רבים מאמינים כי הימצאותה של ישראל באיו"ש היא הגורם המשמעותי לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהנחת המכשול לשלום. לא מעטים הם המבוגרים מהשמאל הקיצוני שמסלפים את האמת לפניותיהם לבני הנוער הצעיר, בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים. וכך לטענתם, לפני ה"כיבוש" ב-67' שרר שקט ביטחוני בכל גבולות ארצנו הקטנה, ובכלל נהנינו מחיים שלווים. מגמתם של אלה החפצים למשוך למחננה שלהם את הצעירים ברורה, אך חבל מאוד שצעירים תמימים שאינם בקיאים במציאות שהייתה, ניצודים במלכודתם מתוך שמאמינים הם במיתוסים מֵעֵין:
- "לא היו כל התגרויות בשנים 1949 - 1967 שגרמו למתקפה ישראלית בשנים 1956 ו-1967."
- "ישראל תקפה את ירדן במלחמת ששת הימים במטרה לכבוש את ירושלים."
- "כל פעולות הטרור החלו בעקבות ה'כיבוש' הישראלי ב-67'."
- "אם ישראל תיסוג לקווי 67' אז יגמר ה'כיבוש' ונילחם מול מדינה ומעצמות העולם יהיו לצידנו."
במאמר "מיתוס: 'ישראל היא זאת שפתחה את המלחמה מול סוריה, ירדן ומצרים במלחמת ששת הימים'" כבר הופרכה הקביעה כי ישראל תקפה את ירדן במלחמת ששת הימים במטרה לכבוש את ירושלים". כעת נותר לדון בפעולות הטרור שהחלו מ-1949 שהובילו למלחמות ישראל ב-56' וב-67'. להלן סקירת ארגוני הטרור שצצו בשנים שקדמו ל-67':
פדאיון - מילה ערבית שפירושה "לוחמים מתאבדים" או "המקריבים עצמם". הפדאיונים הם קבוצות מחבלים פלסטינים שקמו זמן קצר לאחר חתימות הסכמי שביתת הנשק (1949). בראשית שנות ה-50 חדרו לישראל וביצעו פעולות שוד רצח וחבלה ביישובים ישראלים לאורכה של ישראל. מרבית אנשי הפדאיון השתייכו ליחידה פלסטינית בלתי רשמית שהקימה מצרים ברצועת עזה. יחידה זו הופעלה משטחי ירדן ולבנון. מחבלי הפדאיון עסקו גם בירי לעבר כלי רכב, הנחת מוקשים ומטעני חבלה וגרימת נזק לרכוש. התקפות הפדאיון הביאו למותם של מאות אזרחים ישראלים ופציעתם של רבים אחרים בין השנים 1949 - 1956. פליטים פלסטינים שחיו במחנות הסמוכים לגבולות ישראל, החלו לחצות את הגבול בחשאי ולבצע פיגועים חבלניים. תגובת ישראל על פעולות אלה היו במבצעים צבאיים אשר הידועים כ"פעולות גמול".
פת"ח - התנועה לשחרור פלסטין הוקמה ע"י יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד) וחאלד אל־חסן (אבו אל־סעיד). ב-1957 גובשו בכווית שני ניירות עמדה שהתוו את דרך תנועת הטרור ומאבקם של מייסדי התנועה יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר ומספר חברים אחרים באיגוד הסטודנטים הפלסטיניים. ב־10 באוקטובר 1959 התקיימו בכווית מנהיגי הארגון את המפגש הרשמי הראשון של הפת"ח. בכנס זה השתתפו כ-20 נציגים של קבוצות פעילים מחתרתיות. ביניהם: יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד) וחאלד אל־חסן (אבו אל־סעיד). הקבוצות שייצגו כללו פחות מ-500 איש. בהמשך נודעו ארבעתם יחד עם פארוק קדומי (אבו לוטוף) שהצטרף מעט מאוחר יותר, כ"החמישייה" שעמדה בראש הפתח.
 |
| "Official Fatah Flag" by MrPenguin20 is licensed under CC BY 3.0 |
 |
| סמל הרשות הפלסטינית (רש"ף) שהוקמה על בסיס אש"ף. |
א-צעיקה - ארגון זה ששמו בערבית "סערה", "רעם", וכן ידוע גם כחלוצי מלחמת השחרור העממית. הארגון הנו צבאי ופוליטי הפועל בסוריה ומשמש כזרוע הפלסטינית של מפלגת הבעת' הסורית.אמנם ארגון זה חבר רשמית באש"ף, אך אינו פעיל בו. א-צעיקה הוקם בדמשק על ידי מפלגת הבעת' בספטמבר 1966.
נראה כי ארגוני הטרור הוקמו עוד הרבה לפני 1967. אם כן, מדוע הוקמו כל אלה בשנים שלפני 1967 כאשר ישראל לא דרכה רגלה על איו"ש או עזה? האמנם שחרור פלסטין משמעו חזרה לקוי 67'? מסמלי הארגונים ברור כי שחרור פלסטין הכוונה לגירוש היהודים מכל שטחי א"י. מדוע ממשיכים אנשים להאמין כי המאבק היה על חזרה לקווי 67' אם ישראל לא שהתה באזורים הללו לפני מלחמת ששת הימים? שאלה מאלפת עוד יותר היא אם אלה הם השטחים עליהם נלחמים ארגוני הטרור אז מדוע לא פעלו נגד ירדן ומצרים ודרשו את עצמאותם בתקופה שמדינות אלו שלטו בהן דה-פקטו?
בהמשך המאמר הנק' הרביעית לפיה כביכול האו"ם יעמוד לצדנו אם ניסוג לקווי 67' תופרך. אנו נראה כי ישראל אכן נלחמה מול צבאות מדינות ערב לאורך כל 20 השנים הללו והחלטות האו"ם תמיד גינו אותנו. הטלת אמברגו על מדינות אירופה ע"י מדינות ערב בהחלט השפיעו על החלטתן להצביע נגד ישראל. מדינות ערב העשירות בנפט הצליחו לאיים על המעצמות. ב-73 ארה"ב סבלה קשות מאמברגו שהטילו מדינות ערב עליה ולא מכרו לה נפט. כיום יש רוב עצום של מדינות ערביות, מוסלמיות, לא דמוקרטיות באו"ם, אז מאין נובעת המחשבה שהאו"ם יתמוך באנו גם היום. ניתן לצפות בסרטונים המציגים מדוע גם בתקופה זו האו"ם מגנה את ישראל ומתעלם כמעט לחלוטין מפשעים נגד האנושות המתרחשים לנגדנו השכם והערב.
ניתן גם לצפות בסרטונים הבאים המחדדים את הצורך הבלתי מתפשר של ישראל בגבולות בני הגנה ואת אי ביטחונה בהחלטות האו"ם הנועדות לשמור על הסדר במזרח התיכון.
לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק ב-1949, נראה היה כי תשקוט הארץ. ישראל הצעירה עדין חבשה את פצעיה והמשיכה בתיקון נזקי המלחמה - וכבר נאלצה לקבל עם עלייה המונית. יהודים זרמו לארץ מכל ארצות-הפזורה. קצב הבנייה והעשייה הלך וגבר במרוצת הזמן. ישובים חדשים הוקמו בהר ובעמק, בשפלה ובדרום. חרפת התבוסת הערבית במלחמת תש"ח השאירה פצע בנפשם של הערבים ואש הנקם בערה בלבם. מפאת אי יכולתם להתמודד עם ישראל בקרב גלוי, פנים אל פנים, פנו הערבים למלחמה זעירה, טרור כלפי אזרחים הטומן בחובו פשיטות מן המארב, הסתננויות, מעשי שוד, רצח וחבלה.הפדאיונים, כנופיות מרצחים, אורגנו ושוגרו לתחומי מדינת ישראל. מספר קורבנות נפגעי הטרור הקטלני היה רב. כנופיות טרור אלה פעלו לא רק בשטחי מדבר ושממה, בנגב ובערבה, אלא גם במרכזי היישוב. ארגונים אלו פשטו על יישובים ורבים בכל רחבי הארץ, תקפו, פצעו, הרגו, שדדו וחיבלו. בנוסף להטלת הסגר בתעלת סואץ ובמצרי אילת על השיט הישראלי, עם חרם כלכלי מקיף ומציק, עם מלחמה פוליטית ותעמולת זוועה ברחבי עולם מתוך ניצול של בעיית הפליטים הערביים, שהם עצמם גרמו לה כאשר שכנעו את הערבים לברוח מן הארץ בזמן מלחמת השחרור, החלו הערבים לאגור נשק בזריזות ולהכין עצמם למלחמה הבאה נגד ישראל שלמגינת לבם לא הובסה במערכת 1948 - 1949. במאמר זה נסקור תקריות דמים והתנכלויות בלתי פוסקות של הערבים במשך 20 הנשים ממרץ 1949 עד יוני 1969. המאמר מתבסס ברובו על מחקרו של אפרים תלמי המוצג בספרו "מלחמות ישראל 1949 - 1969 - מה ומי במלחמות עשרים השנים". על הטרור הערבי תלמי כותב: "הפרטים הרבים וה'חדגוניים' לעתים, מצטרפים, לצערנו, לשרשרת ארוכה ומחרידה של מעשי רצח, חבלה והרס של פגיעה במרכזי ישוב ובריכוזי אזרחים שלווים; פגיעות בנשים ובילדים ובכל אדם בישראל, שידם הנפשעת משיגה אותו. מעשי פשע אלה תכליתם ומגמתם היא הריגת מספר רב ככל האפשר של יהודים, עירעור המורל של האוכלוסייה היהודית כדי להביא להריסת מדינת ישראל".
מקורות להקדמה
- אפרים תלמי - "מלחמות ישראל 1949 - 1969 - מה ומי במלחמות עשרים השנים", פרק "סקירה כללית 1949 - 1969", עמ' 11.
- סר מרטין גילברט - אטלס "הסכסוך הערבי - ישראלי".
החיים בארץ בשנים 1949 - 1969
משנת 1949 ועד יוני 1967 סבלה ישראל ממלחמת גרילה רצופה מידי שכניה, כמעט ללא הפוגה. כוחות הביטחון של ישראל נאלצו להתמודד עם התקפות טרור שכוונו בלא הבחנה נגד מטרות צבאיות ואזרחיות כאחד. כבר בשנות ה-50, למשל, היו תקופות בהן הסכנה לכלי רכב ישראליים אזרחיים הייתה כה רבה ומשמעותית שנהגו לרשום את שמותיהם של הנוסעים על מנת לזהות את הגופות במקרה שהמכוניות יותקפו ויעלו באש. למעשה השנים שחלפו מאז הסכמי שביתת הנשק ועד מלחמת ששת הימים היו שנים של מאבקים מדיניים וצבאיים כבירים בין ארגוני הטרור ומדינות ערב לבין מדינת ישראל הצעירה. ישראל קמה פצועה לאחר מלחמת תש"ח אך עטורת נצחון מתוך מאבק הדמים שנכפה עליה ע"י הערבים מיד עם הכרזת עצמאותה ב-14 במאי 1948. לפי אפרים תלמי השנים שלאחר מלחמת הקוממיות היו שנים של "עליות ושל ירידות, של הישגים ושל כישלונות, של התקדמות ושל קיפאון ודריכה במקום". זה שנים שאויבינו מנסים בצורות שונות לערער ולמוטט את יסודות המדינה, לשים קץ להישגיה המדיניים, הצבאיים והכלכליים של המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה באזורנו ולהביא לחיסולה. מאמציהם נחלו כשלונות, מפלות מחפירות, הרות תוצאות מפליגות. גבולות הארץ שונות במרוצת השנים הללו ללא הכר. המאבק מול אויבינו המנסים להשמידנו נמשך בצורות שונות, ואין לדעת מתי יבוא קיצו.
מקורות לפרק "החיים בארץ בשנים 1949 - 1969":
- "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" - מאמר של ניקולס רוסטאו "ההקשרים ההיסטוריים והמשפטיים של גבולות ישראל", עמ' 70.
- אפרים תלמי - "מלחמות ישראל 1949 - 1969 - מה ומי במלחמות עשרים השנים", עמ' 6.
- סר מרטין גילברט - אטלס "הסכסוך הערבי - ישראלי".
סקירה כללית של התקפות טרור וצבאות ערב בשנים 1949 - 1969
בתום מלחמת השחרור, נדמה היה, כי מצרים תאשר את מעברן של ספינות ישראליות או ספינות הנושאות מטענים אזרחיים בלבד ללא כל משא צבאי אל ישראל דרך תעלת סואץ. למעשה, לא כך היה הדבר. מצרים חידשה את ההסגר במלואו. בספטמבר 1950 פנתה התלוננה ישראל בפני מועצת-הביטחון של האו"ם ודרשה לדון בבעיית ההסגר המצרי. הדיון הועבר ע"י מועצת-הביטחון לוועדת שביתת-הנשק הישראלית-מצרית. הוועדה התכנסה בראשותו של הגנראל ריילי שעמד בראש מטה-המשקיפים של האו"ם. הוועדה קבעה שאכן ההסגר המצרי מנוגד לרוחו של הסכם שביתת הנשק ומהווה פעולת-תוקפנות של מצרים נגד ישראל; אך ועדת שביתת-הנשק אינה רשאית להכריע בענין ההסגר משום שאין ההסגר כרוך בשימוש בכוח הזרוע... למעשה כבר ב- 9 באוגוסט 1949 הועדה המעורבת של האו"ם בנושא הפסקת אש תמכה בתלונה ישראלית קודמת על כך, חסימת את התעלה ע"י מצרים באופן לא חוקי.ראלף בונץ, מתווך האו"ם, סיכם: "צריך להיות מעבר חופשי לאניות לגיטימיות ולא ניתן, שיישארו שום שרידי ההסגר מימי המלחמה, הואיל והם מנוגדים הן לכתבו, הן לרוחו של הסכם הפסקת האש."
