יום רביעי, 1 בדצמבר 2021

מיתוס נס פך השמן - מדוע חוגגים שמונה ימים


יצירה זו נגזרת מ"חנוכייה עם סופגניות" שנוצר בידי YB13D, רישון CC.SA.4.0. יצירה זו תחת רישיון  CC.SA.4.0 נוצרה בידי יוני רייני.


לא הרבה אנשים יודעים, אך מתוך המקורות ההיסטוריים הסיבה לכך שחג החנוכה נחגג שמונה ימים הייתה שהמכבים רצו לכפר על כך שלא ניתן היה לחוג את סוכות ושמיני עצרת בשל הטומאה ששררה בו. על כך ניתן ללמוד מאגרת שנשלחה מהקהילה היהודית בירושלים ויהודה אל הקהילה היהודית במצרים לחוג את חג החנוכה שמונה ימים[1] ובה נאמר:

ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח.[2]

עוד במקורות נאמר:

ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה.[3]

כמו כן, קיים הסבר נוסף לפי מגילת תענית הוא שכאשר יהודה המכבי טיהר את בית המקדש ובנה מחדש את המזבח, הוא חגג את חג החנוכה במשך שמונה ימים כשם שחנוכת המשכן וחנוכת בית המקדש הראשון ארכו שמונה ימים. הסבר זה נרמז בכתוב:

ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודת בשמת לבבם... ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.[4]

לעומת זאת אגדת נס פך השמן איננה מוזכרת במקורות הראשוניים המציינים את חג החנוכה שהם ספרי מקבים, כתבי יוסף בן מתתיהו המשנה ומגילת תענית ואף לא בתוספת לתפילת חג החנוכה על הנסים. לראשונה, האגדה מסופרת בתלמוד הבבלי שם נאמר:

שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים[5]

לאחר מכן מופיע סיפור נס פך השמן בסכוליון למגילת תענית ובמגילת אנטיוכוס. לאור העובדה שמוצאים את הסיפור הזה בתקופה מאוחרת יחסית, תמוה מדוע התפשט הוא כה התפשט.

ניתן לתרץ זאת בהסברים היסטוריים שונים:[6]

  • החשמונאים, אשר נלחמו בבית סלבקוס הסורי (היוונים) ובמתייוונים, הם בעצמם התיוונו בחלוף זמן לא רב. יתר על כן, הם רדפו את הפרושים, אבותיהם הרוחניים של התנאים מחברי המשנה. כתוצאה מכך מחברי המשנה נמנעו מלהרבות בתיאורי מעשי הגבורה של המכבים.
  • המשנה נחתמה בשנת 200 לספירה, כלומר לאחר שלוש מרידות שהסבו אסון כבד על העם היהודי. המרד הראשון הביא לחורבן בית המקדש; המרד השני היה מרד הגלויות / התפוצות בקירנאיקה, בקפריסין ובאלכסנדריה כלפי הקיסר הרומי טראיאינוס, והמרד השלישי, מרד בר כוכבא בתקופת שלטונו של אדריאנוס. המרד הגדול הזה גרם אבדות כבדות מנשוא בנפש ולמכירת היהודים כעבדים. במידה רבה, המרד הגדול חיסל את העצמאות היהודית בארץ ישראל.  לנוכח האבדון הנ"ל, חז"ל נמנעו מתאר מעשי גבורה, כדי לא לעורר תקוות משיחיות בקרב עם ישראל. נטייתם זאת נמשכה בעת חתימת המשנה וחיבור התלמוד. וכך המירו את נס הניצחון הצבאי של החשמונאים בנס פח השמן.
  • זיכרון הגבורה של המכבים בשנות החשמונאים (167-160 לפני הספירה) והעצמאות הלאומית היהודית שחלה בעקבותיו, הלך והתעמעם. מנגד, חז"ל חשו צורך לבסס ולחזק את האמונה בכוחו של אלוהים.

