגנה". פרשת חביות הנשק הייתה סיוע משמיים בשביל השייח'. לאחר מספר ימים העניק אל קאסם את ברכתו לג'יהאד והמוג'הידין שלו יצאו לקרב. קרבנם הראשון היה הסמל היהודי במשטרת המנדט, משה רוזנפלד. הרצח המתועב לא רק זיעזע את הישוב היהודי; הוא עורר גם את זעם חבריו הערבים לשרות של הסמל היהודי. בין חבריו לשרות בלט הסמל אחמד נאיף שהיה מטובי החוקרים במשטרת מחוז חיפה. הנפש החיה בחקירת הרצח היה נאיף. זה האחרון עלה על עקבות מרצחים בחיפה. למרבית הצער המוג'הידין עברו להרי ג'נין וניסו להקים בסיסי אוהדים בכפרים באזור. מאז הרי השומרון נהיו מקלט ללוחמים פלסטינים. הג'בל היה לסמל הגבורה והאומץ. היה ניתן למצוא מחסה במערות שבהן הרי השומרון משופעים. השייח' גרס כי ניתן להגיח לעמקים מן ההר ולפגוע בהתיישבות החקלאית של היהודים.

רצח סמל משה רוזנפלד

האם היה משהו סמלי בעובדה שרציחת הסמל היהודי במשטרת פלשתינה, משה רוזנפלד, נכללה במבצעה הראשון של תנועת ההתנגדות הפלסטינית של השייח' עז א-דין אל קאסם? הסמל רוזנפלד היה צבר חסון, יליד מנחמיה שבעמק הירדן. אביו נמנה עם מייסדיה ב-1902. מנחמיה הייתה המושבה היהודית הראשונה בחלק זה של א"י. רוזנפלד גדל באווירת הסכנות התמידיות שארבו לישובים הראשונים. עד יומו האחרון ליווה אותו זכר אחיו שנהרג בשמירה בשדות המושבה במהלך מלחמת העולם הראשונה. בגיל 18 התגייס לשורות משטרת פלשתינה לשרת את ביטחון הציבור. פרעות תרפ"ט 1929 מצאוהו ביפו. סיפוקו היה רב עם עלותו בדרגה בראשית שנות השלושים כאשר הועבר לעמק יזרעאל ומונה למפקד תחנת המשטרה בבית השיטה (שאטה) שבעמק המזרחי, בגבול בית-שאן. הוא שיכן את משפחתו בצריף שבקיבוץ תל יוסף הסמוך. הוא היה חוזר למשפחתו לאחר יום עבודה שלא ידע שעות. סמל רוזנפלד היה מקובל על היהודים, הבדואים ותושבי הכפרים הערביים שמשטרת שאטה חלשה על ביטחונם. בקיץ 1935, עם חלוף עונת הבציר ציין רוזנפלד את המאורע בחגיגה גדולה שערך בחצר תחנת המשטרה. קציני המשטרה שפקדו את תחנתו רשמו ביומנם דברי שבח על הרגיעה ששררה באזור. לא היו כל ניסיונות גניבה או השחתת פרי ולא התנגשות בין ערבים ליהודים. מוכתרים (נציגי ישובים בפני השלטון) ערבים ויהודים הגיעו מכל הישובים בסביבה. מפקדיו של רוזנפלד העלו על נס כמופת לעבודת משטרה ברוכה את היחסים הטובים שהצליח הסמל להשליט בקרב היהודים והערבים. הצלחותיו אלה של הסמל הנמרץ הן שהעלוהו על הכוונת של מחוללי תנועת ההתנגדות הפלסטינית. כנראה מישהו הדליף בחשאיות לשייח' קאסם שיש למנוע מהסמל היהודי לערוך חגיגה בתום עונת קטיף פרי ההדר שרק החלה. במועדון הנוער המוסלמי בחיפה, מקום מפגשם של חסידי השייח', סוכם שהפעולה הראשונה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית תהיה חיסולו של רוזנפלד. המטרה הייתה להמחיש לערבים כי השעה הרת לאומה הפלסטינית אל להם להתיר ליהודית המשרת את השלטון הבריטי לעצב יחסי ידידות ושכנות בין יהודים וערבים, וכן יש להזהיר את המוכתרים, שלא יילכדו ברשת הידידות והשיתוף עם יהודים בחסות השלטון. השייח' גרס כי בשלב הראשון עדיף להתנקש ביהודים במרחבי העמק, בין פרדסים ושדות, על פני הסתבכות עם השלטון בשטח בנוי. משום שבעיר קל למשטרה לעלות על המתנקשים, סבר השייח' שסילוק סמל המשטרה היהודי ע"י הובלתו למארב באזור שומם, ימנה עם אותם המקרים שהמשטרה בלית ברירה מכנה כ"תיק סגור". תקוותם של אנשי השייח' הייתה כי בתחנת המשטרה שאטה ימצאו בקרבת השוטרים הערבים, שהיוו את רוב הצוות, משתפי פעולה מרצון או בכפייה. ביום ה' בשבוע נהג הסמל הצעיר לתכנן עם אישתו את בילוי השבת: בטיול בסביבה, בביקור אצל המשפחה במנחמיה או בקבלת אורחים בצריפם בתל יוסף. כאשר עבר רוזנפלד על היומן בתחנה ונוכח בשביעות רצון, כי הלילה עבר בשקט; לא נתקבלה כל תלונה. היומנאי מסר לרוזנפלד כי הגיע שומר המטעים של קיבוץ עין חרוד והודיע על גניבת אשכוליות בכמות גדולה. הסמל חבש את הקולפק, חגר אקדח וציווה על שני שוטרים ערבים להילוות אליו אל זירת הפשע. תוך זמן קצר דהרו השלושה למטעי הקיבוץ. בתוך הפרדס ירדו מסוסיהם. הם גילו בנקל עקבות שני אנשים שעקבותיהם הובילו מן הפרדס מזרחה. עם השוטרים היה גם השומר היהודי של הפרדס. כשהבין רוזנפלד מהו הכיוון אליו נמלטו הגנבים, שלח הסמל את השומר היהודי ואחד השוטרים להביא את הסוסים שנותרו מאחור והמשיך בעצמו עם השוטר השני במעקב על העקבות. לפתע נתגלה באופק ערבי בודד. רוזנפלד קרא לו לעצור במהלך התקדמותו המהירה לכיוונו על מנת לחקרו. השוטר שנתלווה אליו המשיך באיטיות אחר העקבות כאשר הד שתי יריות הגיע לאזניו. הוא רץ לעבר המקום בו נעלם מפקדו כשחשש התגנב ללבו. לפתע הומטרו עליו יריות; השוטר השתטח על האדמה וראה שארבעה ערבים מכוונים אליו את רוביהם. זה האחרון השיב אש וארבעתם נמלטו. הוא המשיך לחפש את הסמל ומצא אותו ללא רוח חיים בפתח מערה למרגלות הגלבוע. עד שהגיע, הספיקו המרצחים לשדוד את נעליו של רוזנפלד. המאורע היה ניצחונו הראשון של השייח'. סמל המשטרה היהודי חוסל ועמו נחרב גשר צנוע לידידות והבנה בין העמים השונים באזור חקלאי רגיש. ללא ספק, נרצח רוזנפלד לפי פסק דין של גוף ערבי מאורגן. התנקשותו הייתה אות אזהרה ליהודים ששעתם הקשה בא"י קרבה, ולערבים האזהרה הייתה שלא יעזו להתקרב ליהודים מאחר שגיבורי ההתנגדות הפלסטינית עומדים לפתוח במערכה לגירוש היהודים מא"י. מתנקשיו של רוזנפלד צוידו בנשקים ולקראת המשך פעילותם נאחזו בגבול עמק יזרעאל  ועמק בית שאן. אין ספק כי המרצחים המתועבים נהנו מרצונם או הודות ללחץ מסיוע באוכלוסייה הערבית מסביב. 7 בדצמבר 1935 היה יום הירצחו של משה רוזנפלד. תאריך זה היה בעיצומם של ימי החרדה שהשתררה בארץ עם מסע ניצחונה של איטליה הפשיסטית בחבש. שליט איטליה, בניטו מוסוליני, נהנה מיוקרה רבה בחוגי הלאומנים הפלסטינים. אלו האחרונים תלו תקוות גדולות במבוכה שהורגשה בבריטניה עם התפשטות איטליה לעבר אזורי השפעה מסורתיים של האימפריה הבריטית. במקביל סימני הערצה של הנאציזם והרייך השלישי ניכרו בציבור הפלסטיני. למרות הזעזוע שנגרם בישוב היהודי בעקבות רצח הסמל רוזנפלד, מעטים העלו בלבד על דעתם כי היריות שהרגו אותו הן למעשה ראשיתה של מלחמת השמד שהלאומנות הפלסטינית הכריזה על היהודים בא"י. לחקירת הרצח המזעזע הובאו מירושלים כלבי גישוש למקום בו נתגלתה גופתו של הסמל היהודי ולפתע אחד הכלבים גילה סימני אי שקט. הכלב משך אחריו את מאפלו והסתער על פלח צעיר שעבר באזור. הפלח נבהל ונשבע כי אינו קשור לרצח הסמל. בחקירתו נתגלה כי לפני הרצח נדון הצעיר לשישה חודשי מאסר על גניבת עופות מתל יוסף והיה זה הסמל רוזנפלד שעצר אותו והביאו לדין. הפלח השתחרר מהמאסר שבוע לפני רצח הסמל ובעקבות המעשה הנתעב הוחזר לכלא. בפתח המערה בה מצא הסמל היהודי את מותו, נתגלו מעילי גשם, מדי צופים ערביים, מנות מזון ותחמושת לרובים גרמניים ואנגליים. יומיים לאחר מכן נמצא העד הראשון. היה זה רועה ערבי ששוטט עם עדרו בקרוב לזירת הפשע והצביע על הפלח הצעיר כעל אחד המתנקשים. בחקירה הודה הפלח הערבי כי פעל עם 12 ערבים אחרים שרובם תושבי חיפה הובילו את רוזנפלד למארב ורצחוהו. את החקירה ניהל סרן הארי רייס, סגן המפקח הכללי של המשטרה וראש אגף החקירות בה. המפקח הכללי ר.ג.ב. ספייסר הכריז על פרס של 200 לא"י למי שיביא מידע שיוביל ללידת רוצחי הסמל רוזנפלד. מאמצי המשטרה רוכזו עתה באיתור כנופיית המרצחים שהצליחה להיעלם "כאילו בלעתה האדמה". המשטרה ידעה כי נקודת המוצא לחשוף את זהות חברי הכנופייה נמצאת בחיפה, ושבראשה עומד האידאולוג של ההתנגדות הפלסטינית, השייח' אז א-דין אל קאסם. 

הקרב הראשון של המוג'הידין בהרי ג'נין

רציחתו של סמל רוזנפלד הייתה מבחן האש הראשון לכנופיית השייח' אל קאסם. שלושה לקחים הופקו ממנו:

• ניתן לרצוח יהודי בקלות ע"י הובלתו בערמה למלכודת.
• ניתן להיעלם בנקל לאחר הרצח ומצוא מחבוא ומחסה במערות או בין נקיקי הסלעים.
• השטח האידאלי לניהול הג'יהאד הם ההר והעמק הגובל בו. (שם, עמ' 27).

לאחר ההתנקשות בסמל היהודי למרגלות הגלבוע נותר המוג'הידין בשטח. הם לא שבו לחיפה אלא הפכו לכוח פרטיזני שאומן בהגברת כושר הניידות באמצעות נדידה מזורזת ממקום למקום. בנוסף החלו ברכישת אוהדים בקרב האוכלוסייה באזור ההר. גם השייח' קאסם כמעט ולא נכח בחיפה. הוא היה מגיע רק אור ליום ו' למלא את תפקידיו במסגד בעת התפילה והעביר שיעור לתלמידיו בבית הספר. את שארית זמנו בילה עם אנשיו בהרים. עם זאת, היו מספר גורמים שהיו בעוכרם של לוחמי הג'יהאד שלו. הוא היה צריך לקחת בחשבון את הדברים הבאים:

• לא עלה בדעתו  שרצח הסמל היהודי יעלה את זעם השלטון.
• הוא לא ציפה שהמשטרה תפתח במרדף  חסר תקדים אחר לוחמיו, על מנת לנקום את רצח רוזנפלד.
• המשטרה תירדוף אותו על מנת להוכיח כי מנוי וגמור עם השלטון להחניק את מלחמת הקודש באיבה.
• הוא לא האמין שבקנאותו התמימה יימצאו ערבים, בקרב המשטרה והאוכלוסייה, שיהיו מוכנים לפעול נגד לוחמיו. (שם, עמ' 27).

