מיתוס: "מנהיג לח"י אברהם (יאיר) שטרן שיתף פעולה עם הנאצים במהלך יישום הפתרון הסופי"

אברהם שטרן (יאיר) 

מחולל לוחמי חרות ישראל (לח"י) 

נרצח ע"י הבריטים בת"א בכ"ה בשבט תש"ב (1942)

"Avraham Stern (Yair), one of the founders of the
 "Etzel" underground and later founders and head of the "Lehi" movement.
 murdered by British. Photograph: GPO. 01/09/1942",
 by Flickr - Government Press Office (GPO) - Avraham Stern (Yair).jpg,
 is licensed under CC BY 3.0

הקדמה

באתר ההסברה הפלסטיני "פלסטין זכורה" נטענת הטענה שבזמן שגרמניה הנאצית החלה ליישם את הפתרון הסופי, פעל מנהיג לח"י אברהם שטרן לצדה של גרמניה. במאמרם נכתב ש"למרבה האירוניה, התגלה שכנופייתו היהודית של שטרן [לח"י] קיבלה מימון ונשק מהפאשיסטים באיטליה כדי להתנגד למנדט הבריטי בפלסטין. למעשה, כנופייתו של שטרן שיתפה פעולה עם הנאצים והפאשיסטים בעוד שאחיהם היהודים סבלו דיכוי במחנות ריכוז נאציים. חשוב לציין שבזמן שהאמריקאים, הבריטים ובעלי בריתם הערבים עסקו בבלימת תנועתו של שועל המדבר (ארווין רומל) בצפון-אפריקה, מנהיגה של כנופיית שטרן, יצחק שמיר ומנהיג האצ"ל, מנחם בגין, עסקו בהטמנת מארבים לחיילים בריטים, בפיצוץ מסילת האספקה החיונית חיפה-קהיר ובהפעלת טרור על בריטים ועל אזרחים פלסטינים. ("קורבנות", עמ' 171). גישתם של מנהיגי לח"י לשאלת שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר הפאשיסטי ניתנת לתיאור כ"אויבו של אויבי הוא בעל בריתי" ("ימי הכלניות", עמ' 377 הע')". בהמשך מאמרם הם מצטטים (תוך כדי השמטת פרטים וסילף דברי המצוטט) את ההיסטוריון הבריטי הידוע והמהימן, סר מרטין גילברט שכתב את הדברים הבאים: 

אברהם שטרן, ... ניסה ליצור קשר עם איטליה הפאשיסטית, בתקווה שאם מוסוליני יכבוש את המזרח התיכון הוא יאפשר להקים מדינה יהודית בפלסטין. כשכוחותיו של מוסוליני הובסו בצפון אפריקה, ניסה שטרן ליצור קשר עם גרמניה הנאצית, מתוך תקווה לכרות ברית עם היטלר שתוביל להקמת מדינה יהודית לאחר שהיטלר יביס את בריטניה.(Israel: A History, pp. 111-112). 

בנקל ניתן לזהות עיוותים בין מה שנטען ב-"פלסטין זכורה" לעומת מה שכותב סר מרטין גלברט.

• "כנופייתו היהודית של שטרן [לח"י] קיבלה מימון ונשק מהפאשיסטים באיטליה" לעומת "ניסה ליצור קשר עם איטליה".
• "כנופייתו של שטרן שיתפה פעולה עם הנאצים" לעומת "ניסה ליצור קשר עם גרמניה הנאצית".

עפ"י ההיסטוריון הבריטי שטרן ניסה ליצור קשר עם איטליה וגרמניה בעוד שב-"פלסטין זכורה" נאמר שהיה שיתוף פעולה. הם השמיטו את המילה "ניסה" ובכך נוצר הרושם שאכן היה שיתוף פעולה בין אותם הגורמים שהובילו להשמדת יהודים ואנשי לח"י. גם בציטוט מתוך ספרו של גלברט ניתן להבין את הנסיבות שהובילו את שטרן לנסות ליצור קשר עם האויבי הבריטים. זה נראה היום רעיון טיפשי שגרמניה הנאצית תסכים להקים מדינה יהודית בא"י. בהמשך נשפוך אור על הפרשה ובכך נטהר את שמו של אברהם (יאיר) שטרן. יש לשים לב לטענה הזויה נוספת שהועלתה באותו מאמר פרו-פלסטיני: "הבריטים ובעלי בריתם הערבים". האומנם? במאמר הקודם "מבצע "אטלס" (1944) - מבצע השמדה גרמני - פלסטיני, תגובת היישוב הערבי בתקופת תכנון המבצע" קיבלנו דוגמה קטנה אך משמעותית לשיתוף פעולה ערבי פלסטיני וגרמני בא"י. היישוב הערבי בא"י נחשף לתרבות הנאצית והערבים העריצו את גרמניה. המאמר "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י" מפריך את הטענה הנ"ל. ניתן לראות כיצד הצליח המופתי לשכנע חיילים ערבים ששירתו בצבא הבריטי לערוק לצבא גרמניה. על שיתוף פעולה בין ערביי א"י לגרמניה הנאצית בנוגע לפתרון הסופי ניתן לקרוא במאמר "מעורבותו המכרעת של המופתי בשליחתם של יהודים למחנות המוות". בניגוד לנאמר בציטוט הראשון מתוך ההסברה הפלסטינית, לפיו הערבים עסקו בבלימת תנועתו של ארווין רומל, במהלך 200 ימי חרדה אלה, נראה שבזמן הסכנה השנייה - סכנת הפלישה מדרום והחרדה ביישוב - כבר החלו הערבים בחלוקת הרכוש היהודי ובחלוקת הנערות היהודיות כפי שצוין במאמר על מבצע "אטלס". מקור מהימן ביותר ניתן למצוא בספריו של העיתונאי חביב כנען ששירת כקצין במשטרת המנדט. חביב כנען, חתן פרס סוקולוב לעיתונות בעקבות המידע הרגיש אליו נחשף כקצין במשטרה כתב ספרים רבים על היישוב בארץ ועל היחסים בין היהודים והערבים וכיצד הושרש הנאציזם בקרב הערבים בארץ. בספרו "200 ימי חרדה" (מונח אותו טבע לתיאור חששות היישוב היהודי לקראת פלישתו של רומל לא"י) מתוארת פרשת שטרן לעומק ומיתוסים רבים מתנפצים. הוא ראיין אנשי מפתח בפרשה וביניהם: בנימין זרעוני, חבר מפקדת לח"י, נתן ילין-מור שעבד כמעט יום-יום במחיצתו של שטרן, עו"ד יצחק ברמן שכיהן כראש הארצי של מש"י (מחלקת שירות הידיעות של אצ"ל),משה סבוראי ששימש כראש שירות המודיעין של הלח"י,ד"ר אוטו ורנר פון-הנטיג ששירת את הרייך של הקיסר וילהלם, את רפובליקת ויימאר, את הרייך השלישי של היטלר ואת הרפובליקה המערב-גרמנית של קונראד אדנאור ו"נרשם בתולדות המחתרת היהודית בא"י בעקבות מגעיו היחידים במינם" עמם וכן ראיין את סרן האופטמן רוזר שהיה סגנו של פון-הנטיג. בספרו כותב כנען:

במכון ז'בוטינסקי מצאתי טיוטה של ההסכם המקורי, 'הסכם ירושלים ת"ש (1940)'. הוא נערך בין'הממשלה ע"י בא-כוחה, שתיקרא צד א', לבין הממשלה העברית הזמנית, ע"י בא כוח רשמי, שתיקרא צד ב'.

