שייח' עז א-דין אל קסאם - אבי תנועת ההתנגדות הפלסטינית

הקדמה

רקע כללי על חייו

שייח' עז א-דין עבד אל-קאדר מוסטפא יוסף אל קסאם (1882 – 20 בנובמבר 1935) היה איש דת מוסלמי ומנושאי הדגל הרדיקליזם הערבי-מוסלמי בתחילת המאה ה-20. משמעות שמו:

• עז - פירושה תמיכה, דבקות, או גאווה.
• א-דין - פירושה דת.
• אל-קסאם - פירושה מחיצה או שבירה‏.

מקורו היה מסנג'ק לדיקיה. היה זה המורד הפלסטיני הראשון במהלך השלטון הבריטי שנפל בקרב והפך לנביא תנועת ההתנגדות הפלסטינית. ארגונים אלימים ואכזריים שתקפו צרפתים, בריטים ויהודים, הוקמו על ידיו. על שמו נקרא הפלג הצבאי של חמאס "גדודי עז א-דין אל-קסאם" וכן גם רקטות הקאסם הנורות לעבר היישובים הישראליים. אל-קאסם הנו יליד כפר ג'בלה בקרבת לטקיה בחבל העלווים. השכלתו הדתית נרכשה במרכז האסלאמי אל-אזהר שבמצרים. עוד בנעוריו חש את הקיצוניות והדחף למהפכנות. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים ללוב העות'מנית. כתוצאה מכך אסף אל-קאסם כספים מתושבי ג'בלה לתמיכה במורדים נגד האיטלקים. בשלהי 1912 ארגן מלחמת מוג'הידין, אך זו נבלמה ע"י השלטונות העות'מנים לפני הפלגתה ללוב. הוא נלחם כחייל עות'מני במלחמת העולם הראשונה. עם תבוסת האימפריה חזר לכפרו בסוריה. שייח' אל קאסם סלד ממוסדות השלטון האירופי הצרפתי ותמך בפעולות גרילה נגדם. ב-1920 דנו אותו הצרפתים (שלא בנכוחותו) לגזר דין מוות ונאלץ להימלט. ב-1921 הגיע לחיפה. ב-1922 מונה ע"י המועצה המוסלמית העליונה לאימאם של "מסגד אל אסתגלאל" שבשכונת ואדי סאליב. אל-קאסם החל בפעילות גיוס והטפה אסלאמית. במהלך הטפותיו שטח את משנתו הפונדמנטליסטית האנטי-ציונית והאנטי-בריטית בפני תושבי חיפה והגליל התחתון הערבים. הוא היה ממייסדי הסניף החיפאי של "אגודת הצעירים המוסלמים" שהוקמה בשנת 1928. ב-1929 מונה לרשם הנישואין של בית הדין השרעי בחיפה. תפקיד זה איפשר לו לבקר בכפרים ולהמשיך בהטפותיו לתורתו במסווה של איש דת. עם זאת, הגדירו אותו הבריטים כ"מסוכן ביותר". גם בספרה של ג'ני לבל "חאג' אמין וברלין" מוזכר כקיצוני יותר מהמופתי עצמו. במשך 15 שנים מאז כינון השלטון הבריטי בא"י, הגבילה עצמה הלאומנית הערבית להצהרות ולהתפרצויות בלתי מזומנות של ציבור רחב של מוסלמים המוסתים נגד יהודים. לשיטת הלחימה של הלאומנות הפלסטינית צירף את המושג מהפכה. הדוקטרינה שלו גרסה כי השתלטות היהודים על א"י מהווה סכנה לשחרור פלסטין וניתן למנוע זאת רק באמצעות מאבק חמוש, מאורגן ועקבי נגדם במקום פרעות ספוראדיות שרישומם שוקע ונשכח זמן קצר לאחר תום המהומה. אל-קאסם גם הניח כי אין לסמוך על שיתוף השלטון הבריטי במלחמת הערבים ביהודים בניגוד להכרה שליוותה את ההתפרצויות האלימות ואת הפיגועים ביהודים מאז 1920 שסיסמתן "אל דולה מענה" (הממשלה אתנו). הוא הטיף שעל מנת להילחם ביהודים יש לאחוז בנשק ויש לתוקפם בנקודות התורפה שלהם, במקומות שלא יעלו על הדעת כי משם תבוא עליהם הרעה.

מורשתו של השייח' אל קאסם

אגדות סביב דמותו של שייח' עז א-דין אל קסאם נרקמו מאז נפילתו. בהיסטוריה הפלסטינית הוא נרשם כאבי ההתנגדות הפלסטינית החמושה. תמונתו פורסמה בעמודים הקדמיים של העיתונות בארץ ובחו"ל. בקרב ליד שייח' זייד ניצתה אש תבערה ומאז לא כבתה. משה בילינסון, הפובליציסט הראשי של עיתון "דבר", כתב על כנופיית השייח' אל קאסם את הדבר הבא:

משה בילינסון

האנשים האלה אינה שודדים. שמות אחדים מהם, עמדתם החברתית, עמדתם הפוליטית, מעידים על כך עדות שאינה משתמעת לשתי פנים. מטיפים במסגד, מנהלי בתי-ספר, ראשי אגודת המוסלמים הצעירים אינם עוסקים בשוד. לא חבורת גנבים אלא קבוצת טרוריסטים פוליטיים עמדה בימים אלה בהיאבקות עם השלטון בארץ-ישראל.

למרות המונח "ליסטים" שהדביק הישוב היהודי לחבורת השייח' ולאלה שהמשיכו בעקבותיו, היו אלה בעצם מתקוממים ומורדים קיצוניים שהשתמשו בדרכי לוחמה נלוזות ואכזריות. הם היו מוכנים להקריב חייהם למען רעיון שאליו סגדו. שייח' קאסם לא פתח בג'יהאד רק נגד יהודים ובריטים. עם מותו החל מסע חסר רחמים נגד ערבים שהתנגדו לתנועת ההתנגדות הפלסטינית. בין קרבות מסע זה חשפו הקצינים חלים בסטה ואחמד נאיף את סודות החבורה. חלים בסטה הביא את אנשיה לדין. ב-15 באפריל 1937, ארבעה ימים לקראת יום השנה הראשון לתחילת ההתקוממות הפלסטינית, נרצח בסטה ברחוב חיפאי בידי פלח צעיר. בין אלה הרואים בו כאבי תנועת ההתנגדות הפלסטינית נמצאים לילה חאלד ומנהיגי ארגוני הטרור הפלסטינים של היום. אחד-עשר חודשים לאחר הקרב בהרי ג'נין ונפילתו של השייח', הוציא בית-הדין לפשעים חמורים את גזר הדין של שמונה נאשמים: ארבעה נידונו ל-14 שנות מאסר והאחרים נשלחו למאסר של ארבע שנים.

השפעתו של אל-קאסם על המהפכנית הערבייה ליילה ח'אלד

"Creative Commons Bethlehem wall with graffiti depicting Leila Khaled. Photo taken from the bus window near wall gate to Bethlehem on 2012-05-27" by Bluewind is licensed under CC BY 3.0

"Creative Commons Leila Khaled in Beirut" by Sebastian Baryli from Wien, Österreich is licensed under CC BY 2.0

ליילה ח'אלד הייתה מהפכנית ערבייה שדמותה מצטיירת בתודעת נאמני ההתנגדות הפלסטינית כ"בתולה מאורליאן" הערבייה. בספרה "עמי יחיה - אוטוביוגרפיה של מהפכנית" (עמ' 9 - 10) מתארת אותו ח'אלד כך:

הושפעתי מאוד ע"י מהפכן פלסטיני משנות השלושים: עז א-דין אל-קאסם, אדם שגילם את רוח ההתנגדות [הפלסטינית] וארגן במולדת הערבית את המהפכה הראשונה של המעמד העובד ושל האיכרים. הוא עסק בארגון המחתרת במשך שנים אחדות. משהבחין ב-1935 בבגידה המתמדת בעמו, פתח במאבק מזוין בו שאף לראות התחלה של מלחמת שחרור עממית נגד האויבים: האימפריאליזם הבריטי, הציונות והנחשלות הערבית. המהפכנים היו פועלים, איכרים, תלמידים ובני-קבוצות מתקדמות אחרות. המהפכה הייתה מהפכתם של המדוכאים, אך היא דוכאה ע"י הבריטים בסיוע הציונים והריאקציה הערבית. פלסטין אבדה לציונות בין השנים 1936 - 1939 ולא בין 1946 - 1948, כפי שהיסטוריונים רוצים שנאמין להם. ב-1936 הקיפה התקוממות האיכרים את הארץ כולה בצורת שביתה-כללית שנמשכה מאפריל עד אוקטובר. מטרתה הייתה להגשים את שאיפת הישות הפלסטינית ע"י הקמת מדינה דמוקרטית, גירוש הבריטים וסיום העלייה הציונית לפלסטין. התוצאה היחידה מכך הייתה שהבריטים כוננו את אחד האבזרים האימפריאליים המקובלים שלהם: הוועדה המלכותית אשר המליצה ב-1937 על חלוקת פלסטין. "מפלגת ההגנה" של פלסטין - ארגון חזיתי של המלך עבדאללה ושל הבריטים - הסכימה להצעה. המאבק המהפכני גבר אולם ההתנגדות נשברה לבסוף הגלל מנהיגות פלסטינית בוגדת ו"גדודי השלום" שלה, בגלל חסות ממשלתית ערבית ו"תיווכה", ולבסוף בגלל שיתוף צבאי בריטי-ציוני. קאסם הוכרז לקדוש מעונה. הוא נעשה קדוש בגלל הקדמת המאורעות המדיניים, אולם המהפכה שלו נקברה לבסוף ע"י אויביו, וזכרו נמחק ע"י מעוותי דרכו. החזית העממית לשחרור פלסטין ממשיכה במקום בו חדל קאסם: דורו פתח במהפכה. דורי שואף אותה.