לסיום, אגדת נס פך השמן השתרשה במסורת היהודית והולידה מנהגי חג שונים, כגון: הדלקת נרות החנוכייה, מאכלי שמן זית כגון סופגניות ולביבות וכולי.



[1] מקבים ב, פרק א, פס' א-י.

[2] שם, פס' כא-כב.

[3] שם, פרק י, פס' ח-ט.

[4] מקבים א, פרק ד, פס נד,נז.

[5] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, ב:י'.

[6] ספרן, י' הנס של חנוכה, עלי מועד מחשבות לחנוכה תשס"ג, נובמבר 2002, בהוצאת המרכז לחקר מועדי ישראל מכללת בית ברל.

יום שישי, 29 באוקטובר 2021

מוחמד שריף אל פארוקי: "הערבים יסכימו לאמנה עם צרפת, שתעניק לה מונופול על כל מפעל בזיכיון בסוריה ובארץ ישראל" (20 בנובמבר 1915)

 

סגן מוחמד שריף אל-פארוקי (محمد شريف الفاروقي 1920-1891) נחשב לאחת הדמויות המרכזיות שהשתתפו במשא ומתן בין הבריטים לשריפים והמתקוממים הערבים במלחמת העולם הראשונה. חרף זאת אל-פארוקי איננו מאוזכר תדיר במחקרים היסטוריים רבים שעוסקים בקשרי המורדים הערבים והבריטים. מנגד, החוקרים מסתמכים בעיקר על איגרות מקמהון-חוסיין (1916-1915). כתוצאה מכך עולה תמונה חלקית בלבד של הבטחות שני הצדדים ובעקבותיה צצו מיתוסים שאין להם אחיזה במציאות. שניים מתוכם הם המיתוסים הבאים:

    א. בריטניה הבטיחה את ארץ ישראל לערבים.
    ב. האוכלוסייה הערבית עות'מאנית לחמה לצד הבריטים במלחמת העולם הראשונה.

ב-1920 נהרג אל-פארוקי בכביש בעיראק במהלך פשיטה שבטית.


תהליכים שהובילו לניהול המשא ומתן בין השריף לבריטים בתיווכו של אל-פארוקי

יום שבת, 9 באוקטובר 2021

יוני רייני – היסטוריון וחוקר

יוני רייני הוא חוקר, מרצה במרכז הבינלאומי לדיפלומטיה ציבורית ולהסברה ישראלית, איש הסברה ויועץ הסברה פרו ישראלית לגורמי הסברה מקצועיים. בעבר היה חוקר בכיר ב’פורום קדם למזרחנות והסברה’ וכיום פועל באופן עצמאי. חיבר מאמרים שעניינם היסטוריה של המזרח התיכון ושבירת מיתוסים המתייחסים לסכסוך הישראלי ערבי. מאמריו פורסמו באתרי חדשות, בכללם CIJnews, ניוזדסק ישראל ובאתר שלו ׳ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות׳.

יוני רייני הוא בנם של פרופ’ אנסון רייני, ממובילי חוקרי ארץ ישראל בארץ ובעולם, ופרופ’ ציפורה כוכבי רייני שבין היתר תרגמה את מכתבי אל עמארנה האכדיים וחיברה את הביוגרפיה של הסופרת נעמי פרנקל. הנושאים שרייני עוסק בהם:

  • זכויות העם היהודי על יהודה ושומרון והבנייה ביישובים באזור
  • היחסים בין הנאצים והעולם המוסלמי במלחמת העולם השנייה
  • ארץ ישראל במאה התשע-עשרה
  • ארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה; ארץ ישראל בתקופת המנדט
  • תהליך השלום
  • מלחמות ישראל
  • חוקים בינלאומיים הנוגעים לישראל
  • האיום הדמוגרפי
  • זכויות אדם ביהודה ושומרון
  • היווצרות הלאומיות הפלסטינית
  • המסתננים מאפריקה
  • ביקורות על הגורמים הקיצוניים בימין ובשמאל הישראליים