התקפות טרור וצבאות ערב בשנים 1950 - 1955
בשלהי נובמבר 1950 פרץ סכסוך חמור בין לישראל לממלכה הירדנית. הדרך לאילת נחסמה ע"י כוחות הלגיון הערבי בק"מ ה-78. טענתם הייתה שדרך זו עוברת בעמק הערבה קטע של כחמישה קילומטרים בשטח ירדני. נציגי ישראל מחו על הפעולה הירדנית בוועדת שביתת הנשק ישראל-ירדן על כך שהממלכה השתמשה בכוח ללא הכרעת הוועדה בסוגיה זו. מאחר שהממלכה הירדנית סרבה להסיר את המחסום, פרץ אותו טור משוריין ישראלי והדרך נפתחה. ועדת חקירה מונתה על מנת לבדוק את המצב בגבול הערבה, אך הדיונים נכנסו למבוי סתום והירדן התעקשה לא לדון באף סוגייה אחרת בוועדת שביתת-הנשק עד שעניין הדרך בערבה לא יוכרע לטובתם. בעקבות הקיפאון בפרשת הק"מ ה-78 סירבה ירדן לדון בשני מעשי-רצח שביצעו אנשיהה בירושלים ובסביבתה. כתוצאה נרצח נוסף ע"י מסתננים ירדנים בו רצחו עולה יהודי ליד מנזר סן-סימון בירושלים, באה פעולת גמול ישראלית. כשעתיים לאחר רצח היהודי, תחת ביתו של מוכתר הכפר הירדני שערפאת, בדרך אל בית-לחם, פוצץ מוקש. ערבים בודדים נהרגו ורבים נפצעו. ירדן דרשה כינוס ועדת שביתת הנשק, אך הפעם ישראל סירבה לבוא לישיבה. רק בפברואר 1951 חל שיפור מועט במצב. סכסוך קטע-המריבה בערבה חוסל בהסכם והירדנים הבטיחו לפעול בשיתוף פעולה למניעת מעשי רצח והסתננות מ"רצועת עזה".
בינואר 1951 הגיעו תכניות הפיתוח של ישראל בחולה וייבוש ביצותיה לשלב ביצוע והקיפו גם את השטח המפורז בקרבת משמר-הירדן. כתוצאה מכך, נתעוררו הסורים לפעולה נגד ישראל בטענה כי אין רשאית ישראל לפעול בגדה המזרחית של נהר הירדן ואיימו שאם לא תופסק העבודה, יפתחו באש. כתוצאה מחילופי יריות שפרצו הופסקה העבודה זמנית. ועדת שביתת הנשק הסורית-ישראלית לא הצליחה ליישב את הסכסוך והעבודה התחדשה וגם הסורים חידשו פתיחת אש לעבר הפועלים. הסכסוך רק הלך והחריף לאחר רציחתם של שבעה שוטרים ישראלים שערכו סיור באזור אל-חמה ממזרח לכנרת, שהיה בשטח הישראלי המפורז ע"י הסורים. בתגובה הפציץ חיל האוויר ישראל שני כפרים ערביים באזור אל-חמה. העבודה בגזרת משמר הירדן שבה לפעולה, אך בעקבות המתיחות והתנגשויות הדמים בתערבו מעצמות מועצת הביטחון. ארה"ב דרשה מישראל ומסוריה להפסיק את הסכסוך לאלתר. אבא אבן, נציג ישראל במועצת הביטחון שנתכנסה לדון בסכסוך, נאלץ להתנצל על הפצצת הגמול באל-חמה. עמדת העולם כלפי ישראל עודדה את סוריה וכתוצאה מכך באה התגרות סורית גדולה בגליל העליון. בראשית מאי 1951 חדרו כוחות צבא סוריה לשטחי ישראל והתמקמו בתל אל-מוטילה, שמעל לכנרת. משמר סיור ישראלי שנתקל בהם חווה ארבע אבידות בנפש. כוחות תגבורת הוזעקו והתנהל קרבדמים ממושך על התל ובקרבתו בכל גזרת שפך הירדן אל הכנרת. שני הצדדים הפעילו תותחים ומרגמות והכוחות הסורים הסתערו פעם אחר פעם בניסיון נואש להדוף את ההתקפת כוחות ישראל, שנועדו לעקור אותם מהמשלטים הכבושים בתוך השטח הישראלי. המשלטים עברו מצד לצד. לאחר הסתערויות מצח עקובות דמים נהדפו הסורים אל מעבר לירדן מזרחה. ניסיון הסורים בהאחזות במשלטים חשובים ממערב לירדן, בתוך השטח המפורז הישראלי, עלה בתוהו. מועצת הביטחון שדנה בסוגיה אם רשאית ישראל לבצע עבודות ניקוז באזור המפורז, הורתה לישראל להפסיק את העבודות באזור ב-19 במאי.
בפבואר 1951, ג'מיל מוחמד מוג'ארב, חבר בקבוצה חמושה ירדנית, אנס ורצח ילדה ישראלית בשכונת קטמון בירושלים.
ביולי 1951 עלו בתוהו כל הסיכויים שרווחו באותה השנה, כי הסדר יציב עם הממלכה הירדן בר השגה. בתום חודשים של תסיסה וחילוקי דעות פנימיים בקרב הערבים על עמדתם כלפי ישראל, החלו התפרצויות אלימות. הפרלמנט הירדני פוזר ע"י המלך עבדאללה בעקבות חילוקי דעות חריפים עם צירי הפרלמנט. ברבת-עמון נרצח ריאד א-סולח, המדינאי הלבנוני שהגיע לירדן לשיחות עם המלך. ב-20 ביולי 1951 נרצח המלך עבדאללה בידי ערבי קנאי אחר בשעה שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל-אקצה בירושלים העתיקה. המרצח היה פלסטיני, חבר קוצת קנאים רדיקלים שהתנגדו לכל הסדר שלום עם ישראל ולכל הסכם עמה. בחזית הגבול הירדני הלכו וגברו שוב מקרי ההסתננות וההתנגשויות המחומשות. עקב סירוב ירדן לאפשר לישראל את השימוש בכביש רמלה-ירושלים דרך לאטרון, כפי שנתחייבו ב-1949 בחתימת הסכם שביתת הנשק. בתום קרבות מלחמת העצמאות סללה ישראל כביש מקביל ללאטרון ופתרה בכך את סוגיית התחבורה לירושלים.
בשלהי יולי 1951 דרשה ישראל ממועצת הביטחון לאלץ את מצרים להסיר את ההסגר בתעלה ואכן ב- 1 בספטמבר 1951 הורתה מועצת הביטחון לממשלת מצרים לפתוח את התעלה למעבר האניות הישראליות. מצרים סירבה להישמע להוראות מועצת הביטחון.
ב-1 בינואר 1952 שבעה חמושים תקפו ורצחו נערה בת תשע עשרה בביתה שבשכונת בית ישראל בירושלים. בחקירה ועדת שביתת הנשק המעורבת לא ניתן היה להוכיח את התיק נגד מסתננים ירדנים.
בתקופה שבין ה-31 בדצמבר 1951 לינואר 1952 - התרחש רצח אונס. קצין החקירות של ועדת שביתת הנשק המעורבת, רס"ן לורה (Loreaux) דיווח כי גופתה של נערה בת 18, לאה פיסטינגר, נמצאה חבויה במערה כק"מ וחצי מגבול ירדן, פני הילדה שנאנסה ונרצחה הושחתו. למרות אמונת משטרת ישראל שזוועה זו הייתה בוצעה על ידי ירדני, הם לא מצאו עדות לחדירה. המקרה לא נדון על ידי הוועדה. רס"ן לורה הביע את דעתו כי למשטרת ישראל יהיה סיכוי טוב יותר למצוא את הרוצח מאשר לערבים. האירוע שימש כעילה ל"פעולת תגמול" הישראלית בבית ג'אלה ב-6 ינואר 1952.
ב-26 ביולי 1952 הודח המלך פארוק ע"י כת צבאית במצרים שבראשה עמד מוחמד נאגיב. בעקבות משברים פנימיים שהטרידו מדינות ערב אחרות הורגשה הקלה מסוימת במצב בגבולות, גם כאשר נמשכו חדירות מסתננים לשטח מדינת ישראל. בתעלת סואץ עברו מספר מטענים לא-צבאיים שהיו מיועדים לישראל.
במחצית השנייה של חודש ינואר 1953 הוחמרו שוב היחסים בין ירדן וישראל שוב חודשו ההתנגשויות בגבול. ראש ממשלת ירדן החריף את המצב בהודיעו כי ההסכם למניעת הסתננות לישראל בוטל ועירעורו על הסכם שביתת הנשק בכללו. ביום שלאחר ההכרזה התחולל קרב בקרבת הכפר הירדני פאלאמה. משמר ישראלי בהרי חברון הותקף ע"י חיילים ירדנים. הנגשות גדולה עם מסתננים חמושים, שחדרו לישראל מירדן התחוללה גם בעמק השרון. החדירות נתרבו, בעיקר אלה המזוינות, לשם חבלה ורצח. כוחות ישראל הגיבו לחדירות בפעולות גמול פעמיים. ממשלת בריטניה התרתה רשמית בממשלת ירדן שיש לשים קץ להפרות הסכמי שביתת הנשק.
ב-14 באפריל מחבלים ניסו בפעם הראשונה לחדור לישראל דרך הים, אך לא הצליחו. אחת הסירות יורטה והסירה אחרת הצליחה להימלט.
למחרת יום העצמאות חלה התנגשות חמורה עם הכוחות הירדנים בירושלים. משמרות הלגיון שהוצבו על חומת העיר העתיקה פתחו באש עם העמדות הישראליות. גל הרציחות בישובי-הספר גאה. חוליות מסתננים ירדניים פלשו לבתים בכפרים, הניחו חומר-נפץ ואף הטילו רימוני יד פתחו באש לתוך הבתים. באחד המתיישבים בכפר-הס בשרון נרצח. במושב משמר-איילון הותקף בית-מתיישב. שלושה מושבים באזור בן-שמן הותקפו בן לילה. במהלך התקיפה נרצחה אישה אחת ונפצעו נשים וילדים. בירושלים נרצחו שני יהודים בירידות חיילי הלגיון מעמדותיהם על החומה. בהרי יהודה נרצחו שני שומרים יהודים. משמרות צה"ל הותקפו באזור חברון. באזור הגליל מכונית הותקפה ע"י מסתננים. המכונית הובילה נערים לטיול בגליל ואחד הנערים נהרג בתקיפת המחבלים. כוחות-ישראל הגיבו לאירוע בפעולות נגד והמתיחות הגיעה לשיאה.
על מנת למנוע התלקחות צבאית גדולה הפעילו ממשלות חוץ לחץ על ירדן וביוני 1953 חידשה ירדן את ההסכם למניעת הסתננות לישראל. אולם לא ספקו ההתקפות על ישובי-הספר. לילה-לילה פעלו מסתננים חמושים וחבלנים בשטח ישראל בשיטה אחידה; היה ניכר שמחבלים אלו מודרכים ע"י מרכז אחד. ב-7 יוני 1953 צעיר נהרג ושלושה אחרים נפצעו, בפיגועי ירי באזורי מגורים בדרום ירושלים. ב-9 יוני 1953 תקפו מחבלים מושב סמוך ללוד, והרגו את אחד התושבים. המחבלים זרקו רימוני יד וירו לכל הכיוונים. באותו הלילה, קבוצה אחרת של מחבלים תקפה בית בעיר חדרה. אירוע זה התרחש יום אחד לאחר שנחתם הסכם בין ישראל לירדן בתיווך האו"ם. בהסכם זה התחייבה ירדן למנוע כניסת מחבלים לישראל משטחה. ב-10 ביוני 1953 מחבלים שחדרו מירדן הרסו בית במושב משמר איילון. ב-11 ביוני 1953 - מחבלים תקפו זוג צעיר בביתם בכפר הס וירו בהם למוות.
ב-2 ספטמבר 1953 חדרו מחבלים מירדן. הם הגיעו לשכונת קטמון, לב ליבה של ירושלים, זרקו רימוני יד לכל הכיוונים ואך באורח פלא איש לא נפגע. באותה תקופה נשלחו דחפורים ישראליים לכרות את התעלה להזרמת מי הירדן מאגם-החולה אל ים-כנרת. זו הייתה העבודה הראשונה במפעל הארצי להעברת חלק ממימי הירדן אל הדרום והנגב. הסורים הגיבו בתלונה חריפה לראש מטה-המשקיפים של האו"ם. הם התלוננו שישראל מפירה את הסכם שביתת הנשק ואף איימו בשימוש בכוח למניעת המשכת העבודה. ישראל נדרשה ע"י ראש המשקיפים להפסיק את העבודות "עד שיושג הסכם בינה לבין סוריה". למעשה פירוש ההחלטה היה להפסיק את העבודה לזמן בלתי מוגבל, משום שברור שסוריה לא תהיה מעוניינת להגיע להסכם. למרות הדרישה לא הופסקו העבודות ואף הוגבר הקצב בתקווה שיספיקו לסיים את העבודות לפני שהסכסוך יועלה שוב של שולחן הדיונים באו"ם.
ב-13 באוקטובר 1953 הטילו מסתננים ירדניים, מיחידות ה"פדאיון", רימון יד לתוך בית בישוב יהוד שבקרבת פ"ת. אם (סוזן קיניאס) ושני ילדיה (ילדה בת 3 וילד בן שנה וחצי) נרצחו בשנתם.
מעשה הרצח הזעוותי הזה, שבא בעקבות שורה של התקפות רצח, עורר סערה בקרב היישוב יותר מההתקפות שקדמו לו, הן מחמת האכזיריות שבו והן מחמת מקום הביצוע, בסמוך למרכז היהודית המאוכלס ביותר של מדינת ישראל. ב-15 באוקטובר 1953 פשט כוח ישראלי על הכפר קיביה בתגובה על מעשי הרצח המזעזעים ופוצץ עשרות בתים על יושביו. זעזוע עצום נגרם בעקבות התקפת הגמול הישראלית. מאמציה של ישראל להסביר את ההתקפה על רקע מרירות והזעם בעקבות הרציחות, המריבות והחבלות של מחבלי "פדאיון" המסתננים מירדן זה חמש שנים - נחלו כישלון. אלה שביקרו את ההתקפה הישראלית וראו בשוויון נפש מעשי רצח לעשרות, נזדעזעו עקב התקפת הפתע על קיבייה. אלה האחרונים טענו כי היא גדולה וחריפה מדי לעומת "הרציחות הבודדות" של חברי ארגוני הטרור המסתננים מירדן. בשל כך, התכנסה מועצת הביטחון לדיון בהול במצב. ממשלת ארה"ב הודיעה כי הוחלט שהמענק לישראל יעוכב וממשלת בריטניה פירסמה הצהרת גינוי חריפה נגד מדינת ישראל. בעקבות הלחץ הבינלאומי על ישראל והגינויים המרובים הועמדה ישראל במצב חמור, וממשלת ישראל הקדימה והודיעה, כי עבודות-החפירה יופסקו בערוץ הירדן עד גמר דיוניה של מועצת הביטחון. ב-25 בנובמבר 1953 נזפה מועצת הביטחון בישראל והיא נדרשה לנקוט את כל האמצעים למנוע הישנות מקרים כאלה. בתום הדיון בפרשת קיבייה, חודש הדיון בסכסוך ערוץ הירדן וב-17 בדצמבר 1953 הגישו מעצמות המערב הצעת החלטה. בהצעה זו הוטל על ראש מטה המשקיפים של האו"ם למצוא פשרה בין הצדדים המעורבים בסכסוך. לעומת זאת, בריה"מ התייצבה לימין סוריה והטילה וטו על הצעת החלטה זו ובכך נכשלה ההצעה המערבית. מאז לא חודשו עבודות החפירה באזור המפורז בחלק שליד גשר בנות יעקב. עקב החמרת פתע בהסגר המצרי על שיט ישראלי בעלת סואץ התלוננה ישראל בפני מועצת הביטחון, אך ללא תוצאות של ממש.