המשטרה כבר הייתה בעקבותיו. בלשיה ידעו היטב היכן מסתתרים אנשיו והיא התחקתה אח תנועתו בהרים. ב-17 בנובמבר 1935 הגיעה ידיעה ממודיע ערבי למפקד המשטרה במחוז שכם, מייקל פיצג'ראלד, כי המוג'הידין מסתתרים בקירבת ג'נין. במהלך הלילה הוחשה למקום יחידת משטרה גדולה. עם השחר נתקלה היחידה בעשרה ערבים חמושים שסירבו להיכנע ופתחו באש על אנשי היחידה. במהלך הקרב שהתפתח נהרג אחד הערבים. ההרוג זוהה כמוחמד אבו קאסם חלאף תושב כפר חלחול ליד חברון. בתקופה האחרונה הוא עבד בחיפה. כנען מספר:

כאשר סיפרתי אותו ערב לחליל אל שמי מי ההרוג, החוויר ידידי ואחז בשתי ידיו בראשו: "אללה אכבר, לא ייתכן! התדע מי הוא מוחמד חאלף? זהו מוכר תמר-הינדי החייכן המשוטט בין העיר התחתית להדר-הכרמל עם כד הנחושת הגדול. לא יאומן!" (שם, עמ' 85).

שאר חברי הכנופייה הצליחו להימלט מפני השוטרים. על מנת להכביד על המשטרה במציאתם, חולקו אנשי החבורה לשתי יחידות. כל חוליה מצאה מיסתור במקום אחר והתיווך ביניהם נעשה באמצעות מקשרים מבין האוכלוסייה הכפרית שהעבירה ביניהן את הוראות השייח' ששהה עם אחת החוליות ולא העז עוד לשוב לחיפה. הוא חש כי המשטרה בעקבותיו והבין שאין מנוס מהתנגשות חזיתית עם השלטון. החוקר אחמד נאיף קיבל ידיעה כי השייח' נעדר מן המסגד ומבית הספר. כעת, לא היה צל של ספק למשטרה כי הקנאי חבוש המצנפת הלבנה עומד בראש המוג'הידין בהרי שכם. צעדיהם של קאסם ומפקד מחוז שכם תוכננו כחתול ועכבר. פיצג'רלאד היה אירי שהגיע לארץ ב-1921 עם משוחררי חיל המשטרה האירי המלכותי שפעל בזמן המרד האנטי בריטי בצד כוחות הביטחון הבריטיים. במשך שנים שירת בתפקידי פיקוד בכירים בג'נדרמריה הפלשתינאית שהתקיימה עד 1927. הוא נדד עם יחידות הג'נדרמריה הפלשתינאית על פני הארץ והכיר דרכיה ושביליה כמעטים כמוהו. הוא דיבר ערבית ומעט עברית והיה מקובל על פיקודיו עקב יושרו ואומץ לבו. עם פירוק הג'נדרמריה עבר למשטרת פלשתינה.

המרדף של פינצג'ארלד אחר השייח' אל קאסם

צעדיהם של קאסם ומפקד מחוז שכם תוכננו כחתול ועכבר. פיצג'רלאד היה אירי שהגיע לארץ ב-1921 עם משוחררי חיל המשטרה האירי המלכותי שפעל בזמן המרד האנטי בריטי בצד כוחות הביטחון הבריטיים. במשך שנים שירת בתפקידי פיקוד בכירים בג'נדרמריה הפלשתינאית שהתקיימה עד 1927. הוא נדד עם יחידות הג'נדרמריה הפלשתינאית על פני הארץ והכיר דרכיה ושביליה כמעטים כמוהו. הוא דבר ערבית ומעט עברית והיה מקובל על פיקודיו עקב יושרו ואומץ לבו. עם פירוק הג'נדרמריה עבר למשטרת פלשתינה. בידיו של פיצג'רלאד נצבר מידע רב מאז ההתנקשות ברוזנפלד: כבר ב-7 בנובמבר 1935 נתבקש הסמל אחמד נאיף להתחקות אחר מחמוד סאלם, החשוד ע"י המשטרת בית-השיטה במעורבות ברצח. נאיף הורה למצוא אחר החשוד. נתברר כי מחמוד סאלם לא נמצא בעיר. למחרת נסע נאיף לבית-השיטה ובחן את החפצים שנתגלו במקום הרצח. חלקי הבגדים הבהירו כי שניים מהרוצחים נחנו עם עובדי הרכבת בחיפה. אלה הי מדי שוטר רכבות ובגדי עבודה של פועל בבתי המלאכה של הרכבות. בכיס בגדי הפועל נמצא פנקסו של מחמוד סאלם. נאיף זכר כי סאלם נאסר על ידו בגין גניבה שבועות אחדים לפני רצח הסמל היהודי.בפנקס הופיעו שמותיהם של שמונה אנשים. לאחר הקרב בו נפל השייח' ארבעה מהם נעצרו והארבעה האחרים נהרגו בקרב ההוא. נאיף כבר ידע מי מבין השמונה הם נאמניו של השייח'. מאז התחקה אחר אישיות קדושה זו, נאיף גם עקב אחר קשריו. למשל, ב-28 באוגוסט 1935 נתברר לנאיף שאל קאסם נסע לנצרת למספר ימים שבמהלכם ערך ביקורים בכפרים אחדים. בכל מקום נפגש עם נאמניו והעלה בפניהם את הצורך להתקומם נגד היהודים. מהפרטים שהגיעו לידי הסמל נאיף נתגלה שבאחד הלילות הגיעו אנשי מוג'הידין אחרים לפרדס בו פניהם קודמו בשאלה ע"י מספר לוחמים: "מי שלח אתכם?"

הם השיבו כי באו מטעם שייח' עז א-דין אל קסאם ואז התפתח דיון על אמצעי ההתארגנות לקראת ג'יהאד. היו שם 22 איש שהחזיקו ב-15 רובים ובכמות גדולה של תחמושת. בפרדס נשבעו המוג'הידין אמונים לשייח' לאור הירח, שנהג לטעון כי המלך אבן סעוד, שליט חג'אז הקדושה, תומך הג'יהאד הפלסטיני. הראשון שנפצע בקרב עם כוחותיו של מייקל פיצג'ראלד ב-20 בנובמבר 1935 היה חסן מופלח. זה האחרון עסק זמן מה בסחר בביצים בחיפה. משכורתו לא הספיקה לקיום משפחתו בת ארבע הנפשות. אשתו ושני ילדיו רעבו ללחם ורוכל הביצים המרוד היה מיואש. חסן מופלח נהג לבוא לעת ערב למסגד בו כיהן השייח' כמטיף על מנת לזכות בפרוטות. הוא פשט יד לנדבה. הימים חלפו, שבועות וחודשים גם כן והייאוש אכל בו בלי רחמים. יום אחד הציע לו אחד המתפללים במסגד להתלוות אליו.

חסן: "להילוות - לאן?"

האיש: "להראות לך את דרך היושר".

האיש הובילו אל השייח' קאסם שישב על מדרגות המסגד והעביר באצבעותיו הארוכות את מחרוזת הענבר.

האיש: "באנו אליך מרצוננו החופשי להודיעך כי נכונים אנו למות למען אללה".

השייח' אל קאסם שאל את מופלח: "ומי אתה, מה מעשיך?"

חסן: "אני אביון וטוב לי למות במקום להמשיך בחיי דוחק שהגורל גזר עלי".

למחרת נמצא מופלח בחברת המוג'הידין שעמם שהה שבוע ימים. המימרה ששימשה כיסוד לפילוסופיית המוג'הידין הייתה: "היהודים, אנגלים והנוצרים אוכלים בשר, ואילו אנו, דלת העם המוסלמית, חייבים להסתפק במועט". 

בקרב בו נפצע חסן מופלח, נתפסו עלי חאטב ומערוף ג'אבר חיים. הודות להצטיינותו של הסמל אחמד נאיף בחקירת מיסתורי המוג'הידין של השייח' קאסם, עלה הסמל לדרגת מפקח שני. למרבית הצער לא זכה נאיף לשאת זמן רב את פס הנחושת על כתפיו. ב-2 באוגוסט 1936 השיגו כדור מתנקשים סמוך לתחנת המשטרה המרכזית בחיפה. בנוסף נאיף היה גם מוחמד אוסטה, מפיקודיו של המפקח נאיף שמילא תפקיד חשוב באיסוף הוכחות על פעילותו של השייח'. הוא תפקד כשוטר-חרש במשטרת חיפה. אוסטה התחקה אחר תנועותיהם ופעילותם של עמיתיו של אל קאסם. הוא גילה שהחבורה נהגה להיפגש תחילה בחולות הים של חיפה; חבריה היו יושבים במעגל ומאזינים לדברי השייח'. מדי פעם היו נפגשים גם באחד מבתי הקפה הסימטאות העיר התחתית בעת שהם תופסים פינה נסתרת ומנהלים את דיוניהם בלחש. ביום הירצחו של סמל רוזנפלד קיבל אוסטה פקודה למצוא בכל מחיר את השייח' קאסם ואת שארית הכנופייה. השוטר הגיע לביתו של קאסם. אשתו הודיע לו כי "הוא נעדר כבר זה שבוע". אחיו לעומתה אמר כי קאסם נמצא בבית-שאן. 50 יום לפני הקרב בהרי ג'נין הופיע השייח' בביתו של תושב הכפר פקוע, חליל חג' מוחמד. השעה הייתה 11:30 לפני הצהריים. השייח' הזמין את בעל הבית להתלוות אליו לתפילה במסגד הכפר. בתום התפילה הטיף קאסם בפני אנשי הכפר בענייני הדת. השייח' ושני בני הלוויתו נותרו בביתו של חליל חג' מוחמד עד למחרת בבוקר. לאחר ארוחת הבוקר ביקש השייח' מהמארח שני סוסים ומורה-דרך שיוביל אותו ואת מלוויו אל מאהל השבט הבדואי ערב אל בוני. יומיים לאחר מכן כיבדו השייח' ואנשיו את הכפר בביקור. הכל נהרו לשמוע את דברי האיש הקדוש. בתום התפילה היו עיניו כשני לפידים כאשר קם לשאת דבריו בפני תושבי הכפר שלא העלו על דעתם כי רק אתמול הניח המטיף המכובד את היסוד לג'יהאד כאשר אנשיו רצחו בפקודתו את סמל השמטרה היהודי. הוא קרא: 

אחים התאחדו, אהבו זה את זה. כל העמים מאוחדים וגם על הערבים להתאחד. ראו כיצד מאוחדים היהודים. איחודם מונע ע"י השאיפה לטרוף אתכם. ערבים, שימרו על ארצכם מפני היהודים!

השייח' אל קאסם השיג את הציוד המבוקש במקומות בהם ביקר. בהיכנסם של חוקרי המשטרה למערה שבפתחה נרצח רוזנפלד נתקלו בחפציו וביניהם: רצועות בד, אשפות כדורים, קומבזים עבאיות, מקלות, מכנסיים, בגדי חאקי, כמות-טבק, מטפחות, מעטפות ונייר, משרוקית, מכנסי רכיבה ופנס כיס. מדי עובדי הרכבת שנתגלו במערה לאחר הרצח הובאו למשרדו של עוזר המפקח של תנועת הרכבות בחיפה, צ'ארלס קולמן. קולמן (בריטי) זיהה מיד את המדים. הם היו שייכים לאחמד חג' עבדול רחמן ולמחמוד סאלם. סאלם הצליח להימלט לאחר הקרב בו נפל אל קאסם. חג' אחמד התגורר עם משפחתו בשכונת הפחים של חולות שפת הים ליד חיפה. א"י הייתה בימים הללו גן עדן לסחר בנשק. חסן באיר, מנושאי כליו של השייח', לא היה צריך להתאמץ כדי להצטייד ברובה. הוא ידע למי יש לפנות. אחד מתושבי הכפר בירקין היה ידוע כ"קוסם" המסוגל לספק כל דבר לרבות נשק. בקלות היה יכול לרכוש עבור חסן באיר רובה גרמני ב-3,5 לא"י.

