המעמד הנשגב של האסלאם הקיצוני והגזע הערבי בתורת הגזע הנאצית

"Creative Commons Adolf Hitler" by Bundesarchiv, Bild 183-S33882 / CC-BY-SA 3.0

"Creative Commons Bosnische SS-Freiwillige beim Gebet" by Bundesarchiv, Bild 146-1977-137-20 / Falkowski / CC-BY-SA 3.0

הקדמה

אחת השאלות המטרידות רבים היא כיצד שיתפו הנאצים פעולה עם הערבים על אף שייכותם לגזע השמי. הרי לפי תורת הגזע הנאצית השמים הנם גזע נחות שיש להשמידו. שורש הסוגיה טמון במונח "אנטישמיות", דהיינו נגד העם השמי. להבנת התופעה נבדוק תחילה מה משמעות המונח והאם שימושו אכן מתייחס גם לעולם הערבי. וילהלם מאר הוא שהטביע את המונח ב- 1879 בגרמניה בהתייחסו להצהרות אנטי-יהודיות. מטרתו הייתה להעניק לשנאת יהודים מונח 'מדעי'. מאז מקובל ש"אנטישמיות" פירושה שנאת העם היהודי.  ואכן, במילונים (כגון אוקספורד) האנטישמיות מוגדרת כ"תיאוריה, פעולה או פרקטיקה המופנות כנגד היהודים, וכ"עוינות כלפי היהודים כקבוצת מיעוט דתית או גזעית, לעתים קרובות מלווה באפליה חברתית, כלכלית ופוליטית." לכן הטענה שערבים בתור "שמיים" אינם יכולים להיות אנטישמים, היא אך ורק עיוות סמנטי, המתעלם מהמציאות של אפליה ושל עוינות מצד הערבים כלפי היהודים. כמו כל עם אחר הערבים אכן יכולים להיות אנטישמיים. רבים מאמינים כי היטלר ראה בערבים כגזע נחות (כמו היהודים) וכי למטרות פוליטיות בלבד קיים מערכת יחסים עם דמויות מוסלמיות שונות, אך למעשה, התכוון להשמידם עם שאר בני הגזע השמי. במהלך פגישה עם משלחת של אישים ערבים מכובדים, למד היטלר כיצד האסלאם הניע את הח'ליפת האומיית במהלך הפלישה האסלאמית של גאליה ומסיבה זו שוכנע ש"אז היה היום העולם מוסלמי" אילו הצליח המשטר הערבי לעמוד מול צרפת במהלך הקרב טורס. יתרה מזאת אמר ש"בסופו של דבר לא הערבים, אלא גרמנים שהתאסלמו יכלו לעמוד בראש האימפריה מוסלמית זו". יש שהסיקו ממשפט זה כי בעקבות הנחיתות הגזעית של הערבים לא עלה בידם להתמודד עם האקלים והתנאים של הארץ לטווח ארוך, ועל כן לא יכלו להפוך לילידיה. היטלר לא הסתפק בהבעת הערצה למסורת הצבאית המוסלמית, הוא הורה להימלר ליזום את חטיבות ה-SS המוסלמיות כחלק מהמדיניות. בנאומיו, איזכר היטלר בחום את התרבות המוסלמית ואף הצהיר ש"עמי האסלאם תמיד יהיו יותר קרובים אלינו מאשר, למשל, צרפת". הערבים נמנים עם עמי האסלאם ונראה כי היטלר רואה בהם קרובים יותר לגרמנים מאשר עמים אריים אחרים כגון צרפת. הצהרה נוספת שלו הייתה "הדת המוסלמית גם תואמת לנו הרבה יותר מאשר הנצרות. למה צריכה להיות הנצרות עם שפלות הרוח ורַכרוּכִיוּתה". עוד טען ש"לו לא היה קרל מרטל מנצח בפואטייה [...] אז סביר לחלוטין שהיינו מומרים למוחמדניזם (אסלאם), הכת המאדירה את הגבורה ושפותחת את הרקיע השביעי ללוחם הנועז במיוחד. אז הגזעים הגרמניים היו כובשים את כל העולם". מנקודת ראותו של היטלר מנהיגי דתות המזרח, מנהיגים דתיים כדוגמת "קונפוציוס, בודהה ומוחמד הנם ספקים של מזון רוחני". קסם לו מאוד הרעיון שאילו ניצחו הערבים והברברים בקרב הטורס במאה השמינית לספירה, היו הגרמנים יורשים דת שהאמינה בהפצת  תורתו של מוחמד באמצעות החרב ובהכפפתה על כל האומות. "אמונה כזאת מתאימה באופן מושלם לאופי הגרמני". ואמנם, מהראיות הנפוצות ברור כי היטלר היה מעריץ נלהב של דת האסלאם. אך עדיין אין זה עונה על השאלה הנוגעת ליחסו לגזע הערבי. האם הם שמיים כמו היהודים או בעלי מעמד אחר. אם כן, מהו?

סילופיו המטעים של פרופ' גילברט אשקאר

"Creative Commons prof. Gilbert Achcar in ABF-husetr in Stockholm, Sweden. Sept 3 2014"

 by Tiq is licensed under CC BY 4.0

גילברט אשקאר (ערבית: جلبير الأشقر; נולד ב -1951) הוא אקדמי, סופר לבנוני, פעיל סוציאליסטי ואנטי-מלחמתי. הוא חי בלבנון עד שעבר לצרפת בשנת 1983. באוניברסיטת פריז VIII לימד פוליטיקה ויחסים בינלאומיים  עד שנת 2003. בשנה זו קיבל מעמד במרכז בלוך מארק בברלין. במרץ 2011 כתב מאמר ל-ZNet שעורר ויכוח בתוך השמאל הבינלאומי על העמדה כלפי התערבות הקואליציה בלוב מטעמים הומניטריים. במרץ 2013  תמך בקמפיין של במאי קולנוע, קן לואץ', ופעילה קייט הדסון למפלגת השמאל החדשה בבריטניה. הוא אף חיבר ספר עם נועם חומסקי בנוגע למדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון בשנים 2007 ו-2008. על רקע התפיסה "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה" נסביר מי הוא שותפו של אשקאר לכתיבת הספר. דעותיו השמאלניות קיצוניות של נועם חומסקי גררו ביקורת רבה. "ביקורתו" על מדינת ישראל וכן על השפעת היהודים על ממשל ארה"ב הובילה לכך שהואשם באנטי-ישראליות ואף באנטישמיות. אותו אדם אשר עמו חיבר פרופ' אשקאר את הספר נפגש ב-11 במאי 2006  בביירות עם מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה ואמר כי הסיבות להחזקת הנשק של חזבאללה מוצדקות. במאי 2010, כאשר ניסה חומסקי לעבור דרך גשר אלנבי מירדן, בדרכו להרצאה באוניברסיטת ביר זית, נמנעה כניסתו לישראל. כשבוע לאחר מכן ביקר חומסקי בלבנון, ונפגש שם עם נציג חזבאללה בדרום לבנון - השייח נביל קאוק. חומסקי אף סינגר על בן-לאדן לאחר חיסולו בידי ארה"ב. במאמר שפרסם תקף את הממשל האמריקאי בטענה שהפעולה הפרה את החוק הבינלאומי. עוד טען כי פשעיו של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש "עולים במידה רבה על אלה של בן-לאדן". זאת ועוד, התנגד חומסקי לפיטוריו ולהרשעתו של רוברט פוריסון שהכחיש את קיומם של תאי הגזים בתקופת השואה. ניתן לקרוא וללמוד על דמותו ופעולתו של איש נתעב זה. מהדוגמאות המובאות כאן ניתן להסיק איזה מין טיפוס הוא פרופ' גילברט אשקאר. למעשה, השיטה של סלפני היסטוריה (ההיסטוריונים החדשים) היא לפנות לציבור הרחב שבד"כ בור בנושאים מסוימים ואף שבוי בקונספציות ובמיתוסים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות. ישנם מיתוסים נוספים שאותם טען אשקאר. בתוכנית דוקומנטרית על שיתוף הפעולה בין הנאצים למופתי בה התראיין נאמרו הדברים הבאים:

• אין שום הוכחה למעורבות המופתי בשליחת יהודים למחנות השמדה.
• אין שום הוכחה לפעולות יחידות ה-SS המוסלמיות נגד יהודים.

הטענה הראשונה הופרכה וניתן לקרוא עליה במאמר "מעורבותו המכרעת של המופתי בשליחתם של יהודים למחנות המוות" (הערת הכותב יוני רייני) בנוגע לטענה השנייה, כבר באינצקלופדיה על השואה נאמר כי יחידות ה-SS המוסלמיות שחטו יהודים ברומניה, בוסניה, קרואטיה ועוד. בבוסניה השמידו חיילי ה-SS המוסלמי כ-90% מהתושבים היהודים. במאמר זה נדון בעניין אחר אשר בו משתמש פרופ' אשקאר שוב באותה שיטה שהזכרנו, במטרה לסלף את העובדות ההיסטוריות. לטענתו הגרסה הגרמנית של "מיין קאמפף" מעמידה את הגזע הערבי כאחד הגזעים הנחותים ביותר של האנושות וסעיף זה לא נכלל בתרגומים לערבית של הספר. להלן נעמת את הדברים הנ"ל עם העובדות.

מקורות ומומחים עליהם מסתמך המאמר

אלברט שפר:

"Creative Commons Albert Speer" by Bundesarchiv, Bild 146II-277 / Binder / CC-BY-SA 3.0

ברתולד קונרד הרמן אלברט שְפֵּר (בגרמנית: Berthold Konrad Hermann Albert Speer;‏ 19 במרץ 1905 - 1 בספטמבר 1981) היה אדריכל גרמני ופושע מלחמה נאצי, מראשי משטרו של אדולף היטלר בגרמניה הנאצית. שפר היה האדריכל האישי של אדולף היטלר, ובין השניים התפתחה ידידות. שפר היה שותף בידיעה מלאה לכל פשעי המשטר שאותו שירת, כולל השואה. בספרו "בתוככי הרייך השלישי" מתואר יחסו האמיתי של היטלר לאסלאם ולגזע הערבי. בספרו מסביר שפר את הדברים הבאים:

היטלר התרשם רבות מפיסת ההיסטוריה שלמד ממשלחת של ערבים מכובדים...הפצת דת מוחמד באמצעות החרב ובהכפפתה על כל האומות לאמונה זו... אמונה זו הייתה מתאימה באופן מושלם לאופי הגרמני... היטלר בד"כ הסיק ספקולציה היסטורית זו באומרו: "אתה רואה, היה זה חוסר המזל שלנו שיש לנו את הדת הלא נכונה. מדוע אין לנו את דת היפנים הרואים בהקרבה למען המולדת כנעלה ביותר? גם הדת המוסלמית תואמת לנו הרבה יותר מאשר הנצרות. מדוע הייתה צריכה להיות הנצרות עם שפלות הרוח ורַכרוּכִיוּתה?"

מתוך:

• ויקיפדיה - אלברט שפר.