ב-17 במרץ 1954 באה התקפת-רצח ברוטלית על אוטובוס "אגד" במעלה-עקרבים, שגרמה לזעזוע עמוק בציבור הישראלי.
מחבלים ארבו לאוטובוס שנסע מאילת לתל אביב, פתחו באש מטווח קצר. המחבלים עלו לאוטובוס, וירו בכל אחד מנוסעים, 11 נוסעים, גברים, נשים וילדים נרצחו, שניים מהם נפצעו קשה ורק שלושה שהמרצחים חשבום למתים לא נפגעו. מהממצאים ברור שהיה זה רצח לשם רצח, כי התוקפים לא נגעו בחפצי החללים. ניצולים ספרו שהרוצחים ירקו על הגופות והתעללו בם. בבירור הגיעו המחבלים מהגבול הירדני, 20 קילומטר ממקום פיגוע הטרור. מירי פירסטנברג, אז ילדה בת 5 וחצי, העמידה פני מתה ושרדה את פיגוע התופת הנורא, אך כל משפחתה נספתה.
- "מגיל חמש חיי היו רצופים בעקרבים" (מירי פיסטנברג).
- "דעת כולנו הייתה כי מעשה תגובה על מרחץ-דמים כזה רק יטשטש את רשמו המחריד ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה." (משה שרת ביומנו, ציטוט מהדיון הלילי למחרת הפיגוע עם צמרת המשרד).
- "הסימנים אינם מותירים כל מקום לספק שמדובר במבצע צבאי שתוכנן בקפידה. גם אם אין ביכולתנו לקבוע בוודאות כח כל התוקפים היו חיילים, ברור שהפעולה התבצעה על-פי דפוסים צבאיים ברורים" (משה שרת).
- "ישבתי בספסל שממול לדלת האחורית, ליד חייל. פתאום שמעתי יריות מבחוץ. הוצאתי את הראש דרך החלון כדי לראות מאיפה באות היריות, כשלפתע חשתי משיכה עצומה בידי. החייל משך אותי לריצפה, חיפה בגופו עלי, גופו היה כבד מאוד. אז עוד לא ידעתי כי תוך כדי נפילה הוא חטף כדור בראשו ומת. רק אחר כך הבנתי שאני צריכה להיות בשקט..." ( מירי פיסטנברג).
- "שמעתי צעקות וגניחות. בצצתי מתחת לגופו של החייל, ופתאום ראיתי כמה אנשים זרים פורצים לאוטובוס ויורים לכל עבר. הם צעקו אחד לשני בשפה שלא הבנתי. ראיתי איך שהם עוברים מנוסע לנוסע, בועטים בהם ברגל כדי לראות אם הם חיים או מתים. מיש גילה סימני חיים נורה בראשו ובחזהו מטווח קצר." ( מירי פיסטנברג).
- "ראיתי שהם כבר עומדים לצאת מהאוטובוס פתאום שמעתי את חיימקה, אחי, קורא לי: 'מירה'לה, איפה את?'. אחר כך ספרו לי, את זה לא ראיתי, כי בכך הוא גילה את מקום מסתוןרו, אף הוא מתחת לאחד החיילים ההרוגים, חוליית הפדאיון חזרו וירו בראשו מטווח קצר. הוא לא נהרג, אלא נפצע אנושות, ואז השתרר שקט." (מירי פיסטנברג).
- "הסתובבתי בין הגוויות ואני זוכרת שבכיתי נורא כי הייתי כל כך לבד. הגעתי לספסל הקדמי, אבא ישב שם, ראשו שמוט ואקדחו בידו. ליטפתי אותו, דברתי אליו, ניסיתי למחות את הדם מעל פניו, אבל כלום. הוא מת. ואז הלכתי לחפש את אמא... שכובה על הכביש, בצד ימין של האוטובוס, מתה." (מירי פיסטנברג).
- "זכרתי שאבא לא נהג בזמן האירוע. הוא ישב בספסל הראשון, וניסיתי, מבלי לדרוך על הגופות – אז לא ידעתי אם הם הרוגים או פצועים – להגיע אליו. כשהגעתי התיישבתי לידו, והתחלתי לדבר אליו. ניסיתי לנגב לו את הדם מהפנים ולדבר איתו – אבל הוא לא ענה. אני לא יודעת בדיוק איך, אבל באותם רגעים הבנתי שהוא איננו. אין לי יותר אבא"."הלכתי לחפש את אמא, ולא מצאתי אותה בתוך האוטובוס. לא הבנתי מה קורה. טיפסתי על הספסל שמאחורי אבא, איפה שהיא בעצם ישבה, וניסיתי להסתכל החוצה. ראיתי אותה שוכבת על הכביש כששמלתה מופשלת, תחתוניה אינם והאצבע שלה הייתה כרותה. כמובן שאז לא הבנתי מה זה. רק כשהתבגרתי הבנתי שכנראה אנסו אותה, אבל כבר אז היה ברור לי שלא יכול להיות שאמא תוריד תחתונים וחצאית שלא ליד אבא. את האצבע לקחו עבור הטבעת שהיא ענדה.חזרתי להתיישב ליד אבא – פחדתי להסתובב בחוץ, כמובן – למיטב זכרוני שעות ארוכות. בכיתי והבנתי, עד כמה שילד מסוגל להבין, שחרב עלי עולמי: איבדתי את ביתי ובטחוני. בשלב מסויים עבר איזשהו קומנדקר בסביבה, אבל ברגע ששמעתי מנוע נבהלתי מאוד והסתתרתי מתחת לספסל, מול הדלת האחורית איפה שהחייל שהציל אותי שכב. פחדתי כי לא ידעתי, אולי הם חוזרים". (מירי פיסטנברג).
נוסף על הטבח במעלה עקרבים, רצחו המסתננים מארגוני הטרור שומר יהודי במושב כסלון שבפרוזדור ירושלים. כתוצאה מכך בסוף מרץ הגיבה ישראל בתקיפת כוח צה"ל את הכפר הערבי נחלין שבאזור בית-לחם. 9 מאנשי הלגיון והמשמר הלאומי הירדני נהרגו. המצב רק הלך והתדרדר ונמשכו תקריות דמים בגבולות. ב-9 במאי 1954 שלושה יהודים נרצחו ע"י מסתננים בפרוזדור ירושלים. ישראל לא שתקה וב-30 במאי 1954 התקיף כוח ישראלי בסיס ירדני וארבעה ירדנים נהרגו. באזור קלקיליה שני חיילי הלגיון הערבי נהרגו בהתנגשות עם משמר ישראלי.
ב-19 ביוני 1954 הירדנים רצחו שלושה יהודים במבוא-ביתר. בירושלים נפתחו על אזרחים ישראליים שעברו ברחובות העיר יריות מצד חיילי הלגיון הירדני. במשך שלושה ימים בהם לא פסקו היריות ובהן נהרגו ארבעה ישראלים ואחרים נפצעו. תגובות האש הישראלית הובילה להרג ערבים בירושלים העתיקה. הירדנים שבו ביריות ופצעו חמישה יהודים באזור נתיב הל"ה. גם סוריה פתחה באש על סירות המשטרה הישראלית בים-כנרת. המצרים פתחו באש ברצועת עזה. התקריות לא פסקו ובספטמבר 1954 הגיבה ישראל בפעולות-גמול אחדות, שהגדולה בהן הייתה הפעולה בכפר בית-ליקיה באזור רמאללה. שני חיילי הלגיון נהרגו, חמישה נפצעו ושלושה נלקחו בשבי. שוב גינו ממשלות ארה"ב ובריטניה את ישראל בעקבות הפשיטה. ישראל לא הגיבה לרצח שניים מחיילי צה"ל בביר-מעין, מצפון לעמק איילון. כך גם לגבי רצח מתיישב יהודי במושב בר-גיורא.
המתיחות בגבול מצרים-ישראל שוב עלתה. כנופיות מסתננים-חבלנים שבו לפעול בשטח ישראל. בין פעולותיהם נרצחו שני מתיישבים יהודים בבית-שקמה.
ערב ראש השנה תשט"ו ניסתה הספינה הישראלית "בת-גלים" לעבור דרך תעלת סואץ. היה זה מבחן לשיט החופשי בתעלה - לאחר ההסכם שנחתם בין בריטניה למצרים לפנות את אזור התעלה. ספינה זו נעצרה ע"י המצרים בכניסתה בפתח הדרומי של התעלה בדרכה לחיפה. אף על פי שהספינה בת 500 הטונות לא הייתה חמושה, טענו המצרים כי נורו יריות מצוות הספינה על כפר מצרי שמדרום לתעלה ופצעו דייגים אחדים. ישראל פנתה למועצת-הביטחון לשיחרור מיידי של הספינה ואנשי הצוות. פנייתה לא נשאה פרי. ב-18 באוקטובר נחתם ההסכם הבריטי-מצרי על פינוי כל הכוחות הבריטיים מאזור התעלה. בריטניה וארה"ב פירסמו הודעות הרגעה לישראל, על מנת להפיג את חששותיה מפני השניוי-הנוסף-לרעה, שיחול במצב באזור ורמזו לכך שהן שואפות להשיג שיט חופשי לישראל בתעלת סואץ. במועצת-הביטחון נידחה הדיון במעצרה של "בת גלים" מפעם לפעם. בדיון שנערך ב-3 בנובמבר 1954, נציג מצרים קיבל התקף לב באמצע נאומו החריף נגד ישראל ומת. לאחר מספר ימים הוחזר הדיון בפרשת "בת גלים" לוועדת שביתת-הנשק המצרית-ישראלית. קביעת הוועדה הייתה כי על מצרים לשחרר את הספינה ומלחיה. המצרים עמדו בסירובם וישראל דרשה שוב כינוס בהול של מועצת הביטחון. ביתניים תכסיסייהסחבת של מצרים בפרשת "בת-גלים" נמשכו. בעקבות הודעת מועצת הביטחון של האו"ם כי דיוניה בפרשה זו יחודשו ב-4 בינואר 1955, הזדרזה מצרים להודיע כי ישוחררו חברי צוות הספינה ב-1 בינואר 1955 ובשלב מאוחר יותר את הספינה ומטענה. ואכן, כעבור 93 ימי מעצר במצרים חזרו ארצה עשרת אנשי הצוות וזכו לקבלת פנים נרגשת. הם סיפרו על העינויים שספגו מידי המצרים: המכות, החקירות הממושכות בשבי, כבילה באזיקי-ברזל ועוד. ב-4 בינואר 1955 סוכמו דיוני מועצת הביטחון, אך מצרים עמדה בסירובה לשחרר הספינה ומושבה של המועצה ננעל בהבעת תקווה כי בתיווך ראש המשקיפים של האו"ם תמצא הדרך לשחרור הספינה.
בדצמבר 1954 נשבו חמישה חיילי צה"ל בידי הסורים. התאבדותו אחד השבויים אורי אילן ב-13 בינואר 1955 עוררה התרגשות רבה בישוב. הוא התאבד בכלא דמשק. בבדיקה על גופתו, שהוחזרה ארצה בגשר בנות-יעקב, נמצא פתק בכתב-ידו:
כבר הרגו את כולם. אינני יודע כלום על היתר. קיברו אותי ליד גבי. ניקמו! לא בגדתי. שלום. אורי אילן.
מובן כי שיטות החקירה הסורית והמעצר המבודד של השבויים מוטטו את רוחו של אורי אילן בשבי.
ב-2 בינואר 1955 הרגו מחבלים שני מטיילים במדבר יהודה.
מעשי הטרור לא נפסקו וההסתננויות והרציחות נמשכו. ב-18 בינואר 1955, בסמוך למושב עגור, שני עובדי טרקטור ממש מבוא-ביתר. עם המתיחות שהתחדשה בא כמהלומה גזר הדין הקטלני במשפט "המרגלים הציוניים", נערך בקאהיר. במשפט הואשמו 11 יהודים בהשתייכות ל"חבורה ציונית לריגול וחבלה". שניים מהנאשמים נדונו למוות וב-31 בינואר 1955 ניתלו חרף הפעולות המקיפות ברחבי העולם למניעת הריגתם. שאר הנאשמים נידונו לתקופות-מאסר ממושכות עם עבודת פרך. מצרים הגבירה את פעולות החדירה, החבלה והרצח. ב-23 בפברואר 1955 חדרה למוסד ממשלתי בקרבת ראשון לציון (70 ק"מ ויותר מ"רצועת עזה") חוליה מזוינת ושלפה מיסמכים רשמיים חשובים. ב-25 בפברואר נרצח רוכב-אופניים יהודי בידי חולייה מצרית בכביש רחובות--אל-קוביבה. כשחזרה לבסיסה ב"רצועת עזה" נתקלה החוליה במשמר ישראלי שהרג אחד מאנשיה. מחיפוש בגופת ההרוג נמצאו דוחות על תנועת כלי רכב ישראליים בכבישי הדרום. כעבור שלושה ימי איפוק פשוט כוח ישראלי ב-28 בפברואר על בסיס מצרי ליד עזה. 38 קצינים וחיילים מצריים נהרגו בפשיטה ועשרות נפצעו. שני תושבים נהרגו. בקרב לוחמי צה"ל נפלו שמונה. התקפת הגמול הנועזה הובילה לאנדרלמוסיה ולמהומות ב"רצועת עזה".אלפי מפגינים העלו באש בקרבת רפיח את מחסן הבגדים והמזונות של סוכנות הסעד של האו"ם. על העיר עזה הוטל עוצר. ממשלת מצרים דרשה כינוס בהול של מועצת הביטחון. בעקבות תקרית זו התנהל במשך כחודש ימים ויכוח תוך הצהרות גינוי לישראל מצד המעצמות הגדולות, איומים מצד מצרים ותקריות דמים ללא הפסקה בגבולות. לבסוף הוחלט לגנות את ישראל על הפשיטה ולקרוא למצרים ולישראל, לשתף-פעולה עם ראש מטה המשקיפים של האו"ם בביצוע תכניתיו לפהגת המתיחות בגבולות. דרישותיהם של המצרים ותומכיהם, להטיל סנקציות על ישראל, לא נתקבלו. ההתגרויות נמשכו ובפעולות מיקוש מצריות נהרגו שני חיילי צה"ל וארבעה נפגעו. יריות על משמרות ישראליים מצד המוצבים המצריים נמשכו. בטקס חתונה במושב פטיש בנגב ערכו המסתננים התקפה פראית על הקהל. ב-12 בפברואר הלגיון הערבי הרג שני חיילי צה"ל ביריות באזור בית גוברין. ב-15 בפברואר 1955 נתגלו תחת גל אבנים בשטח ירדני גופותיהם של שושנה הר-ציון בת 18 ושל עודד וגמיסטר בן 17 שעקבותיהם נעלמו מאז 1954. גופות אלה נתגלו ע"י קבוצה של מחפשים ישראלים. בקבוצה זו נמנו גם בדואים. לאחר שהירדנים טענו שלא ידוע להם דבר על גורל שני המטיילים חצו המחפשים את קוי שביתת-הנשק. בעקבות גילוי הגופות חצתה קבוצת ישראלים את קו שביתת-הנשק, חטפה חמישה בדואים החשודים ברצח שושנה ועודד, גררה אותם לשטח ישראל והרגה אותם.
