יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

מיתוס אפרטהייד המים ביהודה ושומרון


הקדמה

מיתוס אפרטהייד המים ביהודה ושומרון הנו אחד הנושאים החשובים ביותר במאבק הישראלי-פלסטיני ומהווה חלק בלתי נפרד במאבק ההסברתי מול שקרי הכיבוש המופנים כלפי ישראל. פרשת המים בכללה מהווה סוגיה קשה מאוד במו"מ לאורך כל ההיסטוריה, החל מתקופת המנדט ועד ימינו. חרף נסיונותיה של ישראל להתמודד עם הבעיה ולנקוט פעולות לדו קיום בין העמים, הצליחה מערכת התעמולה הערבית והאנטישמית  לשכנע את דעת הקהל העולמית כי הערבים באיו"ש חיים תחת שלטון גזעני הדומה מאוד לשלטון האפרהייד שהיה בדרום אפריקה. מאמר זה הנו מאמר מקדים לקראת מאמר מעמיק שיפורסם בהמשך ובו ניכנס לפרטי פרטים בכל הנוגע לסוגיית המים בין הישראלים והפלסטינים. כמו כן ייערכו תיקונים במחקרים של פרופ' גבירצמן ושל רשות המים עקב שימוש בנתונים לא אמינים בנוגע לגודל האוכלוסייה הפלסטינית באיו"ש. אמנם מדובר במשהו מזערי ורוב המחקרים לא ממש עוסקים בדברים שיש להתייחס לכך שהרי לא רק שישראל לא דוגלת במדיניות אפרטהייד בכלל ובעניין המים בפרט, רוב בעיות המים הן באחריות רש"פ בלבד ובהחלט מקורן בתרבות הערבית הקלוקלת בכל הנוגע למים. לא רק מערכת התעמולה וההסברה של רש"פ משחקת תפקיד בהסתה נגד ישראל. גם ארגוני זכויות אדם שונים, כגון פעילי שלום ופעילי שמאל למיניהם מפיצים בעזות מצח שקר גס לתוך ישראל ומחוצה לה. מטרת המאמר לתת מענה הסברתי לישראל: להראות שבעיית המים עשויה להיפתר אם ינקטו הערבים באיו"ש צעדים ראויים כפי שננקטים בידי הרשויות והציבור בארץ. לא לחינם המצב בישראל טוב יותר מהמצב הקיים בשלטון רש"פ. התרבות הישראלית והאמצעים הננקטים בידי אוכפי הרשויות הם המובילים אותנו לאיכות חיים טובה ביותר חרף משבר המים באזורנו. 
מתוך רשות המים
שאלות ומחלוקות הקשורות לזכויות מים אינן מוגבלות בגבולות בינלאומיים ובקווים על מפה. שיתוף פעולה הדוק ותיאום בין כל הצדדים נדרשים, על מנת לטפל בבעיה באופן יצירתי וקונסטרוקטיבי ולהבטיח גישה שוויונית, מקסימלית למים נקיים ובטוחים. בנוסף, המורכבות וההתרכזות בנושא המים בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתגברות עקב מחסור במים אזוריים. ואכן, בהקשר של הסכסוך ישראלי-פלסטיני, הוקמה ועדת משותפת  כדי "להתמודד עם כל המים והביוב הנוגעים לאיו'ש". החלטת מנגנון הביצוע של ועדת המים המשותפת מבוססת על "קונצנזוס, כולל סדר יום, נהליה ועניינים אחרים". כמו כן, עיקרון בהסכם השלום בין ישראל לירדן (1994) הוא כי "שיתוף פעולה בנושאים הקשורים למים יהיה לטובת שני הצדדים ויעזור להקל על מצוקות המים שלהם". למרבה הצער, למרות שיתוף פעולה בין הישראל, רש"פ וירדן, הפך נושא המים לנשק הרסני בידי ארגונים לא ממשלתיים סנגוריים פוליטיים, המשתמשים בטענות שווא הנוגעות לזכויות מים כחלק ממסע ההדה-הלגיטימציה שלהם וכחלק מקמפיינים נגד נורמליזציה מול ישראל. ארגונים לא ממשלתיים מציגים נרטיב מעוות של עניין המים, תוך התעלמות מההסכמים במשא ומתן בין ישראל לרש"פ (לדוגמה הסכם ביניים 1995, "אוסלו ב'") הקובעים הסדרי מים, דינמיקת הפנים-הפלסטינית, ומורכבויות אחרות, על מנת להאשים את ישראל באופן כוזב בהפרת החוק הבינלאומי הנוגע לזכויות מים. אלא שהמציאות שונה לגמרי. אספקת המים של ישראל לרש"פ היא למעשה "הרבה מעבר לחובתה [של ישראל] בהסכם המים". שוב ושוב הנרטיב הזה גם מאשים את ישראל בחסימת פרויקטים של פיתוח המים ברש"פ, כולל מפעלים לטיפול בשפכים (WWTP), יצירת "משבר מים" בעזה וסיפוק מים לפלסטינים עם "הכמות המינימלית הדרושה, כדי לשרוד באזורים האסון ההומניטרי", אבל מספקת מים ליישובים היהודים באיו"ש כמויות נדיבות של מים. במובנים רבים, הקמפיינים של ארגונים לא ממשלתיים חוזרים ונשנים על סדר היום הפוליטי הפלסטיני. בין הארגונים הלא ממשלתיים המובילים קמפיינים אלה נמנים:
ברשימת הארגונים הלא ממשלתיים בינלאומיים ואירופיים אחרים שלקחו חלק בהכפשת שמה של ישראל נמנים:

כל אלה מאשימים את ישראל במניעה מהפלסטינים "גישה הוגנת למים" ובטענות מעוותות באשר להתחייבות לכאורה של ישראל בזכויות מים כלפי הפלסטינים. במקרים רבים, ארגונים לא ממשלתיים מכירים בכך שהם מונעים ע"י פוליטיקה וע"י דמוניזציה של ישראלולא ע"י שיפור הגישה הפלסטינית למים נקיים. לדוגמה, EWASH התנגד לפרויקט ההתפלה בעזה במימון האיחוד אירופי, שהיה יכול לשפר באופן דרמטי את אספקת המים.  על רקע פוליטי טען  הארגון כי הדבר "יסגל את הכיבוש" ואת "הלגיטימציה של פעולות ישראל". ועוד, לפי EWASH, בניגוד לעובדות המוכחות, שההתפלה היא "פתרון ביניים", שעמד בסתירה למאמצים אזוריים להרחיב את ההתפלה כפתרון קבע למחסור במים. 

הבהרה כללית: במוקד מאמרנו זה העוסק במצב בישראל מול ערביי איו"ש מוצגים הדיונים והשוואות  בנוגע לרצועת עזה, יש לציין כי אקוויפר עזה אינו משפיע על ישראל, ואין ישראל מונעת זרימת מים עיליים או מי תהום לאקוויפר עזה. ברור שהמקור לכל תוספת מים לרצועת עזה צריך להיות התפלת מי הים. תוכניות כלליות תוכננו (על ידי תורמים כגון USAID) להתפלת מי ים, ויישומן עשוי לספק פתרון כללי, נפרד לאוכלוסיית הרצועה. 

