באסם עיד: חייהם של ערביי יהודה ושומרון טובים לאין ערוך תחת שלטון ישראל

כתב 'ניוזדסק ישראל' וחוקר המזרח התיכון יוני רייני, שוחח עם באסם עיד, פעיל זכויות אדם פלסטיני ומתנגד חריף לארגוני החרם על ישראל.

באסם עיד תוקף את הרשות הפלסטינית. לטענתו, זו מעודדת הרג ברצועת עזה ופועלת נגד בני עמה.

הוא גם לא חוסך ביקורת מערביי ישראל ומחברי הכנסת הערבים. לדבריו, הם מושחתים וכל דאגתם איננה אלא לאינטרסים האישיים שלהם בלבד.

באסם עיד יוצא נגד האשמת ישראל באפרטהייד על ידי ארגוני השמאל בעולם. לפי ראות עיניו, חייהם של ערביי יהודה ושומרון טובים לאין ערוך תחת שלטון ישראל.

לחיזוק דבריו, הוא מצטט פלסטינים ביהודה ושומרון, האומרים לו בגלוי כי אינם רוצים לחיות במדינה פלסטינית עתידית.להערכתו, אם במצב הנוכחי תקום מדינה פלסטינית, תהיה זאת מדינה כושלת.

ראיון עם באסם עיד

מאת: יוני רייני

יוני: מאז הסכם אוסלו ועד להסדר קבע בעתיד יהודה ושומרון מחולקת לאזורים A,B,C. הרבה אנשים טוענים שהמצב בשטח מזכיר את הבנטוסטנים תחת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. מה לדעתך ההבדל בין ההסדר הנוכחי לבנטוסטנים בדרום אפריקה?

באסם עיד: קודם כל נדמה לי שהאנשים שמדברים כיום על האפרטהייד, הם אנשים חסרי כל מידע וידע באשר לאפרטהייד. הם אנשים שלא ביקרו בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד, ואפילו לא ביקרו במוזיאון של האפרטהייד – אחרי האפרטהייד. אז לצערי הרב, אני רואה היום אנשים שמתלבשים על המילה, כאילו זו החיה שהולכת לדפוק את העם הישראלי. לפי דעתי,אנשים היום מונעים יותר ויותר להגביר את השנאה וההסתה, כאשר הם מנסים לקשור בין ישראל לאפרטהייד. אני חושב שאם היום אנו הפלסטינאים נסתכל על עצמנו, אני חושב שיש לנו חיים תחת הכיבוש הישראלי, הרבה יותר טובים מאשר היינו תחת הכיבוש הירדני, ומה שיש היום תחת השלטון הלבנוני והסורי. ולכן היום, כאשר שומעים אותי בהרצאות ברחבי ארה"ב,ושואלים אם ישראל היא מדינת אפרטהייד, אני שולל זאת מכל וכל.

יוני: זה אכן ברור לנו, אבל כשאתה עוסק בהסברה, אתה נתקל תמיד בשאלה מה ההבדל בין הבנטוסטנים בדרום אפריקה לבין ההסדר ביהודה ושומרון.

עיד: מצד שני אני מנסה גם להסביר, כאשר אני נשאל על זה, שאנחנו הפלסטינאים הוכחנו לעולם כישלון גדול שמראה שאנחנו לא מצליחים לנהל מדינה. לכן אני משתמש בדוגמה של עזה אחרי ההתנתקות הישראלית מעזה ב-2005, אני תמיד אומר שאנחנו הרסנו בעזה את כל מה שנותר מהכיבוש הישראלי. אני חושב שזו דוגמה קלסית היום, לבוא אל מול העולם ולהוכיח את הכישלון שלנו בניהול העניינים היום יומיים שלנו. אני חושב שהמונח רשות פלסטינית [רש"פ] הוא יותר תאורטי מאשר מעשי. מעשית רש"פ אינה קיימת, אך תאורטית יש לה רק שם שמודפס על נייר – לא פחות ולא יותר. אני לא רואה היום שרש"פ מנסה באיזשהו שלב לדאוג לבני עמה, ולצערי הרב, אפילו את הכישלון שלהם הם מפילים על הכיבוש הישראלי.

יוני: אני מסכים איתך בנקודה הזאת. לפעמים שולפים לנו את הקלף שבעקבות האינתיפאדה השנייה והפיגועים, ישראל הקימה את גדר הביטחון, והביקורת העיקרית נגדה, שהיא לא הוקמה לאורך הקו הירוק, ולכן יש כביכול הפרדה גזענית בין הערבים והיהודים באזור.

עיד: הקמת הגדר לא הייתה לצורך פתרון הסכסוך, אלא כפי שציינת – זה היה לצורך הגנה עצמית. ולכן אני לא רואה בהקמת הגדר איזשהו פתרון. ומעולם, ישראל לא הציעה פתרון בין הישראלים לפלסטינים באמצעות הגדר. כל הזמן ישראל אמרה שזה גדר מניעה ביטחונית עקב הפיגועים שעשו, לצערי הרב, פלסטינים. אני הסתובבתי לאורך כל הגדר מקלקיליה ועד חברון, ואני שמעתי והייתי מאוד מופתע, כאשר שאלתי פלסטינים על הגדר, התשובה שלהם הייתה מדהימה: "אנחנו אשמים בזה" –הפלסטינים אמרו ככה: "אנחנו הפלסטינים אשמים בכל זה". אני חושב שהפלסטינים מתחילים להבין שכל מעשי ההתאבדויות והאלימות מצידם – פגעה בהם יותר מאשר עזרה להם. אני חושב שהם מבינים יותר ויותר שבעזרת אלימות הם לא ישיגו שום תוצאות.

יוני: אחד המכשולים המרחיקים אותנו מפתרון הסכסוך, נובע מהשוני בהגדרתו של כל צד את השלום. מוסכם שהגבולות בין המדינה הפלסטינית למדינה היהודית יתבססו על קווי 67 עם חילופי שטחים אבל הגישה אצל היהודים היא, שישראל תישאר עם סמלי היהודים – מגן דוד, המנון, וזכות שיבה ליהודים בלבד. לעומת זאת הערבים, לרבות אזרחי ישראל, מאמינים שלצד המדינה הפלסטינית צריכה לקום מדינה דו לאומית \ כל אזרחיה, וזכות השיבה לא תינתן ליהודים בלבד, והם אף טוענים שזו אפליה גזענית שמעידה על מדיניות אפרטהייד. האם ניתן לשכנע אותם לקבל את יוזמת השלום עפ"י ההגדרה הישראלית?

עיד: אני לא איש פתרונות של סכסוכים, ואני חושב שזה מוקדם להתחיל תאורטית לחשוב על הפתרון שאתה מציע. תמיד אני נוהג לומר, שהמאבק הישראלי פלסטיני הוא לא על הסכסוך, אלא יותר על פתרון הסכסוך. לפי דעתי אנחנו נאבק יותר כאשר נגיע לפתרונות. ולכן אני רואה שזה יותר מדי מוקדם לחשוב, האם צריכה להיות מדינה תחת מגן דוד או שהיא צריכה להיות מדינה תחת הלוגו של אל אקצא למשל. וזה בעצם נותן לי יותר ויותר להזכיר, שהיום לא רק בקרב הישראלים, אלא גם בקרב הפלסטינים, יותר ויותר אנשים מדברים על פתרון של מדינה אחת לשני העמים, דבר שלא היה קיים לפני 10 שנים. אולי כן היה קיים בקרב החברה הישראלית, אך מעולם לא היה קיים בחברה הפלסטינית"

יוני: טוב זו גם שאלה מה יהיו הסמלים של מדינה אחת?

עיד: נכון! אבל כעת לפי דעתי עדיין מוקדם לבוא להגיד מהם הסמלים של המדינה הבאה, כי עדיין אין כאן איזשהו סטטוס קוו,לא רק בין הפלסטינים עצמם אני ולא רק בין הישראלים עצמם, לדבר על פתרון מדינה אחת. אני לא חושב פה איזשהו סטטוס קוו, אני לא חושב שיש עדיין מחלוקת. אני חושב שרוב הישראלים נגד מה שנקרא מדינה אחת לשני עמים, כי כל יהודי היום חושב וחולם על מדינה יהודית ולא רק על מדינה ישראלית. יש היום המון כנסים שמתקיימים ברחבי העולם על פתרון של מדינה אחת, אך באף כנס לא הוזכרו הסמלים שיהיו למדינה הזאת.

יוני: אני אגיד לך, זה מזכיר לי אמירה של חאלד אבו טועמה באחת הכתבות שהוא מעדיף להיות אזרח סוג ב' בישראל, מאשר להיות אזרח מן המניין במדינה ערבית לרבות פלסטין.

עיד: לא לא, אתה הולך כל כך רחוק, תראה מה הוא כתב שנה שעברה ב– gatestoneinstitute.org שהערבים הישראלים אינם מוכנים לחיות תחת שלטון פלסטיני, אני חושב שזה אומר הרבה.

יוני: עם זה אני מסכים איתך. השאלה היא, מה עדיף להם? לחיות תחת ממשל יהודי ובו זכויות שיבה ליהודים והם יחיו כמיעוט עם זכויות וחובות, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, או עדיף להם לחיות במדינה דו לאומית \ כל אזרחיה במדינה ללא לאום ספציפי?

עיד: אתה שואל על הערבים ישראלים נכון? אני לא שייך להם. אבל אני מגדיר את הערבים הישראלים כאנשים שחיים תחת זהות חצויה ויודעים מתי לומר שהם ישראלים, ומתי לומר שהם פלסטינים. אני מאוד כועס על דרך ההתנהגות של הערבים הישראלים. אני פעם חלמתי כשגרתי במחנה הפליטים שועפאט בירושלים, שאולי הערבים הישראלים יוכלו לשמש לגשר עמיד לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. אני חושב שהם היחידים בעולם, להם יש את היכולת לפתור את הסכסוך הערבי ישראלי,אך לצערי הרב, בהתנהגות שאני רואה היום בקרב הערבים הישראלים, ובעיקר חברי כנסת ישראלים, איבדתי אמון במה שנקרא ערבי ישראלי.

ואני חושב שהערבים הישראלים צריכים למצוא לעצמם הנהגה שתחליף את ההנהגה שיש להם היום. אני חושב שההנהגה הערבית שנמצאת כיום בישראל, היא הנהגה מושחתת, היא הנהגה שיותר מעניין אותה האינטרס האישי והפוליטי, מאשר האינטרס העממי. ולכן כואב לי, כאשר אנשים רצים לקלפיות כל 3 – 4 שנים ובוחרים באותם אנשים, אני יודע שישנם חברי כנסת שמכהנים 20 שנה בכנסת. מתי האנשים האלה יוחלפו? הם תרמו אפס תרומה לבני עמם, ולכן אני לא כל כך אוהב להרחיב בעניין הערבים הישראלים וההנהגה הערבית בישראל.

יוני: בהרבה כתבות ובראיונות איתך, שמתי לב שאתה בעצם תומך ברעיון שתי המדינות ואתה חושב שעל ישראל לסיים את ה"כיבוש" [הימצאותה ביו"ש], אך יש כאן סתירה, מצד אחד אתה אומר שישראל צריכה לסיים את ה"כיבוש", אבל מצד שני החיים שלהם הרבה יותר טובים תחת שליטה ישראלית ממה שהם ימצאו לעצמם, רש"פ או כל דבר אחר.

עיד: אתה צודק. אני חושב שראשית כול, לפני כל פתרון אני מחפש הנהגה פלסטינית אלטרנטיבית. כשאני מדבר על ישראל שצריכה לסיים את הכיבוש, אני תמיד הדגשתי שקודם כול צריך למצוא הנהגה פלסטינית רצינית שלוקחת בחשבון את האינטרס הציבורי ולא את האינטרס האישי. אחרי שהפלסטינים יצליחו למצוא את ההנהגה האמיתית שלהם – אז אולי יהיה אפשר לדבר על פתרון לעתיד. אך אם אתה אומר לי ושואל אותי, האם אתה בעד מו"מ מחר בבוקר? אני אומר לא! אני לא בעד! לכן אני אומר בהרצאות שלי, שאסור לעולם היום לשים דגש על כל העניין של הפוליטיקה של הסכסוך ועל הפתרונות.העולם צריך היום לבנות את המדינה הפלסטינית, אני היום נגד זה שצרפת תכיר במדינה פלסטינית. איזו מדינה צרפת הולכת להכיר בה? מדינה שאין בה תשתית של מדינה, מדינה שאין בה כלכלה של מדינה, או מוסדות של מדינה, מדינה שיותר מ-52אחוזים מתושביה מתגוררים במחנות הפליטים בעזה ובגדה [יו"ש]. זו לא המדינה שחלמתי עלייה, זו לא המדינה שאני רוצה שהעולם יכיר בה. אני רוצה שהעולם יעזור לנו לפני שיכירו במדינה שאינה קיימת.

יוני: הנושא הבא הוא עזה – נושא שקשור למחקר שערכתי ב-2014. ישראל אומרת שהיא יצאה מעזה ב-2005 וסיימה את הכיבוש בעזה, אבל ארגוני זכויות אדם מאשימים את ישראל על כך שלמרות היציאה מעזה ב-2005 היא עדיין שולטת ברצועה.הסיבות להאשמה שלהם הן שיש לכאורה מצור על עזה בעקבות השתלטות חמאס ביוני 2007, ישראל מספקת חשמל לרצועה וכו'. עם זאת התנהל מו"מ בין הצדדים בחודשים ספטמבר ונובמבר 2005. ההסכם ההוא כלל נסיגה מהמעטפת החיצונית והקמת נמל תעופה ונמל ים באזור. ברור לגמרי שאם רק ב-2007 החל "המצור", הוא לא היה ב-2006 וכי היו להם חיים טובים יותר. אלא שהתוצאה הייתה ירי מאסיבי של 946 קסאמים ב-2006, בעוד סך–כול הקסאמים שנורו בחמש השנים הקודמות ל-2006, לא הגיע למספר כזה. מה הסיבה לכך ?

עיד: אני חושב שלעזה יש סיפור מאוד מוזר, אף אחד בעולם לא מצליח להבין אותו .קודם כול, אני חושב שההרגשה בתוך עזה, ואני אומר זאת על סמך השיחות שאני מנהל עם המון אזרחים המתגוררים בעזה, שהכעס שלהם מופנה כלפי מצרים,מאשר כלפי ישראל.

אם היום נסתכל על המפה הפוליטית של עזה, אנו נמצא שיש ארבעה גורמים הפועלים ברצועה: המצרים, רש"פ, החמאס,וישראל. אם ניקח את המצרים ואת רש"פ בגדה, אני חושב שהאינטרס שלהם איך לגרום להרג ברצועת בעזה – בעוד האינטרס של ישראל והחמאס זה איך לשקם את הרצועה, תקשיב טוב למה שאני אומר! ישראל רוצה לשקם את עזה, ורש"פ רוצה לתרום יותר ויותר הרג לעזה. למה? המצרים רואים היום בחמאס ארגון טרור, המצרים רואים בחמאס כפרטנר במאבק הטרוריסטי המתנהל בחצי האי סיני, רש"פ מאמינה שכל עוד מצרים לוחצת על עזה, הדבר יסלול את דרכה של רש"פ לחזור ולשלוט בעזה. אם החמאס וישראל מעוניינים בשיקומה של עזה, אז מהי המחלוקת בין ישראל לחמאס? שהחמאס רוצה לשקם את המנהרות והיכולת הצבאית שלו, ישראל אומרת בשום פנים ואופן, השיקום חייב להיות בבתים ולמקומות שנהרסו במהלך המלחמה בקיץ 2014 [צוק איתן]. זה בדיוק איך אני רואה את רצועת עזה. אין לי ספק שהאזרחים ברצועה יודעים שהמצור האמיתי הוא דווקא של המצרים, יותר מאשר מהצד הישראלי.

היום ישראל עדיין מספקת את החשמל, המזון והתרופות, אמנם ישראל מוכרת את זה, אך היא עדיין מספקת. אני לא ראיתי מאז 'צוק איתן' ועד היום מדינה ערבית אחת שהתחברה לרצועת עזה, או ניסתה באמת לעזור לרצועת עזה. אם ניקח את טורקיה וקטאר הרי זה מאבק פוליטי בניהם שמתנהל על שטחה של רצועת עזה, אני לא מאמין שהטורקים והקטארים אוהבים את עזה. אז לכן ישראל בוויכוח הפוליטי הזה מקבלת צעקות ונביחות, כי הרי על מי הם ינבחו? על המצרים? המצרים הם חברים שלהם, אז יותר קל להם ויותר לאומני בשבילם, לנבוח על ישראל מאשר על מדינה אחרת בעולם.

יוני: בעניין ה BDS-וסימון מוצרים מיו"ש. האם לדעתך זה חשוב שיש מפעלים, כמו סודה סטרים…

עיד: יש לי עמדה מאוד ברורה בעניין הזה, ונתתי עשרות הרצאות. אני כל הזמן אמרתי שאם האירופאים לא יקנו את המוצרים של ההתנחלויות – הפלסטינים יקנו אותם. הפחד שלי, שעניין הסימון של המוצרים, יביא לסגירת אתרים בהתנחלויות, מה שיגרום למצוקה כלכלית לפלסטינים. זו כל הבעיה שלי. כי אני היום קראתי בעתון [הארץ 23.5.2016] שהפלסטינים הגישו בג"ץ על איזשהו חלקת אדמה בענתות שישראל סיפחה לכפר אדומים או מצודת אדומים, לא תאמין מה הייתה תגובת המדינה!תגובתה הייתה שהפלסטינים מתחילת ההתנחלויות מרוויחים משגשוג כלכלי. הפלסטינים מרוויחים מבניית התנחלויות מהישגים כלכליים אדירים. אני לא יכול להכחיש את זה. אני מסתובב יום יום בשטחים. אני רואה הרבה רכבים פלסטינים שחונים בכניסה לכל ההתנחלויות ואני יודע על לפחות 15,000 שנכנסים יום יום להתנחלויות לעבוד. אני כפלסטינאי לא יכול להחרים את ישראל, אולי באירופה יכולים כי יש להם אלטרנטיבה, לי אין אלטרנטיבה. מצד שני, אני בא לקהל ואומר: "בסדר,תקראו לפלסטינים להטיל חרם על ישראל", אבל בואו נחשוב קדימה? אם ישראל תכריז חרם על הפלסטינים, מה יקרה להם?האם ארה"ב או אנגליה יספקו לנו מזון? האם צרפת תספק לנו תרופות? מה יקרה לנו אם ישראל תחרים את העובדים הפלסטינים? לצערי הרב, אני אומר לך, ישראל נמצאת בוויכוח פוליטי בין אנשים ובין מדינות – לא פחות ולא יותר. כל הוויכוח הפוליטי הקיים היום מצד העולם כלפי ישראל לא משפיע עליה, ישראל רק הולכת מתרחבת, מתחזקת, ומשגשגת – זה מה שאני רואה.

יוני: אני מודה לך על הריאיון.

שאלת א"י והאו"ם (1945 - 1947)

President Harry S. Truman addressing the United Nations Conference in San Francisco, California. From left to right: Unknown person, President Truman, Harry Vaughan, Secretary of State Edward Stettinius, and Alger Hiss. Armed Service personnel and the flags of nations are in the background. (Original is oversize). (26 June 1945)

הקדמה

האסיפה המיוחדת הראשונה של העצרת הכללית של האו"ם (28 באפריל - 15 במאי 1947) הייתה אירוע חשוב בתולדות האו"ם. אסֵפה זו שכונסה בתקופה קריטית בהיסטוריה של ארץ ישראל, השפיעה משמעותית על החרפת בעיית א"י. אסֵפת המעצמות התקיימה בצל פעולות טרור, הוצאות להורג, דיכוי, פעולות תגמול ומעל לכול - בצל מצוקתם הטרגית של קורבנותיו של היטלר. שנתיים לאחר תום המלחמה הוטרדו ונרדפו ניצולי השואה ע"י ממשלת בריטניה אשר ביד קשה מנעה מהמעפילים להגיע אל הבית הלאומי של היהודים שהתחייבו המעצמות להקימו ב-1922. באשר לאו"ם, התמודדותו עם בעיית א"י הייתה הססנית. לראָיָה, המילים "ארץ ישראל" (פלשתינה) ו"יהודים" לא הוזכרו בשני הנאומים הראשונים של העצרת הכללית של האו"ם. לעומת זאת, ו. הרשל הביע באופן משכנע ביותר את חששה של משלחת ארה"ב כדלקמן:

אנו מאמינים שייתכן כי תהיה זו ההזדמנות האחרונה לפתרון הבעיה בדרכי שלום והוגנות. אם תוחמץ הזדמנות זו, תוהו ובוהו והפרעות עלולים לגרום לאופי נוראי בא"י. הארץ תהיה הרוסה מבחינה פיזית ומוסרי.