נפילת אבי ההתנגדות הפלסטינית

מאז חיסולו של מוחמד אבו חלאף ב-18 בנובמבר 1935 וכנופיית אל קאסם נאלצה להתפצל לשני ראשים על מנת להימנע מעימות עם כוחות הביטחון, ידע השייח' כי פיצג'ראלד בעקבותיו. היה ברור לו שאין מנוס מהתנגשות פנים אל פנים עם הבריטים. הוא גם הבין שהפעם אינו מתעסק עם שוטר בודד או עם יחידה קטנה של שוטרים שניתן להוביל למלכודת. לא היה ספק בדעתו כי מתקרבת השעה להגשים את הרעיונות שלהם. הוא הטיף בחודשים האחרונים במסגדו בחיפה, במועדון הנוער המוסלמי, בכפרים ובמערות בהרי הג'נין. אמנם עמדה בפניו האפשרות לפזר את הכנופייה ולחזור לחיפה ולטשטש את עקבותיו שהעלולות להוביל אליו כאל האחראי לרצח הסמל היהודי. עם זאת, הבין שבמקרה כזה יעשה עצמו קלס בעיני חסידיו המוכנים לתת חייהם להגשמת רעיון הג'יהאד נגד היהודים והבריטים. תוך כדי כך הודיעו לו נאמניו על סריקות אנשי פיצג'ראלד אחריו. הם סרקו שבילים ומעברים בהרים, בודקים מערות וחוקרים כפריים במאמץ לגלות את הכנופייה. קאסם החליט לא להיכנע ולהתייצב מול הבריטים בגאון ובאומץ. ביומיים שעברו מאז שנפל חלאף, הירבה אל קאסם לדבר על לב אנשיו, הלהיב אותם בתיאור היתרונות הצפונים במות קדושים במלחמת מצווה כאשר בעולם הבא מצפים לגיבורים האהובים על אללה ועל הנביא כל התענוגות שנמנעו מהם בידי הגורל בחייהם בעמק הבכא. הוא הירבה להתפלל עמם, חיזק את רוחם והדריכם כיצד להתנהג המשטרה תעלה עליהם. הוא ידע כי המעגל סביבו הולך ונסגר וכעת זה רק ענין של זמן מאוד קצר עד שתפרוץ ההתנגשות הבלתי נמנעת. ב-20 בנובמבר 1935 נסגר המעגל עם שחר. כוחותיו של פיצג'ראלד הקיפו את חבורת השייח' על יד הכפר שייח' זייד, צפונית ליעבד, כעשרה מילין מערבה לג'נין. הידיעה על מקום הימצאה של הכנופייה הגיע לפיצג'ארלד ב-2:30 לפנות בוקר. בקבלתו את הידיעה יצא מיד למקום בראש כוח ובו 50 שוטרים, ביניהם 12 פרשים בפיקודו של הסמל סעיד ג'רייס ממשטרת ג'נין. סגנו של פיצג'ראלד במבצע היה הקצין תופיק בישרה, מפקד משטרת ג'נין. הכוח התקרב עם שחר לחורשה, שלפי המידע שנמסר לפיצנג'ראלד, שימשה מחסה לשייח' ולאנשיו. כאשר כיתרו השוטרים את החורשה, נורו עליהם יריות מבין העצים. האש גברה ככל שסגרו על המקום. השוטר הבריטי ר.ס.ו. מוט שניסה לחדור לתוך החורש ללכוד את אחד מאנשי אל קאסם שהסתתר מאחורי שיח, נהרג מכדור שנורה ע"י ערבי אחר. השוטר פראנק רידר נפצע קל בעת שחש לעזרתו של מוט. מוט נמנה עם משטרת נתניה; היה בן 25 במותו ושירת במשטרת פלשתינה זה שלוש שנים. הקרב עם כנופיית השייח' נמשך ארבע שעות: מ-6 בבוקר עד השעה 10 לפני הצהרים. מן החורש נשמעה הקריאה: "הפסיקו אש, אנו נכנעים". פיצג'ראלד ציווה לנצור את האש. אחד השוטרים הערבים קרא: "הניחו נשקכם. צאו עם ידיים מורמות מעל ראשיכם". דממה השתררה. השוטרים עמדו או שכבו על האדמה כשהרובים דרוכים בידיהם. זה אחר זה יצאו ארבעה אנשים כשידיהם מורמות מעל לראשיהם. הם הועברו אחורה, ידיהם נכבלו וארבעתם הועלו לרכב המשטרה. השוטרים נכנסו בזהירות לתוך החורש. בין העצים היו חמישה הרוגים ואחד היה פצוע קשה. היה זה נימר אל סעדי. על האדמה נמצאו תשעה רובים, אקדח אוטומאטי, רובה ציד, וכמות תחמושת. ההרוגים זוהו כדלקמן:

• שייח' עז א-דין אל קסאם
• שייח' יוסוף עבדאללה זיבאווי
• אחמד אל שייח' סעיד
• סייד עוטיפי (מצרי)
• אסעד מוצלח אל חוסיין

בנוסף לארבעה שנכנעו, הצליחו בודדים מאנשי השייח' להימלט תוך מהלך הקרב. המשטרה פתחה בחיפוש אחריהם. בשעות הבאות נעצרו חשודים רבים. בין החשודים היה בעל החורש. אצל השייח' נמצאו 22 לירות ארץ-ישראליות וספר קוראן.

עדויות הלכודים (שם, עמ' 33)

עפ"י גירסת אחד העצורים:

יום אחד הזמין אותי השייח' יוסוף זיבאווי לשיחה בה השתתף גם מחמוד סאלם, פועל רכבת מחיפה (לא נתפס) והציע לי להצטרף לחבורת השייח' קאסם. השניים הוליכו אותי למערה ומשם הביאוני למאהל השבט בוני. לשם הגיע השייח' קאסם. הוא שוחח אתי ממושכות והודיעני, כי אני ראוי להימנות עם לוחמי הג'יהאד. נכחתי כאשר מחמוד סאלם ירה בסמל רוזנפלד. ברחתי ביחד עם מוחמד יוסוף מחמוד ובמשך 13 יום היינו מחליפים את המערות שבהן הסתתרנו. נאמני החבורה היו מביאים לנו אוכל למערות.

מגירסתו של עצור אחר:

הייתי בקבוצה שירתה בסמל רוזנפלד. היורה ממש היה המצרי, סייד עוטיפי. הסמל נפגע בראשו ובבטנו. החלטתי להצטרף לחבורת השייח' קאסם אחרי ששמעתיו מזהיר כי היהודים מתכוננים לגזול את אדמתנו ומולדתנו. "נעבור מכפר וכפר, נאסוף פלחים, נתנפל על ישובי היהודים"(אמר השייח').

לפי עדות נוספת:

תוך עבודתי בחיפה הייתי נפגש עם השייח' קאסם, שהיה משנן באוזני כי היהודים מבריחים נשק והממשלה מעלימה עינה מכך. השייח' טען כי כמות הנשק אשר בידי היהודים עולה פי ארבעה על מה שהבריחו לאחרונה. נצא לכפרים, נארגן חבורה ונהרוג יהודים, היה שייח' אומר.

חבר אחר העיד:

עבדתי בבית השייח' טאהר קראמאן בחיפה (מעשירי חיפה הערבית). שאפתי לעלות לרגל למכה ואילו השייח' קאסם מנע זאת ממני בטענה שמוטב לאסוף חמורה בא"י ולעסוק ברצח יהודים.

חבר הכנופייה שנפצע הועבר לבית החולים הממשלתי בחיפה. משמר שוטרים הופקד על החדר שבו אושפז. למחרת החלו נכבדים ערביים זורמים לבקרו. הם הביאו מתנות, דברי מתיקה ואיחלו לו להחלים. הראשונים לביקור מצווה זה היו המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני (מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית, והמנהיג הבלתי מעורער של ערביי א"י), ואמין ביי תמימי, חבר המועצה המוסלמית העליונה.

הלווית אבי ההתנגדות הפלסטינית (שם, עמ' 33 - 35)

למחרת הקרב ליוו לקבורה את חללי הקרב ערביי חיפה ואלפי בני הכפרים. חביב כנען מתאר את הלוויה כך:

הייתה זאת הפעם הראשונה שראיתי השתוללות המון ערבי, כי ההלוויה הפכה להפגנה פרועה. הקהל היה נרגז מאד. כאשר נתקלו המלווים במשמר שוטרים בקרבת תחנת-משטרה בעיר התחתית, הומטרו עשרות אבנים לעבר השוטרים. עוזר המפקח המחוזי א.ו. ג'יימס והמפקח הבריטי ג'.פ. רינג,נפצעו קשה. ראיתי כיצד שניהם זבו דם והייתי מלא התפעלות להתנהגותם השלווה למרות הפציעה. לא ניכרה בהם כל נטייה לנקום בהמון הפרוע על מה שעולל להם. ג'יימס, לשעבר קצין בצי המלכותי ורינג שעל חזהו התנוססו סרטי העיטורים משנות שירותו בצבא המלחמת העולם (הראשונה), המשיכו לפקח על הכוח שהופקד לשמור על הסדר בשעת ההלוויה, סירבו לעזוב את המקום ולא פקדו על השוטרים להסתער על ההמון גם כשזה ניפץ את החלונות בתחנה וגרם נזק לרכב המשטרתי בחזית הבניין. 

בראש מסע ההלוויה שיצא מן המסגד היו תלמידי בית הספר בו לימד השייח'. אחריהם הלכו צופים המניפים דגלי פלסטין. נשים ליוו את המסע מרחוק בעודן ניצבות על גזוזטראות וגגות הבתים ומשמיעות יללות מחרידות. כנען ממשיך בתיאורו:

הלכתי בעקבות המסע וראיתי כיצד תוקפים שוטר תנועה  שעמד בכיכר פייסל. כעבור דקות אחדות הגיעה למקום יחידת פרשי משטרה אותה קידם ההמון בברד אבנים; אולם הפרשים הצליחו לחלץ את שוטר התנועה ולקחוהו עמם בלי להגיב על התגרות ההמון. חדלתי לעקוב אחרי המסע כאשר נוכחתי שהחללים עומדים להיות מובאים לקבורה בבלאד א שייח' המרוחקת קילומטרים מספר מחיפה.

לאחר ההלוויה הופץ בירושלים כרוז. בכרוז נאמר בין היתר:

שימרו על הסלע הקדוש במסגד עומר, מחו את זכר בלפור, רידפו את היהודים עד חרמה, חגרו עוד והרוו את נשמותיכם הצמאות, בדם יהודים. תרווינה נשמותיכם בדם השליט הערי. והיהודי הזר והנאלח. מי שאינו מזויין, יזדיין. לכו כולכם בדרכו של מפקדנו, שייח' עז א-דין אל קסאם.

כנען ממשיך בתיאור שאננותם של היהודים:

כאשר שאלני רב"ט יצחק פולני - שעה שסיפר לי על הקרב בהר ג'נין - אם אני עדיין עומד בסירובי להתגייס למשטרה, זע משהו בלבי. לרגע היה נדמה לי, כי אמנם עומד הישוב היהודי בפני נחשול של התנכלויות אבל חלפו יום ויומיים והחיים המשיכו לזרום במתכונתם הרגילה. בתי-הקפה ומקומות השעשועים היו מלאים מבקרים כמקודם, הכל דיברו בשבחו של הקצין פיצג'ראלד שהנחית מכת מוות על כנופיית הקנאים, והתרשמתי כי אז הישוב ניצב בפתח שעת-חירום לאומית. היהודים התייחסו לפרשת השייח' קאסם כאל אפיזודה חולפת. הם ראו במותו קץ לסכנה שארבה ליהודים וסברו שעם כריתת ראשו של הדרקון, יצליח השלטון למנוע צמיחת ראשים חדשים. רבים האמינו שחיסול החבורה ישמש אזהרה המורה לקנאים הערבים מפני התארגנות בלתי-חוקית לצורך מלחמה ביהודים ובשלטון. שקענו באווירת גן-עדן של שוטים.

תגלית חקירת הקצין בסטה

חלים בסטה היה קצין משטרה נוצרי-קופטי. הוא נמנה עם מספר קציני המשטרה שהגיעו ארצה ממצרים עם כיבושה בידי הבריטים, על מנת לארגן כאן את המשטרה המקומית. הוא היה הממונה על מחלקת החקירות במחוז חיפה. מטה המשטרה הטיל עליו להמשיך בחקירת התעלומות הקשורות בכנופיית השייח' על מנת לעצור את אנשי החבורה ולהביאם לדין. בניגוד לפעילים רבים במערכת ההגנה היהודית ובקרב ראשי הישוב הוא היה יותר מציאותי. עפ"י שמועות שהופצו, בסטה קיבל מידע ממשטרת סוריה על שייח' קאסם כי האיש "הקדוש" נמלט ממולדתו לאחר שנידון ל-12 שנות מאסר על רצח. העיתונים לעומת זאת סיפרו כי חודשיים לפני נפילתו בקרב נידון השייח' ע"י שופט השלום בחיפה לשישה חודשי מאסר או לקנס 25 לא"י. על עדות שקר בפני בית הדין השרעי; זה האחרון בחר בקנס ושכח כי פעולה זו תעשיר את קופת האוצר הבריטי. סייד עוטיפי, שותפו הקרוב, שנפל בקרב ליד שייח' זייד, הגיע ארצה ממצרים והתיישב בחיפה. הוא עבד שם בנמל במנהל עבודה בהטענת פחם לאניות. עוטיפי היה הראשון מבין המצטרפים שהשייח' שיכנעו למסור לידיו את חסכונותיו - 400 לא"י - לצורך רכישת נשק. בחקירתו של בסטה נגלה כי מיד לאחר ההלוויה של "הקדושים", פתחו צעירים ערביים בחיפה באיסוף כספים ליצירת קרן עזרה למשפחות חללי הכנופייה. הוא פעל ללא ליאות כנגד פיאור שם הנופלים כגיבורים וקדושים. כשוטר, אלה נראו בעיניו פורצי חוק, סחטנים ורוצחים, ותו לא. עם תום תיק החקירה, מונה בסטה ע"י התביעה להופיע מטעמה בחקירה המוקדמת שנפתחה בג'נין. החקירה נמשכה שלושה ימים. היא התנהלה בפני שופט השלום הבריטי הראשי מירושלים, ויליאם קלייב קארי. זה האחרון שירת במנגנון המשפטי של טנגאניקה. הישיבות המייגעות נמשכו מ-9 בבוקר עד 5 לפנות ערב. בקרב עשרות העדים שהופיעו בישיבות הללו היו:

• קציני משטרה
• שוטרים
• רופאים
• שייח'ים
• איממים
• פלחים
• אנשי עיר שרובם ערבים וחלקם בריטים ושני יהודים

תיאור החקירה המוקדמת

ייצוגם של שמונה הנאשמים היה באמצעות סוללה של גדולי הפרקליטים הערביים בא"י, רובם אישי ציבור:

• מועין אל מאדי (חיפה)
• אסעד שוקיירי (עכו)
• עראף חג'אזי (חיפה)
• עוני ביי עבדול האדי (ירושלים)
• יעקב אל גאני (יפו)
• פואד עבדול האדי (אחיו של עוני ביי)
• עבדות לאטיף צלאח (שכם)
• סובחי אל חדרה (צפת)

 שישה מבין הנידונים היו עטורי זקנים בנוסח זקנו של השייח' קאסם המנוח; זקן זה הפך לסימן היכר של המיליטנטיות הערבית בא"י (הפלסטיניות) ובעליו נקראו "קאסמיטים". הנאשמים לא החמיצו אף תפילה. השופט נאלץ לערוך הפסקות בדיון כדי שהשמונה יוכלו לצאת לתפילות. בתום התפילות, כששבו לאולם המשפטים נהג אחד הנידונים להניף אגרוף באוויר תוך קריאה: "חי אללה, כולם יהיו תחת נעלינו!"