מיתוס: "כנופייתו של שטרן שיתפה פעולה עם הנאצים והפאשיסטים בעוד שאחיהם היהודים סבלו דיכוי במחנות ריכוז נאציים."

מחנות ההשמדה לא פעלו עד ועידת ואנזה שנערכה ב-20 בינואר 1942. בוועידה זו נקבע גורלם של יהודי אירופה הידוע בשם "הפתרון הסופי". אמנם לפני כן הייתה השמדה המונית במחנה חלמנו ב-8.12.41 אך טרם הוחלט על הקמה של מחנות השמדה עד לקביעת "הפתרון הסופי". מחנות ריכוז הוקמו בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון ונועדו לכליאת מתנגדי משטר, לשבירתם ולעתים אף לחיסולם. לפני ועידת ואנזה לא שומשו המחנות להשמדה המונית של יהודים. עד לאותה שנה היה נדמה שהגרמנים מעוניינים להעביר את היהודים לא"י. אישי מפתח של גרמניה הנאצית רמזו בנאומים שהפתרון של הבעיה היהודית הוא פינוי מסיבי של יהודים מאירופה ויישובם במולדתו של העם היהודי, בא"י ובכלל זה - כינון מחדש של מדינה יהודית בגבולותיה ההיסטוריים. 

מקורות לפרק "מיתוס: 'כנופייתו של שטרן שיתפה פעולה עם הנאצים והפאשיסטים בעוד שאחיהם היהודים סבלו דיכוי במחנות ריכוז נאציים.'":

• הערך "מחנות ההשמדה" מתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם.
• תחילת הפתרון הסופי, בתערוכת "פרקים בתולדות השואה", אתר יד ושם.

יחסם של הבריטים ליישוב היהודי בא"י 

הנציב העליון הראשון של פלשתין, הרברט סמואל, הגביל את העלייה היהודית "’לטובת האוכלוסייה הנוכחית’ וכתוצאה מ’כושר הקליטה’ של המדינה". לטענת הבריטים, המתיישבים היהודים עלולים לנשל את הפלאחים הערבים. הצהרה זו הייתה לא יותר מתירוץ שקרי, שכן באותה תקופה מספר התושבים היה למטה ממיליון באזור זה, שכיום גרים בו למעלה מעשרה מיליון. הבריטים הרחיקו לכת והגבילו את רכישת הקרקעות ע"י יהודים בשטח, שנשאר מהבית הלאומי לאחר הפרדת עבר הירדן. בניגוד לחוקי המנדט (סעיף 6 ): "ממשלת ארץ ישראל...תעודד בשותפות עם הסוכנות היהודית... התיישבות צפופה של היהודים בארץ לרבות קרקעות הממשלה ואדמות הפקר, שאינן דרושות לצרכי ציבור". עד 1949 הבריטים הקצו לערבים 87500 אקר ( 47%) מתוך 187500 אקר של קרקעות ראויות לעיבוד ו- 4250 אקר ( 2%) בלבד ליהודים. מדיניות זו של הפרת החוק הבינלאומי שנקבע ע"י חבר הלאומים ב-1920 ושל הפרת כתב המנדט שנחתם ע"י 51 מעצמות ב-1922 נמשכה למרות התוודותה של בריטניה, שהטיעון בנוגע לכושר הקליטה של הארץ היה מטעה. ועדת פיל קבעה: "ההגירה הגדולה בשנות 1933-36 יכולה להראות, שהיהודים מסוגלים להגדיל את כושר הקליטה של המדינה עבור היהודים." למרות הנאמר בסעיף 6 של כתב המנדט נתנו הבריטים לערבים להציף את פלשתין בעוד שהגירת היהודים הייתה נתונה לפיקוח קפדני. ההגירה היהודית הוגבלה ע"י הבריטים, ואילו לערבים אפשרו חופש כניסה מלא לארץ. נראה שבלונדון לא חששו שזרימת המהגרים הערביים עלולה לפגוע בכושר הקליטה של המדינה. ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל שכיהן כשר המושבות בשנותיו הראשונות של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שם לב לתנועת הערבים הזאת בשנת 1939 ואמר כי "למרות שלא נרדפו, זרמו הערבים בהמוניהם לארץ והתרבו בה עד שהאוכלוסיה הערבית גדלה יותר ממה שכל  יהדות העולם הייתה יכולה להוסיף לאוכלוסיה היהודית." בעקבות רדיפות היהודים ע"י הנאצים גדל מספר העולים והגיע לשיאו ב-1935, 66,472. עליות אלו של יהודים הרתיחו את הישוב הערבי בארץ, ולאחר הפרעות בשנים 1939-1936 נכנעו הבריטים שוב לדרישותיהם של הערבים ולפי הספר הלבן שפרסמו ב-1939 הובטחה מדינה ערבית עצמאית תוך 10 שנים, הגבלת הגירה יהודית לשבעים וחמש אלף במשך חמש שנים הבאות, שלאחר מכן תופסק לגמרי וכן איסור מכירת קרקעות ליהודים ב- 95% של שטחי פלשתין. לאורך כל תקופת המנדט לא היו שום מגבלות על הגירה ערבית בניגוד למדיניות כלפי העליית היהודים. מסקנותיה של ועדת הופ-סימפסון (1930) היו שהגירה ערבית בלתי חוקית ובלתי מבוקרת ממצרים, מעבר הירדן ומסוריה תפסה את מקומם של עולים יהודים פוטנציאלים. המושל הבריטי של סיני בשנות 1922-36 העיר:"ההגירה הבלתי-חוקית הזאת הייתה לא רק מסיני, אלא אף מעבר הירדן ומסוריה, וקשה לטעון למצוקה בקרב הערבים, אם באותו זמן אי אפשר למנוע מאחיהם מהמדינות הסמוכות לבוא לחלוק איתם את המצוקה הזאת." ועדת פיל דיווחה ב-1937 , ש"גירעון הקרקעות נובע...פחות מכמות הקרקעות הנרכשות ע"י היהודים מאשר מגידול האוכלוסייה הערבית".

מקורות לפרק "יחסם של הבריטים ליישוב היהודי בא"י:

• מיטשל בארד - "מיתוסים ועובדות" (2012), פרק 2 "תקופת המנדט הבריטי", עמ' 22-12
• הספרייה היהודית הוירטואלית - דיווח הופ-סימפסון 1.10.1930
• הספרייה היהודית הוירטואלית - ועדת פיל (יולי 1937)