ב-24 במרץ 1955 השליכו מחבלים רימוני יד ופתחו באש על קהל בחתונה בקהילה החקלאית של פטיש, בנגב. אישה צעירה נהרגה, ושמונה עשרה בני אדם נפצעו בפיגוע.
התוקפנות המצרית הלכה וגברה. באפריל 1955 הפגיזו התותחים המצרים את קיבוץ נחל עוז הסמוך לעזה. משמרות צה"ל שנעו ב"שביל הסיורים" לאורך קו הפסקת האש הותקפו. שני חיילים נהרגו בתקיפה והשאר נפצעו. בעקבות התקיפה פנתה ישראל באזהרה חמורה אל מועצת הביטחון ואל המעצמות הגדולות כי תיאלץ להגיב שוב על התוקפנות המצרית. מועצת הביטחון דחתה את הדיון ב-16 תלונות ישראליות עד לאחר שתקבל את דיווחו של ראש משקיפי האו"ם. בינתיים שוב נהרגו שני חיילי צה"ל ב"שביל הסיורים" ובודדים נפצעו. משמרות צה"ל המשיכו לחטוף אש שהומטרה ממוצבים מצריים. גם ירדן המשיכה את התקפות הירי והחבלות באזור עדולם, במבואות ביתר ובהר הגלבוע.
ב-17 במאי 1955 מיקוש מצרי בגזרת כיסופים שבנגב המערבי על גבול "רצועת עזה" גרם למותם של שלושה קציני צה"ל ולפציעה קשה של שני חיילים. יום לאחר מכן תקפה יחידת צה"ל מוצב מצרי מול גיזרה זו. ב-30 במאי גרמה הפגזה מצרית על יחידת צה"ל ועל היישובים נירים ועין-השלושה להריגתם של שני יהודים וארבעה נפצעו קשה. צה"ל הגיב על המקרה באש תותחים כבדה. בגזירת הגבול עם סוריה הוסיפו הסורים לירות על סירות ישראליות בכנרת. למרות המחווה הישראלית, שחרור ספינה סורית שנעצרה במימי ישראל על שבעת מלחיה לפני חודשים אחדים, השהו הסורים את שחרורם של ארבעת חיילי צה"ל השבויים בידם.
באמצעות ראש משקיפי האו"ם התנהל דיון עם קהיר במשך שבועות רבים בנוגע לדרישת ישראל לפגישה בדרג רם להפגת המתיחות ולהשלטת שקט בגבול. בנוסף, הציעה ישראל להתקין "אזור ביטחון", בצורת רצועה ממוקשת ברוחב של 100 מטר עם גדרות משני צדדיה, סיורים משותפים שינועו בתוך "אזור הביטחון" ויבדקו את הגדרות, וכן פגישות מפקדים וקשר טלפוני ישיר. מעצמות המערב בדרישה לפגישה בדרג רם והופעל לחץ על מצרים מטעמם שתסכים לתכנית. מצרים הוסיפה להתחמק בתכסיסים ובסדרי מיקוח שונים למניעת הסדר מעשי.
ב-29 אוגוסט 1955 אירעה התקפה על בית עובד. כיתת פדאיון פלסטינית ירתה מנשק קל לעבר קבוצה של פועלים ישראליים. ארבעה נהרגו ועשרה נפצעו.
בשלהי חודש אוגוסט 1955 פורסמה ידיעה ראשונה על כוונת בריה"מ לספק נשק למצרים ולהקים בה תעשיית פלדה ונשק. שר-החוץ של ארה"ב פירסם רשימת הצעות להסדר במזרח-התיכון בסוגיות הפליטים והגבולות, פיתוח האזור והבטחת יציבותו בערובות מפורשות מצד ארה"ב. עיקרי הצעותיו היו:
- ארה"ב מוכנה להשתתף במלווה בינלאומי לישראל בשביל מתן פיצויים לפליטים הערבים.
- השתתפות במימון מפעלי השקייה ומים שיסייעו לשיקומם של הפליטים.
- חתימה על חוזים המיועדים למניעת או הכשלת כל ניסיון לשנוי בכפייה את הגבולות שבין ישראל לבין שכנותיה.
- עזרה במציאת פתרון לבעיית הגבולות בתנאי ששני הצדדים -- ישראל ומדינות ערב -- יבקשו עזרה זו.
- תמיכה בדיון מחודש של האו"ם בסוגיות מעמדה של ירושלים.
בבירות ערב החלה פעילות מדינית קדחתנית. כבר למחרת פרסום הצעות ארה"ב חידשו המצרים בצורה חמורה את פעולות האיבה נגד ישראל. בזמן ששהה ראש משקיפי האו"ם בקאהיר, לדון בעניין הסדר למניעת תוקפנות ותקריות-דמים מעבר לקו שביתת-הנשק, תקפו המצרים משמר צה"ל ליד מפלסים בנגב. היחידה הישראלית כבשה בפעולת-נגד את המוצב המצרי שממנו תקפו. שלושה חיילים מצרים נהרגו ושמונה הפצעו. המצרים הפגיזו את נחל עוז, ולכל אורך גבול "רצועת עזה" רעמו התפוצצויות ויריות. החיילים המצרים הצליחו תוך יום בחמש פעולות, שנשאו אופי של מיבצע צבאי מתואם, שתי גבעות בשטח ישראל, הרגו חבר משק יד-מרדכי, תקפו כלי רכב בדרכים שלאורך הגבול והמטירו אש באזור אשקלון. הדרך לי בארי מוקשה ע"י המצרים ומכונית-צה"ל נפגעה. שלושה חיילים נהרגו ונפצעו אחרים. על התגרויות אלה השיב צה"ל באש תותחים עזה ביותר.
ב-30 באוגוסט 1955 יחידות-קומאנדו מצריות ביצעו מעשי רצח וחבלה עמוק בשטח ישראל. היחידות הגיעו עד לאזור כפר-מנחם ועד לפרדסי נס ציונה והרגו שישה יהודים, הם תקפו רכב צה"לי וניסו לחבל במיתקני שירות השידור. שלושה חיילים ישראלים נהרגו בגבול, וקיבוץ ארז הופגז. בלילה שלפני ה-1 בספטמבר 1955 חדר טור ישראלי ממונע כשישה ק"מ לתוח "רצועת עזה", פשט על מחנה מצרי בחאן-יונס ובאמצעות חומר-נפץ הרס הטור את בניין המיפקדה המרכזית של ה"פדאיון", "חיל המתאבדים" שפעל בהדרכת קציני צבא מצריים ובפיקוד קצין-מודיעין מצרי בכיר. פעולת-גמול תקיפה ונועזת זו גרמה להרג של שישים ועשרות ערבים נפצעו. בקרב הטור הישראלי חייל אחד נהרג ושמונה נפצעו קל. ראש המשקיפים של האו"ם קרא שנית להפסקת האש, אך חילופי הירי וההתגרויות בגבול נמשכו עוד כיומיים. צבא מצרי מזויין בנשק כבד זרם מאזור תעלת סואץ בכיוון "רצועת עזה". מטוסים מצריים החלו לחדור מפעם לפעם לתחום האווירי הישראלי. חיל-האוויר הישראלי הגיח יום אחד ושני מטוסי סילון מצריים הופלו בקרב קצר על טייסיהם בקרבת הקיבוצים כרמיה וזיקים שבאזור אשקלון. מועצת הביטחון אישרה את הצעתו של ראש המשקיפים להקים אזור מפורז שרוחבו 500 מטר משני צדי קו הפסקת האש, בו לא תורשה תנועה של כוחות מזויינים. באזור הגבול שרר שקט ארעי. מצרים פתחה שוב בפעולות התגרות במקום אחר. ההסגר על אילת הוחמר ע"י פרסום תקנות חדשות בעניין כניסת אניות למפרץ עקבה-אילת. תקנות אלה פורסמו ב-12 בספטמבר 1955 וכל אונייה המתכוננת להכנס מים-סוף למפרת אילת התחייבה להודיע על כך 72 שעות מראש ולהצטייד ברישיון מטעם "המשרד המצרי האזורי לפיקוח על החרם הכלכלי נגד ישראל" שבאלכסנדריה. בניצנה שבאזור המפורש של עוג'ה-אל-חפיר נעשתה פעולה מצרית אחרת. המצרים הרסו את סימני הגבול באזור ושני מוצבים בצאיים הוקמו בפנים השטח המפורז השייך לישראל. ב-21 בספטמבר הגיב על כך צה"ל בכניסת כוח צבאי לאזור. בתקרית קלה בעת כניסת הצבא הישראלי נפצעו בשוגג שני אנשי צבא מצריים ממשמר הוועדה לשביתת-נשק שבמקום. בתום דיון ומיקוח ממושך הסכימו ישראל ומצרים לפנות את כוחותיהן הצבאיים, אך הותר במקום כוח משטרה ישראלי .
בצפון הארץ בוצעו פעולות חבלה ורצח בידי מסתננים לפי שיטות ה"פדאיון" המצריים. מתסננים אלה ביצעו ארבע פעולות-חבלה מתואמות באזור טירת צבי. במושב עלמה שבגליל העליון פוצצו המסתננים מספר בתים. בתקיפת ירי על אוטובוס "אגד" בסמוך למירון שהיה בדרכו מחיפה לצפת נהרגו שני נוסעים ועשרה נפצעו
ב-27 בספטמבר 1955 הודיע שליט מצרים כי נחתם סכם מסחרי עם צ'כוסלובקיה, לפיו תספק זו האחרונה למצרים נשק תמורת כותנה ואורז. יומיים לאחר הכרזת מצרים נמסר שאניות טעונות נשק כבר בדרכן למצרים וכי אספקת הנשק כוללת טאנקים ותותחים ומטוסי סילון וצוללות; וכי אף סוריה רכשה כמויות אדירות של נשק. מעצמות-המערב נבוכו ופניותיהן לבריה"מ העלו חרס . ישראל הגבירה את כושר המגן שלה ופנתה אל המעצמות בדרישה לספק נשק לישראל. "קרן המגן" הוקמה ובגל התנדבות של הישוב על כל שכבותיו נאסף במהירות סך של 5 מיליון ל"י לרכישת נשק לצה"ל. ב-17 באוקטובר נחתמה ברית צבאית בין מצרים לבין סוריה והיקמו אלה האחרונים פיקוד משותף. בתום תקופת רגיעה על הגבול הסורי חודשו התקפות הסורים על סירות דיג ומשטרה בים כנרת, על משק עין גב ועל משק מדרום לחולה. על יד משק גונן נחטף חייל ישראלי בידי הסורים. בתגובה על המקרה חצו חיילי צה"ל את הגבול וחטפו חמישה חיילים סורים. במבצע זה נהרגו שלושה סורים ושישה נפצעו. המצרים תקפו באזור הדרום בפשיטת-פתע על נקודת משטרה ישראלית בבארותיים שבסביבת עוג'ה-אל-חפיר. שוטר ישראלי נהרג, שלושה נפצעו ושני שוטרים נלקחו בשבי. אור ל-29 באוקטובר 1955 הגיבה ישראל בהתקפת-גמול צה"לית על מחנה צבאי מצרי בכונתילה שבמדבר סיני. בעקבות תקריות נוספות בנגב בהן הופגז מוצב ישראלי ליד קיבוץ נירים, חדירת מטוסים מצריים לתחומה האווירי של ישראל, הגיעה שוב לשיאה המתיחות באזור ניצנה, כאשר התחפרה יחידה מצרית בשטח המפורז הישראלי, בסמוך לגבול. אור ל-3 בנובמבר חיסל כוח-מחץ ישראלי עמדות המצרים המחופרים בפריצה אליהם. מזכיר האו"ם הגיש הצעות להסדרת המצב בניצנה. הצעותיו מבוססות על סימון מחדש של הגבול ועל הרחקת הכוחות הבצאיים של צרים וישראל מן האזור. המצרים התווכחו זמן ממושך על פירוש הסעיפים השונים. מגמתם הייתה לדחות את ההצעה. ואכן, כעבור ימים אחדים חידשו המצרים את ההתקפות לאורך כל החזית עד לחמש תקריות ביממה. יריות נורו על משמרות צה"ל ועל רכב צבאי, מוקשים נזרעו בדרכים, הפגיזו במרגמות; ספינה מצרית ירתה במפרץ אילת על מטוס אזרחי ישראלי ופגעה בספינת-דיג ישראלית במפרץ וחבלינים התסננו לאזור אילת ותקפו יחידת צה"ל. בתלקחות חלה גם בגזרת הגבול ירדן-ישראל. בתים במושב שדה-חמד שבקרבת כפר סבא פוצצו ע"י חבלנים, תקפו את הקיבוץ בית-קמה בנגב הצפוני, פוצצו בריכת-מים ליד עין-חרוד חיבלו במשק אבוקה שבעמק בית שאן, בכביש בעפולה תקפו מכונית ישראלית, הרגו תושב במושב זנוח שבפרוזדור ירושלים והרגו חבר קיבוץ להב שבאזור אדוריים. מעצמות המערב ניסו להניא את בריה"מ ממירוץ החימוש במזר"ת. אך ניסיונות אלו עלו בתוהו. למרות אזהרותיהן של בריטניה וארה"ב מפעולות חימוש מלחמתיות מצד מצרים וישראל ואף הציעו את עזרתן לתיווכן להסדר, גבר בינתיים מירוץ החימוש. ישראל הצליחה להשיג מצרפת מטוסי קרב, ובריה"מ וגרורותיה הזדרזו והגדילו את אספקת הנשק למצרים.
בעקבות פגיעות הסורים בסירות דיג ובמשטרה בים כנרת, ב-11 בדצמבר 1955 פשטו כוחות צה"ל על מוצבי הסורים שבחוף הצפוני-מזרחי של ים כנרת, באזור שבין קיבוץ עין גב לבין שפך הירדן.