תיאור אסיפה מיוחדת זו מתבסס על המסמכים והרישומים המדויקים של העצרת הכללית של האו"ם ועל המסמכים הרשמיים שפורסמו ע"י האו"ם במהלך הכינוס. הארכיונים הדיפלומטיים של מדינות החברות באו"ם נפתחו לפני ההיסטוריונים (אולי למעט חלק זעום) ומכאן ש"דקות האספות הסודיות" כבר ידועות ברובן. להלן הפרק הראשון מוקדש לסיכום הגישושים הראשונים בנושא א"י באו"ם מוועידת סן פרנסיסקו (1945) עד לאסיפה המיוחדת (1947). בפרק זה דברי רקע על התייחסות האו"ם לשאלת א"י, ובשלושת הפרקים הבאים ידונו הנושאים הבאים:

• התפתחויות באסֵפה המיוחדת עצמה ב"אגם ההצלחה" וב"מאבק האג'נדה".
• בעיותיהם של "גופים חיצוניים" באו"ם, הוועדה המיוחדת והרכבה ומונחי יסוד.
• המקרה כפי שהוצג על ידי יהודים וערבים ואפיון העמדות של הממשלות השונות.

לבסוף, בפרק האחרון נדון ב"צעדי הביניים" שננקטו לפתירת הבעיה. בתחילת האסיפה המיוחדת הובהר למשתתפיה שחומרי הפגישה ישמשו מדריך לגופים של האו"ם, כגון מדריך לגופים של האו"ם שהם עשויים לטפל בעתיד בבעיה של א"י. נציג אורוגוואי, פאברגט, חש שהוועדה המיוחדת לא "הולכת לבצע את עבודתה מבודדת במרחב ובזמן. יש לה נקודת התייחסות קודמת, ונקודת המוצא שלה היא בדיוק דיוני ועדה זו. היא לא תגביל עצמה רק למכתב ההמלצות שאנחנו הולכים להכין לה; יהיו לה דברים אחרים שמעסיקים אותה – מהדיונים שכבר נדונו בוועדה הראשונה יכתבו את ההוראות לוועדה הנדונה. נציג הרפובליקה הפליפינית, גנרל קרלוס פ.רומולו הצהיר כדלקמן:

לחברי ועדת חקירה המיוחדת, אני מקבל את זה, יש מנדט בלתי כתוב, מלבד תנאי התייחסות שלבסוף אנו עשויים לאשר, לקחת בחשבון את כל הדוחות וההצהרות שנעשו כאן ובוועדה במהלך עבודתם.

מוניז, הנציג הברזילאי, טען כי:  

מבחינת ההתייחסות [של הוועדה המיוחדת] אי אפשר להתנתק מהדיון הכללי שנערך בוועדה הראשונה. לא ניתן יהיה לומר שאבד הכלח על מילה מאיזו שנאמרה.  

למאמר זה חשיבות רבה דווקא בתקופה זו, אשר בה חוזרות ונשנות פניות הרש"פ לאו"ם במטרה להשיג מה שלא עלה בידי הערבים להשיג בעבר, היינו הפרת החוק הבין-לאומי בעניין א"י שכבר הוכרז בסן פרנסיסקו (סעיף 80, הסעיף הארצישראלי) וחיסולו הטוטאלי של הבית הלאומי של היהודים. חלק הארי ממאמר זה נשען על ספרו של ד"ר יעקב רובינסון (/ רובינזון)  "ארץ ישראל והאומות המאוחדות: הקדמה לפתרון". בספר זה מסמכים, תעודות וציטוטים חשובים ביותר  מוועידת סן פרנסיסקו (1945) אשר בה ניסחו את האמנה הבינלאומית ועד האסיפה המיוחדת (1947). כל אלה נוגעים לזכויותיה של המדינה היהודית. נוסף על כך, רשימה מקיפה של כל המסמכים הנוגעים לפרשייה זו כלולה במסמך A/INF/7  וב-Add.1. ד"ר רובינסון השתמש במסמכים כפי שפורסמו במהלך הישיבה המיוחדת בגרסה האנגלית. למרות האיכות הגבוהה של "הפרשנויות" טרח רובינזון להשוות אותן למקור הצרפתי, למקור הרוסית ולמקור הספרדית.

מקורות מידע

ד"ר יעקב רובינסון היה משפטן, מגדולי עורכי הדין בליטא, פוליטיקאי ליטאי, דיפלומט, פעיל ציוני, מחנך ומרצה. ייסד את הגימנסיה העברית בווירבאלן ושימש כמנהלה. מעורכיו הראשונים של היומון היידי הציוני "די אידישע שטימע", חבר בסיים (פרלמנט) הליטאי מטעם הסיעה היהודית, ויועץ משפטי במשרד החוץ הליטאי ובמשלחת ליטא בבית הדין הבינלאומי לבוררות בהאג בסוגיית ממל. בסוף שנת 1940 היגר לארצות הברית, עמד בראש המכון לענייני יהודים, ושימש מרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת קולומביה. ב-1945 היה יועץ לתובע של ארצות הברית במשפטי נירנברג וב-1961 - יועץ לתובע של מדינת ישראל במשפט אייכמן. כן היה ממנהלי יד ושם. בשנים 1995-1979 הוענק פרס ע"ש יעקב רובינסון מטעם איגוד יוצאי ליטא בישראל. עם תום מלחמת העולם השנייה וייסוד האו"ם התמקד רובינזון בשתי בעיות יסוד עיקריות: 

• כינון מדינה יהודית והבטחת קיומה וביטחונה.
• חיסול, ככל שניתן, השפעת השואה על הניצולים.

הוא היה מוכן ומזומן לשרת את כל שלוש המשלחות היהודיות (משלחת הקונגרס היהודי העולמי, משלחת הסוכנות היהודית ומשלחת הוועידה היהודית אמריקאית - American Jewish Conference) שהשתתפו באפריל-יוני 1945 כמשקיפות בוועידת האומות המאוחדות בנושא ארגון בין-לאומי בסן פרנסיסקו בה נחתמה מגילת האומות המאוחדות. הדבר הוביל לניסוחו הסופי של סעיף 80 המופיע בפרק 12 במגילה זו. ב-1946 הוזמן על ידי מזכירות האו"ם, לסייע בארגון נציבות האומות המאוחדות לזכויות אדם (UNCHR),‏ ולאחר מכן היה חבר אותה ועדה. ב-1947, כאשר העלתה ממשלת בריטניה את בעיית ארץ ישראל לפני האו"ם, התמנה ליועץ המשפטי של משלחת הסוכנות היהודית לארץ ישראל בניו יורק. תפקידיו אלה היוו מקור השראה לחיבורו החשוב:

 Palestine and the United Nations: Prelude to Solution. 

בעקבות הכרזת העצמאות של ישראל ב-14 במאי 1948, הפכה משלחת הסוכנות למשלחתה הקבועה של ישראל באו"ם, וד"ר רובינסון נתמנה ליועץ בה, תפקידו זה מילא עד 1957. כתור יועץ השתתף במושבים של עצרת האו"ם, בישיבות מועצת הביטחון ובמוסדות אחרים של האו"ם.‏ אף שישב דרך קבע בניו יורק, עקב מקרוב אחר מהלך המאורעות בישראל. בשנים שסייע בארגון המחלקה המשפטית של משרד החוץ הישראלי,  העמיד את ניסיונו הרב במשרד החוץ הליטאי לרשות מדינת ישראל. ב-1951, יחד עם אחיו ד"ר נחמיה רובינסון, נטל חלק פעיל במשא ומתן עם מערב גרמניה לגבי שילומים לנפגעי הנאצים שהתנהל בוואסנאר (Wassenaar), ליד האג בהולנד, המקום אשר בו ישבו הצדדים המתדיינים על המדוכה ועיבדו את "הסכם-לוקסמבורג". הסכם זה נחתם בספטמבר 1952 (בבית העירייה של לוקסמבורג בין ישראל לגרמניה). את כל הידע והניסיון שרכש במגעים עם גרמניה בעבר (בשנות היותו בשבי הגרמני ולאחר מכן בעת טיפולו בסוגיית ממל מה גם שהיה דובר גרמנית שוטפת) השקיע עתה במגעיו עם הגרמנים על נושא השילומים. ד"ר יעקב רובינסון שימש חבר המשלחת הרשמית של ממשלת ישראל והיה אחראי להיבט המשפטי של ההסכם שהושג עם ממשלת בון. ב-1957 מונה באופן טבעי על ידי ממשלת ישראל ליועץ לוועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה, ולאחר מכן ב-1965-1964 השתתף בהקמתה של קרן הזיכרון לתרבות יהודית (Memorial Foundation for Jewish Culture) מכספי השילומים מגרמניה, בניו יורק. רובינסון נמנה עם המייסדים של יד ושם והרבה במחקרים בנושא השואה ובמפעלים אחרים במסגרתו ובמסגרות אחרות (ויקיפדיה, ערך יעקב רובינסון).

מתוך:

• ויקיפדיה - יעקב רובינסון.

מאבק בין הגורמים הנוגעים לשאלת ארץ ישראל

אם מאינסטינקט אם משיקול דעת נראה כי לגורמים השונים המתעניינים בבעיית א"י יש מה לומר. כבר באפריל 1945, כאשר ועידת האו"ם לארגונים בינלאומיים (UNCIO) נפתחה בסן פרנסיסקו החלו מדינות ערב, הסוכנות היהודית לא"י ובריטניה (שלא לדבר על גורמים אחרים) להתחרות ביניהן על עמדותיהם. תתי הפרק הראשון והשני מוקדשים בעיקר לתיאור הצעדים שננקטו ע"י הערבים. בתת הפרק השלישי נעסוק בפעולותיה של בריטניה, שהגיעו לשיאן ב-2 באפריל 1947 כאשר ממשלתה הגישה למזכיר הכללי של האו"ם את הבקשה להציב את שאלת א"י על סדר היום של האסיפה הכללית.

סן פרנסיסקו, לונדון, ז'נבה, ניו יורק

ב-25 באפריל 1945 התכנסה ועידת האו"ם לארגונים בינלאומיים (UNCIO)  לאימוץ אמנה. בין 51 המדינות המשתתפות היו מצרים, עיראק, לבנון, סעודיה וסוריה.  האירועים הבאים קדמו להתכנסות זו: ב-16 בינואר 1943 הכריזה עיראק מלחמה על גרמניה, איטליה ויפן, ובאותו יום, הודיעה על דבקותה בהצהרת האו"ם של 1 ינואר 1942. עם זאת, לא נטלה חלק בשום פעולה צבאית. מאוחר יותר,  ב-26 בפברואר 1945 הכריזו מצרים וסוריה מלחמה על גרמניה ויפן והודיעו על דבקותם בהכרזה ב-27 בפברואר וב-1 במרס 1945. כעבור יום הכריזה לבנון מלחמה על גרמניה ויפן. כמו כן, גם לבנון דבקה בהכרזה. באותו תאריך, 1 במרס 1945, הכריזה ערב הסעודית מלחמה על גרמניה ויפן ובאותו יום הודיעה גם היא על דבקותה בהכרזה.^[1]

כזכור, 1 במרס 1945 היה המועד האחרון של הכרזת מלחמה על גרמניה ועל יפן כדי להתקבל לוועידת סן פרנסיסקו .^[2] בה בעת שהצעות "דמברטון אוקס" לארגון בינלאומי כללי  (אוקטובר וושינגטון, מיום 7 באוקטובר 1944) לא הכילו הוראות לעניין סילוק שטחי מנדט לשעבר, היה ברור שבעקבות החלטה עקרונית בוועידת יאלטה, תהיה באמנה התייחסות לנושא זה. עקב הצֶפִי להתפתחות זו, הגישה הסוכנות היהודית לא"י תזכיר לוועידת סן פרנסיסקו. לפי סעיף 12 בתזכיר "הכרחי להעניק הגנה יעילה כדי להבטיח ולשמiר זכויות יהודיות התלויות בפעולת מילוי ההתחייבות להקים לאומיות יהודית בארץ ישראל". לשם כך הוצע:

א. לאור אופיו הייחודי של המנדט על א"י ולאחר מכן הזכויות המיוחדות של העם היהודי, אין לנקוט בוועידה בסן פרנסיסקו שום פעולה שלא תהיה עקבית או כזו שפוגעת בזכויותיו המיוחדות של העם היהודי בכפוף להצהרת בלפור ולמנדט על א"י, וכל הזכויות במפורש שמורות ומוגנות.

בתזכיר משלים מ-8 במאי 1945, חזרה והודגשה הדרישה לשמירת זכויותיו של העם היהודים בכל הקשור לא"י:

לא הצעה אמריקאית או לא הצעה בריטית מספקות בצורה מקיפה את שמירת הזכויות והרשאות הקיימות בכפוף למנדט של חבר הלאומים. סעיף כזה יהיה בתיאום לא רק עם הדרישות לצדק ולא רק עם התיאוריה של זכויות קניין, אלא גם עם המסורת בת המאה שנים של ההיסטוריה האירופית וההיסטוריה האמריקנית לפיהן אין לאפשר לשום מלחמה לפגוע בזכויות ובאינטרסים מוקנים אלה. הצורך לספק שמירה כזו הנו הכרחי יותר בשל העובדה שהגדרת מטרות הנאמנות בהכרח חייבת להיות מנוסחת במונחים כלליים מאוד כדי לאפשר את אופיו הייחודי של המנדט על א"י עם הדינמיקה שלו בעניין האוכלוסייה ומטרתו ליצור בית לאומי לאנשים העתידים לעלות ארצה. על כן הוצע שמה שלא יהיה הנוסח הסופי של הפרק על נאמנות, חייב להיכלל סעיף השמירה [על הזכויות]:  

"שום הסדר נאמנות אינו רשאי לשלול מאיזה עם או מאיזו אומה את זכויותיהם או את הטבותיהם שנרכשו, או לפגוע באיזשהם חובות שהטילו מנדטים קיימים המוחזקים בידי חברי האו'ם." 

נייר העבודה לפרק של האמנה על שטחים והסדר לנאמנות בין-לאומית הכלולה בסעיף ב ', פסקה 5, לפיה:

למעט מה שהוסכם בהסדרי נאמנות בודדים, הצבת כל שטח נתון למערכת הנאמנות, לא ניתן בפרק לפרש דבר שישנה באיזשהו אופן זכויות כלשהן של מדינה כלשהי או של עם כלשהו בשום שטח.

פסקה זו נבעה מחששם של המעצמות המנדטוריות וגם מהחשש של תומכי העם היהודי בעניין א"י. מדינות ערב יצאו בהתקפה חריפה נגד פסקה זו. לפי פסקה ב1:

1. הארגון צריך להקים בסמכותו מערכת נאמנות בין-לאומית לאדמיניסטרציה ולפיקוח על השטחים העשויים לעמוד בכוחות עצמם  ע"י הסכמים פרטניים בעתיד ולהגדיר את האמצעים המתאימים למטרה זו.

בעבר הניסיון של הנציג המצרי במפגש השביעי של ועדת ii / 4 למחוק את המילים "ע'י הסכמים פרטניים בעתיד" מפסקה ב1 נכשל. ככל הנראה, המטרה האמתית של תיקון זה הייתה, לבצע אוטומטית את המעבר ממנדט לנאמנות  מבלי שיהיה [המנדט] כפוף להסכם נוסף כלשהו. הנציג המצרי הציע שההתייחסות להסכמים פרטניים תהיה נגע לפרט שלא נפל כראוי בתוך סעיף העוסק בעקרונות כלליים; יתר על כן, משמעותו הייתה מעורפלת. לעומת זאת, באופוזיציה נטען כי המילים שהציעו למחוק היו מרכיב חיוני בהחלטה, להקים מערכת נאמנות ולא ניתן להסירן מבלי ליצור בלבול. לפי פסקה ב3:

מערכת הנאמנות יכולה לחול רק על שטחים שבקטגוריות הבאות שתחול עליהם עקב סידורי הנאמנות: הניתנים לעמוד מכוחם באמצעות הסכמי נאמנות:

א. שטחים מוחזקים כעת תחת מנדט; ב. שטחים העשויים להיות מנותקים ממדינות אויב כתוצאה ממלחמה זו (מלחמת העולם השנייה); ו- ג. שטחים שמרצון נתונים למרות המערכת ע"י מדינות אחראיות לממשל שלהם. זה יהיה עניין להסכם הבא בנוגע לאיזה שטחים יהיו נתונים למרות מערכת הנאמנות ובאלו תנאים.

המנדטים הקיימים הובאו בכפוף למערכת המנדטורית של חבר הלאומים באמצעות הסכם פרטני, ושלושת סוגי השטח הנדונים יכולים להיות נתונים למרות מערכת הנאמנות החדשה רק ע"י הסכמים דומים. מהמילים השנויות במחלוקת משתמע שאף שטח אינו יכול להיות נתון למרות נאמנות בצורה כלשהי של פעולה חד-צדדית. בפגישה השמינית של ועדת II / 4 נעשה ניסיון ערבי שני להשיג אותה מטרה כאשר הנציג המצרי שנתמך  ע"י הנציג עיראקי, הציע לנסח את פסקה ב3 כדלקמן:  "מערכת הנאמנות צריכה לחול על ... (ב) כל השטחים המוחזקים כעת תחת מנדט ...". ההתנגדות לתיקון המוצע באה בהתבסס על כך, שהתיקון היה צריך את האפקט של יצירת מערכת כפויה, וכן אפקט של חקיקת חוקים מעבר לסמכותה של הוועידה. הדבר גם יפגע בהחלטות שצריך להשאיר לפגישות הבאות של האו"ם. מערכת הנאמנות המוצעת תהיה שונה במידה ניכרת ממערכת המנדטים של חבר הלאומים, ולכן הצורה הפשוטה של העברת הזכות שהוצעה ע"י הנציג המצרי לא מעשית. כעת אין מצפים משום מעצמה בעלת מנדט להמשיך ולקבל אחריות תחת מערכת חדשה, מבלי שנטלה חלק בהחלטה על התנאים המתוקנים של האמון שלה. גם התיקון הזה נכשל. בפגישה התשיעית של ועדת ii / 4, דנו בפסקה 5 (כפי שתוקנה על ידי משלחת ארה"ב),שניסוחה כדלקמן:

פרט לכפי שהוסכם בהסדרי נאמנות בודדים שנעשו תחת פסקה 4 ו- 6 המציבים כל שטח נתון למערכת הנאמנות, לא ניתן בפרק זה לפרש דבר שישנה בכל דרך זכויות כלשהן של אף מדינה או של אף עם באף שטח, או את תנאיו של אף למנדט.