עמדות נגד ישראל

משרד המו"מ הפלסטיני מסביר באתרו את הדבר הבא:
המזרח התיכון הוא אחד מאזורי העולם שמצוקת המים רבה ביותר . לכן הכרחי שמים ישותפו באופן שוויוני. מאז כיבושה [שחרורה של ישראל] בשנת 1967 את השטחים הכבושים [שבמחלוקת], ישראל שולטת לחלוטין במשאבי המים שלנו ושללה מאתנו הגישה למניה מספקת של מים, בניגוד לחוק הבינלאומי. במקום זה, ישראל השתמשה במשאבי המים שלנו להתנחלויות הבלתי חוקיות שלה ולאוכלוסייתה, ואילצה את הקהילות שלנו לרכוש מים מחברות ישראליות במחירים מסחריים גבוהים.
בעניין צריכת המים מסביר המשרד שהמקורות העיקריים של מים משותפים לישראלים ולפלסטינים כולל נהר הירדן ונחל עזה וכן מקורות מי תהום, או האקוויפרים, הנתונים לשלטון הישראלי באיו"ש וברצועת עזה הנם מים עיליים. ישראל לכאורה מנצלת כ-86% ממשאבי המים הטריים הזמינים המשותפים (כולל מי תהום ומקורות מים עיליים), והותירה לאוכלוסייתם פחות מ-14%. לטענת הפלסטינים הדבר נעשה אף על פי שחלק ניכר מהאזורים שבהם אגני אקוויפר השונים מוזנים או "נטענים מחדש" נתונים בתוך איו"ש. לדבריהם:
אם משאבי מים היו משותפים על בסיס שווה לכל נפש היום, בהתחשב בהתפלגות האוכלוסייה, היינו מקבלים כ-38% אחוזים מהמשאבים הכולל, במקום 14% שהוזכרו לעיל. כתוצאה מכך, כל פלסטיני שחי בשטחים הפלסטיניים הכבושים [במחלוקת] מקבלים ממוצע של פחות מ-60 ליטר לנפש ליום למטרות ביתיות, לעומת 280 ליטר לנפש ליום לישראלי ממוצע. בממוצע, אנחנו חיים על הרבה פחות מ-100 ליטר ליום כמומלץ ע"י ארגון הבריאות העולמית כמינימום מים זמינים לנפש.
כמו כן, ישראל מואשמת  בשליטה על כל מקורות המים באיו"ש מאז 1967 וכפועל יוצא מכך שוללת מהפלסטינים את זכות הגישה לאחד המקורות הטבעיים החיוניים. הם מציינים את הצעדים המפלים שאומצו על ידי הרשויות הישראליות:
  • הגבלת קידוח בארות מים חדשות (במיוחד במערב האגן).
  • הגבלת שאיבת המים או העמקת בארות קיימות.
  • שלילת גישה לנהר הירדן מאז 1967.
  • הגבלת הגישה לאזורים עם מעיינות מים מתוקים.
  • הגבלת היכולת לנצל את המים עיליים (ieharvesting מים שיטפון מעמקים גדולים).
  • הגבלת היכולת לפתח תשתיות מים וביוב.
מקביל לכל אלה, בארות להתיישבויות ישראליות באיו"ש, שרבים מהם ממוקמים באופן אסטרטגי על פני שטחים מאופיינים בפוטנציאל גבוה למי תהום, מאושרות ללא דיחוי ובאורח שגרתי קודחת ישראל עמוק לתוך האקוויפר. בשל שיעורי שאיבה גבוהים, בארות אלה לעתים קרובות מייבשות בארות הפלסטיניות רדודות יותר בקרבת מקום. התוצאה של פעולה ישראלית תדירה זו אילצה את קהילות הערבים באיו"ש לרכוש מים, במחיר גבוה, מחברות ישראליות. לדבריהם:
השימוש הלא הוגן של ישראל במקורות המים שלנו המשיך ללא הפרעה במהלך המו"מ באוסלו. במסגרת הסכם הביניים הפלסטיני-הישראלי מ-1995, שהיינו [אמורים], על פי ההסכם, לפתח 70-80 מיליון מ"ק (מלמ"ק) לשנה של מים ככמויות נוספות מהאקוויפר המזרחי ומקורות מוסכמים אחרים באיו"ש, כאמצעי זמני בתקופת ביניים בלבד. סכום זה עצמו הרבה מתחת להקצאה סבירה והוגנת של משאבי מים משותפים. עם זאת, בפועל, פחות ממחצית הסכום (24 מלמ"ק לשנה), בממוצע, כבר נעשה זמין לנו על ידי ישראל עד כה. בינתיים, הוכפלה אוכלוסייתנו מאז חתימת הסכם אוסלו, כלומר [כמות] המים העומדים לרשותנו, לנפש, ירדה באופן דרמטי.
עם זאת, באתר הפלסטיני נטען שבמהלך התקופה שלפני אוסלו, בעת שהייתה ישראל  אחראית בלעדית לנושאים הקשורים למים בשטחי איו"ש, היא לא השקיעה בתשתיות מים במידה מספקת כדי לשרת את קהילות ערביי איו"ש. מאז חתימת הסכם ביניים, השתמשה ישראל באופן עקבי בכוח הווטו כדי למנוע מהפלסטינים פרויקטים שנועדו לפתח משאבים מי תהום באיו"ש. באתר הפלסטיני גם נטען:
בנוסף לניצול כמות חסרת פרופורציה של מים, יישובים ישראליים [באיו"ש] גרמו נזק סביבתי משמעותי. מתנחלים מזרימים שפכים ביתיים, חקלאיים ותעשייתיים ופסולת מוצקה לעמקים סמוכים ללא טיפול. תעשיות מזהמות, כגון אלומיניום ופלסטיק, כמו גם באתרי סילוק פסולת, הועברו לאיו"ש, במיוחד ב-20 השנים האחרונות כששליטה סביבתית של ישראל התהדקה. שיטות אלה מאיימות על איכות מי התהום ומקורות המים מהשטח המשותפים ע"י שני הצדדים.
בסעיף 2 של מסמך משרד המו"מ הפלסטיני "עובדות מפתח", מציגים את הנקודות הבאות:
  • ישראל שואבת מים מהכנרת ומזרימה אותם למחוץ לאגן נהר הירדן אל ערי החוף ולנגב דרך המוביל הארצי. כמות המים המופנית (כ-440-600 מ"ק לשנה) היא כזו ששום מים טבעיים זורמים באופן טבעי מכנרת, לחלקו התחתון של נהר הירדן. זו אחת הסיבות העיקריות לירידה במפלס המים של ים המלח.
  • הגישה למים טריים לנפש ירדה במידה ניכרת בעקביות  מאז הסכם הביניים, אוסלו ב' (1995).
  • הצריכה לנפש של מים בישראל גדולה פי 4 מזו שבאיו"ש.
  • מי התהום בעזה נמצאים במשבר, בשל שאיבה ישראלית מסיבית מבארות גדולות בעוטף עזה, ע"י שאיבת יתר בתוך עזה בתגובה למחסור במים שהטילה ישראל, ועקב זיהום כתוצאה משני המפעלים הישנים והמחסור ביכולת הרצועה לעיבוד פסולת. כתוצאה מכך, לרוב הגדול של האוכלוסיית עזה אין מי שתייה בטוחים.  כ-60% מהמחלות ברצועת עזה נובעות מאיכות מים ירודה. עפ"י הבנק העולמי ודיווחי התכנית לאיכות סביבה של האו"ם (UNEP), רק 5% - 10% אחוזים מבארות מי שתייה בעזה מתאימות לאספקת מים ראויים לשתייה.
סעיף 3 של אותו מסמך עוסק בחוק הבינלאומי בעניין המים וזהו נושא החוזר על עצמו פעמים רבות בכל עניין המים. הנקודות המועלות הן כדלקמן:
  • חוק המים הבינלאומי קובע את זכויות המים של הצדדים. תקנים ישימים כוללים את אלה שהוגדרו בכללי הלסינקי בכל הנוגע לשימושי מי נהרות בינלאומיים משנת 1966 ואמנת האו"ם (1997) בחוק שימוש נתיבי מים בילאומיים הבלתי מנווטים.
  • חוק המים הבינלאומי קורא להקצאה "הוגנת וסבירה" של מים בין שני צדדים או יותר שיש להם תביעה לנתיבי מים משותפים.
  • הזכות למים היא זכות אדם. בוועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות צויין: "זכותו של האדם למים היא הכרחית לניהול חיים בכבוד אדם. זה הוא תנאי הכרחי למימושן של זכויות אדם אחרות".
לבסוף, עמדות הפלסטינים מובאות כדלקמן:
השגת זכויות מים והקצאת המים הוגנת נדרשות לפתרון מוצלח של שתי מדינות וליציבות פוליטית עתידית באזור. נושאי מים קשורים לעניין, ומשפיעים בנושאים רבים אחרים למו"מ, כולל גבולות, התנחלויות, יחסים כלכליים ופליטים, בין השאר. עלינו לקבל שליטה וגישה למאבי המים שלנו. אנו מקבלים את עיקרון חוק המים הבינלאומי הקובע כי ישראל ופלסטין זכאיות להקצאה שוויונית וסבירה של משאבי מים מתוקים משותפים, כולל אלו בארבעת האקוויפרים העיקריים (מזרח, צפון-מזרח, מערב והחוף), נהר הירדן ואדי עזה.
בשלהי 2011 טען ראש רשות המים של רש"פ, ד"ר שדאד אטילי, שישראל מעכבת פרויקטים של רש"פ בתחום מים וביוב בתגובה לאי נכונות רש"פ לתמוך בפרויקטים כאלה ביישובים ישראלים באיו"ש, וכן מונעת ישראל מערביי איו"ש, לפתח מקורות מים נוספים הנחוצים להם. על אף שרשות המים של ישראל דוחה את הטענות, ואף קובעת שהפלסטינים הם אלה שכשלו בטיפול בתשביות מים וביוב, ממשיך אטילי בהשמצותיו ואף מסר לעיתון "הארץ" נתונים כוזבים אחרים. לדבריו:
גורמים בממשלת ישראל אמרו שאנחנו מקבלים מים בחינם ומחזירים אותם לישראל כשפכים  המזהמים נחלים... אבל זה לא נכון, כי אנחנו משלמים עבור המים הללו. אנחנו יזמנו כמה פרויקטים לטיהור שפכים כמו נחל קדרון שבו יש שפכים מזוהמים, אבל ישראל סירבה לאשר אותם. בוועדת המים המשותפת לישראל ולרשות הפלסטינית מציגים לנו פרויקטים של מים וביוב בהתנחלויות, ואנחנו לא מוכנים להכיר בהם כי ההתנחלויות הוקמו באופן בלתי חוקי. גם אין לנו שום אפשרות לעקוב אחריהם, כי אסור לנו להיכנס להתנחלויות.
אטילי טוען שישראל הגיבה לסירוב רש"פ להכרה בישובים היהודיים באיו"ש במניעת אישור פרויקטים שמקדמת רש"פ ומסרבת לאשר תוכניות לשדרוג קידוחי מים ולהוספת קידוחי מים באזור מדבר יהודי, שהיו עשויים להקל על מצוקת מים הקיימת בחברון ובית לחם. אטילי מסביר שהקידוחים הלא חוקיים שהוקמו בשטחי רש"פ, אינם שואבים כמות משמעותית של מים, ולא ניתן להסביר את המחסור במים לצורכי שתייה בקיום הקידוחים הללו. אטילי אף מוסיף שרש"פ דורשת מוועדת המים המשותפת שתגלה רצון טוב יותר ונכונות לסייע בקידום פרויקטים מסוג זה. עם זאת, ציין שר המים הפלסטיני שמובן ברש"פ שעליה לפתח מקורות מים נוספים, ולכן פועלת להשגת מימון להקים מתקן התפלה גדול ברצועת עזה, שיהיה בהיקף  דומה למתקן הישראלי באשקלון. הוא מסביר:
כיום יותר מתשעים אחוזים ממי השתייה בעזה אינם עומדים בתקנים בריאותיים בגלל זיהום.
טענות אלה חוזרות ונשנות בשיח הציבורי ומונצחות בידי ארגוני זכויות אדם למיניהם. ארגון אמנסטי למשל משחק תפקיד עיקרי במסע ההכפשה נגד מדינת ישראל. גם אם אין בכוונתו לפעול כך, עובדה היא כי לאורך תקופה ארוכה התגלו דיווחים לא אמינים בנוגע לישראל ורבים מהם הופרכו. כפי שפורסם ב"חדשות 2" ב-2009 ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" הפנה  אצבע מאשימה לעבר ישראל בדו"ח שהתפרסם בשלהי אוקטובר של אותה שנה. ישראל הואשמה בשאיבת מי שתייה באופן לא פרופורציונאלי באיו"ש ומונעת מהתושבים הערבים באזור להקים תשתית מים ראויה שתספק את צורכי השתייה והחקלאות שם. שוב, חוזרים על טענת משרד המו"מ הפלסטיני שתושבי איו"ש היהודים זוכים ליחס שונה ומקבלים מים עבור כל צורכיהם. הארגון טוען ש"ישראל מנהיגה מדיניות מפלה בחלוקת המים לפלסטינים". ברשות המים בישראל טענו שהמסמך  "מגמתי ושקרי". גם בצה"ל נטען שמדובר ב"השמצות חסרות שחר". ארגון נוסף היודע כזה שאף פעם לא מפספס הזדמנות להכפיש את שמה של ישראל, "בצלם", גם כן קפץ על ההזדמנות. בשנה שקדמה לדו"ח אמנסטי, פרסם "בצלם" דו"ח לפיו צריכת המים הממוצעת של ישראלים גבוהה פי 3.5 מזו של הפלסטינים, אך פלסטינים מקבלים מים בכמות פחותה בהרבה. הארגון מאשים את ישראל בשליטה מוחלטת במקורות המים המשותפים לישראל ולפלסטינים ואוסרת בצווים צבאיים על קידוח מים ללא אישור ישראלי. עוד מוסיף הארגון שישראל שואבת בתחומי איו"ש 44 מיליון מ"ק מים, בעיקר בשטחי בקעת הירדן, 5 מיליון מ"ק מים יותר מהכמות שהיא מספקת לרש"פ. נראה שישראל מקצה לערביי איו"ש רק 20% ממימי אקוויפר ההר המשותפים ומונעת מרשות המים הפלסטינית לפתח מקורות מים נוספים שייאפשרו להגדיל את אספקת המים לערביי הרשות. כמו כן, מזכירים כי מצוקת המים הוחמרה בשנים האחרונות בשל הבצורת באזור. מנתוני רשות המים הפלסטינית, ב-2008 נחסרו בין 40 עד 70 מיליון מ"ק למילוי צורכי האוכלוסייה הערבית באיו"ש. הרשות פנתה לישראל בבקשת סיוע חירום בפרשה. "בצלם" מציין כי המחסור נותר חרף העובדה שצריכת המים הממוצעת לנפש באיו"ש עומדת על כ-66 ליטר ליום, כשני שלישים מהכמות המומלת ע"י ארגון הבריאות העולמי למילוי הצרכים המינימליים. עוד הודגש שבכמויות אלה נכללה גם צריכת המים של משק החי, כך שהנתון בפועל נמוך בהרבה. עוד ציינו בדו"ח כי 227,000 פלסטינים ב-220 כפרים ועיירות אינם מחוברים כלל לרשת המים המאפשרות אספקת מים דרך צנרת. 75% מהם חיים בצפון איו"ש. 190,000 תושבי איו"ש ערבים מתגוררים בכפרים ובעיירות שבהם רשת המים מצומצמת באופן ניכר. גם ביישובים הערביים המחוברים לרשת מים, אספקת המים אינה סבירה לאורך רוב השנה. המים מסופקים לפלסטינים רק בחלק משעות היום, ולעיתים ברוטציה בין שכונות ערביות. באזורים מרוחקים, מתנתקת אספקת המים לתקופה שבין ימים לשבועות. ב-YNET נטען כי דווח הדבר הבא:
בחודש שעבר [יוני 2008] ג'נין כמעט ללא מים לאחר שמשאבת מים נפגמה ונשלחה לתיקון בישראל. דו"ח בצלם מציין כי בגדה נמצאים כפרים ועיירות הניזונים מרשת מים המחוברת לחברת "מקורות". בכפרים הללו מדווחים הפלסטינים על מדיניות אספקה מפלה של החברה, המצמצמת בחודשי הקיץ את אספקת המים כדי לעמוד בביקושי המים הגוברים של ההתנחלויות. כמו כן מציין הארגון כי המחסור מביא גם לתופעה של התחברות פיראטית של חקלאים פלסטינים לרשתות המובילות ליישובים הפלסטינים.
כמו כן, ציין "בצלם" שבהיעדר אספקת מים סדירה, ערבים רבים המתגוררים באיו"ש נאלצים לקנות מים מסוחרים פרטיים. המחיר הממוצע למ"ק מים נע בין 15 ל-30 ש"ח, היינו פי 3 עד פי 6 ממחירו לצרכן הביתי הישראלי והמחיר צפוי לעלות יותר עד 2009. תושב כפר עזון הסמוך לקלקיליה, אבו מועאז הודיע שבנוסף לקניית המים, יש גם תשלום עבור ההובלה, כך שמיכל מים בן 10 מ"ק עשוי לעלות כ-250 ש"ח עם הובלתו, סכום המשולם לחברה פלסטינית פרטית. נוסף על כך, מציין "בצלם" שישראל מקשה על העברת המים. גורם באחד הכפרים הסמוכים לקלקיליה מציין שעיר זו הנה העשירה ביותר במים באיו"ש, אף הם אינם מסוגלים להביא מים מהעיר עקב הגבלות תנועה מצד ישראל. בסוף הדו"ח, נקבע שישראל כמעצמה כובשת, מחויבת עפ"י הוראות המשפט להבטיח את הסדר והחיים הציבוריים בשטח הכבוש ללא אפליה. כאמור, האמנה הבינלאומית בדבר הזכויות הכלכליות החברתיות והתרבותיות, שאותה אישררה ישראל, מחייבת אותה להבטיח גישה למי שתייה טהורים ללא אפליה. "בצלם" קורא לממשלת ישראל להבטיח מיידית אספקת מים סדירה ובכמות נאותה לכל תושבי איו"ש, ולאפשר לרש"פ לפתח מקורות מים חדשים שיבטיחו אספקת מים סדירה בכמות נאותה לכל ערביי איו"ש. מי שמכיר את מסע ההכפשה נגד ישראל מודע לכך ש"בצלם" ואמנסטי שתמיד מוצאים תפקיד אינם יחידים וכי תמיד ניתן למצוא הכפשות נוספות בעיתון "הארץ". הפעם נתייחס לכתבות של עמירה הס הידועה לשמצה בקרב פעילי ההסברה למען ישראל. בכתבתה מ-11 בנובמבר 2011 התייחסה ל"מגבלות התנועה, הייצור וחלוקת המים והמשאבים פגעו באופן אנוש בכלכלה ובתעשייה הפלסטיניות". לדבריה:
סכום דומה [כשני מיליארד דולר] מאבדת הכלכלה הפלסטינית, ובעיקר ענף החקלאות, בשל האפליה שנוקטת ישראל בחלוקת המים בין הפלסטינים לישראלים. בהסתמך על דו"ח של הבנק העולמי מ-2009, קובעים מחברי הדו"ח הנוכחי כי לא רק שהסכמי אוסלו הקפיאו מצב של חלוקה בלתי שווה בין ישראלים לפלסטינים במים שנשאבים בגדה המערבית (יחס של 80:20), אלא שישראל גם מבצעת שאיבת יתר מהאקוויפר המערבי, יותר ממה שנקבע לה בהסכמים. בה בעת ישראל מוכרת לפלסטינים מים בכסף רב, כדי שישלימו חלק מהחסר להם. השליטה הישראלית על משאב המים ועל הגישה לאדמה בשטח C מונעת מהפלסטינים לפתח חקלאות שלחין, שמהווה כיום 9% מהשטח המעובד. מחברי הדו"ח מעריכים שלולא המגבלות הישראליות היה אפשר להרחיב מאוד את ענף החקלאות, עד כדי רבע מהתמ"ג של 2010 (1.88 מיליארד דולרים). המדיניות הישראלית של הגבלת הגישה למים גורמת בעיות בריאות שונות, שמתועדות במחקרים שונים. מחברי הדו"ח חיברו את עלות הטיפול בבעיות רפואיות אלה - 20 מיליון דולר - לסעיף ההפסדים, בשל חסימת הגישה למשאב המים. הכלכלה הפלסטינית מפסידה גם רווחים פוטנציאליים ממשאבי טבע אחרים, שישראל מנצלת כיום או מונעת מהפלסטינים לפתחם: מינרלים מים המלח, אבן וחצץ במחצבות, גז טבעי בחוף עזה. רווחים מחוקים אלה מוערכים בכ-1.83 מיליארד דולרים. זאת עם פוטנציאל גדול להגדלתם, בעיקר אילו אפשרה ישראל לפתח את מצבור הגז הטבעי שנמצא לחופי עזה ולייצאו.
עד כה היינו עדים למסיתים מתוכנו. אך כמו בכל קריאות והכפשות נגד המדינה יש גםהצד החיצוני, היינו דעת הקהל העולמית וכן גופים פוליטיים אירופאיים המאמצים את הטענות של ארגוני זכויות האדם, פעילי השמאל ושל התעמולה הפלסטינית. באפריל 2009 האשים הבנק העולמי את ישראל בדו"ח שפרסם. לטענתו גנבה ישראל מים מערביי איו"ש והפרה את הסכמי המים בין הצדדים. עוד נטען שהנגישות של ישראל למקורות מים גדולה פי ארבעה מזו של הפלסטינים, וכי הסכם אוסלו ב' (שנחתם ב-1995 וקבע את משטר חלוקת המים בין הצדדים) אינו מניב מענה מספק לצורכי הפלסטינים, בעיקר בגלל התנהלות ישראל וההגבלות שהיא מטילה על האוכלוסיה. בראשית 2012 פרסמה ועדת החוץ של הפרלמנט הצרפתי דו"ח חסר תקדים בחריפותו שבו נטען שישראל מנהלת באיו"ש מדיניות של "אפרטהייד חדש" בכל הנוגע למשאבי המים. שגרירות ישראל בפאריס גילתה על הדו"ח רק לאחר שעלה לרשתות ולא פעלה לרככו. במשרד החוץ הישראלי הוגדרה הפרשה כ"תקלה מדינית חמורה". שגרירות ישראל עודכנה ע"י אגף אירופה במטה משרד החוץ שקיבל מידע בעניין ממקור אחר. הדו"ח חובר ע"י ז'אן גלאבאני, חבר הפרלמנט מהמפלגה הסוציאליסטית. גלאבאני כיהן כשר החקלאות בממשלת ליונל ז'וספן בשלהי שנות ה-90. הוטל על גלאבאני מוועדת החוץ בפרלמנט, לחבר דו"ח על "ההשפעות הגיאופוליטיות של המים" באזורי סכסוך בעולם. הוא ערך ביקור בישראל וברש"פ במאי 2001 ופגש בארץ גורמים ממשלתיים בכירים, ובראשם את שר האנרגיה והמים דאז, עוזי לנדאו ואת ראש רשות המים, אורי שני. גלאבאני כתב בדו"ח את הדברים הבאים:
על אף שרבים נמנעים מלהשתמש במינוח הזה בשל רגישות פוליטית, מדיניותה של ישראל בגדה המערבית היא בבחינת אפרטהייד חדש... חלוקת המים אינה צודקת ולפלסטינים אין גישה לאקוויפרים, המתנחלים משתמשים בכמות רבה יותר של מים מהפלסטינים שחיים שם ובמקרה של בצורת, ותוך הפרה של החוק הבינלאומי, העדיפות במים ניתנת למתנחלים. חומת ההפרדה שנבנתה בידי ישראל מאפשרת לה לנתב את זרם המים מערבה, בעוד צה"ל הורס בשיטתיות בארות שנכרו בידי הפלסטינים בגדה המערבית, מפגיז במכוון את  מאגרי המים ברצועת עזה וחוסם את הפעלתם של מתקני טיהור מים פלסטינים.
לטענת גלאבאני, עצם השימוש במינוח "מדינה יהודית" מצביע על אפרטהייד על בסיס דתי ומוסיף ש"החובה הגדולה שנועדה להפריד בין שתי הקהילות היא הסמל הטוב ביותר (לאפרטהייד, ב'ר)". עוד טוען חבר הפרלמנט שהמים הם מרכיב ייחודי בסכסוך ישראלי-פלסטיני ובהסכמים בין הצדדים, אך חלוקת המים אינה מוצדקת ולערביי איו"ש אין גישה לאקוויפרים, כלומר למאגרי המים התת קרקעיים באזור. כמו כן, צוין בדו"ח שקיים "סכסוך מים" בין הצדדים והודגש ש"ההתרחבות הטריטוריאלית של ישראל נראית כ'כיבוש מים' בין אם אלה הנחלים ובין אם האקוויפרים". גלאבני קבע שהמים הפכו ל"נשק בשירות האפרטהייד החדש" והציג שורה של דוגמאות ונתונים לגבות דבריו:
450 אלף המתנחלים הישראלים בגדה המערבית משתמשים בכמות רבה יותר של מים מ-2.3 מיליון הפלסטינים שחיים שם... במקרה של בצורת, ותוך הפרה של החוק הבינלאומי, העדיפות במים ניתנת למתנחלים... חומת ההפרדה שנבנתה בידי ישראל מאפשרת לשלוט בגישה למים תת-קרקעיים.
בנוסף על כך האשים את צה"ל ב"הריסה שיטתית של בארות שנכרו בידי הפלסטינים באיו'ש" וכן בהפגזה מכוונת של מאגרי המים ברצועת עזה בשנים 2008 - 2009 (כנראה במהלך מבצע "עופרת יצוקה"). בדו"חו של גלאבאני נקבע שמרבית הערבים החיים בשטחי A ו-B, אך תשתיות המים שבהן תלויים תושבים אלה נמצאות בשטחי C (אזור בשליטה ישראלית), שם תנועת תושבי אזורים A ו-B מוגבלת או אסורה. הוא כותב:
צה"ל מתיר רק לעתים נדירות לבנות ולפתח תשתיות... מתקני טיהור מים רבים שתוכננו בידי משרד המים של הרשות הפלסטינית "חסומים" בידי המינהל הישראלי.
בדו"ח זה, שאומץ ע"י ועדת החוץ בפרלמנט הצרפתי נכתב שהישראלים מבססים את טענותיהם על תיאוריית זכותנו על הקרקע" ולא ברור אם מדובר ב"זכות התנ'כית על הקרקע או בתפיסת שטחים שלכאורה אין להם בעלים". עוד נאמר:
כדי לגונן על זכויותיהם מסרבים הישראלים לכל הצעה של ניהול משותף, כחלק מחזון שמטרתו לשמור על המים. ישראל מציעה פתרונות שונים, חלקם מעניינים, אך בכולם היא שומרת על השליטה במים (באיו"ש, ב"ר).
במשרד החוץ ובשגרירות ישראל בפאריס ידעו על ביקור חבר הפרלמנט הצרפתי בארץ ואת העובדה שהוטל עליו לפרסם דו"ח. עם זאת, שגריר ישראל בפאריס, יוסי גל וצוותו לא עקבו דיים אחר עבודתו של גלאבאני על הדו"ח. אף גורם בשגרירות לא ניסה להשיג את טיוטת הדו"ח לפני פרסומו, לוודא שלא נכללות בו מסקנות ואמירות חריפות המכפישות שלא כדין את ישראל. וכן, לא התבצעה כל פעילות מול "בני בריתה" של ישראל בוועדת החוץ של הפרלמנט הצרפתי לריכוך הדו"ח. גורמים בכירים במשרד החוץ הישראלי חיינו ששגרירות ישראל בפאריס נרדמה בשמירה. לדברי בכיר במשרד החוץ:
הדו"ח הזה הוא תקלה חמורה שגרמה נזק מדיני והסברתי כבד לישראל בצרפת.
דובר משרד החוץ, יגאל פלמור הסביר שמחבר הדו"ח החדיר את הניסוחים הקיצוניים לדו"ח על דעת עצמו, ברגע האחרון ולא התייעץ עם חברי קבוצת העבודה. כמו כן טען שגלאבאני העלים עובדות רבות פעל ב"מגמתיות בוטה" הוא מסביר:
ההתבטאויות הבלתי מקובלות הללו הפתיעו את חבריו לקבוצת העבודה, שנדהמו לגלותן בנוסח הסופי, לאחר שפורסם, ולאחר שהובא לידיעתם על ידי הדיפלומטים הישראלים... לאחר שאנשי השגרירות הבהירו את חומרתם יוצאת הדופן של הניסוחים בדו"ח, בפרט בחלק הממוסגר בסופו, התנערו ממנו כל חברי קבוצת העבודה, כולל היו"ר, אשר שלח מכתב רשמי לשגריר שבו הוא מבקש להתנער מהביטויים האנטי-ישראליים של הדו"ח... גדוש בלשון של תעמולה ארסית, הרחק מכל ביקורת מקצועית שאיתה אפשר להתווכח באופן מושכל... ישראל אינה נוטלת מים מתחומי הרשות, אלא מעבירה לפלסטינים מכסות מים מעל ומעבר לאלה שנקבעו בהסכמים, בעוד הפלסטינים מזניחים את התחיבויותיהם ומאפשרים קידוחים פיראטיים שמזיקים לשני הצדדים.
בפברואר 2014 הציף נשיא הפרלמנט האירופאי, מרטין שולץ, מעל בימת הכנסת נתונים לא מדויקים. נחשפו הבדלים גדולים בצריכת המים בין הנתונים שסופקו ע"י רשות המים בישראל, ע"י רש"פ וע"י ארגוני הסיוע. כמו בסוגיית הנתונים, ישנה מחלוקת בין הגורמים השונים גם בהסברים לכך. שולץ תהה מעל בימת הכנסת אם יש אמת בדברי צעיר פלסטיני הטוען כי הוא צורך 17 ליטר ביום בלבד בעוד ישראלי צורך 70 ליטר. ארגוני הסיוע טוענים שהפלסטינים צורכים 73 ליטרים מים מדי יום ולפי רשות המים הישראלית, אזרח ישראלי צורך 183 ליטר מים ליום, בערך פּי 2.5 משל מצריכת פלסטיני. מנגד, בנתוני רשות המים ל-2011 נטען כי רשות המים הפלסטינית דיווחה להם באותה שנה כי תושבי איו"ש הערבים צרכו 37.8 קוב בממוצע לנפש, כלומר 103 ליטרים לאדם. בכתבה של עמירה הס (שהזכרנו לעיל) ושל צפריר רינת, "בין פערי גישה להבדלי גרסאות: כמה מים באמת צורכים הפלסטינים הנוגעת לדברי שולץ נאמר שהשוואת ממוצעים אלו רחוקה מלתת את התמונה המלאה של הפער הגדול שבין תושבי איו"ש הערבים לישראלים בכל מה שמדובר בגישה למקורות המים, פיתוח וצריכה. לטענתם כ-113,000 ערבים באיו"ש, בכ-70 כפרים וקהילות, עדיין לא מחוברים לרשות המים ותלויים במים המובלים במכליות וכפי שכבר שמענו מקודם, הוצאות ההובלה יקרות מאוד. קהילות רבות שאינן מחוברות למים הן העניות ביותר, והמשפחות מוציאות עד כ-40% מההכנסות שלהן על מים. בקהילות אלה השוכנות בשטח C הצריכה הממוצעת ליום היא של כ-20 ליטר לנפש. בד"כ עובר סמוך להן צינור של "מקורות" המגיע להתיישבויות יהודיות סמוכות, אך נאסר על הערבים באזור, להתחבר אליו. בחודשי הקיץ במרבית מחוזות איו"ש אספקת המים מקוטעת והעיריות מנהיגות משטר אספקה בתורים לשכונות השונות. בערים ובעיירות שונות, במיוחד בדרום איו"ש, אין בעונת הקיץ מים זורמים בבתים בתקופה של שבועות רצופים ואף חודשים. לכן, בהסתמך על ארגוני סיוע בינלאומיים, כמעט מיליון ערבים השוהים באיו"ש אינם מגיעים לצריכת המים המינימלית של 60 ליטר  ליום בממוצע. כמו כן, נטען שמקור עיקר העיוות הוא בהסכמי אוסלו שלפיו 80% מהמים שיופקו ממקורות המים באיו"ש יוקצו לשימוש ישראלי ואילו 20% המים יוקצו לרש"פ. הסכם הביניים קבע שמשק המים ברצועת עזה יהיה עצמאי, מנותק משאר חלקי הארץ, ויתבסס רק על האקוויפר שבגבולותיה, ללא כל התחשבות בגידול האוכלוסין. לכן, סובלת עזה משאיבת יתר מצטברת ומירידה בגובה פני התהום. כ-95% מהמים הנצרכים בעזה אינם ראויים לשתייה עקב מליחות יתר וחלחול מי ביוב. הסכמי אוסלו הותירו את השליטה המלאה במקורות המים באיו"ש בידי ישראל, ולה זכות הווטו. עקרונית ההסכם נועד לאפשר לערביי איו"ש להרחיב את משק המים שלהם ולהתאים את הכמויות לצורכי האוכלוסייה הגדלה באמצעות קידוחים עצמאיים. הסכם הביניים התיר לרש"פ להפיק ממקורות המים באיו"ש עד 118 מיליון קוב מים לשנה (על בסיס חישוב הצריכה הפלסטינית לפני עשרים שנה) ולישראל כ-483 מיליון קוב. כמו כן, הסכימו הצדדים ב-1995 על תוספת של 23.6 מיליון קוב מים לאיו"ש ועוד 5 מיליון לרצועה (שישראל תמכור לרש"פ). עוד "70 - 80 מיליון קוב" הוקצו לצריכה עתידית, ע"י קידוחים באקוויפר ההר המזרחי, שהתגלה כפחות פורה ממה שצפו. (ישראל אוסרת על ערביי איו"ש לקדוח באקוויפר המערבי העשיר יותר). מאז 1995, במקום שתושבי רש"פ יגדילו את כמות המים שהם מפיקים, היא פחתה בכ-20 מיליון קוב והיא היום 86.9 קוב, על סמך נתוני רשות המים של רש"פ. הסיבות הנטענות לכך הן כדלקמן:
  • בעקבות הבצורות, יבשו המעיינות ששימשו את תושבי איו"ש הערבים.
  • ישראל מונעת שיקום בארות חקלאיות פלסטיניות והקידוחים החדשים של רש"פ אינם מפצים על הבארות הישנות (עוד מתקופת הכיבוש הירדני) שיבשו ושאיבה עמוקה ישראלית מקטינה את הכמויות בבארות של רש"פ הפחות עמוקות. 
מהסיבות הללו נאלצים ערביי איו"ש לקנות מ"מקורות" למעלה מ-60 מיליון קוב לשנה, כלומר ב-20 שנה רק גברה תלות רש"פ בישראל . 