במחנה הערבי גברה מאוד סערת הרוחות. שליט מצרים איים שישראל תותקף במתקפה משולבת בשתי החזיתות -- מצפון ודרום. ב-17 בדצמבר התכנסה מועצת-הביטחון לדון בתקרית כנרת והעמידה את ישראל לפני גל עצום של גינויים. ישראל הגישה מסמכים שהחרימה אצל הסורים שהעידו על התנכלות מחושבת נגד ישראל, וכי הרמטכ"ל הסורי הורה לחייליו בכל סירה ישראלית בים כנרת. גם ראש משקיפי האו"ם אישר שלפני התקרית נפתחה אש סורית על סירת משטרה ישראלית, והעמיד את חברי מועצת הביטחון על הפרובוקציות הרציניות שקדמו לפשיטת-הגמול הישראלית. הוא הציע לחדש הסכם בין סוריה וישראל. בינתיים בדמשק הכריז רמטכ"ל הצבא המאוחד המצרי-סורי, כי מאחר וכל הנשק כבר הגיע למצרים, "ידברו מעתה מצרים וסוריה עם ישראל בשפת הכוח". חלק מן הנשק הגיע לרשות הצבא הסורי. נודע גם כי קצינים ומלחים מהצי המצרי התאמנו בהפעלת צוללות בנמל אודיסה שבבריה"מ וכן שבריטניה מכרה טנקים למצרים. ישראל הציעה תוכנית מקיפה להסדר עם מדינות ערב והביעה נכונות להפגש מיד למו"מ. ישראל הסכימה לתיקוני גבול הדדיים, ביחוד בגזרות לטרון וירושלים, והציע לכונן קשרי תחבורה בין כל מדינות המזרח התיכון באמצעות הענקת זכות מעבר לירדן בנמל חיפה ובנוסף מעבר בין מצרים לירדן דרך הנגב. הצעות אלה לא נתקבלו. מצרים אף דחתה את ההצעה להסדר באזור ניצנה. ב-30 בדצמבר 1955 חודשו הפגזות המצרים ב"רצועת עזה" ונורו יריות על משמר ישראלי בגיזרת כיסופים ורצחו שני יהודים בק"מ ה-133 בכביש אילת. המצב הביטחוני רק הלך והחמיר. לשיט בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב, תקף את ישראל בחריפות. התסיסה בממלכת ירדן הלכה וגברה והיסודות הפרו-מצריים הסיתו נגד המשטר בירדן ונגד המשך שירותו של המפקד הבריטי של הלגיון הערבי. ראש המטה הקיסרי הבריטי הגיע לרבת עמון בניסיון נפל למנוע קרע בין ירדן לבת בריתה בריטניה ולהביא אותה להצטרף לברית בגדד שעמדה לימין המערב. לאחר פיזורו של המלך חוסיין את בית הנבחרים הירדני נתלקחו מהומות ברחבי הממלכה הירדנית. חלה התנגשות בין כוחות הלגיון לבין מפגינים, שדרשו להתקשר עם מצרים וסוריה, שכבר לקשרו לבריה"מ. דאגתה של ישראל הלכה וגברה בעקבות מעקבה אחר טבעת הכיתור המצרית הנסגרת גם בגבולה המזרחי עם ממלכת ירדן שעל סף נפילתה לזרועות הברית המצרית-סורית-רוסית.
התקפות טרור וצבאות ערב בשנים 1956 - 1959
שנת 1956 החלה כניסתה של ישראל לתקופה של כוננות ודריכות והכנות לשעת חירום. שנה זו נפתחה בסימן אזהרה גלויה מאת רה"מ ושר הביטחון דוד בן-גוריון, בכנסת ב-2 בינואר של אותה שנה, כי ישראל עומדת לפני התפוצצות חמורה. על מנת לגייס את הסכומים הנדרשים לרכישת נשק מגן ולצרכי ההתגוננות האזרחית קרא רה"מ למשטר התנדבות, להקפאת רמת החיים, להטלת שנת שירות חלוצי על הנוער, לתרומות מוגדלות ל"קרן המגן". ב-19 בינואר 1956 לאחר דחיות ממושכות של מועצת-הביטחון גינתה זאת האחרונה את ישראל על מבצע כנרת והזהירה אותה מפעולות גמול נוספות. לבסוף, קיבלה ישראל מצרפת מטוסי-סילון משוכללים בכמויות אחדות. היו אלה מטוסים מסוג "מיסטר 4". גם נשק אחר בכמויות מועטות נרכש.
ב-2 במרץ 1956 הגנרל הבריטי גלאב-פחה הודח מתפקידו כמפקד הלגיון הערבי אותו הנהיג במשך 26 שנים. מאמציהם של המצרים להשתלט על ירדן ולהשלים את טבעת הכיתור סביב ישראל גברו. באזור אל-עריש שבסיני רוכזו כוחות מצריים רבים, לקראת התקפה כללית ומתואמת על ישראל. התקריות וההתגרויות הלכו ונתרבו. מדצמבר עד מרץ 1956 היו 180 מעשי תוקפנות ממצרים! פעולות סוריות הוגברו אף הם בגבול הסורי. סוריה שלחה צבא רב לעמדות הקדמיות. ב-3 במרץ הותקפה סירת-משטרה ישראלית בים-כנרת ונהרגו בה ארבעה שוטרים ישראלים. גם מטוס ישראלי הותקף ע"י הסורים וטייסו נאלץ לנחות נחיתת-אונס בשדות קיבוץ דפנה. הירדנים ערכו התקפות בגבול השומרון והשרון. ב-12 במרץ 1956 שוטר ישראלי נהרג באש ירדנית על הכפר ברטעה שממזרח לכרכור. בכביש ואדי-ערה הותקפו מכוניות ע"י כנופיות מזויינות. כביש זה הנו עורק ראשי בין מרכז הארץ וצפונה. מסתננים רצחו תושב כפר נחם שבפרוזדור-ירושלים. הערבים איימו לפתוח במלחמה מיידית נגד ישראל, אם תחודשנה העבודות בערוץ הירדן. גם בארצות המערב החרדה גברה. הן חיפשו דרכים למניעת התלקחות מלחמה במזרח התיכון והחלו לקיים התייעצויות ושיחות ביניהן. ארה"ב המשיכה לעמוד בסירובה לספק נשק לישראל לצורכי התגוננות מהתקפות הערבים. לעומתה גילו בריטניה וצרפת הבנה למצבה של ישראל ולצרכיה בנשק. ישראל הגבירה את ההכנות לביצורים במשקי הספר, לבניית מקלטים ולהכנת מזון לאוכלוסים.
לאחר שנה וחצי בשבי הסורי בדמשק הוחזרו ארבעת החללים שנישבו ליד דן בגליל.
המתיחות בגבול מצרים-ישראל שנצטברה נתפוצצה ברעש גדול. ב-3 באפריל 1956 חייל ישראלי נהרג ביריות מארב מצרי בקרבת קיבוץ נירים. מוצבים מצריים בקפו סיור צה"ל בגזרת כיסופים שבגבול "רצועת עזה" ושלושה חיילים ישראלים נהרגו. המצרים המשיכו בהפגזה כבדה על משקי האזור ופגעו באזרחים וחיילים ישראלים. ב-5 באפריל של אותה שנה הגיב על כך צה"ל בהנחתת מכת אש ארטילרית על כל "רצועת עזה"; על העיר עזה, על חאן-יונס ודיר אל-באלח. עשרות ערבים נהרגו ורבים נפצעו. שקט למראית עין השתרר למשך יומיים. אך ב-7 אפריל 1956 נפתח מסע מצרי רצוף של רצח וחבלה. יחידות חבלנים של ה"פדאיון" פשטו בלילה ברחבי הדרום והנגב, תקפו ישובים, מכוני מים וכלי רכב בדרכים וגרמו לאבידות בנפש -- ארבעה הרוגים, 15 פצועים, ורכוש ננזק. ביניהם תושבת אשקלון נהרגה בביתה, כאשר מחבלים השליכו שלושה רימוני יד לתוך ביתה. שני חברי קיבוץ גבעת חיים נהרגו, כאשר מחבלים פתחו באש על המכונית שלהם, על הכביש מצומת פלוגות למשמר נגב. בנוסף היו פיגועי ירי ופיגועי רימוני יד על בתים ומכוניות, בתחומים, כגון ניצנים וקציעות. אדם אחד נהרג ושלושה אחרים נפצעו. ראש מטה המשקיפים של האו"ם התערב ודרש ממצרים להפסיק את פעולות הטירור לאלתר, ומישראל דרש להתאזר בסבלנות. למרות זאת המשיכו החבלנים את פעולתם. הם תפקו את משק גלאון בקרבת בית-גוברין; הרגו פועל יהודי במחנה עבודה בקציעות בקרבת ניצנה; חיבלו במסילת-הברזל מצפון לבאר-שבע; פגעו במערכת המים בגבר עם ובתל רעים ותקפו כלי רכב בדרכים. כוחות צה"ל יצאו לפעולות נגד והרגו עשרה חבלנים וארבעה נשבו. אך התוקפנות הרצחנית לא הגיעה לקיצה. ב-11 באפריל 1956 חדרה חולייה של מרצחים ערבים למושב שפריר שבקרבת רמלה, כפרם של חסידי חב"ד. המרצחים תקפו את המוסד החקלאי החינוכי ביריות וברימוני יד. ארבעה ילדים ומורה אחד נהרגו ונפצעו אחדים. דמם של הנרצחים ניתז על ספרי הלימוד וסידורי התפילה שלהם. באותו יום ובאותו כפר פתחו המחבלים באש בבית כנסת מלא בילדים. שלושה ילדים ועובד נוער נהרגו במקום, וחמישה נפצעו, כששלושה מהם במצב קשה. כאשר נסוגה החוליה מהכפר, תקפו המרצחים בית במושב אחיעזר ושני אוטובוסים בכביש רמלה. שישה נוסעים נפצעו. רצח מתועב זה בכפר שפריר בוצע יום לאחר התחייבותם של המצרים לפני מזכיר האו"ם, דאג המרשלד, שכל פעולות האיבה יופסקו. למחרת הרצח פורסמו ע"י מזכיר האו"ם חילופי האיגרות בינו ובין בן-גוריון ובין נאצר. באיגרות הללו התחייבו ישראל ומצרים להפסקת אש מוחלטת ולהפסקת כל פעולה מלחמתית וחבלנית כל שהיא. באותו יום שלאחר הרצח הארור ופרסום ההתחייבויות חדרו ארבעה מטוסים מצריים לתחומה של ישראל בנגב. חיל האוויר הישראלי הפיל אחד מהם וטייסו הפצוע נשבה.
ב-23 באפריל 1956 הסתננו מרצחים ירדנים ורצחו ארבעה עובדים של חברת המים תה"ל בק"מ ה-122 בכביש אילת. פעולת הטרור הייתה חוליה נוספת בשרשרת תקריות חדשות. בקרבת קיבוץ גשר פצעו הירדנים ביריות פועל יהודי. בים כנרת ירו הסורים על סירות דיג. בחבל לכיש הרגו הירדנים ביריות חייל צה"ל. בגבול "רצועת עזה" נהרגו שני יהודים. נוסע יהודי נהרג בהתפוצצות מוקש. ב-29 באפריל של אותה שנה חיילים מצרים חיפו על מסתננים שקצרו בשדות נחל-עוז ורצחו באכזריות בלתי רגילה את רועי רוטנברג, חבר משק נחל עוז. רועי היה בן 21 במותו.
במאי 1956 הלך וגבר מירוץ החימוש המזרח-התיכון. נשק בכמויות אדירות הוזרם לסוריה מצ'כוסלובקיה. גם ישראל עשתה מאמצים לרכישת נשק לבטחונה. מקרי הירי והמיקוש מצד מרצים תכפו. באזור הכנרת הומשכו יריות הסורים. החדירה החתרנית של מצרים לירדן הלכה וגברה. משלחת צבאית מצרית יצאה לירדן במטרה להדק את שיתוף הפעולה הצבאי המצרי-סורי והירדני. הצדדים הסכימו כי תורחב פעילות החבלנים משטח ירדן בתוך שטח ישראל. הדבר הוביל להגברת המתיחות לאורך הגבול עם ירדן. תלמיד "ישיבה" נהרג בירישות הלגיון הערבי בירושלים. ליד הקיבוץ יד חנה שבשרון נפצעו ביריות שני פועלים יהודים. בגזרת קלקיליה נהרגו שני שוטרים ביריות ירדנים. תקיפת הירדנים ביריות היו גם על כלי-רכב ורכבת. כוחות חזקים של הלגיון הירדני הובאו לאזור הגבול והאיומים נגד ישראל בכתב ובע"פ הלכו וגברו. ביולי 1956 הירדנים הרחיבו את התקפותיהם. בעקבות ההתקפות נרצחו שני עובדי "מחצבי ישראל" מצפון לחציבה שבערבה; איש "משמר הגבול" נפגע ממוקש על-יד עפולה; בקרבת וילהלמה נרצח צעיר יהודי; בית-הילדים בקיבוץ מעלה-החמישה הותקף ברימוני-יד; באזור הר הקסטל התרחשו תקריות במשך ארבעה ימים רצופים.
ב-26 ביולי 1956 הלאימה מצרים את חברת תעלת סואץ. ההלאמה גרמה לתהפוכות ולאנדרלמוסיה יותר מכל המאורעות שקדמו לה. הנפגעות העיקריות מההלאמה היו בריטניה וצרפת. הן נקטו פעולות נגד חריפות: הכספים המצריים שבארצותיהן הוקפאו, הודיעו על הפסקת כל יצוא של נשק למצרים וכן על תגובות אחרות. המתיחות בין המדינות גברה ועמה התוקפנות המצרית בדרום ובנגב. ב-28 ביולי 1956 שיירת מכונית של הארכיולוג נלסון גליק הותקפה בסביבות שדה בוקר. שני פועלים נפגעו ממוקש באזור ניצנה, ממוצבים מצריים בגבול "רצועת עזה" נורו יריות על נקודות היאחזות ישראליות.
במהלך כל חודש אוגוסט 1956 נמשכה התוקפנות הירדנית בשטח ישראל. תשעה יהודים נרצחו, עזרים נפצעו וחמישה משקיפי האו"ם נפצעו ביניהם. ב-16 באוגוסט אוטובוס שהיה בדרכו לאילת הותקף ע"י עשרים ירדנים מ"הקומנדו המדברי הירדני". האירוע קרה צפונית לבאר-מנוחה שבו ארבעה חודשים קודם לכן נרצחו במארב דומה ארבעת עובדי תה"ל. כתוצאה מהתקיפה הירדנית נהרגו אשה אחת ושלושה חיילי צה"ל שהיו במכונית הליווי ותשעה נוסעים נפצעו. באותו יום חמישה אנשים נפצעו במיקוש מכוניתם דרומית לשדה-בוקר. למחרת חיילי צה"ל הרגו תשעה חיילים מצריים בפעולת גמול. מזכיר האו"ם קרא לצדדים לשמור על הפסקת האש אך תקריות הדמים נמשכו. בקרבת אום-אל-פחם נרצח חייל ישראלי ביריות הירדנים. ב-29 באוגוסט שני חיילי צה"ל נהרגו במיקוש בגיזרת ניצנה.