תרומתו למחקר ולהסברה בארץ

רייני היה הראשון בארץ שחשף לפני הקהל הישראלי את תופעת ייבוא הקטינות ממצרים אל רצועת עזה דרך המנהרות ומכירתן ככלות או כשפחות מין למבוגרים עזתים, בספרו האומנם עזה כבושה ונצורה. כמו כן, היה הראשון בארץ שפרסם מחקר מקיף על תופעת המסתננים מאפריקה לישראל ועל ההשלכות על המצב בישראל בספרו מסתננים עלייך ישראל. ב-2017 חשף לראשונה לפני הקהל בישראל את החג שלא נחגג: כ"ו ביוני 1945. ביום היסטורי זה התחייב האו"ם להכיר בזכות העם היהודי למדינה יהודית על כל שטחי ארץ ישראל הכוללים את יהודה ושומרון. רייני מדגיש כי עלינו לציין את כ"ו ביוני 1945, ולא את כ"ט בנובמבר 1947 מאחר שההצעה שהועלתה באו"ם בתאריך זה, בדבר חלוקת ארץ ישראל בין ערבים ליהודים, היא נטולת תוקף משפטי.

נוסף על כך, רייני הוא חוקר מוביל בארץ בתחום יחסי העולם המוסלמי והנאצים במהלך עידן הרייך השלישי. מחקר זה כולל את פעולתו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני בתקופת השואה, התפשטות הנאציזם בקרב העולם המוסלמי במזרח התיכון ובפרט בארץ ישראל.

הכרה בעבודתו המחקרית

בן-דרור ימיני, ממובילי העיתונאים בארץ וחתן פרס מפעל חיים, כתב על ספרו האחרון:

ספר חדש ומרתק, "תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה", של יוני רייני, כולל גילויים חדשים גם בהקשר זה. (ידיעות אחרונות 2.7.2021)


שנה קודם לכן הזכיר ימיני את יוני רייני לצד חוקרים בעלי שם מוכרים בעולם בתחום יחסי העולם המוסלמי והנאצים. 

על מחקרו   האומנם עזה כבושה ונצורה כתב ד"ר רפאל בוכניק, עמית מחקר במרכז בגין סאדאת ואלוף משנה בדימוס ששירת באמ"ן, "יוזמה ראויה לחיקוי" (News1 מחלקה ראשונה 22.3.2017).

יום רביעי, 29 בספטמבר 2021

צרפת חתמה על הסכם עם טורקיה וגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה

This work, is a derivative of "The greater imperial coat of arms of Germany and its emperor" by Ssolbergj, used under CC BY-SA 3.0. This image is licensed under CC BY-SA 3.0 by Yoni Rainey.

תקציר: ב-1914 ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה לצרפת הסכם עם טורקיה ועם גרמניה. הסכם זה לא רק ביסס את מעמדה של צרפת במזרח התיכון, אלא גם מנע מהבריטים להחליט החלטות בלעדיות על עתיד השטחים העות'מאניים. כלומר בימי מלחמת העולם הראשונה לא יכלה בריטניה להחליט החלטה חד צדדית לתמוך ביישוב העברי בארץ ישראל או למסור את הארץ לידי שלטון ערבי, בלא להיוועץ תחילה עם בעלות הברית. כל הכרעה בדבר מעמדה של טריטוריה שהייתה שייכת לאימפריה הטורקית, לרבות ארץ ישראל, לא יכלה להתקבל ללא אישורה של צרפת.

כאשר דנים בתהליכים השונים שהחלו במזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, חשוב להבין את ההשפעה הרחבה שהייתה לצרפת על ההחלטות השונות, בכללן המשא ומתן שנערך בין הבריטים לבין השריפים (1916-1915); הסכם סייק פיקו (1916) וההכרה בזכויות היהודים בארץ ישראל שצוינה בהצהרת קמבון ובהצהרת בלפור שיצאו ב-1917. לטענת היסטוריונים רבים, ההכרה בזכויות היהודים על מולדתם בזמן מלחמת העולם הראשונה ניתנה הודות לבריטניה בלבד. הם מוסיפים שהכרה זו הוענקה ליהודים רק משום שסייעו לבריטניה בזמן המלחמה ובתמורה לתמיכה ציונית רחבה פרסמה בריטניה את הצהרת בלפור.  דא עקא, גישתם שגויה מיסודה.