גדודי עז א-דין אל-קאסם

ארגון טרור אסלאמי פלסטיני המשמש כזרוע הצבאית של ארגון הטירור חמאס. הארגון מפורסם בעיקר עקב פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם, שפעיליו משגרים אל עבר יישובים ישראליים. על פי הערכות מודיעין, חברים בה אלפי מחבלים חמושים. הארגון נקרא על שמו של אבי ההתנגדות הפלסטינית השייח עז א-דין אל-קסאם. תאים חמושים של הארגון קרואים בשמות מחבלים, כגון, "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", על מנת לכבד את זכר המחבל יחיא עיאש ("המהנדס"), שנהרג בידי ישראל בשנת 1996. אידאולוגית הארגון מבוססת על 3 עקרונות עיקריים:

• עיקרון הצומוד: היצמדות עיקשת לקרקע מולדת הפליטים הפלסטינים, בין אם זו בשטחי הרשות הפלסטינית או בשטחי מדינת ישראל.
• עיקרון הס'בר: אורך רוח וסבלנות לניהול המאבק ככל שידרש במשך דורות.
• עיקרון השורא: התייעצות או התוועדות בין ראשי הארגון לקבל החלטות וגיבוש מדיניות.

עז א-דין אל-קאסם בעיני שוטר פלשתינאי

מרבית המאמר מבוסס על מחקרו של חביב כנען ש"בעיני שוטר פלשתינאי" היה עד ללידתה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית. כקצין במשטרה הבריטית נחשף כנען לחומר מודיעיני רב. בזכות מסמכים אלה יכול היה לכתוב ספרים מפורטים על היחסים בין הערבים והיהודים בארץ במהלך שירותו במשטרת  פלשתינה שבשנים 1933 - 1945. מחקריו של חביב כנען ידועים גם כמקורות מהימנים ביותר על העת ההיא. במחקרו על "לידתה של ההתנגדות הפלסטינית" מספר כנען שאת שמו של השייח' קאסם שמע לראשונה כעשרה ימים לאחר עלייתו לא"י. את החודשים הראשונים בארץ עשה בחיפה בה ביקר תכופות את קרוב משפחתו הרחוק, דב לב-טוב. זה האחרון היה תעשיין גלידה ובעל מסעדה ברחוב יפו בעיר התחתית. במסעדתו הצנועה סעדו בעיקר ערבים שעבדו בקרבתה. כנען מספר שבאחד מביקוריו פנה אליו בעברית רהוטה חליל אל-שמי, פועל בבתי המלאכה של הרכבות בחיפה. כך נקשרה היכרותו עם אל-שמי. הוא היה ידידו הערבי הראשון שהכניסו במכמני הפולקלור הערבי ולמד ממנו לפטפט בערבית. "לו חייב אני תודה על שבשבועות אחדים אחרי עלייתי לא'י, כבר הצלחתי לקשור שיחה קלה בערבית, אמנם קלוקלת ומגומגמת אבל מובנת לאיש שיחי" הוא מספר. חליל, איתו נהג כנען לסייר במסגדים וכנסיות שונות, לא התענין ב"סיאסה" (פוליטיקה). באחת מפגישותיו עם חליל  בבית קפה שמול המסגד, קם חליל בזריזות ובירך בקידה עמוקה ובהצמדת יד ימין לראשו המתורבש וללבו "שייח' זעוף פנים שחלף על" פניהם. השייח' השיב בנדנוד ראש לחליל ואילו לכנען שלח מבט קריר. חליל הסביר ש"זה השייח' עז א-דין אל קאסם. הוא מסוריה, כמוני. לחם שם נגד הצרפתים וברח לארץ ישראל. כאן הקים משפחה וקיבל משרה של מטיף ומורה. הוא איש חשוב". פעם נוספת בה ראה כנען את פני השייח' הייתה ב-20 בנובמבר 1935 למחרת נפילתו בקרב עם המשטרה הבריטית. את פניו ראה מעל דפי עיתון. היה זה יצחק פולני שהעלה את שמו באוזני הרב"ט היהודי שבתחנת המשטרה בהדר הכרמל. פולני סיפר לכנען את הדבר הבא:

ליד ג'נין הקיף כוח משטרה גדול כנופיה ערבית שרצחה לפני עזרה ימים את הסמל משה רוזנפלד. התפתח קרב בו נהרגו שוטר בריטי בשם מוט, וכן שייח' ידוע מחיפה, עז א-דין אל קאסם, מטיף במסגד, מורה בבית ספר ועסקן לאומני. עם שייח' נהרגו עוד שניים או שלושה ערבים. במשטרה הוכרז מצב הכן. ההלוויה של השייח' תיערך בחיפה ויש לצפות למהומות. מותו הוא כנראה המשך התקרית משלשום בהרי ג'נין.

 דוקטרינת השייח' עז א-דין אל קאסם

במשך שש שנים עוצבו קוויו הרעיוניים של שייח' קאסם. בעקבות ניסיון ההתפרצויות האנטי-יהודיות של הערבים הידועות כמאורעות תרפ"ט שבקיץ 1929, הגיע זה האחרון למסקנה כי פרעות מלוות הסתה פרימיטיבית ברוח "איטבח אל יהוד" (שחטו את היהודים) אינן לשם מטרות פוליטיות, משום שגם אם יפתיעו הפורעים את השלטון, יוכלו הבריטים בכוחם להתאושש ולדכא את ההתפרצויות הללו. בעקבות זאת גרס השייח' שעדיף להשתמש בשלוש שיטות שאינן דורשות כוחות גדולים במקום שימוש בהמונים המתפזרים בבהלה לשמע יריות אזהרה של המשטרה או הצבא. שלוש השיטות היו:

• פגיעה ביהודים בודדים, רצוי לפגוע בנושאי תפקידים ציבוריים.
• הטלת אימה על האוכלוסייה היהודית בכל דרך שהיא.
• להחזיק את היהודים ואת השלטון במצב מתח מתמיד. (כנען, עמ' 16).

ככוהן דת העדיף השייח' שרעיונותיו ייושמו בציבור המוסלמי ושבראש ובראשונה יגויסו מוסלמים למאבקים שתכנן. ההתנגדות לכופרים ומלחמת הקודש (ג'יהאד) בהם היוותה מסגרת ראשונית לרעיונותיו של אל קאסם. מלחמה בשלטון הבריטי לא נכללה בשלבים המוקדמים של תכניתו. קורבנות מלחמתו צריכים להיות יהודים בלבד. כמטיף וכמורה נמנה השייח' עם מקבלי השכר מהמועצה המוסלמית העליונה, שנשיאה היה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני. זה האחרון ארגן בין 1920 – 1929 שלוש פעמים פרעות ביהודים בארץ כהקדמה למלחמה עתידית נגד הציונות. המופתי עצמו הגיע למסקנה באותן השנים שיש להמיר את הפרעות בשיטת לוחמה יעילה יותר המתבטאת במאבק בעל אופי צבאי ממושך, עקבי, ובעל ממדים רחבים. עוד לפני שהקים השייח' את ארגונו קדמו לו  מספר קבוצות טרוריסטיות שהתנגשו ביהודים בישובים מרוחקים, שדדו בהמות בישובים חקלאיים, ירו על רכב משטרתי וצבאי להפגנת גבורה ללא כוונה בפגיעה בשומרי החוק, וסחטו מתושבים ערבים כספים "למטרות לאומיות". קבוצות טרור אלה גילו פעילות ערה במחצית הראשונה של שנות השלושים באזור חיפה, עמק יזרעאל, הגליל העליון והתחתון ובשומרון. המשותף לכל קבוצות אלה הייתה שאיפתם להקים בסיסיהן בהרים. בצורה זו נולדת אוגדת הג'בל, ההר, מעוז הגבורה הפלסטינית וההתנגדות ליהודים ולאחר מכן מעוז ההתנגדות לשלטון הכופרים הבריטים. משאב חשוב של כוח אדם לקבוצות המרצחים היה "אירגון המוסלמים הצעירים" (ג'מיעת אל שובן אל מוסלמיין). אירגון זה היהלכאורה מועדון ספורט. הוא נוסד כמשקל נגדי ל"ארגון הצעירים הנוצרים" (אימק"א), שהחל להקים סניפיו בערי א"י ונוער ערבי רב, ובתוכו מיטב הנוער המוסלמי נמשך אליו. שייח' קאסם כיהן כמזכיר "אירגון המוסלמים הצעירים" בחיפה. השפעתו על הנוער הייתה עצומה. "דמותו הכריזמטית הרשימה את הצעירים בעיניו היוקדות ובכושר ההטפה הדתית-לאומנית" (שם, עמ' 16). השייח' שתפקד כמטיף במסגר, מורה בביה"ס ומזכיר אירגון הנוער המוסלמי, האמין כי שלושת תפקידיו ישמשו הסוואה יעילה לפעולות מחתרתיות שתיכנן לקראת לידת תנועת ההתנגדות הפלסטינית. 

