מיתוס הכיבוש והמצור על עזה

הקדמה

אגדת "המצור הישראלי" היא שקר ארסי ומרכזי נוסף בתעמולה נגד ישראל וראוי לטיפול ממוקד ומיידי באמצעות הדיפלומטיה וההסברה שלנו. במאמר זה אין לי עניין לבקר את הדעה הרווחת בקרב אנשי שמאל "שתי מדינות לשני עמים" על בסיס הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. מטרות המאמר הן שתיים:

• לבקר את רעיון אנשי השמאל הקיצוניים הקוראים לנסיגה החד צדדית של ישראל מאיו"ש וכן את תומכי היציאה מעזה. 
• לנפץ את מיתוס המצור והכיבוש על רצועת עזה.

גם היום הפלג השמאלי של המפה הפוליטית קורא לסגת מאיו"ש חד צדדית, לשים גדר הפרדה לאורך הקו הירוק ובכך להיפרד מערביי איו"ש לחלוטין. אנשים אלו סיפרו לנו בעבר ואף ממשיכים "למכור" לנו שאם תקום מדינה ריבונית על בסיס קווי 67', יעמוד העולם לצדנו ויש שהגדילו לומר כי גם ארגוני זכויות האדם לא יֵצאו נגדנו מאחר שלא נהיה עוד בחזקת "כובשים" יותר. לדבריהם, הערבים באיו"ש יהיו עצמאיים וידאגו לעצמם. יתר על כן, גם שמענו כיצד יעלו המתונים לשלטון ויש אפשרות לשלום אם נעשה את הצעד הראשון לשלום. עפ"י העיקרון המוסרי שאנשים אלה מציגים לנו, מאחר ואנו הכוח החזק ובאפשרוינו לשלוט ולהכתיב את חיי הערבים ואף להקשות עליהם (מחסומים, פעולות צה"ל וכו'), רוב כובד הלחץ צריך ליפול עלינו וכי מתוך חוזק ומוסר צריכים אנו ליזום את התהליך לשלום. מאלפת עוד יותר הטענות כי היו אלה רק הקיצוניים שהפריעו לתהליך השלום והיה צריך למרות ההחרפה בפיגועים להמשיך עם המו"מ. להלן סרטון של ערפאת בוא הוא משווה את "אסון" אוסלו להסכם חוד'ייבה: 

כמו כן, ב-1996 אמר ערפאת כי התוכנית היא להעלים את המדינה היהודית ולהקים מדינה פלסטינית טהור. כמו כן, טענו כי אבו מאזן פרטנר. ולא שכחנו את דברי הרהב של השמאל כי מוסרית נוכל "לכסאח" את הערבים אם נותקף לאחר שניסוג לקווי 67'. בסרטונים הבאים ניתן לשמוע מה טענו הפוליטיקאים בעניין הביטחוני ה"ורוד" שיבוא לאחר העזיבה:

למרות טענות חוזרות ונישנות שבינימין נתניהו הצביע בעד התוכנית, המציאות הנה אחרת. מתוך שש הצבעות, שלוש בממשלה ושלוש בכנסת, מתוכן הצביע נתניהו פעמיים בלבד בעד ובארבע הפעמים האחרון נתניהו הצביע נגד ההתנתקות. באמרו של נרי אבנרי "נתניהו נגד ההינתקות- פרויקט מיוחד" הוא אומר:

מאסתי במאמץ שהתקשורת עושה כדי לקבע בתודעת צרכניה שנתניהו תמך בהינתקות. מאסתי במיילים ובטוקבקים בהם אני כביכול תוקף את הרשעים שבצעו את העקירה- תוך דילוג על נתניהו… נתניהו היה נגד ההינתקות… הלכתי לארכיון…

להלן סרטונים הנוגעים לסוגיית הצבעת נתניהו שנרי אבנרי מביא במאמרו במטרה להבהיר מדוע נתניהו התנגד נחרצות להתנתקות:

אנשי שמאל רבים (כולל אלה הטוענים כי התנגדו להתנתקות ללא הסכם) הטוענים שצריך לסגת מהשטחים באמצעות הסכם עם הפלסטינים משמיטים את העובדה כי לאחר ההתנתקות היה כבר תהליך של מו"מ עם רש"ף שהוביל להסכם שלכאורה מקדם את הדרך אותה מציעים אלה האחרונים. ובאשר לסיפורי החכ"ים תומכי המהלך, הייתה המציאות הביטחונית שונה לגמרי.  

"Creative Commons Rocket and Population Map, 21 Jan 2009" by Israel Defense Force is licensed under CC BY 2.0

"Creative Commons Maximum range of Palestinian missiles launched from Gaza Strip." by JohnnyWiki is licensed under CC BY 3.0

"טווח ירי רקטות על ישראל מרצועת עזה 10-160 ק"מ" 

 by Dekel E is licensed under CC BY 2.0

כפי שראינו מהתמונות הנ"ל, רק הלך והחמיר ירי הקאסמים בתקופות שבין ההתנתקות למבצע עופרת יצוקה. עוד ב-2006, לפני ההפיכה בא חמאס השתלט על הרצועה ב-2007 הייתה עלייה ניכרת, מ-179 קאסמים ב-2005 ל- 946 ב-2006. רק לאחר יוני 2007, נקטה ישראל בפעולות ביטחונית העקבות עליית חמאס לשלטון. כיום, מסבירים לנו אנשים מהצד השמאלי של הקשת הפוליטית כי למעשה תוכנית ההתנתקות לא באמת הסירה את השליטה הישראלית על הרצועה וזאת הסיבה שחמאס יורה עלינו קאסמים. בסרטון שהועלה בהמשך המאמר תוקף רזי ברקאי (המזוהה עם השמאל) את אלה ומעביר ביקורת על כך שאין להם מעצורים בהאשמה העצמית. בעניין עזה מסביר ש"יצאנו! יצאנו!" ועם זאת מחפשים אלה תירוצים להסביר את הלחימה לחופש של תושבי הרצועה.  מגוחכת עוד יותר היא העובדה שהדבר אותו הם מכנים "מצור" הופעל על הרצועה רק בעקבות ירידה במצב הביטחוני, שכן ב-2006 לא היה ה"מצור" המדובר וכבר אז הייתה החמרה במצב הביטחוני. הרי ההסכם היה מעין הסכם מדרגה שיכול היה להוביל לתהליך שלום (אם חפצו בכך "שותפינו") ולבנות להם נמל ימי ונמל תעופה משלהם. ברור שאילו שכנינו היו "פרטנרים", זה מכבר הייתה עזה עצמאית והיה מוכח לנו הישראלים כי "דרך השלום" היא הדרך הנכונה. לאור המציאות העגומה הנחשפת לנגד עינינו בעזה, האם ניתן לסמוך על הטענות ההזויות של אנשי השמאל ולנקוט באיו"ש אותם צעדים שנקטנו ברצועת עזה? אנשים שהטו את דעותיהם ימינה או אף הצביעו ימינה אף על פי שהם כן תומכים מבחינה עקרונית ברעיון "שתי מדינות לשני עמים" עשו זאת מחשָש שאילו תפרוץ מלחמה בין ישראל לפלסטינים, לא תקבל ישראל גיבוי מאנשים אלה ואף יציגו את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה ואת ישראל כמדינה שלא קיימה את ההסכם וכן סנגורים אלה יובילו לפגיעה קשה בישראל בקהילה הבינלאומית ובישראלים (ויהודים) השוהים בחו"ל. במאמרה של ד"ר רבקה שפק ליסק "התמוטטות השמאל הציוני" היא מסבירה ש"המשך מדיניות הטרור, שגרמה לקורבנות רבים בקרב האוכלוסייה האזרחית, שכנעה רבים בישראל שמדיניות הימין עדיפה על מדיניות השמאל". בהערה אישית אף מוסיפה כי היא "תומכת עד היום בפתרון של 2 מדינות, אבל התפכחתי מהאשלייה שגם הפלסטינים מעוניינים בפתרון של 2 מדינות וכן מציינת: "אין לי אמון באבו- מאזן". הסרטונים הבאים מסבירים מדוע זקוקה ישראל לגבולות ביטחון, דרישה למדינה פלסטינית מפורזת (לאלה שעדיין מאמינים ברעיון) וכי מדוע אין לסמוך על שמירת כוחות האו"ם על הסדר והביטחון.

האמנם מצור? האם באמת שימוש במילה כה קשה מתארת את הנעשה ברצועה או רק עוד מילה כגון "כיבוש" ואפרטהייד להחרפת דעת הקהל העולמית נגד ישראל? מתוך "פרספקטיבה":

"קצת היסטוריה. אחת מטקטיקות המלחמה הקדומות ביותר ועם זאת, האכזריות והיעילות ביותר, היא הטלת מצור על האויב. מצור, בהגדרתו המילונית הוא "כיתור, ניתוק, הסגר", כלומר הקפת ריכוז האויב מכל עבריו, תוך חסימת כל פתחי הכניסה והיציאה, כדי לנתקו ממקורות האספקה שלו ובכך להחלישו עד להכנעתו או השמדתו. ההיסטוריה של המלחמות מלאה בתיאורי אפוקליפסה של מצורים שונים, החל מהמצור שצרו הבבלים על ירושלים של ימי בית ראשון, שזוועותיו מתוארות במגילת איכה, המשך במצור השני, שהטילו הרומאים על העיר, שסביבותיה התמלאו בגופותיהם של אלפי יהודים צלובים שניסו לחמוק מהרעב הכבד בעיר הנצורה ונפלו לידי הרומאים הצרים על העיר, עבור במצור המיתולוגי שצרו היוונים על העיר טרויה, והמשך במצור האכזרי שהטיל הצבא האדום על הצבא הנאצי בחזית סטאלניגרד בחורף 1942-1943, שהסתיים בגוויעתם ברעב, בקור ובמחלות של מאות אלפי חיילים גרמנים, ובין כל אלה עוד ועוד אירועי מצור שהסתיימו בצורה הנוראה ביותר האפשרית. מצור, מלמדת ההיסטוריה, הוא מהלך מלחמתי קיצוני ומכריע, שאינו אלא הזוועה האנושית בהתגלמותה".

רקע עובדתי

באוגוסט 2005 פירקה ישראל את היישובים הישראלים שהוקמו ברצועת עזה והסיגה לשטחה את כוחותיה ואזרחיה. תוכנית ההתנתקות העבירה לרש"ף את הסמכות ואת האחריות המלאות לנהל את הרצועה ללא כל נוכחות ישראלית צבאית או אזרחית. בד בבד שמרה ישראל לעצמה את חופש הפעולה והסמכויות שנועדו להבטיח פעולה צבאית לסיכול טרור ברצועת עזה. בתוכנית זו, שמטרתה העיקרית הייתה יצירת "מציאות ביטחונית טובה יותר", צוין ש"ישראל תפקח ותשמור על המעטפת החיצונית ביבשה, תשלוט באופן בלעדי במרחב האווירי של עזה, ותמשיך לקיים פעילות צבאית במרחב הימי של רצועת עזה" וכי "ישראל שומרת לעצמה את הזכות הבסיסית להגנה עצמית, כולל נקיטת צעדי מניעה כמו גם תגובה תוך שימוש בכוח כנגד איומים שיווצרו מרצועת עזה". על זאת, לאחר מספר חודשים מאז ההתנתקות חתמו ישראל ורש"ף על שני ההסכמים הבאים:

• "הסכם המעברים".
• "הסכם העקרונות למעבר רפיח".

הסכמים אלה הסדירו את התנועה ואת הגישה לתוך הרצועה וממנה. למעשה, בהסכמים הללו לראשונה מאז 1967 ויתרה ישראל על שליטתה המלאה במעטפת החיצונית של הרצועה. עפ"י ההסכמים הועברה האחריות על מעבר רפיח לידי מצרים ורש"ף תחת פיקוח של EUBAM (כוח אירופי למעבר הגבול ברפיח). כמו כן בהסכם שנחתם הסכימה ישראל לבנות נמל ימי ושדה תעופה בעזה עפ"י המודל של הפיקוח הבינלאומי במעבר רפיח. נוכח התנגדות ממשלת חמאס לפעול בהתאם להסכם ותביעתה שמעבר רפיח ינוהל כמעבר גבול בינלאומי רגיל ביו עזה למצרים לא חודש ההסכם שהיה זמני ל-12 חודשים. ב-19 בספטמבר 2007 החליט הקבינט לביטחון לאומי של ישראל את הדברים הבאים:

ארגון החמאס הוא ארגון טרור שהשתלט על רצועת עזה והפך אותה לשטח עוין. ארגון זה נוקט בפעילות עוינת נגד מדינת ישראל ואזרחיה ומהווה את הכתובת האחראית לפעילות זו. לאור זאת הוחלט לאמץ את ההמלצות שהציגה מערכת הביטחון ובכלל זה המשך הפעילות הצבאית והסיכולית כנגד ארגוני הטרור. בנוסף, יוטלו הגבלות נוספות על שלטון החמאס באופן שתוגבל העברת טובין לרצועת עזה, צמצום אספקת הדלק והחשמל, ותוטל מגבלה על תנועת אנשים מהרצועה ואליה. ההגבלות יישומו לאחר בחינה משפטית תוך התחשבות בהיבטים ההומניטריים השוררים ברצועת עזה ומתוך כוונה להימנע ממשבר הומניטרי.

כפי הנראה, החלטת הקבינט קובעת שרצועת עזה תחת שלטון ממשלת חמאס היא שטח עוין ואושרה בקשת שר הביטחון אהוד ברק לאפשר הטלת סנקציות כלכליות כגון:

• צמצום הדלק והחשמל בהתאם לייעוץ משפטי שיעמוד בתנאי הקהילה הבינלאומית.
• הטלת הגבלות על העברת טובין לרצועה והגבלת תנועת אנשים ממנה ואליה.

לישיבת הקבינט הגיעו צוותים משפטיים של משרד החוץ ושל הפרקליטות הצבאית. אלה האחרונים הציגו בפני השרים את פסיקתם בנוגע ללגיטימיות הפעולות שעתידות להינקט נגד עזה וממשלת החמאס. עפ"י יועצי משרד החוץ, יהיו מקובלים על הקהילה הבינלאומית סנקציות שאינן עונש קולקטיבי כלפי כל אוכלוסיית עזה. מאז השלתשלות האירועים במקום מצור, זה מדויק יותר לומר שהחמאס היה מבודד. אמנם מדיניות זו לא אורגנה עם ישראל. המדיניות החלה ב-2006 כאשר הקוורטט (ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה, והאו"ם) דרשו שחמאס יכיר בזכותה של ישראל להתקיים, תוותר על האלימות ותקבל את ההסכמים הקודמים שנחתמו בין רש"ף לישראל. חמאס לא עמד ברדישות הללו. נשיא רש"ף, מחמוד עבאס ביקש מהאירופאים שלא לפנות לחמאס בשל סירובו לוותר על תביעתו לייצג את כל הפלסטינים. ישראל לא הטילה הגבלות חמורות על עזה עד יוני 2007, כשנתיים לאחר ההתנתקות כאשר החמאס השתלט בכוח על עזה מידי רש"ף. מנתוני השב"כ  עולים הנתונים הבאים לגבי תקיפות הרקטות מהרצועה לשטחה של ישראל.1,2,3

כפי שמסכם זאת דו"ח השב"כ, "ניתן לומר, כי בעקבות השתלטות חמא"ס על הרצועה גדל היקף הטרור שמוצאו ברצועת עזה ועמו גדל פוטנציאל האיום על ישראל. זאת, נוכח התבססותה של חמא"ס כגורם ריבוני בלעדי, הנהנה מחופש פעולה בלתי מוגבל והמתמקד בביסוס יכולותיו הצבאיות והעצמתן, באמצעות הברחות אמל"ח תיקני ושדרוג "התעשייה הצבאית" שלו". למרות זאת, המשיכה ישראל לאפשר אספקה נחוצה לרצועה והמשיכה את פתיחת מעברים מסחריים. במהלך ששת חודשי "הרגיעה" בתיווך מצרי שנכנס לתוקף ב-19 ביוני 2008, מעברי גבול פתוחים אלה הובילו לגידול של 50% של מוצרים בני קיימא לרצועת עזה, כולל תרופות וציוד רפואי, מזון, דלק וחומרי בניין. יתר על כן, תושבי עזה שנזקקו לעזרה רפואית הותרו לקבלת טיפול ואישפוז בישראל. לקראת מבצע "עופרת יצוקה" פתחה ישראל את המעברים לרצועה עזה כדי לאפשר אספקה הומניטרית לכל המוקדם 24 בנובמבר 2008. מאז הפעלת המבצע, ישראל אפשרה סיוע הומניטרי ממגוון רחב של ארגונים בינלאומיים לרצועת עזה. יתר על כן נתרמו מאות משאיות אספקה ישראלית. החל מ-7 ינואר 2009 יישם צה"ל גומחות הומניטריות יומיות בת שלוש שעות כדי להקל על גישה לארגון סיוע בינלאומי לעזה. מנתוני משרד החוץ, בין 27 בדצמבר 2008 לבין 11 בינואר 2009, כ-20,000 טון של ציוד הומניטרי הועבר לרצועת עזה דרך מעברי גבול עם ישראל. מלאי של משלוחים יומיים נשלח לציבור מדי יום על ידי משרד החוץ הישראלי כדי להפיג טענות שווא, אי דיוקים בתקשורת, ותעמולת חמאס המאשימים את ישראל במניעת אספקה ​​הומניטרית מלהגיע לעזה בעקבות המצור. אין זה מפתיע שחמאס מנסה להסיט את האשמה לישראל. הם טוענים שסבלו של הפלסטינים נגרם בגלל התקפות רקטות ושימוש באזרחים כמגן אנושי. עם זאת, יודעים האנשים כי מנהיגי חמאס "מסנגרים" על עצמם בענין המחסורים שהם יוצרים.

בקבוצה זו יש היסטוריה של גניבה מחברות מקומיות, ובמקרה אחד 60,000 ליטרים של דלק, ולאחר מכן דיווח שיש מחסור בדלק כתוצאה מהמצור. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הקים חמאס בית חולים עצמאי לטיפול לוחמיו בלבד. למטרה זאת נגנב חלק משמעותי מהציוד הרפואי שנכנס לעזה מארגוני סיוע היו דיווחים נוספים על כך שחמאס חרים תרומות קמח בכפר "דיר אל באלח" ומכר אותם מחדש במחירים מופקעים ע"י שתי מאפיות בעיר שבבעלותו. ישראל ממשיכה לספק סיוע הומניטרי לעזה, אך חמאס מונע ממנו להגיע לידי הנזקקים. באופן טרגי, המשך התקפות החמאס ודומיהם את האוכלוסייה האזרחית של ישראל, רק תלך ותחריף את מצוקת הפלסטינים.

מקורות:

• ynet - "ישראל מודיעה: עזה - ישות עוינת"
• The Economist - "היכן זה יגמר?"
• שב"כ - "חמא'ס – התעצמות ובניין הכוח"
• משרד החוץ - "עזרה הומניטרית לעזה במהלך מבצע צה'ל" (18 בינואר 2009)
• The Jerusalem Post - "חמאס פותח בית חולים לחמושים"
• The Jerusalem Post - "חמאס גנב 60,000 ליטרים של הדלק בעזה"
• הארץ - "Top UN official blasts Hamas for 'cynical' use of civilian facilities"

הערות:

1. מרכז המידע למודיעין ולטרור, המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) - "איום הרקטות מרצועת עזה 2000 - 2007", עמ' 6. הגרף לא כולל 113 רקטות שנורו בדצמבר 2007, סה"כ 896 קאסמים לאותה שנה.
2. משרד החוץ - The Hamas terror war against Israel;
   בצלם - "פגיעה באזרחים ישראלים ע"י פלסטינים";
    Intelligence and Terrorism Information Center at the Israel Intelligence Heritage & Commemoration Center (IICC) - Anti-Israeli terrorism in 2007 and its Trends in 2008, May 2008/
3. אמיר בוחבוט - "שנה לעופרת יצוקה: ירידה חדה בכמות פיגועי הטרור", 30/12/2009, באתר nrg. 

המומחים עליהם מסתמך המאמר

אל"ם (מיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך:

אל"ם (מיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך היא חוקרת בכירה, מנהלת התוכנית למשפט וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי. עו"ד שרביט ברוך פרשה מצה"ל בשנת 2009 לאחר שירות של עשרים שנה במחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, מתוכן חמש שנים בתור ראש המחלקה. במסגרת תפקידה שימשה יועצת משפטית בכירה והייתה אחראית על מתן ייעוץ משפטי בתחומי המשפט הבין-לאומי והמשפט המנהלי לגורמים הבכירים בצה"ל ובממשלה בנושאים הנוגעים, בין היתר, לדיני לחימה, דיני כיבוש, דיני הים, לחימה בטרור, הסכמים ביטחוניים, קביעת גבולות, מגעים מדיניים והליכים בינלאומיים. עו"ד שרביט ברוך השתתפה כיועצת משפטית במשלחות הישראליות למשא ומתן עם הפלסטינים, החל מראשית המגעים עימם, וכן במשלחת הישראלית למשא ומתן עם סוריה בשנת 2000. לאחר פרישתה מצה"ל שימשה עו"ד שרביט ברוך מרצה במשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, שם היא מעבירה קורסים על משפט בינלאומי ועל יישוב סכסוכים. היא מרצה בנושאים אלה גם במכללה לביטחון לאומי של צה"ל. כן פרסמה מאמרים שונים בתחומים אלה. עו"ד שרביט ברוך היא בעלת תואר ראשון (LLB) ותואר שני (LLM) במשפטים, שניהם בהצטיינות, מאוניברסיטת תל-אביב. תחומי מחקר:

• ישראל: מעמד בינלאומי
• ישאל: מדיניות ביטחון
• ישראל: תהליך מדיני פלסטינים
• היבטים משפטיים של יישוב סכסוכים
• משפט בינלאומי וביטחון לאומי
• סכסוכים בעצימות נמוכה
• מלחמה בטרור

הניסיונות להראות שלכאורה ישראל עדיין כובשת ברצועת עזה, חרף העובדה שפינתה את כוחותיה הצבאיים ואת אזרחיה מן הרצועה, נדונים במאמר "האם רצועת-עזה כבושה על ידי ישראל?" על ידי עו"ד אל”מ (מיל’) פנינה שרביט-ברוך   שכיהנה כראש מחלקת דין בינלאומי בצה”ל ואחת היועצים המשפטיים לצוותי המשא-ומתן של ישראל עם הפלסטינים ועם הסורים, בשנים 1993 - 2009. פינויי אזרחים ישראלים וכוחות צה”ל מהרצוע נועדו להפחית את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ולשפר את תנאי המחיה של הפלסטינים. התקווה הייתה שהפלסטינים ינצלו את ההזדמנות שנוצרה על ידי ההתנתקות על מנת להפסיק את מעגל האלימות ולחזור לתהליך המו"מ. רצועת עזה אינה כבושה על ידי ישראל, שנסוגה משם לחלוטין ואין לה סמכות שלטונית כלשהי על אוכלוסייתה. בית המשפט העליון של ישראל קבע: “אין מוטלת על מדינת ישראל חובה כללית לדאוג לרווחת תושבי הרצועה ולשמור על הסדר הציבורי בתחומי רצועת-עזה, לפי מכלול דיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי”. לישראל אין שליטה מלאה על המעטפת החיצונית של עזה ואין לה שליטה אפקטיבית על השטח עצמו. מכאן שאין כל בסיס משפטי תקף לתפיסה לפיה ישראל היא כוח כיבוש ברצועת עזה. ממשלת החמאס מפעילה שם עוצמה שלטונית אפקטיבית. על כן, חוקי הכיבוש אינם חלים בעניין זה (מתוך המאמר "האם רצועת-עזה כבושה על ידי ישראל?")

מתוך: 

• INSS המכון למחקרי ביטחון לאומי

סא"ל (מיל') יהונתן דחוח-הלוי:

יהונתן דחוח-הלוי הוא מזרחן, עיתונאי וסא"ל (מיל') באגף המודיעין. הוא גם לשעבר יועץ במרד החוץ וראש אגף המידע בדובר צה"ל. דחוח-הלוי הוא עמית‏ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מנהל המחקר ב-Orient Research Group, מומחה בתחום אתרי אינטרנט בעולם הערבי והמוסלמי. מחקריו עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, טרור אסלאמי ופלסטיני, תנועות קיצוניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה וכן ביחסם של התקשורת, ארגוני זכויות אדם וארגונים לא-ממשלתיים אחרים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. משנת 2005 הוא מתגורר בטורונטו, קנדה, ומשמש עורך העיתון "שלום טורונטו", הפונה לציבור הישראלי-יהודי שם. כמו כן, הוא בעל טור קבוע באתר חדשות מחלקה ראשונה. פועלו של הלוי כקצין מודיעין זיכה אותו בפרס הרמטכ"ל לכתיבה בענייני צבא וביטחון מידי הרמטכ"ל שאול מופז.‏ חלק ממחקריו ורבים ממאמריו עוסקים בארגון "בצלם", שאותו מאשים דחוח-הלוי בדיווחים מסולפים ולא מדויקים, בעיקר בסיווג שיטתי של מחבלים ופעילי טרור כ"אזרחים שלא נטלו חלק בלחימה",‏ וכן בנקיטת עמדה פוליטית אנטי-ישראלית. כמו כן פרסם מאמר שטען שתחת הנהגתה של ענת בילצקי (יו"ר "בצלם" בשנים 2001 - 2006) קיבלה הנהלת "בצלם" החלטה לעסוק בבעיית הפליטים הפלסטינים, שלטענת דחוח-הלוי היא שם "מכובס" לדרישת זכות השיבה לתוך ישראל.‏ עמוס הראל, הכתב הצבאי של עיתון "הארץ", כתב על דחוח-הלוי:

אין לטעות בזיהוי האידאולוגי של דחוח-הלוי. אף שאינו חבר במפלגה כלשהי, הוא כותב בקביעות באתרים המזוהים עם הימין. ב-2001, בעודו באמ"ן, חיבר מסמך שבו האשים את ערפאת ובכירי הרשות שיזמו במכוון את האינתיפאדה השנייה ומעולם לא התכוונו להגיע לפשרה אמיתית עם הציונות. שאול מופז העניק לו את 'פרס הרמטכ"ל לכתיבה בענייני צבא וביטחון'. באחרונה, לצד חקר האסלאם הקיצוני, עסק באינטנסיוויות בניתוח מהומות הגדר בבילעין ונעלין. ועם זאת, דחוח-הלוי הוא חוקר שיטתי ויסודי של הצד הפלסטיני וראוי לשים לב לטענותיו באשר לטיב המידע שמספק "בצלם".

הפובליציסט בן-דרור ימיני כתב על דחוח-הלוי במאמר תגובה לשרית מיכאלי, דוברת "בצלם":

... ובכן, כבר שנים חושף יוני הלוי (יונתן דחוח-הלוי), חוקר במרכז הירושלמי, קצין מודיעין לשעבר, טעויות והטעיות שלכם. אגב, הוא לא איש ימין. הוא איש מחקר. אתם מסרבים לענות לו‏.