ג'ני לבל:

ג'ני לבל (Ženi Lebl ,Жени Лебл; ‏20 ביוני 1927 - 20 באוקטובר 2009) הייתה עיתונאית, סופרת, מתרגמת והיסטוריונית, חוקרת יהדות יוגוסלביה, ישראלית ילידת סרביה. לבל חקרה את תולדות יהודי יוגוסלביה וכתבה עשרות ספרים ומאמרים בעברית ובסרבו-קרואטית. על מחקרה ההיסטורי זכתה ב-26 פרסים בתחרויות אנונימיות של איגוד הקהילות היהודיות ביוגוסלביה. חלק ממחקריה נעשה במסגרת פעילות התאחדות עולי יוגוסלביה לשעבר והיא שימשה כעורכת ביטאון ההתאחדות. לבל גם עסקה בתרגום ספרות עברית לסרבו-קרואטית. תרגומיה פורסמו בכתבי עת ספרותיים בארצות יוגוסלביה לשעבר. לבל היא מחברת הספר "חאג' אמין וברלין" המתאר את פעילות המופתי באירופה בתקופת השואה. במאמרם של ד"ר רבקה שפק ליסק ושל שאול ברטל "אמין אל- חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים" השניים מציינים:

"המקור הטוב ביותר לפשעיו של המופתי הוא ספרה האמיץ של ג'ני לבל 'חאג' אמין וברלין'. היתרונות בספר זה שהוא כתב אשמה בולט נגד המופתי הן כאלה:

• בספר מובאים צילומים של מכתבים מקוריים לצד מקורות אחרים. 

• התיעוד בספר מבוסס ברובו על תיעוד גרמני ותרגום תעודות גרמניות ועיתונות גרמנית ויוגוסלבית.

סיפרה מנפץ בהחלט הרבה מיתוסים וביניהם מיתוס המתייחס ליחסו של היטלר לאסלאם, לגזע הערבי ולמונח "אנטישמיות".

מתוך:

• ויקיפדיה - ג'ני לבל.

יגאל כרמון:

יגאל כרמון (נולד ב-1946, ברומניה) הוא המייסד והנשיא של מכון המחקר ממרי שבוושינגטון. אל"ם במיל', ולשעבר יועץ לענייני לחימה בטרור לשלושה מראשי ממשלת ישראל וראש המנהל האזרחי בפועל, ביהודה ושומרון וחבל עזה. בהיותו בן 22 שירת בצבא בעיקר באמ"ן, אך גם במוסד. בין שאר תפקידיו היה בשנים 1977 - 1981 יועץ לענייני ערבים במנהל האזרחי ביהודה ושומרון וחבל עזה. לקראת סוף 1981, כששר הביטחון דאז אריאל שרון מינה את פרופסור מנחם מילסון לתפקיד ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון וחבל עזה, מונה כרמון לסגנו. עם התפטרותו של פרופסור מנחם מילסון מתפקיד ראש המנהל האזרחי בספטמבר 1982 מילא כרמון את מקומו בפועל במשך כחצי שנה עד אביב 1983, עת מונה שלמה איליה לתפקיד. ב-1987 זכה כרמון בפרס ע"ש תא"ל דוד כרמון. פרס זה מחולק מדי שנה לעבודת מחקר מצטיינת לתואר מוסמך/דוקטור בתחום היחסים הבינלאומיים, המזרח התיכון וביטחון ישראל, על ידי מכון דייוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. ב-1988 מונה כרמון, בהמלצתם של יוסי בן אהרון מנכ"ל משרד ראש הממשלה ויצחק רבין שר הביטחון, ליועצו של ראש ממשלת ישראל דאז יצחק שמיר, לענייני מלחמה בטרור.ב-1998 הקים כרמון בוושינגטון את ממרי ומאז הוא עומד בראשו. ממרי עוסק בעיקר בתרגום לאנגלית, של דברים המתפרסמים באמצעי התקשורת הערבים, בערבית, ובכך חושף לציבור המערבי את הדעות המובעות באמצעי התקשורת של מדינות ערב, כלפי ישראל, המערב, היהדות והנצרות והערכים המערביים בכלל. כפי שהסביר זאת כרמון: "ערפאת צועק ג'יהאד מכל במה, ואצלנו יש מחסומים של הבנה, קבלה, תפיסה ואי-ידיעה. הבנתי שבמחסומים האלה אני לא יכול לטפל, אבל אני כן יכול לטפל במחסום השפה". על פי ממרי, כרמון ייעץ לממשלות וגופים ממשלתיים זרים שונים ברחבי העולם, בנוגע לנושאים כמו: ג'יהאד, טרור ורפורמות בעולם הערבי וכן ייעץ, הירצה והעיד בנושאים אלה בפני הפרלמנט האירופי, הפרלמנט הבריטי, הפרלמנט השבדי, הפרלמנט הנורבגי, גופים פדרליים שונים בממשל האמריקאי ובקונגרס, לרבות משרד החוץ, הפנטגון, המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, ה-FBI ועוד. המאמר הנ"ל מסתמך על עבודת הגמר של כרמון "מופתי ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, וגרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה".

מתוך:

• ויקיפדיה - יגאל כרמון.

ד"ר כמאל א-דין ג'לאל "הערבי הראשון ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית":

ד"ר ג'לאל כתב זכרונות אשר מהם עולה כי הוא היה "הערבי הראשון ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית", והתמיד בכך שנים רבות. בניגוד לתפיסה הרווחת, חאג' אמין אל חוסייני לא הגיע לברלין כחלוץ משתפי פעולה הערבים עם הנאצים. רבים נלחמו על התואר. במהלך שהותם בגרמניה בשנות המלחמה היו עליות וירידות במרקם היחסים בינם לבין חאג' אמין אל חוסייני. הם מצאו את ביטוים גם שנים לאחר מכן, בקרב מילולי שהתפתח על דפי הפסרים ובעיתונות. ד"ר ג'לאל שימש כתב של העיתון המצרי "אל-בלאג" בשנים 1932 - 1938 ולאחר מכן עבד בעיתון "אל-אהראם". מתוקף תפקידו כעיתוני חוץ בא במגע עם פקידים בכירים ממקוריו של היטלר. ממגעים אלו נתהדקו קשריו עם רבים מאנשי ההסברה הגרמנים. בשלהי 1938 שב למצרים וקיבל תפקיד של מנהל הסברה ליד הבנק המצרי. לאחר שבעה חודשים פוטר מתפקידו בעקבות לחץ בריטי שהופעל על מצרים. בשלהי אוגוסט 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזב ג'לאל את מולדתו פעם נוספת ושב לברלין "כדי להשתלם בהנדסה". עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם קאהיר. אמנם ד"ר כמאל, "נתקע" בברלין. עם זאת הצליח לפלס לו דרך לעולם העיתונות וליקשור קשר עם אישי הצמרת הנאצית. אמנם הוא היה שותף פעיל למגעים שקיימו מנהיגים ערבים עם הנאצים. ד"ר ג'לאל לא הטיל ספק בכך, שבהגיעו לגרמניהכבר שמע המופתי על אודותיו. הוא כותב על פגישתו עם המופתי בדצמבר 1941 כי ד"א מוסטפה אל-וכיל ניגש אליו והודיעו לו על רצון המופתי להיפגש עמו. הפגישה נערכה בווילה מפוארת, שהעמיד היטלר לרשותו ברחוב גיתה בשכונת צלנדורף-מערב שבקרבת הווילה המפורסמת בוואנזה, שם ב-20 בינואר 1942 נערכה "ועידת ואנזה" הנאצית, אשר בה הוחלט על "הפתרון הסופי לשאלה היהודית". 

בזכרונותיו כתב:

לא נותרה לי ברירה אלא להוציא דו-ירחון ערבי - כמובן נגד בעלות הברית ובעד הגרמנים. חבריי וידידיי במיניסטריון ההסברה ובמשרד החוץ הגרמני סייעו בידי וסיפקו לי את הנייר הדרוש. את העיתון הדפסתי בבית הדפוס הערבי בבעלותו של הידיד הפלסטיני אנטון דיבא, הנחשב כיום [1972] לבית הדפוס הערבי הגדול ביותר בברלין המערבית. כשכבשו הגרמנים את פאריס, עזרו לי אנשי משרד ההסברה הגרמנים להפיץ את העיתון שלי גם בפאריס, שבה חיו באותה תקופה יותר מ-100,000 ערבים ממוצא צפון אפריקני...

לאחר הפיכת "הקצינים החופשיים" במצרים ביולי 1952 פעל ד"ר ג'לאל בשירות משרד החוץ המצרי. הוא גם שימש יועץ לענייני פרסום ועיתונות ליד המשלחת המצרית הקבועה בז'נבה. ב-1972 היה ד"ר גלאל הפרשן המדיני לענייני המזרח התיכון במספר עיתונים נפוצים בגרמניה ובשווייץ. בשנות ה-70 החל לערוך את זכרונותיו הפוליטיים ופרסם את ספרו "הנאציזם והערבים". הוא העלה אותם על הכתב במשך התקופה הארוכה שפעל באירופה. יחסיו עם הגרמנים נותרו הדוקים עד יום כתיבת זכרונותיו ופרסומם ב-1972. בהקדמה לספרו כתב:

בסיועם של ידידים גרמנים, עלה בידי להביא לדפוס את ספרי, שקראתי לו הנאציזם והערבים. מה שאני מביא בספר זה הוא סקירת המגעים, שהיו בתקופת מלחמת העולם השנייה בין מנהיגים ערבים, ובראשם המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, והמנוח רשיד עלי אל-כילאני, ראש ממשלת עיראק לשעבר. באותה תקופה התגוררתי בברלין ועשיתי זמן מה גם ברומא, ובאחדים מן הדברים שאני כותב עליהם גם נטלתי חלק. מתוך הנחה שבאותה עת עשו הערבים מאמצים לממש את עצמאותם ואת חירותם, ראיתי בחיבור הספר חובה המוטלת עלי, כדי לאפשר לדורות הבאים לעיין בדברים ולהסיק מהם את המסקנות, חיוביות או שליליות. הספר מביא לקורא סיפור, שטרם זכה לפרסום, על שיתוף הפעולה בעת המלחמה בין מנהיגים ערבים לבין היטלר ומוסוליני, ואשר היה מכוון נגד האימפריאליסטים הוותיקים, האנגלים והצרפתים. כשניגשתי למלאכת הכתיבה, הרגשתי כי אני עומד במבחן די קשה: האם אנהג כפי שנוהג עיתונאי באירופה - שבה מובטח חופש הדיבור והעיתונות לגילוי האמת לאמיתה - או שאנהג בהתאם למסורת המקובלת בארץ מוצאי, אשר בה משלמים לעתים מחיר יקר למדי עבור הדבקות באמת?! החלטתי לא ללכת בדרכו של עיתונאי המסלף עובדות, אלא בדרכו של איש המחזיק את הקולמוס ושלם עם מצפונו. לכן יש בדברים שכתבתי תמונה אמיתית של האירועים שהתרחשו במציאות...

מקור לביוגרפיה של ד"ר כמאל א-דין ג'לאל:

• ג'ני לבל - "חאג' אמיו וברלין", פרק "ד'ר כמאל א-דין ג'לאל: 'הערבי הראשון ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית'", עמ' 89 - 91.