מחתרות ההתנגדות הפלסטינית

"היד השחורה" (אל-כף אל-אסווד) - מחתרת בהנהגת שייח' עז א-דין אל קסאם שהורכבה מחברי אירגון המולסמים הצעירים" העירוניים ומפלחים. סימן ההיכר החצוני של הכנופייה היה זקן בנוסח זקן השייח'. לקראת הפעלתה אספה המחתרת כספים בקרב אוהדים וכן לפניה הייתה פתוחה קופת המועצה המוסלמית העליונה. הם החלו בצבירת נשק, חומר נפץ לתעשיית פצצות וציוד שימושי אחר. הם הקימו את בסיסיהם ומחסניהם במערות בהרים. צד חשוב בפעולות "היד השחורה" היה התחקות אחר היהודים שנועדו להיות קרבנותיה ואחר שוטרים ואנשי בולשת ערבים שעקבו אחר המתרחש בציבור הערבי. קרבנותיה העיקריים של המחתרת נועדו להיות בראש ובראשונה "הציונים", כלומר עולים יהודים שהגיע מחו"ל להתיישב בא"י, בעיקר אנשי ההתיישבות העובדת:

• באפריל 1931 נרצחו שלושה חברי קיבוץ יגור.
• בינואר 1932 נהרג חבר מושב בלפוריה.
• בדצמבר 1932 הטילו המרצחים פצצה לתוך ביתו של תושב נהלל, דוד יעקבי. דוד ובנו הקטן יוסף נהרגו יחדיו. (שם, עמ' 17).

רק בתקרית המזעזעת האחרונה הצליחה המשטרה הבריטית, בעזרת ה"הגנה", לגלות את הרוצחים. שניים מהם נדונו למוות. בחקירת הנאשמים נודע על מחתרת "היד השחורה". מאז נקשר שמו של השייח' קאסם עם פעולותיה. בגלל מעמדו של השייח' קאסם חששו השלטונות מסערה בציבור הערבי ונמנעו מלעצור ולחקור אותו.

"עוצבת אל מוג'הידין" (חבורת לוחמי מלחמת הקודש) - השייח' אל קאסם המיר את מחתרת "היד השחורה" ב"עוצבת אל מוג'הידין" בעקבות הגורמים הבאים:

• ההתארגנות המפלגתית של החוסיינים והנאשאשיבים.
• השפעת הנאציזם.
• החתירות האנטי-בריטיות מצד האיטלקים.
• התסיסה האנטי-קולוניאליסטית בסוריה ובמצרים.
• מסע הכיבוש של איטליה בחבש.
• הצלחותיו של היטלר.
• ההססנות ורוח הפיוס שצעדיה המדיניים של ברטניה צוינו עלידה (הסיבה העיקרית). (שם, עמ' 25).

במחתרת זו גבר האספקט הדתי על הלאומי. הראשונים שהתגייסו היו עמיתיו של השייח' בציבור המוסלמי. בנוסף לכלי קודש הצטרפו אל השייח' התומכים הבאים:

• אנשי עיר שנהנו מהטפותיו.
• בריונים הולכי בטל שראו בהשתתפותם במבצעי המוג'הדין הזדמנות לעשות חיל ולרכוש מעמד בציבור שהתייחס אליהם בסלידה.
• עבריינים שהחליטו לחזור למוטב בהשפעת השייח'. (שם, עמ' 25).

ההתגייסות לארגון החדש נשאה אופי מחתרתי מובהק. כל מצטרף החל דרכו בשבועת אמונים לאירגון ולמטרותיו. לאחר מכן עברו חבריה תקופת הכשרה נפשית לקראת מבצעי הטרור העתידים שהוגדרו כ"מצוות השאהדה". המשמעות הייתה לחשל האופי לקראת הנכונות להקריב את החיים למען האמונה.

התארגנות לוחמי המוג'הידין של השייח' אל קאסם

השייח' קאסם ראה את הזמן בשל להתמודדות אקטיבית עבור עקרונות האיסלם ועבור שחרור פלסטין מסכנת ההשתלטות מצד היהודים. סיסמתו הייתה סיסמת מלחמת הקודש המוסלמית: "דין מוחמד בסייף" (דת מוחמד באמצעות החרב). הוא החל בהטפות לרצוח יהודים משום שכבשו את המולדת הערבית. אל קאסם הטיף בחריפות גם נגד הבריטים על סיועם ליהודים. בהטפותיו שהצטיינו בקריאה עיקשת לאחוז בנשק היה מיזוג של קנאות דתית ולאומית. עקב נסיונות קודמים ועל רקע ההתפתחויות בעולם ובאזור, נתחוור לשייח' ולסייעיו במשרדי המועצה המוסלמית העליונה בירושלים, כי זוהי העת למלחמה במלוא מובן המילה. באוזני חסידיו טען ש"מלחמה זאת היא למען הדת והמולדת", וכן ש"רצח יהודים ואנגלים יסייע לשחרור המולדת". לנגד עיניו עמדו עלילות ורעיונות מיסדרי הדרווישים שתורת המסתורין המוסלמית צמחה מהם. לפיהן יש לשמור על האופי המקורי של האיסלם, לפיו התקרבות לאלוהים בדרך ההכרה (מערפה) על מנת להגיע להתמזגות רוחנית (פנא) עם האלוהות. ההקרבה הראשונה שדרש השייח' ממצטרפיו היה גיוס אמצעים כספיים לרכוש נשק. נתבע מהם להקדיש את חסכונותיהם ותכשיטיהם לקופת הארגון. הוא היווה להם מופת במכרו את תכשיטי אישתו. בכסף זה רכשו רובים אנגליים ורובים גרמניים, רימונים ומדים, ועם בוא המועד לפתיחת המלחמה הכופרים, הוחל בצבירת מזון, שמיכות, כלים וכו'. האור הירוק לפתוח בפעולה ניתן למוג'הידין עם גילויו של משלוח נשק שנועד ל"הגנה". המשלוח נתפס בנמל יפו עקב כישלון מרי. המשלוח הגיע ארצה באוקטובר 1935 באוניה הבלגית "ליאופולד השני". הוא נארז בתוך 537 חביות שהכילו מטען מלט עפ"י פרטי המשלוח. המבצע נכשל כאשר נפלה אחת החביות על האדמה בעת העברת המטען. המכסה שלא נסגר כהלכה נפתח, וכמות כדורים השתפכה על הרציף. הסבל הערבי הקים צעקה שהקימה מהומה בן רגע בנמל. כולם (כולל בריטים וערבים) הבינו כי נשק זה נועד ל"הגנה". פרשת חביות הנשק הייתה סיוע משמיים בשביל השייח'. לאחר מספר ימים העניק אל קאסם את ברכתו לג'יהאד והמוג'הידין שלו יצאו לקרב. קרבנם הראשון היה הסמל היהודי במשטרת המנדט, משה רוזנפלד. הרצח המתועב לא רק זיעזע את הישוב היהודי; הוא עורר גם את זעם חבריו הערבים לשרות של הסמל היהודי. בין חבריו לשרות בלט הסמל אחמד נאיף שהיה מטובי החוקרים במשטרת מחוז חיפה. הנפש החיה בחקירת הרצח היה נאיף. זה האחרון עלה על עקבות מרצחים בחיפה. למרבית הצער המוג'הידין עברו להרי ג'נין וניסו להקים בסיסי אוהדים בכפרים באזור. מאז הרי השומרון נהיו מקלט ללוחמים פלסטינים. הג'בל היה לסמל הגבורה והאומץ. היה ניתן למצוא מחסה במערות שבהן הרי השומרון משופעים. השייח' גרס כי ניתן להגיח לעמקים מן ההר ולפגוע בהתיישבות החקלאית של היהודים.