תהליך יצירת הקשרים עם גרמניה הנאצית 

ממה שראינו עד כה היה ברור מדוע האמין מייסד הלח"י, אברהם (יאיר) שטרן, שהבריטים הם האויב הגדול ביותר של העצמאות היהודית. שטרן, מהמוחות המבריקים של התנועה הרביזיוניסטית בציונות וממייסדי האצ"ל הבין שמטרת הבריטים להרוס את הבית-הלאומי היהודי ולהפוך התושבים למיעוט במדינה ערבית. הוא הסיק שיש לדבר עם מעצמות הציר ועל פי מה שראינו עד כה היה הגיוני להביא את גרמניה ואיטליה להכרה בזכות העם היהודי למדינה בא"י. לדעתו, היה ניתן לשכנע את הרייך השלישי לפתור את הבעייה היהודית ע"י העברה המונית של יהודים לא"י ובכך תימנע השמדתם באירופה. לעומת זאת, הארגונים אצ"ל וה"הגנה" האמינו שתמיכתם בבריטים במלחמה בנאצים תקפיא את גזירות הספר הלבן מ-1939 שעמד להעניק ליישוב היהודי מעמד של מיעוט נצחי. בסופו של דבר, לונדון חידשה את מדיניותה האנטי-יהודית בא"י כבר בראשית 1940. אמצעים אכזריים ננקטו לצמצום העלייה כאשר אלפי יהודים ניסו להימלט מהנאצים. הבריטים פתחו בבילוש אחר ה"הגנה"; הם חיפשו נשק ביישובים יהודים; חוקי הקרקעות הדראקוניים חזרו לתוקפם. בעקבות האירועים הללו נתגלעו חילוקי דעות בין שני המנהיגים המזהירים של האצ"ל: דוד רזיאל ואברהם שטרן. רזיאל דבק ברעיון שתוך כדי המאבק בגזירות הספר הלבן צריך להילחם לצד בריטניה בחזית משותפת נגד הצורר הגרמני, ואילו שטרן לא האמין שהבריטים ישנו את דרכם ויתמכו ברעיון הבית-הלאומי היהודי לאחר ניצחונם. בעקבות הניגודים הללו בין שני המפקדים נוצר פילוג בשורות האצ"ל. הפלג שפרש בראשותו של שטרן נקרא "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" ולאחר מותו שונה שמו ל"לוחמי חירות ישראל" (לח"י). לאור הדברים האלה ניכר כי הייתה סיבה הגיונית לשטרן להאמין שהמשך המאבק בבריטניה יניב תמיכה מאיטליה ומהרייך השלישי להקמת מדינה יהודית בא"י ובכך המוני יהודים הכלואים בגטו ינצלו ויגאלו מהשמדה. שטרן דבק באמונה שאסור ליהודים להשלות עצמם כי תיתכן שביתת נשק עם בריטניה וכי בריטניה תבטל את עקרונות הספר הלבן (1939) כפי שחשב עמיתו דוד רזיאל. מנהיג הלח"י ראה את הנולד והבין שהבריטים מתכוונים לנצל את נכונות היהודים להילחם בצורר הנאצי, אך עם זאת ימנעו עצמאות יהודית במולדתם ההסטורית. אף על פי שנראה כי אברהם שטרן פעל בתמימות כאשר חשב ששיתוף פעולה עם הנאצים יניב תוצאות, נראה שהבין את המציאות יותר מאלה שחלקו על דעותיו בנוגע ליחסים בין היישוב היהודי לבריטניה. הבריטים זקוקים לבחורים יהודים כבשר תותחים. הבריטים לא יגייסו את הערבים, חסידי חאג' אמין אל חוסייני שכפי שראינו במאמר "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י" הצליח מנהיגם לשכנע את העולם הערבי והמוסלמי לשתף פעולה עם היטלר ולערוק מהצבא הבריטי לצבא גרמניה. שטרן אמר:

אל לנו לשלוח את בחורינו לצבא הבריטי בלי לקבל תחילה הבטחות שתוגשמנה שאיפתינו אחרי המלחמה. אני משוכנע שעם נצחונה של אלביון במלחמה זאת, יקיץ הקץ על תקוותינו לעצמאות. הלהיטות אחר שביתת-נשק עם הבריטים היא צעד נחפז, ומוטב לנו לחשוב כיצד לנצל על הצד הטוב ביותר את המצוקה אליה נקלעה עכשיו בריטניה ולהתנות את עזרתנו בהישגים במדיניים. עד שלא נקבל הבטחות כאלה, מוטב שאצ"ל לא יזדהה עם שום צד מהצדדים הלוחמים.