מקורות:

ההתמודדות עם פעולות תומכי העמדות נגד ישראל
באתר יש"ע שלי טוענים את הדבר הבא:
למעלה מ-1,500 משפיענים, פוליטיקאים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל ביקרו ביהודה ושומרון מאז החל לפני כשנתיים מיזם הסיורים "הגיע הזמן שנכיר" בהובלת מנהלת ההסברה של מועצת יש"ע. לא מעט פעמים נשאלנו על מידת ההשפעה של סיורים אלה, ועל היכולת שלהם לחולל שינוי של ממש בתודעה הציבורית. סיפור מעניין שהתרחש מתחת לפני השטח בשבועות האחרונים, עונה על השאלה הזו באופן חד משמעי. בישעמדה השבוע - הצצה מרתקת להתגלגלותו של סיור אחד פשוט לכדי מהלך חשוב ועוצמתי במסגרת מאבקה של מדינת ישראל נגד גורמים אנטי-ישראליים באירופה. "האם ניתן למדוד את השפעתם של הסיורים ביהודה ושומרון על המסיירים?" – שואלים אותנו רבות. "הרי מה כבר אפשר לשנות בסיור של כמה שעות?", מקשים ומרחיבים: "האיש חוזר הביתה לשגרה שלו, וכשנזדקק לו באמת, הוא כבר יהיה עמוק בתוך ענייניו – לא חבל על הזמן וההשקעה?"
היש אמת בדבריהם? האולי מגזימים הם? הסיפור הבא הנו דוגמה קטנה למה שסיור אחד מסוגל לעשות. המקרה רלוונטי לנושא המים. ב-23 ביוני 2001 ביקר יו"ר ארגון בני ברית בצרפת, מקסים ואנונו, באיו"ש כאורח מיזם הסיורים של מועצת יש"ע, "הגיע הזמן שנכיר". במהלך סיורו פגש ואנונו דמויות מרתקות ברחבי איו"ש. כמו כן ביקר באתרי תיירות ומורשת ושמע אודות המצב העדכני באזור, ביחסים שבין ישראל ורש"פ. כששב לצרפת, הציג ואנונו לראשי הקהילה היהודית את המידע אשר אליו נחשף, שיתף אותם ברשמיו והדגיש עד מה חיוני איו"ש לעתיד ישראל. חצי שנה לאחר מכן פרסם הפרלמנט הצרפתי את הדו"ח השקרי מאת ז'אן גלאבאני שהזכרנו לעיל, שקבע, עפ"י נתוני הפלסטינים, כי ישראל מנהלת מדיניות אפרטהייד בסוגיית המים באיו"ש. מקסים ואנונו שאף לפרסם את האמת שאליה נחשף במהלך ביקורו באיו"ש. הוא פנה בדחיפות למועצת יש"ע וביקש סיוע בהכנת אינפורמציה נכונה להפצה ציבורית. מחלקת המחקר של המועצה העבירה לידיו את חומר ההסברה, המבוססים על מאמריו של ההידרולוג פרופ' חיים גבירצמן מהאוניברסיטה העברית. פרופ' חיים גבירצמן חבר במועצת רשות המים ובמשך תקופה ארוכה שימש כיועץ לוועדת המים המשותפת לישראל ולפלסטינים. במאמר מקיף שיפורסם בהמשך ננתח את מחקרו שהוגש למקסים ואנונו תוך כדי תיקונים קלים שהזכרנו. נתוני המאמר מוכיחים מעל לכל ספק שישראל מזרימה לרש"פ מזה עשרות שנים יותר מים משהתחייבה במסגרת ההסכמים עליהם חתמה, בעוד שתושבי איו"ש הערבים אינם חוסכים כלל במים, אינם מטהרים שכפים (בניגוד לנטען בדו"ח) ומאפשרים לתושביהם לקדוח ללא הרף קידוחים פיראטיים לצורך גניבת מים, תוך פגיעה אנושה באקוויפר. בעוד שהישראלים מצטמצמים בצריכתם בשל המחסור במים, ערביי איו"ש רק מגבירים את השימוש בהם. הסיבה לכך היא שאין אזרחי רש"פ משלמים בעבור המים (ישראל אינה מקבלת תשלום עבור המים שהיא מעבירה לרשות, אלא מקזזת אותו מתשלומי המכס שהרשות מחויבת להעביר אליה). כשליש מהפלסטינים אינם מחוברים כלל למונה מים, וכמובן את מס הבצורת שאזרחי ישראל נאלצו לשלם בשנה הקודמת בשל מחסור במטרים, אף פלסטיני לא שילם. מאמריו של פרופ' גבירצמן וחומרי ההסברה שקיבל תורגמו לצרפתית והופצו לחברי פרלמנט צרפתים ולכלי התקשורת בצרפת. במקביל, שיגרה מועצת יש"ע את הנתונים למשרדי ממשלת ישראל על מנת למסור אותם לעיתונאים ישראלים וזרים כמענה לדו"ח השקרי. התוצאה הייתה שנציגים יהודים בכירים פרסמו מסמך חדש ומקיף בצרפתית על פרשת המים באיו"ש ודחו במקצועיות את טענות הדו"ח המגמתי. חברי פרלמנט תקפו את מחבר הדו"ח בטענה שייצג את עמדת רש"פ בלבד, והבהירו כי התעלם לחלוטין מעמדת ישראל. לא רק פוליטיקאים צרפתים תקפו את גלאבאני, מחבר הדו"ח, גם אנשי תקשורת בכירים בצרפת התבטאו נגד הדו"ח ובעד ישראל בשורה של טורים המציגים את נתוני מחקרו של פרופ' גבירצמן. יש"ע שלי מסכמים זאת כך:
כך יוצא, שסיור אחד בן כמה שעות שבמסגרתו מארחת מועצת יש"ע איש חביב מצרפת, מאפשר למדינת ישראל לפעול נכון ובזמן מול עוד שקר אנטי-ישראלי שמזיק לישראל באירופה. זהו, על קצה המזלג, כוחו של סיור.
בשלהי 2011 התקיים דיון סוער על חלוקת המים בין ישראל לרש"פ. בדיון השתתפו השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן (ליכוד) ושר המים הפלסטיני, ד"ר שדאד אטילי
"Creative Commons Gilad Erdan Knnesset member" by Koby12345 is licensed under CC BY 4.0
הייתה זו הפעם הראשונה שהשרים בארץ נפגשו לדון על נקודות המחלוקת בין הצדדים. בין הנקודות שהועלו הייתה חלוקת מים צודקת, אחריות לזיהום הנחלים המשותפים וכו'. הדיון התקיים בפאנל “מים חוצי גבולות וקיימות אזורית”. בדיון התמקדו בחמשת העקרונות של ניהול בר-קיימא של מים חוצי גבולות שפרסם ארגון "ידיד כדור הארץ" במסגרת טיוטת הסכם מים ישראלי-פלסטיני אלטרנטיבי. השר ארדן אמר:
יש צורך בשיתוף פעולה ועבודה משותפת בנושאים סביבתיים. כשמקורות המים שלנו מזדהמים גם מקורות המים שלהם מזדהמים, ולהיפך. אני מאמין שעל סוגיית המים להישאר מחוץ לקונפליקט, ומים יכולים וצריכים להיות בסיס לשיתוף פעולה. ההתמקדות בזכויות מים היא התמקדות בקונפליקט. המיקוד בענייני מים צריך להיות סביב פתרונות.
ד"ר אטילי לעומתו טען שסוגיית המים הנה פוליטית ואין להפרידה מההקשר של הסכסוך בכללותו וכן מיקד את ביקורתו בתפקוד הלקוי של ועדת המים המשותפת (JWC). הוא מסביר:
מים הם אחד מששת הנושאים העקרוניים של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הרשות משלמת  על המים הנוספים שישראל מעבירה לרשות מעבר למתחייב מההסכם, ועדיין המצוקה רבה. חלק ניכר מהמים – במיוחד ברצועת עזה – אינם ראויים לשתייה, וגורמים למחלות חמורות. מאשימים אותנו בשאיבת-יתר מהאקוויפר, אבל אין לנו ברירה. אנחנו רוצים את חלקנו הצודק במים המשותפים, לא את כל המים של הישראלים. הטיעון הוא שהקצאת המים היא הוגנת ותואמת את סגנון החיים הפלסטיני, אבל זה לא עניין של סגנון חיים – הרי לא יתכן שהישראלים צריכים פי שתיים מים מהפלסטינים. המדיניות הישראלית מונעת מאיתנו מלטפל בבעיות הביוב וזיהום המים. גם כאשר ועדת המים המשותפת מאשרת פרויקט, הבירוקרטיה של המנהל האזרחי מעכבת אותו שנים ארוכות. יש לשנות את פעולת הועדה כך שהפלסטינים יקבלו את חלקם הצודק במים המשותפים.
בתגובה לדבריו, קרא ארדן לשר המים של רש"פ לקיים איתו שיח יומיומי על מנת להגיע לפתרונות נקודתיים לסוגיות העולות בשטח:
אם אנחנו רוצים להתגבר על הבעיות עלינו להיפגש. אם השר אטילי יגיד לי מה הבעיות, נוכל לפתור אותן – אבל הם מחרימים.
מנחה הפאנל, גדעון ברומברג סיכם:
מה שברור לכל הצדדים הוא שועדת המים המשותפת כושלת... השרים הסכימו לראשונה שועדת המים המשותפת איננה מתפקדת לטובת שני העמים, והסכימו – כל אחד בדרכו – לקדם שינוי של מבנה הועדה.
רשות המים בישראל מסרה בתגובה לטענות אטילי את הדברים הבאים:
ישראל עומדת בכל התחייבויותיה בהסכמים עם הפלסטינים ואף מעבר לזה... לעומת זאת הפלסטינים מפרים את ההסכם באופן בוטה. הם הקימו 300 קידוחי מים בניגוד להסכם, מה שמסכן את מאגר מי התהום. הם גם מאפשרים לשפכים שלהם לזרום בנחלים, וחלקם מגיע לתוך ישראל. ועדת המים המשותפת אישרה לבצע מאות פרויקטים, רובם לפלסטינים ועשרות מהם לא בוצעו. בנושא נחל קדרון המצב הוא הפוך והפלסטינים הם אלו שדחו תוכנית שהציגה ישראל מסיבות פוליטיות. באשר לקידוחים במדבר יהודה, מטרתם היא לספק מים לחקלאות פלסטינית בבקעת הירדן, ולא לחברון ובית לחם, שעבורם אושרה הקמת עשרים קידוחים. חשוב לציין שהתפוקה החקלאית של הפלסטינים מעולם לא הייתה גבוהה ואיכותית, ולו הייתה הרשות הפלסטינית מטפלת בשפכיה כפי שמתחייב מההסכם, היא הייתה יכולה להשתמש במים מושבים (שפכים מטוהרים) ולא במים שפירים הנמצאים במחסור באזור כולו.
בעניין דו"ח אמנסטי, השווה השר ד"ר עוזי לנדאו בינו לבין דו"ח גולדסטון. עוזי לנדאו, שכיהן כשר התשתיות הלאומיות ב-2009 הסביר:
מדובר בדו"ח שטחי ושקרי המשקף תעמולה פלסטינית מגמתית אשר מעוות את המציאות המתקיימת בשטח.  אילו מחברי הדו"ח היו כותבים אותו בתום לב ומתעניינים בעובדות, הייתה מתבררת האמת: בניגוד לפלסטינים, מקיימת מדינת ישראל באופן עקבי את ההסכמים עליהם חתמה ואף מעבר לכך. על אף משבר המים החמור בו נמצאת ישראל, מוזרמות לרשות כמויות מים גדולות בהרבה מאשר התחייבנו עליהן בהסכם הביניים..הפלסטינים, בתמורה, מזרימים מיליוני קוב של ביוב גולמי לשנה, המחלחלים לאקוויפרים ומזהמים את מי התהום. ישראל נאלצת לטפל בשפכי הרשות, עקב סירובם של הפלשתינים להקים מתקני טיהור - זאת, על אף שמדינות מערביות הקצו למטרה זו את הסכומים הדרושים. את שדותיהם הם משקים במים שפירים ולא במים מושבים כפי שעושה ישראל. הפלסטינים נוהגים בבזבוז במשאב היקר והדל אותו נאלץ כל האזור לחלוק. עובדות בדוקות אלו, יחד עם רבות נוספות, נעלמו לחלוטין מדו"ח התעמולה של "אמנסטי"... בדומה לגולדסטון, אנו שוב נתקלים בדו"ח שמסקנותיו היו ידועות לכותביו עוד טרם כתיבתו.

עובדות על סוגיית המים

תגובה לדו"ח אמנסטי ולדו"ח הבנק העולמי מ-2009

בשלהי 2009 פרסמה רשות המים של ישראל מענה לדו"ח אמנסטי אינטרנשיונל שנכתב ע"י פרופ' אורי שנימדברי הרשות ניתן להבין שלמרות גישתם החופשית לכל המידע הרלוונטי, נראה כי מחברי דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל לא נקטו גישה מקיפה בהתמודדות עם עובדות המצב. במקום זה, בחרו להסתמך כמעט באופן בלעדי על טענות שהוצגו על ידי רש"פ, מבלי שניסו לאמת את הטענות הללו או מבלי להיפגש עם נציגים מרשות המים בישראל. כתוצאה מכך, המידע שהוצג בדו"ח מעוות, ומצייר תמונה בלתי מדויקת ומטעה במצב אספקת מים באזור. מאחר שדו"ח אמנסטי אינטרנשיונל מתעלם מעובדות ומנתונים חשובים, סיפק פרופ' שני קישור למאמר "סוגיית המים בין ישראל לפלסטינים" (לגרסה באנגלית), המופיע באתר האינטרנט של רשות המים. לדבריו:
זאת תקוותי הכנה שהמידע שנמסר במסמך זה יסייע להעניק למעוניינים הללו סקירה מדויקת יותר של בעיות המים בין ישראל והפלסטינים. שוב תודה על התעניינותך.
לפני מלחמת ששת ימים (1967) השתמשה ישראל ב-1,400 מיליון מ"ק לשנה (מלמ"ק לשנה): כ-500 מ"ק מטר לנפש לשנה (מ"ק לנפש לשנה). באותו זמן, ערביי איו"ש משתמשים 60 מלמ"ק לשנה: 86 מ"ק לנפש לשנה לכל הצרכים. היום, הכמות הממוצעת שנתית של מים מתוקים טבעיים העומדת לרשות ישראל לכל המטרות (מקומיות, חקלאיות, תעשייתיות) היא כ-1,100 מ"ק לשנה: 149 קוב לנפש לשנה. הכמות הזמינה לערביי איו"ש היא 200 מ"ק לשנה: 91 קוב לנפש לשנה. מהנתונים הללו ניכר שחלה ירידה משמעותית בסה"כ המים ובכמות לנפש לשנה במדינת ישראל בעוד שהכמות המסופקת לרש"פ עלתה בצורה ניכרת וכן גם במ"ק לנפש לשנה חלה עלייה. בניגוד לפרופ' שני ולפרופ' גבירצמן ערכנו את החישובים על סמך נתוני האוכלוסין המקובלים ע"י הלמ"ס הישראל, ה-CIA, הבנק העולמי ושאר גורמים בקהילה הבינלאומית. כבר במאמרים "'פער המיליון' VS 'תעתועי פער המיליון'. מי צודק?" (חלקים א' וב') הסברנו מדוע הגישה הממעיטה אינה נכונה ונעשתה בצורה בלתי מקצועית בעליל. אלה המפיצים את התעמולה הכוזבת אינם אנשי מקצוע בתחום והדבר ניכר בבלבולם בין המונחים "מפקד", "אומדן" ו"תחזית". בין אלה ההולכים שולל אחריהם מבלי לבחון לעומק את נתוני אלה הדוגלים בגישה המרבה נמצא ד"ר גיא בכור. גם ד"ר בכור קפץ על המציאה בעבר כשחשב שמצא דרך לדגול בגישה ממעיטה בהרבה משל אלה עליהם הוא נסמך, אך גם זו הופרכה לאחר שנמצא המסמך המקורי. מהסיבות הללו גישה זו אינה מוכרת ע"י מומחים לדמוגרפיה בארץ ואין אף דמוגרף מקצועי בארץ החולק על דו"חות הלמס"פ. נזכור שישנם גם דמוגרפים בעלי דעות ימניות שמעולם לא קמו נגד האופן המקצועי בו נערכו המפקדים ברש"פ בשנים 1997 וב-2007. הדמוגרפים המומחים בארץ שבדקו את העניין לעומק אישרו את ממצאי המפקדים. התגובה לדו"ח אמנסטי התפרסמה ב-2009 ולכן בחרנו במספר הערבים באיו"ש (לא כולל מז' ירושלים) שעמד על 2.2 מיליון במפקד 2007. בניגוד לפרופ' גבירצמן, פרופ' שני בכל זאת התחשב בשתי הגישות וערך ממוצע בין הנתונים. המפקד הבא  ייערך כנראה ב-2017 ואם נניח שמספר הערבים באיו"ש הנו 2.5 מיליון אז נקבל שהכמות היא 80 קוב לנפש לשנה, ירידה בכלל לא משמעותית מ-86 קוב לנפש לשנה שהייתה ב-1967. בין כך ובין כך כמות הקוב לנפש לשנה גדולה ממחצית הכמות שבישראל והדבר סותר כל טענה שהערבים זוכים לפחות מרבע המים הנצרכים בישראל. מ-1967 ועד להסכם המים שנחתם בין ישראל והפלסטינים ב-1995 (כחלק מהסכמי אוסלו), הגדילה ישראל את היצע המים לפלסטינים ב-100%,היינו, מכ-60 מלמ"ק לשנה לכמעט 120 מלמ"ק לשנה. והיו עלה לכמעט 200 מלמ"ק לשנה. לפני מלחמת ששת הימים כ-10% ממשקי הבית הפלסטיניים באיו"ש היו מחוברים למערכת מים מרכזית, ואילו כיום למעלה מ-90% מקבלים אספקה סדירה של מים. התפתחות משמעותית זו של תשתיות מים באיו"ש בוצעה בעיקר בשל מאמצים ישראלייםעובדות אלו לבד מספיקות להפרכת דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל ושל רש"פ נגד ישראל בעניין המים. עם זאת, נמשיך להציג מידע נוסף על מנת להחמיר ולהראות עד כמה מגוחך הדו"ח. 

הסכם המים ויישומו ע"י ישראל ורש"פ. 

הסכם הביניים (אוסלו ב') שנחתם בספטמבר 1995 בין ישראל ורש"פ מכיל סעיף מפורט וספציפי בנושא המים. בהקשר הזה, שני הצדדים הסכימו כי בעניין המים מתוקים טבעיים, "הצרכים העתידיים של הפלסטינים" באיו"ש, שיהיה מכוסה על ידי הסכם קבע, "מוערכים בין 70 ל- 80 מלמ'ק".
הסכם המים מתוך אתר רשות המים
בנוסף ל-118 מלמ"ק לשנה בשימוש על ידי ערביי איו"ש בעת חתימת ההסכם. במילים אחרות, הוסכם במפורש על ידי שני הצדדים, כי סה"כ החלק הפלסטיני שישותף מקורות מים יסתכם בסופו של דבר בכמות מוערכת בין 188 - 198 מלמ"ק לשנהמהסכום נוסף שהוקצה ל"צרכים העתידיים" (70-80 מ"ק לשנה), סוכם כי 28.6 מ"ק לשנה (23.6 באיו"ש, ו-5 ברצועת עזה) תסופק במהלך תקופת הביניים של הסכם הביניים. עם זאת, בעוד שהצדדים טרם הגיעו להסדר קבע, מאז 1995, ישראל הגיבה בעקביות לצרכי הצד הפלסטיני למים מתוקים נוספים, מעבר לחובות שנקבעו בהסכם ביניים, ועד כה, הועמדה לרשות ערביי איו"ש כמעט 80 מלמ"ק לשנה של מים, למעלה בהרבה מהסכום שהוסכם על 23.6 מ"ק לשנה באיו"ש. מים מסופקים הן באמצעות העברות ישירות ממערכת המים הישראלית והן באמצעות היתרים המאפשרים לרש"פ לקדוח בארות. פרויקטים בתחום תשתיות אלה מאושרים במשותף ע"י הצדדים במסגרת ועדת מים המשותפת (JWC). בנוגע לכך, יש לציין עוד, כי רש"פ מעולם לא פיתחה את הנתח המלא שלה  מהאקוויפר המזרחי, שהיה מגדיל את אספקת המים הזמינה שלה. לעומת זאת, רש"פ מפרה את ההסכם באמצעות קידוחים בארות מים ללא היתר, בעיקר באקוויפר הצפוני, ללא האישור הנדרש של ועדת המים המשותפת. למעלה מ-250 בארות שכבר נקדחו ללא אישור וללא פיקוח, מזיקות לייצור מים ישראלי בעמקים הצפוניים. יתר על כן, בצד הפלסטיני לא הצליחו לטפל בעקביות בשפכי רש"פ, בהפרת הסכם הביניים, וממשיכים לאפשר לשפכים אלה לזרום לכיוון ישראל, לזהם את הסביבה ואת האקוויפר המשותף. כתוצאה מכך, נאלצת ישראל להתמודד עם טיפול השפכים ועם האזורים שנפגעו.