יונס בחרי: "לורד האו-האו הערבי":

"כאן ברלין, שלום לערבים", יונס בחרי (משמאל) בתמונה עם היטלר וקצינים נאצים. צילום: אדי כהן

יונס בחרי, יליד עיראק, עמד בראש התעמולה הערבית הפרו-נאצית בגרמניה. הוא היה מנהל השידורים הערביים ברדיו ברלין. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה ידוע כ"לורד האו-האו הערבי". הוא זוקף לזכות "שלוש שנות עבודתו הפורייה" בגרמניה את הפצת האהדה בקרב העולם הערבי כולו למטרות הרייך במלחמתו. כתוצאה מעבודתו הורה היטלר להתייחס אל הערבים מתוך שוויון ואחווה. "לורד האו-האו" ("Lord Haw-Haw") המקורי היה התעמולן הנאצי הבריטים ויליאם ג'ויס. ג'ויס, יליד 1906 היה פאשיסט פעיל ממעריצי היטלר, ששידר תעמולה נאצית מרדיו ברלין לבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא נתפס ע"י הבריטים בתום המלחמה (1945). הוא נשפט בגלל "נביחותיו" ונידון לתלייה ב-1946. בניגוד לגו'יס ששילם בחייו על פעילותו בתקופת המלחמה, בתום מלחמת העולם השנייה שב בחרי למזרח התיכון ופרסם מספר ספרים שראו אור בלבנון. ספרו המעניין ביותר היה "עם היטלר". היה זה ספר זכרונותיו אם כי ניכר בו גודש של יומרנות והתפארות. עברו לא נסתר בספר והוא אף מתגאה בו. הוא מכנה את עצמו "הערבי הראשון ששיתף פעולה  עם גרמניה הנאצית" אף על פי שכמצוין לעיל היה זה ד"ר כמאל א-דין ג'לאל. בחרי התמיד בכינויו במשך 14 שנה. על הקשר הנאצי שלו הוא מספר, כיהכיר את ד"ר יוזף גבלס (אחר כך נעשה שר התעמולה של הרייך) בביקורו בברלין ב-1931. ב-1939, כששב לברלין החל בחרי "בהכשרת הקרקע להנחתת מהלומות על ראשי האימפריאליזם והיהדות העולמית, כשאני מאיץ בגבלס שיתמוך במדיניותו הפלסטינית של המופתי". יונס בחרי שלא הסתפק בתפקידי תעמולה ודיפלומטיה הקדיש פרק מיוחד בזכרונותיו לתיאור התגייסותו ל"חיל הקומנדו" של היטלר. הוא זכה לדרגת סרן ולשם כבוד גרמני - יוהאנס בארי! בחרי נרתם לפעולות ריגול, כפוף לראש מחלקה 6, וולטר שלנברג. מחלקה 6 הייתה מחלקת המודיעין הצבאי של ה-SS. השדרן הערבי של רדיו ברלין מתאר בדרמטיות בספרו על הצטרפותו לקורס מרגלים, שהוסוו ככתבים צבאיים, וכיצד סיים בהצטיינות את המחזור הראשון. בזכות הישג זה הומלץ עליו לשמש מדריך בבית הספר לריגול ולאמן 24 צעירים גרמנים ילידי נצרת לפעולה בעיראק. הוא מסביר ש"כותבים צעירים" אלה שנשלחו לפעול בבירות ערב ובצפון אפריקה, היו מסוכנים יותר ויעילים יותר ממרגלים ואנשי הגיס החמישי. ה"כתבים הצבאיים" אספו אינפורמציה צבאית ומדינית. הם ארגנו הפגנות ופעולות חבלה באזורים בעלי משמעות אסטרטגית לערבים, כמו א"י, סוריה, לבנון ואזורי הנפט של עיראק. בספרו האוטוביוגרפי הקדיש בחרי חלק  לתיאור מפורט של פעילות עמיתיו הערבים בברלין שהופיעו בקביעות בשידורים בשפה הערבית בפיקוחו. בין עמיתיו הללו היו:

• תקי א-דין אל-הלאלי, מגדולי חכמי-הדת במארוקו.
• אידריס עג'למג'אלי, ראש מחלקת התרגומים של המזרח במשרד החוץ הגרמני.
• כאמל א-דין ג'לאל, כתבו של אל-אחראם הקאהירי בברלין.
• סאלם אל-אלוסי, שכיהן כמיופה כוח עיראקי ברומא, ובהגיעו לברלין שובץ ע"י בחרי בתפקיד "יועץ דיפלומטי" לשידורים הערביים.
• פרופ' פראג' אללה ווירדי, כימאי עיראקי, שעיסוקיו בפוליטיקה היו חביבים עליו מעיסוקיו בכימיה ולפי תאורו של בחרי, פרופ' פראג' היה בנאציותו קנאי יותר מהיטלר ומגבלס.

ראוי לציין שהידיעות מן המזרח התיכון נתקבלו במהירות. בחרי נקט שיטה תעמולתית בדוקה, ובעיראק שידורי רדיו ברלין בערבית נשתו בצמא. "הוא ידע לפזר ממרחקים סיסמאות נכונות ולפרוט פריטה נכונה על מיתרי הלאומיות", מציינת ג'ני לבל. תמיד פתח את שידוריו בפסוק מהקוראן. "קולו נשמע היטב: לשונו הייתה מושחזת וארסית, הוא דיבר הוא זעף, הוא צלף". למשל, ב-4.9.1941 סיים את דבריו באיום, שקרוב יום החשבון: האומה הערבית לא תנשום את אוויר החירות - אלא לאחר שהצבא הבריטי והרוסי יושמדו ואחרון היהודים ייזרק לים. את דבריו סיים בחרי במילים: "הערבים, התכוננו ליום התשועה!".

מקור לביוגרפיה של יונס בחרי:

• ג'ני לבל - "יונס בחרי: ' לורד האו-האו הערבי'", עמ' 83 - 85.

פרופ' ג'פרי הרף:

פרופ' ג'פרי הרף (נולד ב- 24 אפריל 1947) הוא היסטוריון אינטלקטואלי, סוציולוג, מדען פוליטי, ופרופסור לאירופה המודרנית (בעיקר גרמנית המודרנית). הרף הנו פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת מרילנד. ג'פרי הרף בוגר האוניברסיטה ויסקונסין-מדיסון בשנת 1969. את הדוקטורט שלו קיבל מאוניברסיטת ברנדייס בשנת 1980. לפני שהצטרף לסגל באוניברסיטת מרילנד, לימד הרף באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת אוהיו. הוא פרסם מאמרים ב"ניו רפבליק", ב"די צייט", "פרטיזן רביו" ובמקומות אחרים. הרף קיבל מגוון מלגות מאוניברסיטאות שונות כולל אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת שיקגו, המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, המכון ההיסטורי הגרמני בוושינגטון, מרכז יצחק רבין לחקר ישראל בתל-אביב, המרכז הבינלאומי וודרו ווילסון לחוקרים בוושינגטון ובאקדמיה האמריקנית בברלין בסתיו 2007. ג'פרי הרף שנחשב כחוקר מוביל בתחום, עורך במחקרו בדיקה מקיפה ביותר של פעילות התעמולה נאצית המתמקדת בערבים ובמוסלמים במזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם השני והשואה. מחקרו נחשב למקיף ביותר עד כה. הוא מתאר בהרחבה משאבים שאינם בשימוש וארכיונים כמעט ידועים כולל התעתיקים המזעזעים של תוכניות הרדיו, "שידורי הציר בערבית", העבירו מסר אנטישמי חריף. הרף בוחן את ההקשר האינטלקטואלי, הפוליט והתרבותי שבו האנטישמיות הגרמנית והאירופאית הרדיקלית זהה להשקפה המושרשת בניכוס סלקטיבית של מסורות האסלאם. גולים פרו-נאציים ערבים בברלין בתקופת המלחמה, ובכלל זה חאג 'אל-חוסייני וראשיד אל-כילאני, שיתפו פעולה עם הנאצים בבניית מסע תעמולה במזרח התיכון. בדיקתו היסודית ביותר של פרופ' הרף נושא חשוב זה בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה נעשית ע"י שילוב ההיסטוריה הפוליטית והצבאית של המלחמה במזרח התיכון עם הגורמים הרוחניים והתרבותיים אשר בה השתמשו להחדיר את תעמולת האידיאולוגיה נאצית. חשוב לציין, שהוא גם מראה כיצד האנטישמיות קידמה את מאמצי התעמולה הנאצית. כמו כן התעמולה הנאצית תרמה לאנטישמיות האסלאם הקיצוני כיום. ספרו האחרון, "התעמולה הנאצית לעולם הערבי" (בהוצאת אוניברסיטת ייל, 2009) זכה בפרס הברונזה 2010 ממכון וושינגטון למדיניות מזרח קרוב. ג'פרי רף, חוקר מוביל בתחום, מציע בדיקה המקיפה ביותר עד כה של פעילויות תעמולה נאציות מיקוד הערבים ומוסלמים במזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. הוא מתאר בהרחבה משאבים שאינם בשימוש וארכיונים מהעבר הידועים פחות, הכוללים תעתיקים מזעזעים של "שידורי הציר בערבית" תוכניות רדיו, שמעבירים מסר אנטישמי מאוד. על ידי שילוב של ההיסטוריה הפוליטית והצבאית של המלחמה במזרח התיכון עם הממדים רוחני ותרבותיים של דיפוזיה התעמולה של אידיאולוגיה נאצית, רף מציע בדיקה היסודית ביותר עד כה של את הפרק החשוב הזה בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. חשוב לציין, שהוא גם מראה כיצד האנטישמיות מקודמת על ידי מאמץ התעמולה הנאצי תרמה לאנטישמיות הוצגה על ידי חסידים של צורות קיצוניות של האיסלאם במזרח התיכון היום. כמו כן, ביקר פרופ' הרף את מחקרו של אשקאר העוסק בקשר בין העולם הערבי והמוסלמי לנאציזם. במאמר הביקורת שלו, "לא במתינות", מסביר הרף שאשקאר מתעלם מכך שערבים שלחמו בנאצים עדיין תומכים בציונות והתקפותיו על החוקרים המוזכרים בספרו לא תרמה לתובנה ולא למתינות.