במהלך הפגישה תקף נציג מצרים שתי נקודות: בנוגע לסעיף "פרט לכפי שהוסכם בהסדרי נאמנות אישיים", רצה שצורת הריבוי "עמים" תוחלף ל"עם בכל שטח". בתמיכתו של התיקון האחרון נטען כי הניסוח של פסקה 5 לא מצביע בבירור על העם שזכויותיו נועדו למיגון. מנגד, התיקון שהוצע ע"י נציג מצרים לעשות ההפך ממה שהתכוונו, נדחק. זה עלול להקפיא מצבים קיימים ויהיה בלתי אפשרי להגדיל את זכויותיו של העם בשטחי המנדט. עפ"י הצעתו של נציג עירק שנתמכה ע"י הנציג המצרי, פעולות על פסקה 5 נדחו על מנת לספק לנציג מצרים ולנציג ארה"ב ליצור הרמוניה בנקודות מבטם. כאשר אותה פסקה הועלתה בישיבה שלאחר מכן (העשירית), נראה כי לא הושגה הרמוניה בין השניים. נציג ארה"ב קבע כי פסקה ב' 5 נועדה להיות פסקה משמרת. הוא רצה שדיוני הוועדה יראו שכל הזכויות הקיימות נותרו ללא שינוי - שהן לא גדלו ולא פחתו בעקבות אימוץ האמנה. כל שינוי יוותר להסכמים עתידיים. היו"ר הציע כי הצהרה זו תתועד. ניסיון שני מצד נציג עירק שנתמך שוב ע"י הנציג המצרי, לדחות דיון נוסף על פסקה ב' 5 בהסתמך על כך ש"בפסקה זו ישנן שאלות חשובות ביותר למשלחות מסוימות ושצריך יותר זמן לעיון נוסף" גם כן נכשל. ההתקפה נגד הביטוי "לאף עם" חודשה ע"י נציג סוריה שרצה להגביל זכויות ל"עמים של השטח הנוגע לדבר". מצדדי התיקון אמרו שזה עלול לשלול תביעות לזכויות ע"י עמים השוהים מחוץ לשטח הנוגע לדבר. אם זכויות אלה קיימות, עליהן להישמר ע"י המדינות שעם כזה שייך אליו, לא ע"י העמים עצמם. מתנגדי התיקון קבעו כי שמירה על זכויות מסוימות, פסקת ההגנה על הזכויות, תיחלש באופן רציני. התיקון הסורי נפל בהצבעה. 26 הצביעו נגד לעומת 5 שהצביעו בעד. הוועדה אימצה את פסקה 5 ברוב של 29 בעד ו-5 נגד. אותה עת, על מנת לתת את הדעת ל"הצעה שנציג עירק היה רוצה להעלות", נערכה הצבעה מתוך הבנה שהשיקול הבא של הפסקה לא יימנע. בישיבה ה-13, ניתוסף משפט נוסף בפסקה ב' 5 בעת הופעתה:

פרט לכפי שהוסכם בהסדרי נאמנות בודדים, שנעשו בפסקה 3, 4 ו- 6, המציבים כל שטח נתון למערכת הנאמנות, ועד שהסכמים מסוג זה יגיעו לסיכום, לא ניתן בפרק זה לפרש דבר שישנה בכל דרך זכויות כלשהן של אף מדינה או של שום עם או תנאים של גופים בינלאומיים קיימים, אשר מדינות חברות נוטלות בהם חלק. פסקה זו לא צריכה להתפרש כנותנת עילה לעיכוב או לדחייה של המו"מ וכמסקנת ההסכמים להצבת מנדט ושטחים אחרים, כפי שנקבע בסעיף 3, תחת בכפוף למערכת הנאמנות.

נציג ארה"ב אמר שבזמן המתאים יצהיר לפרוטוקול את העובדה שבתוך "זכויות כלשהן של אף מדינה או של שום עם", הזכויות נכללו בפירוט בפסקה 4 שבסעיף 22 אשר באמנת חבר הלאומים. שוב נציג עירק החליף מ"עם שבשטח זה" ל"שום עם". נוסף לכך, סעיף חדש הוצע להיקרא:

למרות האמור בפרק זה, במקרה של העברת מערכת הנאמנות של שטח כלשהו שלא מנוהל על יסוד פסקה 4 שבסעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, נאמנות כזו לא תחול על שטח כזה השמור תחת המגבלות ותחת למטרות שנקבעו בפסקה הנזכרת של האמנה.

שני התיקונים לא התקבלו. סעיף 5 נותר כמעט ללא שינוי והוא מופיע כסעיף 80 באמנה. יש להוסיף כי בכל הדיון הזה המילים "עם יהודי" ו"ארץ ישראל" שהיו בתודעה של כולם, לא הופיעו בפרוטוקולים: "תמיד חושבים על זה, אנחנו אף פעם לא מדברים".^[3] 

צעד לקראת קבלת הכרה במדינות ערב כארגון אזורי במסגרת הפרק השמיני (הסדרים אזוריים) נערך ע"י מדינות ערב בוועידת סן פרנסיסקו כדלקמן:

ב-4 במאי 1945 נחתם בקהיר הטקסט של הברית של ליגת מדינות ערב, 22 במרס 1945. הטקסט של הברית הופץ בין המשלחות ע"י מזכירות הוועידה. טעות שיש לתקן פורסמה ארבעה ימים לאחר מכן, כדי להבהיר כי הטקסט "הוגש למזכ"ל ב-28 באפריל 1945 ע"י היושב ראש של המשלחת המצרית מטעם משלחות עיראק, לבנון, סעודיה, סוריה ומצרים רקע לוועידה וסימוכין לוועדות המתאימות". יש לציין כי הטקסט לא הופץ בשלמותו. הושמטו הסעיפים העוסקים בא"י ובמדינות ערב שאינן חברות בליגה.^[4]

בתקופה אשר בה נקראה העצרת הכללית הראשונה למפגשים והאו"ם הפך לגורם הפועל ביחסים בין-לאומיים, התחדש המאבק על א"י בפורום זה ע"י הצדדים הנוגעים בדבר. הנושא המרכזי סביב סעיף 80 פסקה 2 של האמנה, הכיל זימון עקיף לממשלות המנדטוריות, לא לעכב את המרת המנדטים שלהם בנאמנויות. אף על פי שלכאורה ניתן לפרש סעיף זה כמתיר את חובת המרת המנדטים לנאמנויות, בקושי הייתה זו כוונת הצדדים שלא רצו להתחייב לממשלת מנדט לפתרון בודד. ב-18 בינואר 1946, במהלך חלקה הראשון של האסיפה הכללית של האו"ם בלונדון, נשא בווין את ההצהרה הבאה בנוגע לא"י:

בנוגע לא"י, האסיפה מודעת לכך שוועדה האנגלו-אמריקנית של החקירה, ברגע זה ממש, בוחנת את שאלת יהדות אירופה, שהיא אחת האפיזודות הטרגיות ביותר בכל ההיסטוריה, וגם את סוגיית א"י. אנו חושבים שהכרחי להמתין לדו"ח הוועדה לפני שיונחו לפנינו הצעות כלשהן הנוגעות לעתידה של א"י.

גם בטיעונו הנלהב של  יאן מסריק לפתרון הבעיה היהודית היה רמז לוועדה האנגלו-אמריקנית. למחרת קרא פיטר פרייזר, דובר ניו זילנד, את הכרזתו של בווין "כי שאלת א'י תזכה להתחשבות מלאה ומפורטת ביותר [ע'י האו"ם] לאחר שהוועדה המשותפת [וועדה האנגלו-אמריקנית של חקירה] תדווח" ותציע פתרון לבעיית א"י: 

מחשבה כנראה כפתה עצמה על רבים מהנציגים בשנה האחרונה בכל הקשור לא"י. באשר לי, לרגע אחד לא הטלתי ספק, למרות כל מה שנאמר וכל ההחלטות שהתקבלו בכל מקום, בתום לבה של בריטניה בקשר להתמודדותה עם המשימה ועם העולם בא"י. אבל זה נראה לי, ואני לא מציע אף דרך להתגברות על הבעיה, כי יש הרבה - שבדרך כלשהי ניתן למצוא, לא אחת, לא כמה, אלא כל האו"ם יישא באחריות לסיום הטרגדיה של הגזע שנשלח לנדודים - כל מה שנשאר מהם לאחר האכזריות הנאצית והפשיסטית ורציחות ודיכוי וזוועות המחנות, לראות שהם מקבלים הזדמנות הוגנת לקבל בית, ובה בעת להבטיח שנעשה עם הרצון הטוב של השכנים  ותושביה הערבים של א"י. אני חושב שהמשימה גדולה מדי מכדי להיות מוטלת על אומה; עליה להיות משותפת בצורה כלשהי. המנדט עשוי להישאר כפי שהוא. אני לא יחיד כל עוד כולנו נניע עצמנו לצד בריטניה ונאמר "זו בעיה עולמית ועליה להיות באחריות העולם". שום מידה של התקוממויות מזעריות או של מהומות, או התנקשויות תעזור, או אי פעם עזרה לאף עם; מה שרצוי זה רצון טוב ואני מאמין שלעולם יש רצון טוב לשני הגזעים הנוגעים בדבר. אתייאש בארגון הזה ובעתיד העולם אם לא נוכל למצוא דרך שבה גזעים אלה יוכלו לשכון יחדיו באחדות. 

פארס אל ח'ורי

לעומת זאת, מספר ימים לאחר מכן הצהיר הנציג הסורי אל ח'ורי, הצהרה הקוראת לעצמאות מיידית:

ממשלת סוריה, ואני בטוח, כל ממשלות ערב האחרות, להוטות מאוד לראות את פלסטין מטופלת באותו אופן כמו עבר הירדן וחופשייה בהתאם לרצון האוכלוסייה המקומית שלה מכל מנדט או נאמנות. סעיף 22, פסקה 4 באמנת הליגה [חבר הלאומים] היה מוחל על עבר הירדן וא"י. א"י, שהייתה לא פחות מפותחת מעבר הירדן ונהנתה מאותה זכות טבעית של הגדרה עצמית כמו לכל אומה אחרת - יש להתייחס אליה באותו אופן. 

בחלקה הראשון של האסיפה הכללית לא נעשתה שום פעולה הקשורה להסכמי נאמנות שהטיוטות שלהם לא הוגשו. עם זאת, האסיפה כן קיבלה החלטה על סמך דו"ח הוועדה הרביעית בהתייחסות לפרקים 12 ו-13 של האמנה:^[5]

האסיפה הכללית מקדמת בברכה [הדגשה במקור] את ההצהרות, שנעשו ע"י מדינות מסוימות בניהול שטחים מוחזקים תחת מרות מנדט, מתוך כוונה לנהל מו"מ על הסכמי נאמנות בגין חלק משטחים אלה ו, בגין עבר הירדן על מנת לבסס את עצמאותה.  

מזמינה [הדגשה במקור] את המדינות המנהלות שטחים שכעת נתונות תחת מנדט לבצע צעדים מעשיים, בתיאום עם מדינות אחרות הנוגעות בדבר ישירות, ליישום הסעיף 79 של האמנה (אשר מספק למסקנה של הסכמים על תנאי נאמנות עבור כל שטח שיוצב תחת שיטת נאמנות), על מנת להגיש הסכמים אלה לאישור, רצוי לא מאוחר יותר מאשר בחלקו השני של הישיבה הראשונה של האסיפה הכללית.

בעקבות חלקה הראשון של הישיבה הראשונה המנדט על א"י, במידה שעבר הירדן נדאג, הופסק והוחלף ע"י אמנת ברית בין הוד מלכותו הבריתי והוד מעלתו האמיר של עבר הירדן ב-22 במרס 1946 (אשרורים הוחלפו בעמאן ב-17 ביוני 1947). הברית החליפה את ההסכם הקודם מ-20 בפברואר 1928 כפי שעודכן ע"י הסכמים נוספים מ-2 ביוני 1934 ו-19 ביולי 1941. ההסכם מ-1946 אינו מזכיר את סיום המנדט, אך מתייחס אך להצהרה שנעשתה על ידי ממשלת בריטניה באסֵפה הכללית של ארגון האו"ם "כי בכוונתם להכיר במעמדו של עבר הירדן כמדינה ריבונית ועצמאית". בין חלקה הראשון וחלקה השני של האסיפה הכללית הראשונה נקראה הפגישה האחרונה (ה-21) של חבר הלאומים  (8 -17 באפריל 1946). האסיפה אימצה החלטה על מנדטים שהוצעה ע"י הוועדה הראשונה כדלקמן:

האסיפה [הכללית] נזכרה שסעיף 22 של האמנה [של חבר הלאומים] חל על שטחים מסוימים תחת מנדט העיקרון שרווחתו והתפתחותו של עם שטרם מסוגל לעמוד לבדו בתנאים הכרוכים במאמצים של העולם המודרני, יוצרים אמון מקודש של ציביליזציה:

2. נזכרת בתפקיד חבר [הלאומים] בסיוע לעירק להתקדם ממעמדה תחת מנדט "א" למצב של עצמאות מוחלטת, מקדמת בברכה את סיומו של המעמד המנדטי של סוריה, לבנון ועבר הירדן שהפכו, מאז הישיבה האחרונה של האסיפה, לחברים עצמאיים של קהילת העולם; 

 3. מכירה בסיום קיומו של חבר [הלאומים], תפקודו בנוגע לשטחי המנדטים יבוא לסיומו, אך [האסיפה] מציינת שפרקים 11, 12 ו-13 שבאמנת האו"ם מגלמים עקרונות המתאימים לאלה שהוכרזו בסעיף 22 של אמנת הליגה [חבר הלאומים];

 4. מבחינה בכוונות המוצהרות של חברי הליגה שעכשיו מנהלים שטחים תחת מנדט להמשיך ולנהל אותם לרווחת העם הנדאג ולפיתוחו בהתאם להתחייבויות הכלולות במנדטים המתאימים, עד להסדר אחר שיוסכם בין האו"ם והכוחות המוסמכים המתאימים.

קודם לכן, ויקונט ססיל של צ'לווד (בריטניה) הצהיר את ההצהרה הבאה בנוגע לא"י:

עתידה של א"י לא יכול להיות מוכרע עד שוועדת החקירה האנגלו-אמריקנית יגישו את הדו"ח שלה, אבל עד ששלושת השטחים האפריקאים יהיו נתונים לנאמנות ועד שהסדרים חדשים יגיעו בעניין א"י - כל מה שהסדרים אלה עשויים להיות - כוונת ממשלות הוד מלכותו בבריטניה להמשיך ולנהל את השטחים הללו בהתאם לעקרונות הכלליים למנדטים הקיימים.

השוואה בין החלטת העצרת והצהרתו של ויקונט ססיל של צ'לווד מלמדות כי למרות היעלמותו של חבר הלאומים הובהר גם ע"י האספה של הארגון שפורק וגם ע"י הנציג הבריטי שהמנדט על א"י, שהכלי הממשלתי המנהל את א"י יישאר כפי שהיה. במליאה הצהיר הנציג המצרי דארוויש ביי שהביע את כל ההסתייגויות מטעם ממשלתו בכל הקשור לא"י בעת שנדונה ההחלטה בוועידה, את ההצהרה הבאה:

תנאי סעיף 22 שבאמנת חבר הלאומים, המתייחסים במבוא ההחלטה הנדונה, קובעים כי מערכת המנדטים נועדה לעם שעדיין אינו מסוגל לעמוד לבדו בתנאים  הכרוכים במאמצים של העולם המודרני. א"י, לאחר המלחמה האחרונה, נחשבה לטריטוריה שהיה כפופה להוראה זו. חוות הדעת של ממשלתי היא שמבחינה אינטלקטואלית, כלכלית ופוליטית הגיעה א"י לשלב שבו כבר איננה נזקקת עוד להמשיך ולהיות כפופה למנדט או לנאמנות או לכל הסדר אחר שיישקל. א"י אינה מפגרת אחר המדינות שקיבלו עצמאות, ואלה שהתייחסה אליהן ההחלטה. היא אינה מפגרת אחר עיראק, סוריה, לבנון או עבר הירדן. לכן אני מרגיש שעליי לבצע את כל ההסתייגויות באסֵפה, כפי שעשיתי בוועדה, בכל הקשור לפסקה הרביעית של ההחלטה, מטעם האספה. שימו לב לכוונה המוצהרת של חברי הליגה [חבר הלאומים] שכעת מנהלים את שטחי הליגה להמשיך לנהל אותם... בהתאם להתחייבויות הכלולות במנדטים המתאימים... זאת השקפת ממשלתי שהמנדטים הסתיימו עם פירוקו של חבר הלאומים, וכי, העניין א"י, אין ספק שיש להכפיפהּ לנאמנות. לא בחרתי את ההליך להגשת החלטה רשמית לפיה העצרת מביעה את תקוותה שעצמאותה של א"י תוכרז; אני בחרתי בוועדה, ואני מתכוון כאן, פשוט להימנע מהצבעה על החלטה זו! 

בעקבות הצהרה זו הכריז הנשיא (של ארה"ב?) את ההצהרה הבאה:

האסיפה תשים לב להצהרה שניתנה ע"י נציג מצרים, אשר ללא ספק תיחקר ע"י רשויות האו"ם לפני האסיפה הכללית בספטמבר.

יש לציין כי עיראק לא הגיעה לאספה ה-21 למרות השתייכותה לחבר הלאומים. בין החלק הראשון לחלק השני של הישיבה הראשונה של האסיפה הכללית, פנו ממשלות עיראק ומצרים במכתבים לשגרירים הבריטיים בהתאמה הנוגעות לאפשרות מסירת סוגיית א"י לאו"ם. עותקים של מכתבים אלה נשלחו למזכ"ל האו"ם "במטרה להגיש את ההצעות בהן הוסבר במפורש לאסיפה הכללית של האו"ם לקראת פגישתה הבאה. באותו זמן תהיה אסירות תודה אם המזכירות תביא מכתב זה לידיעת על חברי האו"ם". יצוין כי מאז יוני 1946 היו דיווחי עיתון תדירים על כך שהליגה הערבית התכוונה להעלות את סוגיית א"י באו"ם. עם זאת, מכתבים אלו לא נחשבו ע"י המזכ"ל כבקשה רשמית להציב את שאלת א"י על סדר היום של האסיפה הכללית, וכך לא הופיעה בראשית סדר היום ולא בסופו. ממשלות מצרים ועיראק לא הביעו אף התנגדות בעניין. בשני המכתבים נכתבה הדרישה הבאה:

לשים קץ למצב הקיים (בא"י), וכי יש להציב משטר חדש, בהשראת הרוח והעקרונות של האמנה. מצב זה נחשב הכרחי עוד יותר לאור העובדה כי העצרת הכללית של האו"ם, בישיבתה הראשונה (דהיינו, החלק הראשון של הפגישה הראשונה) קיבלה החלטה להפקיד למדינות הנוגעות בדבר את המטלה ליזום התייעצויות עפ"י מסקנות ההסכמים המיוחסים באמנה.

יצוין כי החלטת האסיפה הכללית בלונדון אינה כופה ישירות על המדינות הנוגעות בדבר את המשימה ליזום התייעצות, אך מזמינה את המדינות המנהלות את הטריטוריות שעכשיו מוחזקות תחת מנדט לבצע צעדים מעשיים ליישום סעיף 79 של האמנה. התחלה של התייעצויות נותרה אפוא למדינות המנהלות טריטוריות, שעליהן לבצע צעדים מעשיים בתיאום עם מדינות אחרות הנוגעות בדבר. השאלה מי הן "המדינות הנוגעות בדבר ישירות" נותרת פתוחה. עד כה אין הגדרה מוסכמת לביטוי זה. לא ידוע אם בריטניה השיבה לכל ההערות הללו. גם כוונותיהן האמתיות של מדינות ערב אינן ברורות. בסן פרנסיסקו הם להטו להחליף אוטומטית את המנדט ע"י הסכם נאמנות. במהלך חלקה הראשון של הישיבה הראשונה של האסיפה הכללית הם דרשו עצמאות; ובז'נבה מצרים ביקשה עצמאות. עם זאת ההתנסחות של שתי ההערות שהוזכרו לעיל מרמזת מספר סוגים של נאמנות, אחרת המשמעות "המדינות הנוגעות בדבר ישירות" יהיה חסר משמעות. במהלך הדיונים הראשונים בישיבה המיוחדת הראשונה של האסיפה הכללית הוצעו מספר הצעות ע"י מדינות ערב שדרשו מעמד מיוחד בכל הקשור לא"י כ"מדינה הנוגעת בדבר ישירות". עם זאת, יש לציין שלמונח טכני זה יש משמעות רק בהקשר לניסוח הסכם הנאמנות לשטחי מנדט לשעבר. יתר על כן, לא היה פירוש מוסכם למשמעות הביטוי. לעומת זאת, בחלקה השני של האסיפה הכללית חזרה על עצמה הבקשה לעצמאות מלאה.  

ד"ר קונסטנטין זורייק (قسطنطين زريق‎)

בוועדה הרביעית הדגיש הנציג הסורי,  ד"ר קונסטנטין זורייק את נקודת המבט של ממשלתו על עתידה של א"י בהצהרה הבאה: 

בנוגע לא"י, שסוריה והמדינות הערביות האחרות מודאגות ביותר לגביה, היה ברור שמדינות ערב חפצות בעצמאותה, ועצמאות שכבר הוכרה באמנת חבר הלאומים, שהציבה טריטוריה זו במנדט "באופן זמני".