תחזית שטרן התאמתה. מתום המלחמה ועד סיום המנדט היה ברור שכל עוד לא חזרה בה בריטניה ממדיניותה האנטי-ציונית לא ניתן להכיר בה כבעלת ברית של העם היהודי. לאחר הפגישה הגורלית של מנהיג ערביי א"י, חאג' אמין אל חוסייני והיטלר, היה ברור שיצירת קשר עם מעצמות הציר לא תועיל למצבם של היהודים ומהתקופה הזאת כנראה שהבריטים היו הגרועים במיעוטם, אבל לאורך התקופה שקדמה לפגישה זו שהתקיימה בנובמבר 1941 בהחלט נדמה היה שכדאי לבחון את יחסן של איטליה וגרמניה לתביעות הלאומיות של היהודים. נזכור שליצירת קשרים עם גרמניה הנאצית הייתה תקדים. שטרן ראה תקדים רציני בהסכם בין הרייך השלישי ולבין הסוכנות היהודית שבוצע בשנות ה-30 בנוגע להעברת רכוש יהודי מגרמניה לא"י, "הסדר הטראנספר". נתונים אלו בהחלט השפיעו על החלטותיו של שטרן והוא דבק באמונתו שנתחזקה במרוצת הזמן לפיה אם ישכנעו היהודים את הנאצים שבריטניה מהווה איום על זכויותיהם בארץ והם ורואים בה כאויבתם העיקרית, תימנע השמדת היהודים בארצות שנכבשו ע"י גרמניה. לכאורה, היה אפשר לשכנע את "מעצמות הציר" באמצעות שליחה של מאות אלפי בני נוער יהודים חמושים מאירופה לא"י להילחם בבריטים. שטרן שקל אפשרות להקמת גדודים עבריים בצד כוחות "הציר" לקראת הסתערותם על מצרים. שטרן היה אנטי-בריטי קנאי. הוא האמין שהסתבכותה של בריטניה בצרות תגדיל את סיכויי הלוחמים היהודים לנצח במאבק ולכן סלד מסירובו של מנהיג האצ"ל, דוד רזיאל, לראות בבריטניה כאויבו הגדול של העם היהודי ודחה את טיעוניו על האפשרות לזהות אינטרסים עם הבריטים בחריפות. רזיאל סבר שהסיכוי לשיתוף פעולה עם הבריטי יועיל משום שהערבים שונאים אותם ואת היהודים במידה שווה. עם תחילתו של הפילוג מהאצ"ל זעם שטרן על מש"י (מחלקת שירות הידיעות של אצ"ל) בעקבות שיתוף פעולתו עם ה-Inteligence Service (שירות המודיעין הבריטי) שהחל נגד הקומוניסטים ואח"כ נגד סוכני "הציר". כאשר שמע על תכניות הנאצים לשלוח את יהודי אירופה למאדאגאסקר השווה אותן לפרשת אוגנדה שבה ראה הרצל בארץ זו "מקלט לילה" ליהודים, ולא נבהל מתכנית הנאצים לגרש את היהודים למקום זה. הוא האמין שלמרות הסבל הרב שייגרם ליהודים בעקבות הגירוש בסופו של דבר, תהיה אפשרות להעביר אותם (או את חלקם) ממאדאגאסקר לא"י.¹ מאחר שעתה מעצמות הציר מנצחות בכל החזיתות, האמין שטרן שיש לפנות אליהן לסיוע בהקמת מלכות ישראל. ניסיונו הראשון היה ליצור קשר עם איטליה. הידיעה על כך הסתננה החוצה; ולפני שננקטו צעדים ממשיים הוכתם שמו של ארגונו של שטרן כגיס חמישי.² התיווך בין איטליה לפקדת הלח"י נעשה באמצעות יהודי תושב א"י שעבד בשביל ה-Inteligence Service. תחילה, מפקדת הלח"י לא נתנה אמון בזה האחרון עקב קשריו עם הבריטים³ אך האצ"ל השתמש בו להעביר ידיעות כוזבות לבריטים. לאחר שסיפר שסוכנים איטלקים יצרו עמו קשר בטענה שהם מעונינים ביצירת קשר עם ארגונו של שטרן, השתנתה הגישה השלילית כלפיו והחליטו לפתוח במשחק עמו.² יאיר חשד שהמתווך למעשה אמצעי בריטי לטמון פח ללח"י. הוא גם חשש שכל החומר שישמש למשא ומתן יועבר לידי הבריטים וכדאי שידעו את תנאי הארגון לשיתוף פעולה עם אחד הצדדים הלוחמים.³ המתווך היהודי בין הלח"י לאיטליה היה מקבל ומחזיר ללח"י טיוטות עם סעיפים שהושמטו על ידי כל אחד מהצדדים ובמקומם הוסיפו נוסחאות חדשות.² בסופו של דבר קיבלו, חברי הארגון הצעה איטלקית לתמיכה נגד הבריטים. החוזה נוסח עם "א" (כנראה קיצור של אנגליה) שבראשו סעיף העוסק במדינה יהודית משני עברי הירדן ובענין ריכוז יהודי אירופה בא"י. בהודעת מתווך נמצא שהאיטלקים רואים בתביעות לח"י כקיצוניות ובמקומם העמידו תביעות נגדיות כשביניהן דרשו שנמל חיפה ישמש בסיס לצי האיטלקי. מידע זה הועבר לארגונים המתחרים אצ"ל ו"ההגנה" ע"י המתווך (כנראה בעקבות הוראות הבריטים) וארגונים אלו האשימו את שטרן ואנשיו כי הם פועלים בשירות הגיס החמישי.³ ההסכם שכונה "הסכם ירושלים" שתוקפו נקבע לעשר שנים, כלל התחייבות של צד א' (איטליה) להכיר בתחיית האומה העברית במולדתה ההסטורית ואת א"י כארץ עברית. צד א' מכיר בזכות המקודשת של האומה העברית לכונן מחדש מדינה עברית עצמאית ללא תלות במעצמה אחרת, בגבולותיה ההסטוריים של הארץ. בהתחייבות צד א' כלפי צד ב' עליו לסייע במלוא המאמצים להסיר את הגולה היהודית ע"י העברתם של היהודים ורכושם מן הארצות הנמצאות בתחום ההשפעתה של איטליה ועוזריה - אל המולדת העברית. צד א' יסייע לצד ב' לארגן יחידות צבא עברי עבור המדינה העברית, והצדדים הנ"ל יעשו כביכולתם על מנת שצבא יהודי זה יקח חלק פעיל בהשתלטות על א"י. מיד עם גירוש האויב הבריטי א"י תהיה תחת שלטון צד ב' (יהודים). בהמשך הסכם ירושלים הובהר כי שני הצדדים מסכימים שיש לקבוע רוב יהודי (80% לפחות) ולגרום ליציבות בהרכב אוכלוסיה במדינה העברית באצמעות חילופי אוכלוסין. בנוגע לשאלת ירושלים קובע ההסכם שיש להוציא איזור מסוים שבו מקומות קדושים ליהודים בעיר העתיקה וכן המקומות הקדושים לנצרות נועדו להיות בהשפעת הכנסייה הנוצרית בהתאם להסכם שיחתם בין צד א' וצד ב'. בנוגע לשאלת הגבולות ההסטוריים של המדינה העברית, תצורף מפה מיוחדת שתגדיר אותם. בקווים כלליים אלה יוכללו עבר-הירדן המזרחית וא"י. בסיום ההסכם נאמר:

הסכם זה כולל 22 סעיפים ונעשה ונחתם בשתי העתקות, אחת לכל צד, והוא טעון אישור הממשלה המרכזית של צד א' וכן של ראש הממשלה העברית הזמנית, וצריך להתאשר סופית לא יאוחר מן ה-15 בספטמבר 1940.

האיטלקים העבירו את ההסכם באמצעות המתווך וזה האחרון תבע ששטרן ייפגש עם נציג ממשלת איטליה לחתימת ההסכם, אך חבריו התנגדו וסוכם שיש לסיים את "המשחק" ; עניין ההסכם התפוצץ סופית.² נתן ילין-מור שעלה בינואר 1941 היה אדם קרוב מאוד לשטרן. לאחר 3 חודשים מסוף המגעים עם האיטלקים אמר לו שטרן: "רצוני לגלות לך פרשה מסוימת כי פרטיה יהיו חיוניים בפעולה העתידה למען הארגון. אני רוצה שתדע את האמת ותשמור עליה גם כשאני כבר לא אהיה בחיים". ילין-מור שאל: "מניין היה לך ולחבריך הביטחון כי המתווך אינו משרת את ה-Inteligence Service?" שטרן: "כמעט כל הזמן הייתי בטוח שהוא משרת את הבריטים".³ במחקרים מאוחרים יותר נתגלה כי לא רק שהמתווך שירת את הבריטים, אלא פעל גם עם ישראל פריצקר, ראש המנהלה של מש"י לאורך כל המגעים עם איטליה. מטרת המזימה הייתה להכתים את שמו של שטרן וארגונו ולהוכיח לבריטים כי נוצרו קשרים בין ארגון הלח"י למדינות "הציר". באמצעות המחשת הסכנה הגלומה בדמותו וארגונו של שטרן הייתה עילה להחלטת הבריטים לחסל את מפקד הלח"י.^שם בסופו של דבר, נהרג ישראל פריצקר ב-1943 בידי לח"י בחשד שהסגיר את אנשיהם לידי הבריטים. טענת ילין-מור, שירש את מקומו של שטרן כמפקד הלח"י לפיה גורם בכיר באצ"ל עמד מאחורי המתווך היהודי אושרה ע"י עו"ד יצחק ברמן. הוא מספר שרזיאל אמר לו ששמע שהמתווך טוען שמתנהל משא ומתן בין שטרן לאיטליה וביקש לברר את אמינותה של הידיעה והוסיף שקיבל מישראל פריצקר טיוטה של ההסכם. המתווך העביר לפריצקר את הטיוטה שלפיה חלקים מסוימים מא"י לא ייכללו בגבולותיה של המדינה העברית. בריאיון עם ברמן אמר:

למעשה, לא היה מגע ממשי - באמצעות המתווך - בין שטרן לאיטלקים. אחד או אחדים מפעילי מש"י ניסו פשוט ליצור את הרושם אצל מפקד אצ"ל, כי התנהל משא ומתן בין יאיר לאיטלקים בעוד שלא היה מגע בין המתווך לאיטלקים, אף כי שטרן היה סבור כי קיים מגע כזה. המטרה הייתה כנראה לשכנע את מפקדי אצ"ל כי שטרן הינו אופורטוניסט המוכן לוותר על שטחים חיוניים של המולדת, תמורת קבלת השלטון על חלק ממנה, בסיוע איטליה הפאשיסטית. גבר בי החשד כי אין כל משא ומתן עם האיטלקים אלא שהמתווך מנסה לשכנע את שטרן כי הוא מייצג אמנם את האיטלקים. כל הענין לא נראה לי ממשי: ראשית, לא נראה לי כי האיטלקים ייכנסו לפרטי-הפרטים של משא ומתן מדיני באמצעות מתווך שאינו אישיות בעלת מעמד מדיני או לפחות כלכלי. כמו-כן לא נתקבל על דעתי כי הסכם בעל חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה, שבו כל מילה וכל גון-ביטוי הם בעלי משמעות והשלכות, ייכתב דווקא בשפה העברית, שראשי מיניסטריון-החוץ האיטלקי ודאי שאינם שולטים בה.⁴