יו טרבור-רופר:

"Creative Commons Boek "Het gezicht van Hitler Duitsland" gepresenteerd in Amsterdam; v.l.n.r. F. V. Grunfeld (auteur) en prof. Trevor Roper met het boek" by Rob Mieremet / Anefois licensed under CC BY 3.0

יו טרבור-רופר (באנגלית: Hugh Redwald Trevor-Roper; ‏ 15 בינואר 1914 - 26 בינואר 2003) היה היסטוריון בריטי שבימי מלחמת העולם השנייה שירת בשירותי המודיעין הצבאי והביון של בריטניה ונטל חלק במיזם שנועד לחדור לסודות המודיעין הגרמני. לאחר כניעת גרמניה נשלח טרבור-רופר על ידי הממשלה הבריטית לגרמניה בשנת 1945, לחקור טענות שהושמעו על ידי הסובייטים כי היטלר עדיין בחיים. הוא ראיין את אנשי מטהו של היטלר ואת ניצולי הבונקר בברלין שבו הסתתר היטלר לקראת סוף המלחמה. החומר שאסף היה היסוד לספרו "ימיו האחרונים של היטלר" שראה אור בשנת 1947. בספר זה פירט רופר את ממצאיו המאשרים את דבר התאבדותו של היטלר ב-30 באפריל 1945 בבונקר. ספרו של הסופר הגרמני יואכים פסט "בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים", שיצא לאור כשישה עשורים לאחר ספרו של טרבור-רופר (ועליו נתבסס הסרט הגרמני "הנפילה"), מפרט אותן עובדות עצמן, אך מתוך גישה שיש בה קורטוב של אמפתיה להיטלר. גילוי נוסף שהעלה טרבור-רופר בראיונותיו היה אודות מנהגו של היטלר להעביר לילות שלמים ללא שינה, כשהוא מסב יחד עם אנשי מטהו ובשעות רבות של מונולוג מביע את עמדותיו והשקפותיו על כל דבר שבעולם, פוליטיקה, דת, צבא, מוזיקה ואפילו מזון. הדבר שימש נושא לספרו של טרבור-רופר "שיחות השולחן של היטלר" שיצא לאור בשנת 1953. מאמר זה מסתמך על ספרו "שיחות השולחן של היטלר, 1941 - 1944". ספר זה ידוע גם בשם "השיחות הסודיות של היטלר 1941 - 1944". הספר מכיל סדרת שיחות מלחמת העולם השנייה ומונולוגים של אדולף היטלר, שתומללו משנת 1941 עד לשנת 1944. דבריו של היטלר נרשמו על ידי היינריך היים, הנרי פיקר, ומרטין בורמן, ופורסמו מאוחר יותר על ידי עורכים שונים, תחת כותרות שונות, בשלוש שפות שונות. מקורביו של היטלר, יוזף גלבס, אלברט שפר ומרטין בורמן מציגים את ציטוטיו של היטלר המביעים את דעותיו השליליות על הנצרות. בדיונים סביב השולחן  שיבח היטלר את הספר "נגד הגליליאנים" שנכתב על יוליאנוס הכופר. הספר מתאר את פעילותו האקטיבית של יוליאנוס נגד הנצרות. (המונח "גלילי" מתייחסת לישו, שהטיף לתורתו בגליל). להלן ציטוטים מתוך הספר הנוגעים ליחסו של היטלר כלפי הנצרות:

סוציאליזם לאומי ודת אינם יכולים להתקיים יחד .... המכה הכבדה ביותר שפגעה באנושות אי פעם הייתה בואה של הנצרות. הבולשביזם הוא הילד ממזר של הנצרות. שניהם המצאותיו של היהודי. השקר המכוון בעניין הדת הוחדר לעולם על ידי הנצרות .... לא ניתן לומר שהנצרות הביאה לאיש את חיי הנפש, לשם כך, האבולוציה הייתה הסדר הטבעי של הדברים. (11 - 12 ביולי 1941, עמ' 6, 7).

הנצרות מורדת נגד חוקי הטבע, מחאה נגד הטבע... פירוש הנצרות הנו הטיפוח השיטתי של הכישלון האנושי. (10 באוקטובר 1941, עמ' 51).

הסיבה לכך שהעולם העתיק היה כל כך טהור, מאיר ושלו הייתה  שלא ידע דבר על שתי המכות הגדולות: אבעבועות והנצרות. (19 באוקטובר 1941, עמ' 48).

במקור, הנצרות הייתה רק גלגול של הבולשביזם, המשחית .... העיוות המכריע בדוקטרינה של ישו היה עבודתו של הקדוש פאול. הוא הקדיש עצמו לעבודה זו ... לצורך הניצול האישי .... הלא ראה העולם, הישר לתוך ימי הביניים, את אותה המערכת הישנה של קדושים, עינויים, מתרוממים? בעבר, היה זה בשם הנצרות. היום, זה בשמו של הבולשביזם. אתמול המסית היה שאול: המסית היום, מרדכי. שאול הפך לקדוש פאול, ומרדכי לקרל מרקס. על ידי השמדת מזיקים זה, נעשה שירות הומני שחיילינו לא יבחינו. (21 באוקטובר 1941, עמ' 76 - 79).

הנצרות היא המצאה של מוח החולה: לא ניתן לדמיין דבר יותר חסר טעם, ולא בכל דרך מגונה יותר של הפיכת רעיון האלוהות ללעג.... כאשר כל הנאמר, יש לנו שום סיבה לרצות שהאיטלקים והספרדים ישחררו עצמם מהסמים של הנצרות. בואו נהיה האנשים היחידים שחוסנו נגד המחלה. (13 בדצמבר 1941, עמ' 144, 145). 

קרל, בכוונות נאצלות ביותר, רצה לנסות סינתזה בין סוציאליזם הלאומי והנצרות. אני לא מאמין שהדבר אפשרי, ואני רואה את המכשול בנצרות עצמה... נצרות טהורה - הנצרות של ההקטקומבות  עוסקת בתרגום דוקטרינה נוצרית לעובדות. זה מוביל בקלות להשמדת האנושות. זה רק בלב שלם של בולשביזם תחת קישוטים של מטפיזיקה. (13 בדצמבר 1941, עמ' 145, 146).

יש משהו מאוד לא בריא בנצרות. (9 באפריל 1942, עמ' 418).

תמיד לא יהיה לי נעים לרדת לדורות הבאים כאיש שוויתר בתחום זה. אני מבין שבגלל אי שלמותו, יכול האדם לגרום לאין ספור טעויות – אבל במתכוון להקדיש עצמי לטעויות, לא בא בחשבון. לעולם לא אתמודד באופן אישי עם השקר הנוצרי. העידן שלנו בהחלט יראה את הסוף של מחלת הנצרות. (27 בפברואר 1942, עמ' 343).

מוחמד ללא ספק מציע בסיס רחב אופקים לגרמנים הדתיים שהיו מרומים ע"י חשיפה תאולוגית חסרת עומק כנה.  (5 ביוני 1942, עמ' 514).

המוסלמי נאור יותר, כשהוא אומר: תפיסת אללה איננה נמסרת לאיש. (1 באוגוסט 1942, עמ' 606).

אילו לא ניצח קרל מרטל בפואטייה... ולא היה העולם נופל לידי היהודים, ולא הייתה הנצרות הפחדנית, אז סביר להניח שהיינו מומרים למוחמדניזם (אסלאם), כת זו שמאדירה גבורה ופותחת את הרקיע השביעי ללוחם אמיץ במיוחד, וכך היו הגזעים הגרמניים כובשים את העולם. הנצרות לבדה מנעה מהם לעשות זאת. (28 באוגוסט 1942, עמ' 667). 

מתוך:

• ויקיפדיה - יו טרבור-רופר.

צוואתו של אדולף היטלר - מסמכי היטלר - בורמן:

מרטין בורמן היה מנאמניו האחרונים של היטלר שנשארו עמו בפיהרר בונקר בברלין עד התאבדותו.

"Creative Commons Martin Bormann" by Bundesarchiv, Bild 183-R14128A / CC-BY-SA 3.0

הוא היה סגנו הבלתי-רשמי ומזכירו האישי של אדולף היטלר. בצוואתו הפוליטית העיד עליו היטלר כ"עוזר מהימן לחלוטין". להלן קטעים מתוך הצוואה:

• 14 בפברואר 1945 (עמ' 34): "צרפתים מכובדים... שאחד מרעיונותיהם היה לרמות אותנו בניגוד לערבים, שתמיד היו נאמנים לנו".
• 2 באפריל 1945 (עמ' 83): "עמי האסלאם תמיד יהיו קרובים אלינו יותר מאשר, למשל, צרפת, למרות העובדה שאנו קשורים בקשר דם".

פרופ' ד"ר ולטר גרוס:

"Creative Commons Walter Gross" by Bundesarchiv, Bild 146-2007-0118/ CC-BY-SA 3.0

פרופ' ד"ר ולטר גרוס, יליד 1904. ב-1925 הצטרף למפלגה הנאצית. ב-1932 סיים לימודיו ברפואה והיה פעיל באיגוד הרופאים הפאשיסטים במינכן. ב-1933 יסד וניהל את "המשרד להסברת מדיניות האוכלוסייה וטיפוח הגזע" של המפלגה הנאצית בברלין. באפריל 1934 הוסב שם הארגון ל"משרד למידיניות הגזע של המפלגה הנאציונאל סוציאליסטית. ב-1936 היה פרופ' ד"ר גרוס חבר הרייכסטאג והרצה באוניברסיטאות רבות. ב-1943 פרסם פרופ' ד"ר גרוס את הספר "ההנחות הגזעיות הפוליטיות לפתרון השאלה היהודית".

לדבריו:

מדיניות הגזע הגרמנית לא באה אלא לשם הגנת העם הגרמני מפני היהודים, שביולוגית, שונים מגזעי המזרח התיכון... בעוד שגרמניה אוסרת על כניסתם של היהודים לשטחה היא מקבלת בברכה את כל הערבים שמקורם שמי ודואגת להם. יחסם של הגרמנים לערבים הוא של כבוד. אין אף מקור גרמני רשמי שהצהיר אי פעם במקורם של הערבים בקסטה הנמוכה. להפך, תורת הגזע של הנאציונל סוציאליזם מחשיבה את הערבים בקסטה מאוד גבוהה.

הערצתו של היטלר לאסלאם וסלידתו מהנצרות

כבר בשנות ה-30' נרשמה תופעה מעניינת. מספר עצום של גרמנים התאסלמו. ב-1938 הגיע מספר המתאסלמים בברלין לכ-2,000 איש! נראה כי לכאורה קשה לישב את הסתירה הגלויה בין תופעה זו לבין עקרונות הנאצים המתנגדים הקוראים לחיסול הגזע השמי, אך העיתון הנאצי לענייני הגזע, פרדיריקוס, פתר את הקושיה: "בניגוד לדת הנוצרית, הדת המוסלמית היא דת גברית, ולפיכך היא מותרת לאריים טהורים...". הקמת יחידות הוורמאכט, ה-SS והוואפן SS על בסיס השתייכותם לדת הייתה מנוגדת לחלוטין לעקרונות היסוד של היטלר. בניגוד לנצרות, התלהבו היטלר והימלר מהאסלאם. מבחינתם ישו הנוצרי למעשה יהודי, ולכן הנצרות הנה למעשה תולדה של הדת היהודית הבזויה. היטלר בעצמו הצהיר: "הדת היחידה שאני מכבד היא האסלאם. הנביא היחיד שאני מעריץ הוא הנביא מוחמד". לדבריו:

היה זה חוסר המזל שלנו שיש לנו את הדת הלא נכונה. מדוע אין לנו את דת היפנים הרואים בהקרבה למען המולדת כנעלה ביותר? גם הדת המוסלמית תואמת לנו הרבה יותר מאשר הנצרות. מדוע הייתה צריכה להיות הנצרות עם שפלות הרוח ורַכרוּכִיוּתה?