במהלך חלקה השני של הישיבה הראשונה של האסיפה הכללית שנערכה בניו יורק, בריה"מ הביעה לראשונה את עניינה בא"י.  

ויאצ'סלב מיכאילוביץ' מולוטוב

הנציג הראשי של בריה"מ, ויאצ'סלב מיכאילוביץ' מולוטוב, היה ביקורתי מאוד כלפי "מצב העניינים הנוגעים להקמת מערכת בינלאומית של מערכת נאמנות... אף צעד בודד לא נלקח... ע"י המדינות שלא הרפו את אחיזתם האיתנה במנדט על ארץ ישראל (בגרסת הנאום שפורסמה ע"י שגרירות בריה"מ בוושינגטון משפט זה נוסח מחדש: "אשר אוחזים היטב"...). בוועדה הרביעית הנציג הסובייטי,נוביקוב, מתח ביקורת על המעצמות המנדטוריות בנאום ארוך על עיכובם בהגשת הסכם נאמנות ונקט בעמדה שלהאו"ם יש סמכות שיפוט בלעדית בעתיד המנדט על א"י:

לגבי א"י, הועלתה השאלה לגבי הסיבה לכישלונה של ממשלת בריטניה להגיש טיוטת הסכם נאמנות בנוגע לשטח זה. ניסיונה של בריטניה ליישב את בעיית א"י ע"י מו"מ עם ממשלת ארה"ב, ועם נציגים ערבים ויהודים, מחוץ לאו"ם, נגד את עקרונות המגילה שסיפקה מערכת נאמנות לשטחים נטולי שלטון עצמי כולל מנדטים לשעבר. עם התפרקות חבר הלאומים היו רק שתי חלופות משפטיות להתמודד עם שטחים שהוחזקו בעבר תחת מנדט: או להעניק להם עצמאות אמתית אם להפוך אותם לשטחי אמון. 

מעניינת העובדה כי אותו נאום שפורסם ע"י שגרירות בריה"מ נוסח כך:

הכישלון להגיש טיוטת הסכם נאמנות על א"י מעלה באופן בלתי נמנע את שאלת הסיבות שיש לממשלת בריטניה עבור סעיף 79 באמנה והרזולוציה של האסיפה הכללית מ-9 בפברואר 1946. אין לנו מידע בעניין זה, כפי שהממשלה הבריטית לא יכלה לידע אותנו. אם, לעומת זאת, ממשלת בריטניה סבורה כי קיימות נסיבות מסוימות מיוחדות שכופות עליה לטפל במנדט א"י באופן שונה, היה עדיף לידע את האסיפה הכללית בהתאם, וזה האחרון יכול לשקול את האמצעים הדרושים. דבר אחד ברור: ניסיונות ממשלת בריטניה לפתור את סוגיית א"י באמצעות מו"מ עם ממשלת ארה"ב כמו גם עם נציגים ערבים ויהודים מלבד ארגוני האו"ם, אינם תואמים את עקרונות מגילת האו"ם, שהקימו מערכת נאמנות על שטחים חסרי שלטון עצמי כולל מנדטים לשעבר. גורלה [א"י] כמו גם שטחי מנדט לשעבר אחרים לא יוכלו להישאר מושעים לאחר היעלמות חבר הלאומים. אבל קיימות שתי דרכים משפטיות אפשריות לקביעת גורלם, בין אם ע"י מתן עצמאות אמתית או ע"י  שטחי מנדט או ע"י הפיכתה לטריטוריית נאמנות. מנקודת מבטו של עקרון המגילה אין דרך שלישית.

עם זאת, אף פעולה בעניין זה לא נלקחה ע"י האסיפה הכללית. כך, בתקופה שבין ועידת סן פרנסיסקו ועד תום חלקה השני של הישיבה הראשונה של האסיפה הכללית, שימש האו"ם כזירה למחלוקת מילולית; לעומת זאת, האו"ם לא התמודד ישירות עם בעיית א"י. סוגיה זו הייתה שמורה לשלב מאוחר יותר.

פליטים, אי-אפליה גזעית וא"י

במהלך חלקה השני של הפגישה הראשונה של האסיפה הכללית סיכמו מדינות ערב את מאבקם הארוך לכלול עקרונות מסוימים בחוקת ארגון הסיוע הבין-לאומי (IRO). מאמציהם כוונו ישירות נגד התיישבות יהודית. כדי לקצר, במאמר זה יוצגו מאמצים אלו בצורה הלוגית שלהם ולא לפי הסדר הכרונולוגי. יש לציין שהחלק שבדו"ח נציבות האו"ם לפליטים (UNHCRׂ) שהוגש לישיבה ה-21 של אסיפת חבר הלאומים העוסק ב"קנה מידה גדול או בקבוצת התיישבות" ("א'י לבדה תרמה תרומה משמעותית. תכניות רבות אחרות נבדקו לפני המלחמה, אך לא יושמו בגלל פרוץ המלחמה") הוביל להערתו של נציג מצרים, מחמוד מוחמד אל דרוויש ביי:

קטע אחד בדו"ח הנציבות העליונה [לפליטים] קורא לתגובות ולהסתייגויות. בסעיף IV (ד'), "בהתיישבות בקנה מידה גדול או בהתיישבות קבוצתית התיישבות", נאמר שא"י בלבד נתרמה תרומה משמעותית! מתוך רצון טוב, היה מספיק מקום ליהודים בכל מקום בעולם והיה ברור לגמרי שהנציבות העליונה לא התכוונה לשפוט מראש את הסוגיה, הנמצאת כעת בכור ההיתוך. (רובינסון, עמ' 24, הערה 1).

כזכור, בחוקה של IRO יש מדיניות הבחנה חשובה המבדילה בין פליטים לעקורים. פליטים מוגדרים כקורבנות טרום מלחמה או אחרי מלחמה המשטרים הנאציים או הפשיסטים או של רדיפות גזעיות, דתיות או פוליטיות. עקורים הם אנשים שנעקרו ע"י המשטרים הנאציים או הפשיסטים במהלך מלחמת העולם השנייה וכתוצאה ממנה. רק בעניין העקורים הציעה המועצה הכלכלית והחברתית, בטיוטת החוקה, שהמשימה העיקרית של IRO הייתה "לעודד ולסייע בכל דרך אפשרית את החזרה בהקדם לארצות המקור שלהם". ב-19 בנובמבר 1946, בפגישה ה-26 של הוועדה השלישית של האסיפה הכללית, הציע הנציג המצרי (כאמל) למחוק את המילים "בנוגע לעקורים" מנספח 1 סעיף 1ב' של טיוטת החוקה. נציגי בריטניה התנגדו להצעה זו שכבר סימלה שינוי בהבחנה בין פליטים לעקורים בצירוף התייחסות לכדאיות שיבתם למולדתם. כתוצאה מכך, נדחתה.^[6]  במהלך הקודם, שנועד גם לשתק את מקורות העלייה היהודית לא"י, הציג אותו נציג מצרי תיקון לפסקה 2 של המבוא, שהשפעתה הייתה לדרוש סיבות רציניות על מנת להצדיק יישוב מחדש. גם תיקון זה נדחה. באותה רוח התנגדה משלחת בריטניה שנתמכה ע"י הנציג הלבנוני, להוראה בנספח 1, חלק 1, סעיף א, פסקה 3 של טיוטת חוקת IRO להחשיב קבוצות מסוימות של תושבי גרמניה ואוסטריה ממוצא יהודי כ"פליטים". הנציג הבריטי העלה שורה של טענות נגד הרחבת המושג "פליטים" לתושבים יהודים. מאחורי ההיגיון הזה היה "החשש שההוראה החדשה עשויה גם לערב את ה-IRO החדש בתוכניות להגירה יהודית לארץ ישראל, עניין שנמצא בטיפול בנפרד על ידי גופים הנוגעים במיוחד בבעיה זו". עפ"י התיאוריה שבחסות הבריטית, תנאי זה היה רומז שאין מקום ליהודים במרכז אירופה ושיש להעביר יהודים מגרמניה ומאוסטריה וליישבם מחדש בא"י. זה היה בניגוד לרעיון שבא לידי ביטוי לעתים קרובות ע"י הבריטים, שיהודי מרכז אירופה הנם מרכיב חיוני בתרבות העתידית של אזור זה, אף על פי שניתן להודות שבמקרים מסוימים, יהיה קשה ליהודים לחזור למקומות שבהם סבלו באכזריות רבה. 

ארנסט בוין

ב-13 בנובמבר הצהיר בוין את ההצהרה הכוללת את המשפט הבא:

אנחנו לא יכולים לקבל את ההשקפה שהיהודים צריכים להיות מורחקים מאירופה, ואין להתיר [להם] לחיות שוב במדינות אלה ללא אפליה ולתרום את יכולתם וכשרונם לקראת בנייה מחדש של שגשוג אירופה. (רובינסון, עמ' 24, הערה 8).

עם זאת, התקפות אלה על ההגדרה של "הפליטים" נפלו, ובנוסח הסופי של חוקת IRO, נאמר במפורש כי:

המונח "פליט" חל גם על אנשים שהתגוררו בגרמניה או באוסטריה ושמוצאם יהודי או זרים או אנשים חסרי מולדת, שהיו קורבנות רדיפות הנאצים ונכלאו ב-, או שאולצו לברוח מ-, ולאחר מכן חזרו לאחת ממדינות אלה כתוצאה מפעולות איבה, או של נסיבות מלחמה, ועדיין לא יושבו מחדש בהן. (רובינסון, עמ' 16).

סוריה מצדה, הביעה תמיכה רחבה בנוסחה - שלאחר מכן נדחתה - להוציא מחוץ לחוק תעמולה העשויה לעודד פליטים לא לחזור לארץ מוצאם. לעומת זאת, הקרב העיקרי של מדינות ערב בעבודת ההכנה בחוקה היה מרוכז בתנאי יישוב מחדש. כבר ב-4 בפברואר 1946, בפגישה ה-7 של הוועדה השלישית של האסיפה הכללית, מאכי (מצרים), סאלם (לבנון) ועבאס (עיראק) ניסו להוכיח כי "בעיית הפליטים היהודים הנה שונה לחלוטין מבעיית ארץ ישראל". עם זאת, זה לא היה עד ה-19 ביוני 1946, במפגש החמישי של הוועדה של כל הפליטים והעקורים במועצה הכלכלית והחברתית, בישיבה השנייה שלה, בעת הדיון על דו"ח הוועדה המיוחדת לפליטים ולעקורים, אשר בו הציע ד"ר מאליק (לבנון) להכניס בסעיף II שבטיוטת החוקה של IRO את שלושת התת סעיפים הבאים:

1. ביישוב הפליטים מחדש, אף תכנית לא תהיה בחסות ארגון הפליטים הבין-לאומי שייצור קשיים פוליטיים במדינות היישוב מחדש או במדינות השכנות.
2. שום יישוב מחדש של פליטים יבוצע או ישותף בידי ארגון הפליטים הבין-לאומי ללא הסכמת העמים של המדינות המקבלות וללא התייעצות מלאה עם מדינות החברות באו"ם המעורבות באופן ישיר ביותר.
3. בעת מילוי תפקידיו לא ייטול IRO חלק כלשהו בפעולה שתפגע במטרות ובעקרונות של מגילת האו"ם. (רובינסון, עמ' 17-16).

דעות מנוגדות בוטאו בנושא זה. בעוד הנציג מצרפת (ריימונד בוסקה) תמך בתחילה בהצעה ראשונה, מאוחר יותר שינה עמדתו כשהבין ש"הפסקות הראשונה והשנייה התייחסו, באופן ברור, לבעיית ארץ ישראל". שני הסעיפים הראשונים נדחו, ואילו השלישי נוסח מחדש ע"י נציג ארה"ב כדלקמן: "תפקידי ה-IRO הן להתבצע בקנה אחד עם המטרה והעקרונות של מגילת האו"ם" וכך זה מופיע בנוסח הסופי של החוקה. בעקבות מסירת הטיוטה של חוקת ה-IRO ע"י המועצה הכלכלית והחברתית (ישיבה שנייה) לחברי האו"ם לתגובה, העבירה ממשלת מצרים במברק את רצונה להגיש לישיבה השלישית של מועצה זו הצעה המוסיפה עקרון חדש לעקרונות הכלליים של חוקת ה-IRO, כלומר:

שום קבוצה של פליטים לא תועבר במטרה ליישב זמנית או דרך קבע באיזו מדינה או טריטוריה בניגוד לרצון הממשל או לרצון העם של המדינה הזו או הטריטוריה הזו. (רובינסון, עמ' 17).

כאשר ועדת המשנה לפליטים של המועצה הכלכלית והחברתית נערכה לראשונה ב-18 בספטמבר 1946, העלה הנציג הלבנוני את ההצעה המצרית והציג את התיקון להצעה שהוגשה בעבר ע"י בריטניה:^[7]

במקרה של כניסת פליטים לשטחי נאמנות, רצונו של העם בשטחים אלה צריכים להילקח בחשבון. (רובינסון, שם).

התיקון הלבנוני להצעה הבריטית נדחה, ככל הנראה, עקב עוצמת הטיעון הבריטי כי התיקון הלבנוני עלול לעורר אלמנט של ספק בסמכות הממשלה להחליט במקרה זה. הנציג הבריטי הסיר את הצעתו שלו לחלוטין. עם זאת, המאבק על ההצעה המצרית נמשך והחדרתה בנספח 1 (הגדרות החוקה) הועברה באופן רשמי בישיבה הרביעית של ועדת המשנה לפליטים שנערכה ב-19 בספטמבר 1946. הצעה זו נתקלה בהתנגדות מצד הנציג הבריטי. הבעיה סובכה במקצת ע"י ההצעה היוגוסלבית שביקשה להטיל מגבלה נוספת על האפשרויות ליישוב מחדש, כלומר: 

... אם הממשלה של כל מדינה שכנה מרגישה שמיקום כזה מהווה סכנה לשלום או ליחסי ידידות בין אומות. (רובינסון, עמ' 18).

מטרת התיקון הייתה לאסור התיישבות של מתנגדי משטר פוליטיים של יוגוסלביה על גבולותיה. שני התיקונים הוגשו אפוא לקבוצת ניסוח שסופו של דבר הסכימה על הנוסח הבא [פסקה 1, תת פסקה (ז)]:^[8]

... (ז) הארגון צריך להשתדל לבצע את תפקידיו מבחינת יישוב מחדש ושיקום מחדש בצורה כזאת, שתמנע הפרעת יחסי ידידות בין אומות. (רובינזון, עמ' 18).

בעוד נוסחה זו הסירה את חששותיה של יוגוסלביה, לא הסתפקו בזאת מדינות ערב שחידשו את מתקפתם במהלך החלק השני של האסיפה הכללית. כעת הציעה המשלחת הצבאית להכניס פסקה חדשה במבוא של טיוטת החוקה:

שבשום אופן אין להטיל על מדינה ריבונית את יישובם מחדש ואת שיקומם מחדש של פליטים ועקורים או בניגוד לרצונם ולשאיפותיהם המובעים בחופשיות של רוב האוכלוסיות המקומיות שבאזורים נטולי שלטון עצמי או בטריטוריות. (רובינסון, שם).

בנוסף, המשלחת המצרית ביקשה שבקטע המדובר [סעיף 1, תת סעיף (ז)] שאומץ ביוזמה היוגוסלבית יוספו המילים הבאות:

...או בניגוד לשאיפות ולרצונות המובעים בחופשיות של האוכלוסייה המקומית במדינות המקבלות. (רובינסון, שם).

התיקונים הללו עוררו דיון ארוך בישיבה ה-21 של הוועדה השלישית של האסיפה הכללית (12 בנובמבר 1946). הנציג הסורי הציע שהמילים "אמון או" יתווספו לפני המילים בהצעה המצרית "אזורים או שטחים נטולים שלטון עצמי", ותוספת זו התקבלה ע"י נציג מצרים. בהצבעה נפל התיקון המצרי. שבוע לאחר מכן, ב-19 בנובמבר, בנוגע לתיקון הפולני המילים "מבחינת יישוב מחדש" נמחקו מפסקה 1, תת פסקה (ז) בהגדרות, כך שסעיף זה הפך להצהרה כללית על מדיניות ה-IRO באופן כללי, ללא התייחסות ליישוב מחדש. יתר על כן, הנוסחה המתירנית "צריך להשתדל" נשמרה במקום הנוסחה המפורשת יותר "צריך לבצע את תפקידיו". עם זאת, כתוצאה ממו"מ מאחורי הקלעים הוצג תיקון חדש לפסקה 1 (ז). תיקון זה נותר בשלמותו ומופיע בנוסח הסופי של חוקת IRO. פסקה 1 (ז) בנספח 1 מנוסחת כדלקמן:

הארגון צריך להשתדל לבצע את תפקידיו בצורה כזאת, למנוע פגיעה יחסי ידידות בין אומות. במרדף אחר מטרה זו, על הארגון לנקוט זהירות מיוחדת במקרים שבהם שיקום מחדש או יישוב מחדש של פליטים ועקורים העלול להישקל גם במדינות הגובלות לארצות מוצאם או במדינות נטולות שלטון עצמי. על הארגון להעניק משקל ראוי, בין השאר, לכל רְאָיָה של חשש ותחושת דאגה אמתיים בכל הקשור לתוכניות כאלה, במקרה הראשון, ע"י מדינה של המוצא של האנשים המעורבים או במקרה האחרון, ע"י אוכלוסיית מקומיות של הארץ נטולת שלטון עצמי הנדונה. (רובינסון, עמ' 19). 

בעוד שהנוסח ברור, הסרבול בלשון עלול להעלות פרשנויות שגויות. אם כן, חשוב להדגיש כי בחלקו הראשון, סעיף זה קובע עיקרון כללי ובחלק השני, הוא [הסעיף] ממשיך לשקול שתי התנגדויות ספציפיות כדלקמן: בנוגע ליישובם מחדש של פליטים ועקורים במדינות הגובלות עם ארצות המוצא שלהם, החשש והדאגה האמתיים של ארץ מוצאם הנם אחד מהגורמים שיש לשקול. בעניין היישוב מחדש במדינות נטולות שלטון עצמי, החשש והדאגה של האוכלוסייה המקומית של המדינה נטולת השלטון העצמי בסוגיה הנוגעת לתוכניות כאלה מהווים גורם נוסף. בנוגע להסתייגות השנייה, ניסיונות להעניק למדינות שכנות של טריטוריות שאין בהן שלטון עצמי למשל בענייני התיישבות מחדש הם בניגוד לטקסט.  מובן מאליו, כי מאחר שמדינות ערב אינן מדינות מוצאם של פליטים יהודים, אין להן זכות לפי פסקה 1 (ז) להטיל ספק בפעילות ה-IRO לטובת יישובם מחדש. גם א"י אינה מושפעת מההוראה בדבר החשש של האוכלוסייה המקומית ב"שטחים נטולי שלטון עצמי" הנמצאת בשימוש בחוקת ה-IRO ובאמנה (פרק 11) באותו המובן. אם כן, א"י (מחופה ע"י פרק 12) לא באה בהגדרה זו. יש לציין כי א"י לא נכללה בין מסמכי המידע השונים שהועברו ע"י ממשלת בריטניה לאו"ם בכפוף לסעיף 73 (ה) לאמנה. ההבדל בין שטחי נאמנות לשטחים נטולי שלטון עצמי היה ברור למשלחות הערביות; אבל, כפי שצוטט לעיל, נכשלו ניסיונותיהם להגדיר שטחי נאמנות (אשר יהיו ההגדרה היְשֹימָה ביותר לא"י). יתר על כן, בשום מסמך אחר אין אף הוראה המסוגלת לפסול את סעיף 6 של המנדט על א"י לפיו:

הממשל בפלשתינה, בעודו מבטיח כי הזכויות והעמדות של יתר חלקי האוכלוסייה אינם נפגעים, יסייע בתנאים נאותים לקידומה של ההגירה היהודית, וכן יעודד התנחלות צפופה של יהודים על הקרקע, כולל אדמות מדינה וקרקעות בור שאינן דרושות לצורכי הציבור בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית כמוזכר בסעיף 4.