המציאות היא, שהחלטה חד צדדית בזמן מלחמת העולם הראשונה לתמוך ביישוב העברי בארץ ישראל או למסור את הארץ לידי שלטון ערבי, לא הייתה אפשרית בלא היוועצות מוקדמת בבעלות הברית. כל הכרעה בדבר מעמדה של טריטוריה שהייתה שייכת לאימפריה הטורקית, לרבות ארץ ישראל, לא יכלה להתקבל ללא אישורה של צרפת. מראשית 1915 ועד סוף דצמבר של אותה שנה לא הייתה מוכנה צרפת לוותר בקלות על מעמד הבכורה שלה בארץ ישראל.

ואכן, בריטניה פרסמה את הצהרת בלפור רק לאחר שמילאה את מחויבותה להתייעץ בנושא זה עם ארצות הברית, עם צרפת ועם יתר בעלות בריתה.[1] הדברים הבאים מבהירים עד כמה חשובה הייתה דעתה של צרפת. ב-17 בפברואר 1915 הבריק שר החוץ הבריטי, סר אדוארד גריי לנציב הבריטי במצרים, סגן אלוף סר הנרי מקמהון חד וחלק:

שגריר צרפת שוחח עמי על תעמולה במצרים למען סיפוח סוריה. בנקודה זאת קיימת בצרפת רגישות רבה מאוד, ועליך לעשות ככל יכולתך כדי למנוע כל תנועה בכיוון זה, אפילו בקשר לאלכסנדרטה או למקומות בקרב סוריה [דוגמת חיפה או עכו]. הבטחנו לשתף את הצרפתים אם ננקוט פעולות צביות של ממש באותו אזור.[2]

גריי שגילה רגישות רבה לתביעותיה היקרות של צרפת מסר לשגריר בריטניה בצרפת לורד פרנסיס ברטי "היטב יודע אני את תחושות צרפת כלפי סוריה, ואין לנו שום כוונה להתעלם מהן".[3] ב-23 בנובמבר 1915 נפגשו בלונדון נציג משרד החוץ הצרפתי, פרנסואה ז'ורז'-פּיקוֹ, עם הנציג הבריטי סר ארתור ניקולסון ומשלחתו. בפגישה זאת הביעה צרפת את מידת הנוקשות ונחישות הדעת שלה בענייני סוריה רבתי (הכוללת את רכסי הרי הטאורוס בצפון, דיארבקיר, מוסול, כרכוך ודיר אל זור שעל הפרת במזרח וגבול מצרים בדרום). לדברי צרפת, סוריה רבתי היא נחלה צרפתית בלעדית.[4] מאלף עוד יותר התזכיר שנכתב בידי גריי ב-27 בנובמבר 1915:

הבהרתי לפיקו כי אין לנו כוונות בסוריה, ולא נבטיח דבר הנוגע לה לכל צד [היינו הערבים] אלא אם יסכימו הצרפתים.

לבריטניה היה חשוב לשמור על האינטרסים של צרפת מתוך שיקולים אסטרטגיים. גרמניה החלה לחזר בעקשנות אחר בעלות בריתה, רוסיה וצרפת. מסיבה זו התעורר חשש שארצות אלה יפנו גב לבריטניה. עצם קיומה של אפשרות זו היה מותנה בתוצאות המלחמה. על כך ניתן ללמוד היטב ממזכר שהפיץ גריי בין חברי ועדת המלחמה:

[צרפת, רוסיה וגרמניה] יכולות לחתום על שלום מחר בתנאים נוחים יחסית... לפיכך תלוי ביטחוננו בבעלות בריתנו, יותר מכפי שהן תלויות בנו. מסקנתי היא שעלינו להצטנע בשיחותינו עם בעלות הברית... [ו]אם לא נצליח לשכנען בנימוקים ובהשפעה, שומה עלינו להיזהר מאוד שלא להשתמש באיומים או בלחצים העלולים להשניא אותנו על בעלות בריתנו.[5]