במאמרו ב-News1 "מיתוס המצור על רצועת עזה" עוסק בעיוותים לפיהם:

ישראל מואשמת בהרעבת תושבי עזה "הכלואים" ברצועה הנתונים הרשמיים של ממשלת חמאס מלמדים על תמונת מציאות אחרת הייבוא של עזה ממצרים מגיע לכמעט מיליארד דולר בשנה, יותר מ-62 אלף איש עברו ובאו במעבר רפיח בשנה שעברה ו-11,608 חולים נשלחו לטיפול רפואי במצרים ובישראל.

 מתוך: 

• ויקיפדיה - יהונתן דחוח-הלוי

ד"ר מיטשל ג. בארד:

ד"ר מיטשל בארד הוא מומחה למדיניות חוץ שמתמחה גם במדיניות ארצות הברית במזרח התיכון. הוא ייסד ב-1993 את AICE  על מנת לסייע בחיזוק מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל. ד"ר בארד מחזיק בתואר דוקטור במדעי מדינה מאוניברסיטת UCLA ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ברקלי. הוא קיבל ב.א. בכלכלה מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. במשך שלוש שנים, היה ד"ר בארד העורך ה-Near East Report של אייפא"ק, עלון שבועי על מדיניות ארה"ב במזרח התיכון. לפני תפקידו זה, שימש כאנליסט בחטיבת הסקרים של 1988 ג'ורג 'קמפיין בוש. ד"ר בארד הופיע בשתי תוכניות טלוויזיה וברדיו המקומיות וארציות והעבודה שלו כבר פורסמה בכתבי עת אקדמיים, מגזינים ועיתונים גדולים. הוא המחבר / עורך של 21 ספרים כולל: ענייני ישראל;הלובי הערבי; האם ישראל תשרוד ?; ומוות לכופרים. בשנת 2013, ד"ר הארד הוצב ברשימה של "אלגעמיינער" של 100 אנשים המשפיעים ביותר בחיוב על חיי היהודים עקב עיסוקו בספרייה היהודית וירטואלית (JVL). במאמרו בענין המצור שנמצא בפרק 24 מבצע "עופרת יצוקה" ניפץ את המיתוס: "ישראל נסוגה מרצועת עזה והטילה מצור כדי ליצור משבר הומניטרי במכוון". במילותיו של ד"ר בארד:

כמובן שהמציאות היא אחרת מכפי שמתוארת בתקשורת. כאשר פינתה ישראל את כל האזרחיה ואת כל כחותיה מרצועה עזה בשנת 2005, הייתה ציפייה שרש"ף תספק ממשל אפקטיבי בשטח שתוביל להתקדמות לקראת מו"מ לשלום שיגיע אחרי. יתר על כן, ישראל תמיד הבינה שהשגשוג הפלסטיני היה חשוב ליצירת תמריצים לסיום הסכסוך. זו הסיבה, למשל, שישראל נשארה מאחור חממות בעזה, שהיו אמורות לספק לפלסטינים תעשיית יצוא של מיליוני דולרים. הפלסטינים בחרו שלא להרוס את רובם, אך המירה אחרים לבסיסי אימונים של ארגוני טרור. למרות התקפות של ירי רקטות קאסמים מתמשכות על ישראל מרצועת עזה לאחר ההתנתקות, המשיכה ישראל לספק מזון, דלק, וחשמל לאנשים שם. ישראל ורש"ף הגיעו להסכם בנובמבר 2005 כדי לאפשר חופש רב יותר של תנועה ברצועה עזה וממנה, ועל מנת לאפשר לפלסטינים להתחיל בבניית נמל ימי ושדה תעופה; עם זאת, הסכם זה בוטל בהסלמה באלימות על ידי חמאס, שאילצה את ישראל לנקוט בצעדים כדי למנוע את המחבלים מהברחת נשק.  בינתיים, זה בלתי אפשרי מבחינה גיאוגרפית לישראל להטיל מצור שכן קיים בגבול 6 קילומטר בין עזה למצרים, שיכול לקבוע את הכניסה ויציאת מדיניות עצמאית של אינטרסים ישראליים.

מתוך: 

• הספריה היהודית הוירטואלית

אליזבת' סמסון:

עו"ד אליזבת סמסון מתמחה במשפט בינלאומי ובמשפט חוקתי ועמיתה אורחת במכון הדסון. היא גם חוקרת במכון בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים. מאמר זה מבוסס בין היתר על מחקרה "האם עזה כבושה? הגדרה מחדש של המעמד החוקי של עזה"

מכון ראות:

מכון ראות מהווה מודל ארגוני חדשני לחשיבה בתחומי המדיניות הציבורית. המכון תומך בזמן אמת בתהליכי קבלת החלטות אסטרטגיים של ממשלת ישראל. המכון, שהוקם בינואר 2004 ויושב בתל אביב, הינו מוסד ללא כוונת רווח וללא הזדהות פוליטית. המכון מספק את שירותיו ללא תמורה עבור הסוכנויות השונות בממשלת ישראל. כיום מתמקד המכון בתחום הביטחון הלאומי ובתחום הכלכלי-חברתי (חזון "ישראל 15"). הפרויקטים המוכרים של המכון עוסקים במאבק בדה-לגיטימציה נגד ישראל ובצורך בהפיכת ישראל לאחת מ-15 המדינות המובילות באיכות החיים שלהם. המתודולוגיה של המכון פותחה על ידי ד"ר צבי לניר ותפיסת ההשפעה שלו נבנתה לאור גישת המנהיגות ההסתגלותית של פרופ' רונאלד חפץ. מתוך: אתר מכון ראות  ויקיפדיה

מקורות מיתוס הכיבוש והמצור על רצועת עזה

בחלק זה של המאמר הנוגע לטענות הארגונים השונים נציג בעיקר רק את טענות הכזב של של ארגוני זכויות האדם ואת טענות התקשורת בעניין ה"מצור". ההפרכות תופענה בהמשך המאמר.

טענות ארגונים שונים כי עזה עדיין תחת מצור וכיבוש ישראלי

ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים והישראליים טוענים, כי ההתנתקות לא שינתה את מעמדה של ישראל כ"כוח כובש" וכי רצועת עזה עדין תחת מרותה של ישראל. לטענת ארגון "בצלם" "ישראל אינה יכולה להתנער מאחריותה למשבר המתעצם. אפילו לאחר ה'התנתקות' מרצועת עזה בשנת 2005". בהודעה שפרסמו ב-14 בנובמבר 2006 שמונה ארגוני זכויות אדם בישראל את - עמדתם מדוע למעשה ממשיכה ישראל לשלוט באופן משמעותי על היבטים מרכזיים בחיי פלסטינים תושבי הרצועה בטיעונים הבאים:

• ישראל ממשיכה לשלוט באופן מלא ובלעדי על המרחב האווירי והמים הטריטוריאליים של רצועת עזה.
• ישראל שולטת במרשם האוכלוסין של רצועת עזה והגדה המערבית, היא מונעת העתקת מגורים של תושבים בין שני חלקי השטח הפלסטיני ומונעת איחוד משפחות.
• ישראל שולטת על התנועה אל הרצועה וממנה. זאת מתוקף שליטתה הבלעדית על כל המעברים בין רצועת עזה לישראל, ויכולתה להביא לסגירת מעבר רפיח מעזה למצרים בכל עת שתחפוץ בכך.
• כוחות צבא ישראליים פועלים תכופות בעומק שטח הרצועה.
• ישראל שולטת כמעט לחלוטין ביבוא ויצוא סחורות מעזה ואליה.
• ישראל שולטת כמעט בכל ההיבטים של מערכת המיסוי של רצועת עזה. מאז פברואר השנה, היא אינה מעבירה את כספי המיסים שהיא מחויבת על פי חוק להעביר לרשות הפלסטינית. כספים אלו מהווים מחצית מן התקציב הכולל של הרשות הפלסטינית.

גם הארגונים אמנסטי ו"משמר זכויות האדם" (Human Rights Watch) שותפים להפצת המיתוסים הללו. תפיסה שגויה זו אף אושרה בדו"ח ועדת גולדסטון שחקר את מבצע "עופרת יצוקה". במאמרו של הארגון אמנסטי, "ישראל והשטחים הכבושים מובילים לשום מקום" מכונת ההתנתקות כ"מצג שווא". הטיעונים הם כדלקמן:

"הסרת ההתנחלויות הישראליות אינה משחררת את רצועת עזה מהאחיזה הישראלית. בידי כוחות ישראליים יש עדיין שליטה אפקטיבית על רצועת עזה, הם שולטים בכל נקודות הכניסה והיציאה של אנשים וסחורות וכן במים הטריטוריאליים של עזה ובמרחב האווירי. ישראל אינה מאפשרת שלרצועת עזה יהיה נמל ימי. בשנת 2001 היא הוציאה מכלל שימוש את נמל התעופה של עזה. היא מאפשרת הכנסה או יציאה של סחורות לעזה וממנה רק דרך ישראל. השלטונות הישראליים אף הצהירו שיש להם זכות להיכנס לעזה בכוח צבאי בכל עת, והם עשו כן שישה חודשים לאחר פירוק ההתנחלויות".

במאמרם של "משמר זכויות האדם", "ישראל\ שטחים פלסטינים כבושים", טוענים אלה האחרונים את הדברים הבאים:

"עזה נותרה כבושה וישראל עדיין מחזיקה באחריותה לדאוג לרווחתם של תושבי עזה. בידי ישראל שליטה אפקטיבית על עזה באמצעות הסדרת התנועה אל הרצועה וממנה וכן במרחב האווירי, במרחב הימי, בשירות הציבורי וברישום האוכלוסייה. בנוסף על כך, ישראל הצהירה שיש לה הזכות להיכנס לעזה כדי לפעול שם באופן צבאי בכל עת".

עוד מוסיפים לטעות אלו בספרם ממאי 2010 "איבדתי הכל" מצויין כי ל"כוח הכובש חובה להבטיח את הביטחון והרווחה של האוכלוסיה האזרחית באזורים שתחת שליטתו". כפי שאנו רואים ארגוני זכויות האדם (וגם ודעת גולדסטון) קובעים נחרצות עפ"י פרשנותם שישראל עדין נחשבת על פי החוק הבינלאומי כ"כוח כובש" של רצועת עזה למרות יישום תוכנית ההתנתקות. האירוניה שבדבר היא שאף אחד מאלו האחרונים אינו מציג את התנאים ההכרחיים המינימליים לסיום "הכיבוש" של רצועת עזה ע"י ישראל ויתרה מזאת הארגונים הללו אינם מעלים דרישה לישראל לסיים מיידית וללא תנאי את "הכיבוש" של רצועת עזה. דרישותיהם המופנות כלפי ישראל מתמקדות אך ורק במילוי מחויבותה של ישראל, לפי פרשנותם, לדאוג לרווחת התושבים של הרצועה באמצעות הסרת המצור וחיזוק הקשרים הכלכליים בין ישראל לרצועת עזה. גורם נוסף המשפיע על ענין המצור הוא עמדתה של מצרים בנוגע להתנתקות. בדומה לארגונים הנ"ל וועדת גולדסטון גלויה לעין העובדה שמצרים "מאוהבת" ב"כיבוש" הישראלי של רצועת עזה. מצרים מעוניינת להעמיקו ע"י הדרישה הזהה לאלה של הארגונים להסיר את המצור וכאמור אינה מציבה תנאים לסיומו של "הכיבוש" של הרצועה. ב-19 בדצמבר 2008 הסביר דובר משרד החוץ המצרי, חוסאם זכי, בהודעה רשמית את מדיניות מצרים כלפי רצועת עזה. מדיניותה של מצרים על רקע דרישת חמאס לפתוח את מעבר רפיח לאחר ששה חודשים של הפסקת אש זמנית (תהדיאה). עיקרי טיעוניו כדלקמן:

• "הנסיגה החד צדדית שביצעה ישראל מרצועת עזה אין משמעותה שחרור הרצועה מהכיבוש, שכן הגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים המזרחית מהווים ביחד יחידה גיאוגראפית אחת שלא ניתן לדון בה באופן חלקי, אחרת ייחשב הדבר מכה מוחצת לאחדותן".
• "ישראל ע"פ החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה נחשבת שלטון כובש והיא עדיין מחויבת לספק את צורכי החיים הבסיסים, ובהם חשמל, מים, דלק, מזון ותרופות לתושבים המתגוררים באדמה הנתונה תחת כיבושה".
• "הסכמה עם הטענה הגורסת, כי הרצועה נחשבת אדמה משוחררת מבטאת השלמה עם התוכנית השואפת להטיל את נטל ניהול הרצועה על השכן הנמצא בסמיכות לה והוא מצרים. אסור להסכים לכך, משום שיהיה בכך משום מוצא מצוין לישראל ממיצר הכיבוש והעברת השלכותיו על מצרים, והדבר יביא לחיסול הבעיה הפלסטינית".

בשלהי 2009 הקימה מצרים גדר פלדה לאורך גבולה עם רצועת עזה. בעקבות הביקורת שהוטחה בה ע"י ממשלת חמאס הדורשת לפתוח את גבול הרצועה עם מצרים באופן רשמי ומלא, הסביר ד"ר מופיד שיהאב, השר המצרי לענייני חוק ופרלמנט מדיניות ממשלתו בפני מועצת העם. ההצדקה הביטחונית להקמת דגר הפלדה משיקולי ביטחון לאומי למניעת הברחת נשק ומחבלים בגבול פורטה ובהמשך התייחס שיהאב להיבטים המדיניים להם נועדה חשיבות עליונה בעיני ממשלת מצרים. לדבריו:

• "מצרים רוצה לשמוט את הקרקע מהאמתלות והטענות הישראליות, לפיהן נעשה שימוש במנהרות לשם הברחת אמל"ח וציוד בלתי חוקי אחר, והיא רוצה למקד את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית בעובדות חשובות ומהותיות שישרתו את הבעיה של העם הפלסטיני. עזה היא אדמה כבושה וכי ההתנתקות החד צדדית של ישראל מהרצועה אינה בבחינת שחרור הרצועה מהכיבוש כפי שאחדים סוברים או חושבים. זאת, משום שהגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים מהווים יחידה גיאוגרפית אחת ולא יתכן לדון בהם באופן נפרד, אחרת יהיה בכך משום מכה מחץ לאחדותם".
• "אין כל ספק שישראל חותרת בכל מאודה לדחוף את תושבי עזה לעבר הגבול המזרחי של מצרים כדי שתוכל להתחמק מהתחייבויותיה החוקיות ואחריותה הבינלאומית לרצועת עזה בהתאם לחוק הבינלאומי. בהיותה כוח כובש מוטלת עליה הנטל לדאגה וניהול ]של הרצועה[ וכן הנטל בנוגע לחיים ולביטחון באזורים הנתונים תחת כיבושה ולעמים של שחיים באזורים אלה. אם ישראל תצליח לממש את יעדיה, זו לא יהיה בכך רק משום היחלצות מהנטל של עזה ועמה בלבד, אלא היא תעקור את הבעיה הפלסטינית משורשיה".

ב-3 בינואר 2010 הביא העיתון המצרי אל-אהראם ציטטות נרחבות מדבריו. בציטוטים אלה חשף שיהאב את השיקולים האסטרטגיים והטקטיים העומדים מאחורי מדיניות ממשלת מצרים כלפי רצועת עזה וישראל. אלה היו עיקרי דבריו:

"עזה מצויה עדיין תחת כיבוש לפי אמנת האג מ 1907 והיא לא שוחררה [בהתנתקות]. ישראל שולטת על כל דבר על האדמה, במעברים ובתנועת הכניסה והיציאה [לרצועת עזה וממנה]. ואולם, אלה אשר מחפשים להתנקם בארצם [רומז לחמאס] מסיטים את המבט משורש הבעיה של אלה אשר שולטים על עזה [חמאס] ומסרבים לפיוס עם בני מולדתם [פתח] והם הסיבה האמיתית [למצור], שכן המעברים היו פתוחים אפילו בהפיכה של חמאס נגד הרשות הלגיטמית ביולי 2007 . חמאס היא זו שחונקת את תושבי עזה ומסייעת לה ישראל. ואולם, מצרים לא התרשלה בתפקידה ולא הפסיקה את הכנסת הסיוע דרך מעבר רפיח והסחורות הצטברו בעזה הן דרך המעבר ואפילו במנהרות, ואילו חמאס מטיל מיסים ואגרות מכס על כל דבר שמוברח ולוקח את הכספים לעצמו... מדוע מעבר רפיח לא נפתח לאורך כל הזמן של המצור על עזה? מההאינטרס של מצרים בסגירת המעבר? ...הסיבות הן:    

• ההפיכה של חמאס נגד הרשות [הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן] היא הסיבה מאחורי סגירת המעברים ובכללם מעבר רפיח.
• מצרים דבקה באי פתיחת המעבר באופן רשמי בגלל היעדר רשות שלטונית לגיטימית, מתוך דבקות בהסכם המעברים משנת 2005 , מתוך שמירה על אחדות האדמות הפלסטיניות וכדי להימנע מלהעניק לישראל אמתלה להתחמק מהתחייבויותיה כלפי הרצועה בהיותה כוח כיבוש.
• שימת קץ לשאיפות הישראליות ותוכניותיה להפריד בין עזה לבין שאר אדמות פלסטין - עזה, הגדה, ירושלים המזרחית.
• מעבר רפיח מיועד ל[מעבר] אנשים ולא סחורות.
• מצרים לוחצת להשאיר את המעברים האחרים לעזה שעליהם שולטת ישראל פתוחים ושלמצרים אין כל קשר אליהם. מעברים אלה הם: כרם שלום, ארז, כיסופים, סופה, קרני ונחל עוז.
• הסיוע [המצרי] לא פסק דרך רפיח וניתנות כל ההקלות לשיירות הסיוע אשר מקפידות על המכאניזם וההליכים שקבעה מצרים.
• מטרת הצעדים שנוקטת מצרים הינה להבטיח את האינטרסים שלנו ושל האזרחים שלנו נגד הסכנות, אך בהכרח ובאופן ברור נגד האינטרסים של ישראל אשר רוצה לדחוף [החוצה] את תושבי עזה וליישבם בסיני כדי שיהפכו פליטים כמו אלה הפזורים במספר מדינות ערביות וכך תסתיים הבעיה [הפלסטינית] לעולמים".

מהנאמר ברור כי מצרים מקשרת ישירות בין הפעלת מעבר רפיח לבין עמדת חמאס בסוגיות שיחות הפיוס עם ארגון פתח ורש"ף שבראשו עומד אבו מאזן. קהיר חתרה ועדיין חותרת לשכנוע ממשלת חמאס באמצעות שיחות הפיוס, שנערכו בתיווך ובלחץ מצרי להסכים להפעלת המעבר על הסכם המעברים מ-2005 שתוקפו היה לשנה אחת בלבד בהתאם להסכם בין ממשלת ישראל לרש"ף. באוקטובר 2009, ערב שיחות הפיוס איימו גורמים ביטחוניים בכירים במצרים על חמאס שאם תסרב ממשלת חמאס לחתום על הסכם הפיוס המיועד להיחתם ב-25 באוקטובר יסגר באופן מוחלט מעבר רפיח. כעת נדון בגרסת וועדת גולדסטון וארגוני זכויות האדם בענין "המצור" על עזה. ההאשמה העיקרית של אלו נגד ישראל במדיניותה כלפי הרצועה מתקדמת בהשלכותיו של "המצור" על תושבי עזה, על רווחתם הכלכלית והחברתית, בריאותם וכן תנועתם של הפלסטינים מחוץ לרצועה ואליה. ב-27 בדצמבר 2009 פרסם ארגון בצלם הודעה רשמית עם סרטון. בהודעה זו תואר המצב ברצועה תחת הסגר כדלהלן:

• "ביוני 2007 , לאחר שחמאס תפס את השלטון ברצועת עזה, סגרה ישראל את כל המעברים לרצועה".
• "מעבר רפיח סגור רוב הזמן, בין השאר עקב לחץ עקיף של ישראל וארצות הברית על מצרים. מאז, ישראל אסרה כמעט לחלוטין את הייצוא מהרצועה והגבילה את היבוא רק למה שהיא מגדירה כ"סחורות הומניטאריות".
• "המצור הוביל לקריסת הכלכלה, לניתוק מיליון וחצי תושבי עזה מהעולם החיצון, ולהתדרדרות של רוב תושביה לעוני ולחיים של אבטלה, הקצנה וחוסר תקווה".
• "היום חיים כ 80% מתושבי הרצועה מתחת לקו העוני, וכמיליון ומאה אלף איש נזקקים לסיוע של סוכנויות -בינלאומיות כדי לשרוד".
• "כעשרים אלף בני אדם עדיין חיים בלא קורת גג לאחר שבתיהם נהרסו או ניזוקו קשות במבצע "עופרת יצוקה", אולם לא ניתן לבנותם מחדש בשל האיסור שמטילה ישראל על הכנסת חומרי בנייה, שמונע גם את שיקומה של הרצועה כולה."

בינואר 2010 פרסם ארגון אמנסטי סקירה ובה תיאור זהה של נסיבות הסגר תחת הכותרת "נחנקים: רצועת עזה תחת ישראלי סגר". תיאור הנסיבות להלן: 

• "יותר מ 1.4 מיליון גברים, נשים וילדים פלסטינים לכודים ברצועת עזה. חיי היומיום שלהם - בשטח שאורכו 40 ק"מ ו-95 ק"מ רוחבו מתאפיינים בהפסקות חשמל, מעט או היעדר מים זורמים באיכות גרועה ומצב בריאותי מתדרדר. אבטלה המונית, עוני קיצוני ורעב הם תולדה של השפעת המצור הישראלי ומצב זה מורע בעטיו".
• "מאז כניסת המצור על עזה ביוני 2007 חמשת המעברים הישראליים בין עזה לישראל או לגדה המערבית נותרו סגורים... המעבר היבשתי ברפיח בגבול בין עזה למצרים נשלט ע"י השלטונות המצריים ונותר סגור רוב הזמן. הסגר מונע תנועה של פלסטינים אל ומחוץ לעזה למעט במקרים הומניטריים ספורים בלבד".
• "הסגר מונע יצוא ומגביל את הכנסת מוצרי יסוד, כולל מזון ודלק. רוב המזון הזמין מסופק ע"י האו"ם וארגוני סיוע אחרים או מוברח דרך מנהרות בגבול מצרים ועזה ונמכר במחירים מופקעים לתושבי עזה המכותרים. כמו כן, לעיתים קרובות מונע הסגר מאנשים לקבל לקבל טיפול הכרחי, טיפול רפואי דחוף ולקיים את מחייתם... המצב נעשה אף גרוע יותר ע"י הסגירה המתמשכת של מעבר רפיח ע"י ממשלת מצרים, ולאחרונה ההקמה של חומת הפלדה בגבול רפיח שנועדה לשבש את ההברחות בגבול שהפכו לעורק החיים של עזה. ואולם, בהיותה הכוח הכובש, ישראל היא זו שנושאת באחריות העיקרית להבטיח את הרווחה של תושבי עזה". בסיומו של המסמך מפנה אמנסטי דרישה לישראל לפתוח באופן חופשי את המעברים לרצועת עזה ואינו מציגכל דרישה לממשלת מצרים בעניין זה".
• "משמר זכויות האדם" גם כן סבור שההשלכות של המצור על הרצועה קשות במיוחד. במאמרו ממאי 2010 שהזכרנו "איבדתי הכל" מציין הארגון כי "המשך הסגר הישראלי על רצועת עזה מונע מתושביה מזון, דלק וצרכים אחרים והוא מהווה עונש קיבוצי והפרה של סעיף 33 של אמנת ז'נבה הרביעית".

מקורות:

• news1 - יהונתן דחוח-הלוי "מיתוס המצור על רצועת עזה"
• אמנסטי - "ישראל והשטחים הכבושים מובילים לשום מקום"
• משמר זכויות האדם - "ישראל\ שטחים פלסטינים כבושים"
• משמר זכויות האדם - "איבדתי הכל", "ההרס הלא חוקי של רכוש במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' ע'י ישראל"
• אל-אהראם - הודעה רשמית של דובר משרד החוץ המצרי, חוסאם זכי בענין מדיניות מצרים כלפי רצועת עזה   (19 בדצמבר 2008).
• שהאב: הבנייה הנדסית בגבולותיה המזרחיים שלנו שואפת לאבטח את גבולותיה של מצרים.
• בצלם - "המצור על עזה פוגע אנושות באזרחי הרצועה ומונע את שיקומה שנה לאחר 'עופרת יצוקה'"
• אמנסטי - "נחנקים: רצועת עזה תחת ישראלי סגר"

התבוננות פשוטה בתוכנית ההתנתקות

מהתבוננות בתוכנית ההתנתקות כפי שתוקנה סופית ב-28.5.04 נאמר במפורש כי "מדינת ישראל מחויבת לתהליך השלום" וכי "עליה לפעול לשיפור המציאות הנוכחית". אמנם מסקנתה ש"אין כיום שותף פלסטיני מולו ניתן להתקדם בתהליך שלום דו-צדדי" ומשום ש"הקיפאון הגלום במצב הנוכחי הינו מזיק" תאלץ "ליזום מהלך שלא יהיה מותנה בשיתוף פעולה פלסטיני". כאמור כל זה בתקוה ש"התכנית להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר". כמו כן תתתמוך ישראל בארה"ב "בניית המוסדות ושיפור הכלכלה ורווחת התושבים הפלסטיניים, על מנת שתקום הנהגה פלסטינית חדשה, אשר תוכיח עצמה כמסוגלת למלא אחר מחויבויותיה על פי מפת הדרכים". בתום פינוי רצועת עזה מאזרחים והוצאתם של גורמי הביטחון במרחב היבשתי של עזה למעט היערכות צבאית בציר "פילדלפי" "לא יהיה יסוד לטענה שרצועת עזה הינה שטח כבוש". עד כה נראת התוכנית כהומנית ואוטופית. ברור שמדובר כאן בתחליתו של תהליך זמני שיוביל להקמת הנהגה פלסטינית חדשה איתה תהיה אפשרות למו"מ. ברור מכאן כי המטרה הסופית היא התנתקות טוטאלית מעזה ולא יהיה ניתן לראותה כנשלטת כך או אחרת ע"י ישראל. בהמשך התוכנית בשאר הסעיפים נקודות שונות שיש לקחת בחשבון על מנת לבחון עד כמה ישראל מתכוונת להתנתק מהרצועה. מבחינה בטחונית "מדינת ישראל תפקח ותשמור על המעטפת החיצונית ביבשה, תשלוט באופן בלעדי במרחב האווירי של עזה, ותמשיך לקיים פעילות צבאית במרחב הימי של רצועת עזה" וכמו כן דואגת ש"רצועת עזה תהיה מפורזת מנשק שהימצאותו אינה תואמת את ההסכמים הקיימים בין הצדדים". כאשר קוראים את שתי הפסקאות הללו ניתן לראות כי רצועת עזה עדין אינה חופשיה ועצמאית. מרחבה האווירי כפוף למרותה של ישראל וכן נדרשת להיות מפורזת. אם זאת עדין יש לזכור כי מדובר במציאות ארעית בלבד וכי עדין מחכים להקמת ממשלה פלסטינית חדשה שעמה כנראה יקבע עתיד טוב יותר. בהמשך נראה כי לפי סעיף 5 ישראל תסייע מבחינה בטחונית לפלסטינים. בתיאום עם "רצועת עזה" "יינתן ייעוץ, סיוע והדרכה לכוחות ביטחון פלסטינים לשם לחימה בטרור ושמירת הסדר הציבורי, ע"י גורמים אמריקנים, בריטים, מצריים, ירדניים או מומחים אחרים, כפי שיוסכם על ידה. מדינת ישראל עומדת על כך שלא תהיה נוכחות ביטחונית זרה ברצועה ו/ או באיו"ש, שלא בתיאום עמה ובהסכמתה". אם כך אז יש כאן תמיכה של מדינות אחרות וביחד ניתן לחזק את הממשלה העתידית לבוא וכן הימנעות משליטה צבאית ישראלית באזורים שישוחררו ממרותה. לפי סעיף 6 המתייחס ל"ציר פילדלפי" נראה כי "בהמשך, תישקל האפשרות לפנות אזור זה" ויתרה מזאת לאחר הפינוי תיבחן האפשרות שמדינת ישראל תקים ברצועה נמל ימי ושדה תעופה ברצועת עזה, בכפוף להסדרים שייקבעו" עמה. מהלך כזה מראה כי ישראל סומכת על הצד השני ששדה תעופה ונמל ימי לא יהוו סכנה ביטחונית ואולי ולפי ההסדרים למעשה עזה לא תהיה עוד "נשלטת" ואולי לישראל תהיה גישה למרחבה האווירי כפי שלארה"ב ובריטניה יש מרחבים אוויריים במדינות שונות. בינתיים, עד למציאתו של פרטנר "מדינת ישראל תמשיך, תמורת תשלום מלא, לספק חשמל, מים, גז ודלק לפלסטינים, על פי ההסדרים הקיימים, לרבות בנושא מים והתחום האלקטרו-מגנטי, יישארו בתוקפם". בענין פעילות הארגונים הבינלאומיים האזרחיים "מדינת ישראל רואה בחיוב רב את המשך פעילותם של הארגונים ההומניטריים הבינלאומיים וגורמים אחרים העוסקים בפיתוח אזרחי, המסייעים לאוכלוסייה הפלסטינית. מדינת ישראל תתאם עם הארגונים הבינלאומיים את ההסדרים שיקלו על פעילותם זו. מדינת ישראל מציעה כי יוקם מנגנון בין לאומי (דוגמת ה-AHLC), על דעת ישראל וגורמים בינלאומיים, שיפעל לפיתוח הכלכלה הפלסטינית". ההסדרים הכלכליים בין ישראל לפלסטינים ישארו בתוקף. ההדרים כוללים בין היתר:

א.תנועת סחורות בין רצועת עזה, איו"ש, מדינת ישראל וחו"ל.