הופעת בסטה הייתה תקיפה ומלאת כבוד. גם עוזרו, המפקח מוסה גוראני נהג כך. הבעיה העיקרית שבפניה הועמד בסטה הייתה "השיכחה" שפקדה חלק מן העדים שהובילה לסטייה חדה ממש שמסרו למשטרה. הוא נאלץ לעמול קשה על מנת ש"זיכרונם" ישוב אליהם. הוא שכנע אותם כי אין להם ממה לחשוש משום שהשלטון יגן עליהם מפני כל איום. בכתבי האישום נגד הנאשמים, כולם בני 30 - 40, נכללו ארבעה פרטים:

• חברות בארגון נגד שקשר קשר לרציחת יהודים בא"י (כל השמונה).
• התנגדות לשלטון באמצעות ארגון מזוין והסתתרות במערות על מנת להגשים שאיפת רצח יהודים (כל השמונה).
• רצח הסמל משה רוזנפלד וניסיון לרצוח את השוטר אחמד מחמוד שנכח אתו, על מנת להימלט מעונש (ארבעה).
• רצח השוטר ר.ס.ט. מוט והניסיון לרצוח את השוטר ר.פ. רידר [שישה]. (כנען, עמ' 36).

כשהחליט להעמיד את השמונה בפני בית-הדין לפשעים חמורים, הכריז השופט קארי  את הדברים הבאים:

אתם, השמונה, מואשמים בקשר נגד חלק מהאוכלוסייה היהודית ועברתם בכך על החוק בדבר הסתה. לא חשוב אם יריתם בעצמכם ברוזנפלד. גם בעצם העובדה שהייתם במקום, סייעתם ליורים ולא מנעתם בעדם לפתוח באש, הנכם נחשבים ליורים בפועל. יריתם בשוטר מוט כדי להימלט מעונש. העובדה בלבד שנכחתם במקום, עזרתם בביצוע הרצח או לא מנעתם אותו, דיה כדי לראות אתכם כנאשמים ברצח מוט (כנען, עמ' 36).

כל אחד מהנידונים ביכר למסור עדותו בשעת משפטו "בצוותא עם כל החבורה".

סיכום

הלאומיות הערבית הארץ-ישראלית (פלסטיניות) אינה מאופיינת כלאומיות במובן המילולי, דהיינו השאיפות של עם או לאום להגדרה עצמית. היא מושרשת במיליטנטיות דתית הדוגלת באלימות דמים ברוטלית שמטרתה לחסל כל גורם זר. למעשה הפלסטיניות היא אידאולוגיה דתית שמטרתה להסית ולחסל את היהודים והבריטים. היא הוצגה במסווה של לאומיות על מנת לעמוד מול הציונות שנשאה אופי לאומי במובן המילה. הפלסטיניות הועילה לערבים בארץ לטעון לבעלות על הארץ בעבר ובהווה. משום קבוצות ג'יהאד אחרות איננה שונה. הפלסטיניות הפכה לאמצעי בלתי מעורער לאסלאם הקיצוני והפאן אסלאמי ברחבי הסהר הפורה לגירוש ה"זרים" מהמזרח התיכון. השייח' עז א-דין אל קסאם הנו דמות מפתח בלאומיות פיקטיבית זו. הוא מודל לחיקוי של ארגוני טרור של היום. הלאומיות הערבית הארץ ישראלית מושתתת על העקרונות ג'יהאד, מוג'הידין ו"מצוות השאהדה". מדובר בכפייה לאומית דתית קיצונית שהוביל למסע חסר רחמים נגד ערבים שהתנגדו לתנועת ההתנגדות הפלסטינית. השייח' קאסם ניצל את מעמדו על מנת להטיף לרצוח היהודים וכן העליל עלילות דם על מנת למשוך את ההמונים אל תנועתו. התנועה משכה אחריה אנשים שראו בדת כמקלט לחייהם העלובים. כפי שראינו היו גם כאלה שלא יכלו להתפרנס בכבוד ולכלכל את משפחתם שהצטרפו למטרה זו ולאו דווקא מטעמים דתיים. למרות יחסים טובים בין יהודים וערבים שראינו לעיל, אידאולוגיה דתית כה חזקה הובילה למעשים אכזריים נגד המתנגדים ולהתחזקות הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ. גם ערבים ששירתו בשורות הכוחות הבריטיים לא היו חסינים מפני הקיצוניים, ואף היו קרבנות לאיומים. אף לאחר חיסולו של המנהיג ה"דגול" נראה כי מורשתו - אותה השריש כה עמוק בקרב מאמיניו - לא פגה עם היותו "קדוש". האשליה בקרב היהודים כי נפילתו של השייח' תהווה אזהרה לקנאים האחרים הייתה לא יותר מ"אווירת גן עדן של שוטים". היה זה "השקט שלפני הסערה". כיום, בכל רחבי העולם ה"פלסטיני" מונצחים שמותיהם של בכירים בארגונים קיצוניים וביניהם שמו של השייח'. מכאן, ברור כי לא ניתן לכבות את אש הדתיות הפנטית. לא בדרכי שלום ולא באמצעות מלחמה. אמונה זו מהווה אנרגיה עצומה הגורמת למאמין לבצע מעשים לא אנושיים ולא קונבנציונליים למטרה "נשגבת" שלכאורה עליה הוא נלחם. המאמין לא רואה עצמו כמרצח או כפושע. הוא מאמין כי מלחמתו היא למען הצדק ולמען מטרות נאצלות. הוא חי בפנטזיה בה אויביו הם "שדים" בעוד הוא האביר הנאבק בדרקון האכזר. מלחמה בגורמים קיצוניים אלו מסוגלת להוות לא יותר מ"אקמול" לתופעה. עם זאת, אלה החושבים כי באמצעות שלום ניתן לפתור את הבעיה טועים ומטעים. ארגוני הג'יהאד, כגון חמאס וכו' אינם מעוניינים ליישם את רעיון שתי המדינות לשני עמים, היינו מדינה ערבית פלסטינית לצִדה של מדינה יהודית. הפנטים מחנכים מגיל צעיר כי היהודים אינם בני אדם בעלי רגשות, אלא שדים רעים שיש לחסלם. הפלסטיניות אינה מצומצמת לשטחים מעבר לקו הירוק, אלא לארץ ישראל כולה. המונח "שחרור פלסטין" משמעו טיהור האזור שבין הירדן לים מיהודים, אפילו כמיעוט במדינה אסלאמית. כל ההיסטוריה הישנה והמודרנית מוכיחה כי השקט הוא רק אמצעי מנוחה לקראת פעולת הטרור הבאה, דבר המוכיח כי דרכי שלום הם בגדר אשליה בלבד. אילו שירצו לחיות בשלום איתנו הנם כופרים שיש לחסלם. גם אלה שלא מאמינים עלולים להצטרף בגלל הטבות מובטחות למשפחותיהם. ניתן רק להתגונן מולם. יש לפעול נגד הפורעים כפי שפעלו הבריטים, היינו ביד קשה וקשיחה. יש לחזק את המתנגדים לאלימות ולדאוג לביטחונם. יש להתריע בפני העולם מפני תוצאות החינוך וההסתה לאלימות. כל עוד מוסדות החינוך הפלסטיניים מטיפים לתורה זו בבתי הספר ובכך משרישים אותה עוד בינקותה, נשמתו של השייח' תחיינה לעד.

מיתוס: "בניית התיישבויות יהודיות באיו'ש ובמזרח ירושלים מהוות מכשול לשלום כי הן פוגעות ברצף הטריטוריאלי של מדינה פלסטינית עתידית"

"Creative Commons The Israeli West Bank barrier as of July 2011. The planned route, the part already completed, the part under construction as well as the Wall Gates where Palestinian access is controled by the Israeli army" by Wickey-nl, is licensed under CC BY 3.0

הקדמה

מרבית האנשים סבורים כי ההצעה המקובלת לשלום בין ישראל והפלסטינים היא חזרתה של ישראל לקווי 67' - שם תקום מדינה פלסטינית שתחיה לצידה בשלום. אמנם ההצעה הידועה הייתה שתקום מדינה פלסטינית על 22% משטחה של ישראל ורובה תְּתוּחָם באיו"ש וברצועת עזה.  לא מדובר בחזרה מוחלטת למצב שהיה ב-4 ביוני 1967. ההגדרה המדויקת והמקובלת היא כפי שניסח זאת נשיא ארה"ב, ברק אובמה: מו"מ על גבולות שיתבססו על קווי 67' עם תיקוני גבול, חילופי שטחים המקובלים על שני הצדדים וניהול מו"מ על ירושלים המזרח. כחלק מחילופי השטחים יש ליצור מעין רצף טריטוריאלי בין איו"ש לרצועת עזה. ב-2008 הציע  אהוד אולמרט  ציר מחבר ששטחו 0.7% מאיו"ש. (ראה מפה 1, מפה 2, מפה 3). אף על פי שלמעשה ירדן היא מדינה פלסטינית בפועל, עדיין אנשים סבורים כי המדינה הפלסטינית צריכה לקום על שטחה של א"י (נקודה זו נרחיב בהמשך). דא עקא, אין שום דבר "קדוש" בקווי 67'. הם היו רק קווי שביתת נשק בין ירדן וישראל. מאחר שההנהגה הפלסטינית דחתה את ההצעה של העצרת הכללית ב-29 בנובמבר 1947,  נראה כי האזורים שהפכו לשטחי ישראל, כללו אזורים שהוצעו לערבים ומה שמוצע לערבים כיום הם מה שנותר בעקבות קווי שביתת הנשק משנת 1949, דהיינו הקו הירוק.

אילו קיבלו הערבים את תכנית החלוקה אז השטחים שבכתום, ירוק ורצועת עזה היו נכללות במדינתם.

מתוך השטחים הללו, מציעה ישראל את השטח בירוק (עם תיקוני גבול) ואת רצועת עזה.

יש לזכור כי קו זה מעולם לא היה קו בינלאומי ולפי הסכמי שביתת הנשק סעיף 2 (2):

כן מכירים הצדדים כי שום תנאי מתנאי ההסכם הזה לא יחרוץ בשום פנים מראש את זכויותיו, תביעותיו ועמדותיו של כל אחד מהצדדים ביישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל בדרך שלום, באשר תנאי הסכם זה נקבעים מתוך שיקולים צבאיים בלבד.

כפי שהסביר זאת נשיא בית הדין לצדק הבינלאומי בהאג לשעבר, פרופ' סטפאן מ. שוובל

פרופ' סטפאן מ. שוובל, לשעבר נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ)
 "Creative Commons stephen schwebel international court of justice jessup moot court" by Chensiyuan licensed under CC BY 3.0

במאמרו "מה משקל הכיבוש?":

הסכמי שביתת הנשק מ- 1949 שימרו במפורש את תביעותיהם הטריטוריאליות של כל הצדדים ולא התיימרו לקבוע גבולות מוחלטים ביניהם.

לאחר הפרותיה של ירדן את הסכם שביתת הנשק ותקיפתה את ישראל במלחמת ששת הימים (1967), הכירה מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 242 שנקראה ליישום שוב בהחלטה 338 שהתוותה את התנאים למו"מ לשלום בין הצדדים. כפי שראינו במאמר הקודם "האמת מאחורי החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338" ישראל איננה  נקראת להיסוג בחזרה למצב שהיה ב-4 ביוני 1967 בשום חזית. המדינות שהשתתפו במלחמה נקראות לשולחן הדיונים ולנהל מו"מ כך שכל מדינה באזור תזכה "לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים". לכאורה, בהתאם להחלטה זו הסכימו מנהיגי אש"פ  לקיים מו"מ עם ממשלת ישראל, אלא שפירשו אותה כראות עיניהם, היינו חזרתה המלאה של ישראל לקווי 67' ומתן זכות שיבה לפליטים.  כבר בעבר ראינו כי פרשנות מוטעית זו מנוגדת לקביעה שלישראל יהיו גבולות בני הגנה. נקודה זו הובהרה ע"י מנסחי ההחלטה בעצמם. קלינטון, נשיא ארה"ב הראשון שנטל חלק במו"מ בין ישראל והפלסטינים, הוא בעצמו הבין כי לא תהיה נסיגה מוחלטת לקווי 67'. נראה כי גם רש"פ הגיע לתובנה זאת. במו"מ עם רה"מ נתניהו והנשיא עבאס ב-2014 התקיים דיון אשר בו, בין היתר, התנהל ויכוח על חילופי שטחים. (את הצעת קלינטון ניתן לראות במפות הבאות: מפה 4, מפה 5). בספרו מסביר קלינטון, הנשיא האמריקאי לשעבר, כי ההצעה שרצה להביא לפני הצדדים, התבססה על נסיגה ישראלית משטח שגודלו בין 94% ל-96% מאיו"ש. הצעה ניתנה לאחר דחיית ערפאת את הצעת ברק לקבל 92% משטח איו"ש. 