השוואה בין צריכת המים בישראל לבין רש"פ

יעילות צריכת מים קשורה למספר גורמים:
  1. כמות מים זמינים.
  2. יעילות הניצול.
  3. המצב הטכנולוגי המגזרי של הצרכן (עירוני, חקלאי, תעשייתי).
  4. מחיר שימוש המים.
סיבה אפשרית אחת להבדלים ברמות צריכת מים בין ישראל ורש"פ נובעת מהבדלים באורח החיים. ואכן, פער דומה נראה בקרב מגזרים שונים של האוכלוסייה בישראל. למשל, הצריכה לנפש בתל אביב היא במידה ניכרת יותר מאשר בירושלים או בבני ברק, בשל סגנון חיים השונים בבני ברק ויחס חיסכון במים המסורתי של ירושלמים. לא ניתן לקבוע שהבדל זה בצריכה נעשה במכוון. זה תוצאה של דפוס התנהגות פנימי. 


הערה: גם איור זה תוקן בהתאם לתיקונים קודמים
הנתונים שהוצגו לעיל מציגים את צריכת המים לנפש בישראל ובארצות השכנות. כפי שניתן לראות, ירדן, ישראל ואיו"ש ממוקמות בתחתית גרף כמות המים השפירים הזמינים עם 172, 153 ו-91 קוב לנפש לשנה בהתאמה. ניתן להשוות ל-949, 861 ו-732 קוב לנפש לשנה של מים שפירים טבעיים זמינים בלבנון, סוריה ומצרים בהתאמה. אכן, לישראל יש גישה רק לכמות מזערית של מים שפירים (1100 מ"ק לשנה). עקב מחסור במים הולך וגדל ואוכלוסייה גדלה והולכת, לקחה על עצמה ישראל מספר צעדים דרמטיים ויעילים להתמודד עם המצב, ובכלל זה:
  • תשתית ותחזוקה משופרים להפחתה נוספת של אובדן מים מתמיד (על אף שהפסדים הנוכחיים הם נמוכים מאוד בהשוואה לסטנדרטים הבינלאומים).
  • טיפול ממושך ושימוש חוזר בשפכים.
  • הפחתת כמות המים המתוקים שהוקצתה לשימוש חקלאי והחלפתו ע"י קולחים ממוחזרים.
  • התפלת מי ים ומים מליחים.
  • העלאת מחירי מים לצרכנים.
מאמצים אלה נלקחו ע"י ישראל והניבו תוצאות משמעותיות, המאפשר ניצול אופטימלי של משאבי מים ועלייה משמעותית בכמויות צריכת המים, למרות המחסור במקורות מים טבעיים. לאור הנ"ל, ניתן לראות שרש"פ מסוגלת, וצריכה, לקחת צעדים דומים על מנת לשפר את מערכות המים שלהם ולהגדיל את אספקת המים שלהם. ואכן, הסכם המים דורש זאת מהם במפורש. בסביבה הנוכחית, מדינות תורמות מוכנות לסייע לרש"פ במימון, וישראל הציעה לעזור עם כל ההכשרה והתמיכה הטכנית הנדרשות. למרבה הצער, במקום לקחת על עצמם צעדים אלה, ערביי איו"ש ממשיכים להתמקד באופן כמעט בלעדי על השימוש במקורות מים מתוקים, ומאפשר לביוב הלא מטופל שלהם לזרום במורד הזרם לשטח של ישראלגם בעניין להגדלת היצע מים מתוקים, יש מעל 20 בארות ופרוייקטי תשתית אחרים שקיבלו את ההיתרים הדרושים מוועדת המים המשותפת, אך טרם יושמו ע"י רש"פ. בנוגע למשבר המים ברצועת עזה, הדבר נובע בעיקר מהגידול המהיר במספר הבארות שנקדחו ברצועה עזה בשנים האחרונות - מ-1,600 בשנת 1994 ועד 5,000 ב-2009. שאיבת יתר של מים והחלחול של ביוב גולמי למים מקורות תרמו לעליית הזיהום והמלחת מי התהום. תגובה הכרחית לבעיות המים של רצועת עזה צריכה לבוא מטיפולם בשפכים המיוצרים ברצועת עזה והתפלת מי הים. הקמת מתקן התפלה הוצעה על ידי USAID, אך הפרויקט נדחה בשל פעילות הטרור הפלסטינית ברצועה. נכון לעכשיו, הפלסטינים סוף סוף החלו לדבר על בניית מתקן כזה ברצועת עזה כפתרון למשבר המים שם. נציין שרוב הדיון עד כה התמקד בעיקר באיו"ש, מאחר שמקורות המים ומערכות המים בעזה מופרדים מאלו של ישראל, ומנוהלים מבפנים ע"י הפלסטינים. כפי שצוין לעיל, רוב היישובים הערביים באיו"ש מחוברים למערכת אספקת מים מרכזית. במקומות שבהם המערכת הפלסטינית אינה מספיקה, חברת המים הלאומית של ישראל, "מקורות", מסייעת לרשות המים הפלסטיניים באופן ישיר באספקת מים נוספים, ובכך עונים מבלוא הצרכים ההומניטריים של תושבי רש"פ. לכ-10% מהאוכלוסייה הערבית באיו"ש אין מערכות מים פנימיות. ארגון פנימי יעיל יותר יעזור לרשות המים הפלסטיניים לפתור בעיה זו שנותרה. יתר על כן, הפסדי מים של עד 36% (!) ממערכות המים הפלסטיניים (חלק מזה יכול להיות בשל גניבה) מחמירים את הבעיה. ארגון הבריאות העולמית ממליץ על הצריכה מינימאלית של 100 ליטר מים לאדם ליום, כלומר 36 קוב לנפש לשנה. ערביי איו"ש משתמשים ב-180 מלמ"ק לשנה, המסתכמת בסך של 82 קוב לנפש לשנה לכל שימושי האוכלוסייה של 2.2 מיליון תושבים (2009). אם כמות המים לחקלאות (90 מלמ"ק לשנה) תילקח בחשבון, הצריכה העירונית לנפש עדיין גבוהה יותר מאשר המלצת ארגון הבריאות העולמי כלומר 41 מלמ"ק קוב לנפש לשנה. חשוב להדגיש כי אספקות המים הקיימות באיו"ש עבור ערים ועיירות ברש"פ הנן יותר תקינות ויותר יעילות מאשר אספקת המים לערי ההון ירדן וסוריה. עם זאת, זה עדיין מתחת לרמה שישראל רוצה לעלות עבור הפלסטינים

החוק הבינלאומי בנוגע למים

כללי המשפט הבינלאומי המודרני הנוגעים לשימוש במשאבי מים משותפים מפורטים במספר המסמכים המשפטיים. בעיקר, ניתן להזכיר את כללי איגוד המשפט הבינלאומי (ILA) של הלסינקי בעניין שימושיהמים של נהרות בינלאומיים משנת 1966, אמנת האו"ם בדבר החוק השימושים נטולי הניווט של נתיבי מים בינלאומיים משנת 1967, ואת כללי איגוד המשפט הבינלאומי של ברלין על משאבי מים משנת 2004. שני כללים בסיסיים נתפסים כמקובלים ביחס לשימוש משותף במשאבי מים בינלאומים. 
  • עיקרון ה"שימוש הוגן וסביר": על פי עיקרון זה, השימוש במשאב מים משותף צריך להיקבע על בסיס איזון שוויוני והוגן של הגורמים השונים, החל על מקרה ספציפי. גורמים רבים ושונים שצוינו במסמכים המשפטיים שהוזכרו לעיל, כרלוונטים ביישום עיקרון זה, ומוסכם שרשימת הגורמים אינה ממצה ושלא ניתנה העדפה ברורה לגורם אחד משנהו.
  • עיקרון מניעת פגיעה משמעותית: על פי עיקרון זה, מדינה חופית מחויבת, בעת השימוש בנתח ההוגן של משאב מים בינלאומי משותף, להבטיח שהשימוש בו אינו פוגע באופן בלתי סביר בשימושי  השותפה לחוף.
היישום של שני עקרונות אלה במציאות מורכב. אף אחת מהמסגרות המשפטיות זמינות מספקות נוסחה מתמטית ברורה לחלוקת משותפת מקורות מים, ובמקום הן מגבילות עצמן בכדי לספק קריטריונים מנחים בלבד, שאמורים להישקל ולהוערך בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מסיבה זו, רוב המחלוקות בעניין מים בעולם נפתרות בעיקר באמצעות פתרונות פרגמטיים, המושגים במו"מ בין הגורמים הרלוונטיים. נוסיף ונאמר שה-ILA הנה אגודה פרטית ולכן אין בחוקים שניסחה בכדי להפוך לחוק בינלאומי מחייב, אלא רק נוהג בינלאומי מקובל, חרף העובדה שחברים בה משפטנים מהשורה הראשונה העוסקים בחוק הבינלאומי.  על מנת להפוך את החוק למחייב, יש צורך לנסחו ע"י ועדה מטעם האו"ם ושהנוסח יאושרר בהצבעה. לפיכך מינה מזכיר האו"ם וועדה (UN International Law Commission - ILC), שהתכנסה ב-1997 והכינה טיוטת נוסח לחוק הבינלאומי הנוגע לזכויות כל מדינה במאגרים משותפים. עפ"י מגילת האו"ם, רק כאשר הנוסח יאושרר ע"י לפחות 35 מדינות, ייהפך למחייב, אולם עד כה חתמו עליו 16 מדינות בלבדוהוא אינו מחייב דה פקטו. למרות האמור לעיל, כשעסק בית המשפט הבינלאומי בהאג בסכסוך המים בין הונגריה לבין סלובקיה, התייחס לנוסחת הטיוטה של האו"ם כמשפט "מנהגי" מחייב. יש להדגיש שהטיוטה שנוסחה ב-1997 ע"י האו"ם  עוסקת במים עיליים בלבד, ולא עוסקת במי תהוםבנושא המשפט הבינלאומי נרחיב במאמר המקיף והמעמיק הבא.

מספר הערות על ההיבטים הקשורים למים ביחסים בין ישראל ורש"פ

ההיבט הטבעי\הידרולוגי: רוב המעיינות הטבעיים ואזורי ההצטברות באגנים המערביים והצפוניים של אקוויפר ההר נמצאות בשטח מדינת ישראל. לעומת זאת, רוב אזורי החלחול ממוקמים באיו"ש. רוב המעיינות הטבעיים ואזורי ההצטברות באגן המזרחי של אקוויפר הר נמצא בשטחי רש"פ.

ההיבט ההומניטרייש לציין כי רש"פ יש גישה לכמויות מספיקות של מים על מנת לעמוד באופן סביר מול כל צרכיה העירוניים.

היבט "השימוש האלטרנטיבי"אם נתחשב במחסור במים ובצורך לקיים ולשמר את משאב זה, חשוב שהפלסטינים גם יקחו אחריות עפ"י ההסכמים הקיימים שנחתמו; כלומר, בהקשר זה, עליהם להגדיל את השימוש במקורות מים חלופיים, למשל ע"י שאיבה מוגברת של מים מהאגן המזרחי. בנוסף, על לרש"פ לנצעדים לטיפול בשפכי ערביי איו"ש ולהפוך את השימוש החוזר של השפכים למטרות חקלאיות (כפי שנעשה בישראל), ובכך להשאיר מים מתוקים לשימוש ביתי. עליהם גם למנוע בזבוז מי השקיה בהצפה ובפרט מדליפות בצנרת המים העירוניות מערכת, הגורמת להפסדי מים של עד 36%.

ניצול מיםישראל וירדן מנצלות את כל משאבי המים המתחדשים שלהם ולעתים קרובות מבצעות משיכת יתר. סוריה, מצרים, ורש"פ מנצלות כמעט את כל משאבי המים המתחדשים (כ-90%). לבנון משתמשת רק על 2.7 מליארד קוב מתוך 3.7 מליארד קוב זמין.

אורך טווח זמינות המים הטבעיים הממוצעלישראל וערביי איו"ש, הערך מתייחס לתקופה מ-1993 עד 2008, שהוא קצר יותר מאשר פרק הזמן מצוטט. זה רלוונטי לקופה הנוכחית ולעתיד מאחר שהוא כבר משקף את תשומת הלב וההפחתה הצפויה בממוצעים שיכולים להיגרם עקב שינויי האקלים הגלובליים. מחקרים עדכניים מצביעים מראים עוד כי בעוד הממוצע יורד, ההשתנות גדלה, כלומר ישנה קיצוניות יתרה בשני הקצוות. השתנות מוגברת מחריפה את הקשיים במתן אספקה אמינה וברה-קיימא. לשאר המדינות, הממוצע רב-השנתי מחושב לפי תקופה ארוכה יותר של זמן; עם זאת, ייתכן שבשל שינויי האקלים תהיה סטייה של כ-10% ביחס לכמות מים זמינה למעשה להם, כפי שהוצג בטבלה לעיל.

התחברות לצנרת הישראלית וגניבת מיםהמסמך הישראלי  של רשות המים מתאר שורה של הפרות של הסכם המים מצד רש"פ, הן באיו"ש והן ברצועת עזה. אחת הבעיות הבולטות בו היא הקידוחי בארות מים שאינם כדין. מאז חתימת ההסכם, קדחו ערביי איו"ש למעלה מ-250 קידוחים כאלה באקוויפר ההר, בעיקר באגן הצפוני שבאזור ג'נין, ובאגן המערבי בסביבת קלקיליה וטול כרם. מהקידוחים הנ"ל שואבים תושבי איו"ש הערבים כעשרה מיליון מ"ק בשנה. המסמך הישראלי מסביר ש"משמעות הדבר היא שההפקה הישראלית בעמקים הצפוניים בתחום ישראל נפגעת". ברצועת עזה יש שליטה פלסטינית מלאה אך המסמך מגלה כי המצב ברצועה אינו טוב בהרבה מבאיו"ש. מיד לאחר ההתנתקות ב-2005 נקדחו למעלה מ-3,000 קידוחים פיראטיים, שגרמו לירידת מפלסים ולפגיעה קשה במי אקוויפר הרצועה ובמשק המים הכולל של עזה. ברשות המים של ישראל מצויין כי גם כיום ישנם הרבה יותר קידוחים שאינם כדין מאשר קידוחים בעלי היתר בעזה, והנזק הכולל יהיה קשה לתיקון. תופעה בעייתית נוספת היא גניבות המים באיו"ש. לרוב, גניבות אלה מתבצעות ישירות מהצנרת של חברת המים הישראלית "מקורות". התחברות ערביי איו"ש לצנרת "מעלימה" להערכת רשות המים כ-3.5 מיליון מ"ק מים בשנה, והחיסרון במים מורגש היטב באזורי ההתיישבות היהודיים: חברון, קריית ארבע, בני נעים, יטא ובכפרים נוספים באזור. עוד מסביר המסמך שערביי איו"ש "נוהגים לומר שהקידוחים הפיראטיים שלהם פוגעים גם בהם, ולכן גם הם נאבקים בתופעה זו. על אף הצהרות אלה, בפועל לא נעשה על ידם דבר ממשי לעצירת התופעה המהווה הפרה קשה של הסכם המים".

נחלים הפכו לתעלות ביוב: לצד פגיעה במאגרי המים, אחת הבעיות המרכזיות בצד רש"פ היא היעדר הטיפול בשפכים. ממסמך רשות המים עולה כי כמות השפכים המיוצרת ברש"פ נאמדת בכ-52 מיליון מ"ק בשנה, אולם רק 4 מיליון מתוכם מטופלים במתקנים. 14 מיליון מ"ק מטופל במתקני טיהור שפכים ישראליים, ושאר ה-34 מיליון מ"ק מזהמים את מי התהום ואת הסביבה. התוצאה הסביבתית מכך עגומה מאוד. נחלי הקישון, שכם-אלכסנדר, מודיעין, הקדרון ונחל חברון נהיו תעלות ביוב מזוהמות, המושכות מפגעי זבובים ויתושים. הזיהום מחלחל למי התהום של אקוויפר ההר, ובמקרים מסוימים נגרם זיהום גם בבארות מי השתיה, ולכן ויש לסגור אותן.

בזבוז מים ברש"פ: העובדה שערביי איו"ש כמעט אינם משתמשים במי קולחין מטוהרים לחקלאות, מבזבזים מים שפירים על השקייה ומחמירים את מצב משק המים שממילא נמצא בדלדול.

תגובת רשות המים לדו"ח הבנק העולמי

מנהל רשות המים פרופ' אורי שני, כינה את דו"ח הבנק העולמי "לא הוגן", וציין כי רשות המים מתכוונת לערער עליו. ברשות סבורים שכמו דו"ח אמנסטי, גם דו"ח הבנק העולמי מעוות את המציאות במספר נק' בסיסיות, ומסקנותיו נטולות הגינות. למשל, ביחס בין כמות המים השפירים הכוללת לנפש בישראל לעומת הכמות לנפש ברש"פ. עפ"י דו"ח הבנק העולמי נטענת אותה טענה החוזרת ונשנית בקרב כל הגורמים, לפיה הפערים עומדים לפי ארבעה. גם לאחר התיקונים שהצגנו בחישובי רשות המים, בממוצע רב שנתי מדובר על יחס של כ-1.7 בלבד (ללא תיקוני הרשות היחס נאמד על כ-1.5) נכון ל-2009. אם נלביש את נתוני האוכלוסין באיו"ש עפ"י אומדן לשנת 2015 יעמוד היחס על 1.9. מהתבוננות ב-1.7 הרלוונטי לשנה בה נכתבו דו"חות אמנסטי והבנק העולמי גלוי לעין ההבדל המהותי בין 1.7 ל-4 כפי שנטען. את היחס קיבלנו מחלוקת כמות המים שחישבנו ברש"פ (91 מ"ק) לכמות הממוצעת בישראל (153 מ"ק) בניגוד לנתוני הדו"ח. למעשה, הנקודה היחידה שרשות המים והבנק העולמי עשויים להסכים עליה היא שישנן בעיות רבות במשטר המים הקיים. עם זאת, פרופ' שני סבור שהיחסים סביב הסוגיה בין  ישראל ורש"פ מורכבים בעיקר עקב הרגישות והמעמד שנושא  המים זוכה לו בצד רש"פ. הוא מסביר ש"המים זה נושא כמעט סימבולי עבור הפלסטינים". למרות הרגישות, פרופ' שני מציין שגם כאשר היחסים בין הצדדים היו רעים מאוד על רקע פוליטי, היחסים סביב בעיית המים שמרו על אופי מקצועי ושיתוף הפעולה נמשך. לדבריו:
"נכון שישנן בעיות, אבל במבט כולל אפשר לומר שהדברים עובדים ויש דיאלוג מוצלח בין הצדדים".
קידוחים פיראטיים וזיהום המים בידי ערביי איו"ש