סלידתו של היטלר מהנצרות

הרא"ל הנאצי, גרהרד אנגל מדווח כי בשנת 1941 היטלר טען, "אני עכשיו כמו קודם קתולי ותמיד אשאר כך". בדומה לכך, הקרדינל מיכאל פון פאולהבר דיווח כי היטלר "ללא ספק חי באמונה באלוהים... הוא מכיר בנצרות כבונת התרבות המערבית. לעומת זאת, ההסטוריון קונרד היידן מצטט את היטלר באומרו: "אנחנו לא רוצים שום אלוהים מלבד גרמניה עצמה. זה חיוני תהיה אמונה פאנטית ותקווה ואהבה לגרמניה". יתר על כן, מציין ההסטוריון הבריטי פרופ' סר איאן קרשו שהיטלר רימה את פאולהבר. למעשה היטלר המשיך לאחל לאחדות הכנסייה הנוצרית של גרמניה זמן מה לאחר 1937. איחוד כל הכנסיות עלה בקנה אחד עם מדיניותו. הוא רצה להביא אותם בתקיפות רבה יותר תחת שליטה נאצית, בשביל שתתמוך במדיניות ויפעלו ככוח מלוכד ולא כמפולגים בגרמניה. הוכח כי המעשה היה מוצלח במידה רבה. לאחר 1938 החל היטלר בפומבי לתמוך ב"נאציפיקציה" של מדע, בעיקר דרוויניזם חברתי, בליבה של אידיאולוגיה נאצית במקום ההיבט הדתי. ב-1940, לעומת זאת, היה ידוע לציבור שהיטלר נטש אפילו רעיון סינקרטיסט של הנצרות חיובית. ב-14 באוקטובר 1941 הסביר היטלר ש"מדע לא יכול לשקר ... זו הנצרות שמשקרת". ב-21 באוקטובר 1941 הצהיר היטלר:

כשחושבים על חוות הדעת שנערכה בנוגע לנצרות על ידי מיטב המוחות שלנו לפני כמאה, מאתיים שנה, צריך להתבייש כשמבינים עד כמה מעט התפתחנו מאז. לא ידעתי שיוליאנוס הכופר שפט מתוך ראייה ברורה כל כך את הנצרות ואת הנוצרים ... הגלילי, שמאוחר יותר נקרא ישו, התכוון למשהו שונה לגמרי. הוא חייב להיחשב כמנהיג פופולרי שנכנס לתפקידו נגד יהדות ... ובוודאות לא היה ישו יהודי. היהודים, אגב, התייחסו אליו כבנו של זונה בת זונה וחייל רומי. הזיוף המכריע של הדוקטרינה של ישו היה העבודה של סנט פול ... פול התרסי (שאול שמו, לפני יציאתו לדרך לדמשק) היה אחד מרודפי ישו בפראות יתרה. את ישו בפראות יתרה. (שיחות השולחן, 21 באוקטובר 1941, עמ' 76).

כפי שהצגנו לעיל, פעמים רבות התבטא היטלר בעניין הדתות במונולוגים שהשמיע במטהו ובין היתר בפני מקורביו השונים. ב-11.7.1941 הסביר שהמכה הקשה ביותר שפגעה באנושות היא הנצרות ושהבולשביזם הוא בנה הממזר שלה. הנצרות והבולשביזם הם מפלצת של היהדות. ב-13.12.1941 קבע היטלר כי ישו היה נוצרי, אך פאולוס ניצל את תורתו לגיוס העולם התחתון ליצירת  כעין טרום-בולשביזם. ב-28.8.1942 עשה היטלר צעד נוסף לכיוון האסלאם בהכרזתו כי הנצרות הנה דבר תפל, ומוטב היה לקבל את דתו של מוחמד מכיוון שהדת המוסלמית מדברת על גמול לגבורת הלוחמים: הובטח להם הרקיע השביעי. היטלר שסיפר על כישלונם של הערבים בקרב עם הצרפתים, נהג לסיים את הסיפור בדברי סיכום: "ובכלל, אסוננו הוא שיש לנו הדת הבלתי-נכונה... האסלאם היה הרבה יותר מתאים לנו מאשר הנצרות דווקא, והסובלנות הרכרוכית שלה". הגנרל אדמונד גלז וון הורסטנאו,נציג הצבא הגרמני ב"מדינה הקרואטית עצמאית", הידוע ביחסו הציני להיטלר, רשם ביומנו שהיטלר אהב את האסלאם באותה מידה ששנא את הנצרות. הגנרל ולטר ורלימונט, מראשי מפקדת ההדרכה של המטה העליון של הווהרמאכט (OKW), מספר כי היטלר שוקל לבטל את הנצרות לאחר נצחונו במלחמה. דבריו של היטלר היו: "דבר שעשה כאמל אתא-תורכ - אוכל לעשות גם אני!". גם הגנרל שמונד, שלישו של היטלר, אישר את הידיעה.

הערצת היטלר את אסלאם

על סמך זכרונותיו של היטלר ממלחמת העולם הראשונה, אשר בה לחמו המוסלמים מבוסניה שכם אל שכם עם החיילים האוסטרו-הונגרים, לא פלא שחש הערצה רבה ל"אסלאם של גבורה", ואף הסכים להעמיד לרשות החיילים המוסלמים כלי נשק ואמצעי לחימה משוכללים ביותר. בשיחה עם אלכסנדר להר, הודיע לו היטלר בחיוך שדת האסלאם מוצאת חן בעיניו במידה כזאת, שברצון היה מכריז עליה כעל דת ה-SS. ד"ר הרמן נויבאכר, ראש העיר הנאצי הראשון של וינה לאחר הסיפוח (Anschluss), ומאוחר יותר נציג מיוחד של משרד החוץ של הרייך בדרום-מזרח אירופה, גם כן כתב על כך. לדבריו, היטלר אמר שהאסלאם היא "דת גברית", וכי אילו היו הגרמנים מוסלמים, היו אלה מגיעים רחוק בהיסטוריה שלהם. בדצמבר 1942, בשיחה עם מנהל לשכת המפלגה הנאצית, הודיע היטלר למרטין בורמן:

אני מתכוון ליהפך לדמות; בקרוב אהיה מנהיגם העליון של הטאטארים; הערבים והמרוקאנים כבר מזכירים את שמי בתפילתם; אצל הטאטארים אהיה חאן!

הוא התבטא בבדיחות דעת כשהוסיף ואמר שרק דבר אחד לא יעשה: מהיותו צמחוני לא יאכל עמם בשר כבשים. היינריך הימלר, האיש החזק של הרייך, ראש ה-SS ושר הפנים גם היה מלא כוונה ואהדה לאסלאם של גבורה ואומץ לב.

"Creative Commons Heinrich Himmler" by Bundesarchiv, Bild 183-R99621 / CC-BY-SA 3.0

הימלר היה בטוח כי הוצאת דת מוחמד, בכל דת גילויי יראת-שמיים ואדיקות בצבא תשפיע לרעה על החיילים. לדעתו הדת המוסלמית שונה לחלוטין, משום שבחוקיה לא חל איסור על מאמיניה ללחום. הימלר היה הראשון שהאמין, כי ביום מן הימים דיוויזיות מוסלמיות יילחמו במסגרת הוואפן-SS שכם אחד עם צבאות מעצמות הציר מלחמת ג'יהאד למען הרייך הגדול. לטענתו, הנצרות מפונקת, נשית ורכרוכית. החייל הנוצרי הולך לקרב בעיקר עם פחד בלב מפני המוות. לעומתו, החייל המוסלמי  הולך לקרב ללא חשש ונלחם לא רק ברצון, אלא בקנאות עיוורת ונלהבת, בשמם של אללה והקוראן הקדוש, כדרך לישועת הגוף והנפש. הימלר הבין כי האמונה שהמוות בג'יהאד פותח בפניו את שערי גן-העדן, היא המניע העיקרי אצל החייל המוסלמי. הימלר גם ידע כי אמונה מסוג זה ניזונה ללא הרף בנאומיהם המסיתים והמשסים של האימאמים, בעת קריאת פסוקי הקוראן, בעת שיחות ובאמצעות הפצת קונטרסים. לכן לא זו בלבד שהוקמו יחידות על בסיס דתי, אלא שהיו להן חכמי דת צבאיים שרכשו את השכלתם במדרשות שארגן חאג' אמין במימונו של הימלר. החיילים המוסלמים נדרשו לאותה משמעת פרוסית כביחידות גרמניות ובמשמעת זו גם התפללו לאללה. חיילים אלה היו זכאים להתמסר בצוותא לעבודת הבורא חמש פעמים ביום. הם כרעו ברך, פניהם היו רציניות ופונות למכה, משתחווים ומצחם נוגע באדמה. טקס התפילה לווה בסלסול מזמור האימאם. נעליהם או מגפיהם של המתפללים ניצבו ישר כסרגל לפני כל שורה של חיילים. היטלר ראה במופתי הגדול של ירושלים לא פחות מאשר "אפיפיור מוחמדני" (muhammedanischer Papst). דעה זו הייתה מקובלת גם בצמרת הוואפן-SS. הדבר הועיל לחאג' אמין שהיה נחוש בהחלטתו להגיע לפסגה. דמותו של המופתי הגדול כצאצא ישיר של הנביא מוחמד (כפי שהפיץ ברבים ברייך), כגיבור לאומי וכהתגלמות כל האידיאלים ותקוות האומה הערבית - כל אלה זכו לפרסום רחב בביוגרפיה מאווירת שיצאה לאור ב-1943. ב-1.7.1942 קבע היטלר באחת משיחות השולחן, כי אצל המופתי הגדול של ירושלים היה בוודאי יותר מארי אחד בין אבות אבותיו, וקרוב לוודאי שהנו בעל שלשלת יוחסין רומאית טובה ביותר. הוא הוסיף לתאר את קלסתר-פניו ה"אריים" של המופתי כחד ודומה לעכבר. חאג' אמין הכיר בחולשותיהם של היטלר והימלר לאסלאם, וידע לנצלן. במשפטי נירנברג העיד גנרל ה-SS באך-אולבסקי שנכח בפגישה הראשונה של הימלר עם חאג' אמין. תחילה חשש הימלר ממגע אישי עם המופתי בשל דעותיו הגזעניות. הוא היה חשדן לגבי ברית עם מי שציפה כבעל "הופעה שמית ברורה" (Clearly  emetic feature). לפתע זעק הימלר: "תראו! יש לו עיניים כחולות!". מאז החלה הרמוניה בין השניים. עקב יחס הצמרת הנאצית למונח "הגזע השמי", העניק לו מראהו החיצוני ה"ארי" של המופתי  יתרונות לא רק על יריבו אל-כילאני. בכל חוגי הצמרת הנאצית דיברו על קלסתר פניו ועל תכונותיו המיוחדות של חאג' אמין. על כך גם ניתן לקרוא מכתביו של ד"ר פטר שרומפף-פיארון. ד"ר שרומפף-פיארון היה גרמני מאלזס ששהה שנים רבות בקאהיר. הוא היה רופאו האישי של המופתי במשך שנות שהותו בגרמניה. הוא מתאר את המופתי כטיפוס צ'רקסי ("Circassian type"), וכי הגנים הצ'רקסיים הם השולטים והמכריעים במשפחתו. עקב היותו בעל דם צ'רקסי או ארי, מצפים ממנו הגרמנים בעתיד לנאמנות של בעל ברית. ד"ר שרומפף-פיארון הוסיף כי קווי אופיו של חאג' אמין בולטים יותר ומשכנעים יותר מתווי פניו: "אילו היה המופתי ערבי טהור, היו חסרים לו כוח הרצון וכוח הסבילות, המאפשרים לו לעמוד במאבק הממושך והבלתי פוסק נגד הבריטים, והוא היה פתוח להצעות שוחד". המראה הארי היה חשוב מאוד לנאצים. למשל, מהמברק, שנשלח מטהרן ב-15.4.1941, בעניין פגישה בין שגריר מצרים באיראן, זולפיקר-פחה לבין ארווין אתל. נוסף על היותו שגריר איראן, ובמיוחד חותנו של המלך פארוק (וככזה מקורב לאמונו של השאח הפרסי), כתב ארווין אתל לפון ריבנטרופ עד כמה הופתע ממראהו החיצוני הנורדי הבולט של זולפיקר-פחה. גם פאוי אל-קאוקג'י זכה ליחס מועדף מצד הנאצים. הוא נתפס כאדמוני בין הגולים הערבים. ב-1941, כשהגיע לרייך, העניקו לו הגרמנים דרגת אל"מ, ואף נשא גרמניה טהורה לאישה. גם ד"ר מוסא עבדאללה אל-חוסייני היה "ארי של כבוד" שהתחתן עם גרמניה. למעשה, שנאת ישראל היוותה את המכנה המשותף הכמעט יחיד בין המוסלמים בכלל, ובפרט הערבים לבין הגרמנים. ראשי התעמולה ברייך נוכחו לדעת עד כמה עלולה להפריע להם אידיאולוגיית הגזע ולא רק בשימוש במונח "אנטישמיות": עליהם להיזהר גם בקביעתם את עליונות הגזע הארי - במיוחד לאחר גיוסם של החיילים מקרב עמי המזרח בבריה"מ הכבושה, חיילי הלגיון ההודי, חיילים מצפון אפריקה וכו'. עוד יותר מגיעים היו היפאנים, בעלי בריתם שבוודאי לא היו אריים אך החשיבו עצמם לעליונים לפחות במידה שווה לגרמנים. שר התעמולה ד"ר יוזף גבלס היה מודע לצורך להתאים את האידיאולוגיה הנאצית לאינטרסים של העת ההיא, על כן הדריך את אנשיו לחדול מהשימוש במונח "אנטישמיות" וקבע שמדיניות הרייך מכוונת רק נגד יהודים ולא נגד העמים השמיים בכלל.