גם המשלחת המצרית ניסתה לחסל את שיתוף הפעולה עם ארגוני ה-IRO הפרטיים, שעבורם הייתה הוראה בסעיף 2 של החוקה:^[9]

(ז) להתייעץ ולשתף פעולה עם ציבור ועם ארגונים פרטיים כל אימת שייחשב רצוי שארגונים כאלה חולקים את מטרת הארגון, ולבחון את עקרונות האו"ם.

המשלחת המצרית טענה שה-IRO זקוק לסמכות בלעדית ויש לפנות לכל הארגונים הפרטיים להעביר את נכסיהם ל-IRO.  ברור היה שהטענה המצרית התכוונה לארגונים יהודיים, בעיקר לסוכנות היהודית לא"י ולג'וינט (American Jewish Joint Distribution Committee, JDC). עם זאת, כל ההצעות הללו נדחו. הצעה סעודית לאסור שיתוף פעולה עם ארגונים פוליטיים, במטרה להדיר את הסוכנות היהודית לא"י, מעולם לא נוסחה כתיקון וכן לא הובאה להצבעה. ניסיון נוסף של המשלחת המצרית בכיוון זה גם נפל. ניסיון להוציא מחוץ לחוק את פעילות היישוב מחדש של סוכנויות פרטיות נעשה ע"י תיקון לסעיף 4 (7) בחוקת ה-IRO. אכן, במהלך הדיונים על הקמת IRO היה ברור לחלוטין שלא תהיינה קבוצות של פליטים אמתיים ועקורים, שהטיפול בהן, ובמיוחד יישובן מחדש, יהיו באחריות ארגונים אחרים מלבד ארגון הפליטים הבינלאומי (IRO). כאשר פירטה ועדת הכספים של ה-IRO (שהוקמה ע"י החלטת המועצה הכלכלית והחברתית ב-21 ביוני 1946, בישיבה השנייה) את תקציב יישוב מחדש בקנה מידה גדול לשנת 1947, היא לקחה בחשבון את העובדה ש-100,000 פליטים ועקורים יהודים היו אמורים להיות מיושבים מחדש מקרנות סיוע שהפכו זמינות מפיצויים גרמניים (בכפוף לסעיף 8 לפעולה הסופית של הסכמי השילומים). 

הסכם השילומים

העניין הוסבר לפרטיו והובן שקרנות אלה כפופות למנהל הבלעדי של חמש מדינות מנויות בסעיף 8 שהוזכר והועבר למנכ"ל הוועדה בין-ממשלתית לפליטים עם מנדט להעביר אותם לשני ארגונים יהודיים (הסוכנות היהודית לא"י והג'וינט) ואין ל-IRO כל קשר לקרנות אלה או לפעולות יישוב מחדש של קבוצת פליטים ועקורים. לפיכך, התיאוריה שה-IRO הוא הסוכנות היחידה הזכאית להתמודד עם בעיית הפליטים והעקורים הנה חסרת כל בסיס עובדתי או חוקי. החל מ-7 באוגוסט אף אחת ממדינות ערב לא דבקה בחוקת ה-IRO. בנוסף למאבק על ה-IRO, ניסיון שני להעביר את סוגיית א"י דרך הדלת האחורית נעשה ע"י הממשלה המצרית במהלך חלקה השני של הישיבה הראשונה של האסיפה הכללית. ב-2 בנובמבר 1946 הפיצה המזכירות בקשה מטעם המשלחת של מצרים, להכליל פריט נוסף בסדר היום. מסמך זה נכתב כדלקמן:

בשם מצרים יש לי את הכבוד לבקש מכם לכלול את טיוטת ההחלטה הבאה בסדר היום של הישיבה הרגילה הנוכחית של האסיפה הכללית, בהתאם לסעיף 15 בתקנות הזמניות של ההליך של האסיפה הכללית: "בעוד שעולה מחקירות ממשלתיות שונות ולא רשמיות ,[של] חברים ולא חברים באו"ם, שנערכו בכמה מדינות במרכז אירופה, שחרף ניצחון הדמוקרטיות מוסיפים אזרחים המשתייכים למיעוטים דתיים, להיות מושא לרדיפות ולאפליות שהופכים את חייהם לקשים מאוד במדינות האם שלהם, המדינות של אבותיהם ושל אבות אבותיהם במשך מאות שנים, מדינות אשר בהן השתרשו ושפתן, מנהגיהן ומסורותיהן היו לשלהם. מדינות שבהן יש להם זכות מלאה להיות שווים לכל שאר האזרחים; בעוד שרדיפה כזו ואפליה כזו מהוות התעלמות מוחלטת מהעקרונות ההומניטריים הבסיסיים ביותר והן בניגוד למטרות האו"ם; ונוסף על כך, מצמיח בעיות חברתיות רציניות ומסובכות הדורשות תרופות דחופות, שהתרופות יהיו, אין צורך לומר, לגמרי ללא השפעה, אלא אם כן הרוע יותקף בשורשו; לכן: האסיפה הכללית מכריזה שהאינטרס העליון של האנושות הנו לשים קץ מיָדי לרדיפות הדתיות והגזעיות כביכול ולאפליה, וקוראת לממשלות ולרשויות האחראיות באזורים אלה להסתגל גם למכתב ולרוח מגילת האו"ם, ולנקוט צעדים זריזים ואנרגטיים לקץ הזה. יש לי הכבוד, אדוני הנשיא, להבטיח לך את ההערכה הגבוהה ביותר שלי"

יו"ר המשלחת המצרית לאסיפה הכללית

(חתום) מ.ח. היכל

ד"ר מוחמד חוסיין פחה 

נשיא הסנאט של ממלכת מצרים.

בקשה כזו הייתה לחלוטין במקומה ובהתאם לסעיף 15 בתקנות הזמניות של ההליך. יצוין, כי אף על פי שטיוטת ההחלטה הזו מוגבלת לאזור גאוגרפי מסוים, חשו חברי הוועדה הכללית כי קיים ערפול. הנציג המצרי נתבקש ע"י חברי הועדה הכללית להבהיר את הצעתו, על מנת לציין לאיזה סוג של אפליה התכוון ולאלו לאומים התייחס. הנשיא אף הרחיק לכת בתמצות ההיבט הכללי לרושם שהטיוטה המצרית הייתה בעצם הצעה מעורפלת, חסרת תוכן מדויק באופן בולט. מר. פאוזי, הנציג המצרי, ביקש לחמוק מהצורך בהסבר מלא יותר, אבל חשף את כוונותיו בהצהרה, שעבור חלק מהאנשים, בעקבות רדיפה ואפליה, המשך החיים בארצות מוצאם או בחזרתם הצפויה לשם אינה אפשרית ואינה נוחה; "אם לא כן, לא היינו דנים בעניין זה בכלל".  

פיליפ נואל-בייקר

"Creative Commons Philip Noel-Baker (Britse onderminister (minister of State) van Buitenlandse Zaken)" by Dutch National Archives, The Hague, Fotocollectie Algemeen Nederlands Persbureau (ANeFo), 1945-1989 , Nummer toegang 2.24.01.09 Bestanddeelnummer 900-7222 is licensed under CC BY 3.0

עם זאת, נואל-בייקר, אם כבר מדברים על בריטניה - מיהר לעזרתו והתייחס באופן ספציפי יותר למספר רב של פליטים - רבים מהם, המאמינים ביהדות, הבאים מהחלק המרכזי ומהחלק המזרחי של אירופה, נאלצו לעזוב את ארצות מוצאם מחמת התנאים במדינות אלה. נואל-בייקר אישר את ההצעה המצרית, כי חשב שרצוי בהחלט להסיר את כל התנאים הגורמים לתנועה של פליטים. 

פול-הנרי ספאק

"Creative Commons Paul-Henri Spaak" by Bundesarchiv, Bild 183-39998-0427 / CC-BY-SA 3.0

אבל, הנשיא ספאק הוא אשר הצביע על הנקודה. הוא הצהיר:

אני חושב שלכל הפחות זו דרך סקרנית להציג עניין לפני האסיפה הכללית. אם זו סוגיה של יהודים או סוגיה יהודית בכללה, מדוע לא לומר זאת? מהדרך אשר בה הוצג הנושא לפנינו, יכולים אנו רק לנחש מה בעצם הכוונה. (רובינסון, עמ' 22).

חרף העמדה שנקט נציג בריטניה מול הדרישה הברורה והבוטה למדי של הנשיא, נותר פאוזי "נבוך משאלה עדינה מאוד זו", בהוסיפוֹ:

איננו מרוצים כל עוד יש אפליה או רדיפה נגד מישהו, לא משנה מיהו. ניתן לומר כי כוונתנו לגזע מסוים, אני אפילו לא אענה על כך... (רובינסון, עמ' 23).

לנוכח ההתנגדות הסיר נציג מצרים את כל הרזולוציה, למעט הפסקה האחרונה. גם נמחקה ההתייחסות ל"אזורים אלה" בצירוף ההסבר, "אני מצטער – בטעות הזכרתי אזורים אלה: התכוונתי להזכירם באופן כללי" (שם). תוצאות ההצבעה היו 3 בעד, 3 נגד ו-3 נמנעים; לכן, נדחתה ההצעה. עם זאת, מאחר שכל החלטה שבסדר-היום חייבת לבוא לפני האסיפה הכללית, הונחה גרסה חדשה של ההחלטה המצרית לפני הפגישה ה-47 של האסיפה הכללית. כעת, מחתה המשלחת המצרית נגד האשמות נגדה "... להכניס דרך הדלת הקדמית. אין לנו מניעים כאלה".  לאחר מכן הידרדר הדיון לוויכוח על כדאיות ההכללות הממוחזרות. לבסוף, הוסכם פה אחד להניח על סדר היום את הסוגיה. עם זאת, כאשר ב -19 בנובמבר הובאה לפני האסיפה הכללית, נעלמו כל המאפיינים של ההצעה המקורית. בהעדר כל רצון לדיון, הציע הנשיא – ללא הצבעה - שהאסיפה תשקול את ההחלטה בצורתה החדשה, כפי שאומצה פה אחד. 

כך ראינו כי לשני כיוונים חילקו מדינות ערב את מתקפת האגף שלהם על האירוע הזה: מצד אחד, ניסו לשבש את תכניות היישוב מחדש של ה-IRO ולאסור את פעילותם של ארגונים פרטיים בתחום הזה; מצד שני, כיוונו את מאמציהם לקראת ביצוע הגירה יהודית "מיותרת" מאירופה באמצעות החלטה נוספת נגד אפליה. בגישתן ובהשלכתן היו שתי התקפות אלה לגמרי לא מציאותיות, לא הייתה להן שום השפעה על מהלך האירועים. 

בריטניה, א"י, והאו"ם

מטרת תת פרק זה היא לאתר את עמדת השלטון הבריטי כלפי העברת סוגיית א"י לאו"ם.  לא נעשה מאמץ כלשהו לדון בהתפתחויות במדיניות בריטניה בנוגע לבעיית א"י בכללותה. מיד לאחר שקיבלה על עצמה מפלגת הלייבור הבריטית סמכויות שלטוניות באוגוסט 1945, הועלתה שאלת א"י בשני בתי הפרלמנט. האופוזיציה ותומכי הממשלה החדשה היו להוטים באותה מידה, לברר את האופן שבו תכבד מפלגת הלייבור את הבטחותיה האיתנות והחוזרות ונשנות של מדיניות פרו ציונית. באותה העת, מאחר שמנהיגי מפלגת הלייבור היו במשך כמה שנים שרי ממשלת הקואליציה הבריטית ועל כן יכלו לבחון את סוגיית א"י ביסודיות, ניתן היה להניח שלא יקשה עליהם להכין הצהרה רשמית באשר למדיניות א"י, הצהרה שהעולם חיכה ושהעם היהודי ציפה לה בתקווה ובביטחון. אם כן, היה מפתיע, שפניית הממשלה לפרלמנט לא הכילה שום התייחסות בנוגע לשאלת א"י. במהלך הדיון על הפנייה, לשווא ניסו חמישה חברים בבית הנבחרים  להוציא מהממשלה מילה כלשהי על נושא קריטי זה, אבל כל מה צץ לא היה אלא הצהרה זו מפי ראש הממשלה: " בעניין זה אין לי שום הצהרה למסור כעת".  

קלמנט אטלי

עם זאת, מר. אטלי הבטיח שתינתן הצהרה בנוגע לא"י "בהקדם האפשרי". במהלך החודשים שלאחר מכן חזר מר. אטלי על דברים אלה בשינויים קלים, במספר מקרים. לפיכך, ב-9 באוקטובר הבטיח שתינתן הצהרה "בהקדם האפשרי". ב-5 בנובמבר, הבטיח אטלי כי הצהרה "תינתן בהקדם האפשרי", וציין כי דובר בהמתנה של יום או יומיים. ב -6 בנובמבר הוא חזר ואמר כי "הצהרה תימסרבהקדם האפשרי". באריכות עד 13 בנובמבר 1945. לבסוף, ההצהרה הופיעה במסגרת הכרזתו של בוין על מדיניות א"י. במהלך שלושה חודשי דשדוש אלה, שום אזכור לא הוזכר בפרלמנט האו"ם בקשר לשאלת א"י, למעט התייחסות חולפת מפי אחד מיושבי הספסלים האחוריים, מר. ג'ון הינד, כאשר דן באמנת האו"ם. הצהרתו של מר. בוין ב-13 בנובמבר 1945 חשפה כי הממשלה הבריטית החליטה להזמין את ממשלת ארה"ב להקים ועדת חקירה משותפת אנגלו-אמריקאית. במהלך הסברת המטרה של הוועדה, הבהיר מר. בוין כי "לאור חקירותיהם, הם יכינו המלצות לשתי הממשלות, להתמודד עם הבעיה בתקופת הביניים עד למועד שניתן להגיש פתרון קבע למוסד המתאים של האו"ם". הוא הבטיח לא רק לשקול את המלצות הביניים של הוועדה ולבחון את האפשרות להסדרים זמניים אחרים, אלא גם "להכין פתרון קבוע להגיש לאו"ם, ואם אפשר הולם". יתר על כן, לטענת בוין, מדיניות ממשלת בריטניה לא תפגע ב"פרטי הסכם הנאמנות שיחליף את המנדט הקיים, ויהיה, לכן, פיקוח על מדיניות אולטימטיבית בכל הקשור לארץ ישראל". כך, שני דברים התבססו בבירור על הצהרתו של בוין ב-13 בנובמבר:

1. ארגון האו"ם היה הסמכות שעליה תישען ההחלטה הנוגעת למנדט על פלשתינה.
2. אנגליה תגיש לארגון האו"ם את תכניתה לפתרון קבע לבעיית א"י.

עם זאת, במובנים אחרים הוכיחה עצמה הצהרתו השנויה במחלוקת של בוין. בשני הבתים קיבלה הצהרתו להשאיר את הפתרון הסופי לשאלת א"י לאו"ם, תמיכה כללית. ב-10 בדצמבר 1945 אמר לורד אלטרינצ'אם בנאומו: "ברור ששאלת א"י... חייבת בסופו של דבר לעבור לארגון האו"ם...". עם זאת, מאחר שנדרש זמן קצר להעביר את כל העניין לארגון האו"ם, ביקש שעקרונות האמנת האו"ם יועלו לאלתר. 

לורד הרברט לואי סמואל

לורד סמואל הסכים שיש להשאיר את הפתרון הסופי של שאלת א"י לארגון האו"ם: 

... בסופו של דבר, את כל העניין יש להפנות להחלטה של ארגון האו"ם.  נכון כי אחרי הכול אין זו רק סוגיה בריטית אלא בעיה עולמית. במהלך רגיל ימנה האו"ם את הוועדה שלו עצמו, אך מאחר שגוף זה עדיין איננו קיים, והקמתו כרוכה בעיכוב רב תמוּנֶה הוועדה האנגלו-אמריקנית. 

אין שום סיבה מדוע אם הוועדה האנגלו-אמריקנית מנפיקה דו"ח מוסכם בכמה תחומים, כגון אלה שהוצעו היום, או (דו"ח) בתחומים אחרים הוגנים לשני הצדדים המממשים את עיקר רצונם של שני הצדדים, ואם דו"ח כזה יאושר ע"י שתי הממשלות ויידרש ע"י ארגון האו"ם, לא יצטרכו שני הצדדים להתחייב להסכים (רובינסון, עמ' 28-27).

ויליאם אלן ג'וויט - הרוֹזֵן ג'וויט הראשון
שרת כלורד צ'נסלור תחת ממשל אטלי מ-1945 עד 1951

"Creative Commons Bewindslieden Brits Kabinet 1945. Lord Jowitt (Lord Chancelor)" by Dutch National Archives, The Hague, Fotocollectie Algemeen Nederlands Persbureau (ANeFo), 1945-1989, Nummer toegang 2.24.01.09 Bestanddeelnummer 900-7246 is licensed under CC BY 3.0

הלורד צ'נסלור (לורד ג'וויט) שנאם באותו ויכוח ב-10 בדצמבר 1945 והביע את דעות הממשלה, נשא שתי הצהרות בנוגע לארגון האו"ם שאיש אינו יכול לשלב ביניהן. ועדת החקירה "יכולה להציב פתרון, לא, שאני סובר, פתרון סופי, אבל כזה שעשוי למשוך אותנו משך שנים עד בואו, ואפשר שיוביל לפתרון סופי, שאותו נניח לפני ארגון האו"ם". עם זאת, זמן קצר לאחר מכן הכריז: "הם יחליטו בזריזות, ולאחר שיחליטו,  יגישו פתרון שאותו נגיש לארגון האו"ם". הראשונה מבין שתי ההצהרות עלתה בקנה אחד עם קביעתו של בווין, כלומר: כפי שניתן יהיה להגיע לפתרון קבע וכאשר ניתן יהיה להגיע לפתרון קבע, יוגש הוא לאו"ם. עם זאת, ההצהרה השנייה התייחסה להחלטה מהירה שננקטה על ידי הוועדה והוגשה לאו"ם על ידי הממשלה. הצהרה זו סתרה באופן ברור את קביעתו של בווין שתהיה זו משימתה של ממשלת הוד מלכותו "להכין פתרון קבע להגשה לארגון או'ם".  

סר רייס הופקין מוריס

לאחר שהוקמה ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית והחלה עבודתה, ושבועות לפני היוודע ממצאיה, התבררה מגמה חדשה בחוות הדעת של חברים מסוימים בפרלמנט הבריטי. ב-21 בפברואר 1946, הופקין מוריס הכריז בבית הנבחרים: 

הגיע הזמן - וחקירה זו מספקת את ההזדמנות - לקבוע מהי המדיניות הנכונה... כעת ניתנת ההזדמנות על ידי האו"ם ומעניינו של האו"ם להתמודד ולפתור... ניתן לאו"ם לבטא את מדיניותם, ושיובן בבהירות ליהודים ולערבים כאחד. יש לתת להם להחליט על מדיניות שניתן לאכוף... הזדמנות נוספת ניתנה כעת לאו"ם כדי להתמודד מחדש עם הבעיה ולתת לה פתרון; ואני מאחל להם בהצלחה ודרך צלחה (רובינסון, עמ' 28).

לדעת הופקין מוריס, האו"ם הוא אשר הכריע באשר למדיניות א"י, אבל לא ברור היה על מי מוטל "לאכוף" מדיניות זו. דעות ברורות יותר באשר לסוגיה באו לידי ביטוי ע"י ויקונט הינצ'ינגברוק. לדבריו:

מהי מטרת מדיניותנו בא"י? אני מאמין שניתן יהיה למלא את חובותיה של בריטניה במנדט חבר הלאומים שעשוי להשתנות בהסדרי הנאמנות של ארגון האו"ם.

עם זאת, מפקד הטייסת הברון סמואל סגל הציע פתרון שונה:

למה לא לסמוך על תושבי א"י למצוא דיור ביניהם, ונשיג 50,000 חיילים? (רובינסון, עמ' 29).

הברון סמואל סגל הביע התנגדות עזה לטקטיקות העיכוב של הממשלה. באותו פרק זמן דחף הוא להרחבת "העיקרון של המנדט על בסיס רחב יותר של נאמנות קולקטיבית בחסות האו'ם". ככל שחלף הזמן, עלתה בעליל הנטייה שהובעה לראשונה ע"י מפקד הטייסת סגל, לצאת מא"י . 