באוגוסט 2004, האשים גורם בכיר במשק המים בישראל את הפלסטינים בהפרות בוטות ומתמשכות של הסכם המים בין הצדדים לפיו קידוח בשטחי הרצועה ואיו"ש מחוייב בהסכמה של ועדת המים הישראלית-פלסטינית המשותפת. טענה זו שתחזור על עצמה גם בשנים לאחר מכן נשמעה מפי הגורם הבכיר כשנה לפני ההתנתקות מעזה בכל הנוגע לקידוחים פיראטיים. הרי כבר באותה שנה הודו הפלסטינים בקיום 250 קידוחים פיראטיים, והערכה היא שבפועל מספרם גדול בהרבה. חששם של גורמי המים בישראל הוא מהידרדרות משק המים המדיו באו"ש למצב זהה לזה שברצועה. מאז נסיגת ישראל ב-1994 (שנה לפני הסכם אוסלו ב') בוצעו כ-2,500 קידוחים פיראטיים באופן בלתי מבוקר. קידוחים אלה גרמו להמלחת האקוויפר ולמעשה להוצאתו משימוש. אקוויפר ההר באיו"ש המשמש גם את ישראל, שפיעת מעיינותיו נמצאת בתחמי ישראל, היינו בתוך הקו הירוק, וכל קידוח בו מפחית את הנביעות. בנוסף על כך, טוען הגורם הבכיר שהפלסטינים מתחברים בנוסף לצינורות מים שלא כדין, בהיעדר אכיפה מצד גורמי הביטחון והמים הפלסטינים, וגורמים להחרפה במצוקת המים ביישוביהם. כמו כן, מאשימים כי רש"פ לא פיתחה את משק הביוב בשטחה כפי שהתחייבה לעשות, והביוב זורם דרך הנחלים לתחומי ישראל. אותו גורם מסביר כי בעוד שלרוב היישובים היהודים באיו"ש קיימים פתרונות סופיים לבעיית הביוב, הרי שרש"פ לא פיתחה מערכות ביוב עירוניות או איזוריות ושהפלסטינים אינם מעוניינים לטפל בבעיה, חרף העובדה שהמדינות התורמות הגישו תוכניות להקמת מערכות לטיפול בשפכים בהיקף של 260 מיליון דולר. ב-2003 ביקשה רש"פ בפגישת המדינות התורמות ברומא, 60 מיליון דולר לפיתוח רשתות ביוב פנימיות, אך סכום זה נמוך בהשוואה לצרכים. בישראל הסבירו:
נוצר מצב בו אנו מספקים מים לפלשתינים ומקבלים בחזרה ביוב, מאחר ולפלסטינים אין אינטרס לטפל בביוב שזורם למישור החוף.
מצב הדברים מנוגד להסכם המים שמיושם מצד ישראל בלבד. עפ"י ההסכם מקבלים נתיני רש"פ מים הן בשאיבה עצמאית בהסכמת ישראל, והן מים שחברת מקורות מספקת להם. כפי שכבר ראינו, עפ"י ההסכם, התחייבה ישראל להעביר לרש"פ תוספת של 28.6 מיליון קוב מים בשנה בתקופת הסכם הביניים, אך בפועל מהעניקה להם כמות כפולה מזו. בישראל מסבירים:
למרות המצב הביטחוני גם עתה נמשכת כסדרה אספקת המים לפלסטינים מתוך הסכמה שנושא המים יישאר מחוץ לסכסוך.
כבר באותה שנה עמדת רש"פ הייתה שההסכם אינו עונה על דרישותיהם המינימליות, חרף כמות המים הגדולה המסופקת להם מישראל, ולכן נאלצים להפר אותו על מנת לספק מי שתייה לתושבים. עמדת ישראל היא שתחילה יעמדו הפלסטינים בהסכם החתום ורק לאחר מכן ידרשו חידוש ועדכון של סעיפו ההסכם הקיים. כמו כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהניהול הלקוי של רש"פ יוצר מצב בו בחלק מהגזרות קיים מחסוק במים ובחלק עודף מים. אז מה השתנה מאז? האם באמת עושים זאת ברש"פ בגלל  מחסור במים או מדובר כאן בתרבות של חוסר מודעות להגיינה? בשלהי מאי 2011 ערכה ח"כ ליה שמטוב (ישראל ביתנו) סיור באיו"ש כאורחת פרויקט הסיורים של היחידה האסטרטגית במועצת שומרון. במהלך הסיור נחשפה שמטוב לבעיית זיהום האוויר החמורה המגיעה מכיוון כפרים ערביים השוכנים בסמוך ליישובים יהודים. לדברי ח"כ שמטוב:
הבחנתי בשלוש משרפות זבל פיראטיות שמזהמות את האוויר ופוגעות בבריאות התושבים הערבים והיהודים כאחד. בסוף הסיור הבנתי כי מדובר בתופעה נפוצה בשטחים.

תושבי המקום הסבירו לח"כ שמטוב שהמשרפות אמנם ממוקמות בשטחי B, אך כאשר הרוח נושבת בחוזקה ריח העשן הסמיך מגיע בנקל לבתי היישובים היהודים. נציגי התושבים במפגש הסבירו:
אנחנו מופקרים פה לטרור אקולוגי טענו תושבים. אחוז גילויים של מחלות הקשורות בדרכי הנשימה עלה בצורה משמעותית בשנים האחרונות ואף אחד לא מצליח לעצור את המזהמים.
בבדיקות שערכה הח"כית התברר שבאזורי יישוב אחרים כגון בנימין ויהודה פועלות משרפות פלסטיניות בקצב מהיר לא פחות. סגן ראש עריית מעלה אדומים, בוריס גרוסמן, הסביר שבאזור פועלות לפחות 20 משרפות. לדבריו:
תושבי העיר יכולים לראות על בסיס יומי עשן מיתמר מכיוון הכפרים עסוויה, אל-זעים, עזריה ואבו-דיס... הם מנסים לחסוך בעלויות הטמנת אשפה ובדרך הם מסכנים את הבריאות שלהם ושלנו... גנבי כבלי נחושת שורפים את הגומי שעוטף את הכבלים אותם הם גונבים מעמודי החשמל והתאורה המובילים לעיר. מלבד סיכון חיי הנהגים שנוסעים בעלטה, נזקים שמוערכים במיליוני שקלים, הגנבים גם מסכנים את בריאות התושבים שנושמים את הגומי השרוף ומעלים את הסיכון לחלות בסרטן.
מדבריו ניכר שחלק ממקרי השריפה מקורם בפעילות עבריינית. מנכ"ל איגוד ערים לאיכות סביבה יהודי, ד"ר ניצן לוי, הסביר לצוות משרד ח"כ שמטוב שתופעת השריפה הפיראטית תגדל בשנים הקרובות לאור העלייה במחירי ההטמנה אותם קובע המשרד להגנת הסביבה כחלק מסעיפי החוק לשמירת הניקון. לדבריו:
ב-2007 התשלום על הטמנת פסולת עמד על 10 שקלים לטון וכיום המחיר האמיר ל-50 שקלים לא כולל מע"מ והצמדה.
כמו כן, הוסיף ד"ר לוי שהמחיר צפוי להגיע ב-2015 ל-200 ש"ח לטון כולל הובלות שינוע, טיפול בפסולת, מע"מ והצמדה דבר שלבטח יגביר את מספר הקבלנים שינסו לחסוך בעלויות ולהשתמש במשרפות שלא כדין ובמטמונות לא מוסדרות. גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון דאז, הסביר לח"כית שרשויות אכיפת החוק נמנעות באופן שיטתי מלאכוף את החוק על נתיני רש"פ הן בנושא הבניה הבלתי חוקית הפרועה והן בנושאי איכות הסביבה. לדבריו:
בזיהום אויר על ידי מזבלות ובזיהום אקוויפר ההר המשמש את כל מדינת ישראל ע"י הזרמת מי ביוב ושאיבת מים פרועה. זאת, בשעה שעל אזרחים יהודים משני עברי הקו הירוק האכיפה מתנהלת בתקיפות.
מסיקה הוסיף כי ליד כמעט כל כפר באיו"ש ישנה מזבלה לא חוקית, הפועלת כמשרפת ענק 7 ימים בשבוע, מזהמת את הסביבה ופוגעת הן בתושבי איו"ש היהודים הן בתושבי רש"פ, בשעה שגם המנהל האזרחי וגם האיחוד האירופאי משקיעים הון עתק בבניית ויצירת פתרונות איכות סביבה. אפילו בתוך שמורות טבע מפעילים ערביי איו"ש מזבלות לא חוקיות באין מפריע. הוא מסביר:
הרש"פ מעודדת בכוונת מכוון את הפגיעה באיכות הסביבה ומטרפדת פרויקטים משותפים בתחום.
מנכ"ל איגוד ערים לאיכות סביבה שומרות, איצ'ה מאיר, טרם גם כן את חלקו במפגש. הוא הסביר שבאזור השומרון בלבד קיימות עשרות רבות של מזבלות לא חוקיות כאלה. לאור שלל ממצאי ח"כ שמטוב הבטיחה זו האחרונה לקדם את כניסת חוק אויר נקי וחוק האכיפה לתוקף גם לאזורים בהם פועל כיום החוק הירדני. היא מסבירה:
כדי להקטין את הזיהום אפעל מול הממשלה, המנהל האזרחי והמשטרה כדי שאלה יאכפו את החוקים גם בשטחי B וגם בשטחי C, זיהום האוויר לא מבחין בגבולות וחבל שבאין אכיפה מספקת בני אדם והסביבה נפגעים.
ככל הנראה מדובר בבעיה תרבותית בקרב ערביי איו"ש. אם כך, לא פלא שמבצעת רש"פ קידוחים מזהמים באין מפריע. בשלהי אוגוסט 2012 פורסם דו"ח מקיף בנושא איכות הסביבה באיו"ש שקבע:
פסולת מסוכנת ופסולת רפואית במגזר הפלסטיני מושלכות יחד עם הפסולת העירונית - דבר הגורם לפגיעה בנחלים ובמי התהום.
הדו"ח נכתב ע"י עמותת "ירוק עכשיו" בשיתוף איגודי ערים יו"ש ובו מוצגות הבעיות החמורות, ובהן חומרים מסוכנים ופסולת מסוכנת, סוגיית המים בין ישראל ורש"פ, ניהול מפגעים מתעשייה, ניהול פסולת מוצקה וכו'. הדו"ח מציע שלל פתרונות לטיפול בבעיות הנ"ל. משרד להגנת הסביבה שהוקם בעשור האחרון של המאה הקודמת החל בניהול פסולת ארצי. הניהול כלל שולשה חלקים:
  • איסוף
  • טיפול
  • סילוק
למעשה, עד שנות ה-90 רוב הרשויות עסקו באיסוף פסולת בלבד והשליכו אותה לאתרי הטמנה, שברובם לא היו מוסדרים. ב-2995 ערכו איגודי הערבים ביו"ש סקר ובו מצאו כ-246 מזבלות בגדלים שונים שכ-80% מהן ממוקמות על האזורים הרגישים ביותר לזיהום מים ואינם אטומים, מהודקים ומכוסים. כמו כן, גילו שמאז ועד היום מספר המזבלות הפיראטיות הלך וגדל. להבדיל מהמגזר היהודי באיו"ש, ברש"פ לא מקפידים על הפרדה בין פסולת ביתית לפסולת רפואית המכילה בתוכה, מבחנות עם בדיקות דם, חומרי הרדמה, מזרקים, בקבוקונים של תרופות כימותרפיות האמורות להיות מטופלות באתר נפרד, וברש"פ אין הקפדה על כך ומשליכים את הפסולת הרפואית לאתר סילוק פסולת רגיש ובכך נגרמים מצד הפלסטינים נזקים למאגרי מים עיליים ולמי התהום ואף עלולים לסכן את תושבי במקוםבישראל מקפידים ואוכפים את החוק בעניין פסולת מסוכנת ורפואית וההשלכה של חומרים אלו מופנים לרמת חובב, מתקן המטפל במיוחד בפסולת מסוכנת זו. מממצאי הדו"ח נמצא שרמת הפסולת המיוצרת באיו"ש הן ע"י היהודים והן ע"י הפלסטינים נאמדת בכ-2070 טון ביום, כלומר כ-756,000 טון בשנה. כ-17.9% ע"י יהודים ו-82.1% ע"י ערבים. דו"ח שהוציא UNEP ב-2003 ציטט מקור פלסטינים בעניין 2,500 טון של פסולת מסוכנת המיוצרת בשנה ומדגיש כי כמות זו קטנה בהרבה מהכמויות המיוצרות ברש"פ. הסיבה לחוסר היכולת של הדו"ח לספק נתונים מהימנים, היא היעדר רישום של פסולת זו. עם זאת, החקיקה ברש"פ אכן מבדילה בין סוגי הפסולת אך אף תשתית לטיפול בחומרים הללו לא הונחה. איצ'ה מאיר שכתב את הפרק מסר:
ישנו הבדל ברור בנושא טיפול בפסולת בחומרים מסוכנים בין שתי האוכלוסיות ביהודה ושומרון. בעוד תוצאות הפגיעה הסביבתית לקרקע למקורות המים, לחי ולצומח ובמיוחד לאדם הם זהים ההערכות ואופי הטיפול בהם שונים. ההתיישבות הישראלית פועלת ומפעילה אמצעי בקרה ומניעה, חקיקה מתאימה (חוקי עזר) ופעילות פיקוח ואכיפה הדוקה לאורך כל השנה. המשרד להגנת הסביבה משקיע כספים רבים ופועל בשיתוף פעולה מלא בין איגודי הערים לטובת סילוק הפסולת לאתרים מוסדרים.
לדברי מנכ"ל עמותת "ירוק עכשיו, עופר ענבר:
עמותת "ירוק עכשיו" פועלת להחלת חוקי איכות הסביבה ביהודה ושומרון ומאמינה כי לאחר החלת החוקים המנהל האזרחי, המשרד להגנת הסביבה והרשויות הישראליות והפלסטיניות ימצאו דרכן בניהול תקין של פסולת מוצקה. יחד עם זאת ראוי לציין כי הפלסטינים ממשיכים לפתוח עוד ועוד אתרי סילוק פסולת פיראטיים, ואינם מעוניינים לשתף פעולה עם הישראלים בכל הנוגע לטיפול ודאגה לסביבה. לצערי הרב, על-אף ניסיונות רבים של העמותה ליצור דיאלוג עם הפלסטינים בכל הקשור לאיכות הסביבה נתקלנו בטריקת דלת. ישנה החלטה גורפת ברשות הפלסטינית שלא לדבר עם שום גורם ישראלי באשר הוא ולכן כלל תושבי האזור [יהודים וערבים] נפגעים. על נציגי הרשות להבין כי יש להניח את הסוגיות הפוליטיות ולפעול יחד בנושא איכות הסביבה, שכידוע, לסביבה אין גבולות.
ב-2013 ניסו ערביי איו"ש לגנוב מים ממתקן חברת "מקורות" וחיבלו בצינור קו ראשי באזור חברון. כתוצאה מכך מאות תושבים מההתיישבות בית חגי נותקו ממים למשך למעלה מ-10 שעות. בחודשים שקדמו לאירוע פעלו צוותי "מקורות" באזור חברון לתיקון הצינורות, לאחר שהתגלו מקרים רבים בהם ערביי איו"ש פתחו את צינורות המים והתחברו אליהם פיראטית. הניסיון לא צלח וגרם לפיצוץ בקו ראשי. על מנת לתקן את הפגע, נאלצו הרשויות להשבית את אספקת המים ליישוב היהודי וכך הותרו התושבים ללא מים זורמים. בשל האירוע והחום הכבד הוחלט בקרית ארבע לתגבר מכליות שיספקו מים לתושבי היישוב היהודי עד שיצליחו לתקן את הנזק. באגף הביטחון של הישובים הועברו מי השתייה ליישובים, והעוקבים פוזרו במקומות מרכזיים בישוב על מנת שיסופקו מים למשפחות ולילדים. 

המאבק בשקר בשנים 2014 - 2015

ב-12 פברואר 2014 התחוללה סערה במליאת הכנסת בעקבות דברי יו"ר הפרלמנט האירופאי, מרטין שולץ. בנאומו, חזר שולץ על אותה טענה שערביי איו"ש נהנים מפחות מים משאר הישראלים. לדבריו:
צעיר פלסטיני שאל אותי: למה ישראלי יכול להשתמש ב-70 ליטר מים ופלשתיני רק ב-17?
אכן מרעיש הדבר, אך חמורה עוד יותר היא לא רק שהעולם שותק, אלא שרש"פ עצמה משתפת פעולה עם הזוועה ומוליכה שולל את דעת הקהל העולמית. את דו"חותיה הרשמיים של רש"פ ניתן למצוא בתרגום לעברית ע"י "בצלם". מדו"חות אלה עולה שהמחוז בו נרשמה צריכת המים הנמוכה ביותר לנפש הוא מחוז ג'נין, עם 43 ליטר ביום לנפש בממוצע שזה כיותר מפי 2.5 מה-17 ליטר שטוענים נגדנו. עפ"י נתוני רש"פ, בחמישה מחוזות הצריכה הממצועת גבוהה מ-70 ליטר, ולעתים אף פעולה מכך (162 ליטר ביריחו). בארבעה מחוזות נוספים נע הממוצע בין 53 - 67 ליטר, ורק בשני המחוזות, ג'נין וטול כרם, נרשמו נתונים הנמוכים מ-50 ליטר לנפש. בהסתמך על נתוני רש"פ, ממוצע הצריכה של כלל ערביי איו"ש עומד על כ-102 ליטר ליום לנפש. טעות מרה מצד יו"ר הגרמני של הפרלמנט האירופאי. אילו שולץ היה ממשיך לצטט מהמקור שלו, ייתכן שהיה שומע ממנו דבר או שניים אודות סעיף מעניין בטבלה הנוגע לאבדן המים בגין "ליקויי צנרת או גניבת מים". 
מתוך: "בצלם". הנתונים נמסרו ע"י רשות המים הפלסטינית
מנתוני הטבלה הפחת עומד על 29.4% בממוצע, היינו, על כל 100 ליטר המוזרמים בצנרת רש"פ, 30 ליטר "נעלמים" בנסיבות מסתוריות. על כך מתבדח עיתונאי אתר מידה, עקיבא ביגמן באומרו:
חידה למתקדמים: מה הקשר בין הצריכה הנמוכה בטול-כרם, ל-40% פחת מים במחוז?
למעשה, נתוני רש"פ שכבר מפריכים את דיבת יו"ר הפרלמנט האירופאי, אינם מופת לדיוק ואמינות, ולמעשה הנם שנויים במחלוקת. עפ"י נתוני רשות המים הישראלית, שעובדו ע"י פרופ' גבירצמן מתוקנו במאמר זה (וגם במאמר מקיף בנושא העתיד לבוא) צריכת ערביי איו"ש גדולה בהרבה. ברשות המים ציינו כי ישראל מחויבת להעיר כ-30 מיליון קוב מים בשנה, אך בפועל מעבירה לרש"פ 60 מיליון קוב מים בשנה, כפליים ממה שהתחייבהנאומו שעורר סערה רבה גרמה לחברי הבית היהודי לצאת מהמליאה במחאה על דבריו. יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט אמר:
לא אקבל הטפת מוסר שקרית נגד עם ישראל בכנסת ישראל, בטח לא בגרמנית.
גם רה"מ בנימין נתניהו מחה על דבריו:
נשיא הפרלמנט האירופי הטיח בישראל האשמות בלי בדיקה, הוא ביקר ברמאללה ושמע שם מצעירים פלסטינים נתונים על המים לפיהם ישראלי צורך פי 4 יותר מים מפלסטיני... השמיעה הסלקטיבית שלצערי הפכה נחלת חוגים רבים באירופה. המספר הזה איננו נכון... בשעה שמקבלים כל הכפשה של ישראל, אוטמים את האוזנים להתקפות נגד המדינה.
לא הייתה שום התייחסות מצד שולץ לעובדה שישראל הציעה לפלסטינים את האפשרות להקים מתקן להתפלת מי ים באזור חדרה שיוקם ויופעל עבורם ויספק מים ישירות לאיו"ש. מה לגבי ההצעה שירכשו מים ישירות ממתקן ההתפלה באשקלון לרצועת עזה? השכח  יו"ר הפרלמנט האירופאי להתייחס לחוסר הסכמתם של הפלסטינים להעצות שונות? ומה עם העובדה שישראל מעבירה כפליים מים ממה שהתחייבה? הרי מהקידוחים הפיראטיים שמתבצעים ברשות נגנבים מים בהיקף של 3.5 מיליון קוב לשנה, ודבר הגורר הפסקות באסקפת המים במיוחד באזור חברון וקרית ארבע, ההתעלם גם מכך? נראה שאכן החליט לפעול בצורה סלקטיבית כפי שרה"מ הצהיר. הסערה לא נסתיימה בכך. כשסיים יו"ר הפרלמנט האירופאי את דבריו והמליאה המשיכה בהתנהלותה, נרשמו חילופי דברים נוספים בין הח"כים הערבים לח"כים ממפלגות הימין. תוך כדי כך אמרו הח"כים הערבים כי הם מציעים לאפשר ליהודים לשוב לארצות מוצאם כפי שהם קוראים לזכות שיבה לפלסטינים.כנסת. בהמשך לדברי שולץ התפתחו חילופי דברים בין ח"כ ניצן הורוביץ (מר"צ) ואורית סטורק (הבית היהודי). דבריו של הח"כ ממר"צ היו כדלקמן:
את מזהמת את הכנסת. המושג שלום זר לך, את אשת מלחמה. כל קיומך נשען על סכסוך וכיבוש. את הובלת אותנו לבידוד.
סטורק השיבה: 
אני לא הפרעתי למר שולץ בגלל שהוא דיבר על שלום, אלא משום שהוא הכפיש את מדינת ישראל ואמר עלינו שקרים שלא היו ולא נבראו. כשיורקים עלינו אנחנו לא אומרים שזה גשם אלא שומרים על כבוד העם היהודי ומדינת ישראל.
ח"כ יוני שטבון (הבית היהודי) הגיב לחברי הכנסת הערביים:
איך אתם מעזים לשלוח יהודים לארצות המוצא שלהם, אתם חברים בכנסת ישראל. אין פלא שיו"ר הפרלמנט האירופאי מרגיש בנוח לומר מה שאמר במליאת הכנסת... תחליטו כבר באיזה צד אתם!.
ציון עובדות אלה הנו חשוב להבהרת עמדות ח"כים מהשמאל ושל ערבים. גם הם משתפים פעולה עם ההכפשות בכך שאינם קמים נגדה. הח"כים מהמפלגות הערביות כבר הוכחו עצמם כלא נאמנים למדינת ישראל ונראה מפי הח"כ ממר"צ כי השמצות ושקרים כלפי ישראל נתפסות בעיניו כשיחות בנושא שלום. עובדות אלה חשובות ביותר בכל נושא המאבק ההסברתי של ישראל מול שקרים בעולם ובפרט בעניין המים. מועצת יש"ע מסרה כי הניתוח ההיסטורי מגלה כי חל שיפור ניכר באיכות החיים של תושבי איו"ש הערבים החל מ-1967:
  • צריכת המים הכוללת של הפלסטינים כמעט והוכפלה בתקופה זו: מ 65 מלמ"ש בשנת 1967, לכדי 120 מלמ"ש ערב הסכמי אוסלו.
  • שיפור תשתיות המים: בשנת 1967 מערכת הובלת המים הייתה פרימיטיבית ביותר, וכללה הובלת מים זורמים למספר ערים גדולות בלבד. המנהל האזרחי הישראלי מתח צנרת ארוכה ברחבי האזור וחיבר מאות נקודות יישוב למערכת מים זורמים. הקמת היישובים היהודים באזור סייעה לחיבורן של עשרות נקודות נוספות.
יתרה מזאת, מאז חתימת הסכמי אוסלו עם רש"פ, מספקת ישראל לערביי איו"ש כ-30 מלמ"ש ממערכת המים בישראל שממערב לקו הירוק. במסגרת ההסכמים קבעו שענייני המים בין הצדדים יוסדרו בהסכמה, ע"י ועדת מים משותפת. במסגרת זו התחייבה רש"פ למנוע שאיבה פיראטית, לטפל ביעילות בשפכים ולפתח את השאיבה מהאגן המזרחי. אילו עמדו בסעיפים הללו, הייתה אפשרות להבטיח פעולה משותפת ושכנות טובה בין ישראל לפלסטינים. חרף המימון הנדיב שהוקצה לטובת העניין, מפירה רש"פ את הסעיפים הנ"ל בשיטתיות:
  • למעלה מ-250 קידוחים פיראטיים (שהיו ידועים כבר ב-2004 ומאז נקדחו עוד) בעיקר בצפון השומרון.
  • זיהום נחלים: מתוך 52 מלמ"ש שפכים רק 4 מלמ"ש מטופלים ע"י רש"פ, ו-14 מהם ע"י ישראל. 34 מלמ"ש הנותרים זורמים לנחלים וגורמים לזיהום חמור.
מרטין שולץ אמר את הדבר המגוחך הבא:
נשאתי נאום פרו-ישראלי, התגובה מדאיגה... מבקריי קיצונים, גם קרי אמר זאת.
בהסתמך על דו"ח רשמי של רשות המים הפלסטינית, מ-2011, צריכת המים העירונית לנפש אצל ערביי איו"ש עומדת עד 103 ליטר לנפש ליום, שווה ערך ל-37.6 מטר קוב לשנה. לפי נתוני רשות המים של ישראל ל-2012 צריכת המים הישראלית עומדת על 66.8 מ"ק לשנה. כזכור, מנתוני רשות המים התחייבה ישראל להעביר 28.6 מיליון קוב לשנה (23.6 קוב לאיו"ש ו- מיליון קוב לעזה) בנוסף למים שקיבלו בעת חתימת ההסכם (סה"כ 118 קוב לשנה) אך בפועל בשנים שחלפו מאז 1995 הורחבה אספקת המים לערביי איו"ש ב-60 מיליון קוב, כלומר ב-50%. וכעת צורכים כ-180 מיליון קוב לשנה.