ברמן ראה את נוסח "הסכם ירושלים". פריצקר סיפר לו כי המתווך פירט לו על מפגשיו עם שטרן, אך למרות זאת פקפק ברמן באפשרות ששטרן יסכים לפגישות עם המתווך וזאת למרות דיווחו של פריצקר לברמן כי אנשיו שעקבו אחר המתווך ראוהו נפגש עם שטרן בגן מאיר שבת"א.^שם ברמן המשיך להטיל ספק בפרשה והביע את דעתו בפני רזיאל. הוא הסביר כי יש לנהוג בזהירות בכל מידע שמקורו באנשי מש"י. לטענתו אנשי מש"י שנאו את שטרן על שהאשימם בשיתוף-פעולה עם הבולשת הבריטית ולכן מנסים הם להתנקם בו. דעתו של ברמן לא השתנתה מאז ולדעתו המגעים המדומים עם איטליה נועדו להנחית מהלומה על מעמדו הרם של שטרן בעקבות המערכה הקשה שניהל נגד מדיניות האצ"ל לפיה יש להגיע לשביתת נשק עם הבריטים ולהילחם עימם נגד הגרמנים. ראשי האצ"ל נפגעו מהאשמותיו של שטרן כי עייפו מהמאבק המלחמתי בבריטים והיו מוכנים להגיע לפשרות. דעתו של ברמן לא נשתנתה מעולם והוא הסביר שבעקבות רגשות תיסכול בקרב ראשי האצ"ל חשבו אנשים במש"י שניתן לשים קץ להשפעתו של שטרן. שטרן היה פופולרי מאוד בשורות אצ"ל ולכן ניתן לשים קץ להשפעתו רק ע"י שבירת יוקרתו. ברמן סבור שההאשמות שהופצו על לח"י בעניין הקשרים עם איטליה הגיעו בעקבות המגע שיצר איש-אמונו של שטרן, נפתלי לובינצ'יק (שנפגש עם דיפולמטים גרמנים בבירות), בסוריה ולבנון וכי הבריטים והאיטלקים לא ידעו על כל "משא ומתן". לאחר שנכשלה הרפתקת "הסכם ירושלים" החל שטרן בחיפושים אחר גורם יעיל יותר בקרב גורמי "הציר". הועלתה תוכנית לשגר שליחים להודו בעקבות תסיסתה הלאומית העזה; הם האמינו שהלאומנים בהודו יקבלו ברצון לוחמי מחתרת מנוסים מא"י שיבואו להדריכם במאבקם נגד הבריטים. הלאומנים שאפו לנצל את קשיי בריטניה בתקופת מלחמ"ע השנייה ותמורת התמיכה המוצעת יספקו נשק לארגון בארץ. למרות תוכנית זו העדיף שטרן לשלוח לביירות את נפתלי לובינצ'יק ששלט בשפות גרמנית ואיטלקית. המטרה הייתה לבוא במגע עם שליחים איטלקים וגרמנים. נפתלי נתבקש לברר, בין היתר, אם עמדו סוכנים איטלקים מאחורי המתווך היהודי. לובינצ'יק הצטייד בין היתר בכתובתו של קונסול מדינה דרום-אמריקאית. קונסול זה היה בעל סמכות להופיע בפני נציגי איטליה; אך בסופו של דבר, הסתבר שזה האחרון היה סוכן ה-Inteligence Service (שירות המודיעין הבריטי).⁸ תחילה שידר לובינצ'יק ארצה הודעה ובה נאמר: "אין לי מה לעשות כאן. כולם אנטי-ציונים. אני נתקל בקיר אטום". אך לאחר מכן העביר ידיעה שהנציג הגרמני בביירות בישר לו שאף על פי שיש אנשים מתונים בגרמניה (שהוא נמנה איתם), המוכנים לשאת ולתת עם היהודים, לממשלת הרייך עמדה קיצונית בכל הנוגע ליהודים. ד"ר אוטו ורנר פון-הנטיג שייצג את ארצו בוועדת שביתת-הנשק המעורבת בביירות סבר כי הגרמנים לא יסכימו למגעים עם יהודים מא"י.¹ לנוכח הבשורות הרעות על מצבם של יהודים באזורי הכיבוש הגרמני באירופה הבין חנוך קלעי שאין כל סיכוי לקשרים עם גרמניה אך שטרן סבר שעליהם להמשיך בבדיקת אפשרויות סיוע לשאיפות הציוניות מצד אויבי הבריטים, דהיינו הגרמנים ובעלי-בריתם. באחת הישיבות הביעו שטרן וקלעי את דעותיהם השונות. קלעי אמר: "יאיר, אם אתה סבור שבשעה שהגרמנים יכריחו אותך להיות ראש הגיטו היהודי בא"י, אהיה אני בגן שלך, אינך אלא טועה". שטרן ענה: "הערובה שלא איהפך בשום פנים לראש גיטו היא נכונותי למות בכל עת".^שם לאחר שהמגעים עם נציגי "הציר" בביירות הוטל על לובינצ'יק לנסוע לאירופה עבור שלוש המטרות הבאות:

• לשכנע את הגרמנים שליהודים ולגרמנים יש אינטרס משותף להילחם בבריטים ועל גרמניה לאפשר ליהודים לעלות ארצה. התוצאה תהיה קשה לבריטניה שתרצה למנוע עלייה מאסיבית של יהודים והדבר יקומם נגדה את דעת הקהל בעולם.
• שכנוע ממשלות שהצטרפו ל"ציר", כי עליהן לגלות גישה עצמאית בשאלה היהודית וגישה זו תתבטא ביציאה מאורגנת של יהודים מארצותיהן.
• לקרב את המוני הנוער היהודי החיים בארצות אלה לרעיון הלאומי ע"י עליה בלתי-חוקית לא"י ולהכשירם להגנה עצמית למקרה של פורענות העלולה לפגוע ביהודים בארצות אלו. 