רצח סמל משה רוזנפלד

האם היה משהו סמלי בעובדה שרציחת הסמל היהודי במשטרת פלשתינה, משה רוזנפלד, נכללה במבצעה הראשון של תנועת ההתנגדות הפלסטינית של השייח' עז א-דין אל קאסם? הסמל רוזנפלד היה צבר חסון, יליד מנחמיה שבעמק הירדן. אביו נמנה עם מייסדיה ב-1902. מנחמיה הייתה המושבה היהודית הראשונה בחלק זה של א"י. רוזנפלד גדל באווירת הסכנות התמידיות שארבו לישובים הראשונים. עד יומו האחרון ליווה אותו זכר אחיו שנהרג בשמירה בשדות המושבה במהלך מלחמת העולם הראשונה. בגיל 18 התגייס לשורות משטרת פלשתינה לשרת את ביטחון הציבור. פרעות תרפ"ט 1929 מצאוהו ביפו. סיפוקו היה רב עם עלותו בדרגה בראשית שנות השלושים כאשר הועבר לעמק יזרעאל ומונה למפקד תחנת המשטרה בבית השיטה (שאטה) שבעמק המזרחי, בגבול בית-שאן. הוא שיכן את משפחתו בצריף שבקיבוץ תל יוסף הסמוך. הוא היה חוזר למשפחתו לאחר יום עבודה שלא ידע שעות. סמל רוזנפלד היה מקובל על היהודים, הבדואים ותושבי הכפרים הערביים שמשטרת שאטה חלשה על ביטחונם. בקיץ 1935, עם חלוף עונת הבציר ציין רוזנפלד את המאורע בחגיגה גדולה שערך בחצר תחנת המשטרה. קציני המשטרה שפקדו את תחנתו רשמו ביומנם דברי שבח על הרגיעה ששררה באזור. לא היו כל ניסיונות גניבה או השחתת פרי ולא התנגשות בין ערבים ליהודים. מוכתרים (נציגי ישובים בפני השלטון) ערבים ויהודים הגיעו מכל הישובים בסביבה. מפקדיו של רוזנפלד העלו על נס כמופת לעבודת משטרה ברוכה את היחסים הטובים שהצליח הסמל להשליט בקרב היהודים והערבים. הצלחותיו אלה של הסמל הנמרץ הן שהעלוהו על הכוונת של מחוללי תנועת ההתנגדות הפלסטינית. כנראה מישהו הדליף בחשאיות לשייח' קאסם שיש למנוע מהסמל היהודי לערוך חגיגה בתום עונת קטיף פרי ההדר שרק החלה. במועדון הנוער המוסלמי בחיפה, מקום מפגשם של חסידי השייח', סוכם שהפעולה הראשונה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית תהיה חיסולו של רוזנפלד. המטרה הייתה להמחיש לערבים כי השעה הרת לאומה הפלסטינית אל להם להתיר ליהודית המשרת את השלטון הבריטי לעצב יחסי ידידות ושכנות בין יהודים וערבים, וכן יש להזהיר את המוכתרים, שלא יילכדו ברשת הידידות והשיתוף עם יהודים בחסות השלטון. השייח' גרס כי בשלב הראשון עדיף להתנקש ביהודים במרחבי העמק, בין פרדסים ושדות, על פני הסתבכות עם השלטון בשטח בנוי. משום שבעיר קל למשטרה לעלות על המתנקשים, סבר השייח' שסילוק סמל המשטרה היהודי ע"י הובלתו למארב באזור שומם, ימנה עם אותם המקרים שהמשטרה בלית ברירה מכנה כ"תיק סגור". תקוותם של אנשי השייח' הייתה כי בתחנת המשטרה שאטה ימצאו בקרבת השוטרים הערבים, שהיוו את רוב הצוות, משתפי פעולה מרצון או בכפייה. ביום ה' בשבוע נהג הסמל הצעיר לתכנן עם אישתו את בילוי השבת: בטיול בסביבה, בביקור אצל המשפחה במנחמיה או בקבלת אורחים בצריפם בתל יוסף. כאשר עבר רוזנפלד על היומן בתחנה ונוכח בשביעות רצון, כי הלילה עבר בשקט; לא נתקבלה כל תלונה. היומנאי מסר לרוזנפלד כי הגיע שומר המטעים של קיבוץ עין חרוד והודיע על גניבת אשכוליות בכמות גדולה. הסמל חבש את הקולפק, חגר אקדח וציווה על שני שוטרים ערבים להילוות אליו אל זירת הפשע. תוך זמן קצר דהרו השלושה למטעי הקיבוץ. בתוך הפרדס ירדו מסוסיהם. הם גילו בנקל עקבות שני אנשים שעקבותיהם הובילו מן הפרדס מזרחה. עם השוטרים היה גם השומר היהודי של הפרדס. כשהבין רוזנפלד מהו הכיוון אליו נמלטו הגנבים, שלח הסמל את השומר היהודי ואחד השוטרים להביא את הסוסים שנותרו מאחור והמשיך בעצמו עם השוטר השני במעקב על העקבות. לפתע נתגלה באופק ערבי בודד. רוזנפלד קרא לו לעצור במהלך התקדמותו המהירה לכיוונו על מנת לחקרו. השוטר שנתלווה אליו המשיך באיטיות אחר העקבות כאשר הד שתי יריות הגיע לאזניו. הוא רץ לעבר המקום בו נעלם מפקדו כשחשש התגנב ללבו. לפתע הומטרו עליו יריות; השוטר השתטח על האדמה וראה שארבעה ערבים מכוונים אליו את רוביהם. זה האחרון השיב אש וארבעתם נמלטו. הוא המשיך לחפש את הסמל ומצא אותו ללא רוח חיים בפתח מערה למרגלות הגלבוע. עד שהגיע, הספיקו המרצחים לשדוד את נעליו של רוזנפלד. המאורע היה ניצחונו הראשון של השייח'. סמל המשטרה היהודי חוסל ועמו נחרב גשר צנוע לידידות והבנה בין העמים השונים באזור חקלאי רגיש. ללא ספק, נרצח רוזנפלד לפי פסק דין של גוף ערבי מאורגן. התנקשותו הייתה אות אזהרה ליהודים ששעתם הקשה בא"י קרבה, ולערבים האזהרה הייתה שלא יעזו להתקרב ליהודים מאחר שגיבורי ההתנגדות הפלסטינית עומדים לפתוח במערכה לגירוש היהודים מא"י. מתנקשיו של רוזנפלד צוידו בנשקים ולקראת המשך פעילותם נאחזו בגבול עמק יזרעאל  ועמק בית שאן. אין ספק כי המרצחים המתועבים נהנו מרצונם או הודות ללחץ מסיוע באוכלוסייה הערבית מסביב. 7 בדצמבר 1935 היה יום הירצחו של משה רוזנפלד. תאריך זה היה בעיצומם של ימי החרדה שהשתררה בארץ עם מסע ניצחונה של איטליה הפשיסטית בחבש. שליט איטליה, בניטו מוסוליני, נהנה מיוקרה רבה בחוגי הלאומנים הפלסטינים. אלו האחרונים תלו תקוות גדולות במבוכה שהורגשה בבריטניה עם התפשטות איטליה לעבר אזורי השפעה מסורתיים של האימפריה הבריטית. במקביל סימני הערצה של הנאציזם והרייך השלישי ניכרו בציבור הפלסטיני. למרות הזעזוע שנגרם בישוב היהודי בעקבות רצח הסמל רוזנפלד, מעטים העלו בלבד על דעתם כי היריות שהרגו אותו הן למעשה ראשיתה של מלחמת השמד שהלאומנות הפלסטינית הכריזה על היהודים בא"י. לחקירת הרצח המזעזע הובאו מירושלים כלבי גישוש למקום בו נתגלתה גופתו של הסמל היהודי ולפתע אחד הכלבים גילה סימני אי שקט. הכלב משך אחריו את מאפלו והסתער על פלח צעיר שעבר באזור. הפלח נבהל ונשבע כי אינו קשור לרצח הסמל. בחקירתו נתגלה כי לפני הרצח נדון הצעיר לשישה חודשי מאסר על גניבת עופות מתל יוסף והיה זה הסמל רוזנפלד שעצר אותו והביאו לדין. הפלח השתחרר מהמאסר שבוע לפני רצח הסמל ובעקבות המעשה הנתעב הוחזר לכלא. בפתח המערה בה מצא הסמל היהודי את מותו, נתגלו מעילי גשם, מדי צופים ערביים, מנות מזון ותחמושת לרובים גרמניים ואנגליים. יומיים לאחר מכן נמצא העד הראשון. היה זה רועה ערבי ששוטט עם עדרו בקרוב לזירת הפשע והצביע על הפלח הצעיר כעל אחד המתנקשים. בחקירה הודה הפלח הערבי כי פעל עם 12 ערבים אחרים שרובם תושבי חיפה הובילו את רוזנפלד למארב ורצחוהו. את החקירה ניהל סרן הארי רייס, סגן המפקח הכללי של המשטרה וראש אגף החקירות בה. המפקח הכללי ר.ג.ב. ספייסר הכריז על פרס של 200 לא"י למי שיביא מידע שיוביל ללידת רוצחי הסמל רוזנפלד. מאמצי המשטרה רוכזו עתה באיתור כנופיית המרצחים שהצליחה להיעלם "כאילו בלעתה האדמה". המשטרה ידעה כי נקודת המוצא לחשוף את זהות חברי הכנופייה נמצאת בחיפה, ושבראשה עומד האידאולוג של ההתנגדות הפלסטינית, השייח' אז א-דין אל קאסם. 

הקרב הראשון של המוג'הידין בהרי ג'נין

רציחתו של סמל רוזנפלד הייתה מבחן האש הראשון לכנופיית השייח' אל קאסם. שלושה לקחים הופקו ממנו:

• ניתן לרצוח יהודי בקלות ע"י הובלתו בערמה למלכודת.
• ניתן להיעלם בנקל לאחר הרצח ומצוא מחבוא ומחסה במערות או בין נקיקי הסלעים.
• השטח האידאלי לניהול הג'יהאד הם ההר והעמק הגובל בו. (שם, עמ' 27).