מקורות:

• ג'ני לבל, 1996 - "חאג' אמין וברלין", פרק "מגעיו הראשונים של המופתי עם גרמניה הנאצית", עמ' 33.
• ג'ני לבל, 1996 - "חאג' אמין וברלין", פרק "יחסם של היטלר והימלר לאיסלאם", עמ' 161 - 163.
• אלברט שפר - "בתוככי הרייך השלישי", עמ' 96.
• יו טרבור רופר - "שיחות השולחן של היטלר, 1941-1944".

שאלת מעמד הגזע הערבי עפ"י חוקי הגזע (1936)

המשטר הנאצי נאלץ לפתור את השאלה כיצד להיות אטרקטיבי בעיני העמים הלא גרמניים לפני הפנייה לערבים, לטורקים, לפרסים או להודים. היה קשה לדמיין כיצד אפשרי הדבר כאשר בראשות הממשלה עומד מחבר "מיין קאמפף" אשר ב-1935 העביר את חוקי הגזע של נירנברג. בשלב מוקדם נאלצו פקידים גרמניים  להתמודד עם שאלותיהם הבאות של הדיפלומטים הטורקיים, המצריים, האיראניים והעיראקיים: כיצד מדינה שחוקקה חוקי גזע אלה מעיזה לבקש אהדה מאלה הנתפסים נחותים מהגזע הארי העליון? כיצד גרמניה הנאצית תמצא בעלי ברית שאינם אריים למרות הפרטיקולריזם הגזעני הזה? ב-1936 פקידים במשרד החוץ, במשרד מדיניות הגזע של המפלגה הנאצית ובמשרד התעמולה דנו בשאלת האריות של הטורקים בעקבות שאלות הדיפלומטים הטורקים וערבים בברלין שעלו בדיווחים ביקורתיים בעיתונות באנקרה. הדיפלומטים הבינו כי "השאלה הטורקית" עלולה לסכן מאוד את היחסים עם טורקיה במקרה שיוגדרו כלא אריים. ב-4 בפברואר 1936 פתר וולטר גרוס, מנהל משרד מדיניות הגזע של המפלגה הנאצית האחראי לקביעות הללו,  את הבעיה בתזכיר למשרד החוץ:

חוק הגזע החדש, במיוחד חוקי נירנברג של 15 בספטמבר 1935 כבר לא מבחין בין ארים ללא ארים אלא עושה זאת בין בני הגרמנים בעלי קשרי דם (artverwandten Blutes) מצד אחד, ויהודים, כמו אחרים בעלי דם זר, מצד השני. הטורקים נתפסים כאירופאים ולכן ביישום החקיקה הגזענית הגרמנית אזרחים טורקים צריכים לקבל את אותו יחס כמו בני מדינות אירופה האחרות.

ב-16 ביוני 1936 שלח משרד הפנים של הרייך מכתב בתקווה שירגיע את השגרירות המצרית בברלין: חוקי נירנברג השתמשו במונח "דם גרמני" במקום "ארי". כתשובה לשאלות משגרירות מצרים בברלין שלח משרד החוץ הבטחות שחוקי הגזע הגרמניים לא אוסרים על נישואין בין זרים, כולל בין גברים מצריים ונשים גרמניות. נישואין בין גבר גרמני ואישה מצרית הוסדרו ע"י אותם החוקים שיחולו על נישואין למישהו "מכל מדינה אחרת באירופה". ב-22 ביוני 1936 הבטיח משרד החוץ לפקידים מהשגרירות האיראנית בברלין שההבחנה הנכונה בחוקי הגזע של נירנברג היא בין "בני הגרמנים ואלה הקשורים בקשרי דם (Artfremden) מצד אחד והיהודים כמו בני הגזע הזר מהצד האחר" ולא בין "אריים ולא אריים". באינדיקציה לחשיבות הנושא, נשלחו העתקים של המכתב לנציגו של היטלר, רודולף הס; שר הפנים הפרוסי, משרד התעמולה וההשכלה, משרד החינוך, לשכת התעסוקה, משרד מדיניות הגזע של המפלגה הנאצית, משרד החוץ של המפלגה הנאצית וכמו כן לסניף ארגון החוץ של מפלגת העובדים הסוציאליסטית הלאומית הגרמנית העובדים. שגריר גרמניה בקהיר, אברהרד פון שטוהרר הביע דאגה לגבי דיווחים על גרמניה ב"עיתונים יהודים-צרפתים"במצרים בנוגע לחוקי הגזע של נירנברג. דיווחים שחקיקת הגזע הגרמנית מסווגת מצרים, איראנים וטורקים כלא-אריים גרמו מבוכה רבה באזור. השגריר הגרמני במזרח התיכון הרגיע את עמיתיהם הערבים שחוקי הגזע, למעשה לא מסווגים את הערבים כלא-אריים. שטוהרר היה עסוק בכיבוי השריפה הדיפלומטי בקהיר. ב-22 ביוני 1936 שלח עותק של הצהרה של משרד החוץ המצרי למשרד החוץ בברלין. הגורמים המצריים הרשמיים הבינו כעת שחוקי הגזע של נירנברג לא חלים על המצרים. משרד החוץ הגרמני הרגיע אותם כי החוקים הגרמניים אפשרו נישואין ללא תנאי בין מצרים שאינם יהודים לנשים גרמניות בדיוק כפי שעשו לאירופאים שאינם יהודים. ב-4 ביולי משרד החוץ שלח מברק רשמי לשגרירות מצרים בברלין כדי לאשר פרשנות זו. בשלהי יוני הביע יו"ר הוועד האולימפי של מצרים את האי שקט הגדול והדאגה במברק לפקידים גרמנים בעקבות הדיווח במצרים כי חוקי הגזע הכריזו על מצריים כלא-אריים. וולטר גרוס כתב למשרד החוץ להבהיר בתוקף כי לא הוא ולא אף אחד אחר במשרד מדיניות הגזע מסרו טענות אלה לעיתונות. ב-24 ביוני שלח שטוהרר, שגריר גרמניה במצרים, דו"ח של תשעה עמודים (כ-2,000 מילים) על "היישום לכאורה של חוקי נירנברג לאזרחים מצריים". נושא הדו"ח היה "התסיסה נגד השתתפות מצרית במשחקים האולימפיים שנערכו על ידי סוכנות הוואס [חדשות] בשיתוף פעולה עם העיתונים יהודיים או בעלי השפעה יהודית". העיכוב של ברלין בהכחשת הטענה עוררה תדהמה במצרים כי "המצרים דחו כל מאמץ למקמם באותה רמה כמו היהדות" והיו מודאגים מההשפעה על הנישואים. שטוהרר היה מודאג במיוחד מהשפעת הדיווחים על הוועד האולימפי המצרי, שהודיע הנשיא כי מצרים לא תשתתף במשחקים. באמצעות הבהרה של חוקי נירנברג עם גורמים מצריים וע"י מאמר משלו בעיתונות המצרית, היה שטוהרר מסוגל להתמודד עם הקמפיין של "העיתונות היהודית" ו"מושכי החוטים היהודים". ב-1 ביולי 1936 התקיימה ועידה נוספת של הדרג הבכיר ואישרה שוב כי חוקי הגזע של נירנברג חלים על יחסים בין גרמנים ויהודים בלבד. בוועידה נכחו נציגים ממשרדו של רודולף הס, שרי הפנים של הרייך ופרוסיה, שרי התעמולה והמשפטים, שרי החינוך הפרוסי ושרים ממשרד מדיניות הגזע, ממשרד החוץ ומסניף ארגון החוץ של עובדי המפלגה הסוציאליסטית הלאומית הגרמנית. ב-1936 הסכימו תחילה פקידים נאציים כי האפשרות הטובה ביותר לשמירה על טוהר הגזע היא שגרמנים לא יהודים יינשאו לגרמנים לא יהודים אחרים. לעומת זאת, אילו התחתנו גרמנים עם לא גרמנים, לא הייתה, למשל, הבחנה בין נישואים לצרפתים לעומת מצרים, טורקים או איראנים. החוק הגרמני לא התנגד לנישואים בין ערבים, טורקים ואיראנים מצד אחד וגרמנים מצד אחר. דיונים מפולפלים אלה בעניין המשמעות של דם וגזע בקיץ 1936 יצרו לחוקי הגזע בסיס משפטי ורעיוני לשיתוף פעולה עם שמיים לא יהודים, כלומר ערבים ומוסלמים, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. התעמולה הנאצית התמקדה בשנאה גזענית כלפי היהודים בעוד ששמיים לא יהודים, ערבים ומוסלמים לא נתפסו בעיני הנאצים כנחותים.

מקורות:

• דוד מוטאדל - המלחמה של האסלאם ושל גרמניה הנאצית, פרק: הבעיה באידיולוגיה, עמ' 56 - 59.
• "השקפת המצרים, העיראקים, האיראנים, הפרסים והתורכים בעניין הגזע הארי, כרך 1, 1935-1936" ארכיון פוליטי של משרד החוץ (ברלין) R99173.
• ג'פרי הרף - "תעמולה נאצית עבור העולם המוסלמי".