חששותיה של בריטניה הגדולה לא היו נטולות כל יסוד. ב-15 בפברואר 1914, כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, חתמה צרפת, בראשי תיבות, עם גרמניה על הסכם שהעניק ביטוי רשמי רב למעמדה של צרפת בסוריה.[6] ב-10 באפריל של אותה שנה חתמה צרפת על הסכם נוסף עם טורקיה שחיזק את מעמדה.[7] ההסכם העניק לצרפת יד חופשית בסוריה המרכזית והדרומית, לרבות בארץ ישראל. בתמורה להלוואה נכבדה שהלוותה צרפת לטורקיה, העניק השער העליון (ממשלת טורקיה) לצרפת היתרים מרחיקי לכת לבניית נמלים בחיפה וביפו שבארץ ישראל ובטריפולי שבמחוז ביירות, וכן לפיתוח נוסף של רשת מסילות הברזל הסורית, לרבות הארכתה דרומה עד למסילת הברזל בין יפו וירושלים, שהייתה בבעלות צרפתית. מסיבה זו, היה ברור לבריטים שהצרפתים יעמדו על "זכויותיהם שנרכשו", בעת שניהלו את המשא ומתן עימם על עתידה של האימפריה העוֹתְ'מָאנִית.[8] ההיסטוריון ארנולד ג' טוינבי כתב ב-1915 ש"מסילות הברזל והמיסיונים הצרפתיים הצליחו להפוך את סוריה לגרורה של צרפת"[9] וב-1917 הוסיף:

בכל רחבי סוריה יש בתי ספר צרפתיים, דתיים, חילוניים ויהודיים. ביירות ודמשק, נוצרים ומוסלמים – משום שיש יותר סובלנות דתית בסוריה מאשר ברוב מדינות המזרח הקרוב – שבויים באותה מידה בקסמי הציוויליזציה הצרפתית; וצרפת היא המעצמה הכלכלית הראשית בארץ.[10]

 

סיכום

דרך התבוננות בתמונה הכללית של התהליכים שחלו במהלך מלחמת העולם הראשונה ניתן לגשר על סתירות רבות שצצו, לכאורה, בתיאורי יחסי בריטניה היהודים והערבים. בניגוד לטענתם של היסטוריונים רבים, בריטניה לא יכלה לפעול על דעת עצמה במזרח התיכון. היא הייתה נתונה להתחייבויות לבעלת בריתה צרפת ולאחר מכן גם לארצות הברית. גם כשפתחו במשא ומתן עם חוסיין, השריף של מכה, על עתיד השטחים של טורקיה וגם כשיצאו בהצהרת בלפור למען הציונים ידעו הבריטים היטב שכל פעולותיהם חייבות לעמוד בכפוף להסכמים ולאינטרסים הצרפתיים. לכן, בשעה שיצאה צרפת עם הצהרת קמבון (4 ביוני 1917) המכירה בזכויות היהודים על ארצם, ניתן לבריטים מעין אור ירוק לצאת בהצהרה משלהם. עובדות אלו ואחרות שומטות מידיהם של היסטוריונים אנטי-ציוניים את האפשרות לטעון שזכות היהודים הייתה נתונה למרות בריטית ובידי בריטניה הייתה היכולת להחליט החלטות משלה על ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. כמו כן, גם הצהרת בלפור –  ההכרה בזכויות היהודים כריבון בארץ ישראל וכעם הזכאי לארץ לאום משלו –לא הוכרזה על דעת בריטניה בלבד, אלא נתמכה בידי שאר המעצמות לרבות צרפת טרם פרסומה.


[1] רייני, יוני (2017). הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה״פלסטיני״. ישראל: יוני רייני. עמ' 67; פרידמן, ישעיהו (2004). מיתוס של כפל ההבטחות: בריטניה, הערבים והציונות. קריית שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל. עמ' 85.