לאחר ההתנקשות בסמל היהודי למרגלות הגלבוע נותר המוג'הידין בשטח. הם לא שבו לחיפה אלא הפכו לכוח פרטיזני שאומן בהגברת כושר הניידות באמצעות נדידה מזורזת ממקום למקום. בנוסף החלו ברכישת אוהדים בקרב האוכלוסייה באזור ההר. גם השייח' קאסם כמעט ולא נכח בחיפה. הוא היה מגיע רק אור ליום ו' למלא את תפקידיו במסגד בעת התפילה והעביר שיעור לתלמידיו בבית הספר. את שארית זמנו בילה עם אנשיו בהרים. עם זאת, היו מספר גורמים שהיו בעוכרם של לוחמי הג'יהאד שלו. הוא היה צריך לקחת בחשבון את הדברים הבאים:

• לא עלה בדעתו  שרצח הסמל היהודי יעלה את זעם השלטון.
• הוא לא ציפה שהמשטרה תפתח במרדף  חסר תקדים אחר לוחמיו, על מנת לנקום את רצח רוזנפלד.
• המשטרה תירדוף אותו על מנת להוכיח כי מנוי וגמור עם השלטון להחניק את מלחמת הקודש באיבה.
• הוא לא האמין שבקנאותו התמימה יימצאו ערבים, בקרב המשטרה והאוכלוסייה, שיהיו מוכנים לפעול נגד לוחמיו. (שם, עמ' 27).

המשטרה כבר הייתה בעקבותיו. בלשיה ידעו היטב היכן מסתתרים אנשיו והיא התחקתה אח תנועתו בהרים. ב-17 בנובמבר 1935 הגיעה ידיעה ממודיע ערבי למפקד המשטרה במחוז שכם, מייקל פיצג'ראלד, כי המוג'הידין מסתתרים בקירבת ג'נין. במהלך הלילה הוחשה למקום יחידת משטרה גדולה. עם השחר נתקלה היחידה בעשרה ערבים חמושים שסירבו להיכנע ופתחו באש על אנשי היחידה. במהלך הקרב שהתפתח נהרג אחד הערבים. ההרוג זוהה כמוחמד אבו קאסם חלאף תושב כפר חלחול ליד חברון. בתקופה האחרונה הוא עבד בחיפה. כנען מספר:

כאשר סיפרתי אותו ערב לחליל אל שמי מי ההרוג, החוויר ידידי ואחז בשתי ידיו בראשו: "אללה אכבר, לא ייתכן! התדע מי הוא מוחמד חאלף? זהו מוכר תמר-הינדי החייכן המשוטט בין העיר התחתית להדר-הכרמל עם כד הנחושת הגדול. לא יאומן!" (שם, עמ' 85).

שאר חברי הכנופייה הצליחו להימלט מפני השוטרים. על מנת להכביד על המשטרה במציאתם, חולקו אנשי החבורה לשתי יחידות. כל חוליה מצאה מיסתור במקום אחר והתיווך ביניהם נעשה באמצעות מקשרים מבין האוכלוסייה הכפרית שהעבירה ביניהן את הוראות השייח' ששהה עם אחת החוליות ולא העז עוד לשוב לחיפה. הוא חש כי המשטרה בעקבותיו והבין שאין מנוס מהתנגשות חזיתית עם השלטון. החוקר אחמד נאיף קיבל ידיעה כי השייח' נעדר מן המסגד ומבית הספר. כעת, לא היה צל של ספק למשטרה כי הקנאי חבוש המצנפת הלבנה עומד בראש המוג'הידין בהרי שכם. צעדיהם של קאסם ומפקד מחוז שכם תוכננו כחתול ועכבר. פיצג'רלאד היה אירי שהגיע לארץ ב-1921 עם משוחררי חיל המשטרה האירי המלכותי שפעל בזמן המרד האנטי בריטי בצד כוחות הביטחון הבריטיים. במשך שנים שירת בתפקידי פיקוד בכירים בג'נדרמריה הפלשתינאית שהתקיימה עד 1927. הוא נדד עם יחידות הג'נדרמריה הפלשתינאית על פני הארץ והכיר דרכיה ושביליה כמעטים כמוהו. הוא דיבר ערבית ומעט עברית והיה מקובל על פיקודיו עקב יושרו ואומץ לבו. עם פירוק הג'נדרמריה עבר למשטרת פלשתינה.

המרדף של פינצג'ארלד אחר השייח' אל קאסם

צעדיהם של קאסם ומפקד מחוז שכם תוכננו כחתול ועכבר. פיצג'רלאד היה אירי שהגיע לארץ ב-1921 עם משוחררי חיל המשטרה האירי המלכותי שפעל בזמן המרד האנטי בריטי בצד כוחות הביטחון הבריטיים. במשך שנים שירת בתפקידי פיקוד בכירים בג'נדרמריה הפלשתינאית שהתקיימה עד 1927. הוא נדד עם יחידות הג'נדרמריה הפלשתינאית על פני הארץ והכיר דרכיה ושביליה כמעטים כמוהו. הוא דבר ערבית ומעט עברית והיה מקובל על פיקודיו עקב יושרו ואומץ לבו. עם פירוק הג'נדרמריה עבר למשטרת פלשתינה. בידיו של פיצג'רלאד נצבר מידע רב מאז ההתנקשות ברוזנפלד: כבר ב-7 בנובמבר 1935 נתבקש הסמל אחמד נאיף להתחקות אחר מחמוד סאלם, החשוד ע"י המשטרת בית-השיטה במעורבות ברצח. נאיף הורה למצוא אחר החשוד. נתברר כי מחמוד סאלם לא נמצא בעיר. למחרת נסע נאיף לבית-השיטה ובחן את החפצים שנתגלו במקום הרצח. חלקי הבגדים הבהירו כי שניים מהרוצחים נחנו עם עובדי הרכבת בחיפה. אלה הי מדי שוטר רכבות ובגדי עבודה של פועל בבתי המלאכה של הרכבות. בכיס בגדי הפועל נמצא פנקסו של מחמוד סאלם. נאיף זכר כי סאלם נאסר על ידו בגין גניבה שבועות אחדים לפני רצח הסמל היהודי.בפנקס הופיעו שמותיהם של שמונה אנשים. לאחר הקרב בו נפל השייח' ארבעה מהם נעצרו והארבעה האחרים נהרגו בקרב ההוא. נאיף כבר ידע מי מבין השמונה הם נאמניו של השייח'. מאז התחקה אחר אישיות קדושה זו, נאיף גם עקב אחר קשריו. למשל, ב-28 באוגוסט 1935 נתברר לנאיף שאל קאסם נסע לנצרת למספר ימים שבמהלכם ערך ביקורים בכפרים אחדים. בכל מקום נפגש עם נאמניו והעלה בפניהם את הצורך להתקומם נגד היהודים. מהפרטים שהגיעו לידי הסמל נאיף נתגלה שבאחד הלילות הגיעו אנשי מוג'הידין אחרים לפרדס בו פניהם קודמו בשאלה ע"י מספר לוחמים: "מי שלח אתכם?"

הם השיבו כי באו מטעם שייח' עז א-דין אל קסאם ואז התפתח דיון על אמצעי ההתארגנות לקראת ג'יהאד. היו שם 22 איש שהחזיקו ב-15 רובים ובכמות גדולה של תחמושת. בפרדס נשבעו המוג'הידין אמונים לשייח' לאור הירח, שנהג לטעון כי המלך אבן סעוד, שליט חג'אז הקדושה, תומך הג'יהאד הפלסטיני. הראשון שנפצע בקרב עם כוחותיו של מייקל פיצג'ראלד ב-20 בנובמבר 1935 היה חסן מופלח. זה האחרון עסק זמן מה בסחר בביצים בחיפה. משכורתו לא הספיקה לקיום משפחתו בת ארבע הנפשות. אשתו ושני ילדיו רעבו ללחם ורוכל הביצים המרוד היה מיואש. חסן מופלח נהג לבוא לעת ערב למסגד בו כיהן השייח' כמטיף על מנת לזכות בפרוטות. הוא פשט יד לנדבה. הימים חלפו, שבועות וחודשים גם כן והייאוש אכל בו בלי רחמים. יום אחד הציע לו אחד המתפללים במסגד להתלוות אליו.

חסן: "להילוות - לאן?"

האיש: "להראות לך את דרך היושר".

האיש הובילו אל השייח' קאסם שישב על מדרגות המסגד והעביר באצבעותיו הארוכות את מחרוזת הענבר.

האיש: "באנו אליך מרצוננו החופשי להודיעך כי נכונים אנו למות למען אללה".

השייח' אל קאסם שאל את מופלח: "ומי אתה, מה מעשיך?"

חסן: "אני אביון וטוב לי למות במקום להמשיך בחיי דוחק שהגורל גזר עלי".

למחרת נמצא מופלח בחברת המוג'הידין שעמם שהה שבוע ימים. המימרה ששימשה כיסוד לפילוסופיית המוג'הידין הייתה: "היהודים, אנגלים והנוצרים אוכלים בשר, ואילו אנו, דלת העם המוסלמית, חייבים להסתפק במועט". 