ובינתיים, סביב תעלת סואץ הלכה והתלקחה האווירה. כל הפניות להסדר הסכסוך וההצעות לתפעול בינלאומי של התעלה נדחו ע"י מצרים. בריטניה וצרפת החישו את קצב ההכנות הצבאיות. בנוסף על תיגבור הכוחות הבריטיים בקפריסין הגיע לאי צבא צרפתי. מצרים יצאה בהצהרה כי תצא למלחמה להגן על תעלת סואץ. ארה"ב עשתה מאמצים רבים למניעת סכסוך מזוין.
ב-10 בספטמבר 1956 שישה חיילי צה"ל נהרגו באש מארב ירדני בגיזרת הכפר דאוימה שבקרבת בית גוברין. כוח ישראלי הגיב על כך בפשיטה לשטח ירדן ב-12 בספטמבר 1956. הכוח פוצץ את תחנת המשטרה הירדנית בח'ירבת אל רהווה.
ב-13 בספטמבר 1956 חדרה כנופיית מסתננים למחנה קידוח בין-עופרים שבעמק הערבה מצפון לחציבה. שלושה שומרים דרוזים נרצחו. בתגובה על כך פשט כוח ישראלי ב-14 בספטמבר 1956 על תחנת המשטרה הירדנית גאראנדאל, כ-70 ק"מ מצפון לאילת. לאחר מסע רגלי מפרך הגיע הכוח התוקף אל תחנת המשטרה והרס אותה.
ב-23 בספטמבר 1956 הותקף כינוס ארכיאולוגי של כמאה משתתפים שהגיעו מירושלים לרמת רחל לצפייה בחפירות במקום. אש מקלעים מעמדה ירדנית סמוכה נפתחה עליהם בפתאומיות ארבעה נהרגו ורבים נפצעו.
ב-24 בספטמבר 1956 נרצחו בידי מסתננים טרקטוריסט מקיבוץ מעוז חיים ואישה בכפר עמינדב שעבדה במסיק זיתים סמוך לגבול.
ב-26 בספטמבר 1956 פשט כוח ישראלי על תחנת המשטרה בכפר חוסאן ועל מוצבים של הלגיון הערבי הירדני.
ב-4 באוקטובר 1956 עשרה מחבלי פדאיון חמושים רצחו ביריות חמישה יהודים ממארב בכביש סדום - דימונה - באר-שבע.
ב-9 באוקטובר 1956 נרצחו בפרדסי אבן-יהודה שני פועלים יהודים באכזריות מיוחדת. ב-10 באוקטובר 1956 כוח גדול של צה"ל הגיב על כך בפשיטה על קלקיליה.
במחציתו השנייה של חודש אוקטובר חודשה התוקפנות המצרית בדרום-הארץ לאחר ששרר שם במשך זמן מה שקט מתוח. שלושה חיילי צה"ל נהרגו במיקוש מצרי בגיזרת ניצנה.
האיום לבטחונה של ישראל החמיר בעת הצטרפותה של ירדן לפיקוד הצבאי המשותף המצרי-סורי בפיקודו של גנרל מצרי. נשק רב הוזרם לממלכה האשמית מסוריה ומצרים. בעקבות המצב המחמיר ביצעה ממשלת ישראל גיוס כללי מהיר והודיעה על הצבת גדודי מילואים על הגבולות. העם נקרא להיות דרוך ומוכן. האווירה בארץ הייתה של שעת חירום כפי שהייתה ערב מלחמת תש"ח. נשיא ארה"ב קרא לרה"מ ישראל, דוד בן-גוריון, להימנע מכל פעולה "העלולה לסכן את השלום".ב-28 באוקטובר 1956 הבהיר בן-גוריון בתשובתו כי ישראל לא יכולה להימנע מפעולה להבטחת בטחונה ועתידה. צרפת ובריטניה אף הן החליטו לצאת לפעולה נגד מצרים. בהונגריה פרצה מרידה כללית נגד הצבא הסובייטי הכובש ושתי המעצמות, בריטניה וצרפת, מצאו שעת כושר לפעולה נגד מצרים בעקבות הלאמת תעלת סואץ. זמן קצר לאחר תשובת בן-גוריון לנשיא ארה"ב פתחה ישראל במבצע "קדש" על מנת לסכל את תכניות ההתקפה של מדינות ערב. מבצע זה לא הביא לעירעורן של מדינות ערב העוינות או לשינוי לטובה בקווי הגבול. ההתנגשות העיקרית הייתה רק עם מצרים מאחר שמדינות ערב לא התערבו בעת המבצע. עם זאת המתיחות לאורך כל הגבולות שבה וגברה אף על פי שנחלשה לזמן-מה בעקבות מבצע "קדש". לאחר התאוששות ממהלומת התבוסה, חזרו הערבים להצהרותיהם התוקפניות הרגילות בדבר "השלכת היהודים אל הים". ישראל חיזקה את הכוחות הצבאיים ברכישת נשק יעיל מארצות שונות ובעיקר מצרפת.
ב-8 בנובמבר 1956 נפתחה אש על רכבת ע"י מחבלים. בצפון הארץ ובמרכזה הותקפו מכוניות ופוצצו בארות. שישה ישראלים נפצעו.
בדצמבר 1956 חידשו הפדאיון את הפעילות הרצחנית חידשו משטח ירדני. בתל-מונד פוצצו בית והרגו את השומר באחוזת-זיו; תקפו יהודים באזור יקנעם, פוצצו צינור מים בקרבת באר-שבע ובעמק חפר ירו על יהודים.
בינואר 1957 חודשו התקריות גם בגבול עם סוריה. דייגים יהודים בים כנרת ובגליל המזרחי הוטרדו ע"י הסורים. מסתננים, מחבלים ומרצחים פעלו גם בדרום-הארץ למרות נוכחות כוח או"ם. בפעולותיהם ירו ביהודים, הרגו ופצעו ונזק נגרם לרכוש. הם שדדו גרנות, קצרו בשדות לא-להם, חיבלו בצינורות מים ובנוסף זרעו מוקשים בדרכים.
ב-18 בפבואר 1957 - שני אזרחים נהרגו על ידי מוקשי טרור, בסמוך לניר יצחק, על הגבול הדרומי של רצועת עזה.
ב-8 במרס 1957 רועה מקיבוץ בית גוברין נרצח על ידי מחבלים בשדה ליד הקיבוץ.
ב-16 באפריל 1957 מחבלים חדרו מירדן, והרגו שני שומרים בקיבוץ מסילות.
ב-20 במאי 1957 מחבל פתח באש על משאית באזור הערבה והרג עובד.
ב-29 במאי 1957 נהרג נהג טרקטור ושניים נוספים נפצעו, מעליית על מוקש, בסמוך לקיבוץ כיסופים.
ב-23 ביוני 1957 ישראלים נפצעו על ידי מוקשים, סמוך לרצועה עזה.
ב-23 באוגוסט 1957 - שני שומרים של חברת המקורות הישראלית נהרגו בסמוך לקיבוץ בית גוברין.
ב-21 בספטמבר 1957 יצאה למסע שגרתי ספינת-הדיג "דורון" מנמל יפו. ב-23 בספטמבר 1957 נחטפה הספינה ע"י המצרים בים הפתוח, במרחק של 50 ק"מ מחוף אל-עריש והועברה לפורט סעיד. רק בתום 125 ימים בכלא המצרי ועינויים קשים חזרו אנשי צוות האוניה לישראל. ספינת-הדיג הוחרמה ע"י המצרים.
בנובמבר 1957 אירעו בגבול הסורי תקריות-דמים. המאורעות הובילו להרג של שוטר ישראלי, רצח ביריות של חבר משק שאר-ישוב, פועל נפצע ביריות ושוטרים נפצעו במיקוש סורי.
ב-21 בדצמבר 1957 חבר קיבוץ גדות נהרג בשדות הקיבוץ.
ב-28 בינואר 1958 נרצחו ביריות הסורים שני שוטרים ושישה שוטרים נפצעו ליד קיבוץ דן.
ב-11 בפבואר 1958 מחבלים הרגו תושב המושב ינוב, שהיה בדרכו לכפר יונה, באזור השרון.
ב-24 במרץ 1958 קצין צה"ל נהרג ביריות הירדנים.
ב-30 במרץ 1958 פתחו הסורים באש תותחים למניעת חפירת תעלת-ניקוז בדרום-מזרח החולה.
ב-31 במרץ 1958 הפגיזו הסורים משקים בעמק החולה. בהפגזות נהרג איש אחד ונפצעו שלושה.
ב-5 באפריל 1958 רצחו מסתננים שני צעירים יהודים בחבל לכיש.
ב-22 באפריל 1958 חיילים ירדנים הרגו יריות שני דייגים סמוכים לעקבה.
ב-26 במאי 1958 נהרגו באש שנפתחה ע"י הירדנים ארבעה שוטרים ישראלים. יו"ר שביתת הנשק המעורבת הישראלית-ירדנית, סא"ל פלינט, שחש למקום בו התרחשה התקרית, נהרג אף הוא ביריות הירדנים. הוא נורה ע"י צלף בודד בעת שניסה לפנות את הישראלים ההרוגים והפצועים מסיור משטרתי בישראל.
ב-6 בנובמבר 1958, לאחר תקופה שקטה יחסית, פתחו הסורים באש על חורשים ישראלים בעמק החולה וגרמו נזקים קשים על משקים בהפגזתם.
ב-18 בנובמבר 1958 רצחו הסורים את רעייתו של של הנספח האווירי הבריטי ליד שפך הירדן.
ב-20 בדצמבר 1958 התלקח בשמי הנגב קרב אווירי בין שמונה מטוסים מצריים שחדרו לתחומה של ישראל ובין מטוסי חיל האוויר הישראלי. "מיג" מצרי אחד יורט.
ב-23 בינואר 1959 נרצח רועה מקיבוץ להבות-הבשן בידי הסורים.
ב-26 בינואר 1959 רצחו הירדנים חייל ישראלי בירושלים.
ב-1 בפבואר 1959 שלושה אזרחים נהרגו על ידי מוקש טרור ליד המושב זבדיאל.
במרץ 1959 מטענים שהועברו בתעלת סואץ באניות זרות נעצרו ע"י המצרים.
ב-15 באפריל 1959 נהרג שומר בקיבוץ רמת רחל.
ב-17 באפריל 1959 רצחו הסורים ביריות דייג ישראלי בים כנרת.
ב-27 באפריל 1959 שני מטיילים נורו מטווח קצר ונהרגו ליד מצדה.
ב-6 בספטמבר 1959 נהרג קצין סיירת צנחנים בידי מחבלים בדואיים ליד ניצנה.
ב-8 בספטמבר 1959 פתחו בדואים באש על מחנה צבאי בנגב, בגבול סיני, והרגו קצין צה"ל, סרן יאיר פלד.
ב-3 אוקטובר 1959 רועה מקיבוץ חפציבה נרצח ליד קיבוץ יד חנה.
ב-24 בדצמבר 1959 הרגו הסורים ביריות שוטר מ"משמר הגבול".
התקפות טרור וצבאות ערב בשנים 1960 - 1966
ב-31 בינואר 1960 פתחו הסורים בהפגזות תותחים על משמרות ישראליים באזור תל-קציר לאחר שורה ארוכה של התגרויות מצדם. נהרג אחד מאנשי המשמר ונפצעו אחרים. צה"ל הגיב על כך בפעולת גמול ראשונה מאז סיומו של מיבצע "קדש". בפעולה זו הרס צה"ל את הכפר הסורי חירבת-תאופיק-תחתית, שממנו החיילים הסורים פעלו. בפשיטה על הכפר שלושה חיילי צה"ל נהרגו ונפצעו שנים-עשר. ב-13 בפברואר נהרגו שוב ביריות הסורים שני חיילים ישראלים.
ב-26 באפריל 1960 תושב אשקלון נהרג בידי מחבלים מדרום לעיר.
ב-28 ביוני 1960 שוב נהרג ביריות סורים קצין "משמר הגבול".
דרישות ישראל מהאו"ם לשים קץ לתוקפנות הסורית בגזרת תל-קציר--עין-גב, לא נענו. אי לכך אור ל-17 במרץ 1962 פשט כוח צה"ל על מוצבי הסורים בכפר נוקייב, צפונית לעין-גב. 30 סורים נהרגו ומוצביהם נהרסו. חמישה חיילי צה"ל נפלו בפשיטה ונפצעו עשרה.
ב-12 באפריל 1962 מחבלים ירו על אוטובוס אגד בדרך לאילת; נוסע אחד נפצע.
ב-14 ביוני 1962 איש "משמר הגבול" נפל בירידות הירדנים בירושלים.
ב-4 ביולי 1962 שני חיילי צה"ל ואזרח אחד נהרגו בירושלים.
ב-30 בספטמבר 1962 שני מחבלים תקפו אוטובוס אגד בדרך לאילת. אף אחד לא נפצע.
ב-19 בספטמבר 1963 שני חיילי צה"ל נהרגו ביריות הסורים בשדות אלמגור, ליד שפך הירדן אל ים כנרת.
למרות ההתקפות הצבאיות ופעולות האיבה התנהלו החיים בארץ באפיקים של שלום יחסי, אם כי מתוח ומופרע בתקריות דמים מדי פעם. נמשכו עבודות הפיתוח בעוז והמאמצים לייצוב הכלכלה הוגברו. בארצות אפריקה המתעוררת רכשה ישראל אהדה רבה. היא אף זכתה לועידות וכנוסים בינלאומיים שנערכו בה. בערכת החינוך הורחבה, מפעלי חינוך ותרבות הוקמו וכן הוקמו גם מפעלי אמנות וספרות, מדע ומחקר ומערכת הבריאות הסתעפה. אוצרות-המים פותחו והופעל מוביל המים הארצי. הורחבו הספנות האזרחית, התעופה והתחבורה הציבורית. שיכונים ושכונות הוקמו לרבבות משתכנים ועולים חדשים. התווספו נקודות יישוב רבות. החקלאות התפתחה בצעדי ענק; גידולי שדה חדשים הוכנסו. המדינה התקדמה והלכה בכל שטחי החיים והייתה מסוגלת לצאת לעצמאות כלכלית אילולא הנטל של הוצאות הביטחון הכבדים. בינתיים הלוחמה הזעירה של הערבים הלכה וגברה. "אל-פתח", ארגון חדש של חבלנים ומרצחים הרחיב את פעולותיו השטניות בבקשו להתיש את כוחה של ישראל, להקיז את דמה ולהדריך את מנוחתה. דברי ההתפארות והרהב של שליטי-ערב בענין הכוח הרב שריכזו להשמדת-ישראל רבו והלכו. מירוץ-החימוש של מדינות ערב הוגבר ושליט מצרים הודיע, כי טילים מייצור עצמי בהדרכת מומחים מגרמניה נמצא ברשות צבא מצרים. בריה"מ סיפקה מטוסים חדישים למצרים ושפע נשק מסוגים אחרים. בעקבות המטוסים הרוסיים שסופקו ארה"ב הודיעה כי הסכימה לספק לישראל טילי קרקע אוויר מדגם "הוק". ישראל עשתה מאמצים מיוחדים במחקרה המדעי, הצבאי והעצמאי. התקדמותה הגדולה חלה עם הפעלת הכור הגרעיני השני בדימונה. בהמשך למאמצם של הערבים למניעת הפעלת המוביל הארצי של ישראל נתכנסו ראשי מדינות ערב ב-15 בינואר 1964 לוועידת-פיסגה. שם הוחלט על הקמת פיקוד צבאי ערבי משותף בראשות קצין מצרי; על הקמת "צבא שחרור פלסטינאי" מקרב הפליטים הפלסטינים ועל תכנית להטות את יובלי הירדן, למניעת המים מישראל.