[2] פרידמן, ישעיהו (1987). שאלת ארץ ישראל בשנים 1918-1914. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. עמ' 124.

[3] פרידמן, (2004), עמ' 86.

[4] פרידמן (1987), עמ' 126.

פיקו היה דיפלומט מקצועי ובעל ניסיון עשיר בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. הוא מצטייר כאדם קשה וחריף במשא ומתן מול הבריטים. עמדתו הייתה חסרת פשרות וטען בתוקף שסוריה רבתי היא מושבה צרפתית לכל דבר. הוא הדגיש ששום ממשלה צרפתית לא תסכים לוותר על השליטה בסוריה.

סר ארתור ניקולסון עמד בראש המשלחת הבריטית במשא ומתן עם פיקו. בקרב אנשי המשלחת נמנו סר ג' קלרק, א' ויקלי (משרד החוץ), האלוף צ'' א' קלוול סגן אלוף א' צ'' פרקר (משרד המלחמה), סר ט' הולדרנס וסר הירצל (משרד החוץ לענייני הודו) .

[5] פרידמן, (2004), עמ' 87-86.

[6] Gooch, G. P. & H.W.V. Temperley, eds., (1938). British documents on the origins of the War, 1898-1914. Vol. X London, H.M.S.O. no. 201, p. 325-329.

[7] Ibid, p. 367-368.

[8] פרידמן (2004), עמ' 64; Ibid.

[9] Toynbee, Arnold J. (1915). Nationality and the war. London: J.M. Dent. p. 446.

[10] Toynbee, Arnold J. (1915). Turkey: a past and a future. London: Hodder and Stoughton. p. 58.

יום שלישי, 28 בספטמבר 2021

האמנם היטלר לא לחץ את ידו של המופתי?

תקציר: בקרב חוקרים רבים וברחבי הרשת נפוץ המיתוס שהיטלר לא לחץ את ידו של המופתי כי ראה בערבים גזע נחות בשל היותם שמיים. שתי הטענות הללו חסרות שחר. ממצאים ארכיוניים מפריכים אותן.

חוקרים רבים העוסקים בתחום השואה מפיצים מידע כוזב. לטענתם, היטלר לא לחץ את ידו של המופתי משום שראה בערבים גזע נחות בשל היותם שמיים.[1] הטיעון הזה טומן בחובו שני מיתוסים חסרי שחר:

  • היטלר לא לחץ את ידו של המופתי.
  • היטלר ראה בערבים שווי ערך ליהודים משום שהם נמנים עם הגזע השמי.
התמונה שלפנינו הלקוחה מתוך הארכיון הגרמני מעידה על לחיצת יד בין הפיהרר למופתי הגדול, מפריכה את הקביעה הראשונה. (לסרטון הפגישה המלא)

Credit: Bundesarchiv Filmarchiv. Taken from video HAJJ AMIN AL-HUSAYNI MEETS HITLER. (fair use)

הפרכת הטענה השנייה הקובעת שהיטלר ראה בערבים גזע נחות בשל היותם שמיים מופרכת לאור העובדה ההיסטורית הבאה:

  1. ב-22 באוגוסט 1935 , במהלך הישיבה הראשית במשרד הכלכלה של הרייך - כחודש לפני פרסום חוקי נירנברג - הורה משרד התעמולה לעיתונות להימנע מהשימוש במונחים 'אנטישמי' או 'אנטישמיות' ולהמירם במונחים, כגון 'אנטי יהודיות' להדגשת המאבק ביהודים ולא בשמיים בכללם:[2]