ד"ר אוטו ורנר פון-הנטיג שבא במגע עם שליחו של אברהם שטרן סיפר לחביב כנען כיצד נקלע לפרשת אברהם שטרן. פון-הנטיג היה צריך לשהות בביירות ארבעה שבועות בלבד; הוא הגיע לביירות בסוף 1940 והתמקם במלון "מטרופול", שהיה בבעלות נתין אוסטרי. מאז הגיע פון-הנטיג ואז צאתו מביירות הגיעו עשרות מבקרים על מנת להפיק את מירב התועלת מהתמיכה שהתכוונו להגיש לרייך. הראשונים שפנו לפון-הנטיג היו הלאומנים הערבים מסוריה ומלבנון, מוסלמים ונצרים שהתאכזבו מהשלטון הצרפתי והבריטי וקיוו להתנחם במגעים עם מי שלדעתם ינצח במלחמה. בעקבות התמוטטות צרפת היו בטוחים תושבי האזור כי האימפריה הבריטית תהיה הבאה. פון הנטיג אמר לכנען: "יום אחד הופיעו במלון "מטרופול" שליחי המחתרת היהודית מא"י. הם שוחחו תחילה עם רוזר והוא הכניסם אלי".⁵ עפ"י עדותו של רוזר היה רק שליח יהודי אחד ולא הזכיר את שם הארגון שנשלח מטעמו. רוזר מספר על התרשמותו מאומץ לבו של היהודי מכיוון שקונסולים של בריטניה ישבו בעאליי, בקרבת מקום לביירות. השליח גילה רק שהוא מתגורר אצל ידידיו בביירות.⁶ כל הרעיונות הועלו רק בע"פ ופון-הנטיג המשיך במגעיו עם השליח.^שם פון-הנטיג התרשם מאוד ממראהו הפרוסי של השליח שהיה לבוש בקפידה וכן בעקבות כוח השכנוע הפוליטי שגילה בפניו. הוא סיפר על ארגונו האנטי-בריטי ועל רצונו ליצור קשר עם הרייך השלישי על מנת להילחם בבריטים. הצעתו הייתה שהרייך יעזור לארגון שממנו נשלח להקים מדינה יהודית בא"י, ויאפשר ליהודים מהארצות הכבושות להתיישב בא"י. פון-הנטיג דיווח על ביקור השליח היהודי למחלקה המדינית של מיניסטריון החוץ בברלין, אך עד עזיבתו את ביירות לא קיבל תשובה. כששב לגרמניה שאל פון-הנטיג את פרייהר ארנסט פון-וייצסקר, מזכיר המדינה במיניסטריון החוץ, לדעתו על ההצעות שהציע השליח היהודי. הוא השיב: "האם תחשוב באמת שהרייך עשוי להיות מעונין במדינה יהודית בא"י, שעה שאנו מבקשים לרכוש את אהדת המרחב הערבי והמוסלמי למטרות המלחמה שלנו?" דעותיו של פונ-הנטיג על המדינה היהודית היו שונות משל צמרת הרייך השלישי. הוא אף אמר להיטלר עד כמה חשוב לעזור ליהודים להקים מדינה. מהלך זה ישחרר את גרמניה מהסתבכויות עם היהדות הבינלאומית.⁵ מזכרונו של פון-הנטיג ערך זה האחרון שיחה ממשית עם מנהיגיהם של הבחורים שבאו מירושלים. הוא לא זכר את מספר היהודים שניגשו אליו אך לדבריו הם לא היו רבים. מנהיג הצעירים הביע נכונות לשיתוף פעולה בין הצדדים בתנאי שגרמניה תכיר בתביעותיהם של היהודים על א"י. פון-הנטיג הסביר למנהיג היהודי שגרמניה לא תוכל לקבל תנאי זה מכיוון שהדבר יפגע בזכויות ידידיה הערבים של הרייך. עם זאת, הבהיר פון-הנטיג למנהיג היהודי, כי זה יהיה אינטרס הדדי גם של גרמניה וגם של היהודים להקים מדינה יהודית על אדמת העם היהודי ההסטורית כשייווצרו התנאים הנוחים לכך.^שם על מגעיו של לובינצ'יק עם הנציגים הגרמנים ניתן לקרוא בדו"ח שחיבר משה סבוראי שנמנה עם מקורביו של שטרן. לאחר הפילוג מאצ"ל כיהן סבוראי כראש שירות המודיעין של הלח"י. בקיץ 1941 נכלא סבוראי במחנה המעצר מזרע. לאחר כיבוש לבנון בידי הבריטים נעצר לובינצ'יק והובא למחנה הנ"ל.⁷ לובינצ'יק כתב דו"ח לשטרן  אך לא הייתה אפשרות לשלחו ממזרע באורח רגיל. משום כך העתיק סבוראי את תוכנו בספר "התיאטרון" מאת ו. סומרסט-מוהם שיצא לאור בהוצאת "רימון". סבוראי ניקד בעמודים אותיות בהתאם לאותיות הדו"ח וכשהגיע הספר לשטרן, למדה ממנו המיפקדה על תוצאות השליחות.^שם בדו"ח היה ניתן למצוא את תוכן ההצעות שהוגשו לגרמנים: השלטון הגרמני יעזור בהקמת צבא עברי שמטרתו לגרש את הבריטים מא"י, וריכוזם של יהודים מארצות הכיבוש הגרמני בא"י. בהמשך הדו"ח נאמר שהנציגים הגרמנים האזינו לדברי לובינצ'יק אך לא הגיבו. פון-הנטיג הבטיח בסה"כ להעביר את ההצעות לממוניו וביקש מלובינצ'יק ליצור עמו קשר במועד מאוחר יותר. לאחר עזיבתו של פון-הנטיג את ביירות פלשו הבריטים ללבנון ועצרו את לובינצ'יק.^שם לדאבונו של נפתלי לובינצ'יק, לא זכה לראות את הקמתה של המדינה היהודית שלמענה הקריב את חייב. הבריטים הגלו את מי שהיה שגרירה של מחתרת יהודית בפעולה מדינית נועזת למחנה מעצר באפריקה. לובינצ'יק חלה קשות בקיבתו ובעקבות אי טיפול רפואי הולם הורע מצבו ומת בגלות. כאשר פון-הנטיג היה בדרכו לגרמניה מביירות, התעכב באיסטנבול ודיווח לנספח הימי של גרמניה, שכיהן גם כנציג האבווהר (הביון) באיזור, על פגישתו עם לובינצ'יק. הדיווח סוכם ע"י הנספח סדו"ח נושא כותרת מרשימה: "הצעה של הארגון הצבאי הלאומי בא"י לפתרון הבעיה היהודית באירופה." הדו"ח שחובר ע"י שטרן ב-11 בינואר 1941 וסווג כ"סודי" הועבר לידי שגריר הרייך באנקרה, פראנץ פון-פאפן ובו נאמר:

אישי-מפתח של גרמניה הנציונאל-סוציאליסטית רמזו בהתבטאויות ובנאומים כי הסדר החדש באירופה מביא פתרון ראדיקאלי של הבעיה היהודית באמצעות פינוי. הפינוי של המוני יהודים מאירופה הוא תנאי לפתרון הבעיה היהודית. אבל הוא אפשרי אך ורק ע"י יישובם מחדש של מפונים אלה במולדתו של העם היהודי, בא"י, ועל ידי כינון מדינה יהודית בגבולותיה ההיסטוריים. פתרון הבעייה היהודית בדרך זו וע"י שחרור מוחלט של העם היהודי - זוהי מטרת הפעילות הפוליטית והמלחמה בת-השנים הרבות של תנועת השחרור הישראלית, הארגון הצבאי-הלאומי בא"י. האצ"ל, מכיר היטב את היחס האוהד של ממשלת הרייך לפעילות הציונית בתוך גרמניה ולתכניות ההגירה הציונית, סבור כי:

1. ניתן לקיים שותפות אינטרסים בין השאיפה לסדר חדש באירופה, לפי התפישה הגרמנית, לבין השאיפות הלאומיות של העם היהודי, המתגלמות באצ"ל.  
2. אפשרי שיתוף פעולה בין גרמניה החדשה והאומה העברית המחודשת הלאומית-עממית; ואפשרית הקמת המדינה היהודית ההיסטורית, על יסוד לאומי וטריטוריאלי תוך התקשרות חוזית עם הרייך הגרמני, במסגרת האינטרסים של שמירת העמדות הגרמניות העתידיות במזרח הקרוב וחיזוקן.  