ב-22 בפברואר 1964 חזר וכריז שליט-מצרים, כי מלחמה היא הפתרון היחיד לבעיית א"י וכי המלחמה בלתי נמנעת. התקריות וההתגרויות רק החריפו. ב-13 בנובמבר 1964 אירעה אחת החמורות שבהן - הפגזת הסורים קשות את קיבוץ דן. ישראל הגיבה על ההפגזה הקשה בהפעלת מטוסי חיל האוויר, שגרמו הרס רב למוצבים הסוריים התוקפניים. סוריה נשאה את דגל המאבק הערבי ברמה נגד ישראל, לאורך גבול ירדן שבה וגברה המתיחות. לעומתן מדיניות מצרים הייתה מדיניות אנטי ישראלית מתונה יחסית, הדוגלת בהתמודדות עם ישראל בעתיד הרחוק, בשעה שיתלכדו הכוחות הערביים.
ב-1 בינואר 1965 ניסו מחבלים פלסטינים להפציץ את המוביל הארצי. זה היה הפיגוע הראשון שבוצע על ידי סיעת הפת"ח של אש"ף.
ב-28 בפברואר 1965 מסתננים-מחבלים ירדניים פוצצו בית וממגורה בכפר הס שבשרון ובדרכי הפטרולים של משמרות צה"ל הניחו מוקשים.
ב-16 במרץ 1965 נהרג טרוקטוריסט ממש אלמגור ביריות הסורים. ב-17 במרץ וב-31 במאי הגיב צה"ל על ההתגרויות הללו בהנחתת מכת-אש על הציוד המכאני הכבד של הסורים, שעסק בעבודות להטיית מקורות הירדן.
ישראל ספגה שורה של מעשי חבלה מצד טרוריסטים ירדניים. ב-27 במאי 1965 פשטו בעקבותיה כוחות צה"ל על שלושה יעדים בשטח ירדן ששימשו בסיסים ושטחי היערכות למפגעים: בג'נין, בקלקיליה ובשונה.
ב-31 במאי 1965 לגיונרים ירדנים ירו על שכונת מוסררה בירושלים, שני אזרחים נהרגו ושישה נפצעו .
ב-1 ביוני 1965 תקפו מחבלים בית בקיבוץ יפתח.
ב-5 יולי 1965 שתלה חוליית פת"ח חומרי נפץ במצפה משואה, ליד בית גוברין ועל פסי הרכבת לירושלים ליד הכפר בתיר.
הסורים והירדנים ביצעו עשרות פעולות חבלה ורצח בחודשים יוני, יולי ואוגוסט. ב-12 באוגוסט הנחית צה"ל במסגרת פעולות אזהרה מכת אש נוספת על הציוד המכאני הכבד, שעסק בעבודות ההטייה של יובלי-הירדן. ב-5 בספטמבר פיצץ כוח פשיטה של צה"ל משאבות מים באזור קלקיליה, וכוח פשיטה אחר פעל ב-29 באוקטובר בגבול לבנון.
ב-26 באוגוסט 1965 חובל קו מים בקיבוץ מנרה, בגליל העליון בידי ערבים.
ב-29 בספטמבר 1965 מחבל נהרג בעת שניסה לתקוף את המושב אמציה.
ב-7 בנובמבר 1965 חוליית פת"ח שהסתננה מירדן פוצצה בית במושב גבעת ישעיהו, מדרום לבית שמש. הבית נהרס, אבל באורח פלא לא נפגעו התושבים.
ב-19 באפריל 1966 הרגו הירדנים קצין ישראלי וביצעו שורה של פעולות חבלה במקומות שונים בארץ. ב-30 באפריל 1966 הגיב על כך צה"ל בפשיטת כוחותיו על הכפרים הירדניים קלעת וחרבת רפאת. כפרים אלה שימשו למחבלים בסיסי היערכות ויציאה.
ב-25 באפריל 1966 פיצוצים שבוצעו על ידי מחבלים פצעו שני אזרחים וגרמו נזק לשלושה בתים במושב בית יוסף, בעמק בית שאן.
ב-10 במאי 1966 נהרגו באזור הר חברון שני חיילי-צה"ל באש הירדנים ושלושה נפצעו.
ב-16 במאי 1966 שני ישראלים נהרגו, כאשר הג'יפ שלהם פגע במוקש טרור, מצפון לכנרת ומדרום אלמגור. העקבות הובילו לסוריה. בפעולות תוקפנות אחרות של הסורים בקרבת אלמגור ובאזור מטולה נהרגו שני ישראלים ושניים נפצעו.
ב-13 ביולי 1966 נהרגו שני חיילים ואזרח ליד אלמגור, כאשר המשאית שלהם פגעה במוקש טרור. ב-14 ביולי 1966 תקפו מטוסי חיל-האוויר הישראלי את הציוד ההנדסי הכבד הסורי ממזרח לכנרת. מטוס סורי הופל בפעולה זו.
ב-14 ביולי 1966 תקפו מחבלים בית בכפר יובל בצפון.
ב-19 ביולי 1966 מחבלים חדרו למושב מרגליות בגבול הצפון ושתלו תשעה מטעני חבלה.
ב-15 באוגוסט 1966 הופעל שוב חיל האוויר הישראלי בעקבות תקיפה סורית על ספינת-משמר ישראלית בים-כנרת. שני מטוסים סוריים הופלו.
לא הייתה הפוגה בחבלות, היריות, והמיקושים הקטלניים. ב-6 בספטמבר 1966 שבעה אזרחים ישראלים שעבדו בעמק החולה נפצעו. יומיים לאחר מכן נפצעו שלושה חיילי צה"ל באותו אזור. מחבלים ירדניים חיבלו במפעל-מים ליד מצדה ובמפעל ים המלח.
ב-9 בספטמבר 1966 ארבעה אנשי "משמר הגבול" נהרגו ממוקש ירדני בקרבת שער הגולן.
ב-19 באוקטובר 1966 נהרג איש "משמר הגבול" בקרב עם מחבלים ליד המושב דישון שבגליל העליון.
ב-27 באוקטובר 1966 רכבת משא הורדה מן הפסים בפיצוץ מטען חבלה על הפסים ליד הכפר בתיר באזור ירושלים.
ב-12 בנובמבר 1966 מוקש ירדני באזור ירושלים הוביל למותם של שלושה חיילי-צה"ל ולפציעתם של שישה.
ב-13 בנובמבר 1966 הגיב צה"ל על הפעולות הרצחניות בפשיטת כוחותיו על הכפר הירדני סמוע ועל שני כפרים סמוכים וכן על מצודת-משטרה ירדנית ברוג'ום-אל-מדפע ששימשו בסיסי-פעולה לחוליות המחבלים המרצחים. הגבתו של צה"ל הובילה לפיצוצם של אשרות בתים בכפרים הללו, מצודת-המשטרה נהרסה ועשרות ירדנים נהרגו ונפצעו. מטוס ירדני הופל.
ב-24 בנובמבר 1966 חדרו מטוסים מצריים לשטחה של ישראל. מטוס ישראלי הוזנק והפיל שניים מהם.
ב-16 באוגוסט 1966 הנחית טייס עיראקי את מטוס ה"מיג 21" שלו בשדה-תעופה אי-שם בישראל. היה זה מאורע מרעיש שהסעיר והפתיע את הציבור הישראלי. יתרה מזאת, המאורע היה הישג מדיני וצבאי שנעלה בחשיבותו. הוא נזקף לזכותו של שירות המודיעין הישראלי. הייתה זו הפעם הראשונה ש"מיג" רוסי שם הגיע לידי צבא שמחוץ לגוש הקומוניסטי.
התקפות טרור וצבאות ערב בשנים 1967 - 1969
מעשי הרצח של חוליות מחבלים ערבים הלכו וגברו מראשית שנת 1967. כמעט בכל יום ספגה ישראל מעשה חבלה, מיקוש קטלני, יריות וחילופי אש בהם נהרגו ונפצעו ישראלים. שילוב של רטוריקה תוקפנית ערבית, התנהגות מאיימת מצד מדינות ערב ולבסוף תכונה למלחמה לא השאיר למדינת ישראל ברירה, אלא לבחור להקדים ולסכל את מזימות אויביה. להצלחה במעשיה נאלצה מדינת ישראל להשתמש באלמנט ההפתעה. אילו חיכתה לפלישת צבאות ערב המתוכננת, היו הערבים נהנים מיתרון עצום והרה אסון למדינת ישראל. בעוד נאצר ממשיך בנאומיו לאיים על ישראל במלחמה, נעשו התקפות המחבלים הערביים יותר ויותר תכופות. ב- 1965 בוצעו 35 מתקפות נגד ישראל. ב- 1966 מספר המתקפות עלה ל- 41 ובארבעת החודשים הראשונים של 1967 אירעו 37 מתקפות בלבד.
ב-14 בינואר 1967 התפוצץ במושב דישון שבגליל מוקש שהונח במגרש הכדורגל ע"י חוליית מחבלים סוריים שחדרו דרך לבנון למושב. צעיר ישראלי נהרג ושניים נפצעו.
ב-7 באפריל 1967 התנכלו הסורים למעבדי קרקעות בגיזרת האון-תל-קציר הממוקם במזרח הכנרת. מטוסים סוריים חדרו לתחומה האווירי של ישראל. מטוסי קרב ישראלים הפילו שישה "מיגים" סוריים.
מלחמה זעירה זו התעצמה. במאמצים רבים ניסו ארגוני הטרור (אש"פ - פת"ח), בדומה לקודמם "הפדאיון", להתיש את כוחה של ישראל ולהקיז דמה. בד בבד עם התקפות, מיקושים, יריות ממארב, הפגזות וחדירות חבלה ורצח, הפריזו מאוד במילות התפארות ורהב על הכוח הרב שמרכזים הערבים להשמדת ישראל. תחנות השידור הערביות, העיתונות הערבית ונאומי ראשי השלטון של מדינות ערב לא חדלו מלהשמיע השכם והערב איומים לחיסול המדינה היהודית. מיולי 1966 עד 1967 נשלחו 34 אגרות אזעקה ואתראה מישראל למועצת הביטחון של האו"ם להעמיד אותה וגם את הממשלות השונות, על הסכנות החמורות העלולות להוביל להתפרצות מלחמה חדשה במזרח התיכון. צוין באיגרות כי במהלך השנים מסיום מיבצע "קדש" ועד מאי 1967 היו מאות רבות של תקריות גבול, התקפות דמים, רציחות ממארבים והרס רכוש בידי יחידות מסתננים, חבלנים ומרצחים שחדרו מעבר לגבולות המדינה. כמאה אזרחים ו-843 שומרים, חיילים ושוטרים נרצחו ממארבים, יריות, מוקשים והפגזות. וכן, היו גם מאות רבות של פצועים. רכוש ננזק. בהסגות גבול מסוימות התקיפו גם מטוסי חיל האוויר של האויב. בתחילת מאי 1967, עם גבור המתיחות בגבול הצפון, תבעה סוריה, כי ישראל תפנה את כוחותיה מהאזור שהוגדר "מפורז". הסורים, כהרגלם, הפריעו לעיבוד השדות של משקי הספר. חבלנים סורים הניחו מוקשים בדרכים ובשדות שגרמו לקרבנות אנוש ונזקים רבים. הפעם נאלץ מזכיר האו"ם, או-טאנט, לגנות בפומבי את פעולות הטרור והחבלה, אך הערבים ובראשם סוריה, לא נרתעו והמשיכו במעשי הזוועה. הם ידעו כי עומדת מאחוריהם המעצמה הגדולה בריה"מ ועוזרותיה. כוננות צה"ל הוגברה. ב-15 במאי 1967 נערכו חגיגות העצמאות באווירה של מתיחות. יודעי דבר התריעו, כי הערבים מכינים דווקא לקראת התאריך החשוב, בו פלשו צבאות ערב לא"י בהכרזת עצמאותה של מדינת ישראל ב-1948. עם צעקותיהם הקולניות של הערבים על ישראל העורכת מצעד צבאי ביום העצמאות בירושלים, הכניסו המצרים צבא רב ומזוין היטב לחצי האי סיני וכוחותיהם תוגברו היטב ב"רצועת עזה". בינתיים, הכריזו סוריה וירדן על כוננות צבאיות. תומכי הערבים, גלויים וסמויים כאחד, הגבירו את ההתקפות הפוליטיות על ישראל מעל במות בינלאומיות שונות. חוצפתם של הערבים רק גברה מיום ליום. ב-16 במאי 1967 תבעה מצרים ממזכירות האו"ם לנסיגת כוחות החירום של האו"ם מ"רצועת עזה", מסיני ומשארם-א-שייח'. הפעם, נענה או-טאנט, מזכיר האו"ם לדרישות והכוחות פונו. ב-18 במאי 1967 תפסו את מקומם כוחות מצריים. נוכח מהלך זה של המזכיר הכללי הוכו ישראל והעולם בתדהמה. מעשה נחפז זה גרם למצב חמור ביותר. המהלך נעשה ללא התייעצות עם הממשלות, שיחידותיהן שירתו בצבא החירום של האו"ם. הוא אף לא דאג למנוע צעדים העלולים להוביל למלחמה. נאצר, שליט מצרים, שיכור מהצלחותיו הפוליטיות ומן ההתלהבות וההערצה הכללית שזרמה אליו מכל צד, בטח עד כדי זחיחות הדעת בתמיכה המלאה של בריה"מ, שהוסיפה ועודדה אותו ואת הסורים לצאת למלחמה נגד ישראל. לאחיזת העיניים הכריז נשיא מצרים, כי ריכוז הכוחות המצריים בסיני וב"רצועת עזה" נעשה על מנת לסייע לסוריה, שנשקפת לה, לטענתו, סכנת התקפה ישראלית. בריה"מ חיזקה וגיבתה את הטענה הכוזבת בעניין ריכוזי צבא ישראלי בגבול סוריה. משקיפי או"ם נענו להזמנת ישראל לסייר בגבול הצפון ולהיווכח, כי אין ריכוזי שריון וצבא בכוונת תקיפה. לעומתם שגריר בריה"מ לא נענה להזמנת ראש הממשלה, לוי אשכול, לסייר בגבול הצפון ולהיווכח ב"בלוף" הסורי המופץ ברבים. נהפוכו: בריה"מ המשיכה לעודד את הערבים בהפצת השקר הגס על ישראל.