החלפת המונח "אנטישמיות" (Antisemitismux) "לאנטי יהודיות" (Antijaismus)

יחסם של היטלר וצמרת הרייך כלפי היהודים והיהדות היה ידוע בכל רחבי עולם: מדיניות "ניקיון הגזע", המבוססת על עליונות הגזע הארי, יושמה בגלוי. עם זאת, נחרד המופתי הגדול מהשימוש במונח "אנטישמיות". לטענתו, מחטיאים את המטרה כי היהודים כלל אינם שמיים. כפי שראינו, עוד בשנות ה-30' דרשו הערבים שלא לסווגם יחד עם היהודים. נוסף על כך, בשלהי 1937 דחה ביטאון המפלגה הנאצית, "פלקישר ביאובכטר" את הרעיון כי הערבים הם שמיים טהורים. נכתב בביטאון על "אריאניזציה" חלקית של הערבים  באמצעות יסודות ארמניים וצ'רקסיים. לשם כך, טען הביטאון כי שיערו האדמוני ועיניו הכחולות של המופתי הגדול של ירושלים מעידים על השתלטות תכונות הגזע הצ'רקסי של אמו. כבר ב-1938 הטיף ד"ר סאמי שאוכת, שר החינוך העיראקי שהנו אחיו של נאג'-ביי שאוכת (שני האחים היו מקורבים למופתי), כי יש להוציא את היהודים ממשפחת העמים השמיים. לפי הֶסְבֵּרוֹ, היהודים טעו בדרכם וניתקו עצמם מאילן היוחסין שלהם. ב-23.10.1938 נשא הרצאה על "יסודות הלאומיות האמיתית" לפני משלחת סורית שערכה ביקור בבגדד. בהרצאתו טען שאוכת כי השמיים הם הכלדאנים והאשורים בעיראק, הפניקים בסוריה, התמיירים בתימן, הפרעונים במצרים והקרתגים באפריקה. "ענפים אלה נתנו את פירותיהם, ולאחר מכן נכחדו או הותירו ענפים קטנים, שהתמזגו עם הענף הערבי", ואילו היהודים הוצאו מכלל העמים השמיים וכינה אותם "טועים", שחרגו מדרך שושלתם והפכו לאויב האילן שממנו הסתעפו. שאוכת הוסיף לכך רמזים אנטי-יהודיים ברורים, הלקוחים מן התורות הנאציות והאנטישמיות, שיסודן ב"פרוטוקולים של זקני ציון". את תופעת השנאה ליהודים כינו במגוון מונחים (Judenhass, Antijudaism, Judophobia). לעמים שמיים כערבים לא היה מכובד ולא מתאים להיות אנטישמיים. חאג' אמין לא ידע כי הביטוי "אנטישמיות" כה מושרש - אף יותר מכל ביטוי אחר. הוא גם לא ידע עד מה קשה לשנותו. הגרמנים לא היו מודעים לבעיה, העלולה להתעורר בקרב ידידיהם הערבים. צמרת הרייך עברה כברת דרך מן ה"אנטישמיות" עד הכחשת היות יהודים שמיים. תחילה טענו אנשי הצמרת הנאצית כי הערבים אינם שמיים, ולאחר מכן גילו שהיהודים הם קונגלומראט (תערובת תפלה של גזעים). בסוף שנות ה-30' כיהן אלפרד רוזנברג כמפקח על החינוך האידיאולוגי של המפלגה הנאצית (NSDAPׂ), ואף עמד בראש מדור החוץ של המפלגה (APA - Aussenpolitisches Amt) - מעין מתחרהו של משרד החוץ של הרייך השלישי. כמו כן, היה גם עורך עיתון המפלגה. רוזנברג ביקש מהימלר אישור לפתוח את בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, ובו "המכון לחקר השאלה היהודית" (Institut zur Eforschung der Judenfrage) בפראנקפורט על הנהר מיין כמחלקת חוץ. הימלר אישר זאת וב-15.4.1939 נוסד המכון שייעודו - מוסד אידיאולוגי מרכזי לחקר הרייך. ב- 28-26 במרס 1941 נחנך. ב-23.3.1914 קיבל רוזנברג הוראה מהיטלר להקים את "המשרד לענייני המזרח". ב-20.4.1941 הורחבו סמכויותיו של רוזנברג והיטלר הגדיר את תפקידו כממונה המרכזי בשאלת המרחב המזרח אירופי. כנראה רוזנברג נבחר בשל מוצאו הבאלטי והכרתו מקרוב את עמי האזור וכן משום שהיה "מומחה לבולשביזם ולבריה'מ". "המכון לחקר הגבולות וחוץ לארץ" הוקם עוד בתקופת "ירח הדבש" בין היטלר לסטלין, ערב פלישת הנאצים לבריה"מ. המכון הוציא לאור את החוברת "רשימת הלאומים, העמים והשבטים של האזורים, שהיו פעם בריה'מ", לפי חוברת זו היהודים ה"הרריים" (יהודי הקווקאז) אינם נבדלים מן העם היהודי. במאי 1941 נערך דיון ב"מכון לחקר השאלה היהודית" על פתרון כלל אירופי של השאלה היהודית. בדיון גילה מנהל "המשרד למדיניות הגזע של המפלגה", פרופ' ד"ר גרוס "הבדלים מדעיים פוליטיים משמעותיים" בין גזעים מזרחיים ומזרח תיכוניים לבין היהודים. למעשה היהודים אינם אלא תערובת של גזעים. הוא קבע כי שגוי להדביק לעמים אלו את התופעות השליליות והתוקפניות של היהדות. לפי קביעתו, העמים המזרחיים והמזרח תיכוניים, כגון הערבים ושבטיהם, מגלמים באורחות חייהם ערכים שיש לכבד. הבסיס החברתי שלהם הנו מזרחי גרידא. זה יהיה לטובה אם עמי אירופה לא יכנו את מלחמתם ביהודים "אנטישמיות", שכן הנאציזם אינו לוחם נגד העמים המדברים בשפה שמית כלשהי. הנאציזם נלחם בגזע היהודי המעורבב, הנדחה בלהיטות ע"י כל העמים והשבטים השמיים הטהורים. בעת פלישת גרמניה לבריה"מ ב-22.6.1941, נעו אנשי המיניסטריון לשטחי המזרח של רוזנברג עם היחידות הקדמיות של חיילי הוורמאכט. בשלהי 1942, כאשר כבש הצבא הנאצי  את שטחי החבלים והרפובליקות האוטונומיות הצפון אוסטינית והקאברדינו בלקארית שבצפון הקווקאז החל פרופ' ד"ר גרוס לעסוק שוב בסוגיית יהדותם של היהודים ה"הרריים". מבחינות רבות אלה דמו לשכניהם המוסלמים, אך שמרו בקפדנות על אורח חיים יהודי, על מנהגיהם ועל לבושם. מפקדת ה-SS, המשרד לגזע ו"המכון לחקר השאלה היהודית", פרסמו חוברת שהגדירה את היהודים ה"הרריים" ואת יהודי גרוזיה (גאורגיה) כ"תערובת של הגזע המזרחי עם גזעים של הודו ואסיה הפנימית ועם עוד גזעים בלתי מוגדרים רבים". ראשי משטרת הביטחון וה-SD ראו בכל תושבי הקווקאז היהודים גורם זר ומזיק שיש להשמידו. עם זאת, אנשי משרד החוץ חששו מההשפעה העלולה להוביל לרצח המוני של יהודים "הרריים" על האוכלוסייה השכנה. אוטו ברויטיגם, איש משרד החוץ הגרמני, שהיה אחראי למינהל ולעיצוב המדיני של הקווקאז, כתב על כך לראש שירות הביטחון של ה-SS באזור:

נוכח הרבגוניות הגדולה של העמים היושבים בקווקאז, לא תבין האוכלוסייה את הרדיפות האכזריות נגד היהודים ה"הרריים", שלא עשו לנו כוח רע. האוכלוסים הללו עלולים לפרש צעד כזה כמדיניות גרמנית, שמטרתה להשמיד את עמי הקווקאז, והם עלולים לנקוט מדיניות עוינת כלפי גרמניה. במקרה מעין זה אנו עלולים לאבד את התקווה לכבוש את הקווקאז בזמן הנראה לעין; ידוע שבמאה ה-19 לחמו הרוסים כשלושים שנה, עד שהצליחו לגבור על התנגדותו של שאמיל ולהכניע את קווקאז.

שאלת השתייכותם הגזעית של היהודים ה"הרריים", הופנתה שאלה זו לפרופ' ד"ר גרוס עקב הגישות המנוגדות. בירורה הוביל לדחייה של רצח היהודים ביישובים בצפון-קווקאז. למעשה, טרם סיום הבירור שוחררו אזורים אלה ע"י הצבא האדום, והיהודים ניצלו מהשמדה. ב-1943 ביקר המופתי עם פמלייתו ב"מכון לחקר השאלה היהודית" בפראנקפורט, לפי הזמנתו הרשמית של אלפרד רוזנברג. הביקור פורסם בעיתונות וברדיו ברלין. באותה הזדמנות הצהיר המופתי כי"הערבים שותפים ובעלי ברית במאבק נגד היהודים". בזכרונותיו כתב המופתי כי הביקור במכון הותיר עליו רושם עמוק. המכון העסיק 70 מומחים, והם בדקו וחקרו היבטים שונים, כגון היסטוריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, חינוך, תורשה וכו'. המומחים היו מלאומים שונים, ביניהם אוסטרים, הונגרים, צרפתים, שוודים ואחרים, כמו כן העסיק כ-600 אנשי סגל שבהם פקידים, מתרגמים, סטטיסטיקנים וכדומה. רוזנברג הראה לחאג' אמין ולאנשיו את ספריית היודאיקה הענקית; יסודה במתנת עיריית פראנקפורט על הנהר מיין. הספרייה גדלה כאשר צורפו אליה ספריות ואוצרות רבות מרחבי אירופה הכבושה, שאנשי "מטה רוזנברג" החרימו מכל המרכזים היהודיים, שאליהם הגיעו צבאות גרמניה. רוזנברג הציג בפני חאג' אמין ומלוויו עבודות סטטיסטיות על ידידיהם ואויביהם של היהודים בעולם. מדי שבועיים הוציא המכון לאור את פרסומיו ב-15 שפות. חאג' אמין התרשם בעיקר מעבודה שהוזמנה ע"י היטלר בכבודו ובעצמו. כבר בעת ביקורו של המופתי בפראנקפורט ביקש זה האחרון ממארחיו, שיקבלו במכון גם נציג ערבי שיהיה אחראי לתרגם את החומר לערבית ולהוצאה של פרסומיהם גם בשפה זו. ב-1944 יסד ופתח חאג' אמין בברלין,  את המכון הערבי לחקר השאלה היהודית כדוגמת המכון בפראנקפורט ברח' קלופשטוק מס' 8. המכון פעל עפ"י אותם עקרונות, למען אותן מטרות ומומן ע"י אותם מקורות. בעקבות התעמולה הבריטית, לפיה תורת הגזע הנאצית מעמידה את הערבים בדרגה אחת עם היהודים השפלים, פנה ב-1942 רשיד עלי אל-כילאני (ראש ממשלת עיראק לשעבר) אל המכון לחקירת הגזע הנאצי. באיגרתו לפרופ' ד"ר ולטר גרוס ביקש אל-כילאני שיבהיר לו ממקור מוסמך: האומנם רואה גרמניה את הערבים נחותים מבחינה גזעית כשם שהנאצים רואים את היהודים? 