בקרב בו נפצע חסן מופלח, נתפסו עלי חאטב ומערוף ג'אבר חיים. הודות להצטיינותו של הסמל אחמד נאיף בחקירת מיסתורי המוג'הידין של השייח' קאסם, עלה הסמל לדרגת מפקח שני. למרבית הצער לא זכה נאיף לשאת זמן רב את פס הנחושת על כתפיו. ב-2 באוגוסט 1936 השיגו כדור מתנקשים סמוך לתחנת המשטרה המרכזית בחיפה. בנוסף נאיף היה גם מוחמד אוסטה, מפיקודיו של המפקח נאיף שמילא תפקיד חשוב באיסוף הוכחות על פעילותו של השייח'. הוא תפקד כשוטר-חרש במשטרת חיפה. אוסטה התחקה אחר תנועותיהם ופעילותם של עמיתיו של אל קאסם. הוא גילה שהחבורה נהגה להיפגש תחילה בחולות הים של חיפה; חבריה היו יושבים במעגל ומאזינים לדברי השייח'. מדי פעם היו נפגשים גם באחד מבתי הקפה הסימטאות העיר התחתית בעת שהם תופסים פינה נסתרת ומנהלים את דיוניהם בלחש. ביום הירצחו של סמל רוזנפלד קיבל אוסטה פקודה למצוא בכל מחיר את השייח' קאסם ואת שארית הכנופייה. השוטר הגיע לביתו של קאסם. אשתו הודיע לו כי "הוא נעדר כבר זה שבוע". אחיו לעומתה אמר כי קאסם נמצא בבית-שאן. 50 יום לפני הקרב בהרי ג'נין הופיע השייח' בביתו של תושב הכפר פקוע, חליל חג' מוחמד. השעה הייתה 11:30 לפני הצהריים. השייח' הזמין את בעל הבית להתלוות אליו לתפילה במסגד הכפר. בתום התפילה הטיף קאסם בפני אנשי הכפר בענייני הדת. השייח' ושני בני הלוויתו נותרו בביתו של חליל חג' מוחמד עד למחרת בבוקר. לאחר ארוחת הבוקר ביקש השייח' מהמארח שני סוסים ומורה-דרך שיוביל אותו ואת מלוויו אל מאהל השבט הבדואי ערב אל בוני. יומיים לאחר מכן כיבדו השייח' ואנשיו את הכפר בביקור. הכל נהרו לשמוע את דברי האיש הקדוש. בתום התפילה היו עיניו כשני לפידים כאשר קם לשאת דבריו בפני תושבי הכפר שלא העלו על דעתם כי רק אתמול הניח המטיף המכובד את היסוד לג'יהאד כאשר אנשיו רצחו בפקודתו את סמל השמטרה היהודי. הוא קרא: 

אחים התאחדו, אהבו זה את זה. כל העמים מאוחדים וגם על הערבים להתאחד. ראו כיצד מאוחדים היהודים. איחודם מונע ע"י השאיפה לטרוף אתכם. ערבים, שימרו על ארצכם מפני היהודים!

השייח' אל קאסם השיג את הציוד המבוקש במקומות בהם ביקר. בהיכנסם של חוקרי המשטרה למערה שבפתחה נרצח רוזנפלד נתקלו בחפציו וביניהם: רצועות בד, אשפות כדורים, קומבזים עבאיות, מקלות, מכנסיים, בגדי חאקי, כמות-טבק, מטפחות, מעטפות ונייר, משרוקית, מכנסי רכיבה ופנס כיס. מדי עובדי הרכבת שנתגלו במערה לאחר הרצח הובאו למשרדו של עוזר המפקח של תנועת הרכבות בחיפה, צ'ארלס קולמן. קולמן (בריטי) זיהה מיד את המדים. הם היו שייכים לאחמד חג' עבדול רחמן ולמחמוד סאלם. סאלם הצליח להימלט לאחר הקרב בו נפל אל קאסם. חג' אחמד התגורר עם משפחתו בשכונת הפחים של חולות שפת הים ליד חיפה. א"י הייתה בימים הללו גן עדן לסחר בנשק. חסן באיר, מנושאי כליו של השייח', לא היה צריך להתאמץ כדי להצטייד ברובה. הוא ידע למי יש לפנות. אחד מתושבי הכפר בירקין היה ידוע כ"קוסם" המסוגל לספק כל דבר לרבות נשק. בקלות היה יכול לרכוש עבור חסן באיר רובה גרמני ב-3,5 לא"י.

נפילת אבי ההתנגדות הפלסטינית

מאז חיסולו של מוחמד אבו חלאף ב-18 בנובמבר 1935 וכנופיית אל קאסם נאלצה להתפצל לשני ראשים על מנת להימנע מעימות עם כוחות הביטחון, ידע השייח' כי פיצג'ראלד בעקבותיו. היה ברור לו שאין מנוס מהתנגשות פנים אל פנים עם הבריטים. הוא גם הבין שהפעם אינו מתעסק עם שוטר בודד או עם יחידה קטנה של שוטרים שניתן להוביל למלכודת. לא היה ספק בדעתו כי מתקרבת השעה להגשים את הרעיונות שלהם. הוא הטיף בחודשים האחרונים במסגדו בחיפה, במועדון הנוער המוסלמי, בכפרים ובמערות בהרי הג'נין. אמנם עמדה בפניו האפשרות לפזר את הכנופייה ולחזור לחיפה ולטשטש את עקבותיו שהעלולות להוביל אליו כאל האחראי לרצח הסמל היהודי. עם זאת, הבין שבמקרה כזה יעשה עצמו קלס בעיני חסידיו המוכנים לתת חייהם להגשמת רעיון הג'יהאד נגד היהודים והבריטים. תוך כדי כך הודיעו לו נאמניו על סריקות אנשי פיצג'ראלד אחריו. הם סרקו שבילים ומעברים בהרים, בודקים מערות וחוקרים כפריים במאמץ לגלות את הכנופייה. קאסם החליט לא להיכנע ולהתייצב מול הבריטים בגאון ובאומץ. ביומיים שעברו מאז שנפל חלאף, הירבה אל קאסם לדבר על לב אנשיו, הלהיב אותם בתיאור היתרונות הצפונים במות קדושים במלחמת מצווה כאשר בעולם הבא מצפים לגיבורים האהובים על אללה ועל הנביא כל התענוגות שנמנעו מהם בידי הגורל בחייהם בעמק הבכא. הוא הירבה להתפלל עמם, חיזק את רוחם והדריכם כיצד להתנהג המשטרה תעלה עליהם. הוא ידע כי המעגל סביבו הולך ונסגר וכעת זה רק ענין של זמן מאוד קצר עד שתפרוץ ההתנגשות הבלתי נמנעת. ב-20 בנובמבר 1935 נסגר המעגל עם שחר. כוחותיו של פיצג'ראלד הקיפו את חבורת השייח' על יד הכפר שייח' זייד, צפונית ליעבד, כעשרה מילין מערבה לג'נין. הידיעה על מקום הימצאה של הכנופייה הגיע לפיצג'ארלד ב-2:30 לפנות בוקר. בקבלתו את הידיעה יצא מיד למקום בראש כוח ובו 50 שוטרים, ביניהם 12 פרשים בפיקודו של הסמל סעיד ג'רייס ממשטרת ג'נין. סגנו של פיצג'ראלד במבצע היה הקצין תופיק בישרה, מפקד משטרת ג'נין. הכוח התקרב עם שחר לחורשה, שלפי המידע שנמסר לפיצנג'ראלד, שימשה מחסה לשייח' ולאנשיו. כאשר כיתרו השוטרים את החורשה, נורו עליהם יריות מבין העצים. האש גברה ככל שסגרו על המקום. השוטר הבריטי ר.ס.ו. מוט שניסה לחדור לתוך החורש ללכוד את אחד מאנשי אל קאסם שהסתתר מאחורי שיח, נהרג מכדור שנורה ע"י ערבי אחר. השוטר פראנק רידר נפצע קל בעת שחש לעזרתו של מוט. מוט נמנה עם משטרת נתניה; היה בן 25 במותו ושירת במשטרת פלשתינה זה שלוש שנים. הקרב עם כנופיית השייח' נמשך ארבע שעות: מ-6 בבוקר עד השעה 10 לפני הצהרים. מן החורש נשמעה הקריאה: "הפסיקו אש, אנו נכנעים". פיצג'ראלד ציווה לנצור את האש. אחד השוטרים הערבים קרא: "הניחו נשקכם. צאו עם ידיים מורמות מעל ראשיכם". דממה השתררה. השוטרים עמדו או שכבו על האדמה כשהרובים דרוכים בידיהם. זה אחר זה יצאו ארבעה אנשים כשידיהם מורמות מעל לראשיהם. הם הועברו אחורה, ידיהם נכבלו וארבעתם הועלו לרכב המשטרה. השוטרים נכנסו בזהירות לתוך החורש. בין העצים היו חמישה הרוגים ואחד היה פצוע קשה. היה זה נימר אל סעדי. על האדמה נמצאו תשעה רובים, אקדח אוטומאטי, רובה ציד, וכמות תחמושת. ההרוגים זוהו כדלקמן:

• שייח' עז א-דין אל קסאם
• שייח' יוסוף עבדאללה זיבאווי
• אחמד אל שייח' סעיד
• סייד עוטיפי (מצרי)
• אסעד מוצלח אל חוסיין

בנוסף לארבעה שנכנעו, הצליחו בודדים מאנשי השייח' להימלט תוך מהלך הקרב. המשטרה פתחה בחיפוש אחריהם. בשעות הבאות נעצרו חשודים רבים. בין החשודים היה בעל החורש. אצל השייח' נמצאו 22 לירות ארץ-ישראליות וספר קוראן.