וינסטון צ'רצ'יל

יחסה המפוקפק של ממשלת בריטניה כלפי דו"ח ועדת החקירה האנגלו-האמריקנית הפך את מעמדה הבעייתי של הממשלה בנוגע לא"י לכמעט בלתי נסבל, וכעת הצטרף קולו הרועם של צ'רצ'יל  למקהלה של מבקרי המדיניות הרשמית של בריטניה בא"י; הוא דרש שב-1 באוגוסט 1946 תפנה בריטניה את ארץ הקודש:

עד לרגע זה, היה זה כישלון מוחלט; זה הלך מרע לגרוע... איש אינו מרגיש שיש איזושהי אחיזה בעניין שהולך להצליח.  קלף מיקוח לגיטימי, הגיוני, פשוט וכפייתי שהיה בידינו, ואם תרצה, עדיין יש לנו, היה והנו נכונות כנה לזנוח את מהמשימה, ולהניח את המנדט שלנו לרגלי ארגון האו"ם ולאחר מכן לפנות את הארץ שאין לנו כל קשר או מסורת אליה ואת המקום שכמו בהודו, אין לנו ריבונות עליה כמו בהודו ולא חוזה כמו במצרים. המצב היה כזה שיכולנו לאמץ עד לפני מספר חודשים, ואני בטוח שתוצג תוצאה טובה... עם זאת ממשלת הוד מלכותו, עקב נטישתם את חוזה הזכויות שלהם במצרים, ובמיוחד, באזור תעלת סואץ, נאלצת כעת לחפש מקום בטוח לאחסון מצבור נשק גדול בפלשתינה, על מנת להגן על התעלה מחוץ למצרים. באמצעות חוסר תבונה זה הם קלקלו אדישות וחוסר עניין ועכשיו אנו עלולים להיאשם שיש לנו מניע אסטרטגי לאומי לשמור על אחיזתנו בא"י. אני מוכרח להתייחס לזה כאיסור חמור מאוד וכהיחלשות עצומה של עמדתנו (רובינסון, עמ' 29).

צ'רצ'יל סיים במילים הבאות:

הנה הפעולה – פעולה של יום זה. אני חושב שהממשלה צריכה לומר שאם ארה"ב לא תבוא ותחלוק את נטל העניין הציוני, כהגדרתו או כמוסכם, עלינו להודיע כעת שאנחנו נחזיר את המנדט שלנו לארגון האו"ם ונֲפנֶה את א"י בתוך תקופה מוגדרת... במקרה שהממשלה אולי מנעה מעצמה בדרך כלשהי מלאמץ מדיניויות פשוטות אלה, מוטלת עליהם אשמה מדרגה ראשונה, והאימפריה כולה והקהילייה הבריטית סובלות מניהולה הכושל [של הממשלה] (רובינסון, עמ' 30-29).

ג'ורג 'הנרי הול - ויקונט הול הראשון

"Creative Commons George Henry Hall (Secretary of State for the Colonies)" by Dutch National Archives, The Hague, Fotocollectie Algemeen Nederlands Persbureau (ANeFo), 1945-1989, Nummer toegang 2.24.01.04 Bestanddeelnummer 900-7245 is licensed under CC BY 2.0

במענה לצ'רצ'יל הציג ג'ורג הול, מזכיר המדינה לענייני מושבות (שר המושבות), מספר גורמים מפוקפקים בהחלט למצב. הוא אמר:

לא קל להשיג הסכם נאמנות הכפוף לארגון הנאמנות הקיים בעת הנוכחית. ישנן הרבה עבודות הכנה להיעשות. צריך שיהיה יעוד למדינה הנוגעת ישירות בדבר, וניתן לשער כי במו"מ על הסכם נאמנות לא"י, להיות מוקף במדינות ערב כפי שא"י, לא יהיה קל מאוד לנאמן, או ליתר דיוק, נאמנות האו"ם, אלא אם כן נוכל לגרום לערבים וליהודים להגיע לוועידה כפי שאנו מציעים להם לבוא, בתקווה להשיג הסכם. אם יושג ההסכם, אין סיבה שלא נוכל להמשיך, כפי הוצע ע"י מכובדים רבים וחברים במכובדי ימין [.Rt Hon] במהלך הדיון, ולהשיג הסכם נאמנות. (רובינסון, עמ' 30). 

לפיכך, כנראה לא תהיה נאמנות לפני שיתקבל הסכם בין יהודים לערבים. יתר על כן, "לא קל להניח את המנדט לרגלי האו"ם אלא אם כן יש ארגון שיתפוס את מקומו, וזה מה שאנו מקווים לעשות". משפט זה יכול להתפרש בדרכים שונות, שאף לא לאחת מהן הֶקשֵר הגיוני. עם זאת, המגמה הכללית של הצהרותיו של ג'ורג' הול הייתה ברורה - חוסר רצון לוותר לאו"ם על סמכות אמתית כלשהי על א"י, שבעצמו היווה תירוץ חדש ומקובל להמשך תכסיסי השהייה של ממשלת בריטניה. הרעיונות המרכזיים שבוטאו ע"י ג'ורג' הול - נאמנות האו"ם לאחר הסכם בין היהודים והערבים, והזהרת האו"ם פנים מול פנים, יושמו ע"י ויקונט סמואל, הנציב העליון לשעבר של א"י שהצהיר:

הערבים חייבים לנטוש את התנגדותם הבלתי מתפשרת להתפתחות כלשהי של איזשהו סוג של בית לאומי יהודי. דעת הקהל העולמית, אני מאמין, מתנגדת להם מסיבה זו . למען האמת, היהודים חייבים לנטוש את עתירתם, דרישתם, לא"י כקהילייה יהודית, שלחלוטין אינה מעשית ולעולם לא תתקיים, ושוב במקום שדעת הקהל העולמית עוינת. יהיה קשה לסבך את האו"ם בסבך הנוכחי, אבל ברגע שתושג קרבה מסוימת למידה של הסכם שהושג, יכול האו"ם, ללא ספק, להיות מוזמן ליטול את השליטה האולטימטיבית ולהקים נאמנות על מה שבצדק יש להתייחס אליו, בשל ההיסטוריה שלו, בשל קשריו ובשל כוח המשיכה הרוחני שלו, ארץ אשר היא חלק מהמורשת המשותפת, האוצר המשותף של האנושות (רובינסון, עמ' 31-30).

שלושה חודשים נוספים חלפו ללא אף מעשה קוֹנסטרוּקטִיבִי וללא אף הצעה מצד הממשל הבריטי. הדבר הוביל את צ'רצ'יל להציג מחדש את הבעיה הארצישראלית. ב-23 באוקטובר 1946 אמר בבית הנבחרים:

לפני שנפרדנו לפגרת הסתיו, דיברתי על א"י. עליי להתייחס לנושא זה, שקשור בלאו הכי לכל השאלות האחרות במזרח התיכון. אם איננו מסוגלים למלא את התחייבותנו ליהודים להקים בית לאומי לעם היהודי בא"י - שזוהי התחייבותנו המוטלת בספק - אנו זכאים, ואכן, מחויבים, לדעתי - אני אומר את השקפתי האישית; יש הבדלים בנושא זה בכל רבעי הבית - כי זו חובתנו, ובהחלט יש לנו זכות מלאה, להניח את המנדט שלנו לרגליו של ארגון האו"ם. הנטל עשוי להיות עדיין כבד מדי למדינה אחת. כרגע, אין לנו מדיניות, עד כמה שאני יכול להבחין, ולא הייתה לנו אחת ליותר משנה. התלבטות זו בהקשר לשאלה שאני מודה, עשויה להיקרא "חידת הספינקס", ופשוט לא ניתן למדוד את מידת הסבל שההיסוס הזה גורם  לכל הנוגעים בדבר. מהרגע שנצהיר כי אנו נותנים את המנדט - ע"י התראה ראויה, כמובן - כך יפחתו קשיינו במידה ניכרת, ואם מעצמות מעוניינות אחרות תרצינה שנמשיך, עליהן להציע הצעות ולעזור לנו בעבודתנו ברגע זה חלק גדול מהצבא שלנו עוסק מעבר לים בא"י בסכסוך נוראי, עלוב עם הקהילה הציונית שם. 

צ'רצ'יל העביר את תפקידו, אם כי לא מתוך ענווה, לחבר אחר במפלגתו, אל"מ אוליבר סטנלי (המזכיר הקולוניאלי לשעבר). ב-12 נובמבר 1946, כשלושה שבועות לאחר מכן, שוב תקף צ'רצ'יל את הממשלה בדרישה חד משמעית קרא למלא את ההבטחות לציונים או לוותר על המנדט. להלן דבריו:

בעניין א"י... אי אפשר להימנע מלהביע צער עמוק על השינויים הרבים בטקטיקות ובשיטה, על האכזבה המיותרת שנוצרה בכל רחבי יהדות העולם עקב הכישלון, להגשים את התקוות שמפלגת האופוזיציה התלהבה מהבטחותיהן ומהשכנועים בבחירות הכלליות, ומעל לכול, בחוסר כל מדיניות ראויה לשמה. היעדר מדיניות או החלטה בעניינים אלה, שהפכו למסובכים יותר ככל שהמשיכו, אִפשרו להרס ולשנאה להתלקח ברחבי א"י למעלה משנה – ואיש אינו יודע היכן אנו נמצאים היום. אין לי מה להוסיף על מה שיעצתי קודם. כאן, כנראה, אני יכול לדבר בשמי, כי אני תמיד תמכתי בתנועה הציונית, ורבים מחבריי כאן נקטו השקפה שונה בזמנו, לפני המלחמה. איני מסוגל, בשום דרך, לסגת מן העצה שהעזתי לתת, כלומר, שאם איננו מסוגלים לממש את הבטחותינו לציונים, נצטרך ללא דיחוי, להניח את המנדט שלנו על א"י לרגלי האו"ם, ולמסור הודעה על פינוי ההולך וקרב שלנו מארץ זו. אם הצעה זו תתקבל, יהיה צורך להרים מכתפינו נטל שנהיה כבד מדי ומעיק מדי לשאת לבדנו, ולהניחו למשמרת בינלאומית... (רובינסון, עמ' 32-31).

כך, שיתוף פעולה עם ארצות הברית וכן ויתור על המנדט לטובת האו"ם היו לעמודי התווך של האסטרטגיה של צ'רצ'יל בשאלה הארץ-ישראלית. החיבור שמצא בשני גורמים אלו שהוזכרו בעבר על ידי לורד אלטרינצ'אם בנאומו ב-30 באוקטובר בבית הלורדים, היה שונה למדי באחד: 

אני חייב לומר שאם תמשיך ארה"ב לתבוע להכתיב מדיניות הגירה לא"י ללא קשר לעובדות בו בזמן שאנו נושאים בנטל, אז המהלך היחיד עבורנו הוא להחזיר את המנדט לאו"ם ולבקש מהם לפעול לפיו. אני שונא להתפטר. הייתי רוצה לראות אותנו ממשיכים במשימה הגדולה שאליה התחייבו. אני מאמין שעדיין יהיה אפשרי, ובלבד שנקבל את ההסכם הבינלאומי החיוני ותמיכה. אבל טעות היא להקריב חיים בריטיים על משימה בלתי אפשרית שנהייתה בשל מעצמות אחרות (רובינסון, עמ' 32).

בינתיים, סר תומס מור העלה תכנית אחרת לפתרון הבעיה הארצישראלית ללא פנייה לאו"ם. ב-29 בנובמבר 1946 שאל זה האחרון את רה"מ בבית הנבחרים אם ישקול לארגן ישיבה של ארבעת הגדולים על מנת לדון בעתידה של א"י.  

מר הרברט מוריסון - הלורד נשיא המועצה

הרברט מוריסון, לורד נשיא המועצה, ענה מיד: "כבר ביקשתי להשיב, לא, אדוני". חודשים נוספים חלפו, ועדין שום דבר קונסטרוקטיבי לא נעשה ע"י ממשלת בריטניה. ב -31 בינואר 1947, אמר ריצ'רד קרוסמן  בבית הנבחרים:

חייב להימצא פתרון לסיים את המנדט ולהחליפוֹ במשהו אחר. אין בכוונתי לדון בפתרון שאָמוּר להיות. בית [הנבחרים] יודע שיש רק פתרון אפשרי אחד, ואנחנו חייבים לעמוד על כך שהממשלה לא תדחה ביום אחד את ההצהרה על מדיניותם. אין הם חייבים לדחות החלטתם שבוע אחר שבוע בתקווה עמומה להשיג "פתרון מוסכם". כמובן נעים לדמוקרט לשבת בלונדון ולומר, "אנחנו חייבים לעשות הכול כדי להגיע לפתרון מוסכם," אבל אם על ידי דחיית ההחלטה שלנו אנחנו מניחים לא"י לשקוע בחורבות, הרינו נוהגים בסוג עלוב של אנושיות ודמוקרטיה. אנו סובלים עקב התוצאות של אי החלטה במשך 10 שנים. אין זו אשמתה של ממשלה זו או של הממשלה הקודמת; זו תוצאה של 10 שנים של התלבטות ושל סירוב להטיל פתרון. אני מודע היטב כי בהטלת פתרון אנחנו חייבים וצריכים, לחפש תמיכת מהאו"ם, אבל אני דבק בתקווה שבפנייה לארגון האו"ם נעשה זאת לאחר הגענו לידי החלטה. אני בטוח שאיננו צריכים לומר, "האם תגידו לנו מה לעשות", אלא "אנו עומדים לעשות זאת, ואנחנו רוצים את תמיכתכם" (רובינסון, עמ' 33-32). 

באותו יום שוב התייחס צ'רצ'יל לבעיה הארץ-ישראלית בתקיפות:

... אז אפשר לומר, "אנחנו צריכים להישאר שם בגלל אמונתנו וכבודנו". ריבונו של עולם סֶר, איננו יכולים לומר זאת. כבר הפרנו את הבטחותינו ליהודים. לא קיימנו את ההבטחה שניתנה בבחירות, ולאחר שמצאנו עצמנו לא מסוגלים לבצע את מדיניותנו, אין לנו זכות לומר, "אה, עלינו להישאר שם ממניעים של הכבוד". אז אחרים אומרים, "עליכם להישאר, אם תלכו, יהיו  יהודים וערבים כאחד אלה בגרונם של אלה". נאמר שתהיה מלחמת אזרחים. אינני חש עצמי משוכנע מטיעונים כאלה. אם זה יהיה המקרה, ראשית, אין אינטרס בריטי - שאני מצהיר עם ניסיון רב שלא יהיה - אז את האחריות להפסקת מלחמת האזרחים בא"י בין היהודים לערבים צריכה להיות מובלת ע"י האו"ם, ולא ע"י המדינה המסכנה העמוסה והפצועה קשות. אני חושב שזה מעל לכוחותינו להניח את הנטל הכבד הזה העולה 30 מיליון ליש"ט בשנה ולהחזיק 100,000 גברים [רחוק] מבתיהם. אני [לא] רואה שום סיבה מדוע עלינו לעבור את כל הכאב, העצב והסבל האלה בגלל היתרון המוצע הזה. דחקתי בבית [הנבחרים] כפי שעשיתי לפני שישה חודשים... אנחנו צריכים בהחלט להודיע על כך, אלא אם כן תעמוד ארה"ב לצדנו כתף אל כתף על בסיס 50-50 במדיניות מוסכמת, להתחלק חצי חצי בשפיכות הדמים, באיבה, בצרות, בהוצאות ובדאגות, אנו נניח את המנדט לרגלי ארגון האו"ם. הואיל ולפני שישה חודשים הצעתי שנעשה זאת ב-12 חודשים, כעת אני מציע שיש לקצר את התקופה לשישה חודשים. יש המודאגים יותר ויותר ויש שמעמיקה החרדה וגדלה ככל שהתקווה מתנפצות והקשיים של התקופה שלאחר המלחמה, שאינני מזלזל (בהם), עדין מכבידים עלינו באומה שסועה, קרועה עמוק בתוך חיינו והרגשותינו. (רובינסון, עמ' 34-33).

בינתיים ניסה בווין להוציא לפועל תכנית משלו שבה ישחק האו"ם תפקיד מסוים (גם אם קטן וצנוע). כחלק מתכנית זו יוקם בית דין מיוחד לבוררות לחילוקי דעות המתרחשים בא"י על ידי האו"ם:

... הערבים והיהודים כאחד סירבו לקבל, כבסיס לדיון, את תכנית האוטונומיה המחוזית שהועלתה על ידי ממשלת הוד מלכותו. הערבים העלו הצעה חלופית, לפיה א"י תשיג עצמאות כבר כמדינה אחת עם רוב ערבי קבוע. ממשלת הוד מלכותו בראותה שום סיכוי למו"מ להסדר על בסיס זה, הניחה הצעות חדשות משלהם. אלה חזו את ההקמה של אזורים מקומיים, ערבים ויהודים, עם מידה ניכרת של אוטונומיה בתוך מדינה אחת, עם שלטון מרכזי אשר בו יַחלְקוּ השניים, ערבים ויהודים. הצעות אלה קבעו שמהגרים יהודים צריכים להתקבל בשנתיים הבאות בשיעור של הגירה יהודית שצריכה להיקבע, תוך התחשבות נאותה ביכולת הקליטה מבחינה כלכלית, על ידי הנציב העליון בהתייעצות עם המועצה המייעצת שלו, או, במקרה של חילוקי דעות, על ידי בית דין לבוררות שמונו על ידי האו"ם. תכנית זו תוך שהיא עולה בקנה אחד עם עקרונות המנדט, היא מוסיפה אלמנט שעד כה היה חסר בממשל א"י שלנו - כלומר, הבטחה מעשית של התפתחות לקראת עצמאות על ידי בנייה, בתקופה של חמש שנים של נאמנות, מוסדות פוליטיים מושרשים בחייהם של אנשים. זה הוצע כבסיס לדיון (רובינסון, עמ' 34).

הצהרה זו מתייחסת להצעות ממשלות בריטניה על א"י (1947), שבאו בעקבות תכנית מוריסון (יולי, 1946).

עם זאת, תכנית בווין נדחתה על הסף על ידי יהודים וערבים כאחד, "אפילו כבסיס לדיון". ב-18 בפברואר 1947 הודיע לבסוף בווין שהעניין יוגש לאו"ם:

לממשלת הוד מלכותו עצמה אין יכולת, על פי תנאי המנדט, להעניק את המדינה לערבים או ליהודים או אפילו לחלק אותה ביניהם. בנסיבות האלה החלטנו שאין באפשרותנו לקבל את התכנית שהועלתה גם על ידי הערבים או על ידי היהודים, או להטיל בעצמנו פתרון משלנו. לכן, הגענו למסקנה שהמסלול היחיד שכעת פתוח לפנינו הוא להגיש את הבעיה לשיקול דעתו של האו"ם. בכוונתנו להציב לפניהם חשבון היסטורי של האופן שבו התנערה ממשלת הוד מלכותו מנאמנותה בא"י ב-25 השנים האחרונות. עלינו להבהיר כי המנדט הוכח כבלתי ישים, וכי החובות שהתחייבו לשתי הקהילות בא"י הוכחו כבלתי מתפשרות. אנו נתאר את ההצעות השונות שהועלו לשם התמודדות עם המצב - כלומר, התכנית הערבית, שאיפות הציונים, עד כמה שהצלחנו להכיר אותן, ההצעות של הוועדה האנגלו-אמריקנית וההצעות השונות שאנחנו בעצמנו העלינו. אז נבקש מהאו"ם לשקול את הדו"ח שלנו ולהמליץ על יישוב הבעיה. אין בכוונתנו להמליץ על פתרון כלשהו. הגם שעלינו להודיע על כוונותינו, אנו רואים קושי רב בשקילת עניין זה ע"י האו"ם לפני הישיבה הרגילה הבאה של האסיפה הכללית בספטמבר. אנו מצרים על כך שההסדר הסופי צריך להיות כפוף לעיכוב נוסף, במיוחד לנוכח המתח המתמשך באדמיניסטרציה ובשירותים הבריטיים  במהלך תקופה נוספת זו. עם זאת אנו סומכים כי בשעה שהשאלה מופנית כעת לאו"ם, יגלו איפוק כל הנוגעים בדבר עד היוודע פסק הדין שלהם. (רובינסון, עמ' 35-34).