• מפה 6: מה שבאמת ברק הציע לערפאת.
• מפה 7, מפה 8: המפה השקרית שלפיה כביכול הציע ברק לערפאת מדינה ללא רצף טריטוריאלי.

קלינטון מסביר בספרו את הדברים הבאים:

ב-27 לחודש אישרה ממשלת ברק את הפרמטרים... זה היה רגע הסטורי: ממשלה ישראלית קבעה פומבית כי במסגרת הסכם שלום, תקום מדינה פלסטינית ב-97 אחוזים משטחי איו"ש... כולל חילופי השטחים, ובכל שטחה של רצועת עזה שגם בה היו התנחלויות ישראליות. ("חיי", עמ' 934).

גם דניס רוס מעיד שברק הציע נסיגה של כ-97% מאיו"ש (מפה 9). ד"ר מיטשל בארד מסביר:

רה"מ הישראלי אהוד ברק הציע נסיגה מ- 97% של איו"ש ומאה אחוז של חבל עזה. בנוסף הוא הסכים לפנות 63 התנחלויות מבודדות. תמורת סיפוחם של 3% מהגדה המערבית מדינת ישראל הייתה אמורה להגדיל את שטחה של חבל עזה בערך בשליש. ברק הסכים גם לפשרה חסרת תקדים בנושא ירושלים, כשהוא מסכים להפוך את השכונות הערביות של מזרח ירושלים לבירתה של המדינה החדשה. הפלסטינים היו מקבלים לידיהם פיקוח על אתריהם הקדושים ו"ריבונות דתית" על הר הבית. לפי עדותו של מתווך השלום האמריקני, דניס רוס, ישראל הציעה להקים מדינה פלסטינית רציפה ולא סדרת קנטונים. אפילו במקרה של חבל עזה הנפרדת פיסית מהגדה המערבית )אלא אם כן מדינת ישראל תהיה זאת שתחתך לאזורים לא רציפים( נמצא פיתרון ע"י הצעת בניית כביש ראשי המחבר בין שתי חלקי המדינה הפלסטינית ללא מחסומים או התערבות ישראלית.

עם זאת, לאחרונה שומעים אנו בתקשורת על התנחלויות באיו"ש ובמזרח ירושלים המהוות מכשול לשלום. רק בזמן האחרון פרסם הניו יורק טיימס את הדברים הבאים:

ההצבעה היא סימן נוסף של התסכול שאנשים רבים באירופה מרגישים לגבי הכישלון בהשגת הסכם שלום ישראלי-הפלסטיני, למרות שנים של הבטחות. השיחות האחרונות בתיווך אמריקאי התמוטטו בחודש אפריל. בינתיים, ישראל ממשיכה לבנות התנחלויות חדשות או הרחבת התנחלויות קיימות, ובכך מצטמצם השטח הזמין להקמת מדינה פלסטינית ומתעלמת מקהילה בינלאומית שרואה בבנייה כזו לא חוקית.^[1] 

מרוואן בישארה, פרופ' ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה אמריקנית בפריס טען שההתנחלויות היהודיות באיו"ש וברצועת עזה מהוות מכשול עיקרי לשלום. במאמרו "התנחלויות בגדה המערבית הן סיכול שלום: בניין האמפייר סטייט של ישראל" טוען את הדבר הבא:

מדוע קשה כל כך להשכין שלום במזרח התיכון? המכשול הגדול ביותר הוא ההתנללויות הישראליות - אל הן גם המניע וגם המנוע של הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים. שלושה עשורים של התנגדויות מצד ארה"ב ואירופה לא השיגו דבר. ההתרחבות המהירה של ההתנחלויות הישראליות - כולן בלתי חוקיות - טרפדה את הניסיונות הפלסטינים לבנות אומה. אם ההתפשטות תימשך יבוא קץ לישראל שחזו מייסדיה.

פרופ' דרשוביץ המתנגד לבניית התנחלויות באיו"ש וחזרתם של יהודים שגרו בעיר הקדושה חברון מסביר:

אלן דרשוביץ

The copyright holder of this work allows anyone to use it for any purpose including unrestricted redistribution, commercial use, and modification.

מסיבות פרגמטיות, יש לשלול מפליטים יהודים אלה מחברון ומאזורים יהודיים אחרים במחוזות המקראיים של איו"ש את זכות השיבה שלהם, וזאת למען השלום והפשרה. פתרון שתי-מדינות מניח מראש מדינה אחת בעלת אופי ואוכלוסייה יהודיים בעיקרם, ומדינה אחת בעלת אופי ואוכלוסייה פלסטיניים מעיקרם. בעולם אידיאלי, צריך שיוכלו היהודים לחיות כמיעוט במדינה הפלסטינית, ממש כשם שחיו פלסטינים כמיעוט בישראל מאז הקמתה. אך העולם שבו אנו חיים רחוק מלהיות אידאלי, ואם מחיר השלום הוא פלסטין שהיא "יודנריין" (לצד ירדן שהיא "יודנריין"), שהו מחיר שכדאי לשלמו - אך זהו מחיר, ועל העולם להכיר בכך שישראל מוכנה לשלום אותו תמורת שלום.

ב-20 ביוני 2001 פרסם יוסי קליין הלוי בלוס אנג'לס טיימס את מאמרו "המיתוס הגדול על ההתנחלות הישראלית". הוא מסביר ש"אם בניית ההתנחלויות מתרכזת היום באזורים, שגם פלסטינים עצמם מודים, שיישארו בבעלותה של מדינת ישראל בכל הסכם שלום עתידי, מאיפה צצה ההתמקדות האובססיבית הזאת בהתנחלויות כב'מכשול לשלום'?". (זה מפריך את טיעון 1 למטה). בנוסף חוזרות ונשמעות מזה שנים הטענות הבאות:

1. "התנחלויות הן מכשול לשלום".
2. "מדינת ישראל באופן פרובוקטיבי מיישבת יהודים בערים ערביות ברובן וקובעת כל כך הרבה עובדות בשטח, שאין כבר שום סיכוי לפשרה".
3. "דו'ח מיטצ'ל הבהיר שמדיניות ההתנחלויות הישראלית אשמה במשבר תהליך השלום, יש להקפיא מיד את ההתנחלויות".
4. "התכנית הישראלית לחבר בין ירושלים למעלה אדומים נועדה לחבל בתהליך השלום".
5. "ישראל מוכרחה לפרק את כל ההתנחלויות באיו'ש, אחרת השלום לא אפשרי".
6. "על מדינת ישראל לפנות את כל ההתנחלויות היהודיות לפני השגת הסכם שלום סופי עם הפלסטינים".
7. "צידוד בהתנחלויות מתרץ כיבוש על אדמתם של הפלסטינים".
8. "גודל האוכלוסייה היהודית באיו'ש מונע כל פשרה טריטוריאלית".
9. "ישראל מסרבת לדון בפשרות על ירושלים המזרחית".
10. "גושי ההתיישבות באיו'ש מונעות את הרצף הטריטוריאלי במדינה פלסטינית עתידית".

מאמר זה ידון בעיקר בהפרכת 10 טענות הכזב הללו וכן יעסוק בסוגיות שונות שעלו בזמן האחרון בנושא.

המומחים עליהם מסתמך המאמר

ד"ר מיטשל ג. בארד:[2]

ד"ר מיטשל בארד, מומחה למדיניות חוץ שמתמחה גם במדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, ייסד ב-1993 את AICE, לסייע בחיזוק מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל. ד"ר בארד מחזיק בתואר דוקטור במדעי מדינה מאוניברסיטת UCLA ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ברקלי. הוא קיבל ב.א. בכלכלה מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. במשך שלוש שנים, היה העורך ה-Near East Report של אייפא"ק, עלון שבועי על מדיניות ארה"ב במזרח התיכון. לפני תפקידו זה שימש כאנליסט בחטיבת הסקרים של 1988 ג'ורג 'קמפיין בוש. ד"ר בארד הופיע בשתי תכניות טלוויזיה וברדיו המקומיות וארציות. עבודתו כבר פורסמה בכתבי עת אקדמיים, מגזינים ועיתונים גדולים. הוא המחבר / העורך של 21 ספרים כולל: ענייני ישראל;הלובי הערבי; האם ישראל תשרוד ?; ומוות לכופרים. בשנת 2013, ד"ר הארד הוצב ברשימה של "אלגעמיינער" של 100 אנשים המשפיעים ביותר חיובית על חיי היהודים עקב עיסוקו בספרייה היהודית וירטואלית (JVL). על הטיעון ש"על מדינת ישראל לפנות את כל ההתנחלויות היהודיות לפני השגת הסכם שלום סופי עם הפלסטינים" (טיעון 6) אמר:

מה שמשתמע מדברי הביקורת על התנחלויות הוא, שלמען השלום עדיף היה אם הגדה המערבית הייתה יודנריין ( ריקה מיהודים). הניסיון לאסור על יהודים לגור בניו-יורק, פריס או לונדון היה נקרא אנטישמי. הרעיון לאסור עליהם לגור בגדה המערבית – ערש הציביליזציה היהודית – לא אמור לעורר פחות התנגדות. כל הסדר שלום חייב להתיר ליהודים, שיעדיפו לגור מחוץ למדינת ישראל תחת הרשות הפלסטינית לגור בגדה המערבית, כפי שהערבים גרים היום בישראל. אין לצפות משום ממשלה ישראלית ללכת לפי מדיניות, שהציבו בריטים, שקבעו, שאסור ליהודים להתיישב באזורים נרחבים של ארץ ישראל.

 על טיעון 2 הוא מסביר:

אזורי התנחלויות מהווים בסך-הכול פחות מ-2% [1.7% לפי ארגוני זכויות האדם כולל בצלם] מהשטחים השנויים במחלוקת. כ-70% מהמתנחלים גרים במה שמהווה, למעשה, פרברים של ערים ישראליות גדולות, כגון ירושלים. כמעט כל האוכלוסייה היהודית מאמינה, שעל האזורים האלה להישאר בידי מדינת ישראל למען ביטחונה, ואפילו הנשיא קלינטון ציין בדצמבר 2000, שעליהם להישאר תחת ריבונות ישראלית קבועה. מה שהניע הן את ממשלת העבודה, הן את ממשלת ליכוד להקים התנחלויות, היו דאגות אסטרטגיות. המטרה היא להבטיח רוב יהודי באזורי מפתח אסטרטגיים של הגדה המערבית כמו פרוזדור תל-אביב – ירושלים, שכאן התנהלו הקרבות הקשים בכמה מלחמות ערביות-ישראליות. יחד עם זאת עם תחילת תהליך השלום הערבי-ישראלי בסוף 1991, ביותר מ-80% של הגדה המערבית לא היו התנחלויות או היו אלה ישובים מאוכלסים בקושי. היום כ-250 אלף יהודים גרים בכ- 150 ישובים בגדה המערבית. מרבית ההתנחלויות האלה מונה פחות מאלף תושבים, ויש כאלה, שבהם מתגוררים רק עשרות בודדות. לדעת האנליסטים, ניתן להעביר 70-80% מהיהודים לתוך גבולות מדינת ישראל עם שינויים מזעריים ב"קו הירוק".