עקיבא ביגמן הביע דבריו בלעג לדברי שולץ:
שמעתם שהפלסטיני הממוצע צורך רק 17 ליטר ביום? מסתבר שגם הרשות הפלסטינית לא שמעה על כך • על-פי נתוני הלמ"ס הפלסטיני כל פלסטיני צורך בממוצע 102 ליטרים ליום; ומנתוני רשות המים הישראלית מדובר ב-158 ליטרים • דייקנות גרמנית במיטבה... מרטין שולץ הוא מדינאי נמרץ. בביקורו החפוז בארץ הוא הספיק לדלג בין פגישות, להצטלם עם סלבס מקומיים ואפילו להשמיע לחברי הכנסת מעט גרמנית רהוטה. בין שטרודל לטורט, הספיק שולץ מלא העזוז גם להתעדכן במצב משק המים ברשות הפלסטינית, ואף לעדכן בממצאיו בנאום שנשא, בגרמנית, בכנסת ישראל... 
עוד מוסיף ביגמן:
לסיום, נכיר גם אנו בעוולות הכיבוש: במשך 40 שנות ההתעמרות בעם הפלסטיני, חל שינוי דרמטי בצריכה הפלסטינית הכוללת לנפש במגזר העירוני, החקלאי והתעשייתי יחד. בשנת 1967 עמדה הצריכה הפלסטינית על 254 ליטר ביום לכלל הצרכים הללו, שהובלו כמעט ללא תשתית צנרת; בשנת 2006 הנתונים זינקו עד לכדי 353 ליטר בממוצע ביום, שב-90% מהיישובים הגיעו עד לברזי הבתים באמצעות צנרת ציונית כובשת.
בסופו של דבר, שבועות ספורים לאחר התקרית נפגשו שר הכלכלה דאז, נפתלי בנט ושולץ ל"פגישת פיוס" ששמה קץ לפרשה. לכבוד ה-22 במרץ 2015, "יום המים העולמי" של האו"ם, פורסם דו"ח חדש ע"י מרכז המחקר הירושלמי תחת הכותרת: "מיתוסים ועובדות [על] מים: ארגונים לא ממשלתיים ומבצע המים ההרסני נגד ישראל" המפרט כיצד ארגונים בינלאומיים מעוותים נתונים בנוגע להתנהלות ישראל בתחום המים. הדו"ח הצליח להפריך 11 קטעים שלמים של דיסאינפורמציה שהופצו ע"י ארגונים לא ממשלתיים בעניין המים. האשמים העיקריים הם ארגונים לא ממשלתיים אל-חאקמרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR), בדיל, קואליציית נשים לשלוםמי מרוויח, ו-EWASH"יום המים הבינלאומי" נועד להעלות את המודעות הבינלאומית לשמור על מאגיר מים. מסורת זו החלה ב-1993. על סמך הנתונים שפרסם האו"ם לרגל האירוע, ב-15 השנים הקרובות צפוי זינוק של כ-55% בביקוש למים ברחבי העולם וב-2030 רק ל-60% מאוכלוסיית העולם לא תהיה  סדירה למים, אלא אם כן  יינקטו צעדים מרחיקי לכת בעניין. כאמור, לאורך השנים ניצלו ארגונים פרו-פלסטיניים את התאריך החשוב על מנת להעלות על סדר היום את סוגיית ניצול משאבי המים באיו"ש וברצועת עזה ע"י ישראל. מטרתם להעלות לדיון את הנושא הנה כמו גם לקדם את אותם הטיעונים שכבר חוזרים ונשנים בעניין אפרטהייד המים, היינו ישראל מפלה לרעה את הפלסטינים בתחום המים. ארגון NGO Monitor הכין דו"ח בשחף את היחס המגמתי כלפי ישראל מצד ארגונים בינלאומיים. אותו נושא ששמענו שוב ב-2014 עלה שוב גם ב-2015 כאשר אתרי חדשות בינלאומיים פרסמו כרגיל דיווחים שגויים ושקריים, שלפיהם פתחה ישראל את הסכרים בדרום הארץ וגרמה להצפה ברצועת עזה. את הדיווחים הללו נפריך בהמשך. מדיווחי NGO Monitor נראה שמדובר בחלק קטן מתמונה רחבה יותר של נתונים מסולפים ומעוותים בנושא המים. כמו כן, מפנה הארגון אצבע מאשימה בעיקר כלפי קואליציית הארגונים שהזכנו, המתמקדת בסוגיות של מים וביוב, ומטילה אחריות על ישראל בעניין משבר המים ברצועת עזה, כחלק מהסגר שמטילה לכאורה ישראל על הרצועה וכן "מונעת מילדי עזה הזדמנויות נורמליות... לשתות מים נקיים"חרף ההאשמות, הגורם העיקרי למחסור במים של עזה הוא למעשה התחזוקה הירודה של מים וביוב ברצועת עזה, משום שממשלת הטרור חמאס גנבה את כספי הסיוע לתשתיות הטרור של תוך הזנחת תשתיות אזרחיות נחוצות. כתוצאה מכך, חוותה עזה הפסדים של למעלה מ-40% במים, לעומת 3% בלבד בישראל ו-33% ברש"פ שבאיו"ש. בדו"ח NGO Monitor נכתב:
בפועל, לפי הסכמי אוסלו, האחריות לתחום המים הועברה כולה לידי הפלסטינים למעט יישובים ובסיסי צבא ישראליים, ואילו ישראל התחייבה לספק חמישה מיליון מטרים מעוקבים (מ"ק) לשנה לפלסטינים (ישראל הכפילה בשבוע שעבר את אספקת המים לעזה לעשרה מיליון מ"ק בשנה). למרות שיגורי רקטות בלתי פוסקים של חמאס וארגוני טרור אחרים לעבר אזרחיה, ישראל ממשיכה לעמוד בהתחייבויותיה כפי שהוגדרו בהסכם אוסלו. יתרה מכך, למרות התקפות טרור נגדם, אנשי רשות המים הישראלית ממשיכים לתקן ולתחזק את תשתית אספקת המים מישראל לעזה.
גם תקיפה על חברת "מקורות" לא איחרה לבוא, לפיה מפלה החברה את ערביי איו"ש וכפי ששמענו בעבר גובה מהם החברה עלות גבוהה יותר מכפי שהיא גובה מישראלים. לטענת NGO Monitor:
חברת "מקורות" אינה מרוויחה ממכירת מים לפלסטינים ואף מוכרת להם מים במחיר הפסד, כאשר היא גובה מהפלסטינים 2.85 שקלים לכל מ"ק (בהתאם להסכם המים) בעוד עלות ההפקה עומד על 4.16 שקלים למ"ק. לשם השוואה, "מקורות" גובה מאזרחי ישראל כתשעה שקלים למ"ק לשימוש ביתי.
על אף ההפרכות בדו"ח, גורמים בכירים במערכת הביחטון בישראל חוששים מהמצב בעזה ולדעתם יש צורך בפעולה משמעותית בשנים הקרובות למניעת היווצרות משבר מים ברצועה בתוך שנים מועטות. אחת ההצעות שנשקלו הייתה לערב את מדינות האיחוד האירופאי ואת מדינות ערב להקים מתקן התפלה ברצועה. בישראל מעריכים שעד 2020 עלולה הרצועה להידרדר למשבר מים ממשי, אם צעדים דרמטיים לא יינקטו בעניין. מייסד NGO Monitor, פרופ' ג'ראלד שטיינברג הסביר:
מים הנה סוגיה אזורית, וכוז שעם שיתוף פעולה הדוק בין כל הצדדים, ניתן להבטיח גישה שוויונית, מקסימלית למים נקיים ובטוחים ולסייע ביצירת סביבה שלווה יותר... המחקר שלנו מוכיח כי לא רק שישראל עומדת בהתחייבויותיה כלפי הפלסטינים, היא אף מוכרת את המים במחיר הפסד ומספקת פי שניים מהכמות השנתית שאליה התחייבה במסגרת הסכמי אוסלו. חבל שארגונים לא-ממשלתיים, המקדמים לכאורה זכויות אדם ונושאים הומניטריים, משתמשים במשאב טבע כל כך בסיסי וחיוני לצרכים פוליטיים צרים. מעבר לשימוש הבלתי מוסרי בטענות שגויות ואף שקריות, הם עושים זאת כחלק מקמפיין רחב לדה-לגיטימציה ודמוניזציה של מדינת ישראל ואינם מסייעים לפלסטינים לשפר את אספקת המים שלהם.
אכן, ב-2013, מקורות מים נמכרים לערביי איו"ש ועזה בהפסד קבוע של 2.85 שקלים למיליון מטרים מעוקבים (מ"ק), ואילו על הישראלים לשלם 8.89 שקלים למ"ק. בדרך זו חברת המים הישראלית היא למעשה מסבסדת את אספקת המים לפלסטיניים.

מקורות:

מיתוסים ועובדות בנוגע לחברת "מקורות" ולשיטפונות בעזה

ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) הגבירו את ניצול נושא המים בקמפיינים הפוליטיים שלהם שלהם במאבק נגד ישראל. מסע ההכפשה כולל האשמות שווא של "אפלית מים" ו" גניבת מים", לחץ על תאגידים בינלאומיים להחרים את החברה הישראלית מים לאומיים ועיוותים בוטים של הסכמים מחייבים בינלאומיים בין ישראל לרש"פ. ב-10 בדצמבר 2013 חברת ויטנס (Vitens), אחת מחברות המים הגדולות בהולנד, את קשריה עם "מקורות", על אף שהחברה הישראלית חברה ב"פורום ישראל-הולנד לשיתוף פעולה", שמטרתו לחזק קשרים כלכליים בין שתי המדינות, ולעודד שיתוף פעולה בין חברות ישראליות וחברות הולנדיות. ממשלת הולנד מכחישה שייעצה לויטנס להשעות את שותפותה עם "מקורות". למעשה, שר החוץ ההולנדי טימראנס הצהיר שממשלתו הודיע לויטנס שאין כל בעיה לשתף פעולה עם "מקורות". לדבריו:
אנחנו מרתיעים רק חברות שרוצות לפעול בשטחים הכבושים אם אין הסכם עם הרש"פ.
הביקורת כלפי חברת המים הישראלית הנה חלק מקמפיין דיבה, לפיו גונבת החברה מים מהפלסטינים. כאמור, "מקורות" פועלת בהתאם להסכמי הביניים עליהם גם מדינות האיחוד חתמו כעדות וכמכירות בו כבעל תוקף משפטי. מחקר NGO Monitor עולה שארגונים הולנדיים ופלסטיניים רבים השפיעו בצורה מכריעה על החלטת חברת המים ההולנדית להפסיק את השותפות עם חברת המים בישראל. תקרית זו הנה דוגמה קטנה כיצד ארגונים פוליטיים מסוימים מוכנים להתעלם מהמשפט הבינלאומי ולחבל בהסכמים על מנת לקחת חלק במסע הדה לגיטימיציה של ישראל ולהכפיש את שמה. כמו כן, הפרשה מדגימה כיצד חברות כמו ויטנס, מוכנות להתעלם מהמדיניות והמעמדות של ממשלה, כמו גם מקווים מנחים בינלאומיים כתוצאה מתעמולת הארגונים (כמו BDS) המקדמים חרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל. להלן הנתונים על ארגונים לא ממשלתיים הקוראים לחרם על מקורות:

אזרחים מאוחדים למען שלום (UCP): ארגון זה הנו ארגון-אֵם שהוקם ע"י מספר ארגונים הולנדיים: ICCOOxfam Novib, IKV Pax Christi, וארגון Cordaid, ומטרתו להוביל קמפיינים בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי. UCP הוא המקדם העיקרי של BDS בהולנד. חלק מהארגונים החברים ב-UCP תומכים בארגוני BDS ישראלים ופלסטיניים, עוסקים בפעילות לובי במסגרות הולנדיות ובינלאומית, ומפרסמים דו"חות מגמתיים הקוראים ל-BDS.UCP פרסם את ההודעה המגמתית, המטעה והמעוותת הבאה: 
מקורות היא חברה לאומית ישראלית המעורבת בכיבוש של פלסטין ובאפליה כלפי פלסטינים בישראל. מקורות שואבת מים מאקוויפרים תת-קרקעיים פלסטינים, ומספקת אותם להתנחלויות בלתי חוקיות. בישראל עצמה, מקורות אינה מספקת מים ל-45 כפרים, ביתם של 160,000 בדואים פלסטיניים. שאיבה זו גורמת לחוסר איזון באספקת המים לישראלים ולפלסטינים, ומעלה בנוסף את הסוגיה של ביזת משאבי טבע ושימוש ישראלי מופרז במים, כולל בהתנחלויות. לכן, מקורות מעורבת בפעילויות שייתכן מאוד שמהוות הפרה של זכויות אדם והמשפט ההומניטארי.
ארגונים פלסטיניים: בתגובה לשיתוף הפעולה ההולנדי עם חברת המים הישראלית, 12 ארגונים פלסטיניים, לחצו על ממשלת הולנד להשעות את השיתוף. רבים מהארגונים הללו זוכים למימון הולנדי ובהם:
  • מרכז הפלסטיני לזכויות אדם.
  • אל-חק.
  • אדאמיר.
  • מרכז אל מיזאן לזכויות אדם.
  • המרכז לסיוע משפטי לשנים.
  • והאגודה הבינלאומית לזכויות הילד – סניף פלסטין.
במכתבתם לשר החוץ טימרמאס ולשרה לפיתוח ולשיתוף פעולה, ליליאן פלומן, ציינו הארגונים את הדבר הבא:
בנוסף, אתר האינטרנט של הפורום מציין את חברת המים הלאומית של ישראל מקורות כ"שידוך פוטנציאלי". מקורות היא הספקית הגדולה ביותר של מים בגדה המערבית, וכרגע שואבת מים פלסטיניים כדי להבטיח שכמויות גדולות של מים יגידו להתנחלויות ולישראל. כך, מקורות היא שחקן חשוב בקידום פרויקט ההתנחלויות, והבטחת ההקצאה המפלה של מים, ובמניעת השליטה הפלסטינית במשאבי הטבע בשטחים הפלסטינים הכבושים.
קואליציית נשים לשלום: עמוד הבית של הארגון הציג מאמר של ארגון "מי מרוויח" לפיו:
מקורות מפתחת ומתחזקת מערכת מים אשר מחזקת את השליטה הישראלית בגדה המערבית, מעדיפה את המתנחלים ומתעלמת מהצרכים הבסיסים ואף מהנוכחות של האוכלוסייה הפלסטינית.
הטלוויזיה החברתית (שותפה של הארגון ההולנדי Cordaid): הטלוויזיה החברתית הפיקה סרט בנושא "חקלאות בבקעת הירדן", ובו הצהרות חוקרים מטעם "קואליציית נשים לשלום" וטוען שחברת המים הישראלית "מקורות" מייבשת מעיינות ובכך גורמת לתושבי איו"ש הערבים להיות "בלי חקלאות וללא עבודה".

War on Want (בריטניה): בטוויטר של War on Want נאמר:
חברת המים הישראלית מקורות מהווה את הלב של גניבת המים של הפלסטינים וההתנחלויות הבלתי חוקיות שלה.
לחצים דומים הופעלו גם על חברת מים איטלקית, ACEA וקמפיינים נגד "מקורות" נערכו גם בבריטניה ובארגנטינה.