  2. ב-1936 הבהיר ה'משרד למדיניות הגזע של המפלגה הנציונל סוציאליסטית' שחוקי הגזע אפשרו נישואים בין ערבים, איראנים וטורקים "וכמותם בני עמים אירופאים לא יהודים" לבין "גרמנייה לא יהודייה", כלומר, חוקי הגזע אפשרו נישואין בין "אזרח בעל דם גרמני ואזרחית גרמנית לבין מצרים לא יהודים... בתנאי שלאהוב לא היה דם זר".[3]
  3. ב-4 בדצמבר 1937 פרסם ביטאון המפלגה הנאצית פלקישר באובכטר (Völkischer Beobachter) מאמר לפיו הערבים הם בעלי דם ארי. הם בני תערובת של ארמנים וצ'רקסים.[4]
  4. ב-1941 זכו הערבים בתואר 'ארים לשם כבוד'על רקע זכיית הערבים בתואר 'ארים לשם כבוד' בראשית נובמבר 1941, יוער כי היטלר הדגיש את היסוד הארי בדמם באמירה: ”פה ושם נתקלים בערבים ששיערם בלונדיני ועיניהם כחולות. אלה הם צאצאיהם של הוונדלים שכבשו את צפון אפריקה. כך גם בקסטיליה, גם בקרואטיה. דם לא נעלם!”.[5]
  5. ב-1942 חזרו היטלר ורוזנברג על דרישתם מהתעמלנים הגרמנים, להמיר את המונח ‘אנטישמיות’ במונח ‘אנטי יהודיות’.[6]
  6. במהלך המשפט שנערך לאייכמן בירושלים ב-1961 , מסר הנאשם את עמדת גרמניה ביחס למעמד הערבים במסגרת תורת הגזע של היטלר:

ש': תיאוריה זו הקימה גם ארים סוג ב', כמו סלבים, בעוד ארים 'סוג א' בלבד השתייכו ל'גזע העליון'. לאיזה גזע השתייך המופתי?

 ת': מנקודת ראות קיצונית, לגזע השמי. לכן לא השתמשו בביטוי 'אנטישמי', אלא ב'אנטי יהודי'...

ש': אבל לא ננקטו צעדים נגד הערבים על רקע גזעי? כלומר, כשהפוליטיקה הייתה חשובה יותר, אפשר היה לשכוח את הרקע הגזעי של הערבים?

ת': הערבים לא נכללו בקטגוריה שעליה יבוצעו סנקציות.[7]
[הדגשות שלי, י”ר]

 

על גישת הנאציזם לעמי האסלאם ראו דיון מקיף בספריי הצד הנסתר של השואה והנאציזם, תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה ושואה, נאציזם ואסלאם קיצוני

  


[1] Von Jan Friedman, “New Research Taints Image of Desert Fox Rommel, Der Spiegel, (May 23, 2007;  The jewish virtual library. The Mufti and the Führer (November 1941).

[2] רייני, יוני (2020). הצד הנסתר של השואה והנאציזם: הרהורי היטלר ועוזריו על היהדות, הנצרות, האסלאם ועמי האסלאם לצד מעורבותו של המופתי הגדול. ישראל: יוני רייני. עמ' 202; רייני, יוני (2021). תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה. ישראל: יוני רייני. עמ' 234; 

Bohrmann, H. ; Toepser-Ziegert, G. ; Germany. Reichsministerium für Volksaufklärung und Propaganda (1987). NS-Presseanweisungen der Vorkriegszeit : Edition und Dokumentation. 3, (2). Munchen : K. G. Saur. p. 522.

[3] רייני (2020), עמ' 225-190; רייני (2021), עמ' 244;

Herf, Jeffrey. (2009). Nazi Propaganda for the Arab World. Yale University Press. pp. 17-24; Motadel, David (2014). Islam and Nazi Germany’s war. Cambridge, Massachusetts ; London, England : The Belknap Press of Harvard University Press. pp. 56-58.

[4] רייני, יוני (2021), עמ' 244, 402-401.

[5] רייני (2019). שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם. ישראל: יוני רייני.  עמ' 107-106, 116-115; רייני (2020), עמ' 225-224, 357; רייני (2021), עמ' 244;

Bauer, Y. (1982). A history of the Holocaust. New York : F. Watts. p. 44.

[6] רייני (2020), עמ' 47; רייני (2021), עמ' 244.

[7] רייני (2020), עמ' 213, 227; רייני (2021), עמ' 261.