בצאתו מנקודת השקפה זאת, מציע אצ"ל, כי אם תוענק הכרה לשאיפות הלאומיות הנזכרות של תנועת השחרור הישראלית מצד ממשלת הרייך הגרמני - יהיה הוא מוכן להשתתף השתתפות פעילה במלחמה לצד גרמניה. הצעה זו מצד האצ"ל, שפעולתו בתחום הצבאי, הפוליטי והתעמולתי, בתום הכנות ארגוניות מסוימות, תוכל להשתרע גם מחוץ לא"י, קשורה בארגון כוח אדם יהודי באירופה במסגרת יחידות צבאיות בהנהגת אצ"ל, במתן הכשרה צבאית להן ובהשתתפותן בפעולות מלחמה לצורך כיבוש א"י, במקרה שתיווצר חזית מתאימה. ההשתתפות הבלתי ישירה של תנועת השחרור הישראלית בסדר החדש של אירופה, כבר בשלב במוקדם שלו, בהקשר לפתרון חיובי-ראדיקאלי של בעיית יהודי אירופה, ברוח השאיפות הלאומיות הנזכרות של העם היהודי, תחזק בעיני האנושות כולה, באורח ניכר, את היסודות המוסריים של הסדר החדש הזה. השיתוף מצד תנועת החירות הישראלית, יתאים גם לקו שהובהר באחד הנאומים האחרונים של קאנצלר הרייך, בו הדגיש מר היטלר כי הוא ינצל כל קומבינציה כדי לבודד את אנגליה ולהכותה.

לאחר הדיווח על הצעותיו של שטרן ניתן למצוא תיאור מפורט של הקצין הגרמני על תולדות האצ"ל, מטרותיו ופעולותיו. הוא מתאר: "כושרו המלחמתי של אצ"ל לא נחלש בשום תקופה מחמת אמצעי-נגד חסרי מעצורים של השלטון האנגלי ושל הערבים, וכן של הסוציאליסטים היהודים". לאחר מעצרו של לובינצ'יק התגבש בקרב חברי הלח"י רעיון לפיו יש לחדש את המגעים. נתן ילין-מור התנדב לנסוע לסוריה כדי לנסות להגיע משם לריכוזי היהודים בבלקן. בהגיעו לחלב קיבל לפתע הוראה משטרן לדחות את צאתו לאירופה. שטרן חשב שעדיף לצרפו למפקדת הארגון ולהפקיד בידיו את מחלקת ההסברה. בתקופה זו נפלו מהלומות קשות על הלח"י: רבים מאנשיו נהרגו ונפצעו בידי המשטרה הבריטית, מסע הסתה כבד נפתח נגדו ופרסים הוכרזו על ראשיהם של חברי המחתרת. אשתו של ילין-מור נאסרה בת"א משום שהעניקה מחסה לאחד המבוקשים. בחיפה עלו הבריטים על מכתב מילין-מור ובו הייתה כתובתו בחו"ל. כך התאפשרה לבולשת הבריטית לאתרו. הוא נעצר בבאב אל-האווא ליד חלב ונכלה במחנה המעצר במזרע.³ בעקבות נפילתו של אברהם (יאיר) שטרן זועזעה אישיות הארגון ומאז לא חודשו נסיונות נוספים ליצור קשר עם מדינות "הציר". עם העלמותו של שטרן נעלמה גם האוריינטציה הטראגית חסרת המציאות לבניית עתיד העם היהודי על הברית עם גדול צורריו. לקראת בואו של הצבא הגרמני לכיבוש הארץ החלו ראשי הארגונים והגופים השונים (אצ"ל, לח"י, הגנה) ליצור חזית לוחמת שלא הייתה מעולם. למרות ריבים רעיוניים הייתה חזית זו מגובשת ולוחמת ביישוב שלא הייתה כדוגמתה בעבר. למרבית הצער נפקד מקומם של אנשי הלח"י האמיצים, המסורים והנועזים בהכנות. בתיאורו של חביב כנען "הם מוכים, מפוזרים, שותתי דם. כוחם הממשי מועט, ומצער שלא תוכר כראוי תרומתם בהכנות הנעשות למניעת שואה מן היישוב".

מקורות לפרק "תהליך יצירת הקשרים עם גרמניה הנאצית":

• חביב כנען - "200 ימי חרדה", חלק ראשון - מאי 1942, פרק ד "טרגדיה של פטריוט", עמ 53-36.

הערות לפרק "תהליך יצירת הקשרים עם גרמניה הנאצית"

1. חנוך קלעי בשיחה עם חביב כנען
2. בנימין זרעוני, חבר מיפקדת לח"י, בשיחה עם חביב כנען
3. נתן ילין-מור בשיחה עם חביב כנען
4. עו"ד יצחק ברמן בשיחה עם חביב כנען
5. ד"ר אוטו ורנר פון-הנטיג בשיחה עם חביב כנען
6. האופטמן רוזר בעדות בכתב לחביב כנען
7. משה סבוראי בשיחה עם חביב כנען
8. ד"ר יעקב ויינשל: "הדם שעל הסף", הוצאת המתמיד.-תשט"ז, 1956

מיתוס: "שיתוף הפעולה בין הערבים והמוסלמים לגרמניה הנאצית נבע ממניעים צבאיים בלבד"

פעמים רבות נערכת השוואה בין ניסיונו של שטרן לשתף פעולה עם הנאצים לבין שיתוף הפעולה בין העולם הערבי והמוסלמי לבין הנאצים. ההשוואה הזאת נובעת משתי סיבות: האחת להכתים את שמו של מפקד הלח"י, אברהם שטרן והשנייה - לטהר את שמו של המופתי, חאג' אמין אל חוסייני ושל העולם המוסלמי שהלך בעקבותיו. מטרת המאמר להסיר את הכתמת שמו של יאיר שטרן ואמנם אנו רואים כי מטרת המופתי ואנשיו לא הייתה צבאית גרידא, אלא לקיחת חלק בהשמדתו של העם היהודי מחוץ לא"י. שליחתם של יהודים, מבוגרים וילדים, למחנות השמדה תוארה במאמר "מעורבותו המכרעת של המופתי בשליחתם של יהודים למחנות המוות" ולכן נוסיף פרטים נוספים על חלקו של העולם המוסלמי קיצוני בביצוע פשעים שנתעבים. דיטר ויסליצני שהיה סגנו של אדולף אייכמן העיד את הדברים הבאים: "לדעתי מילא המופתי... את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות". במאמר "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י" ראינו ש"הוענק לו מעמד של אישיות מרכזית בעולם המוסלמי וגם במישור הבינלאומי" ונסביר כיצד הדבר הועיל לו בגיוסם של מוסלמים רבים לשרותם של הנאצים. ערביי עיראק שהיו במגעים עם הגרמנים במהלך שנות ה-30' וכן נחשפו לנאציזם כמו שאר מדינות ערב, היו גם הם שותפים לטבח ביהודים. ב-1941 הוטל עליהם להסתגר בבתיהם ולא לצאת וכן נאסר עליהם להיות בקשר טלפוני מ-30 במאי עד 1 ביוני. המטרה הייתה להפתיע את היהודים בבתיהם ולחסלם. הפורעים חומשו ע"י הממשלה (שר הכלכלה, יונס אל-סבעאוי) ב-400 רובים הטעונים ב-100 כדורים כל אחד. בבגדאד נהרגו כ-180 יהודים וביניהם 20 תינוקות, כ-800 נפצעו, ונפגע רכוש רב.¹ ב-28 לנובמבר 1941 נפגש המופתי עם היטלר במטרה לדון איתו בנוגע לגורלם של היהודים.