ב-17 בפברואר, כאשר החדשות על הנחישות הבריטית להציג את בעיית א"י לפני האו"ם, הגיעו לירושלים, יצאה הסוכנות היהודית בהצהרה רשמית של עמדתה כעת שהמקרה של א"י היה צריך להגיע לפני האו"ם. נאמר כי בעוד ננקטים צעדים להתכונן למאבק הפוליטי בפורום חדש זה, לא התכוונה הסוכנות להפחית את לחצה לשם השגת הקלות בחוקי ההגירה והקרקעות הנוכחיים. זו האחרונה התלוננה על "כמעט שנה מבוזבזת" בדיונים בלונדון, והביעה את הדעה כי העיכוב האחרון נבע, לפחות בחלקו, מ"תכנית מכוונת". בפעם הזאת קיוותה הסוכנות להחלטיוּת אמתית, אלא שכעת נדרש להסביר מבראשית את המקרה הזה ולהילחם עליו. עיכוב זה היה מצער. (לונדון טיימס, 18 בפברואר 1947). בווין הותיר לחלוטין שתי שאלות חשובות ללא מענה:

1. איזה תפקיד ימלא האו"ם במקרה זה? הוא ימליץ על יישוב הבעיה, אבל איזו מחויבות תניח הממשלה הבריטית עצמה להמלצה זו?
2. מדוע למעלה מ-18 חודשים נדרש להחליט להפעיל את האו"ם?

צ'רצ'יל קפץ מיד לשאלה השנייה. "אם מדיניות זו נכונה היום ... מדוע לא נודע (עליה) לפני 12 חודשים?" תשובתו של בווין לשאלה זו הפתיעה:

אני חושב שתהיה זו מדיניות הרת אסון לבריטניה, עם כל המנהיגות שהציגה בעולם ועם כל ההיסטוריה שלה, לפנות לאו"ם מבלי לנסות למצות כל אפשרות. אחרי הכול, אדון הימין המכובד, אני מאמין במשרה, והיה לו יד בעסק מיד בתום המלחמה האחרונה, בקואליציה של לויד ג'ורג'; וגם לאופוזיציה של חברים נכבדים אחרים היה יד באדמיניסטרציה של בעיה גדולה זו. תן לי לומר את זה: אני יודע את המחיר ואני יודע את הקשיים, אבל אם נתמודד עם זה היטב באו"ם  ונעשה מאמצים, ואם לבסוף סוגיית היהודים והערבים תיושב לאחר 2,000 שנות סכסוך, 12 חודשים לא יהיו עיכוב ארוך. (רובינסון, עמ' 36).

בינתיים נשאלה שאלה חשובה נוספת ע"י וילסון האריס:

על שאלת ההליך, האם עלינו להבין כי שאלה זו צריכה להיות מופנית לאו"ם בְּמָרות ראש "הנאמנות"? האם יש סיבה מדוע לא יביאו לפני מועצת הביטחון כעניין המסכן את השלום הבין-לאומי? זה עושה את זה לגמרי הרבה יותר מהמצב הספרדי אשר ממנו שאבה מועצת הביטחון  ידע (רובינסון, עמ' 36).

מר בווין השיב מיד:

כאשר התפרק חבר הלאומים הייתה ערובה של הכוחות המנדטוריים שימשיכו את המנדטים שלהם ויתייחסו לאו"ם כאילו היו חבר הלאומים. לכן, אני חייב להתייחס לכך. אינני חושב שזה מסכן את ביטחון העולם, ואישית אינני חושב שזה מעניינה של מועצת ביטחון (רובינסון, עמ' 36).

מר סידני סילברמן ביקש לדעת אם "אין זו מאחריותה המוסרית של להציע עצה לאו"ם, במקום סתם להנחית את הבעיה על ראשו בלא להציע שום הצעה"? בווין השיב:

למדנו ביסודיות את העניין, והעלינו הצעה אחר הצעה. הן שם ואישית אינני חושב שאנו יכולים להציע לאו"ם הצעות נוספות. עלינו להשאיר אותן על השולחן. בְּתוֹרָם יכולים  הם להיות טובים יותר, אבל זה הטוב ביותר שביכולתנו לעשות (רובינסון, עמ' 36).

תומאס ריד שאל "אם מדינה בעלת מנדט הכפוף לחבר הלאומים חייבת להציב את השטח הנוגע בדבר, למרות מועצת הנאמנות"? הוא קיבל מיד "לא" כתשובה. ב-25 בפברואר 1947, חזר בווין מהחלטת הממשלה להביא את שאלת א"י לפני האו"ם:

מהלך אירועים הוביל את ממשלת הוד מלכותו להחליט שיש להפנות את בעיית א"י לאו"ם, כפי שתוארה בהודעה שהצגתי לבית [הנבחרים] בשבוע שעבר. בעיית א"י מתוחה ומורכבת מאוד. אין להכחיש את העובדה שהמנדט הכיל הבטחות סותרות. בראש ובראשונה הבטיח ליהודים בית לאומי, ושנית, הוצהר שזכויות הערבים ועמדותיהם מוכרחות להיות מוגנות. לכן, הוא [המנדט] סיפק למה שהיה למעשה פלישה של אלפי מהגרים לארץ ובו בזמן קבע שאין זה צריך להפריע לאנשים שיש להם בעלות. השאלה שהתעוררה אפוא אם זה היה בר השגה ללא סכסוך, והאירועים ב-25 השנים האחרונות הוכיחו שלא. היהודים החלו להתיישב, ואין ספק שבתחום [ההתיישבות] שפיתחו, ביצעו כמה ניסיונות גדולים מאוד. רבים מהערבים, כפי שאסביר בהמשך, מעורבים בהתפתחויות אלה, כגון גידול הדרים, שחיוני לכלכלה של א"י. בעניין ההתפתחויות היהודיות, הכול בארץ זו, שנקשרו בפרשה, בוודאי עד 1931, הניחו שעל הבית הלאומי ליהודים אנו מדברים. עם זאת, אני רוצה להזכיר לבית [הנבחרים], כי כעת אין זה הנושא. כל זה נגמר. ראשית, הנושא שהאו"ם צריך לשקול ולהחליט הוא שטענותיהם של היהודים שא"י צריכה להיות מדינה יהודית, צריכות להתקבל; שנית, שטענת הערבים שהיא צריכה להיות מדינה ערבית, עם אמצעי הגנה ליהודים בכפוף להחלטה של בית לאומי, צריכה להתקבל; או שלישית, שתהיה מדינה פלשתינית, שבה האינטרסים של שתי הקהילות יהיו מאוזנים בקפידה ומוגנים ככל האפשר? עליי להציג זאת בצורה זו משום שבכל מו"מ שהיה עליי לנהל, וכל הצעה שהיא שנציע היום, אחזור בכל פעם לשלושת התנאים האלה. אינני יכול לברוח מהם ואינני חושב שכל מי שהיה מזכיר קולוניאלי, או כל מי שעד כה התמודד בבעיה זו, אולם חלק גדול מהסוגיות שכבר נדונו, הייתה למעשה התנגדות להן. לכן, עולה הנושא שיש להכריע והאומות המליצו שמשלוש חלופות אלה יש להוות את בסיס הארגון העתידי של א"י. אנחנו, כמעצמה מנדטורית, אין לנו הסמכות לבצע החלטה זו. שום דבר ממה שאני יכול למצוא במסמכים, אף לא בחבר הלאומים, או בדיונים בין המעצמות הגדולות בוורסאי יכול להצביע על כך שבידינו סמכות זאת [הסמכות להחליט]. המנדט בהחלט לא מעניק זאת, והוועדה האנגלו-אמריקנית המתמודדת עם הבעיה שכבר התמודדנו עמה, הגיעה למסקנה שלא להמליץ על מדינה יהודית, וכל מי שנגע בשאלת א"י נאלץ לחזור לזה בכל פעם. (רובינסון, עמ' 38-37).

קושי בסיסי אחד נותר בלתי פתור עפ"י הצהרה זו: לממשלת בריטניה אין סמכות לקבל החלטה סופית בא"י, ולאו"ם, לאחר שנתבקש רק להמליץ "המלצות", אין הזכות לדרוש את הוויתור של מנדט. אם זה המקרה - על מי נשענת הסמכות העליונה בשאלת א"י? בהמשך להצהרתו, ניסה בווין להסביר מדוע מפלגת הלייבור המשיכה - בניגוד להבטחותיה החוזרות ונשנות - לבצע את מדיניות הספר הלבן מ-1939:

זה נחשב ע"י מדינות ערב כהתחייבות של הפרלמנט הבריטי וכזה שיש לבצע... באמת, אני חייב לעמוד על נקודה עקרונית זו, משום שכל מו"מ שלי מכל סוג עם מעצמות זרות תלוי ביושרה של הצבעת בית הנבחרים... הנקודה שאני מכין היא זאת - ובאמת אני חייב לבקש מבית [הנבחרים], בין אם מדובר במפלגה שלי או בכל מפלגה, לתמוך בי בזה כי זה בסיסי - אני עוזב בשבוע הבא למוסקבה, וכשאסע למוסקבה אתבקש לתת התחייבויות. כשאני מגיע למסקנות, תהיה חובתי לומר שזה כפוף לאשרור בית הנבחרים, וכאשר האשרור של הבית יתקיים – לא משנה מהי ההצבעה - וההתחייבות תינתן, אני מניח שכל מה שהמפלגה תרוויח עבורנו, לא משנה מה הצבע הפוליטי שלה עשוי להיות, תכבד את ההתחייבות הזאת שעד שתנהל מו"מ לשינוי. (רובינסון, עמ' 38).

בין אם כן ובין אם לא, ככלל נחשב ספר לבן כלשהו והספר הלבן מ-1939 בפרט, כ"התחייבות" ע"י הפרלמנט הבריטי, לכל הפחות, זו שאלה שנויה במחלוקת. לעומת זאת, כאן לא הצליח בווין, לחשוף בשום דרך אחרת, רצינית יותר ולא שנויה במחלוקת, שהתחייבות (הצהרת בלפור וכתב המנדט) יכולה להתבטל ללא הסכמת המוטב של התחייבות זו - העם היהודי. בווין גם קבע את יעד המדיניות של הממשלה הנוכחית בא"י:

במדינות האחרות במזרח התיכון ששם גם היה לנו מנדט זה הוביל לשלטון עצמי - בסוריה, בלבנון, בעיראק ובכל היתר. הייתי אומר שההתפתחות התרבותית של הערבים ושל היהודים בא"י הנו גבוה כסטנדרט בדומה להתפתחות והכישרון התרבותיים לממשלה שניתן למצוא בכל מדינה ערבית אחרת. ככה זה, נעדיף לתלות אמונתנו בפיתוח עצמאות בדרך זו. אם המדיניות שבאה לידי ביטוי בחיבור עם כל מקום אחר בעולם, אני מאמין שבית זה, האו"ם, וכל אחד אחר, הייתי אומר שהמדיניות שלנו הייתה נכונה בכך שאנו מכוונים לעצמאות, להיפטר מהמנדט ולפתח ממשל עצמי והגדרה העצמית עם הגנה ראויה לזכויותיהם של כל מיעוטים. זו הייתה מדיניותנו, ואני חושב שאלמלא היה זה א"י, זה היה מצליח. (רובינזון, עמ' 39-38).

יתר על כן, בווין הציג סיבה נוספת מדוע יש לפנות לאו"ם:

כבר נשאלתי "למה ללכת לאו"ם?" כל תרופה שכבר ניתנה לממשלה בצורה של יצירת מדינה יהודית, תוביל לתוצאה אחת - מדינות ערב ייקחו אתכם לאו"ם. בהנחה שכעת חלקנו את הארץ, ואז השאלה תובא לאו"ם. סוריה או כל מדינה אחרת, תביא אותנו לאו"ם, שבו תידון התנהגותנו על בסיס הפעולה המשפטית שלנו בגילוף מדינה שלא הייתה שלנו, ואני מסתכן בניחוש, לאחר הניסיון שלי בניו יורק בשנה שעברה, שבריטניה תהיה בעמדה מגוחכת. לא בא בחשבון. אנחנו לא יכולים לדון בכל הדברים האלה, אני יודע, די בקלות, אבל, באמת, איננו יכולים לעשות זאת (רובינסון, עמ' 39).

עם זאת, באותו הזמן עשה בווין ניסיון אחרון למנוע חזרה לאו"ם:

הצענו שאם לא תתקבל החלטת הנציב העליון ע"י כל אחד מהצדדים, ימנה מזכ"ל האו"ם בית דין לבוררות, ואנחנו, כמעצמה המנדטורית, נישמע להחלטה. האין זה הגיוני? מה הייתה התשובה? הייתה זו [התשובה] שנדחתה ההצעה משום שהצענו שהערבים ייוועצו בכול. באמת. יש להודות שממשלת שהוד מלכותו לא יכול לקבל מצב כזה שהולכים להכניס אנשים למדינה, ו[על] נציגי האנשים החיים בה נאסר להיוועץ.  באמת זאת הייתה דרישה מוגזמת, ואינני יכול, בשם ממשלת הוד מלכותו, לקבל את זה. אני אומר את זה משום שאני מוביל עד לנקודה שבה אומר, בסוף, שעדיין יש סיכוי להסדר, מבלי ללכת לאו"ם, אם אנשים ירדו מעמדותיהם השרירותיות. עדיין פתוח אני לנסות. (רובינסון, עמ' 39).

זו הייתה כוונתו של צ'רצ'יל לפתוח דיון על הצהרתו של בווין, אך למרבה הצער, שְכוֹל במשפחתו גרם להיעדרותו מהישיבה  ב-25 בפברואר 1947 ואוליבר סטנלי היה לדובר הראשי של האופוזיציה באותו יום. ההתנגדות הראשונה של סטנלי הייתה מכוונת לדחייה בלתי נסבלת בפניית הממשלה לאו"ם. אז החל הוא למתוח ביקורת על צורת הפנייה:

הדבר השני שאנחנו מתחרטים על הדרך שבה נעשתה הפנייה לאו"ם היא העובדה שממשלת הוד מלכותו מציעה להניח את הסוגיה לפני העצרת [הכללית] בלא שום אינדיקציה של המדיניות שהם עצמם מעדיפים. כל מיני הצעות, עם איזה נכבד הימין שהתמודד איתן היום, צריכות להיות מונחות לפני האו"ם לביצוע בחירתו, אבל כנראה עלינו להביע אי בחירה בעצמנו. ברור, כמובן, שאחרי כל החודשים האלה, לממשלת הוד מלכותו חייבת להיות השקפה משלה על סוגיה זו. למרות הקשיים והסכנות החליטו, בוודאי, הם חייבים לשקול בעצמם לאיזו תכנית יהיה הסיכוי הטוב ביותר להביא להסדר סופי ובר-קיימא בא"י. אם תהיה להם השקפה כזאת, כיצד בטווח הארוך יימנעו מלהניח אותה לפנינו? הם לא יכולים ללכת לאסיפה של ארגון האו"ם, לשמוע את כל התכניות השונות האלה, ולשבת שם בשקט מוחלט, מבלי להצטרף לדיון בכלל. ברור שלא. אימוץ גישה זו תהיה מגוחכת. אם יצטרפו לדיון ויוסיף את השקפתם, בוודאי עליהם לדעת לפני שהם מתחילים לאן ברצונם להוביל את הדיון ומה האובייקט שאליו נועדו טענותיהם להגיע. לכן, יהא המצב אשר יהא עכשיו, עליהם לחשוף [אותן] לאסיפה עם תחילת הדיונים, ואז לנו, איזו מדיניות ממשלת הוד מלכותו מעדיפה בנוגע לסוגיה זו. אם זה כך, אם בספטמבר הקרוב הם צריכים לבחור ולהמליץ, האם לא מוטב מאוד לעשות זאת עכשיו? ...  הקו הברור שלהם [יהודים וערבים], לפני הליכתם לעצרת, הנו להשיג תחילה חברים רבים כפי יכולתם, ל[תמוך] בנקודת מבטם, ולאחר מכן להציג לאו"ם את מלוא נקודת מבטם ו-100 אחוז. זו הסיבה מדוע הייתי מעדיף, במהלך ששת החודשים הללו, שכל התחום לא צריך להיות מוחזק ע"י שתי מדינות יריבות אלה, שתיהן קיצוניות, וצריך להיות תחום מדיניות שלישי, זה של ממשלת הוד מלכותו.  זה מהטעם שאנו חושבים שיהיה סיכוי רב יותר להצליח, אם ממשלת הוד מלכותו כאשר ילכו לארגון האו"ם בספטמבר, לא יצטרכו ללכת לשם רק בשביל לרוקן על שולחן ארגון האו"ם סל ניירות מלא של כל התכניות המושלכות של שנים עברו, אבל צריך ללכת לשם כדי להצהיר ברורות מה דעותיהם שלהם ולבקש מהאסיפה לתמוך בהן ולאשר אותן. (רובינסון, עמ' 40).

לבסוף, הגיעה השאלה מה יהיה יחס הממשלה כלפי המלצות האו"ם:

הביקורת הסופית שלנו על האופן שבו הפנייה נעשתה היא שאין בו אינדיקציה מה צריך להיות הקו שלנו לאחר שתדון האסיפה בתכנית הזו ...  נכון למדי שעל ידי החלטתם להפנות עניין זה לארגון האו"ם, כמות מסוימת של זמן כבר נקנתה, אף על פי שאני חושב שכבר נקנה די ביוקר. במשך כמה חודשים אופוזיציית נכבדי הימין המכובד [לא] יוכלו להשיב תשובה לשום שאלה על מדיניותם כי אינם יכולים לצפות את הדיונים באו"ם.  נכון שלתומכיהם זו דחייה של הסכסוך הבלתי נמנע בין ההבטחות שנתנו רבים מהם בבחירות, ופעולה שעלולה להילקח על ידי הממשלה שבה הם תומכים. מסיבות אלה, דחייה מסוג זה היא בדרך כלל מקובלת. זו גם בדרך כלל הרסנית, לתוצאה היחידה של הדחייה היא רק לתת לדברים להיסחף על כך שנוכל, כמה חודשים מאוחר יותר, לשאת שוב את הסוגיה שחששנו להתמודד [עמה] היום. המעט שהממשלה יכולה לעשות הוא להתכונן כעת לאפשרויות האסיפה כאשר זו תתכנס. זה יכול לקרות כי כאשר האסיפה תתכנס בספטמבר, איזושהי תכנית חדשה תוצע וכל החמישים ומשהו עמים יתכנסו יחדיו ויסכימו לה [לתכנית], וזאת תאושר ע"י יהודי וע"י ערבי. יהיה נס אם זה יקרה. במשך שנים, אנשים מכל הצדדים בעלי יכולת וכשרון מחפשים וריאציה אפשרית לכל תכנית העשויה לשמש כפתרון לבעיה זו. אין זה סביר שבעוד כמה חודשים תימצא איזושהי הצעה חדשה לגמרי. כל הצעה שהוצעה, עדיין גרמה למחלוקות בא"י ולמחלוקות בצדדים כאן, ואפילו, ולפעמים יצא כשמועה, למחלוקות בקבינט. כנראה מה שיקרה כאשר יתכנס האו"ם בספטמבר הקרוב הוא שלא תהיה תמימות דעים,  שלמעשה תהיינה אותן מחלוקות בין המדינות שם כפי שניתן למצוא בקרב עמים וצדדים; ושכל מה שתתקבל כהחלטה סופית, אם החלטה כלשהי תתקבל, היא תתקבל ברוב קולות, עם מיעוט שתומך בנקודת המבט אחרת. אם מצב כזה מתעורר, כפי שכמעט בטוח יתעורר, חשוב שאנחנו נהיה די ברורים מה היא עמדת הארץ הזאת ולְמה התחייבנו לעצמנו. לכן אני רוצה לשאול את האדון הנכבד הימין, כאשר הוא משיב, לענות על שתי שאלות. השאלה הראשונה היא זאת: האם מהתייחסותנו לארגון האו"ם מחויבים אנו לקבל את הכרעת הרוב, מה שלא תהיה, ומה שחשוב, ממה המיעוט, מי שלא יהיה, עשוי להיות מורכב? אני מעריך שאם היה שם רוב מכריע, כולל כל המדינות הגדולות, ותמימות דעים הייתה נשברת ע"י מדינות מעטות קטנות בלבד שהתעניינותן בבעיה, אפשר שתהיה מרוחקת מאוד, אנו היינו די זכאים להתייחס לזה כהחלטה פה אחד ולפעול בהתאם לכך. אבל ייתכן מצב שונה מאוד. ייתכן שניקלע למצב שבו יש רוב להצעה מסוימת, אבל לפחות אחת מהמעצמות הגדולות עלולה להיכלל במיעוט. עלינו להתמודד עם עובדה זו, שאם לא היו הבדלים באסיפה, עם כמה שלוקחים צד אחד וכמה לוקחים צד אחר, גם אם היה לנו רוב לטובת מטרה מסוימת, אם המיעוט כולל מדינות חזקות, יקשֶה מאוד לגרום לקהילות הנוגעות בדבר לקבל את ההחלטה, כפי שאנו רוצים שהם יקבלו  אותה, כהסדר סופי. לכן ברצוני לדעת, אם יש רק הכרעת הרוב, אנו מחויבים לקבל אותה [את החלטה] ולאכוף אותה על אנשי א"י. שנית, ברצוני לשאול אם עלינו לבצע את המלצות הרוב, גם אם הם מצביעות על מהלך שאנו עצמנו איננו מסכימים. אני די מעריך שאם ברצוננו להיות נאמנים לאו"ם, עלינו לקבל את ההחלטה ולהשלים עם החלטתם, אך יש הבדל גדול  בין זה לבין הבקשה מהצבא שלנו והשימוש במקורותינו כדי לאכוף את ההחלטה שאנו עצמנו לא לטובתה ושאיננו יכולים להגן [עליה]. אלה הן שתי השאלות, אני רוצה לדעת אם פנייתנו לארגון האו"ם מחייבת אותנו בכל דרך לבצע החלטה של האו"ם, אף על פי שהתקבלה, מבלי שאנו עצמנו לא מסכימים לה. ודאי שיהיה טוב יותר לומר עכשיו מה יהיה עלינו לומר בסופו של הדבר, כלומר, באין הסכם בין האומות המאוחדות על איזו מדיניות שאנו בעצמנו יכולים לתמוך, נוותר על המנדט על א"י ונשאיר לאומות המאוחדות עצמן למנות יורש ולקבוע מדיניות. (רובינזון, עמ' (42-41).