ניפוץ מיתוסים הנוגעים ל"מקורות"

ארגון "מי מרוויח" פרסם את הדבר הבא:
"מקורות" מרוויחה משליטה ישראלית על שוק פלסטיני שבוי תחת כיבוש. הסכמי אוסלו למונעים מהפלסטינים לפתח משק המים ותברואה משלהם ומוחקת את האפשרות לרכוש מים ממדינות שכנות או תאגידים בינלאומיים.
גם מדו"ח ארגון אל-חאק נאמרו דברים ברוח דומה:
ישראל מונעת באופן פעיל את הבנייה והתחזוקה של תשתיות מים ב-59 אחוזים מאיו"ש, [ב]שטח C המיועד... דרך סירובה השיטתי להיתרים לאף בנייה או שיקום של תשתיות מים.
בפועל, מעורבותה של ישראל במשק המים באיו"ש, באספקת מים למספר יישובים פלסטיניים והתנחלויות, מוכתבת כולה ע"י ההסכם ביניים (אוסלו ב') מ-1995 בהסכמה הדדית לבין ישראל ורש"פ ומובטחת ע"י הקהילה הבינלאומית, הקובעת בדיוק מה חובות שני הצדדים. בניגוד לטענות של ארגונים לא ממשלתיים, הסכם זה לא נועד "למנוע מהפלסטינים לפתח משק המים ותברואה משלהם". סעיף 40 בהסכם קובע כי אישור פרויקטים בתחום המים באיו"ש נעשה ע"י ועדת המים המשותפת (JWC) דרך הסכמה הדדית. ערביי רש"פ חופשיים לבנות את כל רכיבי משק המים ותברואה, בכפוף לאישור של ועדת המים המשותפים. לאחר שתאושר, לישראל לא תהיה סמכות נוספת על פרויקטים בשטחי A ו- B. פרויקטים בתחום המים הפלסטיניים בשטח C דורשים אישורים ממשרד המנהל אזרחי (מנהא"ז, CA). עם זאת, ברוב המקרים יישום הפרויקטים הוא באחריות רשות המים הפלסטינית. במקרים רבים נמנעים הפלסטינים מיישום פרויקטים שאושרו ושמימונם זמין, בשל סיבות פוליטיות, כולל סכסוך פנים-הפלסטיני ושתדלנות כבדה על ידי המגזר החקלאי הפלסטיני. מאז 2000 אישר המנהא"ז 73 מתוך 76 בקשות להיתרים בשטח C. התכתבות בין פקידי המנהא"ז ורשות המים הפלסטינית מראה כי פרויקטים שאושרו ב-2001 טרם יושמו עוד מ-2009. 44 פרויקטים נוספים שאושרו על ידי ועדת המים המשותפת (בשטחי A ו- B) ובהם מספר מפעלים לטיפול בשפכים (WWTP), קווי מטען, רשתות הפצת מים לכמה כפרים ועיירות, ומאגרי מים, גם לא יושמו. בנוסף, "מקורות" לא מרוויחה מאספקת המים לערביי איו"ש. המחיר שבו רוכשים תושבי רש"פ מים מ"מקורות" סוכם באופן הדדי בהסכמי אוסלו ב'. המחיר שנקבע הוא 1.66 ש"ח למ"ק (1996), ומאז הותאם ל-2.85 ש"ח למ"ק (כפי שנקבע בהסכם), המשקף עלייה בעלויות ייצור (קידוח, אנרגיה, תחזוקה, וכו'). סה"כ תקורת "מקורות" לשנת 2013 הייתה 4.16 ש"ח למ"ק, כלומר "מקורות" מוכרת מים לפלסטינים במחירי הפסד. לעומת זאת, ישראלים משלמים ש"ח 8.89 למטר מעוקב, ולמעשה, מסבסדת את הפלסטינים. ב-2015 טען ארגון EWASH את הדבר הבא:
מצור ישראלי על עזה, הגבלות על יבוא לרצועה עזה של חומרים וציוד דרושים לפיתוח ותיקון של תשתיות הובילו את מצב מים והתברואה לנקודת משבר.
בעניין עזה הצהיר אירגון "הצילו את הילדים":
המצור מונע מילדי עזה לקבל הזדמנויות נורמליות... לשתות מים נקיים.
ובאותו עניין, גם אמנסטי אמר את דברו ב-2009:
הגבלות מחמירות שהוטלו בשנים האחרונות ע"י ישראל על כניסתם לעזה של חומרים וציוד דרוש לפיתוח ולתיקון תשתיות גרמו להידרדרות נוספת במצב המים והתברואה בעזה, שהגיעו לנקודת משבר.
אבל, הלכה למעשה הסכמי אוסלו קבעו שניהול משק המים בעזה ניתן בשלמותו לפלסטינים (למעט יישובים ישראליים ובסיסים צבאיים), בעוד שישראל המספקת 5 מלמ"ק בשנה לפלסטינים באזור. בעקבות ההתנתקות 2005, ממשלת חמאס ור"שפ נושאות באחריות המלאה והבלעדית למצב בעזה. למרות ההתקפות הבלתי פוסקות של רקטות נגד אזרחים ישראליים מרצועת עזה על ידי חמאס וארגוני טרור אחרים, ממשיכה ישראל לקיים את התחייבויותיה כפי שנקבעו בהסכמי אוסלו. יתר על כן, למרות התקפות מכוונות נגדם, אנשי רשות מים ישראליים ממשיכים לתקן ולתחזק את אספקת מים לעזה.
כפי שנמסר ממשרד החוץ:
לאורך כל המבצע, מתאם פעולות הממשלה בשטחים עובד עם ארגונים בינלאומיים ורש"פ על מנת לתקן תשתיות קריטיות דחוף ככל האפשר. מאחר שתפקודי מים וביוב תלויים בחשמל, שחזור הספק חשמל הפך למוקד עיקרי. נכון ל-26 באוגוסט, תשעה מתוך עשרת קווי הזנה מישראל לעזה עובדים. סה"כ 86 תשתיות תוקנו:
  • 55 תיקוני חשמל.
  • 18 תיקוני אספקת מים.
  • 6 תיקוני ביוב. 
  • 7 תיקוני תקשורת. 
גורם מרכזי במחסור במים בעזה הוא התחזוקה גרועה של תשתיות מים וביוב בעזה עצמה, וכתוצאה מכך נגרמים הפסדים של למעלה מ-40% (לעומת 3% במערכת הישראלית ושל 33% ברשת הפלסטיני-הטווח באיו"ש). טיפול בנושא יכול היה לשפר במידה ניכרת את אספקת המים בעזה, וניתן ליישם שיפורים באופן מיידי ללא שום סיוע מבחוץ. טיפול בשפכים ושימוש חוזר, השקיה בטפטוף, והתקנת מטר גם יכול לשפר בצורה מיידית את מצב המים המקומי בעזה. בטווח הארוך, התפלה נראת כפתרון קבע רק למתן מקור אמין ובטוח של מים לעזה (כנכון לישראל). הקהילה הבינלאומית הציעה לבנות מתקנים כאלה; עם זאת, הפלסטינים וארגונים לא ממשלתיים מסרבים לשתף פעולה בעניין זה, בטענה כי הדבר "יסגל את הכיבוש" ו- "הלגיטימציה פעולותיה של ישראל". למרות החששות הביטחוניים, ישראל כבר מאפשרת הכנסת ציוד לפרויקטים בתחום מים לעזה, והשלימה בניית צינור נוסף, המסוגל לספק 5 מ"ק נוסף בשנה, לרצועה. טענה נוספת שהציג ארגון "מי מרוויח" הן:
"מקורות" מנצלים מקורות מים פלסטיניים, מספקת להתנחלויות ומעבירה מים פלסטיניים מעבר לקו הירוק.
באותה נשימה, טוען ארגון "עצרו את החומה" את הדברים הבאים:
בשנים האחרונות, קנו הפלסטינים כ-50 מלמ"ק מים בשנה. מים זה מופקים על ידי חברת "מקורות" מאקוויפר ההר והפלסטינים צריכים להיות מסוגלים לחלץ עבור עצמם אם הם יורשו לחפור ולשמור על הבארות שלהם.
אבל, הלכה למעשה הסכם המים מאפשר לפלסטינים לחפור ולשמור על הבארות שלהם, ורוב הבארות באיו"ש נמצאים בבעלות פלסטינית ומופעלות על ידם. "מקורות" קודחת באיו"ש, כפי שסוכם עם הפלסטינים בועדת המים המשותפת, על מנת לספק מים הן לפלסטינים והן לישראלים, ללא קשר ללאום. אף חלק ממים אלו מועברים על ידי "מקורות" מחוץ לאיו"ש. המים מסופקים אך ורק לתושבי איו"ש הערבים והישראליים. למעשה, כ-57 מלמ"ק שישראל שלחה לערביי איו"ש ב-2013, רק כ-10 מלמ"ק מקורם בבארות איו"ש. השאר מועברים מתוך ישראל איו"ש. במילים אחרות, ישראל משתמשת בכמויות משמעותיות של מים משלה כדי לספק לפלסטינים, ולא להיפך כפי שנטען על ידי ארגונים לא ממשלתיים. הטענות הארגונים הלא ממשלתיים בדבר "מקורות המים הפלסטיניים" (במקרה זה אקוויפר ההר - המקור העיקרי של מים רק באיו"ש) הן גם חסרות בסיס. אקוויפר ההר הוא אקוויפר משותף; שני שלישים נופלים תחת ישראל, והשליש הנותר מתחת לאיו"ש. להלן טענה כוזבת נוספת הנטענת בידי "מי מרוויח":
70% מהמים שהוקצו להתנחלויות בבקעת הירדן הכבושה מקורו בקידוחי "מקורות".
 אליו מצטרף Human Rights Watch הטוען במאמרו:
בארות ישראליות בבקעת הירדן מייצרות כ-40 מלמ"ק בשנה... בשימוש כמעט באופן בלעדי ע"י בערך כ-9,000 מתנחלים הפועלים ביישובים חקלאיים בעמק.
אך כרגיל האמת רחוקה מהנאמר. התושבים ישראלים בבקעת הירדן מקבלים כ-10 מיליון מ"ק בשנה פחות מנפח מים בקעת הירדן, שאושר באופן מפורש לצריכתם על ידי סכם אוסלו 1995. במקביל, כ-7 מיליון מטרים מעוקבים של מים ממוביל המים הארצי של ישראל בשנה שסופקו לפלסטינים ביישובים (כולל יריחו, עוג'ה, ברדלה, ואחרים) בבקעת הירדן. עם זאת, אספקת מים ליישובי בקעת הירדן, בדומה לקידוחי הבארות באזור, כולם בהתאם להסכם המים בין ישראל ורש"פ, ונערכים תחת סמכות ועדת המים המשותפת. "מקורות" מונעת מהפלסטינים מים בעמק הירדן או בכל מקום אחר. הרוב המכריע של מים שמספקת חברת "מקורות" לאיו"ש (הן לפלסטינים והן לישראלים) נשלח מישראל (דרך המוביל הארצי של ישראל). יתר על כן, ערביי איו"ש קדחו פחות מ-50% ממי אקוויפר המאושרים מבארות בבקעת הירדן. התפוקה השנתיות מאקוויפר ההר המזרחי, המספקות גם את הפלסטינים וגם הישראלים בבקעת הירדן, נשארת הרבה מתחת לאספקת הקיבולת של האקוויפר. במאמר שפורסם ב-2013 ע"י ארגון "מי מרוויח" נאמר הדבר הבא:
"מקורות" מאפשרת ייצור חקלאי נרחב בהתנחלויות ישראליות הבלתי חוקיות.
למעשה כ-60% מכלל המים המשמשים בחקלאות ישראלית איו"ש או שטיפלו בשפכי ביוב או שמקורן ממקורות אחרים שאינם ראויים לשתייה (כלומר מלוח מים מליחים, מי נגר מבול), ומים אלה מסופקים להתיישבויות הישראליות בהתאם להסכמים הבינלאומים המחייבים. לעומת זאת, מסרבים הפלסטינים להשתמש במי קולחין ומשתמשים במי שתייה בלבד לשימוש חקלאי, והיוו 50% מצריכת המים הטריים הפלסטיניים ובכך מגבירים את משבר המים. במקרים רבים, בעיקר בצפון איו"ש, חקלאים משתמשים במים המופקים מבארות פיראטיות ואינם משלם על עליהם, מה שמאפשר להם לבזבז מים בחוסר אחריות. בנוסף, גם כאשר מימון מגופים בינלאומיים או ממשלות זרות זמין, הרש"פ לא מקדמת תוכניות לבניית מתקני טיהור שפכים (WWTP), אשר יכול לספק מקורות מים נוספים לצורכי חקלאיים ולהפחית את זיהום מקורות המים הטבעיים, וכן גם את הזרימת הביוב הגולמי לישראל. טענה נוספת מצד "מי מרוויח" שתופרך היא:
"מקורות" מספקת הרבה יותר מים להתנחלויות מאשר ליישובים הפלסטיניים.
טענה זו היא עיוות בוטה של מערכת אספקת המים באיו"ש. רשות המים הפלסטינית אחראית לאספקת מים ליישובים הפלסטיניים. אספקת מים ישראלית ליישובים הישראלים היא חלק מההקצאת המים של ישראל כפי שנקבעה ע"י ועדת המים המשותפת, ואינה משפיעה על האספקה לערביי איו"ש בשום צורה. באופן כללי, "מקורות" מספקת יותר מים בשנה לרש"פ (57 מלמ"ק) מאשר מחויבת עפ"י הסכם המים (29 מלמ"ק, מתוכם 5 מלמ"ק ניתנים לעזה). זאת, בנוסף למים המיוצרים ע"י הפלסטינים עצמם (כ-140 מלמ"ק לשנה). טענות נוספות מפי "מי מרוויח" וארגון EWASH נשמעות. נתחיל עם "מי מרוויח":
לשירות המתנחלים, "מקורות" מגבילים את אספקת המים ליישובים הפלסטיניים.
ב-2011 טען EWASH:
"מקורות" מפחיתים את ההפצת/כמויות מים המסופקות ליישובים פלסטיניים באופן קבוע במהלך חודשי קיץ החמים בעוד שהצריכת מתנחל מוכפלת.
אבל מהתבוננות בנתונים נגלה שאספקת מים ישראלית ליישובים היהודים היא חלק מההקצאה של ישראל במים ואינו משפיעה על האספקה לפלסטינים באף דרך. בנוסף, ישראל מספקת פחות מים לאזרחים ישראליים באיו"ש מאשר נקבעו בהסכמי אוסלו ומעבירה את המכסה שנותרה לפלסטיניםפעילי "מי מרוויח" חוזרים על הטענה ההולכת ונשנית בעניין המחירים. לדבריהם:
"מקורות" מיישמת מחירי מים מפלים, הגובים מפלסטינים שיעורים גבוהים יותר מ[אשר] ישראלים.
טענה זו שקרית לחלוטין. כאמור לעיל, מקורות מוכרים מים לרש"פ במחירי הפסד, גובה רק 2.85 ש"ח למ"ק (כפי שנקבעו בהסכם המים) בעוד שעלות הייצור למקורות היא 4.16 ש"ח למ"ק. מקורות גובים אזרחים ישראליים 8.89 ש"ח למ"ק לשימוש ביתי. ב-2014 טען איימן רבי, חבר בארגון "ידידי כדור הארץ - פלסטין" (פנגון) את הדבר הבא:
30% מדליפות המים מצינורות האספקה הפלסטיניים - כי ישראל מסרבת לאפשר לחדשם.
הלכה למעשה רשות המים הפלסטינית מאבדת 33% ממים במערכת שלה לשנה (לעומת 3% במערכת הישראלית) בשל גניבה בתוך רשת המים של רשות המים הפלסטינית ותחזוקה לקויה. ישראל אינה מונעת מפלסטינים תיקון הצנרת שלהם. רבות ממשאבות המים ברשות המים הפלסטינית נשמרות באופן לקוי והן נסגרו לתיקונים לתקופות זמן ארוכות, בשל חוסר היכולת הטכנית לתקן את המשאבות, ובשל חוסר המאמץ המרוכז  לעשות זאת. גניבת מים על ידי פלסטינים, משתי הרשתות הישראליות והפלסטיניות, היא מקור עיקרי לאובדן מים. רק בצפון האיו"ש קיימים מעל 250 קידוחים לא חוקיים ידועים. רשות המים הישראלית מנתקת 600 מחיבורים אלה בשנה. ישראל ביקשה להחזיר את הפיקוח המשותף (הישראלי-פלסטיני) ואת צוותי האכיפה (JSETs) במטרה להילחם בגניבת מים שהוכחשו ע"י הפלסטינים. מפרוטוקולים של ישיבות ועדת מים משותפת עולה כי במקרים רבים רשות המים הפלסטינית התחייבה לסגור את קידוחים הפיראטיים אבל לא פעלו כך. כאשר המנהא"ז הרס אותם בסופו של דבר, ברשות המים הפלסטינית מחו. בנוסף, משאבות מים רבות של רשות המים הפלסטינית נשמרות בצורה בלתי תקינה והן נסגרו לתיקונים לפרקי זמן ארוכים בשל חוסר היכולת הטכנית לתיקון המשאבות וסירוב לקבל סיוע ישראלי בחלק ממקרים. דבר נוסף שאותו נפריך נאמר שוב ע"י "מי מרוויח":
השאיבה הנרחבת של "מקורות" מצמצמת את כמות המים במעיינות ובארות הפלסטיניות.
כשלוש שנים קודם לכן (2010), טענו חברי Human Rights Watch את הטיעון הבא:
שאיבת יתר של מים על ידי ישראל גרמה לירידה בלוח המים באיו"ש.
גם ארגון אמנסטי אמר דברים ברוח דומה ב-2009:
ישראל מגבילה את כמות המים הזמינה לפלסטינים בשנה ... בזמן שממשיכה באופן עקבי להפיק מים מעל ומעבר מים לשימושה [במידה] גבוהה בהרבה מתוצרת ההכנסה השנתית בת הקיימא מהאקוויפר.
 לאמיתו של דבר, ישראל אינה מפחיתה זמינות מים לפלסטינים באיו"ש. תפוקת המים של חברת "מקורות" באיו"ש הן קטנה בהרבה מהסכומים שנקבעו בקפידה על ידי מומחי מים ואושרו על ידי ועדת המים המשותפת. ירידה ביכולת האספקה ​​של האקוויפר יכולה להתרחש כתוצאה משנים רצופות של כמות משקעים נמוכות באזור. כמצוין לעיל, ישראל מגיבה לכך בהוספת יותר מים ממקורותיה העצמיים של ישראל במקום להסתכן מתפוקה מבארות באיו"ש. לעומת זאת, מאות משאבות מים פלסטיניות מאושרות, במיוחד בחלקו הצפוני של אקוויפר ההר באיו"ש, שהורידו את מפלס המים באקוויפר ההר, העלול לגרום לדרדור באיכות המים. במקביל, "מקורות" צמצמה שאיבתה מאקוויפר ההר בשנים האחרונות, על מנת לשמור על רמות הפקת מים ברי-קיימא. באותו הזמן, על אף שב-2000 קיבלה רשות המים הפלסטינית אישורים לקדיחת בארות באקוויפר המזרח מנוצל, קדחה זו האחרונה פחות ממחצית מהבארות שאושרו. ישראל גם הציעה לרש"פ להקים מפעל ההתפלה על קרקע ישראלית ליד חדרה כדי לספק את צורכיהם; רש"פ סירבה להצעה זו. יתר על כן, רשות המים הפלסטינית לא התקינה מוני מים בכ-50% מהבתים הפלסטיניים ועל רוב המשאבות החקלאיות, ולכן לא ניתן לפקח על שימוש ולגבות תשלום מהלקוחות. הטיעון האחרון שאותו נפריך, שגם כן נכתב בדו"ח "מי מרוויח" הנו כדלקמן:
המדיניות והפעולות של "מקורות מתעלמת מהקו הירוק.
כל פעילותה של חברת "מקורות" מעבר לקו הירוק מתבצעת במסגרת ההסכם משנת 1995 ובהתאם להחלטות קונצנזוס של ועדת המים המשותפת. "מקורות" מספקת מים לשתי הקהילות, הפלסטינית וישראלית באיו"ש, ומספקת מים מעל ומעבר לסכום שסוכם בהסכם אוסלו, הסכם המוכר בינלאומית. לעומת זאת, רשות המים הפלסטינית מתעלמת מאחריותה לספק פתרונות מים לאזרחים פלסטיניים, פוגעת בהסכם המים בדרכים רבות, מאפשרת לרוב השפכים וזיהמים של הפלסטינים לזרום לישראל (מתעלמת בבוטאות מהקו הירוק), ומטילה את האשמה למגרעותם לרגלי ישראל.

מסקנת ביניים לעניין הנ"ל

לנוכח חשיבות המים לכל עמי האזור, מביך שארגונים לא ממשלתיים משתמש בו ככלי לקידום אג'נדות פוליטיות אנטי-ישראליות. שאלות הנוגעות למים הופנו בפירוט רב בהסכם המים מ-1995, בחסות הקהילה הבינלאומית. בכפוף למו"מ נוסף בין הצדדים, ההתניות והמנגנונים שהוסכמו אז הנם מחייבים באופן מלא ויש לכבדם. ארגונים הטוענים כי הם מקדמים זכויות אדם, נדרשים להיצמד לעובדות מיידיות ונגישות, ולקרוא לרש"פ ולממשלת החמאס בעזה, לשאת באחריותם כלפי האזרחים פלסטיניים בעניין זה. הקמפיין העצום הבינלאומי בנושא זה, שמפיץ מידע כוזב ומעוות, מהווה חלק בלתי נפרד מניסיונות הדמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל. ארגונים לא ממשלתיים בקדמת הבמה של מאמצים אלה לא יקדמו את השלום, ואינם מסייעים לערביי איו"ש ולערביי הרצועה לשפר את הגישה שלהם לניקוי ומים בטוחים.

ניפוץ המיתוס המאשים את ישראל בפתיחת סכרים להצפת עזה.