ב.המשטר המוניטארי.

ג.הסדרי המיסוי ומעטפת המכס.

ד.סידורי דואר ותקשורת.

ה.כניסת עובדים למדינת ישראל בהתאם לקריטריונים הקיימים. 

המטרה בטווח הארוך היא "לעודד עצמאות כלכלית פלסטינית רבה יותר". בכך העובדים הפלסטינים יוכלו לעבוד בשטחם ולא יצטרכו רובם עד ככולם להכנס לעבוד בתוך ישראל עצמה על מנת להתפרנס. שאיפתה של ישראל להקטין, עד להפסקה מוחלטת את מספר העובדים הפלסטינים הנכנסים לארץ ע"י תמיכה "בפיתוח מקורות תעסוקה ברצועת עזה ובאזורים הפלסטיניים באיו'ש, ע'י גורמים בינלאומיים". לפי סעיף 11 ישראל מעונינת בתיאום עם ממשלת מצרים להעביר את המעבר לנקודת 'משולש הגבולות', דרומה ממיקומו הנוכחי על מנת להרחיב את שעות הפעילות במעבר. "שטח אזור התעשיה 'ארז' יועבר לאחריות גורם פלסטיני או בינלאומי מוסכם". "נקודת המעבר ב"ארז" תועתק לתחומי מדינת ישראל בלוח זמנים שייקבע בנפרד". בסופו של דבר נראה כי ישראל רואה בתוכנית המדורגת הזאת תקווה לשיפור המצב וליציאה מהקיפאון הנוכחי. "אם וכאשר תהיינה בצד הפלסטיני ראיות לנכונות, ליכולת ולמימוש בפועל של לחימה בטרור, הפסקה מלאה של הטרור והאלימות וביצוע הרפורמות על פי מפת הדרכים, ניתן יהיה לשוב לנתיב המו"מ וההידברות". מהתבוננות בתוכנית מובן כי ישראל נוקטת בצעדים חד צדדיים על מנת לקדם תהליך שנראה לכאורה סגור מראש. הצעד אינו סופי אלא רק קרש קפיצה לזינוק ביחסים עם הפלסטינים ובאמצעות מו"מ ליישב את כל ההדורים וליצור מציאות חדשה וורודה ברצועה.

ההיבטים המדיניים של תכנית ההתנתקות לפני ביצועה

מתוך תמצית מסקנות מכון ראות (ההיבטים המדיניים של תכנית ההתנתקות, עמ' 1):

1. מסמך זה עוסק בהיבטים המדיניים של תכנית ההתנתקות. בהקשר זה, לתכנית שני יעדים עיקריים: א. סיום האחריות /"כיבוש" של ישראל את רצועת עזה; ב. חיזוק הלגיטימציה הבין-לאומית של ישראל.
2. תכנית ההתנתקות קוראת לנסיגה ישראלית, צבאית ואזרחית, מרצועת עזה ומחלקים מסוימים של צפון איו"ש.
3. יחד עם זאת, תכנית ההתנתקות כפופה לארבעה אילוצים מרכזיים: חד-צדדיות, שליטה ישראלית על "המעטפת החיצונית" של רצועת עזה, אי העברת המנדט על רצועת עזה וצפון איו"ש לצדדים שלישיים, ואי הקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים מהם מתנתקת ישראל.
4. לפיכך, בשלב זה, גם אם ישראל תיישם את תכנית ההתנתקות במלואה, היא עלולה להיחשב כ"כובשת" וכאחראית לרצועת עזה. זאת משום שתכנית ההתנתקות תוצג כפריסה מחדש של כוחות צה"ל ופירוק יישובים ותו לא.

 על כן, ממסמך זה עולות המסקנות הבאות:

• היעד של ההכרה הבין-לאומית במצב של "סוף כיבוש" וסיום האחריות הישראלית כלפי רצועת עזה, עלול לא להתממש. זאת, בראש ובראשונה, בשל שליטתה של ישראל ב"מעטפת החיצונית" של רצועת עזה והאחריות הנובעת מכך.
• ישראל עלולה ליישם את תכנית ההתנתקות ללא שיפור משמעותי במעמדה הבינלאומי. זאת בשל, סירובה לשאת ולתת עם הפלסטינים, תגובותיה הצבאיות בתוך רצועת עזה לנוכח טרור פלסטיני מרצועת עזה ומשך יישום התכנית. 

עפ"י מסקנות המסמך שנכתב ע"י מכון ראות כחמישה חודשים לפני הוצאתה לפועל של תכנית ההתנתקות באוגוסט 2005 נובע כי "תכנית ההתנתקות, תחת האילוצים הנוכחיים - ללא מו"מ עם הפלסטינים, שליטה ישראלית במעטפת החיצונית, ללא העברת שליטה לצדדים שלישיים וללא הקמתה של מדינה פלסטינית - עלולה שלא להשיג את יעדיה המוצהרים: סיום האחריות והכיבוש הישראלי על רצועת עזה ושיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל". מסמך המכון מנתח את ההיבטים המדיניים של תוכנית ההתנתקות ע"י התמקדות בשניים מיעדיה העיקריים:

1. חיזוק הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ע"י "מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה" (סעיף 1-vi). 
2. סיום האחריות הישראלית ביחס לשטחים מהם ישראל נסוגה. "כפועל יוצא מכך, לא יהיה יסוד לטענה שרצועת עזה הינה שטח כבוש" . (סעיף 2-i)

רקע

תוכנית ההתנתקות קוראת בעיקרה לנסיגה ישראלית, צבאית ואזרחית מרצועת עזה וצפון איו"ש. תוכנית זו שאמורה להתבצע עד סוף 2005. תוכנית זו, כפי שנכתבה לפני נובמבר 2005, בה חתמה ישראל ורש"ף על הסכם בענין המעברים ובניית נמל ימי ונמל אווירי לעזה לא מפרטת העלולה להיווצר בעקבות יישומה באזורים הללו. דבר העלול בעתיד לשמש כעילה לארגוני זכויות האדם לטעון כי עזה עדין "כבושה". מכון ראות מעלה ארבע הנחות יסוד שיכלו להיפטר אילו חמאס היה מקבל את ההסכם עם רש"ף, עליו נרחיב בהמשך. הנקודות שהמכון מעלה כן כלהלן:

• חד-צדדיות - התכנית מבוססת על מסקנה כי, בעת הנוכחית, אין בסיס לניהול מו"מ מדיני בין ישראל לפלסטינים (למרות שמתקיים שיח בנוגע להיבטים טכניים של היחסים בין הצדדים).
• שליטה ישראלית על המעטפת החיצונית של רצועת עזה - ישראל תמשיך לקיים שליטה על המרחב האווירי, המרחב הימי, ועל הגבול עם מצרים.
• לא להעברת מנדט לצדדים שלישיים - ישראל מסרבת להעביר אחריות על השטחים מהם היא יוצאת לידי צדדים שלישיים.
• לא להקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים אלה.

 המסמך בנוי משלושה חלקים המתיחסים לשלוש השאלות הבאות:

1. מה יהיה מעמדם המדיני של השטחים מהם יוצאת ישראל?
2. כיצד תשפיע התכנית על מעמדה הבינלאומי של ישראל?
3. מהם הקשיים בפני ההכרה בסיום האחריות והכיבוש הישראלי של עזה וצפון הגדה?

מה יהיה מעמד השטחים מהם יוצאת ישראל?

המעמד המדיני של רצועת עזה ואיו"ש לא ברור מהתוכנית:

• לא מדינה פלסטינית בעזה - אמנם "ישראל מחויבת לתהליך השלום ושואפת להגיע להסדר מוסכם על בסיס העיקרון של שתי מדינות לשני עמים, מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ומדינה פלסטינית לעם הפלסטיני, כחלק ממימוש חזון הנשיא בוש", אך בשלב זה מסרבת לדון מבצב הקבע המדינית של האזורים ממנה תתנתק, "קרי, בכך שמעמדם המדיני יהיה כחלק מהמדינה הפלסטינית העתידית."
• לא באחריותם של צדדים שלישיים - בינתיים, מסרבת ישראל להעביר שטחים אלה לידי אחריותם של צדדים שלישיים.
• לא אזורי B או C - מדינת ישראל מתכוונת להסיר אחריותה מהשטחים הללו ובכך "שוללת למעשה את הגדרתם כאזור B (אזור בשליטה ביטחונית ישראלית) או כאזור C (אזור בשליטה ישראלית מלאה) בהתאם להסכם הביניים".
• האם אלה שטחים המוגדרים כאזור A? -  ישראל מצפה "כי הרשות הפלסטינית (רש"ף) תקבל אחריות על שטחים אלה, מרמזת על כי עזה וצפון הגדה המערבית יוגדרו כאזור A (אזור בשליטה פלסטינית מלאה) בהתאם להסכם הביניים. ואולם, הגדרת אזורים אלה כאזור A מחייבת, לכל הפחות, את שינוי התיחום הגיאוגרפי של אזורי A, B ו-C עפ"י הסכם הביניים. מאחר ובעת הנוכחית ישראל אינה מוכנה לשאת ולתת עם הפלסטינים על יישום הסכם הביניים, מחד, ואינה מוכנה להכיר באופן רשמי בתקופת הסכם הביניים, מאידך, עלול להתפתח ריק מדיני בנוגע לאחריותו המפורשת של הצד הפלסטיני על שטחים אלה".

המעמד המדיני של שטחים אלה עמום עוד יותר לנוכח שני פרמטרים נוספים:

• הגדה המערבית ורצועת עזה כיחידה טריטוריאלית אחת - בהתאם להסכמים הקיימים, איו"ש ורצועת עזה מוגדרים כיחידה טריטוריאלית אחת⁽¹⁾. בהתאם לתכנית ההתנתקות, מעמדן המדיני של רצועת עזה וצפון איו"ש יהיה שונה משאר חלקי איו"ש. כמו כן, ייתכן כי מעמדה המדיני של עזה יהיה שונה ממעמד צפון איו"ש.
• שליטה על המעטפת החיצונית - שאיפתה של ישראל להמשיך ולהחזיק בשליטה על המעטפת החיצונית של רצועת עזה כולל במרחב האווירי, במרחב הימי ובציר פילדלפי (גבול מצרים-רצועת עזה) חותרת תחת כוונתה של ישראל להסיר אחריותה מעל רצועת עזה. 

למעשה, "התכנית אינה מפרטת מה יהיה מעמדם המדיני של השטחים מהם ישראל יוצאת". עמימות זו מסכנת את יעדיה המדיניים של ישראל: חיזוק מעמדה הבינלאומי ו"סיום הכיבוש / אחריות" הישראלית כלפי רצועת עזה. 

כיצד תשפיע התכנית על מעמדה הבינלאומי של ישראל?

"לא צפוי שינוי משמעותי במעמדה הבינלאומי של ישראל כתוצאה מיישום תכנית ההתנתקות". אף על פי שבקרב חלקים מהציבור הישראלי תכנית ההתנתקות נתפשת כויתור משמעותי לקראת "סוף הכיבוש", לא מובטח כי בעקבות יישומה של התכנית ישפר משמעותית את המעמד הבין-לאומי של ישראל. זאת בשל:

1. לחץ הולך וגובר לשאת ולתת עם הפלסטינים - נכונות  ישראלית "לשלם מחיר פנימי ומדיני גבוה למימוש תכנית ההתנתקות, מחד, והפגיעה של תכנית ההתנתקות בפלגים המתונים בצד הפלסטיני, מאידך, עלולים להעצים את הביקורת על ישראל ביחס לחוסר נכונותה לשאת ולתת עם הפלסטינים".
2. שימוש בכוח על-ידי ישראל - ישראל עלולה להיחשף לאלימות פלסטינית הולכת וגוברת לקראת פינוי כוחותיה ואזרחיה מעזה וצפון איו"ש. "פעולות תגמול ישראליות בצד הפלסטיני, עלולות להיתפש כתוקפנות, ובכך, לשחוק את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל".
3. התארכות היישום - "עד שתיושם התכנית במלואה (סוף שנת 2005) ובשל תופעת ההתכנסות של ארגונים הפועלים נגד ישראל בזירה הבינלאומית, תשומת הלב של הקהילייה הבינלאומית תוסט מהמחיר שישראל משלמת, לכאורה, במסגרת תכנית ההתנתקות, אל עבר סוגיות אחרות שתלויות ועומדות בין ישראל לפלסטינים". 

מהם הקשיים בהגעה לסיום הכיבוש בשטחים מהם ישראל מתנתקת?

מספר גורמים עלולים להקשות על יעדה של ישראל להשיג הכרה בינלאומית עם קץ ה"כיבוש" ברצועת עזה:

• שליטה - משמעה אחריות; אחריות - משמעה כיבוש - קיים קשר ישיר בין שליטה ובין אחריות. כל עת בה שולטת ישראל במעטפת החיצונית - במרחב האווירי, בים ובמעברי הגבול, "הטענה הישראלית להסרת אחריותה ולסוף כיבוש מתערערת".
• אין תקדים ברור לסוף כיבוש ללא העברת שליטה - "למיטב ידיעתנו, אין תקדים להכרה בינלאומית בסוף כיבוש ללא כינון ישות משפטית ומדינית חלופית, אשר ממלאת את הריק שנוצר". "תכנית ההתנתקות מבטאת ציפייה כי האחריות הישראלית ביחס לעזה תוסר", אך, בינתיים "ישראל לא מזמינה או מאפשרת מילוי הריק המדיני שעתיד להיווצר בין בידי הרשות הפלסטינית, באמצעות כינון מדינה פלסטינית, או בין ביד העברת השליטה בשטח לקהילייה הבינלאומית".
• מו"מ רב-צדדי - על מנת שקצו "הכיבוש" יוכר רשמית חייב להיות מו"מ בין ישראל לבין ארגונים בינלאומיים, "כגון הבנק העולמי והאו"ם, ומדינות כגון ארה"ב או האיחוד האירופי, על מנת להגדיר את אמות המידה לסיום הכיבוש". "במו'מ זה גופים אלה עלולים למצוא עצמם מייצגים את הצד הפלסטיני ונמנעים מלהכיר בכך שהסתיימה האחריות הישראלית כלפי רצועת עזה".
• מדינה פלסטינית בת-קיימא - מונח זה מבטא את הציפייה כי הסרת אחריותה שח מדינת ישראל משטחים באיו"ש וברצועת עזה, מותנית בכך ששטחים אלה יהיו "ברי-קיימא"⁽²⁾. למעשה, אין הגדרה מוסכמת ביחס למשמעות המילה "בת-קיימא". "לנוכח תכנית ההתנתקות מושג זה מוחל גם על רצועת עזה. כך, עלולה לצוץ טענה כי רצועת עזה איננה בת-קיימא כיחידה מדינית, כלכלית או אזרחית עצמאית, ולפיכך על ישראל להמשיך ולשאת באחריות כלפיה. טענה זאת עלולה להישמע גם אם תכנית ההתנתקות תורחב ותכלול יציאה של ישראל מן המעטפת החיצונית של רצועת עזה".

מהנקודות הללו מובן כי בתום יישומה של תכנית ההתנתקות עלולה ישראל להיתפס כנושאת באחריות וככובשת ברצועת עזה. נוסף על כך, ישראל עלולה "למצוא עצמה מושא לביקורת בינלאומית על שימוש יתר בכוח צבאי למול האלימות הפלסטינית ועל סירובה לשאת ולתת עם הפלסטינים".

לאחר תכנית ההתנתקות - הקרב על ההמשגה? 

מעמדם המדיני העמום של צפון איו"ש ורצועת עזה לאחר עזיבתה של ישראל עלול לאלצה להיכנס למאבק מדיני "אודות ההמשגה של המציאות המדינית והמעשית שתיווצר לאחר תכנית ההתנקות". עם תום עזיבת כוחותיה ואזרחיה של ישראל מעזה, תטען ישראל כי אינה נושאת באחריות וכובשת בשטחים הללו. "אחרים עשויים להגדיר את המציאות בשטח כ'פריסה מחדש של כוחות' ותו-לא, וכי ישראל נושאת באחריות למצב. כל צד ינסה 'לשכנע' את דעת הקהל בצדקתו".

מקורות:

• מכון ראות - ההיבטים המדיניים של תכנית ההתנתקות (עברית)
• מכון ראות - The Political-International Challenges of the Disengagement Plan
• מכון ראות - ההיבטים המדיניים של תכנית ההתנתקות (עברית) (PDF)
• מכון ראות - The Political-International Challenges of the Unilateral Disengagement Plan (PDFׁׂ
• תכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - מתוקנת ח' בסיוון התשס"ד - 28/05/2004

הערות:

1. ר' הסכמי קמפ-דיוויד 1978 סעיף א - "יהודה שומרון וחבל עזה", כמו גם הצהרת העקרונות, סעיף 4 - "תחום שיפוט". 
2. המושג מדינה בת-קיימא (Viable State) נכלל בחזון הנשיא בוש למזה"ת, מפת הדרכים של הקוורטט ואף בחליפת המכתבים בוש-שרון. 

הסכם המעברים

המושג "הסכם המעברים" (הסכם רפיח) מתייחס לשני מסמכים שנועדו להסדיר את התנועה ואת הגישה לתוך רצועת עזה וממנה לאחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות מעזה. בהסכם זה ויתרה ישראל על שליטתה המלאה במעטפת החיצונית של רצועת עזה לראשונה מאז 67'. את האחריות על מעבר רפיח הנמצא "בציר פילדלפי" שמסמן את הגבול בין רצועת עזה למצרים, קיבלו לידיהם מצרים ורש"ף תחת פיקוח EUBAM (כוח אירופי למעבר הגבול ברפיח). "הנסיגה הישראלית מהמעטפת החיצונית והעברת האחריות להסדרי הביטחון על מעבר רפיח למצרים והרש"ף מציב אתגר משמעותי לעקרון הפירוז של המדינה הפלסטינית  (ר' מדינה פלסטינית חמושה)". יעדה הרשמי של התוכנית היה להביא לקצה של אחריות ישראל על רצועת עזה. לאחר ההתנתקות באוגוסט 2005, נאלצה ישראל לסגת מן המעטפת החיצונית של הרצועה  "על מנת להשיג לפחות הכרה בין-לאומית דה-פקטו בסיום אחריותה כלפי עזה". ב-15 בנובמבר 2005 הושג ההסכם בין ישראל לרש"ף באמצעות תיווכן של ארה"ב והאיחוד האירופי. הסכם המעברים הסדיר את הנסיגה הישראלית מהגבול ביו רש"ף למצרים ותאריך ישומו היה 25 בנובמבר של אותה שנה. בתאריך זה משטר הגבול החדש ייושם במלואו. מרכיביו העיקריים של ההסכם:

• מעבר רפיח – "יופעל על ידי הרש"ף ומצרים. 'צד שלישי' יפקח כי הרש'פ ממלאת את מחויבויותיה מתוקף 'הסכם העקרונות למעבר רפיח'".
• מעברי הגבול – "יופעלו באופן רציף ויוגדרו כמעברי גבול בין-לאומי".
• מעבר בין רצועת עזה לגדה המערבית – "ישראל תאפשר מעבר של שיירות של סחורות ואנשים בין רצועת עזה לגדה המערבית (ר' המעבר הבטוח)".
• נמל עזה – ישראל מסכימה לבנייתו של נמל מסחרי. "סידורי הביטחון של נמל זה יהיו על-פי המודל של המעורבות הבין-לאומית ברפיח".
• נמל תעופה – "תמשכנה השיחות על סידורי ביטחון הנוגעים לבנייה והפעלה של נמל התעופה".

בהתאם להסכם, מעורבות של צד שלישי, האיחוד האירופי גיבש כוח EUBAM. משימתו לסייע בהפעלתו של מעבר רפיח. להלן פירוט המנדט, ההיקף והסמכויות של EUBAM:

• מנדט - הכוח יסייע לרש"ף לבנות יכולות לנהל את המעבר ולגבות מכסים ולתאם בין הפלסטינים, ישראל ומצרים בסוגיות בעניין ניהול מעבר הגבול.
• סמכות - הכוח אמור ישגיח על יישום ההסכם ויעריך את אופן מילוי מחויבויות הרש"ף. במקרה של אי-מילוי הדרישות, הכוח בעל הסמכות להורות על בדיקה מחדש של כל נוסע, מטען, רכב או סחורות.
• היקף – "הכוח, שהתחיל לפעול ב25/11/2005 למשך שניים עשר חודשים, כולל כשבעים אנשי צוות". 

מסקנת מכון ראות מנובמבר 2006 היא ש"יישום ההסכם הוא חלקי בלבד". אמנם "מעבר רפיח ומעברים אחרים (מעבר קרני, כרם שלום) הוגדרו כמעברי גבול בין-לאומיים", אך "לא הוקם מעבר בטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית", וטרם החלה בנייתם של נמל ים ושדה תעופה. ההסבר לכך מגיע מההתפתחויות אשר המוצגות ע"י המכון שהקשה על ישראל לשמור על ההסכם:

• מאז פריסתו של EU BAM בנובמבר 2005 הדיווחים מצביעים על עלייה משמעותית בהברחות אמצעי הלחימה והסחורות לתוך רצועת עזה.
• מאז ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (1/06), ישראל סגרה לעיתים תקופות את מעבר רפיח בטענה כי קיימות התרעות רבות על ביצוע פיגועי טרור נגד ישראל.
• מאז חטיפת החייל גלעד שליט, ישראל סגרה לעיתים תקופות את מעבר הגבול על מנת ללחוץ על הפלסטינים לשחרור החייל. (יששכרוף, הארץ, 3/9/06). 

מקורות:

• אתר משרד החוץ - " Agreed documents on movement and access from and to Gaza"
• מכון ראות - הסכם המעברים
• מכון ראות - הסכם המעברים (eng)
• EU Border Assistance Mission for the Rafah Crossing Point (EU BAM Rafah)

ניפוץ מיתוס "המצור על עזה"

כאמור, מואשמת ישראל בהרעבת תושבי עזה "הכלואים" ברצועה. למרות טענות הגורמים השונים נראה כי מהנתונים הרשמיים של ממשלת חמאס המציאות אחרת לגמרי. הייבוא של עזה ממצרים מגיע לכדי מיליארד דולר בשנה, יותר מ-62 אלף איש חצו במעבר רפיח לתוך עזה ומחוצה לה ב-2009 ו-11,608 חולים נשלחו לטיפול רפואי במצרים ובישראל. להלן נציג מספר עובדות מהן מתעלמים ארגוני זכויות האדם וכו'.