אויבי מעצמות הציר טוענים בתעמולתם, כי גרמניה מדרגת באופן זהה את הערבים כמו את היהודים כנחותים מבחינה גזעית, או שמעמידים בדרגה שלילית את הגזע הערבי על לוח הערכים של הגזעים האנושיים. כראש ממשלת עיראק אני מכיר היטב את בני עמי, כמו גם את הערבים בכלל, ויודע שאינם מאמינים לטענות אלה. במאבקם לחירותם ולזכויותיהם נוכחו הערבים לדעת, שהגרמנים מעניקים להם כל כך הרבה הוקרה ותמיכה, עד כי משוכנעים הם בתשומת לבם ובידידות שהגרמנים רוחשים להם. אבל מאחר שהתעמולה העוינת חוזרת באופן קבוע על אותו שקר עצמו, אני מוצא לנכון לבקש, שתבוא תשובה מהמקורות הגרמניים המוסמכים בעניין האמת ביחס לעמדת גרמניה לגזע הערבי. אהיה אסיר תודה במיוחד, אם בתוקף תפקידך כמנהל המשרד למדיניות הגזע של המפלגה הנאצית וכנציג בולט של מחקר הגזעים הגרמני, תבהיר לי את התוצאות המדעיות הנאציונל-סוציאליסטיות בעניין הלימוד והמידע המדעיים על הגזעים. בהוקרה רבה ביותר,                                                          

רשיד עלי אל-כילאני 

 ד"ר גרוס פנה לד"ר גבלס בעניין, וזה האחרון הזדרז להוציא שוב הוראת תדריך לאמצעי התקשורת (הוראה מס' 12, מ-10 בדצמבר 1942) לפיה שוב נאסר השימוש במונח  "אנטישמיות". העיתונאים נצטוו להמיר את המונח "אנטישמיות" במונחים כגון "אנטי-יהדות", "אנטי-יהודים", משום שהמונח "אנטישמיות" פוגע בעולם הערבי. ב-17.10.1942 קיבל אל-כילאני את תשובתו של פרופ' ד"ר גרוס, ובה הציג את עמדת גרמניה: הבדלה ברורה בין היהודים הבזויים, שהם תערובת נחותה של גזעים - לבין הגזע השמי הטהור, שהערבים משתייכים אליו, וההודעה, שהמונח "אנטישמיות" אינו תואם את המציאות. ב-24.10.1942 פורסמה לראשונה ההתכתבות של אל-כילאני עם פרופ' ד"ר גרוס ברדיו ברלין בשפה הערבית. תשובתו המלאה של ד"ר גרוס התפרסמה באותו גיליון של ולטקאמפף (שמוצג לעיל):

לפי בקשתך המפורשת במכתבך, אני מנצל הזדמנות זו לגלות לך את נקודת-הראות הנאציונל-סוציאליסטית בעניין הלימוד והמידע המדעיים על הגזעים.

1. נטייתה ומטרתה של מדיניות הגזעים הנאצית היא, בין היתר, הגנת העם הגרמני מההשפעה השלילית של היהדות. מדובר כאן למעשה בתערובת של גזעים בלתי-הרמונית, שמבחינה ביולוגית-גזעית, כמו גם מבחינת האופי, היא תופעה היסטורית בלתי-טבעית, ויש להבדילה בהקפדה מן העמים של הגזע באסיה הקדמית והמזרחית, כמו גם מהעמים דוברי שפות שמיות של המזרח התיכון. 
2. לפיכך לא נכון לחלוטין הביטוי "אנטישמיות", שהשתמשו בו עשרות בשנים באירופה, עת היה מדובר בתנועה נגד יהודים, משום שתנועה זו מכוונת אך ורק נגד יהדות המפוזרת בין העמים - אך לא נגד העמים האחרים דוברי שפות שמיות, שמאז הזמנים הקדומים פועלים גם הם נגד היהודים. באופן דומה פוגעות ביהודים שיטות הגנה של חוקים גזעיים גרמניים, לא בגלל מוצאם המזרחי או בגלל אפיונה השמי של שפתם - אלא אך ורק בגלל האופי הבלתי-חברתי והאנטי-חברתי כאויבי העולם.
3. בו בזמן שאצלנו דוחים את היהדות בצורה קשוחה וללא תנאי, מתעניינת תורת הגזע הנאצית תמיד במלוא האהבה בעמים שמיים-ערביים, בשפותיהם ובתרבותם.

תורת הגזעים הנאצית לא שינתה את עמדתה בתקופה החדשה. אדרבא, הודות לעמדה זו צועד תמיד דווקא העם הגרמני לקראת ההישגים של העמים והתרבויות הנוכריים.

אף גורם רציני בגרמניה לא אמר מעולם, שהערבים נחותים מבחינה גזעית, או שיש להציבם במקום נחות בסולם הערכים של הגזעים האנושיים. מדענים גרמנים נאצים מכירים בערבים כשייכים לגזע בעל-הערך הראוי ביותר, היכולים להביט בגאווה על היסטוריה מלאת תהילה וגבורה. לכן עוקבים מהצד הגרמני ותומכים באהדה מיוחדת במאבקם המדיני לחירות הערבים נגד היהודים, הגוזלים את פלסטינה. בהוקרה מעולה ביותר,  

המסור לך מאוד                 

פרופ' ד"ר גרוס                  

המנהל הראשי של השירות 

עם זאת, השימוש במונח "אנטישמיות" נמשך זמן מה באמצעי התקשורת. במאי 1943 מחה על כך המופתי גם אצל רוזנברג. הוא הדגיש שהמונח פוגע מאוד בעולם הערבי, העומד ברובו בצד גרמניה הנאצית. רוזנברג נענה לדרישתו ופקד להפסיק את השימוש במונח זה, שכן אויבי הרייך (בריה"מ, בריטניה וכו') מנצלים אותו בתעמולתם, כאילו גרמניה "זורקת את הערבים לאותו סיר עם היהודים". ב-5.7.1944 הודיע הדיפלומט הגרמני, רודולף שלייר, לממונים עליו במשרד החוץ, שלאחרונה פנה אליו חאג' אמין בעניין המונח "אנטישמיות" והתריע, כי השימוש בו עלול להתפרש כאילו גם העמים הערביים, דוברי שפות שמיות, נופלים לקטגוריה הנחותה. הוא דרש שהביטוי "אנטישמיות" יומר במונח "אנטי-יהודיות", כדי שיהיה ברור לכול, ללא צל של ספק, שהמלחמה היא אך ורק  נגד היהודים והיהדות. בדיווחו הוסיף שלייר, כי זו לא הפעם הראשונה שהדרישה עומדת על הפרק; הוא הזכיר את ההתכתבות בין אל-כילאני לפרופ' ד"ר גרוס, וביקש מהממונים עליו, שבעתיד ישימו לב יותר להיבט זה, כלומר שיוחלף המונח "אנטישמיות" (Antisemitismus) במונח "אנטי-יהדות" (Antijudaismus) ויתאימוהו גם לשפות זרות. עם זאת, לא בנקל נעקר המונח הישן  "אנטישמיות" מאחר שהשתרש כה עמוק בתודעת האנשים, לפיכך הסיכויים למחוק אותו מהתודעה הציבורית היו כה קלושים. ביטוי זה חדר לשימוש בספרות ובכל אמצעי התקשורת. בתת-כותרת של הירחון "השאלה היהודית" (Die judenfrage), שראה אור בברלין עד שנתו השביעית (אפריל 1942), "בהוצאת הפעולה האנטישמית",  שונה ל"בהוצאת הפעולה האנטי-יהודית". (ראה תמונה לעיל).

מקורות:

• ג'ני לבל, 1996 - "חאג' אמין וברלין", פרק "המכון לחקר השאלה היהודית בפראנפורט על נהר מיין", עמ' 164 - 167.
• ג'ני לבל, 1996 - "חאג' אמין וברלין", פרק "המונח 'ANTIJUDAISMUS' במקום 'ANTISEMITISMUS'", עמ' 168 - 172.
• יגאל כרמון - "מופתי ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, וגרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה", עמ' 39, 256 - 258.

סיכום

מאז ומעולם התייחס המונח "אנטישמיות" לעם היהודי בלב, ולא לגזע השמי בכללותו. בתודעתם של עמים שונים שהשתמשו בו, כלל וכלל לא כוּון נגד הערבים. מציטוטי היטלר ומציטוטים של נאצים בכירים אחרים עולה כי הגזע השמי נחשב לנעלה כמו הגזע הארי. הטענה כי האידיאולוגיה הנאצית מכוונת גם למוסלמים הייתה אך ורק תעמולתם של הסובייטים והבריטים במטרה למשוך את מוסלמים לצדם לבל ישתפו פעולה עם גרמניה הנאצית. פעולות שננקטו על ידי הגרמנים, כגון שיבוח הגזע השמי, הניבו פרי ותרמו מאוד לחיזוק הקשר בין הערבים והגרמנים, קשר שנמתח זה מתקופת מלחמת העולם הראשונה ואילך. השמירה על הקשרים עם העולם המוסלמי הובילה להגדרת הנאצים מחדש את היהודים כתערובת נחותה של גזעים ולהבדלת היהודים מהגזע השמי בכללותו. מדברי היטלר על דת האסלאם ניתן לראות כי אכן רחש הערצה עזה לדת האסלאם עד כי חפץ להפיצה. תקוותו של היטלר הייתה שדת גברית, כוחנית וחסרת פשרות זו תחליף את הנצרות הרכוכית בעיניו. בצוואתו אמר מפורשות כי לעולם יהיו עמי האסלאם קרובים לגרמנים יותר מעמים, כדוגמת הצרפתים אשר להם קשרי דם עמם. כאמור, תורת הגזע מתייחסת אך ורק ליהודים. אין להשליך את השימוש "אנטישמיות" המופיע ב"מיין קאמפף" לערבים. לאלה לא הייתה סיבה לחשוש מפני השתלטות גרמניה על העולם. תופעה זו מסבירה מדוע לא חששו הערבים לחבור להיטלר ומדוע הצליח המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, למשוך חיילים מוסלמים מהשירות שלהם בצבא האדום ובצבא הבריטי לצבא הרייך. המופתי פנה לחיילים המוסלמים שנשבו, לערוק מבריה"מ לגרמניה בגלל הקומוניזם המתנגד לדת וכן לערוק מבריטניה בשל הקולוניזציה שלה במדינות האסלאם, בה-בשעה שלהבדיל, גרמניה תמכה באימפריה המוסלמית (העות'מנית) והייתה למדינה האירופית היחידה שלא השתלטה על שום טריטוריה מוסלמית. עד היום הפך היטלר לאיש רוחני (ואף דתי) בקרב האסלאם הקיצוני. משאלתו להפוך למעין נביא בקרב הקיצוניים אכן התגשמה. כיום הנאציזם הישן התגלגל לתוך המוסלמים הקיצוניים ואנו נאלצים להביס את ממשיכי דרכו להשתלט על העולם באמצעות החרב.