באשר לתוצאות האפשריות של תכנית הממשלה לפעולה, אוליבר סטנלי, מנהיג המפלגה השמרנית של בריטניה, צפה בעניין באור שרחוק מלהיות אור ורוד:

ההצעה החלופית של ממשלת הוד מלכותו היא ללכת לעצרת האו"ם בספטמבר הקרוב בלי להמליץ על איזה מהלך של פעולה, וללא הגדרה של מה תהיה עמדתנו לאחר שקיבלה האסיפה את החלטתם. אני מתייחס לזה לא כמדיניות, אלא רק כדחייה. זה אומר שבחורף הבא כולנו נשב כאן להתדיין שוב, רק שהבעיות שאנו דנים כעת, נדונו באוגוסט האחרון; ושוב יש להתמודד, רק ההחלטות שאנו מסרבים להתמודד [עמן] היום. (רובינסון, עמ' 43-42).

בדיון שהתפתח זכתה החלטת הקבינט להעביר את השאלה לאו"ם לביקורת מנקודת המבט ערבית ע"י סטוקס.  

ריצ'רד קרוסמן חשש מהמעורבות של הנושא הארץ-ישראלי במאזן כוחות פוליטיים בתוך האו"ם, בעוד שלסר רג'ינלד מנינגהאם-בולר (הויקונט הראשון של דילהורן) הייתה אמונה מעטה ביכולת האו"ם למצוא פתרון צודק והוא נראה מעט מודאג מהפתרון שהאו"ם "בחוכמתו" עלול למצוא. לעומת זאת, כישלון הממשלה להמליץ המלצה כלשהי זכה לביקורת ע"י איירטון גולד, בעוד קלמנט דייויס התנגד לעמימות הפנייה שנעשה לאו"ם.  למעשה  בן לוי  הרחיק לכת עד כדי הדבקת תוויות לפנייה לאו"ם כמו "פארסה" וכמו "מכשיר לעיכוב ". לביקורת על מדיניות א"י של הממשלה ולשאלה הנוגעת לעיכוב חודשים רבים השיב קריץ ג'ונס, מזכיר המדינה למושבות:

...הייתה זו האחריות והחובה של הממשלה לנסות למצוא את האמצעים שלפיהם שתי הקהילות יוכלו לחיות בהרמוניה ביחד. הייתה זו חובת הממשלה למצות את כל האפשרויות להשגת מטרה זו. כאשר ממשלת הלייבור נכנסה לתפקידה, היו גם בריטניה וארה"ב מסובכות בהבטחות שנעשו לערבים. היה ברור שאם בעיה זו נועדה להיפתר, אז תצטרך להימצא גישה חדשה למה שכבר הייתה בעיה בלתי פתירה לממשלות קודמות. היה ברור שכל תכנית אפשרית, אם נועדה לצאת לפועל, הייתה צריכה להיאכף, ועל כן היה ברור שרצוי לעשות מאמץ במטרה לנסות להשיג הסכם כלשהו במו"מ. (רובינסון, עמ' 43).

באיזה אופן יכול להסתיים המנדט הארץ-ישראלי שניתן לאנגליה ע"י חבר הלאומים? ניתן לעשות זאת בשתי דרכים:

על פירוק חבר הלאומים כמה חודשים מאוחר יותר, הכריזה בריטניה שוב, עם המעצמות האחרות המחזיקות מנדטים תחת חבר הלאומים, שהיא צופה בחובות המנדט עד שהסדר חדש יעשה עם האו"ם. פירוש הדבר שאם עלינו להציג את בעיית א"י באו"ם, נוכל לעשות זאת רק באחת משתי דרכים. א"י תוכל גם להשיג את עצמאותה, שלא הייתה הצעה מעשית, עקב התנגדות היהודים והערבים גם יחד בתוך א"י, או לחלופין, הסדרי הנאמנות יוכלו להימשך. אבל אילו היה הסכם רשום עם האו"ם, וא"י הובאה במועצת הנאמנות, אז היה צורך להגיע להבנה בין יהודים וערבים, וכן עם מדינות ערב השכנות, שמהן מצופה גם שיתנו את הסכמתן. לכן, בין אם נאהב את זה או לא, אלמלא הייתה עצמאות מהלך אפשרי מיָדִי עבור א"י, במוקדם או במאוחר היה צורך במו"מ על הסכם נאמנות.  כתוצאה מכך הייתה חובה על ממשלת בריטניה, לנסות לברר מה יכולים להיות תנאי ההסכם. (רובינסון, עמ' 44-43).

האם בריטניה עומדת לוותר על המנדט לטובת האו"ם? בשום פנים ואופן:

איננו הולכים לאו"ם לוותר על המנדט. אנו הולכים לאו"ם להגדיר את הבעיה ולבקש עצתם, כיצד ניתן לנהל את המנדט. אם המנדט לא יכול להתנהל בצורתו הנוכחית אנו שואלים איך ניתן לתקנו. (רובינסון, עמ' 44).

האם על בריטניה לפנות למועצת הביטחון? לא:

כבר הוצג לנו שעלינו ללכת למועצת הביטחון. אני מציע שלצורך התמודדות עם בעיה כגון זו, מועצת הביטחון היא מכשיר פגום. אכן, המנגנון של מועצת הביטחון הוא כזה שאינו רשאי להמליץ לאסיפה [מועצת הביטחון ממליצה לחברי האו"ם לפי פרק 6 (סעיף 36) ולוקחת החלטות מחייבות על המדינות החברות לפי פרק 7]. נכון, [מועצת הביטחון] יכולה לקרוא לישיבה מיוחדת. מועצת הביטחון רשאית, עפ"י האמנה [של האו"ם] לשמור בעיה זו לחלוטין בתחום פעולתה. יש קשיים אחרים, וכמו כן יש קשיים בנוגע לפנייה למועצת הנאמנות. (רובינסון, עמ' 44).

ב-6 במרס 1947 שוב נכח צ'רצ'יל בבית הנבחרים ולקח חלק בדיון על הודו. כאן ניצל את ההזדמנות לחדש את התקפותיו על המדיניות הארץ-ישראלית של הממשלה:

אני חייב להשוות, במבוכה, את יחסה של ממשלת הוד מלכותו כלפי הודו וכלפי א"י. יש מגבלת זמן להודו, אך אין הגבלת זמן לא"י. אני חייב לומר, שזה מדהים אותי. שני בקבוקי תרופה מלאת עוצמה הוכנו, אבל אלה נשלחו לחולים הלא נכונים. המדיניות בשני מקומות אלה יחדיו בלתי נתפסת. אין לי מושג איך הם מתוצרת של מוח אנושי קוהרנטי ואפילו מ[חברי] קבינט שאין ספק שיש להם צדדים בעלי יכולת לקשֵר בין דברים בצורה הגיונית – זה לא נתפס. היכול בית [הנבחרים] להאמין שבתקופה הנוכחית יש פי שלושה או ארבעה יותר חיילים בריטיים בא"י הקטנה מאשר בהודו האדירה? מה הרעיון מאחורי דבר זה? מה הטעם וההיגיון של חלוקת כוחותינו זו, [בו בזמן] שנאמר לנו שאנו כה מוגבלים? אינני יודע מהיכן מגיע המאמץ המתמשך שאנו עושים בא"י, או איזה אלמנט של עקשנות כפה טענה מוזרה זו בעיצומה של כניעה כללית וסיכול של כוח הרצון הבריטי בא"י. אינני יודע מאיפה זה בא; אבל כנראה איזשהו שר חזק מאוד אמר שהוא עומד לקבל את דרכו בזה, ואף אחד לא העז לעמוד מולו. אינני יכול לדעת מי זה. יש לי רק השערה. (רובינסון, עמ' 44 - 45).

ב-23 באפריל 1947, דיון על א"י התקיים בבית הלורדים. אף על פי שדיון זה שפך מעט אור חדש על הבעיה, היה זה מעניין מנקודת המבט פסיכולוגית, כפי שאפיין את היחס של כמה חוגים בעלי השפעה בבריטניה כלפי הבעיה הארצישראלית. לורד אלטרינצ'אם, שפתח את הדיון, הציג דרגה מרשימה של שביעות רצון עצמית לאומית:  

...בשעה שאני חושב שנכון שיש להפנות את העניין מופנה לאו"ם, אין זאת משום שאני מאמין כי נכשלנו במשימתנו בא"י. הסיבה להפנות זאת לאו"ם היא שחובה שהשאלה תובא לזימון בפורום בין-לאומי זה; באשר לאחריות למצב בא"י היא באמת בשל פשעי אירופה ובשל חיבול בכוחות נאורים אחרים של ממשלתנו בא"י. הם חיבלו בו ע"י עידוד הגירה בלתי חוקית. כולנו יודעים זאת. הם חיבלו בו ע"י תמיכה הנובעת מבורות, ביהודים קיצונים, וכל האחריות למתחולל כעת בארץ הקודש, אני מקווה, יובא הביתה בחקירה שתתבצע ע"י האו"ם. רק האו"ם יכול לתקן פגם נורא מסוג זה, ואני מקווה, כפי שקודם לכן אמרתי בנאומי, כי בבעיה בכללותה יטפל האו"ם. אני גם חושב - אכן כל האדונים האצילים על ספסל זה חושבים - שממשלת הוד מלכותו צודקת לחלוטין  בהנחת הבעיה לאו"ם בלא לקדם תחילה שום פתרון משלהם. אני מחשיב את זה כהחלטה נבונה. אם על האו"ם להתמודד עם השאלה בכללותה, אין לתת להם שום תירוץ להתמקד בהיבט אחד של העניין. הזדמנות כזו תהיה תיווצר אם תכנית בריטית תונח לפניהם, היא תקרע לחתיכות, ושבועות - אולי אכן חודשים - ייקחו בתהליך מהנה זה ללא שום תועלת לא"י. עם זאת, בסופו של דבר, עלינו להיות נחושים לתת דעתנו באשר לפתרון הנכון. (רובינסון, עמ' 45).

ויקונט סמואל המשיך - בנאום הארוך ביותר של הדיון כולו - במאבק על הרעיונות האהובים עליו: לא מדינה יהודית, אבל בית לאומי יהודי; לא א"י כבית לאומי יהודי, אבל בית לאומי יהודי בא"י. בכל הנוגע למדיניות ארץ-ישראלית קונסטרוקטיבית עקב סמואל מקרוב אחר המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית עם התנאי ש"המנדט הבריטי צריך להישאר לסדרה של שנים", וכי בריטניה צריכה לתת דין וחשבון למועצת הנאמנות. 

ג'ורג' אמברוז לויד, הברון לויד הראשון - הברון מדולוברן

ללורד לויד מדולוברן היתה אמונה מעטה שהאו"ם יכול להועיל; רק עיכוב נוסף עלול להתרחש, ואילו ויקונט סווינטון (כנראה ויקונט פיליפ קונלופה-ליסטר, הרוזן סווינטון הראשון) היה משוכנע כי "לממשלה הייתה זכות לשלוח סוגייה זו לאו'ם". (לתשובתו של הול, ראה בפרק הבא). כך, לאחר חודשים של עיכובים והיסוסים, הוחלטה סוף סוף החלטה, אבל שאלות רבות נותרו עדיין ללא מענה, כפי שיוצגו בחלקו השני של מחקר זה.

סיכום הפרק

בתת פרק הראשון ראינו כי כל הזכויות של העם היהודי שכבר הוכרו בימי חבר הלאומים נשמרו בסעיף 80 שבפרק 12 לאמנת האו"ם. למעשה כל מעצמה החברה באו"ם מתחייבת להכיר בזכות, הלא ניתנת להפקעה, אשר היא חותמת עליה בעת הצטרפותה לאו"ם, כלומר שום הוראה המובאת במסמך אחר כלשהו אינה יכולה לפסול את סעיף 6 של המנדט על א"י. עוד ראינו כי בתת הפרק השני, למרות העובדה הנ"ל, מדינות ערב מנסות בדבקות וללא הרף, לפגוע באפשרות להקים בית לאומי (מדינה יהודית) ליהודים ולחסלה. מדינות ערב אינן מוותרות על מאבקן העקשני הזה הגם שהמעצמות מסבירות להן חזור והסבר כי הן התחייבו להכיר במדינה יהודית בעקבות היותן חתומות על סעיף 80. מעבר לעובדה שזו זכות העם היהודי להתיישב בארצו, מסרבות מדינות ערב להכיר בזכותו זו חרף השואה האיומה שגבתה 6 מיליון איש מקרב העם היהודי. הערבים מתייחסים לפליטי השואה כאילו מדובר בפליטים רגילים חסרי ארץ שהאחריות לשקמם מוטלת על מדינות אירופה. הערבים מציגים את המצב כבעיה אירופאית ובהקשר זה טוענים שאותן מדינות מערביות מנסות לחפות על הבעיה באמצעות שיקום הפליטים בא"י, לכאורה על אדמתם של הערבים. דא עקא, מטבע הדברים, באשר לפליטים שיש ארץ משלהם, ברור מאליו שישוקמו בארצם. זכות היהודים להתיישב בא"י אינה נובעת מהאסון האיום שפקד אותם באירופה ובארצות המזרח. הרי סעיף 80 שמר זכויות אלה שכבר הוכרו ושכבר התחייבו אליהן ומעצמות חבר הלאומים בערך למעלה מ-20 שנה לפני תום השואה בהצהרות, כמו זו מ-1917 (הצהרת קמבון והצהרה בלפור). חוצפה לשמה היא למנוע מעם לממש את זכותו בארצו וחוצפה גדולה יותר היא למנוע את זכותו, במיוחד כשברקע עומד צל השואה. בריטניה, המעצמה המנדטורית, לא יכלה לשאת עוד בסכסוך הקיים בא"י ונאלצה להעביר את הסוגיה לארגון האו"ם. לכן ב-1947 החלו דיונים שונים בין הבריטים, בינם לבין עצמם, והסוגיה שהעסיקה אותם הייתה כיצד להציג את בעיית א"י בפני המעצמות האחרות. ממשלת בריטניה חשה כי מלחמת אזרחים (ואף מלחמה אזורית במזרח התיכון) עלולה לפרוץ בכל עת, על כן ראתה חובה לבקש פתרון בהול מהארגון החדש. נראה כי בדיונים בינם לבין עצמם מגיעים המדינאים הבריטים למסקנה כי יש למנוע הקמת בית לאומי יהודי או מדינה יהודית בא"י. מסקנתם היא כי מדינה יהודית על כל רחבי א"י היא טעות מרה ומדינות ערב יחד עם תושבי א"י הערבים לא יוותרו בקלות על תביעותיהם. כפי שהוזכר לעיל, הבריטים ביקשו את תמיכת ארה"ב מחמת החשש שלהם שמלחמת אזרחים בא"י תגבה דם בריטי רב וכדי לשאת באסון ההולך וקרב יזדקקו לעזרה נוספת. כפי שאנו למדים, למעשה, כבר זכו היהודים להכרה בין-לאומית מחייבת המצוינת בסעיף 80 שבאמנה הבינלאומית. אישור נוסח האמנה הסופי וחתימתו ב-26 ביוני 1945 מהווה נקודת דרך חשובה מאוד שאותה יש להזכיר ולהנציח. הבריטים הבינו שלא יוכלו להפר את זכות היהודים והדרך המשפטית היחידה היא לנסות להשיג המלצה לא מחייבת (כפי שהעצרת הכללית רשאית לעשות) שתעזור לשני הצדדים להגיע להסכמה ובכך תימנע מדינה יהודית על כל שטחי א"י ואולי ויתור על חלק מזכויות היהודים יביא לכינון יחסי שכנות טובים בינם לבין הערבים. הלכה למעשה פניית הבריטים לאו"ם והדיונים שהובילו להחלטה 181 הידועה גם כהחלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר, הייתה ניסיון לשלול מהיהודים זכויות על מולדתם ולהגבילם באמצעות הצעה שאם שני הצדדים ייכנסו למו"מ המבוסס עליה, תחולק הארץ בין העמים. נזכור כי המלחמה אשר אותה צפו הבריטים, לא קרתה בגלל ההחלטה מכ"ט בנובמבר. הבריטים חזו אותה עוד קודם כן, וכידוע עוד לפני ההחלטה פרעו הערבים ביהודים. החלטה 181 הייתה רק סוג של "טריגר" שהוביל למתקפות חוזרות ונשנות על היישוב העברי בארץ. ואם נניח שלא הייתה מתקבלת תכנית החלוקה, האומנם הייתה נשללת זכותו של עם ישראל על מולדתו? לא ולא! קבלת ההחלטה או אי קבלתה אינה משמעותית כלל ועיקר. למעשה החגיגות הספונטניות בארץ היו צריכות להתקיים לאחר אישור הנוסח הסופי של סעיף 80 המחייב, ולא לאחר איזושהי החלטה לא מחייבת שבאה כתוצאה מניסיונות לשלול מהיהודים את זכותם למדינה ברחבי ארץ הקודש.

הערות:

1. עלון מחלקת המדינה, כרך 13, עמ' 230 - 241.
2. הצהרת וינסטון צ'רצ'יל לבית הנבחרים בוועידה ילטה (27 בפברואר 1945).
3. on y pense toujours, on n'en parle jamais (צרפתית).
4. עלון מחלקת המדינה, כרך 16, עמ' 967 - 970.
5. החלטות שהתקבלו בעצרת הכללית. בחלקה הראשון של הישיבה הראשון שלה מ-10 בינואר עד 14 בפבואר 1946, פרק 11, החלטות שאומצו בעניין דו"ח הוועדה הרביעית, פסקאות 3,4, עמ' 13.
6. "המשימה העיקרית הנוגעת לעקורים היא לעודד ... את שובם לארצותיהם ..."
7. "כל פעילויות הארגון בכל מדינה שבה פליטים או עקורים נמצאים יבוצעו בהסכם עם הממשלה או הממשל של מדינה זו". (רובינזון, עמ' 24, הערה 16).
8. המועצה הכלכלית והחברתית, מסמכים רשמיים, שנה ראשונה, ישיבה שלישית.
9. חוקת ארגון הפליטים הבינלאומית, 15 דצמבר 1946.