נתונים אודות המציאות הכלכלית ברצועת עזה תחת הסגר

הסיוע הישראלי לרצועת עזה

האומנם ה"מצור" הישראלי והמצרי על הרצועה גורם להשלכות כה חמורות כמתואר ע"י ארגוני זכויות האדם? ב-22 באפריל 2009 העידה מזכירת המדינה של ארה"ב, הילרי קלינטון, בקונגרס כי תמונת המצב ברצועה אינה כפי שמצטיירת. זו האחרונה השיבה לשאלתו של חבר הקונגרס, קיית' אליסון מהמפלגה הדמוקרטית כי "המעברים אינם עוד סגורים הרמטית. פריטים רבים מועברים דרך מעברי הגבול... בדקנו את הרשימות [של המוצרים המועברים לרצועת עזה] וחלק גדול ממה שנטען שאינו מורשה למעבר [לרצועת עזה] אינו מדויק". מסקירה של מתאם הפעולות בשטחים ניתן לראות את היקף הקשרים שהתקיימו בין ישראל לרוצעה בשנת 2009. להלן ממצאי המרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה כפי שהוצגו במחקרו של סא"ל במיל' יהונתן הלוי:

• בריאות - 10,544 חולים (ומלוויהם) יצאו בשנת 2009 לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי. 4,883 טון של ציוד רפואי ותרופות הוכנסו לרצועת עזה בשנה זו בתיאום עם הרשות הפלסטינית וגורמים בינלאומיים. ישראל סייעה לפלסטינים בהיערכות לבלום את התפשטות שפעת העופות ברצועת עזה, 44,500 מנות חיסון הועברו לרצועת עזה דרך ישראל ע"י ארגו הבריאות העולמי ושלושה חולים מהרצועה נשלחו לטיפול בישראל. כמו כן, תואמה ההעברה לבתי החולים ברצועת עזה של שתי מעליות, ציוד ממוגרפיה לסרטן השד וסורק ממוחשב CT.
• חשמל - ישראל המשיכה לספק חשמל מתחנת הכוח באשקלון לרצועת עזה והועבר ציוד תחזוקה ב 17 משאיות למערכת החשמל של הרצועה. במהלך החודשים אפריל עד אוקטובר 5006 ביצעה חברת סימנס פעולות תחזוקה בתחנת הכוח של עזה, אליה הועברו בשנת 5006 יותר ממאה מיליון ליטרים של סולר לצורך הפעלתה.
• תקשורת - ציוד תקשורת ב-45 משאיות הועבר לרצועת עזה לבקשת הרשות הפלסטינית.
• מים וביוב - ציוד ב-95 משאיות לצורך טיפול ותחזוקה במערכות המים והביוב הועבר לרצועת עזה, וכן 3,720 טון של כלורויד לצורך טיהור מים. ישראל סייעה לקידומו של פרויקט טיהור מי השופכין בצפון עזה ע"י העברת ציוד וחומרים ב-48 משאיות.
• המגזר הפרטי -  המגזר הפרטי 77% מהתכולת המשאיות שהועברה לרצועת עזה בשנת 2009 היו מיועדים למגזר הפרטי. 257 אנשי עסקים פלסטינים יצאו את רצועת עזה לישראל, הגדה המערבית ולחו"ל. 10,871 ראשי בקר הועברו לרצועת עזה, ובעיקר סמוך לחג המוסלמי עיד אל-אדחה. לקראת החורף הועברו 3,607 טון של זכוכית.
• כספים - יותר מ-1.1 מיליארד ש"ח (קרוב ל-300 מיליון דולר) הועברו לרצועת עזה בשנת 2009 לשם מימון משכורות ופעילות של ארגונים בינלאומיים, וכן הוחלפו 40 מיליון ש"ח (כעשרה מיליון דולר) של שטרות בלויים. בפברואר 2010 ישראל והרשות הפלסתינית הגיעו להסכם בדבר העברת תשלומי הביטוח הלאומי והפנסיה לפלסטינים שעבדו בעבר בישראל. הכספים יועברו לבנקים פלסטינים בגדה המערבית ומשם לזכאים ברצועה.
• סיוע הומניטרי - בשנת 2009 הועברו דרך ישראל 141,390 טון של ציוד הומניטרי ע"י גורמים בינלאומיים, מהם 115,043 טון של מזון ו- 2,990 טון של תרופות וציוד רפואי.
• כניסת גורמים בינלאומיים - 21,200 אנשים המשתייכים לארגונים בינלאומיים ו-400 דיפלומטים נכנסו לרצועת עזה בשנת 2009. 
• אונר"א - 3,282,000 ליטר של דלק ודיזל הועברו לשימוש אונר"א. כמו-כן, הועבר לאונר"א ציוד מיוחד למחנות הקיץ, הכולל בריכות, מכונות גלידה, כלי נגינה וציוד ספורט.
• יצוא חקלאי - אושר יצוא של פרחים ותות שדה כחלק מפרויקט משותף עם ממשלת הולנד. מתחילת יישום הפרויקט יוצאו יותר מ-7 מיליון פרחים ו-54 טון של תות שדה.
• יציאה מרצועת עזה - מעבר ל-10,544 החולים (ומלוויהם) יצאו את הרצועה 147 סטודנטים לצורך לימודים בחו"ל בהתאם לבקשות שהתקבלו מגורמים בינלאומיים, 374 נוצרים תושבי עזה על-מנת ליטול חלק בטקסי חג המולד בבית לחם ומאה נוצרים תושבי עזה כדי לנכוח בביקור האפיפיור בישראל (מאי 2009), 17 נציגי פתח על-מנת להשתתף בכינוס הוועידה הכללית של התנועה בבית לחם ושחקני קבוצת כדורגל לצורך השתתפות במשחקי ידידות בגדה המערבית ובחו"ל. 

נתוני ממשלת חמאס על מעבר אנשים וסחורות במעברי הגבול עם ישראל ומצרים

עפ"י פרסום הדו"ח הרשמי של רשות המעברים והגבולות של ממשלת חמאס בו מפורטת התנועה במעברי הגבול ב-2009 ניתן למצוא את הנתונים הבאים כפי שהוצגו במחקר המרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה:

• מעבר כרם שלום - במהלך 2009 נכנס מטען של 15,531משאיות למגזר הפרטי ו-3,033 משאיות סיוע.
• מעבר ארז (בית חאנון) - פתוח באופן רציף ע"י ישראל למעבר אנשים, כולל חולים, פקידי אונר"א ומבקרים, יציאת אסירים משוחררים מישראל ומשלחות זרות. 10,500 איש יצאו את הרצועה ו- 10,800 נכנסו אליה (סה"כ 21,300). לטיפול רפואי בישראל יצאו 5,300 איש וחזרו 5,055, לצורך עבודה יצאו 710 וחזרו 910, לצורך לימודים יצאו 854 וחזרו 580, לצורך ראיונות יצאו 300 וחזרו 366, מבקרים מקרב ערביי ישראל נכנסו לרצועת עזה 302 ויצאו 309 ולמטרות אחרות יצאו 66 ונכנסו 87. 
• עומר אל-נסר, מנהל מחלקת יחסי הציבור של משרד הבריאות בממשלת חמאס, מסר (31 בינואר 2010), כי בשנת 2009 נשלחו 11,608 חולים לשם קבלת טיפול רפואי שלא במסגרת שירותי משרד הבריאות בעזה. לדבריו, ישראל לא העניקה אישור ל-150 חולים להיכנס לתחומה בשנה זו.
• משרד הבריאות הפלסטיני פרסמה (15 בדצמבר 2009) נתונים על מספר החולים הפלסטינים שיצאו לטיפול רפואי מחוץ לרצועה בחודשים אוגוסט - נובמבר 2009. על-פי נתונים אלה 3,532 חולים נשלחו לטיפול רפואי, מהם 1,067 בבתי חולים בירושלים, 588 בבתי חולים בישראל, 543 בבתי חולים במצרים, 214 בבתי חולים בירדן, 584 בבתי חולים באיו"ש ו- 536 חולים הופנו לטיפול בבתי חולים ברצועת עזה. העלות הכוללת של הטיפולים הרפואיים הייתה 30 מיליון ש"ח.

להלן נציג  את דרך הפעולה במעברים כרם שלום וארז מדוחות רשות המעברים והגבולות של ממשלת חמאס כפי שהוצג במחקרו של סא"ל במיל' יהונתן הלוי מהמרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה:

3 במאי 2010:

• מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 171 איש, מהם 140 תושבי עזה, 22 אזרחים זרים ו-9 ערביי ישראל. מהם 49 לצורך טיפול רפואי, 51 מלווים חולים, 19 לצורך עבודה, 2 לצורך ביקור, 7 לצורך מפגשים, 3 לצורכי מסחר, 8 לצורך ראיונות ו-1 לשהות בישראל. אל רצועת עזה הגיעו מישראל 124 אנשים, מהם 82 תושבי הרצועה, 32 אזרחים זרים ו-10 ערביי ישראל. 30 חזרו מטיפול רפואי, 31 מלווים של חולים, 6 לצורך עבודה, 3 לצורך ביקור, 2 לצורך פגישה, 1 לצורך מסחר ו-1 לצורך לימודים.
• מעבר כרם שלום - נכנסו 133 משאיות, הכוללות בין היתר 21 נושאות ציוד סיוע של ארגונים בינלאומיים, 17 משאיות נושאות סוכר וציוד הנדסי עבור אונר"א ו-4 משאיות מטעם תוכנית הסיוע במזון של האו"ם (United Nations World Food Programme). 94 משאיות נשאו פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. 18 משאיות נשאו דלק, מהן 8 משאיות העבירו 312,384 ליטר סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-10 משאיות העבירו 194,700 טון של גז בישול.

2 במאי 2010:

• מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 220 אנשים, מהם 140 תושבי עזה, 64 אזרחים זרים ו-16 ערביי ישראל. 40 לצורך טיפול רפואי, 49 מלווים חולים, 7 לצורך ביקור, 25 לצורך עבודה, 4 לצורך מסחר ו-5 לצרכים אחרים. אל רצועת עזה הגיעו מישראל 119 אנשים, מהם 85 תושבי רצועת עזה, 26 אזרחים זרים, 8 ערביי ישראל. 33 חזרו לאחר טיפול רפואי, 33 מלווים של חולים, 7 לצורך עבודה, 4 לצורך ביקור, 1 מקרה מוות, 1 לצורך מסחר ו-6 לצרכים אחרים.
• מעבר כרם שלום - נכנסו 133 משאיות. 6 משאיות נשאו ציוד סיוע מטעם ארגונים בינלאומיים, 3 משאיות נשאו סוכר וציוד הנדסי עבוא אונר"א ו-3 משאיות מטעם תוכנית הסיוע במזון של האו"ם (United Nations World Food Programme). המשאיות העבירו לרצועת עזה פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. כמו-כן, הועברו קרוב ל-477 אלף ליטר סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-195 טון של גז בישול. 

30 באפריל 2010:

• יצאו את רצועת עזה לישראל 30 אנשים, מהם 15 תושבי הרצועה, 13 אזרחים זרים ו-2 ערביי ישראל. 4 לצורך טיפול רפואי, 4 מלווים של חולים, 5 לצורך עבודה, 1 לצורך ביקור ו-1 לצורך שהייה (בישראל או באיו"ש). אל רצועת עזה הגיעו מישראל 68 אנשים, מהם 46 תושבי עזה, 9 אזרחים זרים ו-13 ערביי ישראל. 17 חזרו מטיפול רפואי, 15 מלווים של חולים, 11 לצורך עבודה, 1 לצורך ביקור, 1 לצורך מסחר ו-1 מקרה מוות.

29 באפריל 2010: 

• מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 174 אנשים מהם 68 תושבי עזה, 97 אזרחים זרים ו-9 ערביי ישראל. 26 לצורך טיפול רפואי, 29 מלווים של חולים, 6 לצורך עבודה, 3 לצורך ביקור, 3 לצורך ראיונות ו-2 לצורך מסחר. אל רצועת עזה הגיעו מישראל 176 אנשים, מהם 128 תושבי עזה, 42 אזרחים זרים ו-6 ערביי ישראל. 47 חזרו לאחר טיפול רפואי, 48 מלווים של חולים, 15 לצורך עבודה, 4 לצורך ביקור, 3 לצורך פגישות, 7 לצורך מסחר, 1 לצורך ראיון ו-3 אסירים משוחררים.
• מעבר כרם שלום - נכנסו 151 משאיות. 19 משאיות נשאו ציוד סיוע של ארגונים בינלאומיים, 17 משאיות נשאו סוכר וציוד הנדסי עבור אונר"א ו-2 משאיות מטעם תוכנית הסיוע במזון של האו"ם (United Nations World Food Programme). 115 משאיות העבירו לרצועת עזה פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. כמו-כן, 17 משאיות העבירו חומרי אנרגיה. 9 משאיות נשאו 362,044 ליטר של סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-8 משאיות נשאו 174,200 טון של גז בישול.

28 באפריל 2010:

• מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 133 אנשים, מהם 81 תושבי עזה, 43 אזרחים זרים ו-9 ערביי ישראל. 30 לצורך טיפול רפואי, 30 מלווים של חולים, 14 לצורך עבודה, 1 לצורך ביקור, 3 לצורך ראיונות ו-3 לצורך שהות (בישראל או באיו"ש). אל רצועת עזה הגיעו מישראל 135 אנשים, מהם 78 תושבי הרצועה, 46 אזרחים זרים ו-11 ערביי ישראל. 29 חזרו מטיפול רפואי, 26 מלווים של חולים, 14 לצורך עבודה, 3 לצורך ביקור, 3 לצורך מסחר ו-3 לצורך ראיונות.
• מעבר כרם שלום - נכנסו 148 משאיות. 15 משאיות נשאו ציוד סיוע של ארגונים בינלאומיים, 13 משאיות נשאו סוכר וציוד הנדסי של אונר"א, 1 משאית של ארגון הסיוע "אנירא" (Anera), ו-1 משאית של ארגון סיוע איסלאמי (Islamic Relief Worldwide). 116 משאיות העבירו לרצועת עזה פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. כמו-כן, 17 משאיות העבירו חומרי אנרגיה. 7 משאיות נשאו 307,415 ליטר של סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-10 משאיות נשאו 199,020 טון של גז בישול.

27 באפריל 2010:

• מעבר ארז - יצאו את רצועת עזה לישראל 179 אנשים, מהם 130 תושבי עזה, 48 אזרחים זרים ו-1 ערבי ישראלי. 47 לצורך טיפול רפואי, 47 מלווים, 17 לצורך עבודה, 3 לצורך ביקורים, 2 לצורך פגישות, 3 לצורך שהות (בישראל או באיו"ש), 5 לצורך מסחר ו-6 לצורך ראיונות. אל רצועת עזה הגיעו מישראל 164 אנשים, מהם 97 תושבי הרצועה, 60 אזרחים זרים ו-7 ערבים ישראלים. 40 חזרו לאחר טיפול רפואי, 32 מלווים של חולים, 6 לצורך עבודה, 2 לצורך ביקורים, 1 מקרה מוות, 4 לצורך מסחר, 5 לצורך ראיונות ו-7 אסירים משוחררים.
• מעבר כרם שלום - נכנסו 115 משאיות. 12 משאיות העבירו ציוד סיוע של ארגונים בינלאומיים, 9 משאיות נשאו סוכר וציוד הנדסי של אונר"א, 2 משאיות מטעם תוכנית הסיוע במזון של האו"ם (United Nations World Food Programme) ו-1 משאית של ארגון סיוע איסלאמי (Islamic Relief Worldwide). 90 משאיות העבירו לרצועת עזה פירות, מוצרי חלב, מוצרי מזון קפואים, בגדים, נעליים, מצנני מים, גנרטורים, צינורות מים, סוכר, טחינה, זיתים, ניילון, זכוכית, חומרים לטיפול במזיקים בחקלאות ומוצרי ניקיון. כמו-כן, 13 משאיות העבירו חומרי אנרגיה. 5 משאיות נשאו 218,401 ליטר של סולר תעשייתי עבור תחנת הכוח של עזה ו-8 משאיות נשאו 175,100 טון של גז בישול.

מדו"ח אחר של רשות המעברים והגבולות של ממשלת חמאס בו יש פירוט התנועה במעבר רפיח בשנת 2009 ניתן למצוא את הנתונים הבאים כפי שהוצגו במחקרו של סא"ל במיל' יהונתן הלוי מהמרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה:

• מתאריך 1 בינואר 2009 עד 5 בפברואר 2009 נפתח מעבר רפיח למעבר של פצועים בתקופת מבצע "עופרת יצוקה".
• מ-1 בינואר 2009 עד 4 בפברואר 2009 הוכנסו סיוע מהצד המצרי שכלל מוצרי מזון, חדרים להרכבה (הכוונה כלל הנראה לקרוואנים), תרופות וציוד רפואי, אמבולנסים ובלוני חמצן.
• מ-1 בינואר 2009 עד 15 במרץ 2009 נפתח המעבר לתנועה של משלחות רפואיות עיתונאים משלחות פרלמנטריות ראשי ערים משלחות הזדהות ומשלחות של ארגוני סיוע.
• ב-9 במרץ 2009 הגיעה משלחת "עורק החיים" מספר 1 ונלוותה אליהם שיירת משאיות סיוע מלוב.
• ב-28 במאי 2009 הגיעה משלחת "אל-אמל".
• ב-15 ביולי 2009 הגיעה שיירת "עורק החיים" מספר 2.
• ב-11 בנובמבר 2009 הגיעה שיירת "מיילים של חיוכים".
• ב-30 בדצמבר 2009 הגיע חלק מ"שיירת החירות" לעזה.

מנתוני ממשלת חאמס ב-2009 מעבר רפיח נפתח רשמית 12 פעמים ע"י שלטונות מצרים. 7 פעמים מתוכם נפתח המעבר למשך 23 ימים ליציאת אזרחים. 31,341 פלסטינים תושבי הרצועה יצאו דרך המעבר ונכנסו 32,049, סה"כ 63,480. גם עולי רגל למכה נכללו בנתון זה. יש לציין כי מעבר רפיח נפתח לעיתים קרובות לצורך יציאה וכניסה של אנשי ממשל חמאס, כניסת משלחות בינלאומיות, חזרת חולים מטיפול רפואי בחו"ל וכו' מעבר לשבע הפעמים הרשמיות.התפלגות מעבר אנשים מהרצועה ואליה באמצעות מעבר רפיח בשנת 2009 עפ"י חודשים כדלקמן:

• ינואר (תקופת מבצע "עופרת יצוקה"): 3247
• פברואר - 3589
• מרץ - 3500
• אפריל - 3360
• מאי - 3385
• יוני - 5644
• יולי - 1305
• אוגוסט - 11910 (כולל 6630 עולי רגל למכה)
• ספטמבר - 7812
• אוקטובר - 1767
• נובמבר - 8606 וכן 2191 עולי רגל למכה ("עומרה")
• דצמבר - 6707

כעת נציג את הנתונים על מעבר אנשים מהרצועה ואליה דרך מעבר רפיח בשנים 2006 - 2008:

• ינואר - יוני 2006 (עד חטיפת החייל גלעד שליט) - 38,805 אנשים.
• יולי 2006 - יוני 2007 (עד מועד ההשתלטות הצבאית של חמאס ברצועת עזה) - 142,000 אנשים (75,000 יצאו ו- 67,000 נכנסו).
• יולי 2007 - יוני 2008 (עד כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ישראל לחמאס) - 5,537.
• יולי 2008 - יוני 2009 - 31,900 אנשים.
• סיכום שנת 2009 - 63,480 אנשים. 

ב-24 בינואר 2010 מסרה "הועדה הממשלתית לשבירת המצור" הפועלת מטעם ממשלת חמאס כי במהלך המבצע הצבאי בעזה ב-2009 ("עופרת יצוקה") הגיעו עשרות משלחות בינלאומיות וערביות לרצועה על מנת להעביר מזון וסיוע רפואי. לאחר המבצע הגיע לסיומו, מסרה הוועדה כי לרצועה הגיעו משלחות הזדהות מהמדינות בריטניה, סקוטלנד, יוון, טורקיה, צרפת, ספרד, מלזיה, איטליה, מצרים, סודאן, סוריה, לוב, תימן, אלג'יריה, כווית, קטר, מאע"מ ובחרין. מדינות מהן הגיעו משלחות סיוע רפואי היו ממצרים, ירדן, עיראק, תימן, סוריה, סודאן, מרוקו, אלג'יריה, לוב, טורקיה, אינדונזיה, מלזיה, צרפת, איטליה, יוון, סקוטלנד, ספרד ובריטניה. במהלך 2009 חמשת שיירות הסיוע שהגיעו הביאו לרצועה מאות משאיות עם ציוד רפואי ומזון ואיתן נכסו 721 פעילים זרים וערבים. חלק ממשלחות הסיוע הקימו בתי חולים שדה בכל מיני מקומות בעזה. היציאה מרצועת עזה מתואמת בין שלטונות חמאס לבין ממשלת מצרים. תושבי עזה המבקשים לצאת מהרצועה נרשמים במשרד הפנים של ממשלת חמאס וממתינים לאישור הרשויות במצרים ולתיאום המעבר בגבול המוגדר דרך קבע ע"י מצרים כ"פתיחה בלתי רשמית" של מעבר רפיח הגובל עמה. אין פער במספרים בין תושבי עזה המבקשים לצאת מהרצועה לבין אלה היוצאים בפועל. למשל:

• ב-3 בינואר 2010 דובר משרד הפנים של ממשלת חמאס, איהאב אל-רוסיין מסר כי מספר הפלסטינים שהגישו בקשות למשרד הפנים לצאת עומד על 6,000 איש, בהם 600 חולים. באותו יום, עפ"י הנתוני מנהלת המעברים והגבולות של ממשלת חמאס, מעבר רפיח נפתח למשך ארבעה ימים ברציפות. במהלך ימים אלה יצאו 3,356 איש מהרצועה וביניהם סטודנטים וחולים ונכנסו 1,211.
• ב-1 במרץ 2010 נפתח מעבר רפיח לחמישה ימים רצופים. דרכו 4,378 אנשים יצאו וחזרו 833.

בסופו של דבר, בינואר 2010 נרשמו 6,000 מבקשי בקשות יציאה מרצועת עזה ותוך חודשיים יצאו את הרצועה 7,734 פלסטינים. העיכוב ביציאת הפלסטינים נובע אך ורק בשל שיקולי מדיניותה של מצרים, ולכן למדינת ישראל אין כל השפעה על מדיניות פתיחת מעבר רפיח הגובל בין מצרים לרצועה או אישור העוברים בו וכן מצרים אינה מבקשת אישור מישראל העניין. גם בזמנים בהם המעבר נותר מבחינה רשמית "סגור" הוא נפתח עפ"י גרסת ממשלת חמאס בימים רביעי וחמישי לצורך חזרת פלסטינים, ובהם חולים שחזרו מטיפול רפואי, לרצועת עזה. מהודעות רשות המערבים והגבולות של ממשלת חמאס ניתן ללמוד על שגרת הפעילות במעבר רפיח בתקופה בה הוא "סגור" רשמית. מההודעות עולה כי המעבר נפתח "באופן חריג" לא רק בימי רביעי וחמישי לכניסת פלסטינים ויציאתם. להלן פרטי ההודעה כפי שהוצגו במחקר שנערך במרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה:

• במאי 2010 - פלשתיני אחד יצא את רצועת עזה למצרים בתיאום עם הרשויות המצריות ושלושה נכנסו לרצועת עזה. 
• 5 במאי 2010 - 167 פלשתינים שבו דרך מעבר רפיח לרצועת עזה, ובהם חולים שקיבלו טיפול רפואי. 
• 4 במאי 2010 - 8 פלשתינים יצאו את רצועת עזה דרך מעבר רפיח לאחר תיאום עם הרשויות במצרים. 
• 3 במאי 2010 - שני פלשתינים שבו דרך מעבר רפיח לרצועת עזה. 
• 2 במאי 2010 - 6 חברי משלחת מכווית נכנסו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח. 
• 30 באפריל 2010 - 20 נכנסו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח.
• 29 באפריל 2010 - 151 פלשתינים, בהם חולים שקיבלו טיפול רפואי, שבו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח ו-4 יצאו את רצועת עזה דרך המעבר לאחר תיאום עם הרשויות במצרים.
• 28 באפריל 2010 - 145 פלשתינים, בהם חולים שקיבלו טיפול רפואי, שבו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח. 
• 27 באפריל 2010 - 3 פלשתינים שבו לרצועת עזה דרך מעבר רפיח.

הזרמת כספים לרצועת עזה תחת שלטון חמאס

מדיווחו של נגיד הבנק המרכזי של רש"ף, ג'יהאד אל וזיר, עולה כי מיוני 2007 (השתלטות חמאס על רצועת עזה) הסתכמו כלל העברות הכספים לרצועה בלמעלה מ-5 מיליארד דולר ממקורות ממשלתיים וחוץ ממשלתיים. כספים אלה הנם מועברים לתשלום משכורות עובדי מדינה ברצועה, לארגונים בינלאומיים הפועלים ברצועה כגון אונר"א ורשתות התקשורת הזרות הפועלות בה. לפי אל וזיר, 56% מתקציב רש"ף מיועד עבור רצועת עזה. ב-31 בדצמבר 2009 יו"ר רש"ף, אבו מאזן, הודיע לעיתון הסעודי "אל ווטן" כי רש"ף ברמאללה מעבירה לממשלת חמאס 58% מתקציבה לשלם את הוצאות המים וחשמל, אך ממשלת חמאס גובה מהתושבים מס על שירותים בחינם שהיא מקבלת. מהודעתו, מנהרות היבוא בגבול הרצועה מספקות את כל מוצרי הצריכה הדרושים ברצועה מלבד מלט וברזל. גם איראן ומדינות ערב שולחות ישירות לרצועת עזה סיוע כספי. ב-21 במרץ 2010 מסר שר הבריאות של ממשלת חמאס, באסם נעים, כי ממשלת חמאס קיבלה מענק של 40 מיליון דולר מהבנק האסלאמי לפיתוח ואגודת הסהר האדום הקטרית לרכישת ציוד עבור בתי חולים ברצועת עזה. יתרה מזאת, ממשלת חמאס נהנית מסיוע הניתן על רכישות סחורות ושירותים עבור עזה. האיחוד האירופי שילם עד 20 בנובמבר 2009 את עלות רכישת דלק תעשייתי עבור הפעלת תחנת הכוח של הרצועה. אלה האחרונים שילמו בסכום הנאמד ב-50 מיליון ש"ח בחודש (למעלה מ-13 מיליון דולר) ובסכום העולה על 156 מיליון דולר בשנה. ממשלת חאמס מקבלת כיסוי להוצאות החשמל שמספקת ישראל לעזה. ב-3 בפברואר 2010 הסביר חוקר הכלכלה הפלסטינית, אבי טרנגו במאמרו "איך אפשר להשוות בין פיאד לבן גוריון?" את תמונת המצב והרקע למאבקי הכוחות השוררים בין רש"ף ברמאללה לבין ממשלת חמאס בעזה:

הבנק העולמי דרש ממנו [מראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד] לפני כשנתיים [2008] לפעול לא רק לקיצוץ המשכורות ברשות (בינתיים אין תוצאות), אלא לצמצם את הסעיף התקציבי מספר שתיים בהוצאה הציבורית: תשלומים מהרשות הפלשתינית לכיסוי חשבונות חשמל ומים שתושבי הרשות מסרבים לשלם. (החוב המצטבר של תושבי עזה לתשלומי חשמל עומד על 2.7 מיליארד דולר). את הסעיף הזה, שמהווה כ-8% מתקציב הרשות, מסתיר פיאד במאזן השירות תחת הכותרת "הלוואות נטו. פיאד מחייב כביכול את הרשויות המקומיות עבור החשמל שמספקת ישראל לתושבי כל עיר, אבל מיד "מלווה" להן את הכסף. כך שבמאזן הם מופיעים כחוב של הרשויות למשרד האוצר הפלשתיני. לפני שנתיים הוא ניסה לחייב את אזרחי הרשות להציג קבלה על תשלום חשבון חשמל בבואם לקבל את הקיצבאות הממשלתיות. מייד פתח ה"שירות הציבורי" של הרשות בשביתת אזהרה, אבל פיאד הבין את הרמז ונמנע מלדרוש תשלום חשבונות חשמל. לפני מספר חודשים מצא פיאד דרך מקורית: מאחר שהוא מעביר סכומים גבוהים כמשכורות לעשרות אלפי עובדי מנגנוני הביטחון בעזה שאינם מתפקדים מאז תפיסת השלטון בידי חמאס, הוא העלה את משכורתם ב-4% ואף קיבל לכך מימון מהאיחוד האירופי, אבל במקביל הוא ניכה משכרם סכום דומה "עבור חשבונות חשמל". כולם היו מבסוטים עד שהנושא התברר לשלטונות החמאס, שראו בכך פגיעה כספית בממשלתם שלהם ובתגובה הפסיקו להעביר לידי רשות הדלק הפלשתינית את הסכומים שגובה חברת החשמל בעזה מידי התושבים שכן משלמים לה. מכאן נבע משבר הדלק הנוכחי ברשות.

האם המנהרות לצורכי הברחה או ערוצי יבוא ממצרים?