אליוט אברמס:[3]

 "Creative Commons Elliott Abrams speaking at CPAC in Washington D.C. on February 10, 2012." by Gage Skidmore licensed under CC BY 3.0

אליוט אברמס - עורך דין, סופר, מדינאי לשעבר, אנליסט פוליטי, בעיקר בנושאי מדיניות חוץ אמריקאית - כיהן בתפקידים בכירים בממשלי נשיאי ארצות הברית רונלד רייגן וג'ורג' ו. בוש. אברמס מכהן עמית בכיר ללימודי מזרח התיכון במועצה ליחסי חוץ (CFR) בוושינגטון הבירה.  הוא שימש כעוזר סגן הנשיא והיועץ לביטחון לאומי וסגן בממשלו של הנשיא ג'ורג 'בוש, שמתפקידו היה לפקח גם על מדיניותה של ארה"ב במזרח התיכון בבית הלבן. את השכלתו רכש במכללת הרווארד, בבית הספר לכלכלה של לונדון ובבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. לאחר שירותו בצוותות של הסנטורים: הנרי ג'קסון ודניאל פ מויניהאן, שימש עוזר מזכיר מדינה בממשל רייגן וזכה בפרס מזכיר השירות הנכבד של המדינה מידי המזכיר ג'ורג 'שולץ. ב-2012 הוענק לו ממכון וושינגטון למדיניות המזרח קרוב פרס המדינאי-המלומד. משנת 1996 עד הצטרפותו לצוות הבית הלבן הוא מרצה על מדיניות החוץ של ארה"ב באוניברסיטת ג'ורג'טאון בפקולטה לשירותי חוץ. ביוני 2001 הצטרף אברמס לממשל בוש כעוזר מיוחד לנשיא ומנהל בכיר של המועצה לביטחון לאומי לדמוקרטיה, זכויות אדם, וארגונים בינלאומיים. מדצמבר 2002 ועד פברואר 2005, כיהן כעוזר מיוחד לנשיא ומנהל הבכיר של המועצה לביטחון הלאומית לענייני מזרח קרוב וצפון אפריקה. מפברואר 2005 לינואר 2009 תיפקד כעוזר סגן הנשיא והיועץ לביטחון לאומי לסגן לאסטרטגית דמוקרטיה העולמית, ובתפקיד זה פיקח עניינים גם במזרח וצפון אפריקה הקרוב ודמוקרטיה, זכויות אדם, ודירקטוריוני ארגונים בינלאומיים של המועצה לביטחון לאומי. כתגובה לנאמר בניו יורק טיימס בעניין התרחבות ההתנחלויות הסביר שמדובר בקביעה לא נכונה, שכן בעשור האחרון ישראל הסירה את כל ההתנחלויות בעזה וארבע קטנות באיו"ש. ימי הבנייה של יישובים חדשים בכל רחבי איוש כבר מזמן תמו, ובענין "הרחבת התנחלויות" למעשה מדובר בהרחבת האוכלוסייה בהן ולא שטחן. כך טביעת הרגל הישראלית באיו"ש לא השתנתה.

הערות להקדמה:

1. אליוט אברמס - הניו יורק טיימס וישראל (שוב)
   ניו יורק טיימס - הודעה בריטית לישראל
2. הספריה היהודית הוירטואלית
3. המועצה ליחסי חוץ

טענות הניו יורק טיימס בענין הרחבת ההתיישבות

עוינות הניו יורק טיימס לישראל היא כה גלויה ועל כך ניתן להתרשם שוב בשתי הכתבות החדשות של עיתון זה ובעריכתן. במאמר מערכת בעניין ההצבעה הסמלית בפרלמנט בבריטניה המגבה מדינה הפלסטינית, תחת הכותרת "מסר בריטי לישראל", שוב פרקה המערכת של טיימס מטח של עצה, דעה ושקרים. בנושא זה יובהרו מספר נקודות, אך תחילה יש לציין כי טיימס מעלה שתי טענות שווא בעניין התנחלויות: 

1. "ישראל ממשיכה לבנות התנחלויות חדשות". 
2. התרחבות יישובים קיימים "מצמצמת את השטח הזמין להקמת מדינה פלסטינית."

שום טענה מטענות אלה אינה נכונה. בעשור האחרון  הסירה ישראל את כל ההתנחלויות בעזה וארבע קטנות מאוד איו"ש. ימי הקמת יישובים חדשים בכל רחבי איו"ש כבר מזמן תמו, ובעניין "הרחבת התנחלויות" למעשה מדובר בהרחבת האוכלוסייה בהן ולא שטחן. כך טביעת הרגל הישראלית באיו"ש לא השתנתה. דבר לא השתנה במה שנקרא "מפת השלום" (כפי שגם נדון בהמשך). 

מקורות:

• אליוט אברמס - הניו יורק טיימס וישראל (שוב)
• ניו יורק טיימס - הודעה בריטית לישראל
• ריצ'ארד א. בלוק - מדוע אני מבטל את המנוי לניו יורק טיימס

ניפוץ שאר המיתוסים

3) "דו'ח מיטצ'ל הבהיר שמדיניות ההתנחלויות הישראלית אשמה במשבר תהליך השלום, יש להקפיא מיד את ההתנחלויות"

בנובמבר 2000 מונה הסנטור לשעבר של ארה"ב, ג'ורג' מיטצ'ל, לראשות ועדת חקירה שמטרתה לבדוק את השורשים של מה שעתיד להיות המלחמה הפלסטינית, ולמצוא דרכים למנוע אלימות בעתיד. דו"ח הוועדה אכן המליץ על הקפאת התנחלויות כאחד מ-15 מרכיבי בניית יחסי אמון שונים אבל מיטצ'ל ושותפו בוועדה, וורן רודמן, הבהירו ללא כל צל של ספק, שפעילות ההתנחלויות איננה ניתנת להשוואה לטרוריזם הפלסטיני בשום פנים ואופן. את עמדתם המפורשת הביעו במכתב: "אנחנו בשום פנים ואופן לא עורכים השוואה בין טרוריזם פלסטיני לפעולת התנחלות ישראלית...". מיטצ'ל ורודמן ערערו על רעיון הקשר בין הפסקת הרחבת התנחלויות לפעולות טרור. "המטרה המיידית צריכה להיות הקץ לאלימות...כחלק מהמאמץ לשים קץ לאלימות יש לחדש את שיתוף הפעולה הביטחוני בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית במטרה למנוע אלימות ולהיאבק בטרור." הם הוסיפו,"ביחס לטרוריזם אנחנו קוראים לרשות הפלסטינית כאמצעי לבניית אמון הדדי להבהיר בצורה מעשית גם לישראלים וגם לפלסטינים, שהטרור הוא אמצעי ראוי לגינוי ובלתי מקובל בעליל, ועל הרשות הפלסטינית לעשות מאמץ כולל למנוע פעולות טרור ולהעניש את מבצעיהם במסגרת החוק שלה."

מקורות:

• מכתב מוורן רודמן וג'ורג 'מיטשל לאברהם פוקסמן בתגובה לדברים של הליגה נגד השמצה (11 במאי 2001).

4) "התכנית הישראלית לחבר בין ירושלים למעלה אדומים נועדה לחבל בתהליך השלום"

במרץ 2005 הודיעה ישראל על כוונתה לבנות 3500 בתים ברצועת שטח בין מעלה אדומים לירושלים. החלטה זו עוררה מיד מהומה. לטענת בכירי הרש"פ מדובר ב"סוג של טרור נגד תהליך השלום ונגד העם הפלסטיני". מזכירת המדינה קונודליזה רייס טענה שהדבר נוגד את מדיניות ארה"ב. הבנת סוגיה זו חשובה לא רק להבנת הרקע הפוליטי, אלא גם להבנת הרקע גיאוגראפי בנושא. מעלה אדומים נמצאת באיו"ש, לכן היא נקראת "התנחלות". אמנם בפועל מדובר בפרבריה של ירושלים הממוקמת במרחק של כ-5 ק"מ בערך ועשר דקות נסיעה מגבולות העיר. מעלה אדומים אינה מאחז, שנבנה לאחרונה באיזה גבעה. זו בסה"כ קהילה בת שלושים שנה הזוכה לפופולאריות עקב ניקיונה, ביטחונה וקרבתה למקום עבודתם של רבים מתושביה. זאת גם הקהילה היהודית הגדולה ביותר מעבר לקו הירוק. חיים בה 34,324 תושבים. בגלל גודלה ומיקומה הישראלים והפלסטינים מבינים היטב, שמעלה אדומים לא תפורק או תפונה. מעלה אדומים תסופח למדינת ישראל בהסכם השלום העתידי. לכן התכנית לחיבור מעלה אדומים לירושלים נהגתה עוד בימי ממשלת יצחק רבין. ההתפתחות הייתה חלק מתכנית רבין לחבר את גושי ההתיישבות הגדולים בסמיכות לירושלים עם גבולות העיר. להבנת הסיבה של התמיכה בתכנית מצד רוב המפלגות הישראליות די להביט במפה. אילו מעלה אדומים לא תחובר לירושלים, העיר תהפוך לאי. הטענה המרכזית שחיבורה יהווה מכשול לשלום - טענת כזב של הפלסטינים על פגיעה ברציפותה של מדינה פלסטינית עתידית. למרות טענות כזב אלו, יש ליישם עיקרון זה גם ביחס לגבולותיה העתידיים של ישראל. האומנם תהיה זו בעיה אם ישראל תמלא את המרחב הריק בין העיר לשכונת השינה הזאת? שטח הפרוזדור הזה 3250 אקר. הוא אינו מאוכלס כלל וכלל, ולכן אין חשש שאיזשהו פלסטיני ינושל מאדמתו. סוגיה נוספת הנוגעת לשאלה מדוע לא תורשה ישראל לבנות בתוך העיר או מסביבה לה. הרי לדברי הקונגרס האמריקאי היא "צריכה להיות מוכרת כבירת מדינת ישראל" ו"להישאר עיר בלתי מחולקת". הנשיא בוש הודה במכתבו לרה"מ שרון ב- 14 באפריל 2004, שישראל תכלול מספר התנחלויות בתוך גבולותיה:

לאור המציאות החדשה בשטח כולל מרכזי אוכלוסיה ישראלים בני-קיימא, יהיה זה בלתי מציאותי לצפות, שהתוצאה ממו"מ להסדר קבע תהיה חזרה מלאה ומוחלטת לקווי הפסקת האש של 1949, וכל המאמצים הקודמים למשא ומתן לפתרון הקמת שתי המדינות הביאו לאותה מסקנה. 

בהנחה שמעלה אדומים היא מרכז האוכלוסייה הגדול ביותר מהמוזכרים לעיל, ההחלטה לפתח את סביבת העיר עולה בקנה אחד עם מדיניותו של בוש, כפי שבוש הביע במכתב. יש לציין שמסקנתו של בוש מתיישבת עם תכנית קלינטון.

הסוגיה האחרונה המטרידה רבים מאתנו היא האם בניית הפרויקט הידוע כ- E1 תפגע ברציפותה של מדינה פלסטינית עתידית. מבט במפה שלעיל ישלול אפשרות זו. גדר הביטחון נבנית פחות או יותר לאורך הקו הירוק ומסביב לגושי התיישבות גדולים כמו מעלה אדומים. שם אמורים לעבור גבולות המדינה, במקרה שיושג הסכם להסדר קבע. האזור באיו"ש מאחורי הגדר הנו רציף. לטענה כי פרויקט קישור מעלה אדומים לירושלים, E1, יפגע ברצף הטריטוריאלי במזרח ירושלים, מופרך מיסודו. ישראל הציעה להקים ארבעה נתיבים תחתיים על מנת להבטיח מעבר חופשי בין הגדה המערבית והאזורים הערבים של ירושלים.

5) "ישראל מוכרחה לפרק את כל ההתנחלויות באיו'ש, אחרת השלום לא אפשרי"

אפילו אלן דרשוביץ שמסביר בספרו "ישראל כתב הגנה":

אף כי באופן אישי אני מתנגד להתנחלויות, אינני מאמין שהן מכשול אמיתי לשלום. המכשול האמיתי הוא אי-נכונותם של פלסטינים רבים ושל ארגוני טרור פלסטינים רבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בחלק כלשהו מחלקי ארץ ישראל. לו היו ארגונים אלה מסכימים לפתרון שתי-המדינות, היו ההתנחלויות נעקרות (תוך חילופי שטח מסוימים).

 דרשוביץ גם מצטט מתוך סקר שנערך לפיו מתנחלים רבים יהיו מוכנים לפנות בתיהם אם יסכימו הפלסטינים לשלום עם המדינה היהודית. הרי זוכרים אנו את ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005. שרון אמר עוד ב-אפריל 2003 כי ישראל מוכנה ל"ויתורים כואבים" בענין פינוי ההתנחלויות תמורת שלום עם הפלסטינים. למשל בעניין שילה ובית-אל אמר:

אני יודע כי יהיה עלינו להיפרד מחלק ממקומות אלה. כיהודי, הדבר גורם לי צער. אך החלטתי לעשות כל מאמץ להגיע להסכם.