עדויות הלכודים (שם, עמ' 33)

עפ"י גירסת אחד העצורים:

יום אחד הזמין אותי השייח' יוסוף זיבאווי לשיחה בה השתתף גם מחמוד סאלם, פועל רכבת מחיפה (לא נתפס) והציע לי להצטרף לחבורת השייח' קאסם. השניים הוליכו אותי למערה ומשם הביאוני למאהל השבט בוני. לשם הגיע השייח' קאסם. הוא שוחח אתי ממושכות והודיעני, כי אני ראוי להימנות עם לוחמי הג'יהאד. נכחתי כאשר מחמוד סאלם ירה בסמל רוזנפלד. ברחתי ביחד עם מוחמד יוסוף מחמוד ובמשך 13 יום היינו מחליפים את המערות שבהן הסתתרנו. נאמני החבורה היו מביאים לנו אוכל למערות.

מגירסתו של עצור אחר:

הייתי בקבוצה שירתה בסמל רוזנפלד. היורה ממש היה המצרי, סייד עוטיפי. הסמל נפגע בראשו ובבטנו. החלטתי להצטרף לחבורת השייח' קאסם אחרי ששמעתיו מזהיר כי היהודים מתכוננים לגזול את אדמתנו ומולדתנו. "נעבור מכפר וכפר, נאסוף פלחים, נתנפל על ישובי היהודים"(אמר השייח').

לפי עדות נוספת:

תוך עבודתי בחיפה הייתי נפגש עם השייח' קאסם, שהיה משנן באוזני כי היהודים מבריחים נשק והממשלה מעלימה עינה מכך. השייח' טען כי כמות הנשק אשר בידי היהודים עולה פי ארבעה על מה שהבריחו לאחרונה. נצא לכפרים, נארגן חבורה ונהרוג יהודים, היה שייח' אומר.

חבר אחר העיד:

עבדתי בבית השייח' טאהר קראמאן בחיפה (מעשירי חיפה הערבית). שאפתי לעלות לרגל למכה ואילו השייח' קאסם מנע זאת ממני בטענה שמוטב לאסוף חמורה בא"י ולעסוק ברצח יהודים.

חבר הכנופייה שנפצע הועבר לבית החולים הממשלתי בחיפה. משמר שוטרים הופקד על החדר שבו אושפז. למחרת החלו נכבדים ערביים זורמים לבקרו. הם הביאו מתנות, דברי מתיקה ואיחלו לו להחלים. הראשונים לביקור מצווה זה היו המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני (מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית, והמנהיג הבלתי מעורער של ערביי א"י), ואמין ביי תמימי, חבר המועצה המוסלמית העליונה.

הלווית אבי ההתנגדות הפלסטינית (שם, עמ' 33 - 35)

למחרת הקרב ליוו לקבורה את חללי הקרב ערביי חיפה ואלפי בני הכפרים. חביב כנען מתאר את הלוויה כך:

הייתה זאת הפעם הראשונה שראיתי השתוללות המון ערבי, כי ההלוויה הפכה להפגנה פרועה. הקהל היה נרגז מאד. כאשר נתקלו המלווים במשמר שוטרים בקרבת תחנת-משטרה בעיר התחתית, הומטרו עשרות אבנים לעבר השוטרים. עוזר המפקח המחוזי א.ו. ג'יימס והמפקח הבריטי ג'.פ. רינג,נפצעו קשה. ראיתי כיצד שניהם זבו דם והייתי מלא התפעלות להתנהגותם השלווה למרות הפציעה. לא ניכרה בהם כל נטייה לנקום בהמון הפרוע על מה שעולל להם. ג'יימס, לשעבר קצין בצי המלכותי ורינג שעל חזהו התנוססו סרטי העיטורים משנות שירותו בצבא המלחמת העולם (הראשונה), המשיכו לפקח על הכוח שהופקד לשמור על הסדר בשעת ההלוויה, סירבו לעזוב את המקום ולא פקדו על השוטרים להסתער על ההמון גם כשזה ניפץ את החלונות בתחנה וגרם נזק לרכב המשטרתי בחזית הבניין. 

בראש מסע ההלוויה שיצא מן המסגד היו תלמידי בית הספר בו לימד השייח'. אחריהם הלכו צופים המניפים דגלי פלסטין. נשים ליוו את המסע מרחוק בעודן ניצבות על גזוזטראות וגגות הבתים ומשמיעות יללות מחרידות. כנען ממשיך בתיאורו:

הלכתי בעקבות המסע וראיתי כיצד תוקפים שוטר תנועה  שעמד בכיכר פייסל. כעבור דקות אחדות הגיעה למקום יחידת פרשי משטרה אותה קידם ההמון בברד אבנים; אולם הפרשים הצליחו לחלץ את שוטר התנועה ולקחוהו עמם בלי להגיב על התגרות ההמון. חדלתי לעקוב אחרי המסע כאשר נוכחתי שהחללים עומדים להיות מובאים לקבורה בבלאד א שייח' המרוחקת קילומטרים מספר מחיפה.

לאחר ההלוויה הופץ בירושלים כרוז. בכרוז נאמר בין היתר:

שימרו על הסלע הקדוש במסגד עומר, מחו את זכר בלפור, רידפו את היהודים עד חרמה, חגרו עוד והרוו את נשמותיכם הצמאות, בדם יהודים. תרווינה נשמותיכם בדם השליט הערי. והיהודי הזר והנאלח. מי שאינו מזויין, יזדיין. לכו כולכם בדרכו של מפקדנו, שייח' עז א-דין אל קסאם.

כנען ממשיך בתיאור שאננותם של היהודים:

כאשר שאלני רב"ט יצחק פולני - שעה שסיפר לי על הקרב בהר ג'נין - אם אני עדיין עומד בסירובי להתגייס למשטרה, זע משהו בלבי. לרגע היה נדמה לי, כי אמנם עומד הישוב היהודי בפני נחשול של התנכלויות אבל חלפו יום ויומיים והחיים המשיכו לזרום במתכונתם הרגילה. בתי-הקפה ומקומות השעשועים היו מלאים מבקרים כמקודם, הכל דיברו בשבחו של הקצין פיצג'ראלד שהנחית מכת מוות על כנופיית הקנאים, והתרשמתי כי אז הישוב ניצב בפתח שעת-חירום לאומית. היהודים התייחסו לפרשת השייח' קאסם כאל אפיזודה חולפת. הם ראו במותו קץ לסכנה שארבה ליהודים וסברו שעם כריתת ראשו של הדרקון, יצליח השלטון למנוע צמיחת ראשים חדשים. רבים האמינו שחיסול החבורה ישמש אזהרה המורה לקנאים הערבים מפני התארגנות בלתי-חוקית לצורך מלחמה ביהודים ובשלטון. שקענו באווירת גן-עדן של שוטים.

תגלית חקירת הקצין בסטה

חלים בסטה היה קצין משטרה נוצרי-קופטי. הוא נמנה עם מספר קציני המשטרה שהגיעו ארצה ממצרים עם כיבושה בידי הבריטים, על מנת לארגן כאן את המשטרה המקומית. הוא היה הממונה על מחלקת החקירות במחוז חיפה. מטה המשטרה הטיל עליו להמשיך בחקירת התעלומות הקשורות בכנופיית השייח' על מנת לעצור את אנשי החבורה ולהביאם לדין. בניגוד לפעילים רבים במערכת ההגנה היהודית ובקרב ראשי הישוב הוא היה יותר מציאותי. עפ"י שמועות שהופצו, בסטה קיבל מידע ממשטרת סוריה על שייח' קאסם כי האיש "הקדוש" נמלט ממולדתו לאחר שנידון ל-12 שנות מאסר על רצח. העיתונים לעומת זאת סיפרו כי חודשיים לפני נפילתו בקרב נידון השייח' ע"י שופט השלום בחיפה לשישה חודשי מאסר או לקנס 25 לא"י. על עדות שקר בפני בית הדין השרעי; זה האחרון בחר בקנס ושכח כי פעולה זו תעשיר את קופת האוצר הבריטי. סייד עוטיפי, שותפו הקרוב, שנפל בקרב ליד שייח' זייד, הגיע ארצה ממצרים והתיישב בחיפה. הוא עבד שם בנמל במנהל עבודה בהטענת פחם לאניות. עוטיפי היה הראשון מבין המצטרפים שהשייח' שיכנעו למסור לידיו את חסכונותיו - 400 לא"י - לצורך רכישת נשק. בחקירתו של בסטה נגלה כי מיד לאחר ההלוויה של "הקדושים", פתחו צעירים ערביים בחיפה באיסוף כספים ליצירת קרן עזרה למשפחות חללי הכנופייה. הוא פעל ללא ליאות כנגד פיאור שם הנופלים כגיבורים וקדושים. כשוטר, אלה נראו בעיניו פורצי חוק, סחטנים ורוצחים, ותו לא. עם תום תיק החקירה, מונה בסטה ע"י התביעה להופיע מטעמה בחקירה המוקדמת שנפתחה בג'נין. החקירה נמשכה שלושה ימים. היא התנהלה בפני שופט השלום הבריטי הראשי מירושלים, ויליאם קלייב קארי. זה האחרון שירת במנגנון המשפטי של טנגאניקה. הישיבות המייגעות נמשכו מ-9 בבוקר עד 5 לפנות ערב. בקרב עשרות העדים שהופיעו בישיבות הללו היו:

• קציני משטרה
• שוטרים
• רופאים
• שייח'ים
• איממים
• פלחים
• אנשי עיר שרובם ערבים וחלקם בריטים ושני יהודים

תיאור החקירה המוקדמת

ייצוגם של שמונה הנאשמים היה באמצעות סוללה של גדולי הפרקליטים הערביים בא"י, רובם אישי ציבור:

• מועין אל מאדי (חיפה)
• אסעד שוקיירי (עכו)
• עראף חג'אזי (חיפה)
• עוני ביי עבדול האדי (ירושלים)
• יעקב אל גאני (יפו)
• פואד עבדול האדי (אחיו של עוני ביי)
• עבדות לאטיף צלאח (שכם)
• סובחי אל חדרה (צפת)

 שישה מבין הנידונים היו עטורי זקנים בנוסח זקנו של השייח' קאסם המנוח; זקן זה הפך לסימן היכר של המיליטנטיות הערבית בא"י (הפלסטיניות) ובעליו נקראו "קאסמיטים". הנאשמים לא החמיצו אף תפילה. השופט נאלץ לערוך הפסקות בדיון כדי שהשמונה יוכלו לצאת לתפילות. בתום התפילות, כששבו לאולם המשפטים נהג אחד הנידונים להניף אגרוף באוויר תוך קריאה: "חי אללה, כולם יהיו תחת נעלינו!"

הופעת בסטה הייתה תקיפה ומלאת כבוד. גם עוזרו, המפקח מוסה גוראני נהג כך. הבעיה העיקרית שבפניה הועמד בסטה הייתה "השיכחה" שפקדה חלק מן העדים שהובילה לסטייה חדה ממש שמסרו למשטרה. הוא נאלץ לעמול קשה על מנת ש"זיכרונם" ישוב אליהם. הוא שכנע אותם כי אין להם ממה לחשוש משום שהשלטון יגן עליהם מפני כל איום. בכתבי האישום נגד הנאשמים, כולם בני 30 - 40, נכללו ארבעה פרטים:

• חברות בארגון נגד שקשר קשר לרציחת יהודים בא"י (כל השמונה).
• התנגדות לשלטון באמצעות ארגון מזוין והסתתרות במערות על מנת להגשים שאיפת רצח יהודים (כל השמונה).
• רצח הסמל משה רוזנפלד וניסיון לרצוח את השוטר אחמד מחמוד שנכח אתו, על מנת להימלט מעונש (ארבעה).
• רצח השוטר ר.ס.ט. מוט והניסיון לרצוח את השוטר ר.פ. רידר [שישה]. (כנען, עמ' 36).

כשהחליט להעמיד את השמונה בפני בית-הדין לפשעים חמורים, הכריז השופט קארי  את הדברים הבאים:

אתם, השמונה, מואשמים בקשר נגד חלק מהאוכלוסייה היהודית ועברתם בכך על החוק בדבר הסתה. לא חשוב אם יריתם בעצמכם ברוזנפלד. גם בעצם העובדה שהייתם במקום, סייעתם ליורים ולא מנעתם בעדם לפתוח באש, הנכם נחשבים ליורים בפועל. יריתם בשוטר מוט כדי להימלט מעונש. העובדה בלבד שנכחתם במקום, עזרתם בביצוע הרצח או לא מנעתם אותו, דיה כדי לראות אתכם כנאשמים ברצח מוט (כנען, עמ' 36).

כל אחד מהנידונים ביכר למסור עדותו בשעת משפטו "בצוותא עם כל החבורה".

סיכום

הלאומיות הערבית הארץ-ישראלית (פלסטיניות) אינה מאופיינת כלאומיות במובן המילולי, דהיינו השאיפות של עם או לאום להגדרה עצמית. היא מושרשת במיליטנטיות דתית הדוגלת באלימות דמים ברוטלית שמטרתה לחסל כל גורם זר. למעשה הפלסטיניות היא אידאולוגיה דתית שמטרתה להסית ולחסל את היהודים והבריטים. היא הוצגה במסווה של לאומיות על מנת לעמוד מול הציונות שנשאה אופי לאומי במובן המילה. הפלסטיניות הועילה לערבים בארץ לטעון לבעלות על הארץ בעבר ובהווה. משום קבוצות ג'יהאד אחרות איננה שונה. הפלסטיניות הפכה לאמצעי בלתי מעורער לאסלאם הקיצוני והפאן אסלאמי ברחבי הסהר הפורה לגירוש ה"זרים" מהמזרח התיכון. השייח' עז א-דין אל קסאם הנו דמות מפתח בלאומיות פיקטיבית זו. הוא מודל לחיקוי של ארגוני טרור של היום. הלאומיות הערבית הארץ ישראלית מושתתת על העקרונות ג'יהאד, מוג'הידין ו"מצוות השאהדה". מדובר בכפייה לאומית דתית קיצונית שהוביל למסע חסר רחמים נגד ערבים שהתנגדו לתנועת ההתנגדות הפלסטינית. השייח' קאסם ניצל את מעמדו על מנת להטיף לרצוח היהודים וכן העליל עלילות דם על מנת למשוך את ההמונים אל תנועתו. התנועה משכה אחריה אנשים שראו בדת כמקלט לחייהם העלובים. כפי שראינו היו גם כאלה שלא יכלו להתפרנס בכבוד ולכלכל את משפחתם שהצטרפו למטרה זו ולאו דווקא מטעמים דתיים. למרות יחסים טובים בין יהודים וערבים שראינו לעיל, אידאולוגיה דתית כה חזקה הובילה למעשים אכזריים נגד המתנגדים ולהתחזקות הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ. גם ערבים ששירתו בשורות הכוחות הבריטיים לא היו חסינים מפני הקיצוניים, ואף היו קרבנות לאיומים. אף לאחר חיסולו של המנהיג ה"דגול" נראה כי מורשתו - אותה השריש כה עמוק בקרב מאמיניו - לא פגה עם היותו "קדוש". האשליה בקרב היהודים כי נפילתו של השייח' תהווה אזהרה לקנאים האחרים הייתה לא יותר מ"אווירת גן עדן של שוטים". היה זה "השקט שלפני הסערה". כיום, בכל רחבי העולם ה"פלסטיני" מונצחים שמותיהם של בכירים בארגונים קיצוניים וביניהם שמו של השייח'. מכאן, ברור כי לא ניתן לכבות את אש הדתיות הפנטית. לא בדרכי שלום ולא באמצעות מלחמה. אמונה זו מהווה אנרגיה עצומה הגורמת למאמין לבצע מעשים לא אנושיים ולא קונבנציונליים למטרה "נשגבת" שלכאורה עליה הוא נלחם. המאמין לא רואה עצמו כמרצח או כפושע. הוא מאמין כי מלחמתו היא למען הצדק ולמען מטרות נאצלות. הוא חי בפנטזיה בה אויביו הם "שדים" בעוד הוא האביר הנאבק בדרקון האכזר. מלחמה בגורמים קיצוניים אלו מסוגלת להוות לא יותר מ"אקמול" לתופעה. עם זאת, אלה החושבים כי באמצעות שלום ניתן לפתור את הבעיה טועים ומטעים. ארגוני הג'יהאד, כגון חמאס וכו' אינם מעוניינים ליישם את רעיון שתי המדינות לשני עמים, היינו מדינה ערבית פלסטינית לצִדה של מדינה יהודית. הפנטים מחנכים מגיל צעיר כי היהודים אינם בני אדם בעלי רגשות, אלא שדים רעים שיש לחסלם. הפלסטיניות אינה מצומצמת לשטחים מעבר לקו הירוק, אלא לארץ ישראל כולה. המונח "שחרור פלסטין" משמעו טיהור האזור שבין הירדן לים מיהודים, אפילו כמיעוט במדינה אסלאמית. כל ההיסטוריה הישנה והמודרנית מוכיחה כי השקט הוא רק אמצעי מנוחה לקראת פעולת הטרור הבאה, דבר המוכיח כי דרכי שלום הם בגדר אשליה בלבד. אילו שירצו לחיות בשלום איתנו הנם כופרים שיש לחסלם. גם אלה שלא מאמינים עלולים להצטרף בגלל הטבות מובטחות למשפחותיהם. ניתן רק להתגונן מולם. יש לפעול נגד הפורעים כפי שפעלו הבריטים, היינו ביד קשה וקשיחה. יש לחזק את המתנגדים לאלימות ולדאוג לביטחונם. יש להתריע בפני העולם מפני תוצאות החינוך וההסתה לאלימות. כל עוד מוסדות החינוך הפלסטיניים מטיפים לתורה זו בבתי הספר ובכך משרישים אותה עוד בינקותה, נשמתו של השייח' תחיינה לעד.