המונח "הברחה" אינו רלוונטי לתיאור מערכת המנהרות בגבול בין עזה למצרים. משתמעות המונח "הברחה" נקשרת לעבירה על החוק שאינה גלויה לעין. מערכת המנהרות הפלסטינית לעומת זאת גלויה ופרוסה לכל אורך הגבול. מרכז המידע למודיעין ולטרור פרסם את הדבר הבא:

למרות הפעילות המצרית נמשכות ההברחות לרצועת עזה. ערוץ אלערביה פרסם כתבת תחקיר ( 15 במאי) המציגה את אופן פעילותן של המנהרות בגבול רצועת עזה ומצרים. להלן עיקרי הכתבה:

• כתב הערוץ אלערביה, ואא'ל עצאם, סייר ברפיח המצרית, בשוק בו נמכרות הסחורות המועברות לרצועת עזה במנהרות. בכתבה נאמר כי שוק זה מהווה המקור העיקרי לאספקת הדלק לרצועה.

• כ 10,000 - איש עובדים ב"תעשיית המנהרות" מידי יום. שווי הסחר דרך המנהרות מוערך בכ 200 - מליון דולרים מידי שנה.

• לאורך הגבול שאורכו כ 3 - ק"מ, נחפרו כ 800 - מנהרות. על פי הכתבה שוקמו מרבית המנהרות אשר הותקפו במהלך מבצע "עופרת יצוקה".

• מבריחים שרואיינו טענו כי ניתן כיום לבנות מנהרה בתוך 15-10 יום. אחד המבריחים סיפר כי המנהרות מסתיימות בבניין, חורשה, לול וכדומה.

ראזי אל-סוראני, חוקר פלסטיני ומראשי החזית העממית/חבש, פרסם מחקר מקיף על תעשיית המנהרות בגבול בין עזה למצרים. להלן עיקרי המאמר כפי שתורגמו ע"י המרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה:

• מספר המנהרות גדל מ-20 באמצע שנת 2007 (מועד ההפיכה הצבאית של חמאס) לכמעט 500 בנובמבר 2008. עלות הקמת מנהרה נעה בין 20 אלף דולר ו-100 אלף דולר בהתאם לאורכה.
• המנהרות נחפרו באזור שאורכו 4 ק"מ בין תל זעתר ושכונות אל-ברזיל ואל-עבור, וזאת בשל האדמה הרכה במקום.
• בהפעלת המנהרות מתקיים שיתוף פעולה עם גורמים במנגנוני הביטחון המצריים. חמאס שולט על רוב המנהרות ומעניק רישיונות למנהרות באמצעות עיריית רפיח.
• מגוון רב של סחורות עבור דרך המנהרות, ובהן: סולר, בנזין, חלפי מכוניות, כבשים, עגלים, סיגריות, כדורי ויאגרה, זהב ומאות סחורות אחרות, וזאת בנוסף להעברת אנשים מהרצועה ואליה.
• המצב הקיים גורם לנזקים למגזר הייצור המקומי ברצועת עזה בגלל מחד-גיסא העלות הגבוהה של חומרי המוצא המובאים, ומאידך-גיסא היצף המוצרים העוברים דרך מערכת המנהרות.
• מערכת המנהרות הביאה לעלייה בייבוא של רצועת עזה ממצרים מ-30 מיליון דולר בשנה בשנים 2006-1994 ליותר מ-650 מיליון דולר בשנה והיא מספקת מקומות עבודה לאלפי פלשתינים. הגורמים הקשורים לניהול המנהרות גורפים רווחים עצומים והם האחראים באמצעות יצירת שוק שחור והאמרת מחירים.

ב-13 בדצמבר 2008 פרסם גם חבר הועדה המרכזית של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, זיאד ג'רר'ון את מחקרו המקיף על המנהרות בגבול בין מצרים לעזה. להלן עיקריו כפי שתורגמו ע"י המרכז הירושלמי:

• המנהרות נמצאות לאורך 8 ק"מ מגבול רצועת עזה ומצרים שאורכו הכולל 13 ק"מ, מאזור תל זוערוב במערב עד סוף אזור אל-ג'ראדאת במזרח. באזור זה הקרקע נוחה לחפירת מנהרות.
• כ-800 מנהרות פועלות או נמצאות בבנייה.
• עירית רפיח, המנוהלת ע"י אנשי חמאס,היא המפקחת על המנהרות לצידם של כוחות הביטחון הלאומי הפרוס לאורך הגבול. מטרת הפיקוח הינה גביית מיסים. בדצמבר 2008 הפסיקו עיריית רפיח והביטחון הלאומי חפירת מנהרות חדשות בגלל קיומן של מנהרות רבות מדי.
• בכל מנהרה עובדים 15-20 עובדים במשמרות ובכל משמרת 6-8 אנשים.
• אורך מנהרה מגיע מ-300 מטר ועד 1,500 מטר ועומקה 8 מטר עד 30 מטר. קיימות מנהרות שנחפרו זו מעל זו בעומקים שונים (8 מטר, 15 מטר ו-20 מטר).
• עלות הקמת מנהרה הינה 70-100 אלף דולר ואף יותר.
• לעיתים קיימים מספר שותפים במנהרה. השותפים חותמים על חוזה אצל עורך דין ובהסכם נקבע מספר המניות של השותפים ואופן חלוקת הרווחים לבעלי המניות.
• פתח המנהרה בצד המצרי נקרא "עין אל-נפק". המפקח על הפתח נקרא "אמין" והוא בעל אזרחות מצרית ולרוב מתושבי רפיח המצרית. הוא מקבל מחצית מהרווח ותפקידו לשמור על המקום ולהוריד את הסחורות למנהרה.
• הייבוא החודשי דרך המנהרות נאמד ב-35-40 מיליון דולר, והרווחים של בעלי המנהרות מוערכים ב-200-300 מיליון דולר.
• בתחילת חודש ספטמבר 2008 החלה עיריית רפיח לגבות אגרה מבעלי המנהרות שנשאה את השם "פעילות מסחרית דרך הגבול". בהתאם לאגרה כל בעלי מנהרה משלמים 10,000 ש"ח (2,700 דולר). עיריית רפיח נוקטת סנקציות נגד המסרבים לשלם את האגרה באמצעות אי מתן היתר להשלמת חפירת המנהרה או סגירת המנהרה הקיימת. עיריית רפיח טוענת, כי המס ניגבה כדי לשלם את משכורות הפקידים והעובדים בעירייה ולכסות הוצאות של העירייה.
• חברת החשמל גובה מס שימוש בחשמל "תלת פאזה" בכל מנהרה החל מ-1,000 ש"ח ועד 3,000 ש"ח (800 דולר). 
• מצרים הורסת חלק מהמנהרות ומחרימה סחורות, אך ברוב המקרים המצרים עוצמים עין מהסחורות המוברחות המגיעות לעזה וכן מהמנהרות הקיימות. מרבית המנהרות הפכו לגלויות, אך עדיין קיימות עשרות מנהרות חשאיות.
• בעלי המנהרות הינם צעירים בגילאים 25-40 שנה, אנשי חמאס או המזוהים עם התנועה, פעילים בארגונים אחרים, סוחרים ובעלי הון.
• 12,000 איש עובדים במנהרות ו- 3,000 נוספים עובדים במסחר, הובלה והפצה. רובם ממחוזות רפיח וח'אן יונס.
• כל סוגי הסחורות עוברים במנהרות ובחלק מהן מעבירים נשק. היקף חלק מהמנהרות הורחב כדי להעביר ציוד חשמלי גדול יותר.
• רוב המוצרים והסחורות נמכרים במחירים גבוהים יותר בהשוואה למצב שלפני המצור, אך קיימים מספר מוצרים שהמחיר שלהם קרוב למחיר לפני המצור. סולר, בנזין ונפט מועברים בצינורות ומחיריהם נמוכים בחצי מהמחיר בישראל ובעלי המנהרות מנסים להסדיר הכנסת גז בישול באמצעות צינורות וציוד משוכלל.
• הסחורות המועברות במנהרות הן בעיקר מתוצרת מצרים וסין וכן ממדינות המפרץ, לוב וסודאן. 

המנהרות הללו משמשות גם כצינור לייבוא של מלט וברזל. יבוא זה מישראל נאסר. ב-11 בפברואר 2010 דיווחה סוכנות הידיעות הפלסטינית qudsnet.com על ירידה במחירי המלט המיובא דרך המנהרות. אחד מבעלי המנהרות הודיע לסוכנות הידיעות, כי הוא הפסיק את ייבוא המלט לאחר שהוזל ל-800 ש"ח (כ- 210 דולר) לטון והרווח עליו צומצם משמעותית עקב הירידה במחיר המלט הנובעת מהגידול ביבוא במלט העובר במנהרות. מדיווחו, הוא יכול להעביר במנהרה שבבעלותו למעלה מ-60 טון מלט ביום. הוא אף אוסיף ואמר, כי מרבית בעלי המנהרות גם כן והפסיקו את יבוא המלט לאחרונה ואלה האחרונים מתמקדים ביבוא ברזל. עיסאם שעת', בעלי חנות שעת' לציוד בנייה הסביר כי מחירי המלט הוזלו לאחר ש-80% מבעלי המנהרות החלו ביבוא מלט לעומת 30% בעבר. הוא לא ספח על העובדה שטון מלט עומד על 850 ש"ח לטון ולצרכנים עומד המחיר על 900 - 950 ש"ח לטון. בפברואר 2010 דיווחה התקשורת הפלסטינית על הוזלה במחיר מוצרי הבנייה בחודשיים האחרונים ועל עלייה בפעילות ענף הבנייה. מנכ"ל התאחדות הבנייה, פריד זקות, שהתראיין לעיתון הפלסטיני "אל-איאם" אמר שבעלי המנהרות ברפיח בגבול עם מצרים מצמצמים לאחרונה את העברת מוצרי צריכה וסחורות עקב ההיצף בסחורות אלה בשווקים ברצועת עזה והם פונים להגדלת הייבוא של מלט וברזל. זקות גם הסביר שמגמה זו הוליכה להוזלה במציר המלט והברזל בשווקים המקומיים. הוא הוסיף שכמעט שליש מהפעילות בענף הבנייה, כולל ייצור בלוקים, מרצפות ובטון, חזר לתיקנו בחודשיים האחרונים. מנכ"ל התאחדות הבנייה ציין כי מחיר טון של מלט עומד ביום על 800 ש"ח, לעומת 1,200 ש"ח לפני כחודשיים ויותר מ- 3,000 ש"ח לפני יותר משנה. הגאות המחודשת בענף הבנייה הובילה לעליה של 25% במספר המעוסקים בענף. הגאות בייבוא ממצרים דרך מנהרות רפיח הוביל למצב בו נסגר חלק מהמנהרות לאור היצף הסחורות המיובאות בשווקים ברצועת עזה. אחד מבעלי המנהרות בגבול עם מצרים, "אבו אחמד", אמר בהקשר הנ"ל כי בעלי המנהרות מנסים למכור אותן בזול לאחר שההכנסה מהפעלתן ירדה מ-7,000 דולר לטון סחורות ך-100 דולר בלבד לטון סחורות. הוא אף ציין כי מספר המנהרות הצטמצם ל-200 בלבד לאחר שבשיאן פעלו 1,200 מנהרות ומספר העובדים בהן ירד משמעותית מ-12,000 פועלים לאלף בלבד. העיתון Christian Science Monitor מדווח במאמרו "רווחי חמאס מהמצור הישראלי על עזה" בהסתכמו על ראיונות עם אנשי אנשי עסקים ברצועה, כי ממשלת חמאס נשכרת כלכלית מ"המצור" בזכות שליטתם במנהרות בגבול עם מצרים, גביית מס של 14.5% על הסחורות העוברות במנהרות (מס גבוה יותר מוטל על סיגריות), המרת מטבע זר ומס הכנסה. הכספים הרבים שזורמים לאוצר ממשלת חמאס משמשים לרכוש אדמות ובניינים ברצועת עזה. ב-25 בפברואר 2010 אמרה מזכירת המדינה של ארה"ב, הילרי קלינטון כי "מרבית הציוד שנכנס לעזה מגיע דרך המנהרות באמצעות הברחות ועליו גובה חמאס מס, אשר מעניק לחמאס כסף בו הם משתמשים כדי לרכוש נשק וציוד אחר בו נעשה שימוש נגד ישראל".ב-10 באוקטובר 2009 התראיין בסאם ח'ורי לעיתון הצרפתי "לה מונד". הוא כיהן בתפקיד שר הכלכלה בממשלת רש"ף. בראיון אמר:

מדפי החנויות מלאים ואתה יכול להשיג הכול אם אתה יכול לשלם. מחירי הנדל"ן שולשו בזכות הכלכלה של המנהרות. חמאס מרוויח מהמצב, שכן הרשות הפלסטינית ברמאללה ממשיכה לשלם משכורות לעובדי המדינה ברצועת עזה וזה מחצית מהתקציב, אח"כ עובדים אלה קונים סחורות שנכנסות דרך המנהרות ומהם חמאס מקבל מס. התוצאה הכלכלה של הרשות הפלסטינית מקרטעת, תשלומי המע"מ אשר היו בעבר נאספים (ע"י ישראל) על סחורות המיובאות לרצועת עזה נפסקו וחמאס אינו יודע מה לעשות עם הכסף.

הוא אף הדגיש כי "משלמי המיסים באירופה צריכים לדעת מה נעשה בכסף שלהם אשר בשיטה הקיימת מגיע לכיס של חמאס". ח'ורי הטיל ספק ברצונן של ישראל ומצרים להילם בהברחות וטען, כי הכול נעשה על מנת להבטיח שהסטאטוס קוו מתקיים כל עוד חמאס אינו חזק צבאית דיו. התיאורים הללו עולים בקנה אחד עם אינפורמציה רבה אחרת ממקורות פלסטיניים אודות פעילות המנהרות. מהם מסתבר כי מדובר במערכת כלכלית ממוסדת של יבוא פלסטיני ממצרים באמצעות מאות המנהרות הפועלות בפיקוחה של ממשלת חמאס המעניקה אישורים להפעיל מנהרות וגובה מיסים מבעליהן. טענות שעבודת ילדים במנהרות הנה נפוצה אינה מבוססת לפי המידע שהושג עד נובמבר 2009. מנתוני ארגון זכויות האדם הפלסטיני "אל-מיזאן", נכון ל-2 בנובמבר 2009 מתוך 120 פלסטינים שנהרגו בתוך המנהרות, רק 4 מהם הוגדרו "ילדים" כלומר מתחת לגיל 18. מערכת המהנהרות בגבול הרצועה לא רק משמשת לצרכים כלכליים. נעשה בה שימוש רב גם לצרכים מבצעיים של חמאס וארגוני טרור פלסטיניים אחרים לרבות המזוהים עם ארגון "אל-קעידה". מדיווח השב"כ - בסקירה מדצמבר 2008 עולה כי מערכת המנהרות מנוצלת "להברחות אמל'ח, בעיקר אמל'ח תיקני איכותי, כגון רקטות 'הגראד' שנורו לעבר אשקלון (כ-30 רקטות ברבעון הראשון של 2008), להוצאת פעילים לאימונים ולהכשרות ב-חו'ל, בעיקר בסוריה ובאירן, ולכניסת מומחי לחימה, מאמנים ו"מהנדסים", וכן לשובם לרצועה של בוגרי הכשרות צבאיות, שסיימו את אימוניהם ב-חו'ל". ב-12 במאי 2010 דיווח העיתון "אל-יום אל-סאבע" כי מנגוני הביטחון המצריים תפסו בצפון סיני מחסן גדול של נשק וחומרי נפץ המיועדים להברחה לעזה. המצבור כלל:

• 61 טילי נ"מ.
•  40 מוקשים נגד טנקים.
• 15 מוקשים רגילים.
• 5 מקלעים ותחמושת.

ב-1 באפריל 2010 התסמך העיתון בדיווחו על מקור ביטחוני מצרי, כי מנגנוני הביטחון המצריים לכדו:

• 100 טילי נ"מ.
• 45 מטולי RPG.
• 40 מטעני נפץ.

גם ממשלת מצרים מוטרדת מהשימוש שנעשה במערכת המנהרות ע"י ארגוני הטרור הפלסטיניים ובכללם חמאס. בינואר 2010 הציג ד"ר מופיד שיהאב, שר החוץ המצרי את קווי מדיניותה של מצרים בסוגית המנהרות. האירועים הביטחוניים שחשף המודיעין המצרי פורטו על ידו. להלן אירועים כפי שהוצגו במחקר המרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה:

• תפיסת שני פעילים פלשתינים שברשותם חגורות נפץ ונשק וכן הוראות משלוחת אל-קאעידה בעזה לבצע פיגועים בסיני (2009).
• תפיסת פלשתיני אשר ברשותו ציוד המשמש לייצור חומרי נפץ לצורך ביצוע פיגועים בצפון סיני. הפלשתיני הופעל ע"י ארגון צבא האיסלאם המזוהה עם אל-קאעידה (2009).
• תפיסת אזרח בלגי ממוצא תוניסאי לאחר שהסתנן למצרים כדי לאמן פעילי טרור בייצור חומרי נפץ ולאחר מכן לצאת לבלגיה כדי לבצע פיגוע התאבדות באחת ממדינות אירופה. החשוד הופעל ע"י ארגון צבא האיסלאם המזוהה עם אל-קאעידה (2009).
• הסתננות של שני חשודים פלשתינים דרך המנהרות לבצע פיגועי טרור נגד מטרות תיירות במצרים במסגרת חוליה של חיזבאללה.
• תפיסת פלשתיני ומצרי, פעילים בארגון אל-תווחיד ואל-ג'יהאד המזוהה עם אל-קאעידה, וברשותם שתי חגורות נפץ לצורך ביצוע פיגועי טרור במצרים (2009).
• תפיסת פלשתיני וברשותו חגורת נפץ לצורך ביצוע פיגוע.
• תפיסת שני פלשתינים פעילי חמאס שהסתננו דרך המנהרות לצורך ביצוע פיגוע טרור בסיני.
• חשיפת חוליה של הג'יהאד האיסלאמי, בה היה חבר אזרח מצרי, אשר תכנן לבצע פיגוע התאבדות בחגורת נפץ. 

שימוש במנהרות ליבוא סמים וסחר בנערות 

לאחר תיאור השימוש במנהרות לצרכים כלכליים נעסוק בתת הפרק הזה בשימוש לצרכים פליליים. המנהרות משמשות להברחות סמים דרך מנהרות לתוך רצועת עזה וכן בסחר בנשים. ב-28 בדצמבר 2009 דיווחה כתבת העיתון הכוויתי "אל-באשיר", שימא יוסוף, על תופעת "יבוא" הקטינות ממצרים ומכירתן ברצועת עזה למטרות זנות במסווה נישואין או לעבודות בבתים. דו"ח ארגון UNICEF אישר את קיום תופעת מכירת נערות, קטינות מצריות מכפרים עניים לגברים מבוגרים עשירים במדינות ערב. מכתבתה מעזה של שימא יוסוף שערכה תחקיר בסחר בנשים לרצועה באמצעות מופיעים הקטעים הבאים:

• "היו מספר דיווחים על ענף מסחרי חדש במנהרות [של רפיח] במסגרתו ילדות ממשפחות עניות מאוד הובאו לרצועת עזה... לצורך נישואין, עבודה בבתים או במקצוע העתיק ביותר... אחד הנוסעים [במונית בו נסעה הכתבת] החל לדבר על תור הזהב של מנהרות ואמר, כי ניתן להביא אישה ממצרים תמורת אלף דולר המשולמים למתווך בפתח המנהרה ומסירת עותק של תעודת הזהות של החתן". 
• "סיור מהיר במנהרות של רפיח מגלה, כי הסיפורים ששמעתי במונית לא היו בדיחה... אבו עאסי [בן 40, עובד במנהרות] אומר ללא חשש: 'אני נשוי לשלוש נשים. הראשונה פלשתינית אשר חיה בבית שלי הנמצא באזור המזרחי של ח'אן יונס והיא מגדלת את הילדים. השנייה והשלישית הינן מצריות והן הובאו במהלך הנסיעות הרבות שלי בקו רפיח-מצרים דרך המנהרות. אני שכנעתי אותן להינשא לי בגלל מצוקתן הכלכלית הנוראה".
• "מאוחר יותר, החלטתי להפוך את הנישואין האלה לעסק על-ידי רכישת בית בעיר רפיח המצרית, ובו שתי נשותיי מסייעות לי להביא ילדות צעירות מישובים הקרובים לרפיח, ובפרט מהכפרים של מחוז אל-שרקיה. הדבר נעשה על-ידי שכנוע המשפחות של ילדות עניות לחתן את בנותיהן לגברים פלשתינים. כאשר ניתנת ההסכמה לחתן את הבת [לגבר פלשתיני], מקבל האב סכום שאינו עולה על אלף לירות מצרית [פחות ממאתיים דולר] ועותק של תעודת הזהות של החתן ומספר הטלפון שלו. הכלות המיועדות עוברות לגור בבית שלי ברפיח ונמצא עבורן הבעל המתאים. לאחר מציאת הבעל, ממנו אני מקבל אלף דולר, אני שולח עותק של תעודת הזהות שלו ומספר הטלפון שלו לשתי נשותיי והן בתורן שולחות אותם למשפחות הכלות. לאחר מכן, מוברחות הכלות דרך המנהרות ונמסרות לחתנים שלהם בכניסה למנהרה ברפיח הפלשתינית'".
• "כאשר נשאל על גורל הקטינות אותן הוא מביא [ממצרים לרצועת עזה], השיב אבו עאסי: 'לא אכפת לי מה קורה איתן. הדבר החשוב ביותר עבורי הוא לסגור עסקה, אפילו אם אני יודע שחלק מהן יתחתנו, אחרות תישלחנה לעבוד בבתים ונוספות מיועדות לסוחרי הסמים והסרסורים הפועלים בדרום מזרח עזה'. 
  "שאלתי את אבו עאסי על מספר הילדות המתגוררות בביתו [ברפיח המצרית], והוא אמר: 'המספר הינו מעבר לציפיותי וזו הוכחה למקצועיות של שתי נשותיי ויכולת השכנוע שלהן, דבר אשר הביא אותי לשכור מספר בתים בעקבות העלייה במספר הילדות [המיועדות להימכר לגברים בעזה] שהגיע למאות". 

מסקנות

1. מהנתונים שהוצגו נראה כי הטענות הנוגעות למצור הרמטי על רצועת עזה אינן עולות בקנה אחד עם הנתונים והמציאות המשתקפת הן ממקורות ישראים והן ממקורות פלסטינים. תחת שלטון חמאס הרצועה ממשיכה לקבל אספקת סחורות דרך מעברי הגבול עם ישראל ודרך מערכת הנהרות עם גבול מצרים שהפכה לערוץ יבוא ממוסד והמשלימה את פרטי היבוא שאינם מגיעים לרצועה מישראל בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה.
2. הגאות המתמשכת ביבוא באמצעות מערכת המנהרות מספק תעסוקה לאלפי פלסטינים ומעזיר את אוצר ממשלת חמאס ע"י גביית מיסים על הפעלת מנהרות ועל הסחורות המועברות בהן. סוגי הסחורות המיובאות לרצועה ע"י המנהרות נקבע לפי הצע וביקוש. לעיתים קרובות יוצרים בעלי המנהרות מחסור מכוון על מנת להגדיל את נתח הרווח.
3. ממשלת חמאס נהנית גם מתקציב המתקבל מרש"ף ברמאללה. כמו כן נהנית זו האחרונה גם ממימון רכישת חשמל המסופק ע"י ישראל והאיחוד האירופי שמימן רכישת דלק עבור תחנת הכוח וסיוע ממדינות ערב.
4. שערי רצועת עזה פתוחים ליציאה וכניסה של תושבים פלסטינים בכפוף לאישור ותיאום עם שלטונות ישראל ומצרים. מהנתונים הפלסטינים ישראל ומצרים אישרו למעלה מ-98% מכלל בקשות הפלסטינים לקבל טיפול רפואי בתחומן.
5. מערכת המנהרות משמשת את חמאס גם לצרכים צבאיים. באמצעות מערכת זו נשלחים לוחמים לאימונים באירן ובסוריה. כמו כן, משמשת המערכת לייבוא מערכות נשק מתקדמות (נ"מ ונ"ט), חומרי נפץ ותחמושת.
6. המנהרות משמשות לפעילות פלילית הכוללת יבוא סמים ונערות צעירות לעבודות שירותים ונישואין עם פלסטינים עשירים ומבוגרים.
7. עמדת ארגוני זכויות האדם, המציירים תמונה מסולפת ומוגזמת המפריזה בהשלכות "המצור", לוקה בסטנדרטים כפולים. מחד-גיסא, טוענים אלה בתוקף שישראל עדיין כוח כובש ולכן היא מחוייבת "לביטחונם ורווחתם של תושבי עזה", אך מאידך-גיסא ארגונים אלה מבקרים את ישראל רק על אי דאגה לרווחת התושבים בעזה ולא לביטחונם שנפגע קשות ע"י שלטון חמאס המחיל בהדרגה את החוק האיסלאמי תוך דיכוי אלים של האופוזיציה.
     
8. מאלפת העבודה כי בנוסף לביקורות על ישראל, ארגוני זכויות האדם אינם מציגים דרישה מישראל לסיים את "כיבוש" הרצועה. אלה האחרונים דורשים מישראל להעמיקו באמצעות פתיחת הגבול באופן מלא. קיים פרדוקס בעמדה זו. אילו ישראל תסיר את המצור על-פי דרישת ארגוני זכויות האדם, הכיבוש אומר להסתיים, ומכאן שלישראל לא תהיה מחוייבת לדאוג לאוכלוסית עזה. תמוהה העובדה שארגונים אלה מוסיפים לתבוע מישראל לדאוג לאוכלוסית עזה גם לאחר הסרת המצור.
9. ארגוני זכויות האדם תובעים מישראל לפעול על-פי רף מוסרי גבוה שאינו נדרש ממדינות כגון ארה"ב ומדינות הקואליציה. עפ"י ההיגיון של ארגוני זכויות האדם, לפיו מחוייבת ישראל לסייע לישות אויב שתוקפת אותה. מאלפת העובדה כי על ארה"ב ומדינות הקואליציה שכבשו את אפגניסטן אין ארגונים הללו דורשים להושיט סיוע לכפרים בו שולטים לוחמי הטליבאן הנלחמים בכוחותיהם.
10. בניגוד לתביעה הנחרצת מישראל לפתיחת גבולותיה לישות אויב, נמענים ארגונים זכויות האדם (או משמיעים קול ענות חלושה) מלהציג תביעה תקיפה דומה לשלטונו מצרים הגובלת עם גבולה הדרומי של הרצועה ואינה מגדירה את ממשלת חמאס (נכון לממשלות שקדמו לא-סיסי) ישות אויב.
11. מצרים, בדומה לארגוני זכויות האדם, "מאוהבת" במיתוס "הכיבוש הישראלי" של רצועת עזה. מצרים תבעה מישראל מזה שנים לסגת מהרצועה על מנת לאפשר את מימוש העצמאות הפלסטינית. משנסוגה ישראל טוענת מצרים שישראל עדיין "כוח כובש".
12. מענין שארגוני זכויות האדם מתעלמות מהעובדה שמצרים דוחה באגרסיביות רבה את דרישת חמאס ומדינות ערב לפתוח את גבולה עם הרצועה ומתעקשת לשמר מצב של גבול סגור פורמלית, אך למעשה פתוח, על מנת לטעון ש"הכיבוש הישראלי" של רצועת עזה עדיין קיים. השימוש במנוף הלחץ על הגבלת מעבר הסחורות והאנשים בגבול נועד לדרבן את חמאס לקבל את התנתה של מצרים לפתוח את הגבול על בסיס הסכם המעברים מ-2005. הסכם זה מנציח לשיטתה של קהיר את מעמדה של ישראל כ"כוח כובש".