מבחינה משפטית ומוסרית גרידא, אין סיבה מוצדקת להיותם של ערים יהודיות עתיקות כמו חברון בגדר "יודנריין". הנה למשל בעיר הנוצרית בית-לחם (עיר הולדתו של ישו) היה רוב נוצרי עד שנות ה-90', ואילו היום, לאחר רדיפות, בבית לחם רוב מוסלמי במובהק. הפלסטינים תובעים זכות שיבה לבתיהם ופיצויים, אז מדוע לא יזכו צאצאי  היהודים שמעשי טבח בהשראה דתית אילצו אותם לצאת מחברון,  לשוב לחברון ולקבל גם הם פיצויים. האם אופייה של המדינה הפלסטינית שאולי תקום ייפגע? שובם של כמה אלפי יהודים לחברון לא ישפיע על הדמוגרפיה של אזור זה שבשליטה ערבית, אך כניסתם של מיליוני פלסטינים התובעים מעמד של פליט, יהפוך במהרה את ישראל למדינה פלסטינית שלישית. למעשה, יש לציין שכשיתחיל מו"מ רציני על מעמדה הסופי של איו"ש, ייסוב הוויכוח העיקרי סביב שאלה, אלו התנחלויות תסופחנה לישראל ואלו תפונינה. באוגוסט 2005 רה"מ אריאל שרון הודיע ש"לא כל ההתנחלויות הקיימות היום ביהודה ושומרון יישארו ישראליות". בעזה תוכניתה של ישראל הייתה נסיגה טוטלית שכביכול לשום יישוב שם לא היה ערך חיוני לכלכלתה, ביטחונה או דמוגרפיה של מדינת ישראל. המצב באיו"ש שונה בתכליתו, מכיוון שליהודים יש קשר דתי והיסטורי חזק בן מאות שנים לאזור. יתרה מזאת לאיו"ש יש חשיבות אסטרטגית הודות לסמיכותה ללב לִבָּהּ של מדינת ישראל והימצאם כשליש ממקורות המים שלה. ב-5 בינואר 2004 הודיע רה"מ אריאל שרון בנאומו למרכז הליכוד על "התנתקות" ש"ברור, שבמסגרת הסכם קבע נצטרך לוותר על כמה התנחלויות יהודיות". תכנית ההתנתקות מעזה כללה רק פינוי של 21 התנחלויות וכ- 8500 יהודים. יותר מ-100 התנחלויות עם אוכלוסייה בת כ- 350 אלף איש מתגוררת ביהודה ושומרון. כל פינוי חדש מאיו"ש יצריך עוד החלטה מכאיבה. אף על פי שהרבה ישראלים תומכים ברעיון הנסיגה מקהילות קטנות ו/או מבודדות ובאלה מתגוררים פחות מ- 500 איש, כשני שלישים מיהודי איו"ש גרים בחמישה "גושי התנחלויות", שכולם קרובים לקו הירוק. רוב הישראלים, בין אם הם בעלי דעות ימין או שמאל, מאמינים, שעל גושים אלה להסתפח למדינת ישראל, בכל הסכם עתידי בסוגיית הגבולות הסופיים. רה"מ שרון חזר והדגיש מספר פעמים, שגושי התנחלויות גדולים "יישארו בידינו".

כפי שמראה הטבלה, מדובר בקהילות גדולות בנות אלפי תושבים. פינויים יכול לדמות לניסיון לפרק ערים אמריקאיות גדולות הזהות בגודלן של בירת מרילנד, אנפוליס, יונאו (אלסקה) או אוגוסטה (ג'ורג'יה). מעלה אדומים הוא פרבר של בירת ישראל הנמצא במרחק של כ- 5 ק"מ ועשר דקות נסיעה מגבולות העיר. מעלה אדומים היא העיר היהודית הגדולה ביותר בשטחים עם אוכלוסייה בת 34,324 איש. כ- 6000 איש גרים ביישובים מסביב הכלולים בגוש מעלה. ישראל תכננה זמן רב למלא את החלל הריק בין ירושלים לשכונת שינה זו (המכונה פרוייקט E1). שטח הפרוזדור הזה 3250 אקר. הוא אינו מאוכלס כלל וכלל, ולכן אין חשש שאיזשהו פלסטיני ינושל מאדמתו. סוגייה נוספת היא מדוע לא תורשה ישראל לבנות בתוך העיר או מסביבה לה? הרי לדברי הקונגרס האמריקאי היא "צריכה להיות מוכרת כבירת מדינת ישראל" ו"להישאר עיר בלתי מחולקת". לפי תכניתו של קלינטון, מעלה אדומים תסופח למדינת ישראל. גוש עציון מורכב מ- 18 יישובים, שאוכלוסייתם מונה 55 אלף איש במרחק של עשר דקות מירושלים בלבד.

היהודים גרו באזור הזה לפני 1948 , אבל הלגיון הירדני הרס את היישובים והרג 240 נשים וילדים במהלך מלחמת השחרור. אחרי שהשטח שב לידי ישראל ב- 1967, הקימו צאצאי המתיישבים הראשונים הללו הקימו את היישובים מחדש. 

ביתר עלית הוא היישוב הגדול ביותר באזור עם כמעט 35 אלף תושבים. 
גבעת זאב הוא גוש כולל חמישה יישובים צפונית-מערבית מירושלים ובו אוכלוסייה בת 11 אלף בערך.
פסגת זאב היא הגדולה ביותר. 
מודיעין עילית הוא גוש המורכב מארבעה ישובים. הגדול מהם הוא העיר מודיעין עלית, שאוכלוסייתה מונה 46 אלף איש וממוקם ממש בקו הירוק, כ-37 ק"מ צפונית-מערבית לירושלים ובאותו מרחק מזרחית לתל-אביב. 
אריאל היום היא לב לִבּוֹ של הגוש השלישי בגודל אוכלוסייתו של ההתנחלויות. העיר נמצאת במרחק של 40 ק"מ בלבד ממזרח לתל אביב ו- 50 ק"מ צפונית לירושלים. אריאל והיישובים סביבו מרחיבים את המותן הצרה של ישראל (רוחב של 15 ק"מ בלבד לפני 1967) ומבטיחים לישראל גישה קרקעית לעמק הירדן במקרה, שהיא תצטרך להילחם על הקרקע במזרח. הגוש הזה הוא הכי שנוי במחלוקת מכל התנחלויות הקונצנזוס האחרון, כי היא הרחוקה ביותר מקו הפסקת האש של 1949 ונכנסת לכ-20 ק"מ לתוך איו"ש. ובכל זאת, מהמפות לעיל רואים כי עפ"י הצעתו של ברק בקמפ-דוד כללה את אריאל בין אותם גושי התיישבויות, שאמורים להסתפח לישראל. גם לפי תכניתו של קלינטון, אריאל אמורה להימצא בתוך הגבולות החדשים של ישראל. רוב תכניות השלום, כולל זו של קלינטון מתבססות על ההנחה, שישראל תספח שטח, שיהיה מסוגל להכיל 75-80% מהיהודים הגרים כעת באיו"ש. עם זאת, מהתבוננות במספרים בטבלה שלעיל, נראה, שישראל לא תוכל לעמוד במטרה דמוגרפית זו אפילו אם תספח את ששת הגושים הללו. סה"כ האוכלוסייה של היישובים האלה מסתכמת בכ- 202 אלף המהווים רק 66% בערך מכ- 304 אלף יהודים המתגוררים מעבר לקו הירוק. אבל הציפייה היא, שכשליש מהיהודים הגרים ביישובים אחרים יעברו לגושים האלה, דבר שיוביל את המספר קרוב ל- 80% , אבל עדיין ידרוש פינוי של עוד 60 אלף תושבים. ב-1995 הודיע רה"מ יצחק רבין, שישראל תשמור על גושי התנחלויות של מעלה אדומים, גבעת זאב וגוש עציון. לפני פסגת קמפ-דוד ב- 2000 אפילו הנציג הפלסטיני, סאיב עריקאת, הבהיר, שפלסטינים יוכלו לקבל את אחיזתה של ישראל במעלה אדומים וגבעת זאב. בקמפ-דויד ישראל עמדה על כך, ש- 80% מהתושבים היהודים המתגוררים מעבר לקו הירוק יחיו בגושי התיישבויות תחת ריבונות ישראלית. הנשיא קלינטון הסכים והציע, שמדינת ישראל תספח 4 עד 6 אחוז מהגדה המערבית עבור שלושה גושי התיישבות להשגת מטרה דמוגרפית זו ובמקומה יתנו לפלסטינים שטח מתחומי ישראל. ב-2008 הציע אולמרט שישראל תיסוג מכ-94% מאיו"ש והציע שטחים אחרים במקום כאשר גודל השטח של המדינה הפלסטינית באיו"ש יהיה כ-99.3% וב-0.7% יהיה החיבור בין איו"ש לרצועת עזה. סה"כ מדינה פלסטינית על 100% משטח הטריטוריה שמעבר לקו הירוק (ראה את המפות לעיל). תוך היכרות עם הדמוגרפיה שמעבר לקו הירוק הודה הנשיא בושבמכתבו לרה"מ שרון בשנת 2004 , שאין ברירה מלבד סיפוח מספר ערים ישראליות באיו"ש למדינת ישראל. אמנם, בפגישתו עם נשיא רש"פ, אבו מאזן, שנה לאחר מכן, נדמה, שהוא הסתייג מתמיכתו, כשהוא אמר, שכל החלטה כזאת מצריכה הסכמה הדדית מצד ישראלים ומצד פלסטינים. ובכל זאת גבולה העתידי של ישראל יהיה ככל הנראה מאוד זהה למסלול גדר הביטחון לאור דרישות קדם של הישראלים (בהסכמת ארה"ב) לכלול את רוב המתנחלים בתוך גבולות מדינת ישראל. בסופו של דבר, ישראל תוכל להחליט על התנתקות חד-צדדית מאיו"ש וכן תקבע באותו אופן, אלו התנחלויות יכללו בתוך הגבולות שהיא תשרטט בעצמה. אולם תעדי, ישראל לשאת ולתת בעניין הסכם שלום עם פלסטינים, שיפרט, אילו קהילות יהודיות יישארו בשטחן ויסופחו לישראל. הסכם עתידי זה שיחתמו עליו שני הצדדים יקבע אילו התנחלויות יהיה צורך לפנות. ישראל ללא כל ספק תדרוש, שגושי "הקונצנזוס" – חלקם או כולם – ייכללו במדינה היהודית.

7) "צידוד בהתנחלויות מתרץ כיבוש על אדמתם של הפלסטינים"

ממשלת ישראל מדגישה את זכותה המוצדקת לשטחים באיו"ש. עם זאת ישנה הבנה אפילו בין אנשי ימין, כגון נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, שיש צורך בהשגת פשרה. רבים מאמינים שיש להגיע למו"מ עם הפלסטינים מבחינה פוליטית: לישראל ולפלסטינים  תביעות על אותם אזורים. לישראל תביעות הגיוניות באשר לזכות קניין ביהודה ושומרון, ולא רק בשל הקשר הדתי וההיסטורי או צורכי ביטחונה המוכרים, אלא גם משום ששטח זה לא היה בבעלותה של שום ריבונות זרה אחרת. ישראל השתלטה על אדמות אלה במלחמת הגנה עצמית, שנכפתה עליה. חרף זאת מדינת ישראל איננה נמנעת מלהעניק לפלסטינים זכויות באזור. למעשה, עצם העובדה, שהצדדים הסכימו לנהל מו"מ בסוגיית ההתנחלויות מורה על כך, שהם (לפחות ישראל) מצפים להגיע לפשרה בנושא. למעשה, בשיחות בקמפ-דויד (שנת 2000) הציע ראש הממשלה ברק לפנות לפחות 63 התנחלויות. הפלסטינים דחו את הצעתו הנדיבה.

מקורות:

• התנחלויות ישראליות: ההתנחלויות תחת החוק הבינלאומי (מאי 2001)

8) "גודל האוכלוסייה היהודית באיו'ש מונע כל פשרה טריטוריאלית"

אוכלוסיית תושבי איו"ש

סך כל השטח המיושב בנוי על פחות משני אחוזים (1.7%) מהשטחים שבמחלוקת מתוכם 1.5% נמצאים בגושי ההתיישבות הגדולים. רק 0.2% נמצאים בתוך האזורים שישראל אינה מעוניינת לספח לעצמה. 70% מהמתנחלים גרים  בפרברי השפעה של ערים גדולות בתוך ישראל כמו ירושלים. אלה אזורים שכמעט כל האוכלוסייה היהודית סבורה כי ישראל חייבת לשמור כדי להבטיח את ביטחונה. ונשיאי ארה"ב קלינטון ובוש מצפים שיישארו בריבונות ישראלית קבועה. מבחינה אסטרטגית קיימים חששות שהובילו הן את  ממשלת "העבודה" והן את ממשלת ה "ליכוד" להקמת התנחלויות. המטרה הייתה להבטיח רוב יהודי באזורי מפתח אסטרטגיים באיו"ש, כמו מסדרון תל אביב-ירושלים, זירת הקרבות הכבדים בכמה מלחמות ישראל-ערב. ובכל זאת, כאשר שיחות שלום ישראליות-ערביות החלו בסוף 1991, יותר מ-80% מאיו"ש לא הכילו התנחלויות או היחידים מיושבים בדלילות. כיום מתגוררים כ-300,000 יהודים ב-122 יישובים באיו"ש. ברובם המכריע של יישובים אלה יש פחות מ-1,000 אזרחים, כאשר ב- 40% מהם גרים פחות מ-500 תושבים ובאחרים מספר התושבים אינו עולה על כמה עשרות. בניגוד להיסטריה בהשראה הפלסטינית על הרחבת התנחלויות, האמת היא שרק חמש התנחלויות נבנו מאז 1990. 7 אנליסטים ציינו שניתן להעביר בין 70-80 אחוזים מהיהודים לתוך גבולותיה של ישראל עם שינויים קלים של "הקו הירוק". למרבית האירוניה, בעוד שהפלסטינים מתלוננים על ההתנחלויות, עובדים בהן כ-35,000 מהם ואלו האחרונים תומכים באוכלוסייה של יותר מ - 200,000.