"Amin al Husseini and Adolf Hitler",
by Bundesarchiv, Bild 146-1987-004-09A / Heinrich Hoffmann / CC-BY-SA 3.0

במהלך השיחה העלה הפיהרר לפני המופתי מספר נקודות שרצה שיישמרו ביניהם

ולהלן שלוש מהן:

1. היטלר ימשיך במלחמה עד השמדתו המוחלטת של השלטון היהודי-הקומוניסטי באירופה
2. היטלר יכריז לעולם הערבי כי הגיעה שעת השחרור, והוא יתמקד בהשמדת כל היהודים, החיים תחת חסותה של המעצמה הבריטית [פלשתינה ועיראק].
3. עזרה לגרמניה להשמיד את היהודים.²

המופתי תכנן להקים מחנה השמדה ליד שכם³, כנראה בג'נין⁴ וכן הענקה "לפלשתין ולמדינות ערב אחרות זכות לפתור את בעיית האלמנטים היהודיים בפלשתין ובמדינות ערב בהתאם לאינטרסים של הערבים ובאותה שיטה, שמשמשת לפתרון הבעיה במדינות הציר [מחנות השמדה]".⁵ המופתי גם עזר בגיוס מוסלמים ליחידות SS מוסלמיות. ב-1943 הוא הקים את היחידה הראשונה, "חאנג'אר 13". לחיילים אלה חולקה החוברת שנכתבה ע"י חאג' אמין אל-חוסייני "איסלאם ויהדות". 

"Waffen-SS, 13. Gebirgs-Div. "Handschar"", by Bundesarchiv, Bild 101III-Mielke-036-23 / Mielke / CC-BY-SA 3.0

המילים הראשונות בספר זה היו:

עבורנו, המוסלמים, לא לכבודנו לבטא את המלה 'איסלאם' בנשימה אחת עם 'יהדות', כי האיסלאם כה רם ונישא הוא מעל אויבו המושחת [יהדות].

ומסתיימת בציטוט מבוכארי-מוסלים של אבו-חוריירה:

יום-הדין יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשכל אילן, שמאחוריו יסתתר יהודי, יאמר למוסלמי: מאחוריי נמצא יהודי; רצח אותו!⁶ 

בין מעשי הזוועה של היחידה החדשה נטבחו 90 אחוזים מיהודי בוסניה.⁷ ב-1944 הוקמה יחידה נוספת של SS בשם "סקנדק-בג". מבצעה הראשון היה פשיטה על בתי היהודים בפרישטינה ומשם נשלחו למחנה ברגן-בלזן ורובם ניספו.⁸ ישנם מעשי זוועה אחרים כלפי יהודים בהם היה מעורב המופתי אך פרטים נוספים יוצגו במאמרים מתקדמים יותר. 

הערות לפרק "מיתוס: "שיתוף הפעולה בין הערבים והמוסלמים לגרמניה הנאצית נבע ממניעים צבאיים בלבד"":

1. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "הפרהוד" (הפרעות): פוגרום בבגדאד, עמ' 67-66צבי אל-פלג - "המופתי הגדול", פרק שני "חאג' אמין במלחמת-העולם השניה, תת פרק "מעורבות במאורעות עיראק", עמ' 66-59
2. חביב כנען - "הגיס החמישי - הגרמנים בא"י 1945-1933", פרק "בשנות המלחמה", תת פרק "קרן התקווה - חג' אמין", הק' 7, עמ' 106
3. אמרסון ורמאט - חאג' אמין אל-חוסייני - משת"פ נאצי ומודל למוסלמים כיום - ציטוט של פרופ' ואן דר הורסט מתוך לוקאסז הירדזוביץ - "הרייך השלישי והמזרח הערבי".
4. רבקה שפק ליסק ושאול ברטל - "אמין אל- חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים"
5. מיטשל בארד - "מיתוסים ועובדות", פרק 2 "תקופת המנדט", מיתוס "המופתי לא היה אנטישמי.", עמ' 20.
   קמבל מ. גולד - "היטלר והמופתי של ירושלים", עמ' 2
   הספריה היהודית הוירטואלית - "המופתי והפירהר"
6. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "AKZION GROSSMUFTI" ב"מדינה הקרואטית העצמאית", עמ' 140.
7. שלמה אלפסה - "מדריך עזר לנאצים והערבים בתקופת השואה" (2006) - עמ' 46
8. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "AKZION GROSSMUFTI" ב"מדינה הקרואטית העצמאית", עמ' 142.

ראייה רחבה יותר על התמונה הכללית

חשוב לשים לב לשואה שהבריטים עמדו להטיל על היישוב העברי. הפיכת היהודים למיעוט נצחי במדינה ערבית המושפעת מרוחו של חאג' אמין אל-חוסייני. זו הייתה עלולה להיות אכזרית ביותר. במאמר "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י " בשנות ה-30' התחילה המפלגה הנאצית (NSDAP) בא"י לפעול בקרב הערבים וכן התרבות הגרמנית הזרה הוחדרה לארץ ואף הושרשה בקרב הערבים ללא התנגדות. ברכות "הייל היטלר!" נשמעו בגאווה. ההמנון הגרמני הושמע ותמונות היטלר ודגלי צלב קרס הונפו מעל בתיהם של הערבים בארץ. כמו כן תכננו לאומנים ערבים להקים את "המפלגה הנאצית הפלסטינית" שמצעה חיסול היהודים בתיאום עם מקבילתה הגרמנית הרייך. באותו מאמר ניתן לצפות בתמונות מתוך הטבח בתרפ"ט 1929 ולראות את מעשי הזוועה שנעשו בילדים יהודים ומבוגרים. ב-1936 פשטו הערבים על בתי חולים, בתי קולנוע, בתי מגורים וחנויות של יהודים ומקרי אלימות אכזריים אחרים נרשמו גם כן בהסטוריה הלאומית הפלסטינית שקמה אך ורק כמתחרה של הציונות. בחירתו של שטרן לתמוך בגרמניה הנאצית לא נבעה מתוך אהדה לנאציזם ובטח לא מתוך נקמה למתנגדיו. באותן שנים הבחירה באיזה צד יש לצדד לא הייתה בשביל למצוא שותף לעתיד טוב יותר אלא בשביל עתיד פחות גרוע. גם הבריטים וגם הנאצים עמדו להמיט אסון על היהודים ולכן מהסיבות שתארנו לעיל ניתן להזדהות עם החלטותיו של שטרן. כאמור לאחר ההחלטה על הפתרון בסופי ב-1942 והפגישה בין היטלר למופתי ב-1941 היה ברור כי עדיף לצדד בבריטים אך עם זאת יש לבחון את הפרטים בתקופה שקדמה לכך על מנת לטהר את שמו של שטרן.