מקורות:

• News1 - "מיתוס המצור על רצועת עזה"
• המרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה - "התמונה המעוותת של 'המצור' על עזה"
• משרד החוץ - "עלייה בטיפול ההומניטרי לעזה לאחר מבצע צה'ל"
• הספריה היהודית הוירטואלית - "Israeli Humanitarian Operations: Aid to the Gaza Strip (June 2010 - Present)"
• המרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה - "מיתוס המצור על עזה"
• מען - "בריאות: יותר מ 11 אלף חולים ההובאו למתקני טיפול מחוץ למשרד בעזה"
• וואפא - "בריאות: 3532 העברות מרצועת עזה לטיפול רפואי מחוץ לבתי חולים ממשלתיים"
• מען - "حصاد العابرين لمعبر رفح البرى لعام 2009"
• ynet - "איך אפשר להשוות בין פיאד לבן גוריון?"
• מרכז המידע למודיעין ולטרור -"חדשות הטרור והסכסוך הישראלי-פלסטיני (12 -18 במאי 2009)"
• דיאלוג תרבותי - "מנהרות רפיח ו כלכלי, חברתי ופוליטי"
• Christian Science Monitor - "רווחי חמאס מהמצור הישראלי על עזה"
• Al Mezan - "الأنفاق تواصل حصد أرواح المواطنين الميزان يجدد مطالبته الحكومة بالقيام بواجبها القانوني وحماية حياة المواطنين"
• שב"כ - "חמא'ס – התעצמות ובניין הכוח"
• אל-יום אל-סאבע - "התאם טונות של חומרי נפץ ורקטות בסיני לפני שהוברחת לעזה"
• ynet - 100 antiaircraft missiles seized in Sinai
• אל-יום אל-סאבע - "'שהאב': מנהרות עזה מאיימות על הביטחון הלאומי של מצרים"
• Masrawy - "לסכל הברחות סמים דרך מנהרות לתוך רצועת עזה"
• ALBASHEER - "מצרים הרסה וסגרה 210 מנהרות ברפיח במהלך השנה הנוכחית"
• UNICEF - "נישואים בגיל צעיר בני זוג קטינים"

ניפוץ המיתוס "רצועת עזה עדין כבושה על ידי ישראל"

לניפוץ מיתוס ה"כיבוש" על עזה יש להבין את הרקע לכך מבחינה הסטורית. רצועת עזה הפכה לחלק מהמנדט הבריטי בא"י בעקבות מלחמת העולם הראשונה. עם סיום המנדט במאי 1948, נכבשה הרצועה ע"י מצרים ונשלטה על ידה עד 1967. מצרים לא התיימרה לספח את הרצועה, אלא השליטה בו ממשל צבאי. ביוני 1967 השליטה בשטח זה עברה לידי צה"ל. בתום מלחמת ששת הימים כונן בה צה"ל ממשל צבאי. עם זאת הוקמו ברצועה מספר התנחלויות ישראליות כאשר ב-2003- הוערך בקירוב מספר המתיישבים בהן בכ-8,000 נפש. בעקבות המו"מ בין ישראל לאש"ף כנציג הצד הפלסטיני, נחתמה הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף (13 בספטמבר 1993). הצהרה זו קבעה מסגרת ליישב בשבלים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ב-4 במאי 1994 חתמו הצדדים במסגרת זו על הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו הידוע גם כ"הסכם קהיר" (4 במאי 1994). בהתאם להסכם נסוג צה"ל מרוב רצועת עזה למעט מן היישובים הישראליים ומדרכי הגישה הראשיות אליהם ואזור המתקנים הצבאיים הממוקמים לאורך "ציר פילדלפי" (גבולה הדרומה של רצועת עזה עם מצרים). יתר על כך, רוב הסמכויות והאחריות הועברו מידי הממשל הצבאי לידי הממשל האוטונומי (רש"ף) שקם מכוח "הסכם קהיר". ישראל והפלסטינים חתמו על הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (וושינגטון הבירה, 28 בספטמבר 1995). לפי סעיף 31(2) הסכם ביניים אימץ ההסכם את הסכם קהיר והחליפו. על בסיס ההסכם הנ"ל, החזיקה רש"ף בסמכויות ובאחריות לכל העניינים האזרחיים ולביטחון הפנים ברצועה, מלבד באזורים בהם ההתנחלויות והמתקנים הצבאיים שמהם לא נסוגה ישראל. ישראל המשיכה את שליטתה בביטחון החוץ, במרחב האווירי ובמרחב האלקטרומגנטי וכן בכל המעברים הפנימיים בין עזה לישראל ובמעבר הבינלאומי בין עזה למצרים (מעבר רפיח). בכפוף למגבלות ולתנאים מסוימים הועבר המרחב הימי של הרצועה לאחריות רש"ף. בעקבות ההסכמים הללו המשיכו הצדדים בקיום מו"מ לפתרון קבע לסכסוך. לדאבוננו, פתרון כזה טרם הושג. בעקבות ההסכמים פרצו באיו"ש וברצועת עזה מעשי אלימות ובהם מתאבדים וירי תלול-מסלול של מרגמות טילים. נשק זה הופעל בעיקר מרצועת עזה לעבר התיישבויות ישראליות ברצועה, לעבר יישובים ישראליים בסמוך אליה, לעבר בסיסי צה"ל ולעבר המעברים בין ישראל לרצועה. עפ"י נתוני מרכז המידע למודיעין ולטרור: ב-2001 נורו 4 קסאמים רצועת-עזה (הראשון בהם בסוף אוקטובר). את כמות הקאסמים שנורו וירי המרגמות ניתן לראות בגרף הבא:

הערה: הנתונים עבור הקאסמים לכל שנת 2007 הושגו מהנתונים לעיל. עם זאת הנתונים עבור ירי מרגמה נותר עפ"י נתוני השב"כ.

סה"כ נתוני ירי הרקטות והפצמ"רים אינם כוללים את הנתונים שהוספו במאמר.

מאחר שלפצצות מרגמה טווח קצר יותר מהגיע עד 3 ק"מ, הן כוונו בעיקר לעבר יישובים ישראליים שהיו אז ברצועה ולעבר כוחות צה"ל. טילי הקאסמים נורו לעבר היישובים הסמוכים לרצועה. ישראל לא שקטה על הירי והגיבה בכוח. ישראל אף ערכה מספר מבצעים צבאיים בקנה מידה גדול. עם זאת, לא שבה להשתלט באורח קבע על האזורים שהועברו לאחריות הפלסטינית ברצועה. מבצעים אלו היו מוגבלים בהיקפם ונמשכו תקופות קצרות. על רקע האלימות מצד הפלסטינים והיעדר ההתקדמות במישור המדיני, החליטה ישראל ב-2004 לפנות את כוחותיה ואזרחיה מרצועת עזה באורח חד צדדי (תוכנית ההתנתקות). ב-17 באוגוסט 2005 יושמה הפועל התוכנית שנמשכה כשלושה שבועות. ב-12 בספטמבר 2005 עזב אחרון הכוחות הצבאיים את הרצועה ומפקד פיקוד הדרום חתם על מנשר לפיו "מסופו של יום זה, יסתיים הממשל הצבאי ברצועת-עזה". ב-15 בנובמבר 2005 ממשלת ישראל ורש"ף חתמו על הסכם תנועה וגישה בענין מעבר אנשים וסחורות במעברים הפנימיים שבין ישראל לאיו"ש. בנספח להסכם זה המכונה "הסכם המעברים" נכללו הסדרים בנושא הפעלתם של המעברים ברפיח ובכרם-שלום. דרך מעברים אלו אמור היה להתאפשר מעבר אנשים וסחורות בין הרצועה לבין מצרים בפיקוח צד שלישי. מהצהרות ישראליות פומביות, תוכנית ההתנתקות בה פונו כוחות הצבא והאזרחים הישראלים, נועדה לצמצם את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ולשפר את הכלכלה ואת תנאי החיים של תושבי עזה הפלסטינים. התקווה הייתה ש“הפלסטינים ישכילו לנצל את ההזדמנות שיצרה ההתנתקות כדי לצאת ממעגל האלימות ולשוב לתהליך של הידברות”. כמו כן נועדה ההתנתקות גם “להפריך טענות בדבר אחריותה של ישראל לפלסטינים ברצועת עזה”. למרות תקוות השווא הלך והידרדר המצב הביטחוני והפוליטי הרצועה. בינואר 2006 זכה חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והוזמן ע"י הפת"ח להצטרף לממשלת קואליציה בראשות הפת"ח. צריך לזכור כי דוח טירקל (חלק ראשון, סעיף 18) עולה כי חמאס הוא ארגון קיצוני המבקש להקים מדינת הלכה אסלאמית בכל שטחי פלסטין המנדטורית ואינו מכיר בזכות קיומה של ישראל. זה האחרון דוחה את האפשרות לכרות הסכמי שלום עם ישראל. ביוני 2007 השתלט חמאס על הרצועה הכוח ובאלימות. במערכה אלימה זו הותקפו ונרצחו עשרות רבות מאנשי הפת"ח. עקב הפיכה זו השתלט החמאס על כל מנגנוני הממשל ברצועת עזה.

"Creative Commons w:Qassam rocket fired from a w:civilian area in w:Gaza towards w:civilian areas in Southern w:Israel"

by paffairs_sanfrancisco is licensed under CC BY 2.0 (https://www.flickr.com/photos/36313307@N06/3350293196/sizes/l/)

בעקבות ההתקפות מרצועת עזה והשתלטות ארגון עוין, חמאס עליה, הגיבה ישראל בהטלת מגבלות על מעבר סחורות ואנשים בינה לבין הרצועה. ישראל נקטה במספר מתקפות נגד ומבצעים צבאיים. הגדול בהם שנערך בזמנו מסוף דצמבר 2008 (חנוכה) עד 2009 היה "עפורת יצוקה". על יסוד רקע העובדות שהוצגו נשאלות השאלות: מהו מעמדה של הרצועה? האם צריך לראות ברצועה שטח כבוש על ידי ישראל? לניתוח השאלות הללו יש להתייחס לעובדה הבאה: השאלה אם יש עדיין לראות ברצועת עזה שטח כבוש על ידי ישראל התעוררה כבר ב-1994 עקב נסיגת ישראל ממרבית שטחי הרצועה והעברת סמכויות הממשל הצבאי ואחריותו לידי רש"ף לפי הסכם קהיר. היו שסברו  (ביניהם א' בנבנשתי, ג'י.אר. ווטסון וכו') כי שטחים, שצה"ל נסוג מהם והעביר את שליטתו בהם לרש"ף, אינם נתונים לשליטה צבאית אפקטיבית ומכאן שאין לראותם, אפילו כנתונים תחת תפיסה לוחמתית (belligerent occupation) של ישראל. אחרים כגון י' דינשטיין ופ' מלנצ'וק, טענו כי ישראל המשיכה את שליטתה בשטחים אלה והסתמכו, בין היתר, על העובדה שההסכמים בין ישראל לאש"ף הותירו בישראל סמכות שיורית, כפי שהותירו בידיה את האחריות הכוללת לביטחון על שטחים אלה. בהסתמך על גישה זו קיבלה רש"ף סמכות מוגבלת לשלטון עצמי בשטחים הללו, מבלי לגרוע מהמשך הממשל הצבאי הישראלי בהם. למעשה ממשלת ישראל נמנעה מהכרעה רשמית וברורה בשאלת מעמד הרצועה. חלק זה של המאמר לא יידון בשאלת מעמדה של רצועת עזה בעקבות הסכם קהיר והסדר הביניים. מאמר זה עוסק בשאלה אם יישום תוכנית ההתנתקות ב-2005 שינה את מעמד הרצועה ובא הקץ לכיבוש. לשם כך, נקודת המוצא תהיה שרצועת עזה הייתה בשליטת ישראל בעקבות הסכמים אלה.  

הגדרת המונח "כיבוש"

עפ"י סעיף 42 של אמנת האג הרביעית (18 באוקטובר, 1907) העוסקת בדיני הלחימה ביבשה ההגדרה הבסיסית הקובעת באיזה תנאים נתון שטח לתפיסה לוחמית "שטח נחשב כבוש כאשר הוא נתון בפועל תחת סמכותו של צבא עוין. הכיבוש חל רק על השטח שבו כוננה סמכות כזאת ושבו היא ניתנת ליישום". עפ"י י' דינשטיין וכנראה על אנשים רבים אחרים, מוסכם כי שטח ייחשב כבוש כאשר הוא נתון תחת "שליטה אפקטיבית" של צבא זר. רווחות דעות והבנות שונות באשר למהות של "שליטה אפקטיבית. על מנת להכריע בנושא נמפה תחילה את העמדות השונות בסוגיה זו ואז ננתח בקצרה את יישומן על המצב הנוחכי ברצועת עזה. בית הדין הבינלאומי קבע בפרשת קונגו-אוגנדה ש"במקרה הנוכחי, יידרש בית המשפט לשכנע את עצמו שהכוחות האוגנדים המזוינים לא רק היו מוצבים באזורים מסוימים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אלא שגם החליפו את סמכותה של הממשלה הקונגולזית". פרשנות זו צרה למדי. כפי שנאמר, בית הדין הבינלאומי קבע שקיום תפיסה לוחמתית מותנה בכך שהצבא הכובש אכן מפעיל את סמכותו בשטח בפועל וכך מלחיף זה האחרון את סמכות הממשלה הריבונית בשטח הנדון. בחוות דעת משפטית נפרדת של השופט קואיימנס שמבקר את הגישה המינימליסטית שאומצה על ידי הרוב, נמתחה ביקורת על היותה צרה מדי. בפרט, נמתחה הביקורת על כך שגישה זו מאפשרת למדינה, שהשיגה שליטה אפקטיבית על שטח מסוים, להתנער מהתחייבויותיה כלפי תושביו, בכך שתימנע זו האחרונה מלהחיל עליו את סמכויותיה בפועל. מדריך הוראות השדה של צבא ארצות הברית וובמדריך הצבאי הבריטי - משרד ההגנה הבריטי מאמצים גישה גמישה יותר למצבחן "השליטה האפקטיבית". גישה גמישה זו מתמקדת ביכולתו הפוטנציאלית של צבא כובש לממש את סמכותו בשטח ובהיעדר היכולת של הממשלה הריבונית להפעיל את מרותה בשטח הנ"ל. לא נובע מכך שנוכחות צבאית מספיקה בשטח או בסמוך לו על מנת לראות בכך כיבוש. קיום שליטה אפקטיבית מותנה ביכולתו של הצבא הזר להטיל את סמכותו על האוכלוסייה המקומית בכל עת, באופן בו נשללת מן הממשלה הריבונית אפשרות להפעלת מרות ממשלה זו בשטח. הגישה הנ"ל נסמכת על פסיקת בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג. הגישה גם אומצה ע"י בית המשפט העליון בישראל. זה האחרון פסק:

כוח צבאי יכול לחדור או להיכנס לשטח כדי לעבור בו בדרכו ליעד שהציב לעצמו, בעוד הוא מותיר מאחוריו את השטח ללא שליטה אפקטיבית. אך אם הצבא השתלט על שטח פלוני באופן מעשי ויעיל, אין בזמניותה של השהייה בשטח או בכוונה לקיים אך שליטה צבאית ארעית כדי לגרוע מכך, שנוצרו התנאים העובדתיים, מהם נגזרת תחולתן של אותן הוראות מדיני המלחמה, הדנות בתוצאות המתלוות אף מן התפיסה הלוחמתית. זאת ועוד, תחולתו של הפרק השלישי לתקנות האג ותחולתן של ההוראות המקבילות באמנה הרביעית אינן מותנות בכך שהוקמה מערכת ארגונית מיוחדת, הלובשת צורת ממשל צבאי. החובות והסמכויות של הכוח הצבאי, הנובעות מתפיסתו היעילה של שטח פלוני, קמות ונוצרות בשל עצם השליטה הצבאית בשטח, היינו, גם אם הכוח הצבאי מבצע שליטתו אך ורק באמצעות היחידות הלוחמות הרגילות שלו, בלי להקים ולייחד מסגרת צבאית מיוחדת לצורכי הממשל. (ראו בג"ץ 102/82 צמל נגד שר הביטחון, 37 (3) פסק-דין 365, 376-373).

כמו כן, בפְּסָק גם כי "תחולתם של דיני הכיבוש של המשפט ההומניטרי הבינלאומי מותנית בהיווצרותו של פוטנציאל להפעלת סמכויות שלטוניות בשטח עקב כניסת הכוחות הצבאיים, ולאו דווקא בהפעלת הסמכות על-ידיהם, הלכה למעשה". (ראה גם בג"ץ 201/09 רופאים לזכויות אדם נגד ראש הממשלה, תקדין עליון 2009 (1) 565, 571, פסקה 1). אמנם, גם עפ"י גישה מקלה יותר זו, יישום "שליטה אפקטיבית" מחייב בד"כ את נוכחות כוחות הכובש על הקרקע, או למצער את היכולת לשלוח כוחות לאזור ולהשליט בו סמכות תוך פרק זמן סביר. עפ"י מדריך השדה של צבא ארה"ב: "די בכך שהכוח הכובש יכול לשגר פלוגות בתוך זמן סביר, כדי להמחיש את שליטתו באזור הכבוש". ממחקרו של יובל שני, מזהה האחרון בסיכום ניתוחו את המקורות השונים בנושא הכיבוש, שלושה תנאים מצטברים שקיומם הכרחי על מנת שהאזור יחשב כבוש:

1. נוכחות פיזית בשטח של כוחות עוינים;
2. שכוחות אלה מסוגלים לממש סמכויות-ממשל אפקטיביות;
3. נבצר מהממשלה הלגיטימית להפעיל סמכויות-ממשל אפקטיביות;

בנבנשתי קובע:

דיני הכיבוש חלים באזורים בהם נוכחים כוחות זרים, שבהם הם יכולים לשלוט באוכלוסייה המקומית ולהפעיל את סמכות השלטון החוקי. מבחנה של שליטה אפקטיבית איננו עוצמתו הצבאית של הצבא הזר שממוקם מחוץ לגבולות שמקיפים את האזור, אלא מידת השליטה האפקטיבית של הכוח על החיים האזרחיים בשטח הכבוש; היכולת שלו, כדברי סעיף 43 של תקנות האג, "להשיב את הסדר הציבורי על כנו ולהבטיח ואת החיים האזרחיים.

השאלה העיקרית והחשובה המעסיקה אותנו הנה "מתי מסתיים הכיבוש?". כפי שראינו בפרקים קודמים מדובר בתפיסה בעייתית. אף על פי שדיני התפיסה הלוחמתית אינם מעניקים תשובה מפורשת לשאלה זו, הגישה המקובלת היא של "תמונת ראי" של התנאים הנדרשים לשם קיומו. זאת אומרת, מרגע שהסמכות האפקטיבית של הצבא הכובש בשטח חדלה ומשטר חדש בל סמכויות שליטה בא במקומו. גרינשפן מסביר ש"מרגע שהחל כיבוש, יש לממש אותו באופן אפקטיבי כדי שניתן יהיה לראות בו בר-תוקף. אם הכובש פינה את השטח, הורחק בכוח או חדל מלקיים בו שליטה אפקטיבית מכל סיבה שהיא, והממשלה החוקית מסוגלת להשיב לעצמה את סמכותה ותפקודיה, מסתיים הכיבוש". במחקרו של דינשטיין נאמר שכיבוש עשוי להגיע לקצו מתוקף הסכם או משהורחק הכובש בכוח, אך גם כתוצאה מנסיגה חד צדדית של הכובש. לאחר שהצגנו גישות שונות בנושא, נעסוק בסוגיית ההחלה של המסגרת המשפטית האמורה על הסיטואציה השוררת בעזה. לשם כך, יש לבחון אם יש לישראל שליטה אפקטיבית ברצועה. לאחר מכן נחקור אם אין באזור ממשלה לגיטימית אחרת שביכולתה להוציא לפועל סמכויות ממשל.

האם ישראל בעלת “שליטה אפקטיבית” ברצועת-עזה?

כפי שהוסבר לעיל, כדי לקבוע שרצועת עזה עדיין נתונה תחת כיבוש ישראלי, יש להראות שלישראל שליטה אפקטיבית בשטח זה. אילו הוחל המצב ברצועה המבחן שבית הדין הבינלאומי נקט בהאג בסוגיית קונגו נגד אוגנדה, לפיו משמעות הכיבוש היא הפעלה ממשית של סמכות על האזור, אזי אין כל ספק שישראל אינה במעמד כובשה ברצועה. הרי, ישראל נסוגה נסיגה מוחלטת משטחי הרצועה ואף סיימה רשמית את הממשל הצבאי בה. ישראל גם נמנעת מלהפעיל סמכות שלטונית כלפי אזרחי רצועה עזה. גם אם לצורך הגדרת כיבוש נתמקד בקיום היכולת הפוטנציאלית למימוש סמכותה באזור, נקבל תוצאה תהיה זהה. הסיבה לכך טמונה בעובדה שישראל אינה מחזיקה כוחות על הקרקע ברצועת עזה. כפי שציינו, "מגפיים בשטח" (אחיזה פיזית בקרקע) הוא ככל הנראה רכיב הכרחי של שליטה אפקטיבית. רכיב זה הכרחי אפילו לדידם של אלה המחילים את נוסחת "פוטנציאל השליטה". יתרה מזאת, גם אם במקום נוחכותה הממשית של ישראל באזור, לזו האחרונה אין יכולת לחדור מחדש לרצועה ולהפעיל בה סמכות מוחשית כתנאי ל"שליטה אפקטיבית". בכל מקרה בו נכנס ופעל צה"ל בתחומי הרצועה מתום ההתנתקות, היו מבצעים צבאיים אלה מסוכנים ומורכבים שיעדם היה לעצור את המתקפות על ישראל משטח זה. בשום מקרה לא נעשה ניסיון להשליט מרות ישראלית על אזרחי הרצועה. בית המשפט העליון בישראל קבע במענה לעתירות בענין אספקת דלק וחשמל לרצועה מתום ההתנתקות את הדברים הבאים:

בהקשר זה נציין, כי מאז חודש ספטמבר 2005, אין עוד לישראל שליטה אפקטיבית בנעשה בשטח רצועת-עזה. הממשל הצבאי שהוחל בשטח זה בעבר בוטל בהחלטת הממשלה, וחיילים ישראלים אינם שוהים באזור זה באופן קבוע ואף אינם מנהלים את המתרחש בו. בנסיבות אלה, אין מוטלת על מדינת ישראל חובה כללית לדאוג לרווחת תושבי הרצועה ולשמור על הסדר הציבורי בתחומי רצועת-עזה, לפי מכלול דיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי. לישראל אין גם יכולת אפקטיבית במעמדה הנוכחי להשליט סדר ולנהל את חיי האזרחים ברצועת-עזה.

כפי שראינו, מסקנה זו מבוססת היטב על המציאות העובדתית. היא נבחנת בהתאם לדיני הכיבוש הרווחים. כפי שכבר ידוע לכל, מסקנה זו אינה מקובלת על דעתם של  רבים מהפרשנים ומהארגונים הלא ממשלתיים ובהחלט לא על דעת אש"ף, שעמדתם הנחרצת היא כי עדיין רצועת עזה נתונה תחת כיבוש ישראלי. בתת פרק הבא נבחן את הטיעונים התומכים בעמדה זו ונעריך את תקפותם המשפטית.

טיעונים הגורסים כי רצועת-עזה נתונה עדיין תחת כיבוש ישראלי

הטיעונים השונים התומכים בעמדה כי ישראל עדיין בבחינת הכובש ברצועה, מבוססים על גורמים כגון: אש"ף, העצרת הכללית של האו"ם, אמנסטי, HRW, גישה, בצלם וכו'. בענין האו"ם, נזכר במספר עובדות לטענות נגד ישראל סרטונים הבאים:

גורמים אלה טוענים כי למרות ההתנתקות נותרה ישראל בשליטה אפקטיבית באזור. אל"מ (במיל.) פנינה שרביט-ברוך מציגה את רשימת כל הגורמים הרלוונטיים שהוזכרו באופן הבא:

1. ישראל ממשיכה לשלוט על המעטפת החיצונית של רצועת-עזה, הואיל ובידיה השליטה על המרחב האווירי והמרחב הימי כמו גם על הגבול היבשתי ועל המעברים שבינה לבין הרצועה. הגבול עם מצרים נותר סגור על ידי המצרים. לאור זאת יכולה ישראל לקבוע מדיניות לגבי זרם האנשים והסחורות אל השטח ומתוכו.
2. ישראל שומרת על הזכות להכניס מחדש את כוחותיה לרצועת-עזה מטעמי ביטחון; היא מבצעת חדירות צבאיות באזור הסמוך לגבול וכן מִבצעים צבאיים רחבי-היקף בשטח, כגון מבצע “עופרת יצוקה”. בנוסף, ישראל אוכפת איסורי כניסה לאזורים בתוך הרצועה (כלומר, אזורים שהפלסטינים מנועים מלהיכנס אליהם תחת איום ירי של כוחות צה”ל).
3. רצועת עזה ממשיכה להיות תלויה בישראל במובנים רבים, לדוגמה באספקת מים וחשמל.
4. על פי הסכם הביניים, ישראל ממשיכה להחזיק בסמכויות גוברות, כמו אלו הנוגעות לביטחון החוץ ולהכרעות סופיות בדבר רישום אוכלוסין וסמכויות אחרות, לרבות הסמכות השיורית, כלומר כל הסמכויות שלא הואצלו במפורש לרשות הפלסטינית. ההסכמים גם מטילים איסור על הרשות הפלסטינית לעסוק ביחסי-חוץ.
5. איו"ש ורצועת-עזה הן יחידה טריטוריאלית אחת ועל כן אפילו לאחר ההתנתקות מרצועת-עזה, ישראל היא עדיין הכובש של ישות מאוחדת זו, באמצעות שליטתה בגדה המערבית.

לגבי (1), המצב השתנה עובדתית, ב-2011 נפתח מעבר רפיח, דבר שעליו נדון בהמשך. הדיון בחלק זה נוגע לטענות שהועלו בעת שמעבר רפיח טרם נפתח. כפי ששרביט-ברוך מציגה במחקרה "[ה]אם גורמים אלה לכשעצמם — או שמא השפעתם המצטברת — יוצרים שליטה ישראלית על רצועת עזה, שניתן לראות בה תחליף נאות לנוכחות פיזית על הקרקע, באופן שיוצר שליטה ישראלית אפקטיבית[?]". ראשית נבחן כל גורם לגופו. לאחר מכן ניבחן את ההשפעה המצטברת של כולם יחדיו.

1. שליטה על המעטפת החיצונית

עפ"י ניתוחו של שמיט בסוגיית האיסור שהוטל על ארה"ב, בריטניה וצרפת לטוס מעל חלקיה הצפוניים והדרומיים של עיראק בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה:

 ...התפיסה של כיבוש אווירי אינה משפטית. לפי כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי[מונח נרדף לדיני העימות המזוין — פ.ש.ב]המקובלים, כיבוש הוא מטבע לשון משפטית להשתלטות פיזית של צד לוחם אחד על שטח יבשתי של אחר (או של מדינה שנכבשה בניגוד לרצונה, אבל ללא התנגדות). כשכיבוש מתרחש מתעוררות זכויות וחובות בין הכוח הכובש לפרטים שמתגוררים בשטח הכבוש. לעומת זאת, כיבוש אווירי מהווה מצב דה-פקטו (למעשה) לעומת מצב דה-יורה (להלכה) על-פיו מוטלות על מדינה מגבלות שימוש בתחום האווירי שלה.