באין מפתיע, פקידי חמאס יצאו בספין תקשורתי להשמיץ את ישראל, ובלא לבדוק את העובדות התקשורת מדפיסה בחופזה את התעמולה המשחירה את ישראל,  כמו היו חדשות לגיטימיות. וזה אשר קרה במציאות: עקב סערת החורף הגדולה שפקדה את ישראל ב-2014, הוצפה רצועת עזה בשל משקעים כבדים. בכיר החמאס מיהר להאשים את ישראל, ואמר:
כוחות הכיבוש פתחו את סכרי ואדי סלקא בכדי להטביע את עשרות הבתים הפלסטיניים באזור מרכז הרצועה.
פקידים אחרים מחמאס הזדרזו לאשר כי ישראל פתחה את סכרים באזור עזה להציף במתכוון את האזור הכפרי בעזה. כצפוי, כלי תקשורת רבים קפצו על ההזדמנות לפרסם מאמר להכפיש את שמה של ישראל המאשים אותה בהגדלת סבל תושבי עזה. הרשת אל-ג'זירה, סוכנות הידיעות הצרפתית, דיילי המייל, ואחרים פרסמו מאמרים בגנות פעולותיה של ישראל, בנוסף למאמר AFP שציטט את משרד הפנים של עזה, שאמר
על ידי [ישראל] פתיחת הערוצים שהם הציפו בתים רבים ... אנחנו נאלץ לפנות במהירות אפשרית .
עם זאת, אף לא אחד מארגוני חדשות הללו ערך בדיקה נאותה. לא רק שאין אף סכר בעוטף עזה, המופעל ע"י ישראל או בדרך אחרת, השקר הזה כבר שומש ע"י חמאס בחורפים קודמים. ב-2013 למשל, חמאס קפץ החוצה עם אותו פיברוק, ומאז האשים את ממשלת ישראל על פתיחת סכרים ממזרח לרצועה עזה משום ש"להטביע את עזה הנו חלום ציוני ישן". כמובן, אז כפי שהיום הטענות כוזבות, ולמעשה, סייעה ישראל למאמצי ההתאוששות בעזה על ידי תרומת משאבות כוח עצום לסילוק את מי השיטפונות מהאזור. בעוד ציבור פקידי החמאס בוחרים להאשים פה אחד את ישראל בבעיות העצומות של עזה, פקיד בעזה חשף כי "זה קל יותר לומר שאלו הסכרים, מאשר לומר שהבעיה היא תשתיתית -. לא שאין תשתית, יש תשתית גרועה". שוב ושוב, בחר החמאס להשקיע 100 מיליון דולרים מכספי הסיוע שהוא מקבל בכלי נשק, מנהרות ורקטות, ולא עוזר לשפר את חיי תושבי עזה עם כבישים משופרים, תעלות ניקוז וביוב, מה שיכל לשפר את ההצפה השנתית בעזה שבאה בעקבות מזג אוויר סגרירי. על אף שאתרי החדשות השונים עברו על כל סימני הנפקת תיקונים והכחשות, חוסר היכולת שלהם לבצע אימות עובדות בדו"חות חמאס מוכיח חוסר יושרה משמעותי של העיתונות ותשוקה נלהבת יתר על מידה כדי למצוא את "חדשות" שמעמידה את ישראל באור שלילי. חוסר פיקוח זה הנו שערורייתי במיוחד כאשר השקר חוזר במשך השנים האחרונות. אולי בעתיד, תהרהר התקשורת הבינלאומית  פעמיים לפני שתשתף פעולה עם פקידי התעמולה של חמאס ותפרסם בדיותיהם כחדשות עובדתיות.


מקורות:

מים, מלחמה ושלום
"Creative Commons National Water Carrier of Israel (Hebrew: HaMovil HaArtzi)" by MT0 is licensed under CC BY 3.0
אחת טענות החוזרות ונשנות בשיח הציבורי או בקרב הציבור בחו"ל היא שלישראל יש עודף בכמות מים, וסירובה לחלוק אותה עם שכנותיה יגרה מלחמה נוספת באזור. עבור תושבי המזרח התיכון אספקת מים הנה עניין של חיים ומוות ולכן משחקת תפקיד חשוב בענייני מלחמה ושלום. כפי שנאמר בכתבה ב-Jerusalem Post:
היד השולטת בברז שולטת במדינה.
שר החקלאות לשעבר, יעקב צור אמר:
בתקופת התנ"ך היו שני דרכים לפתרון ויכוחים על המים, שתמיד היו יקרי מציאות באזורנו. דרך אחת הייתה להלחם עליהם. הדרך האחרת הייתה לשים יחד על פי הבאר אבן בגודל כזה, שהיה צורך בחמישה רועי צאן, שירימו אותו. כך נוצר הצורך בשיתוף פעולה.
ב-1990 אמר המלך חוסיין כי בעיית המים היא העלולה  לגרור את ירדן למלחמה חדשה. זה הטעם לחיוניות אספקת המים לירדן  אשר הוחלט עליה במו"מ לשלום בין ירדן לישראל. מאז ההסכם ב-1994 מקבלת ירדן הקצבה שנתית של מים. ישראל וירדן הסכימו על הקצאות מים מנהרות הירדן והירמוך וכן ממי תהום בערבה. ישראל הסכימה להעביר לירדן 50 מיליון מ"ק מים בשנה מהחלק הצפוני של המדינה (כנרת). בנוסף שתי המדינות הסכימו לשתף פעולה כדי להקל על המחסור במים באמצעות פיתוח מקורות מים קיימים וחדשים, ע"י מניעת זיהום מקורות מים וע"י צמצום בזבוז מים, כנאמר בהסכם:
ישראל וירדן ישתפו פעולה במציאת מקורות לאספקה לירדן של כמות נוספת של 50 מלמ"ק לשנה של מים ברמה הניתנת לשתייה. למטרה זו, ועדת המים המשותפת תפתח, תוך שנה מכניסתה לתוקף של האמנה, תוכנית לאספקה לירדן של המים הנוספים המוזכרים לעיל. תוכנית זו תועבר לממשלות בהתאמה לדיון והחלטה. (נספח II - "נושאים הקשורים למים", סעיף I - "הקצאה", תת סעיף 3 - "מים נוספים").
שנים שישראל סבלה מגירעון מתמשך במים, או במילים אחרות, כמות המים הנצרכת הייתה גדולה יותר מכמות המים שנאגרה ממי גשמים. בשנת בצורת מחמיר המצב מכיוון שכמות המים במאגרי מים וכמות המים הזורמים בנהרות ובנחלים יורדת באופן משמעותי. למרות שנים בהם יש גשמים, עדיין קיים חשש מתגבר משנה לשנה, שהאוכלוסייה באזור גדלה בקצב מסחרור, דיונים פוליטיים על מקורות המים הקיימים נשמעים יותר ויותר, וישראל ורש"פ מנהלים מו"מ בעניין הזכויות למים באיו"ש וברצועה על אף שהלכה למעשה לרצועה שליטה מלאה על מאגרי המים שלה. לישראל יש שלושה מקורות מים שפירים עיקריים שתרומתם לתפוקה הכוללת במערכת הארצית התלת אגנית היא כדלקמן: 
  • אקוויפרי החוף - 27%.
  • אקוויפר ההר - 35%.
  • אגן הכנרת - 38%.
מהתבוננות בסה"כ הצריכה, כל אחד ממקורות המים מספק כ-25%. מתוך 25% הנותרים 20% מהמים מגיעים משכבות אקוויפר קטנות יותר ו-5% מגיעים מפרויקט שפדן העוסק בטיהור מי שופכין בגוש דן. בעקבות שאיבת יתר וזיהום מביוב נפגעה איכות מי אקוויפר החוף. ים הכנרת דורש מאזן רמת מים עדין, כלומר אם הרמה נמוכה מדי, יחלחלו אליו מים מלוחים ממקורות שכנים, אך אם רמת המים גבוהה מדי, ייתכנו שיטפונות. מבחינה זו אקוויפר ההר נמצא במצב הטוב ביותר. אקוויפר זה הוא גם בעל חשיבות פוליטית מֵרבּית כפי שכבר הספקנו לקרוא. לפני 1967 השתמשה ישראל ב-95% מהמים האלה, ואילו הערבים השמשו ב-5% בלבד. מאז מלחמת ששת הימים הוכפל  פי 3 שיעור המים המגיע לערביי איו"ש . למרות זאת, עדיין דורשים ערביי האזור בהיפוך הפרופורציות. לטענתם, בשל מיקום האקוויפר באיו"ש, יש להעבירו לשליטה מלאה של רש"פ. כחלק מהתעמולה הפוליטית נגד ישראל, ממשיכים הם ללא הרף להאשים את ישראל ב"גניבת" מימיהם, בה-בשעה שישראל רוצה להמשיך ולפקח על חלק הארי של המים. טענת ערביי איו"ש מתבססת על כך שאקוויפר ההר ממוקם בחלקו באיו"ש. רוב המים מופקים על ידי ישראל, לעומת זאת, הם נלקחים מהחלק שנמצא בתוך הקו הירוק. עם זאת, רש"פ טוענת שהמים צריכים להיות בשליטתה. לעומתה, טוענת ישראל כי יש לה זכות למים בהתבסס על השימוש הקודם שלה, השקעתה בפיתוח ובשל העובדה שהמים זורמים בתוך הקו הירוק באופן טבעי. סוגיית המים משפיע בצורה ברורה על הכלכלה והביטחון של ישראל. אחת הסכנות הבולטות היא ששאיבת מים באיו"ש ע"י תושבי רש"פ, שממילא אינה תחת פיקוח, תגיע למימדים כאלה, שלא ניתן יהי לשבו יותר מים בישראל. ערביי איו"ש דרשו גם זכות להרחבת הסקטור החקלאי בשטחם ושימוש באותם מקורות המים המוגבלים, חרף קביעת מבקר המדינה, שאין המים מספיקים להרחבת התוצרת החקלאית של מדינת ישראל. בינתיים רשויות המים הפלסטיניות מדברות על איבוד לא פחות מחמישים אחוז של מים מקומיים עקב התיישנות מערכות אספקת מים ועקב איבוד האפקטיביות כתוצאה מכך. האיכות הירודה של מתקני רש"פ לטיפול במים, ניהול כושל, הזנחה והעדיפות הנמוכה בנושאים סביבתיים - מגבירים את הסבירות לזיהום האקוויפר ולהפחתה באיכותו אולי עד לנקודה שבה אין המים ראויים לשתייה. הדילמה העומדת בפני הרש"פ חמורה עוד יותר ברצועת עזה: זיהומו ומליחותו כמעט אינם מאפשרים להשתמש באקוויפר היחיד שברצועה. כמות המים שמדינת ישראל התחייבה לספק לאיו"ש, מוגדרת בהסכמי אוסלו, וישראל מילאה את כל התחייבויותיה במסגרת זו. יתר על כן ארה"ב הסכימה לממן קו צינורות להובלת מים ממפעל התפלת המים הישראלי באשקלון לרצועת עזה. מדינת ישראל תוכל להבטיח את עתיד מימיה באמצעות שמירה על שליטה על שלושת אזורי איו"ש המהווים 20% מאדמותיה. אמנם הלחץ מצד הקהילה הבינלאומית ותנופת תהליך השלום עלולים לאלץ את מדינת ישראל לוותר על השטחים האלה בחלקם או במלואם. אם ישראל תוותר על שליטה באקוויפר ההר, כשמשתמעים מההצעות שנעשו עד כה, יהיה תלוי האקוויפר ברצונו הטוב של הפלסטינים להגן על איכות המים ועל מנת להבטיח שישראל תמשיך לקבל מספיק מים על מנת לענות על הצרכיה. הסכנה לישראל היא שגם אם יש לו תהיה למדינה הפלסטינית עתידית כוונות שלום אמיתיות, יכול הדבר להפחית באופן משמעותי את המים הזמינים לישראל בגלל הצורך לספק את צורכי אוכלוסייתה. כפי הנראה, הקידוח הפלסטיני הבלתי מורשה של בארות באיו"ש השפיע על האיכות האקוויפר. ללא כל מקור מים אחר יתפתו הפלסטינים לשאוב יותר מאקוויפר כדי לענות על צורכיהם ההולכים וגדלים ובסופו של דבר עלולים הם להציף אותו במי ים. ישראל לא תוכל לעשות דבר לעצור אותם. על פי הסכמי אוסלו, זכאים ערביי איו"ש ל-23.6 מיליון סנטימטר מעוקב של מים בשנה, אבל הלכה למעשה שואבים, בהסכמת ישראל, 70 מיליון. נוסף על כך, ישראל סיפקה מים נוספים לכפרים שסובלים ממחסור במים. ב-2010 לבדה, אושרו ע"י ישראל 37 פרויקטים בתחום המים באיו"ש. מדי פעם, ישראל מואשמת במתן מים להתנחלויות על חשבון הפלסטינים; עם זאת, רוב היישובים הישראלים באזור מקבלים המים שלהם משטח ישראלולא מאיו"ש. המים מהווים גם נושא למו"מ הסורים. שר החוץ הסורי, פרוק א שארע הביע גם התבטאויות בנוגע לזכות המים של ישראל:
"למדינת ישראל אין זכות אפילו לטיפה אחת של מים באזור."
סוריה דורשת מישראל להחזיר את כל רמת הגולן ובמרמה מציעה שלום עמה. משמעות הדבר היא שישראל תתמודד עם בעיות הנוגעות לאיכות המים ולכמות המים שזורמת אל הכנרת מהשטח שבשליטה סורית. ג'וייס סטאר, מומחה לנושא מים, מסביר שממשלה ישראלית שתוותר על הגולן ללא אספקה מובטחת של מי הירמוך או של מספר מקורות אלטרנטיביים של מים, "תסכן מאוד" את האומה. בראשית המאה ה-21 נקטה ישראל צעדים לשיפור נושא המים ע"י תחילת בניית מפעלי התפלת מים גדולים, שאמורים היו לספק עד 2006 כרבע מצורכי המים במדינת ישראל. לפני המשבר עם טורקיה, הושג הסכם עמה, המתיר לישראל לייבא מים ממנה. ישראל הציעה לבנות מפעל התפלה בחדרה עבור הרש"פ, אבל הם דחו את הרעיון על הסף. 

מקורות:

סיכום


כפי שראינו, אין כל שחר לטענה כי ישראל מקיימת מדיניות של "אפרטהייד מים" כלפי ערביי איו"ש. ישראל מספקת לרש"פ מים פי כמה וכמה ממה שהתחייבה בהסכמי הביניים בשנות ה-90. השימוש במיתוסים הקשורים למים נועד למטרות פוליטיות בלבד שמטרתם לפגוע במדינת ישראל. כל אלה הדוגלים בהפצת המיתוס, פנינהם אינם מועדים לשלום אלא להחריף את הסכסוך ולהוסיף שמן למדורה שממילא כל כך רותחת. נושא המים מהווה תירוץ לרש"פ ולגורמים עוינים אחרים לפגוע בישראל. ישראל הציעה לרש"פ פרויקטים שונים לפיתוח האזור וכן לשפר את חיי התושבים הערבים, אך בכל הזדמנות סירבה רש"פ. אילו ישופרו חיי הערבים באיו"ש, לא תהיה להם עילה לפגוע בישראל. ככל שאיכות חייהם ירודה, כן מעצים ומתגבר הדחף שלהם להגר הנה או לפגוע באיכות חיינו בצורות שונות וקנאתם בנו מחריפה יותר ויותר. כמו כן, בהסברה הבינלאומית בהחלט לא נראית טוב לעין העובדה שהם חיים במשבר ולישראלים איכות חיים גבוהה. לאירופאים שהיו קולוניאליסטיים טבעי הדבר שהמעצמה השולטת על אוכלוסייה אחרת תשלוט במקורותיה ותפגע אוצרות הטבע שלה. לא קל לשכנע בעולם שקיימת בעיה רצינית בתרבות הערבית באזור שכן אינם מודעים לענייני השמירה על איכות הסביבה ושאין פיקוח ואכיפה תחת רש"פ. ישראל מטהרת את המים בצינורות לפני הגעתם לברזי השתייה, אך תהליך זה שגם כן הוצע לרש"פ נתקבל על ידה בסירוב מוחלט. מכאן מי השתייה שלהם אינם באיכות גבוהה כמו בישראל. אם תוותר ישראל על שליטתה באקוויפר ההר, כמוצע ע"י גורמים שונים, יהיה תלוי האקוויפר ברצונם הטוב של הפלסטינים, להגן על איכות המים. אם כן, על ישראל להבטיח כי תמשיך לקבל כמות מים העונה על צרכיה. הסכנה האורבת לה היא שגם אם  למדינה פלסטינית עתידית תהיינה כוונות שלום אמיתיות,  תופחת משמעותית כמות המים הזמינים שהיא צורכת בגלל הצורך לספק את צורכי אוכלוסייתה. כפי הנראה, הקידוח הפלסטיני הבלתי מורשה של בארות באיו"ש השפיע על איכות האקוויפר. ללא כל מקור מים אחר יתפתו הפלסטינים לשאוב יותר מאקוויפר כדי לענות על צורכיהם ההולכים וגדלים והתוצאה של שאיבת יתר עלולה,  בסופו של דבר, להציף את האקוויפר במי ים. ישראל לא תוכל לעשות דבר לעצור אותם. על פי הסכמי אוסלו, זכאים ערביי איו"ש ל-23.6 מיליון סנטימטר מעוקב של מים בשנה, אך למעשה שואבים הם, בהסכמת ישראל, 70 מיליון. נוסף על כך, ישראל סיפקה מים נוספים לכפרים שסובלים ממחסור במים. ב-2010 לבדה, אושרו ע"י ישראל 37 פרויקטים בתחום המים באיו"ש. מדי פעם, ישראל מואשמת במתן מים להתנחלויות על חשבון הפלסטינים; עם זאת, רוב היישובים הישראלים באזור מקבלים המים שלהם משטח ישראלולא מאיו"ש. נזכור שבעזה, על אף שישראל יצאה ממנה ב-2005 ולפי ההסכמים ישראל אינה מונעות זרימת מים עיליים או מי תהום לאקוויפר עזה, עדיין נשמעות טענת כזב נגד ישראל. לא רק הבעיה בתשתיות הגורמות להצפה באזור משחקות תפקיד רציני במסע ההכפשה, הרי כיצד ייתכן שהטיעון שישנם סכרים בשליטה ישראלית הגורמים להצפה כבר הופרך מספר פעמים ועדיין שומעים אנו את אותן הטענות בתקשורת העולמית. המקרה של עזה מהווה מוסר השכל למה שמחקה לנו כאשר תקום מדינה פלסטינית באיו"ש. כפי שבעולם נשמע שעזה נמצאת תחת מצור וכיצד ישראל פוגעת באיכות חייה, כך תושמענה טענות של ארגוני זכויות אדם למיניהם שממילא לא בודקים את העובדות וכפי שראינו אמנסטי, הארגון מפורסם ביותר בעולם לזכויות אדם, ממשיך להפיץ שקרים אנטי-ישראלים מבלי להציג שום בקיאות בנושא.יציאה מאיו"ש לא תפתור את הבעיה אלא אף תחריף אותה כי נאלץ להסתמך על מקורות מים מועטים יותר על התפלה, בעוד שבאיו"ש עקב מחסור באמצעים וסירוב רש"פ לקבל סיוע מישראל, יוטחו האשמים כבדות שבסופו של דבר תוביל את דעת הקהל העולמית לדחוף את ישראל למדינה דו לאומית שלכאורה תבטיח את שלום כל תושבי ארץ ישראל וכאן יבוא הקץ לציונות. הרעיון הפופולרי ביותר להקלת מחסור המים בישראל הוא התפלה. ב-2000 השיקה ישראל  תכנית אב להתפלה שחזתה הקמת סדרה של מפעלים לאורך חוף הים התיכון. הראשון נבנה באשקלון ב-2005. המפעל צפוי לספק כ-5% עד 6% מכלל צריכת המים של ישראל. ההתפלה אינה תרופת פלא. היא יכולה לשפר את בעיות המים של ישראל, אך מהסיבות הבאות לא לפתור אותן: המפעלים יקרים, זמן רב נדרש לבנות את המפעלים, יהיה צורך בשימוש רב אנרגיה ויהיה קשה לספק מים רבים ככל שתצטרך ישראל. מתקנים אלה הם יעדים מפתים למחבלים. למרות החששות כי מים יכולים להפוך לנקודת שבירה לסכסוך, בעשרות השנים האחרונות הצליחו  ישראל ושכנותיה דווקא לשתף פעולה בפתרון סכסוכי מים יותר מאשר בנושאים אחרים. יתר על כן, במו"מ בעבר ובתכניות השלום שהוצעו הוכח כי לא המים היו הגורם העיקרי לקביעת ויתורים טריטוריאליים. חששות אסטרטגיים, כלכליים, פוליטיים הם אשר היוו משקל רב יותר בחשבון מקבלי ההחלטות. מורכבות הנושא הובילה את שני הצדדים לדחות זמנית את פתרון בעיית חלוקת המים, אבל חייבים להגיע להסכם שימנע התלקחויות עתידיות בשל נושא זה.