מקורות:

• משרד החוץ - חילופי מכתבים בין ראש הממשלה שרון והנשיא בוש (14 באפריל 2004).
• טובה לזרוף - חזית: האם צמיחת ההתנחלויות משגשגת?
• אבי יששכרוף - רש"פ אוסרת לעבוד בהתנחלויות על מנת להקל על האבטלה הפלסטינית
• הספריה היהודית הוירטואלית - התנחלויות ישראליות: אוכלוסיית ההתנחלויות באיו"ש.
• מיטשל בארד - מיתוס: "הפלסטינים תומכים בתנועות החרם ומשיכת השקעות נגד ישראל"

9) "ישראל מסרבת לדון בפשרות על ירושלים המזרחית".

ב-2 בספטמבר 1993 הודיע יו"ר אש"פ יאסר ערפאת ב"קול פלסטין", אלג'יר, ש"מי שמוותר על סנטימטר אחד של ירושלים הוא לא ערבי ולא מוסלמי". נזכור שמבחינה היסטורית ירושלים מעולם לא הייתה בירתה של ישות ערבית. לפלסטינים אין תביעה מיוחדת בעיר; הם פשוט דורשים את זה כהונם. אף על פי כן, ישראל הכירה בכך שבעיר יש אוכלוסייה פלסטינית גדולה, היא בעלת חשיבות למוסלמים, וכי ויתורים על ריבונות במזרח העיר עשוי (לכאורה) לעזור בצמצום הסכסוך עמם.  לעומת זאת, הפלסטינים לא הראו את ההערכה הדדית לרוב היהודים בעיר, את המשמעות ההיסטורית והדתית של ירושלים לעם היהודי או את העובדה שזו כבר בירת האומה. ההצהרה הישראלית-הפלסטינית על עקרונות (DOP) שנחתמה בשנת 1993, הותירה את מעמדה של ירושלים פתוחה. בסעיף 5 רק מצוין שעניין ירושלים יהיה אחד הנושאים שיידונו במשא-ומתן על הסדר הקבע. אף על פי שרוב הישראלים (גם רה"מ רבין הצהיר על כך) מתנגדים לחלוקת ירושלים, עדיין נעשו מאמצים למצוא פשרה לסיפוק את האינטרס הפלסטיני. לדוגמה, בעת שמפלגת העבודה הייתה בשלטון, דווח שח"כ יוסי ביילין הגיע להסכם זמני שיאפשר לפלסטינים לטעון בעלות על העיר כבירתם מבלי שישראל תקריב את ריבונות על בירתה. הרעיון של ביילין היה לאפשר לפלסטינים להקים את בירתם בפרבר הגדה המערבית של ירושלים - אבו דיס.  לאחר מכן הרשות בנתה בעיר את בניין הפרלמנט שלה. ראש הממשלה, אהוד ברק, הציע להם ויתורים דרמטיים שהיו מאפשרים לשכונות הערביות במזרח ירושלים להפוך לבירתה של מדינה פלסטינית, וניתנה לפלסטינים שליטה על המקומות הקדושים למוסלמים בהר הבית. רעיונות אלה נידונו בפסגה בבית הלבן בדצמבר 2000, אך נדחו על ידי יאסר ערפאת. בשנת 2008 הציע ראש הממשלה, אהוד אולמרט,  תכנית שלום שכללה את חלוקת ירושלים על בסיס דמוגרפי. עבאס דחה את ההצעה (מפה 9).

10) "גושי ההתיישבות באיו'ש מונעות את הרצף הטריטוריאלי במדינה פלסטינית עתידית"

במפות המציגות את הצעות ברק, קלינטון, אולמרט ושל E1 מצביעות על כך שניתן להקים מדינה פלסטינית רציפה באיו"ש, גם אם ישראל בונה או תספח את גושי התיישבות הגדולים. כפי שציינו, סה"כ השטח הכולל של היישובים מעבר לקו הירוק מהווה רק כ-1.7% מאיו"ש כאשר ה-1.5% מהווה את שטח היישובים בגושי ההתיישבות. מההצעות שראינו לעיל המדינה הפלסטינית שתחובר לרצועת עזה באמצעות מעבר מאובטח תהיה רציפה. לאור זאת,האם עדין מישהו שמאמין שהכללת גושי התיישבויות תמנע הקמת מדינה פלסטינית רציפה? מהתבוננות במפות שהזכרנו במאמר (הצעת ברק בטאבה, הצעת קלינטון, הצעת אולמרט) ושאר המפות מראות באופן גלוי לעין שלא. 

ההתיישבות היהודית בסילוואן

קהילות יהודיות במזרח ירושלים

לאחרונה, בחדשות שומעים אנו  על מתיישבים יהודים שהחלו באכלוס בתים בשכונה ערבית בסילוואן שבמזרח ירושלים. עפ"י חדשות 2 "כוחות משטרתייים הוזעקו לשכונת סילוואן שבמזרח ירושלים, לאחר שקבוצת מתיישבים יהודים החלה באכלוס דירות באזור. המתיישבים: הדירות נרכשו על ידי עמותות מידי גורמים פלסטינים. תושבי השכונה: פרובוקציה לשמה". טענת המשפחות היהודיות הן כי הבתים נרכשו ע"י מספר עמותות מדי גורמים פלסטינים. לפי אותה כתבה טענו היהודים "כי החליטו להתחיל בהליך האכלוס של הבתים שנרכשו, ולכן הגיעו הלילה לשכונה, דבר שהוביל להתנגשויות אלימות וליידוי אבנים מצד התושבים הערבים". לטענת תושבי סילוון הערבים "כניסתם של המתיישבים היהודים לבתים בשכונה אינה אלא פרובוקציה שנועדה להלהיט את הרוחות במקום". היהודים הציגו את תעודות הקניין של הדירות שרכשו בשכונה. כעת ניתן להניח כי ישנם בתים נוספים שנרכשו וטרם אוכלסו. כנראה שאכלוס זה יתבצע בהמשך. גורמים בשמאל מדגישים כי יש להימנע מפעולות פרובוקטיביות מסוג זה. ח"כ נחמן שי (העבודה) טען ש"שוב נופלת מדינת ישראל קרבן ליוזמות הזויות וחסרות שחר שתכליתן אחת- להכשיל בכל דרך שהיא הסדר ופשרה בינינו לבין הפלסטינים". חברת kendall finance שהייתה מעורבת ברכישת הנכנסים מסרה בתגובה כי "החברה הנה חברה עסקית שעוסקת בנדל"ן והשקעות. החברה בחרה להשקיע בבתים בירושלים, ביניהם בתים בעיר דוד. הבתים נקנו באופן חוקי כדת וכדין. הלילה אכלסה החברה מספר בתים שבבעלותה". בכתבה תשע משפחות נוספות התיישבות בסילוואן נאמר:

באישון לילה התיישבו תשע משפחות בכפר התימנים שבשכונת סילוואן במזרח ירושלים. מדובר בפעם השנייה בחודש בו נכנסים יהודים להתגורר בשכונה ומחזירים לידי היהודים את עיר דוד ההיסטורית

 תשע משפחות יהודיות עברו להתגורר בכפר התימנים, בשכונת סילוואן (כפר שילוח) שבמזרח העיר. זו פעם שנייה בה יהודים נכנסים לבתים בשכונה בחודש אוקטובר 2014. לאחר שרכשו בתים במהלך השנה החולפת ע"י חברות מחו"ל. למעשה,בין לילה מספר המשפחות היהודים בכפר התימנים הוכפל. בעקבות הפרעות עם קום המדינה עזבו התושבים היהודיים את הכפר ובמקומם השטלתו השכנים הערבים על כפרם. עד המקרה האלים האחרון, מספרים בעמותות העוסקות ביישוב יהודים בשכונה הערבית כי נסגר מעגל ויהודים שבו להתגורר במקום. בעת כניסתם לא נרשמו אירועי אלימות. זאת למרות ההתפרעויות שקראו בספטמבר האחרון שגם בו פרצו אירועי אלימות כמו שקרה לאחרונה. היום מתגוררים בכפר כ-60 משפחות בלבד. בחודשים האחרונים הפעילים הכפילו את מספר היהודים המתגוררים באזור. כ-500 יהודים לא כולל הבתים החדשים. עם זאת, יש לזכור את העובדה הבאה. ערביםמוכרים את אדמותיהם על מנת להתפרנס. הנסיבות מחייבות זאת. מצד אחד אסור למכור אדמות לגורם לא מוסלמי אבל מותר לרמות את אותו גורם כאשר מדובר בנסיבות המתאימות. היו מקרים בהם תועדו הערבים בעת העסקה ותיעוד זה הועיל בבתי המשפט. הרבה מהעסקאות נעשות באמצעות מעין חברות ק"ש או חברות זרות אחרות שמהן נרכשות האדמות. הערבים החלו לשלוח מתחזים או בחשו באמצעים אחרים על מנת שבעתיד יוכלו לטעון כי נעשתה רמייה וזייפו את חתימותיהם. כך יוכלו להרוויח כסף ולהחזיר את אדמותיהם ש"נגזלו בערמה". אלה תחבולות ישנות עוד מהתקופה העות'ומנית ובמשך למעלה ממאה שנה הם עדין ממשיכים באותו תרגיל. כך חמקו מתשלומי מס וכו'. זה קורה כעת במקומות בתוך איו"ש. נעשות עסקאות פרטיות בין יהודים וערבים. זה בכלל לא קשור לממשלה.

מקורות:

• חנן גרינווד - תשע משפחות נוספות התיישבות בסילוואן

סיכום

במפות שהובאו ברשימה זאת רואים בבירור כי אין שחר לטענה שבניית התנחלויות בגושי ההתיישבות תפגע ברצף הטריטוריאלי של מדינה פלסטינית עתידית, מה גם שהרשות הפלסטינית עצמה אישרה את סיפוחם של יישובים  מסוימות למדינת ישראל תמורת שטחים אחרים. אם כן, מדוע ממשיכים לטעון כי התנחלויות אלו מהוות מכשול לשלום? כמצוין, התלונן דניס רוס בעבר על כך שערפאת פשוט אמר לא בלא לנמק את סירובו להצעתו של ברק, הצעה שכללה 97% משטח איו"ש. דניס רוס גם התלונן שערפאת שיקר וטען שברק הציע לו מדינה ללא רצף טריטוריאלי בעוד שבמפה נראה במובהק כי גם ההצעה הראשונה על 92% משטח איו"ש הייתה רציפה, קל וחומר זו שכללה 3% תיקוני גבול בלבד. אף דרשוביץ הסביר כי ההתנחלויות כגון חברות אינן מהוות כל סכנה לאופי הדמוגרפי של מדינה פלסטינית עתידית והפלסטינים דורשים מדינת "יודנריין". שטח היישובים מחוץ לגושים מהווה כ-0.2% בלבד. אין שום היגיון בפירוקם. הסיבה היחידה לכך היא מה שהסביר דרשוביץ לעיל. הצעתו האחרונה של אולמרט ב-2008  הייתה הוגנת בהחלט מבחינת הרציפות הטריטוריאלית. נראה כי אנשי תקשורת מסוימים או גורמים אחרים בעלי דעות שונות מנסים לשכנע אותנו כי המתנחלים הם אויבי השלום ומוצאים שעיר לעזאזל בדמות המתיישב היהודי מעבר לקו. אם לא נביט במציאות, נבחן אותה ונסיק שפשוט אין לנו פרטנר ונמשיך להאשים את עצמנו - ירחק השלום מאתנו ולא תהיה אפשרות לזכות בתמיכה כלל עולמית. יש לזכור כי ההתנחלויות אינן עומדות בלב המו"מ. אפילו דרשוביץ עצמו שתומך ברעיון שתי המדינות מסביר כי הפלסטינים לעולם לא יכירו במדינה יהודית. קיימת בעיית הפליטים שהיא חמורה יותר מבעיית ההתנחלויות. התנחלויות כבר פונו בעבר ונמחקו, אי אפשר לגזור גזרה שווה לגבי בני אדם, היינו הפליטים. ככל שנמשיך לדון בנושא שחשיבותו שולית יחסית (כפי שהראינו במאמר) נסתיר מהציבור את הבעיה המהותית לחוסר השקט באזור הנובעת מאי רצון הערבים והמוסלמים במזרח התיכון להכיר בזכות היהודים להתיישב במולדתם. בספרי הלימוד שלהם קיימת הסתה נגד יהודים ונוצרים. הם משתמשים בתירוצים שקריים להצדקת מעשי האלימות שלהם כלפינו. אם לא תהיה הסברה נכונה ומקצועית לאזרחינו ולעולם, לא יקומו מנהיגים מתאימים שיוכלו לטפל בנושא כראוי וכן לא נוכל לשכנע מנהיגים זרים להטות את הלחץ הפוליטי לצד השני שאינו מעוניין לקיים יחסי שלום עם המדינה היהודית. פשעים נגד האנושות, כגון "בית החרושת לפליטים" ימשיכו כתמיד, פגיעות בערבים העשויים להיות מנהיגי שלום אמתיים בצד השני תימשכנה, הם יירצחו. יאיימו על חייהם עקב הטיית תשומת הלב של מנהיגי העולם ודעת הקהל העולמית לעניין השולי במו"מ.