דינשטיין טוען נחרצות ש"תפיסה לוחמתית איננה יכולה להישען על כוח ימי או אווירי לבדו, נוראה עוצמתו ככל שתהיה". למעשה, השליטה על המרחב האווירי והימי אינה מספיקה על מנת לענות על התנאים של שליטה בשטח. עפ"י יובל שני בענין המרחב האווירי, פעילות צה"ל בו של הרצועה אינה כוללת הפעלת סמכות ממשל כלפי אוכלוסייתה ואינה מתבצעת מכוח תחיקת הביטחון שחלה בענינים הללו בעידן הממשל הצבאי. כמו כן, בדומה לשני, עפ"י בל ושפי, פעילות חיל הים של צה"ל בתחומה הימי של הרצועה אינה מספיקה לביסוס שליטה אפקטיבית על הרצועה. הגיוני הדבר ששליטה בגבול היבשתי שבין ישראל לבין רצועת עזה אינה יכולה לשמש סממן של שליטה על השטח עצמו. השליטה בצד הישראלי של מעברי הגבול הנה ביטוי טבעי לריבונות ישראל בשטחה. מכאן, נגזרת זכותה של ישראל לקבוע מדיניות של מעבר בני-אדם וסחורות לשטחה וממנו. לכן, לא ניתן לראות בכך ראיה לשליטה ישראלית על הרצועה. דומה הדבר לשליטה של כל מדינה על מעברי גבולה. ובענין בו דנו רבות בפרקים הקודמים, מה לגבי גבול עזה-מצרים? מה בנוגע למעבר רפיח הממוקם ביניהם? הרי הם בשליטה פלסטינית ומצרים ואינה בשליטת ישראל כלל וכלל. עד ל-2011 היה הגבול בין מצרים לרצועה סגור יחסית בשל מדיניותה של מצרים על שטחה. יש לזכור כי באופן יחסי, מעבר רפיח נתפח מספר פעם ובחלקם הזעום בכוח. יתרה מזאת, נזכור את קיומה של המערכת הענפה של מנהרות תת-קרקעיות, עליהן השקענו העמקה רחבה גם כן. הרי מערכת זו של מנהרות המקשרות בין עזה למצרים משרתת זרם של סחורות, כלי נשק, כספים ופעילים. מכאן ברור שמרגע שיחול שינוי במדיניות מצרים, ייפתח לרצועה גבול חיצוני שאינה בשליטה ישראלית. ואכן כך היה ב-2011. בשל ההתפתחויות הדרמטיות שפקדו את מצרים ב-2011, החליטו השלטונות המצריים החדשים כי מעבר רפיח יפתח מחדש, בתיאום ישיר בין מצרים לחמאס, ללא כל מעורבות ישראל. מעובדות אלה ברורה כשמש העובדה כי אין כל ספק כי אין לישראל שליטה על גבולותיה החיצוניים של הרצועה. פתיחתו של מעבר רפיח הנה הוכחה חותכת לכך שאין ישראל שולטת על זרם האנשים והסחורות אל הרצועה וממנה.

2. פשיטות צבאיות אל תוך רצועת עזה

בחלק זה נבחן את הטענות שישראל ממשיכה את כיבוש הרצועה מכוח השמירה על זכותה לשוב ולהיכנס לאזור, בגלל הימשכות פשיטותיה הצבאיות לתוכו ומשום שקבעה אזורים אסורים לכניסה בצד העזתי של גבולה. כפי שמציינים נכונה בל ושפי, ישראל לא קבעה מעולם שהיא שומרת לעצמה את הזכות לחדור מחדש ובכל עת לעזה. עם זאת, לאור המצב הביטחוני (ירי רקטות וכו') רואה עצמה ישראל בעיצומו של עימות מזוין מתמשך עם ממשלת חמאס ובעקבות כך יש לה הזכות לבצע מבצעים צבעיים שלעתים אכן מתנהלים בתוך שטח הרצועה. זכות זו אינה מוקנית לישראל מתוקף הנחה שזו ממשיכה את שליטתה באזור למרות ההתנתקות. בלבנון היה המצב דומה. ישראל הסיגה את כוחותיה בשנת 2000, תוך שמירה על זכותה להשיב מלחמה מול נסיונות תקיפה, גם אם הדבר יחייב חדירה מחודשת של כוחותיה לשטח לבנון כפי שנעשה במלחמת לבנון השנייה, ב-2006. בהקשר זה מציינת אליזבת' סמסון  ששמירה על הזכות לחדור מחדש לשטח משיקולי ביטחון היא עניין שבשגרה בעת נסיגתו של כוח כובש, שכן, נהגו כך כוחות בעלות הברית כשפינו את מערב גרמניה בעקבות החתימה על אמנת סיום הכיבוש ב-1955. בפעמים בהן חדרה ישראל לרצועה וביצעה בה פשיטות צבאיות, היו אלה מבצעים שכוונו נגד כוחות החמאס וקבוצות מזוינות אחרות שפעלו בשטח ונועדו למנוע את המתקפות מעזה על ישראל. הפעולות הללו לא נועדו ואף לא הצליחו “לגרום לשליטה הישראלית להיות מורגשת”, כמופיע במדריך הוראות השדה של בצא ארה"ב בסעיף 356. העובדה שלמרות פשיטות צבאיות אלה המשיכה ישראל והיא עדיין ממשיכה להיות מתוקפת מרצועת עזה מעידה בהחלט על היעדר שליטה אפקטיבית מעשית כלשהי. מאלפת הידיעה שדינשטיין עדיין חושב כי די בפשיטות אלה על מנת לקבוע כי ישראל גרמה לסמכותה "להיות מורגשת" באזור, חרף כך שעולה בבירור מהניתוח שלו במקום אחר שמשמעותו של מונח זה היא סמכות ממשית שמחליפה את סמכותו של הריבון שהודח. למרבית האירוניה דינשטיין אף קובע שהכיבוש מסתיים כאשר הכובש "מאבד את אחיזתו" על השטח הכבוש כולו או בחלקו. הרי אין כל ספק שלישראל אין כל "אחיזה" ברצועת-עזה ואף לא היכולת "לגרום לסמכותה להיות מורגשת" בה, אחרת יש להניח שהייתה מסוגלת לבלום ביתר הצלחה את המתקפות נגדה שמקורן בשטח זה. האזורים שהכניסה אליהם נאסרה ע"י ישראל הנם שטחים ריקים הסמוכים לגבול עם ישראל. הפלסטינים מוזהרים שלא להתקרב אליהם. ספק אם עולה הדבר כדי שליטה אפקטיבית. נניח לרגע שכן, מכאן שלכל היותר ניתן לומר ששטחים אלה עודנם תחת כיבוש, אך אין בכך להסיק שכל רצועת עזה נתונה תחת כיבוש. 

3. תלות רצועת-עזה בישראל

הגורם הבא שייבחן הוא הטיעון שרצועת עזה תלויה בישראל כלכלית ומהיבטים אחרים. האם באופן זה נוצרת שליטה אפקטיבית? תחילה, עם פתיחת מעבר רפיח כפי שהזכרנו רבות, הפכה הרצועה ליותר בלתי תלויה בישראל מכפי שהייתה עד כה. יתרה מזאת, קיום השפעה על אוכלוסיית אזור אינה יכולה לכשעצמה להיחשב להפעלת סמכות ממשל אפקטיבית על האוכלוסייה הנ"ל. הרי מדינות רבות נתונות להשפעתן המכריעה של שכנותיהן מבלי להיחשב ככבושות על ידיהן. אמנם מעשית, תלות כלכלית זו משפיעה על היחסים בין ישראל לרצועה. לפיכך, בפסק הדין בפרשת אל-בסיוני (פסקה 1) מינואר 2008 בסוגיית הדלק והחשמל, קבע בג"ץ, בהתבסס על עמדה שהציגו נציגי המדינה, כי חרף העובדה שישראל אינה כפופה לדיני התפיסה הלוחמתית, חלות עליה חובות מסוימות כלפי אוכלוסיית עזה:

בנסיבות שנוצרו, החובות העיקריות המוטלות על מדינת ישראל ביחס לתושבי רצועת-עזה נובעות ממצב הלחימה השורר בינה לבין ארגון החמאס השולט ברצועת-עזה; חובות אלה נובעות גם ממידת שליטתה של מדינת ישראל במעברי הגבול שבינה לבין רצועת-עזה; וכן מהמצב שנוצר בין מדינת ישראל לבין שטח רצועת-עזה לאחר שנות השלטון הצבאי הישראלי באזור, אשר בעקבותיו נוצרה לעת הזו תלות כמעט מוחלטת של רצועת-עזה באספקת החשמל מישראל.

עפ"י דינשטיין, דברים אלה הנם הוכחה נוספת לקיום כיבוש מתמשך ברצועה, הואיל ודיני התפיסה הלוחמתית אינם כוללים כל חובה של צד לוחם לספק חשמל ודלק לאויב. אמנם מקובל על רבים שהיקף החובה של הצד הלוחם כלפי האוכלוסיית האויב מוגבל בהרבה מזה של כובש, אך אין כל ספק שהעובדה, שהן ממשלת ישראל והן בית המשפט העליון הטילו חובה להבטיח את הצרכים ההומניטריים הבסיסיים של אוכלוסיית האזרחים העזתית אינה בהכרח עדות לכך שהשטח נתון תחת כיבוש ישראלי ומכאן גם כפוף לכל דיני הכיבוש. זוהי אינה יותר מעדות למצב המורכב השורר ברצועה ולאופיו המיוחד (sui generis) של האזור כפי שיובהר בהמשך.

4. סמכויות שישראל שמרה לעצמה בהסכמים

באשר להסכם הביניים אשר לפי הוראות אלו יש לישראל סמכויות ביחס לרצועה, כולל סמכות שיורית, ולמגבלות על סמכויות הממשל הפלסטיני, נראה כי הגורם בענין הוראות ההסכם אינו אלא בעל משמעות מוגבלת. העובדות בשטח, בפרט ברצועת עזה, אינן זהות בתכלית מאלו שנחזו בהסכם הביניים. אם כן, עד כמה יש עדיין תחולה להוראות הסכם זה ביחס לרצועה? מעבר לכך, הואיל וכיבוש הוא מצב עובדתי ולא יציר משפטי, ניתוח הסוגיה חייב להסתמך על המצב המציאותי ולא על קיום חובות משפטיות, גם אם נצא מתוך הנחה שחובות אלה עדיין תקפות. דברים אלה נכונים גם ביחס להגבלה על קיום יחסי חוץ. רש"ף מתעלמת ממחויבות זו לגמרי. הרי גם חמאס מנהל יחסי חוץ עם כל גורם המוכן לשתף עמו פעולה, כגון מדינות ערב. ישראל נטולת השפעה כלשהי על יחסי החוץ של הפלסטינים, לכן מרכיב זה מהווה בעצם הוכחה נוספת להיעדר שליטה מצד ישראל. באשר למרשם האוכלוסין שדנו ממקודם, חמאס מנהל מרשם אוכלוסין משלו. מרשם האוכלוסין שיראל מנהלת נועד לקבלת החלטות במעברי הגבול. הכיצד בדיוק הדבר עשוי לבטא או להוכיח את קיום השליטה הישראלית האפקטיבית? על שאלה זו אין תשובה מצד הטוענים.

5. המשך השליטה על איו"ש

בנוגע לטענה לפיה שליטה ישראלית באיו"ש מוכיחה שגם הרצועה עדיין כבושה, על איזה בסיס משפטי מתבססת טענה הזויה זו בדיוק? כנראה עוד פארסה חסרת משמעות. הרי גם אם איו"ש ורצועת עזה נחשבות ליחידה מדינית אחת, המציאות הקבועה היא שאלו הן יחידות גאוגרפיות נפרדות. העובדה שעזה נשלטת ע"י ממשלה נפרדת, בראשות החמאס, שאינה כפופה לממשלת רש"ף באיו"ש, מחדדת ומחזקת את העובדה ששחטים אלה עצמאים זה מזה ומנוהלים בנפרד. בכל אופן, גם אם נתייחס לשני האזרוים הללו כאל יחידה אחת, העובדה שחלק אחד נותר תחת שליטה ישראלית אינה יוצרת שליטה בפועל על החלק האחר. כפי שהובהר, קיומו של כיבוש הוא קביעה עובדתית המתבססת על מצב עובדתי. מעבר לכך, הואיל ודיני הכיבוש מכירים באפשרות של כיבוש אזור מסויים מתוך מדינה בעוד שאזורים אחרים אינם נחשבים ככבושים, אזי אין כל בסיס לאי הכרה במציאות שחלק מן האזרחים הפלסטינית נתון תחת כיבוש בעוד האחר אינו כבוש. עפ"י דינשטיין רצועת-עזה כבושה עדיין גם על רקע האחדות בין רצועת-עזה לבין הגדה המערבית, עם זאת הוא מסביר שהשטח הנתון תחת שליטה אפקטיבית של הכוח הכובש עשוי להתרחב או להתכווץ באתם למציאות ושהכיבוש מגיע לקיצו בשטחים שאבדה בהם אחיזת הכובש, דהיינו זוהי שאלה עובדתית שאין לה כל קשר האחדות המדינית של השטח הכבוש. פרשת קונגו-אוגנדה אותה שהוזכרה משמשת דוגמה רלוונטית לכיבוש חלקי החל על אזורים מסוימים של מדינה, שמשתנה בהיקפו בהתאם למצב הנסיבתי. 

ההשפעה המצטברת של כל הגורמים

ניתוח חמשת הגורמים השונים מראה שאין כל הצדקה בכל אחד מהם כדי לייחס לישראל "שליטה אפקטיבית" על רצועת עזה. האם תוצאה זו משתנה בעקבות השפעתם המצטברת? בסוגיה זו השאלה הבסיסית היא האם לישראל שליטה מספקת על הרצועה על מנת שתחשב ככובשת בה, למרות היעדרה הפיזי בשטחה. מניתחנו לישראל אין שליטה מלאה על המעטפת החיצונית ואין לה יכולת צבאית להשפיע על מצב הרצועה ולממש בה את מרותה. פירוש הדבר שלישראל אין שליטה אפקטיבית על שטח הרצועה. מהגורמים שהעלינו:

• תלותה הכלכלית של רצועת-עזה בישראל
• תנאי הסכם הביניים
• המשך הכיבוש הישראלי באיוש

אין באף לא אחד מהם לשנות ניתוח זה מכיוון שהגורמים הללו אינם רלוונטיים להכרעה בשאלת קיומו של מצב עובדתי של שליטה אפקטיבית. לאור האמור לעיל, המסקנה הסבירה היא שלמרות כל הגורמים שמעלים תומכי עמדה זו, אין לראות ברצועה ככבושה ע"י ישראל. זאת ועוד, כפי שהובהר, תנאי מצטבר נוסף שעשוי להכריע בשאלת קיום כיבוש הוא העובדה שממשלה לגיטימית אינה מסוגלת להפעיל את סמכויותיה. בתת פרק הבא נדון בסוגיה זו.

האם יש ממשלה לגיטימית ברצועת-עזה שיכולה להפעיל בה את סמכותה?

האם ניתן לראות בממשלת החמאס השולטת ברצועת עזה ממשלה לגיטימית בעלת כושר להפעיל סמכות שלטונית ברצועה, באופן שמונע לראיית ישראל כגורם שבידו השליטה האפקטיבית באזור? עפ"י סעיף 47 של האמנה הרביעית של ג'נבה, הסכמים עם הרשויות הטריטוריה הכבושה אינם פוטרים את הכובש ממחויבותיו על דיני הכיבוש. לפיכך, העברת סמכות לידי רשויות מקומיות, או מינוי מנהל בשטח הכבוש, אינם מבטלים את החלת דיני הכיבוש. אבל, אם קיימת ממשלה מרכזית המסוגלת להפעיל את מרותה בשטח ממנו נסוג הכובש ואין היא כפופה לסמכותו, נראה כי מציאות זו חורגת מתחומו של סעיף 47. כפי שניסח זאת מ. סאסולי: 

הדבר מעורר שאלה מתי העברת סמכות הממשל לממשלה מקומית היא אפקטיבית דיה כדי לסיים לגמרי את תחולת דיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי ההומניטרי... הגורם המכריע הוא, אפוא, מי מפעיל למעשה את סמכות הממשל.

האם ניתן להחשיב את ממשלת החמאס כממשלה עצמאית בשטח? במציאות שלפנינו, עם נסיגת צה"ל וסיום הממשל הצבאי, רש"ף, ששלטה בפועל על רוב הרצועה בעת ההתנתקות, פעלה לכפות מרותה על השטחים שפונו ע"י צה"ל. נזכור כי ב-20 באוגוסט 2005 הוציא מחמוד עבאס (אבו מאזן), ראש רש"ף, צו שהעביר את כל השטחים שפונו ע"י ישראל לידי הרשות. עפ"י הצו רש"ף "תטיל את סמכותה לאלתר על השטחים מהם ייסוגו הכוחות הישראליים" וכן "תשים את ידיה על בסיס זמני על כל הנכסים, מטלטלין ומקרקעין, עד אשר ייקבע מעמדם על פי החוק". רש"ף  מינתה מועצת שרים שתתאם ותפקח על ההכנות לקראת נטילת הסמכות על השטחים הללו. ב-2007 השתלט חמאס על האזור והוא מפעיל את מרותו השלטונית באופן אפקטיבי. לא מדובר בממשל מקומי ואף לא בממשלה חלופית שמונתה ע"י ישראל במטרה למלא חובותיה. 

האם ניתן לראות בחמאס ממשלה לגיטימית?

אין מחלוקת כי חוקיות ממשלת חמאס מוטלת בספק. עם זאת, יש לראות בה תחליף דה-פקטו לממשלת רש"ף. רש"ף נתפסה בעיני הקהילה הבינלאומית (כולל ישראל) כממשלה החוקית באיו"ש וברצועת עזה בתקופת ההתנתקות. לפיכך אם נחשבה רש"ף לממשלה עצמאית ואמתית שאינה כפופה למרות ישראלית, אזי יש לראות גם את הממשלה החדשה (חמאס) עצמאית חרף השתלטותה האכזרית על רצועת עזה ואי קבילותה המדינית. נוסף על כך, חמאס נבחר בהליך דמוקרטי ב-2007, דבר המחזק את הטענה הנ"ל. עם זאת, רש"ף וממשלת החמאס אינן תחליף לממשלה הקודמת ששלטה לפני הגישה הלוחמתית. אך במקרה יוצא דופן של הרצועה ואיו"ש, שמעולם לא השתייכו למדינה ריבונית אחרת (מבחינה חוקית ירדן ומצרים לא הוכרו כבעלות חוקיות של אזורים אלה), ולאור ההכרה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית (הסכם אוסלו), שהתקבלה גם ע"י מצרים וירדן ששלטו בפועל באיו"ש ובעזה, יש לראות בממשלה הפלסטינית את המקבילה שוות הערך לממשלה הריבונית הקודמת שאליה דיני הכיבוש מתייחסים. כאשר בוחנים אנו את ההשלכה שיש לשלטון אפקטיבי של החמאס ברצועה על הגדרת מעמדה של ישראל ברצועה, מעניין להשוותה עם סוגיית קונגו נגד אוגנדה שנידונה בבית הדין הבינלאומי בהאג. עפ"י הסכם לוסקה, חלק משטח קונגו הועבר לשליטתן של שתי קבוצות מורדים. השופט קואיימנס (Kooijmans), שראה באוגנדה כובשת של אזורים אלה של קונגו בהיותה בעלת שליטה אפקטיבית שם, קבע כי “אחרי לוסקה, לא ניתן היה לראות את הסמכות בשטח כנתונה בלעדית בידי הממשלה המרכזית, אלא כנחלקת עם ‘תנועות התנגדות מזוינות’ שהוכרו כחלק מהממשל הלאומי”. לכן:

רק במקומות בהם נותרה אוגנדה בשליטה מלאה ואפקטיבית, כמו מחוז איטורי, נשתמר מעמדה ככוח כובש.... אפילו אם שמרה על אחיזתה הצבאית בנמלי התעופה ובנקודות אסטרטגיות אחרות, היא אינה יכולה להיחשב, בעקבות הסכם לוסקה, כמי ששמֹה עצמה במקום או החליפה את הממשלה בשטח, הואיל ועל פי תנאי ההסכם סמכות זו הופעלה גם על ידי תנועות המורדים.

דהיינו, עפ"י השופט קואיימס, הכיבוש הסתיים היכן שחדלה שליטתה האפקטיבית של אוגנדה להיות "מלאה". עפ"י השקפת קואיימנס, הייתה זאת המציאות למרות העברת חלק מהשטח לשליטת תנועות מורדים, ולא לממשלת קונגו. לסיום התת פרק הנ"ל, קיימת ברצועת עזה ממשלה המסוגלת לממש סמכויות ממשל. ממשלה זו השתלטה על הממשלה הלגיטימית ואף מהווה לה תחליף. עקב כך התנאי השני לקביעה כי הרצועה כבושה ע"י ישראל, משום שלא קיימת ממשלה מתפקדת אחרת, אף הוא אינו מתמלא.

סיכום הפרק

בסיכומו של עניין, הניתוח שערכנו מוכיח כי אין בסיס משפטי לראות בישראל כוח כובש ברצועת עזה. זה נובע מהעובדה שאין שליטה ישראלית אפקטיבית ברצועה ושממשלת חמאס מסוגלת לממש בו סמכויות-ממשל אפקטיביות. לכן, דיני הכיבוש אינם חלים שם. לעומת זאת, עובדה היא שבין ישראל לבין רצועת עזה קיימת מערכת יחסים ייחודית המבוססת על קשרים מתמשכים ביניהן ועל המציאות המיוחדת של המצב, שמובילה לכך שמוטלות על ישראל חובות ואחריות מסוימות. החובות והאחריות הללו לא נובעות ממערכת מוגדרת של נורמות משפטיות כגון דיני הכיבוש, אלא נובעות ממצב מיוחד (sui generis), המצריך הגדרות גמישות והולמות. רמת האחריות והחובות הללו מושפעת מן הנסיבות והעובדתיות המשתנות. למשל, פתיחתו של מעבר רפיח ע"י מצרים דורשת בחינה מחדש בהקשר הנ"ל. על אף שמשפטנים רבים חשים יותר בנוח בשימוש עם קטגוריות מוגדרות ועם תשובות חד-משמעיות, המציאות לא תמיד מעניקה פריבילגיה זו.

מקורות:

• המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה - "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", מאמר של אל"מ (במיל.) פנינה שרביט-ברוך, "האם רצועת-עזה כבושה על ידי ישראל?",עמ' 116 - 120
• הכנסת - הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף (13 בספטמבר 1993)
• הכנסת - הסכם קהיר, הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (4 במאי 1994)
• הכנסת - הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (וושינגטון הבירה, 28 בספטמבר 1995)
• הכנסת - הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, 1.הסכם ביניים
• מרכז המידע למודיעין ולטרור - "איום הרקטות מרצועת עזה 2007-2000"
• משרד החוץ - "הסכם המעברים"
• Yale - אמנת האג הרביעית (18 באוקטובר, 1907)
• אש"ף, המחלקה לענייני מו"מ - "תוכנית 'ההתנתקות' של ישראל: עזה עדין כבושה" (1 בספטמבר 2005)
• האו"ם, העצרת הכללית - "דו'ח הדווח המיוחד על מצב זכויות אדם בשטחים הפלסטיניים שנכבשו מאז 1967" (29 בינואר 2007)
• אמנסטי - "ישראל / שטחים פלסטיניים כבושים: הסכסוך בעזה: תדרוך על חוק ישים, חקירות ומתן דין וחשבון"
• Human Rights Watch - "ישראל: 'התנתקות' לא תסיים את כיבוש עזה"
• גישה - "המעמד החוקי של עזה" (ינואר 2007)
• בצלם - רצועת עזה, "חובותיה של ישראל על-פי המשפט הבינלאומי"
• Daily News Egypt - "Egypt to throw open Rafah border crossing with Gaza: FM" (April 29, 2011)
• אליזבת' סמסון - "האם עזה כבושה? הגדרה מחדש של המעמד החוקי של עזה"
• הארץ - "חמאס מינה שר חוץ לאשונה בארגון הקבינט מחדש"
• וושינגטון פוסט - "פלגים פלסטיניים חתומו רשמית על הסכם אחדות"
• האמנה הרביעית של ג'נבה (12 באוגוסט 1949)

החייאת שקרי "הכיבוש" ו"המצור" והנצחתם ע"י התקשורת

מאז יישומה של תוכנית ההתנתקות מאוגוסט 2005 הפכה כל האינפורמציה המהימנה על הנעשה ברצועת עזה למצרך נדיר בקרב צרכני תקשורת. בכלי תקשורת בינלאומיים בעלי שם משלים את קוראיהם ומציגים תמונת שווא לפיה ישראל שולטת בכל מעברי הגבול לרצועה אף על פי שמעבר רפיח דווקא גובל עם מצרים. למרות הגבלת הדיג מוכרים כלי התקשורת תמונת כזב מסולפת נוספת כי הדיג נאסר לחלוטין על תושבי עזה. למרות העובדה ששום דבר שדומה למצור לא מתקיים סביב הרצועה (על כך נרחיב בהמשך) מיתוס "המצור על עזה" ממשיך להתקיים אצל עיתונאים רבים וכפי שאמר עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ" מיתוס זה "הפך מזמן למיתוס שמתוחזק על ידי החמאס בעזרתם של כמה ארגוני שמאל בינלאומיים". גם בתום דצמבר 2012 כאשר אישרה ישראל כניסה של חומרי בנייה לרצועה כאשר בדומה לכך אישרה את כניסתם של אלפי טונות של חומרי בנייה לרצועה במהלך השנים שקדמו 2007 - 2012 הטעה אתר החדשות ynet את קוראיו כאשר דיווח כי פעולה זו נעשה "לראשונה מאז 2006". 

לראשונה מ-2006: ישראל אישרה כניסת חומרי בנייה לעזה

פורסם: 26.12.12 , 18:04 

ישראל אישרה לראשונה מאז 2006 כניסת חומרי בנייה לרצועת עזה, במסגרת הסכם הפסקת האש שהושג עם חמאס לאחר מבצע "עמוד ענן". כך מסרו גורמים ישראליים ופלסטיניים רשמיים. 

ראאד פתוח, מנהל המעברים ברצועה, אמר כי "החל מיום ראשון ייכנסו לרצועה מדי יום 20 משאיות המובילות חומרי בנייה דרך מעבר כרם שלום". 

(AFP)

יש לשים לב כי בתחתית הידיעה מצוין המקור ממנו שאבו ynet את המידע. כמצויין בסוגריים (AFP) מדובר בסוכנות הידיעות הצרפתית. סוכנות ידיעות נוספת, AP, גם כן אחראית להפצת מידע כוזב זה לכלי תקשורת רבים לפיו ביטלה ישראל לראשונה מזה חמש שנים את איסור הכנסת חומרי בנייה לרצועה. גם באתר המגזין Time, הלוס אנג'לס טיימס וכן עיתון הגארדיאן הבריטי. וכעת לעובדות. מזה שנים שישראל מאשרת את כניסת חומרי הבנייה לעזה, אך היא שחומרים אלו הועברו עד עתה אך ורק לארגוני סיוע בינלאומיים ידועים (משרדי האו"ם, הצלב האדום וכו') על מנת שישמשו את צרכי האוכלוסייה האזרחית ולא את חמאס או גורמי טרור אחרים. מה שהשתנה בסוף דצמבר 2012 הוא שישראל אישרה את העברת חומרי הבנייה גם לסקטור הפרטי. הכותרת שהוענקה ע"י ynet ושאר כלי התקשורת הנה מגוחכת במיוחד לאחר בחינת כמות חומרי הבנייה שהועברה לעזה בשנים האחרונות. לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA), רואים כי מיוני 2007 עד דצמבר 2012 נכנסו לרצועה 47,202 משאיות עם חומרי בנייה. 

סה"כ 47,374 משאיות יבוא חומרי בנייה חצו את הגבול לעזה מ-1.6.2007 עד 31.12.2012

סה"כ 54,4803 מאשיות חצו את הגבול לעזה ביו השנים 2006 - 2014

למשל, כבר בקיץ 2009, כחצי שנה בלבד לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה" ישראל העבירה חומרי בנייה לעזה. הממשלה אישרה את כניסתן של מאות טונות של חומרי בנייה לרצועה. מנתוני המשרד לתיאום פעולות הממשלה בשטחים (עמ' 5-6) הפרויקטים שאושרו ואלה המצויים בתהליך בנייה מ-2010 בעזה כדלקמן:

• 1918 יח' דיור (7 פרויקטים של 554 יח' הושלמו + 5 פרויקטים של 1,364 יח' בתהליך). 
• 14 מרפאות (4 פרויקטים הושלמו + 10 פרויקטים בתהליך). 
• 42 בתי ספר חדשים או משופצים (19 פרויקטים הושלמו + 23 פרויקטים בתהליך). 
• 22 פרויקטים של מים וביוב (7 פרויקטים הושלמו + 15 פרויקטים בתהליך). 
• 10 כבישים חדשים (פרויקט אחד הושלם + 9 פרויקטים בתהליך). 

עפ"י ההיגיון הפשוט פרויקטים אלה זקוקים לחומרי בנייה. בין כלי התקשורת הישראליים שהקפידו בדיווחם המדויק בנוגע לאישר החדש היו nana, ואללה! ("ישראל מאפשרת כעת מעבר של חומרי בנייה לחברות ולאנשים פרטיים, לראשונה מאז 2007"), רשת ב' של קול ישראל ("ישראל אישרה הקלות לפלסטינים בעזה. החל מהשבוע הבא יכנסו מידי יום 20 משאיות חומרי בנייה למגזר הפרטי"). גם ארגון האחות של פרספקטיבה בארה"ב, "קאמרה" דרש מסוכנות AP לתקן את המידע הכוזב בענין חומרי הבנייה שחלחל לכלי רבים לפיו:

בויתור גדול למנהיגי חמאס ביום השני, ישראל הסירה את האיסור שחל במשך חמש שנים על מעבר חומרי בנייה שלה על לשטח ועוררה תקוות לשם בנייה מחדש שיכולה להתחיל לאחר שמונה ימים של מערכה אווירית ישראלית מזיקה.

 סוכנות AP אכן תיקנה את הכתבה:

הבהרה: סיפור ישראל-פלסטינית

AP (ירושלים) 1 בינואר 2013 

ב-31.12 סוכנות AP דיווחה כי ישראל הסירה איסור של 5.5 שנים אשר מנע מחומרי בנייה להיכנס לרצועת עזה. היה צריך להיות ברור מהדיווח כי האיסור חל רק על הסקטור הפרטי. תחת הסגר, אשר החל בעקבות השתלטות החמאס על עזה ביוני 2007, ישראל אישרה הכנסתה של כמות קטנה של חומרי בנייה לטובת פרויקטים הומניטאריים. ב-2010 היא אישרה הכנסת חומרי בנייה לטובת פרויקטים תחת חסותו של האו"ם. הודעת ישראל מיום שני... מקלה עוד יותר את האיסור בכך שהיא מאשרת לעסקים פרטיים להכניס חומרי בנייה. (תרגום מאת פרספקטיבה).

 בעקבות התיקון של AP גם  (International Herald Tribune ׂ(IHT  וה-Los Angeles Times פרסמו תיקונים משלהם. במאמר המקורי פרסם ארגון IHT ש"ישראל מאפשרת [העברת] חומרי בניין לרצועת עזה לראשונה מזה 5 שנים" ולאחר מכן תיקן כדלקמן:

הכותרת המאמר מיום שני על החלטתה של ישראל לאפשר העברת חומרי בנייה לתוך רצועת עזה אמרה בצורה לא נכונה שהמשלוחים האחרונים היו לראשונה מזה חמש שנים. הם היו הראשונים לשימוש על ידי המגזר הפרטי באותה תקופה; ישראל ששולטת לחלוטין על כניסתם של חומרי בניין, המגבילה אותם בשנים האחרונות לפיקוח בינלאומי פרויקטים.

ה"לוס אנג'לס טיימס" תיקן מ-"בויתור גדול למנהיגי חמאס ברצועת עזה, ישראל הסירה את איסור בן ה-5 שלה למעבר חומרי בנייה לשטחה. . ." לדבר הבא:

במאמר קצר בינואר סעיף 1 אמר כי ישראל הסירה את האיסור 5 בן על העברת חומרי בנייה לרצועה עזה. האיסור חל על המגזר הפרטי; ישראל התירה כמה מוצרי בנייה לרצועת עזה לפרויקטים הומניטריים בזמן הזה.

בנוסף לאלו האחרונים נציג עוד כלי תקשורת מוכרים בעולם בהסכימו לתקן אינפורמציות שגויות ומוטעות אחרות:

הגרדיאן (GUARDIAN) למשל מתקן מ-"רשויות גבול ישראליות שולוטות בכל המסלולים לגדה המערבית וברצועת עזה", ל-"אמנם, תיירות לפלסטין עדיין עומדת בפני אתגרים רבים, לא לפחות רשויות הגבול הישראליות ששולטות בכל המסלולים לגדה המערבית. . . ." ומכאן ששוב נשללת הטענה כי ישראל שולטת בכל המערבים לרצועה כולל מעבר רפיח. 

צוות "קאמרה" ביקשו מ"וושינגטון פוסט" לתקן בענין גבולות עזה. ואכן מפרסומם המקורי:

ישראל נסוגה מרצועת עזה ב -2005, אבל עדיין שולטת בכל מעברי הגבול, המים ליד החופים ובמרחב האווירי שלה.

תיקנו אלה האחרונים ל:

טקסט על מפה מ-4 בדצמבר במאמר בעמוד אחד בענין השימוש של ישראל במטוסים ללא טייס בצורה לא נכונה, אמר שישראל שולטת בכל מעברי הגבול עם עזה. היא שולטת במעברים בין עזה לישראל, אך לא מעבר רפיח בין עזה למצרים.

אם כן, כפי שראינו ישנם כלי תקשורת שהסכימו לתקן פרסומים שגויים אך עדין ישנם כלי תקשורת רבים לרבות ynet שטרם טרחו לתקן את הידיעות הבלתי מדויקות שפרסמו. ביניהם למשל רויטרס שעיוות בענין הגבול עם עזה והבריאות, "לוס אנג'לס טיימס" בענין הגבולות בין ישראל לעזה, "סאן סנטינל" הטוען כי קיים איסור מוחלט על דיג ברצועה על אף שמדובר בהגבלה בלבד וכן סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP) שלפיה ישראל עדין שולטת בכל המעברים. במקום לשקף את המציאות ולהסביר את העובדה שמדובר בשלב נוסף של הקלות ומזה זמן רב נכנסים חומרי בנייה לרצועה, אלה האחרונים מחזקים ומנציחים את דעתם של אלה הבטוחים בתום לב כי ה"מצור על עזה" עדיין היה בתוקף עד לסוף 2012 וכי טרם הוסר לחלוטין. למרות מאבקם הנחרץ של "קאמרה" לתקן כתבות שגויות והיה נדמה שהתופעה מוגרה,כבר ב-14 לינואר 2014 צצה לה שוב ב-ynet תחת הכותרת "מצרים: ריסקנו את 'האחים', חמאס הבא בתור" בהגדרתו את זה כ"עיר החוף הפלסטינית שנמצאת תחת מצור ישראלי". כוונת הפלסטינים מובנת לגמרי מבחינה תעמולתית על הרקע האכזר שנמצא בקונוטציה של המונח "מצור" כפי שתואר ב"הקדמה" ע"י "פרספקטיבה". כך הפלסטינים מציגים מציאות שקרית ברצועה עזה הנתונה כביכול תחת מצור ישראלי. בדומה למונחים כמו "כיבוש" או "אפרטהייד" ברגע שהמילה "מצור" נשמעת, נודדת המחשבה אל כל אימיו הבלתי נמנעים ולב השומע מתקומם בחריפות נגד האכזריות הבלתי נתפסת של מטילי המצור. האם לאור כל הנתונים שהצגנו עזה נתונה תחת מצור ישראלי? בהחלט לא. הרי הגדרתו של מצור תלויה בהרמטיות שלו. ישראל אינה שולטת בכל מעברי עזה וכל העורף הדרומי פתוח לרווחה לסיני ולמצרים. גם נזכיר כי מעבר לכך גם גבולה המזרחי עם ישראל אינו סגור הרמטית ומידי יום עוברים במעברים הללו משלוחי מזון, תרופות וחומרי בנייה עליהם עסקנו רבות בחלק הזה בהרחבה. אמנם יש עדיין הגבלות על היצוא ממנה, אבל בכל עניין תנועת מטענים ואנשים בגבול הדרומה של הרצועה, מעבר רפיח הגובל עם מצרים, קיים חוסר שליטה ישראלי מוחלט. אפילו הכתבה של "הארץ" פרשנם הצבאי עמוס הראל אמר:

המצור הפך מזמן למיתוס שמתוחזק על ידי החמאס בעזרתם של כמה ארגוני שמאל בינלאומיים... האמת הבסיסית והפשוטה היא שאין עוד מצור ישראלי על עזה. נותרו הגבלות על יצוא מהרצועה וכן על תנועה של אנשים מעזה לגדה... נכון, לעזה אין שדה תעופה פעיל, גם לא נמל ימי, וישראל מונעת מעבר של ספינות אליה. יש לה רק מעבר יבשתי למצרים ומעבר מוגבל לשטח ישראל, אולם מצור במשמעותו הפשוטה, אין. פשוט אין.

 אנשים ריאליסטים המכירים את המציאות בשטח כבר מזמן נמנעו מתיאור עזה כנתונה "תחת מצור ישראלי". כפי שקראנו את דבריו של הפשרן הצבאי של "הארץ" קביעת ynet האנכרוניסטית מוצגת באור מגוחך. אם כלי תקשורי ישראלים ממשיכים כך אז מסתבר שהתעמולה הפלסטינית הצליחה. בקלות רבה הטמיעו ארגוני הטרור את אחת מטענותיה המופרכות ביותר ואם כך הדבר צדקו צוות "פרספקטיבה" באומרם "האם בעתיד נקרא ב-ynet שחיילי צה"ל חילקו סוכריות מורעלות לילדים פלסטינים או שתלו בעזה פצצות בצורת צעצועים?". אם חשבתם לרגע שתמימותם של חלק מכלי התקשורת בארץ היא הבעיה, אז להלן צרה נוספת אחרת: ארגונים אנטישמיים בעולם משתמשים במאמרי העיתונאי גדעון לוי הנתפס בעיני רבים מהישראלים כבלתי אמין וכפרובוקטור המנסה לפגוע ולהתסיס את החברה הישראלית. 

גדעון לוי

"גדעון לוי בפסטיבל עכו 2011" ע"י Hanay, בכפוף לרישיון CC BY 3.0

לא רק שפרסם מאמר באנגלית במהלך מבצע "צוק איתן", לוי גם התראיין ל-BBC באומרו "עזה אינה חופשיה, ולכן עזה יורה טילים. זה בגלל שהעולם מתעלם מעזה כל עוד אין טילים מעזה". גדעון לוי ידוע בקרב רוב צרכני התקשורת הישראליים. כבר ברור דרך אלו משקפיים לקרוא את כתביו ובעיקר את  האשמותיו את ישראל בפשעי מלחמה ואת קריאתו לחיילי צה"ל לסרב פקודות. בשל קיצוניותו החריגה, זוכה להתעניינות רבה בקרב  צרכני התקשורת מחו"ל ונתפס על ידם כאחד העיתונאים החשובים, האוביקטיביים, האמיצים והנועזים בישראל. הלכה למעשה, אפילו עמיתיו במחנה השמאל הביעו ביקורת חריפה על דברי הבלע שלו. והפעם הזאת לא מדובר באלה הנתפסים בעיני הציבור כמתונים כגון בן דרור ימיני או רזי ברקאי. בן דרור ימיני ביקר את גדעון לוי על כך ש"גם לאחר שהתברר שהכותרת על האפרטהייד היא עלילה, בחר גדעון לוי להסביר שגם אם טעה, הוא בעצם צדק" ואף עמד מולו בראיון "ראש בראש" בערוץ 2.

הפעם נוספו עוד שניים שלפחות אחד מהם מזוהה עם מחנה השמאל. רני רהב פנה במכתבו ללוי באומרו:

נראה אותך יוצא לעזה בעצמך לנסות לעשות משהו עם חיות האדם האלה! שנינו יודעים הרי שחי לא תחזור משם... אבל גדעון הפעם זה הילדים שלך ושלי, הפעם זה הילדים של כולנו. הפעם הם בכוחות ענק של טילים שמתקיפים אותנו והפעם אין ברירה. כל תושבי עזה שרוצים לקבל הגנה מוזמנים לעבור את הגבול על מנת שלא נפחד מבית הדין לפשעי מלחמה ונוכל לחסל את הרוצחים המתועבים האלה!

רהב סיים את מכתבו, כאמור, בדרישת התנצלות. גם א.ב. יהושע יכול היה שלא לשתוק ובמכתב גלוי אמר את הדברים הבאים:

כאשר שאלתי אותך לאחר ההתנתקות מעזה למה הם יורים עלינו טילים, ענית שהם רוצים שנפתח את המעברים. שאלתי אם אתה באמת חושב שהם מאמינים, שירי הטילים יוביל לפתיחת המעברים, ואם אתה אכן מאמין שמדינת ישראל צריכה לפתוח את המעברים אליה וממנה למי שמצהירים בגלוי כי הם רוצים בהשמדתה. לא קיבלתי ממך תשובה. ואולם, אף כי המעברים היו פתוחים פעמים רבות, וכשנסגרו זה היה בגלל ירי הטילים, לא ראיתי אותך, לצערי, מאמץ עמדה מוסרית, הקובעת כי אנשי עזה - אחרי שגירשו, בצדק, את הכובש הישראלי מאדמתם - צריכים להפסיק את האש. לפעמים עולה בי הרהור כבד, שלא על הילדים המתים בעזה או בישראל אתה דואב, אלא רק על מצפונך האישי. כי הרי אם היית דואג באמת לילדים, שלנו ושלהם, היית מבין את הפעולה המלחמתית הנוכחית, שלא נועדה לעקור את החמאס מעזה, אלא לגרום לו להבין, בדרך היחידה, לצערי, שמשפיעה עליו בינתיים, כי עליו להפסיק חד-משמעית את האש ואת אגירת הטילים - בעיקר כדי שהילדים הפלשתינאים לא ימותו בעוד הרפתקה חסרת תוחלת. והרי עכשיו, לראשונה בהיסטוריה שלהם, זכו חלק מהפלשתינאים לפיסת אדמה ראשונה, ואני מקווה שלא אחרונה, שבה הם אמורים לנהל שלטון מלא ועצמאי. והרי אם הם יתחילו בבנייה, בפיתוח, בדאגה לאוכלוסייה, הם יוכיחו לעולם כולו, ובמיוחד לנו, שברגע שנגמר הכיבוש הם מוכנים לחיות בשלום עם סביבתם, חופשיים לנפשם, אבל גם אחראים למעשיהם. יש משהו אבסורדי בהתקוממות שלך על היחס בין מספר ההרוגים הפלשתינאים והישראלים. ניתן להסיק מדבריך, שאם הם היו מצליחים להרוג מאה ילדים ישראלים (הרי הקסאמים פגעו גם בבתי ספר ובגני ילדים, שבמקרה היו ריקים) - או אז גם לנו היה מותר להרוג מאה ילדים פלשתינאים. כלומר, יותר מההרג עצמו מטרידה אותך ההשוואה המספרית בינינו לבינם. והרי אתה, גדעון, שבתוך עמך אתה יושב, אתה יודע היטב שאנחנו איננו מתכוונים להרוג ילדים פלשתינאים כנקמה על הרג הילדים שלנו, אלא רק מנסים לגרום למנהיגיהם להפסיק את התוקפנות האווילית והמרושעת הזאת, וכי רק בגלל הערבוב הטראגי והמכוון בין לוחמי החמאס והאוכלוסייה האזרחית נהרגים לצערנו גם ילדים. הרי אנשי החמאס יורים מאז ההתנתקות אך ורק על אזרחים. אפילו במלחמה הזאת, לתדהמתי, אני רואה שאת הטילים והפצמ"רים הם אינם מכוונים אל עבר ריכוזי הצבא ליד הגבול אלא שוב ושוב אל היישובים האזרחיים. 

גם בנו של גדעון לוי לא יכול היה שלא לשאת ביקורת על מאמרי אביו בעת מבצע "צוק איתן" והרי העיוותים בעובדות אותם מפזר לוי גורמים לנזק אמיתי למדינת ישראל בעולם. ביולי 2014 במהלך הלחימה בעזה התראיין זה האחרון לרשת ה-BBC:

BBC: האם מאחורי השפה הגסה (של אלה שמבקרים אותך) ישנו מסר פוליטי שאתה יכול לספר לנו עליו?

לוי: כן, המסר הוא שרוב החברה הישראלית מצויה כעת במצב רוב לאומני וצבאי עם אפס סובלנות לקולות אלטרנטיביים, כמו שמעולם לא היה, עם הרבה תוקפנות, הרבה תוקפנות, וניתן לחוש זאת בכל מקום.

BBC: מהי תשובתך להם, אם בכלל מאפשרים לך לדבר, מכיוון שבסופו של דבר הם מותקפים על ידי טילים ועכשיו בניהם ובנותיהם נהרגים במלחמה?

לוי: בהחלט. ויש לי כישראלי, כפטריוט ישראלי בעיני, סימפטיה מלאה וסולידריות עם ההקרבה הישראלית, אך בניגוד אליהם אינני יכול לעצום את עיני נוכח הסבל והזוועות הנוראיות שמתרחשות בצד השני, בעזה. וזה ההבדל בינינו. אני לא רואה רק את ישראל, והם רואים רק את עצמם.

BBC: מה הם אומרים על האנשים בצד השני?

לוי: הם רוצים שכולם ייהרגו, הם רוצים שעזה תימחק, you name it, רק להכות בהם, רק לנקום בהם.

BBC: [...] אבל מה התשובה? הרי הם יגידו לך: תראה, יצאנו מעזה. מה יקרה אם נצא גם מהגדה המערבית? אין דרך אחרת [...]

לוי: ואני אענה להם שעזה, מאז שישראל יצאה משם לכאורה, נותרה כלוב, אולי בית הכלא הפתוח הגדול ביותר בעולם. עזה אינה חופשיה, ולכן עזה יורה טילים. זה בגלל שהעולם מתעלם מעזה כל עוד אין טילים מעזה. זוהי עובדה. שמונה שנות מצור, ולעולם, ולישראל כמובן, לא אכפת מעזה. זה לא התחיל יש מאין [...]. (תרגם ע"י פרספקטיבה)

 בהחלט ברור שכפי שניסח זאת אתר פרספקטיבה: "לאחר הדמוניזציה שעשה לוי לחברה הישראלית בכללותה (שימו לב לטרמינולוגיה הכוללנית), הוא גם עבר לטענות שגויות עובדתית ואף להצדקות של ירי טילים על ישראל". כפי שאנו רואים, לוי למעשה ממחזר מיתוס שקרי ששב ועולה. זה השקר שגורמים אנטי  ישראליים רוצים על מנת להתנגח בישראל. השקר אותו מנסה לוי להנציח הוא שישראל מעולם לא עזבה באמת את רצועת עזה ושהמצור שהוטל על הרצועה בא לאחר ההתנתקות. כפי שראינו מפיץ לוי שהטילים הם תגובה למצור. אם כן, ניזכר בכרונולוגיה:

1. ב-11 בספטמבר 2005 עזב הישראלי האחרון את הרצועה עם תום ההתנתקות. 13 ימים בלבד מאז העזיבה נורו ב-24 בספטמבר תשע רקטות קסאם לאזור הנגב המערבי. כך חודשה המערכה שסיימה ישראל כשבועיים קודם לכן. לא היה בזמנו שום מצור סביב עזה; יתרה מזאת - בשבועיים הללו בתולדות עזה שום גורם חיצוני לא שלט בה.
2. ה"מצור" אפילו לא החל עד יוני 2007 בה נכבשה הרצועה בידי החמאס. במהלך השתלטות חמאס נהרגו ונפצעו מאות אנשי פת"ח בידי מחבלי חמאס. נזכור כי עד 2005 שיא הקסאמים לשנה היה 179 בלבד. ב-2006 שנה לאחר ההתנתקות נורו 946. ב-2007 נורו 896. במילים אחרות רק לאחר הקצנה בירי המאסיבי של טילים אל עבר ישראל, ששיאם היה בפציעתם של 69 חיילים בבסיס זיקים החליט הקבינט כי רצועת עזה היא ישות עוינת ויש להטיל הסגר חלקי עליה.

כפי שרואים, קודם נורו טילים ורק אז בא ה"מצור" שהוסר גם הוא. על אף הביקורת אותה השמיעו א.ב. יהושע ואחרים וכן העובדות מדהים לראות את ההצדקות שמעניק לוי לירי הטילים: 

1. אי חופשיותה של עזה (אליבא דלוי) מוביל לירי טילים אל עבר אוכלוסייה חפה מפשע.
2. הירי מהווה מנגנון תשומת לב שללא קיומו העולם היה מתעלם מעזה.

למרבית האירוניה את מנות העיוותים וסילופי העובדות וכאמור ההצדקות הבלתי מוסריות, קיבלו צרכני ה-BBC ממקור ישראל המגדיר עצמו "פטריוט".

מקורות:

• פרספקטיבה - ה"מצור על עזה" מסרב לגווע
• הארץ - עמוס הראל, אבי יששכרוף "סתיו 2012 נפתח כשידו של חמאס על העליונה"
• ynet - "לראשונה מ-2006: ישראל אישרה כניסת חומרי בנייה לעזה" (26.12.12)
• הגרדיאן - "חמאס אוסר על עיתונאים פלסטיניים לשיתף פעולה עם התקשורת הישראלית"
• OCHA - גרף כניסת משאיות לרצועת עזה
• nana - ישראל תעביר חומרי בנייה לעזה, לראשונה מאז "עופרת יצוקה"
• מדינת ישראל, משרד הביטחון והמשרד לתיאום פעולות הממשלה בשטחים - פרויקט בעזה 2010 - 2012
• ואללה! - "הקלות במצור: ישראל מאשרת מעבר חומרי בנייה לעזה"
• רשת ב' של קול ישראל- "ישראל אישרה הקלות לפלסטינים בעזה"
• קאמרה - "קאמרה מבקשת מ-AP לתקן בענין חומרי בנייה לעזה"
• קאמרה - "IHT מתקן כותרת שגויה בענין חומרי בניין לעזה"
• קאמרה - " לוס אנג'לס טיימס האחרון שתיקן את טעות היבוא לעזה"
• קאמרה - "גרדיאן מתקן: ישראל אינה שולטת בעזה גבול עם מצרים"
• קאמרה - "צוות קאמרה מבקשים מ'וושינגטון פוסט' לתקן בענין גבולות עזה"
• פרספקטיבה - "ynet החזיר את עזה למצור"
• ynet - "מצרים: ריסקנו את 'האחים', חמאס הבא בתור"
• פרספקטיבה - "גדעון לוי מצדיק ירי טילים על ישראל"
• בן דרור ימיני - "ההתנצלות שלא הייתה"
• מאקו - "ראש בראש: בן דרור ימיני נגד גדעון לוי"
• ואללה! - "רני רהב נגד גדעון לוי: 'נראה אותך יוצא לעזה'"
• הארץ - "א.ב. יהושע | מכתב גלוי לגדעון לוי"
• nrg - "בנו של גדעון לוי: 'לא מסכים עם אבא, אבל דואג לו'"
• nrg מעריב - "לראשונה מאז הנסיגה: ירי קסאמים מעזה"
• nrg מעריב - "תחילת עידן 'חמאסטן': הרצועה נכבשה כליל"
• nrg מעריב - "לפנות בוקר: 69 פצועים מקסאם בבסיס זיקים"
• nrg מעריב - "ישראל: רצועת עזה היא ישות עוינת"
• מיטשל בארד - מיתוס: "ישראל חייבת לסיים את המצור הבלתי חוקי על עזה לסיום המלחמה עם חמאס"

סיכום

מהעובדות שהוצגו לעיל, אין שום הצדקה לטיעון שרצועת עזה שרוי במצור ובכיבוש ישראלי. טיעונים אלה מובאים במגמה אחת ויחידה -  לפגוע בתדמיתה של מדינת ישראל באו"ם ובעולם. מוצגת תמונת שווא שכביכול מתקפות הטרור נובעות מלחימה לחופש ולחירות הנשללות ע"י מדינת ישראל. אמנם כבר נופץ מיתוס זה ע"י חוקרים רציניים, כגון אלה שהוצגו לעיל, אך כפי שראינו השקר הזה לא יעזוב אותנו שכן פעילי זכויות אדם, ארגוני טרור, גורמים אנטי ישראליים ואנשי תקשורת בארץ ובעולם ממשיכים להנציח אותו  תוך התעלמות מכוונת מכל העובדות ותוך סילופן בעזות מצח. ישראל נמצאת כיום תחת לוחמה הסברתית קשה שאינה נחותה מהלומה הצבאית בטרור. חובה עלינו להמשיך ולדבר ולהפיץ את המציאות ע"י הפצת מאמרים מסוג זה וכו' בקרבנו כך שכל אזרח יוכל להירתם להסברה לעמיתיו בחו"ל בע"פ או בכתב. יש לתרגם מאמרים מעין אלו לאנגלית ולשפות זרות שונות  ולהפיצם כדי להטות את דעת הקהל העולמי  לצדנו  בתקופה זו שבכל חלקי תבל נתונים חפים מפשע לאיומי האסלאם הקיצוני. חשוב שהעובדות המסוכמות במאמר מקיף זה תופצנה בקרב תושבי הארץ לבל יתפתו ללכת שולל אחר תקשורת עוינת כלשהי שאימוץ שטיפות המוח שלה עתידות להוביל להרס המדינה היהודית.