ב-22 במאי 1967 חסמה מצרים את מצרי-טיראן. בכניסה אל מפרץ אילת בפני אניות הנושאות דרכן לנמל אילת או יוצאות ממנו. ישראל מחתה על המהלך והכריזה כי לא תשלים עם ההסגר הנוגד את החוק הבינלאומי ואת החלטת מועצת הביטחון על חופש שיט בנתיב מים בינלאומי. בריה"מ הודיעה כי תעמוד לימינם של הערבים. ירדן, לבנון וסעודיה ערכו גיוס כללי בצבאותיהן. לירדן הגיעה תגבורת צבאית מעיראק. מעגל האיומים הלך ונסגר סביב ישראל. בכל רחבי הארץ נעשו הכנות מקיפות לשעת חירום. הג"א, מוסדות רפואה ושירותים חיוניים הועמדו במצב כוננות. שוחות ותעלות-מגן נחפרו.
ב-30 במאי 1967 טס חוסיין, מלך ירדן, לקהיר. הוא נפגש עם אל"מ נאצר, המנצח על מקהלת ההסתה והקריאות להשמדת ישראל. היה מובן כי הנסיעה קשורה בכניעתו של מלך ירדן לאויבו בנפש נאצר. למחרת חתמו ירדן ומצרים על "חוזה הגנה" ביניהן. הפירוש המדוייק של ההסכם לא היה חוזה-הגנה אלא חוזה התקפה מתואמת על ישראל משני עברים בבת-אחת. צבא ירדן הועמד תחת פיקוד מצרי. בענין סוריה, לא היה שמץ של ספק כי תצטרף ראשונה למלחמה בישראל. כל האשליות נמוגו. אף איש מבן המתונים בציבור הישראלי לא פיקפק בכך ששכנותיה של ישראל מתכננות להוציא לפועל את הכרזותיהן שהשמיעו כל השנים להילחם בישראל ולהשמידה. קולותיהם של הדורשים לפעול במהירות טרם יהיה מאוחר הלכו וגברו. הם טענו כי כל יום העובר ללא-תגובה צבאית מחמיר את הסכנה שמכת-מחץ פתאומית תונחת על ישראל מכל החזיתות וכי על כן יש להכריז על מצב חירום לאומי, לצרף לממשלה גם את נציגי מפלגות האופוזיציה ולהקים ממשלת ליכוד לאומי. נשמעו קולות לצרף לממשלה גם את הרמטכ"ל לשעבר במבצע "קדש", משה דיין לחיזוק המערך הפסיכולוגי והצבאי. בעקבות דיונים ובירורים ולחץ מכל שכבות הציבור בישראל הושג הסכם. אנחת הקלה ורווחה נשמעה כאשר ב-1 ביוני 1967 הודיע רה"מ לוי אשכול על מינויו של משה דיין לשר-הביטחון וצירופם של שרים אחדים מהאופוזיציה. הייתה תחושה כי תמו ההיסוסים והפקפוקים והנה מגיעה השעה לתגובה ישראלית מתאימה. ההתאפקות הממושכת הגיעה לקיצה. הרמטכ"ל, רא"ל יצחק רבין קרא לשמור על כוננת מלאה כדי לסייע למאבק הפוליטי החמור. היה ברור לכל יהודי כי ההנהגה הצבאית מתואמת בפעולותיה עם ההנהגה המדינית וכי אפשר לסמוך עליהן. אווירת החרדה והמועקה נעלמה ואת מקומה תפסה תחושת ביטחון ואמונה כי בכוחות מאוחדים ומלוכדים נצליח לא רק לשרוד במערכה הכבדה, אלא גם להנחיל מפלה לאויבינו המבקשים להשמידנו. גם עיראק הצטרפה להסכם נאצר-חוסיין. נשיא-צרפת, הגנרל דה-גול, הודיע כי יטיל הסגר על משלוחי-נשק וחומרי-מלחמה לכל מדינה שתתקוף ראשונה. צעדו הראשון היה לאסור משלוחי מטוסי "מיראז'" שהזמינה ישראל מצרפת ואף שילמה מראש בעבורם, זמן רב קודם-לכן. שמיה של ישראל כוסו עננים כבדים וקודרים. הייתה תחושה כי המדינה שלא מכבר חגגה את יום הולדתה ה-19, נעזבה לנפשה ע"י כל ידידיה, וכי במצבה החמור תוכל לסמוך רק על עצמה בלבד, על האחדות הלאומית ועל אומץ הלב של לוחמיה. המקלטים נוקו וסידורי האיפול הדרושים בוצעו. כל החשבונות של ימים כתיקנם סולקו. הכל נתרכזו במבצע ההתגוננות וההתכננות לקראת המתקפה. זקנים, צעירים ותלמידי ביה"ס נחלצו לסיוע המלחמתי בהתלהבות רבה. הנוער הישראל גילה את דמותו האמיתית בימי סכנה, דהיינו נוער נאמן לעמו ומסור לארצו, נלהב וטוב הנכון לעשות כל הנדרש ממנו. הצעירים בהתגייסו לצה"ל הלכו בידיעה ברורה כי על כתפיהם מונח עתיד העם והמדינה. הם יוצאים להגן על חיי תושבי המדינה בנפשם. בני הנוער הצעירים מגיל הגיוס הוכיחו אף הם את נאמנותם לעמם. נאמנותם התבטאה בהתדבות לעבודות שונות, קשות כקלות: סיוע בחלוקת מכתבים ועלוני הסברה כיצד לפעול בעת אזעקות אוויר, בהכנת תחבושות, חומרי-רפואה וציוד רפואי בבתי החולים לשעת חירום. הם עזרו בביצור בנייני בתי הספר וגני הילדים מפני התקפות אוויר, שמרו על ילדים שאמותיהם עובדות בבתי חולים ואבותיהם מגויסים. מאות רבות מקרב הנוער סייעו לישובים חקלאיים בעבודות הדחופות, צואחרים, תלמידי בתי הספר המקצועיים, גויסו למפעלי התעשיה הצבאית והחליפו את הפועלים שגויסו לצה"ל. שעת חירום זו ליכדה את העם בכל רחבי הארץ. כל המחיצות בין ארגונים, מפלגות, עדות, מעמדות וארצות מוצא נפלו. בני הנוער התעלו במיוחד בליכוד הלאומי הנפלא הזה. הצעירים של 1967 לא נפלו במאומה מן הנוער של דור ה"הגנה", הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י ושאר הארגונים הלוחמים האחרים של תקופת מלחמת העצמאות ב-1948. ב-25 במאי 1967 יצא שר החוץ, אבא אבן אל מנהיגי המדינות השונות בעולם. זה האחרון הבהיר כי ישראל תיאלץ להפעיל את מלוא כוחה, אם זכויותיה הריבוניות יפגעו. אבא אבן שב ללא בשורות מעודדות בפיו. היה ברור כשמש כי רק עוצמתה הצבאית של ישראל תעמוד בהתמודדות הקרובה. המתיחות עם צבאות ערב הגיעה לנקודת שיא. צה"ל עמד מול צבאות ערב השכנות כולן. ב-28 במאי 1967 קצינים מצריים נעו באזור הגבול של ניצנה וחדרו לשטח ישראל. הקצינים שהגיעו למטרות ביון או לשם סיור מוקדם לפני מתקפה ערבית כללית נישבו בידי ישראל. הכוננות בארץ גברה. ברחבי העולם נערכו הפגנות אהדה והזדהות עם ישראל הנתונה בסכנה גדולה בניגוד לעמדות האו"ם בשנים עברו. יהודי התפוצות נערכו לעזרה מקיפה. רבבות תרמו כספים, תרמו דם ומתנדבים נרשמו לצאת מייד לעזרת ישראל. אנשי רוח ידועי שם הצהירו על אהדתם למדינת ישראל והוקיעו את ההנגה של מדינות ערב. ביהודים מתבוללים שהתרחקו מהיהדות ומיהודים שהיו אדישים לישראל ולציונות נדלק הניצוץ היהודי ובאו והציעו את עזרתם. מנהיגי הציבור הערבי בישראל קראו לשאר בני המיעוטים לשמור על הסדר, לא להטות אוזן קשבת להסתות הפרועות מצד שליטי ערב כלפי ישראל ולשמור אמונים למדינתם, ישראל. תיירים חזרו לארצותיהם, אך ביניהם היו רבים שהביעו רצונם להישאר בארץ ולסייע לישראלים במאמץ המלחמה. נשיא המדינה שהיה בשליחות ממלכתית בקנדה הקדים וחזר, להיות עם העם בשעת המבחן. מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה לדון במצב החמור במזרח התיכון.
מצרים הגבירה את תרועות המלחמה ואף עברה לעשייה. קיבוץ נחל עוז שבגבול "רצועת עזה", הופגז. התקפת המצרים גרמה לנזק והעלו באש שדות תבואה שהמתינו לקציר. ישראל הגיבה באיפוק. היא אף מחתה ותבעה את התערבות האו"ם למניעת מתלמת הדמים ההולכת וקרבה. ישראל פנתה לממשלות בעולם והסבירה כי אינה מתכוונת להיסחף למלחמה. היא אף הבהירה כי היא תובעת רק לחיות בשלום ובשקט, ללא הפרעה וללא איומים עליה יום ולילה. מנהיגי העולם הגיבו בדיבורים כלליים ובהבטחות סתמיות ולא נקטו אף אצבע.
ביום ב', כ"ו באייר תשכ"ז, 5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. כוחות שריון מצרים החלו לנוע לעבר הגבול עם ישראל. מטוסי קרב מצרים נתגלו על מסכי-המכ"ם, דרכם לישראל. חיל האוויר הישראלי הוזנק למערכה והלם בעוצמה מפתיעה בנמלי-התעופה המצריים. כאשר הצטרפו שאר הצבאות למלחמה הלמו מטוסי הקרב הישראליים גם בשדות התעופה של ירדן, סוריה ועיראק. שדות תעופה אלה הוצאו מכלל-פעולה ומאות מטוסים הושמדו. לאחר מהלומה אווירית מוחצת זו נעו כוחות-השריון של צה"ל ופתחו במערכה לשיחרור שטחים שנכבשו במלחמת תש"ח ולחיסול הסכנות המאיימות על ישראל מן היבשה. אומנם המערכה הצבאית הסתיימה, אך המערכה הפוליטית נמשכה בכל עוז. ב-14 ביוני 1967 דחתה מועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה סובייטית, המגנה את ישראל כ"תוקפן" ומצווה עליה לנסיגה מיידית וללא תנאי מכל השטחים שנכבשו על ידה. בניגוד לפעמים קודמות שהזכרנו הייתה זו החלטה מיוחדת של המועצה לא להצביע נגד ישראל. ההצעה הרוסית ברוב של 11 קולות לעומת 4 ובעצרת האו"ם ב-4 ביולי 1967 בהצבעה הראשונה הצביעו נגד או נמנעו 88 מדינות ורק 32 הצביעו בעד. המועצה קראה לישראל להבטיח את שלומם ובטחונם של התושבים באזורים בהם התנהלו הקרבות ולהקל על שובם של תושבים שעזבו מאזרוים אלה במהלך הקרבות. הממשלות הנוגעות בדבר נקראו לגלות יחס אנושי לשבויים ולאזרחים שנקלעו למלחמה. ב-14 ביולי 1967 קיבלה עצרת האו"ם החלטה הקוראת לישראל להימנע משינוי מעמדה של ירושלים. ההחלטה נתקבלה ברוב מוחץ של 99 קולות - 18 נמנעים. ככל שהתגברה המערכה המדינית נגד ישראל, פעולות האיבה ותקריות הדמים נתחדשו ביצר-שאת. טרם חלף חודש מאז סיומה של מלחמת ששת הימים והמצרים החלו בנסיונות לשיפור מעמדם בקו הפסקת האש לאורך תעלת סואץ באמצעות היאחזות בראס-אל-עיש שבגדה המזרחית של התעלה, המוחזקת בידי ישראל. צה"ל הצליח בסיכול הניסיון.
ב-7 ביולי 1967 פתחו המצרים בהפגזה כבדה על עמדות צה"ל שבגדה המזרחית של התעלה. חמישה חיילי צה"ל נהרגו ונפצעו עשרות. האש המצרית שותקה ע"י מטוסי חיל האוויר ומטוס מצרי שחדר לתחום האווירי של סיני הופל.
ב-11 ביולי 1967 חדר מטוס מצרי נוסף לתחום סיני. המטוס הופל באש כוחותינו.
ב-12 ביולי 1967 תקפו טורפדות מצריות את המערך הישראלי בסיני. שתי הטורפדות המצריות טובעו ע"י חיל הים הישראלי לאחר חילופי אש וקרב עם יחידות חיל הים הישראלי.
ב-14 ביולי 1967 התנהלו חילופי אש כבדים לאורך כל אזור תעלת סואץ. שמונה חיילי צה"ל נהרגו ונפצעו שמונה. ספינה ושתי סירות ישראליות טובעו. חילופי האש המשיכו עד 15 ביולי. ביום זה הפעילו את חיל האוויר הישראלי. שישה מטוסים מצרים הופלו. מטוס ישראלי נפגע באש המצרי אך הטייס ניצל. ב-30 ביולי 1967 הוסכם על הפסקת אש בתיווכו של נציג האו"ם. בנוסף הוסכם להאריך את ההסדר למנוע שיט משני הצדדים בתעלה.
ב-26 באוגוסט 1967 חדרו מטוסים מצריים לתחומה של ישראל בסיני לאחר תקופת-הרגיעה הקצרה. אחד מהם הופל.
ב-4 בספטמבר 1967 חילופי האש באזור מפרץ סואץ התלקחו. במהלך העימותים נהרג חייל צה"ל. ישראל הטביעה ספינת טורפדו מצרית.
ב-6 בספטמבר שוב הפגיזו תותחים מצריים את עמדות ישראל בגדה המזרחית של התעלה. צה"ל הגיב על כך בהפגזת העיר המצרית איסמעיליה ע"י התותחים הישראליים. עיר זו הנמצאת מעבר לתעלה ספגה נזקים כבדים. המצרים ניסו שוב להשיט סירות בתעלה, בניגוד להסכם. ניסיון זה סוכל ושלוש סירות מצריות טובעו.
ב-27 בספטמבר 1967 נפתחה שוב אש מצרית כבדה לאורך התעלה, מקנטרה בצפון ועד לעיר סואץ בדרום. נהרגו ארבעה חיילים ישראלים. גם חמישה מתושביה הערביים של קנטרה המזרחית, הנמצאת בידי ישראל נהרגו. ישראל הגיבה על ההתקפה באש נגדית. 36 מצרים נהרגו ועשרות נפצעו. אבֵדות ונזקים נגרמו לעיר איסמעיליה.
תקריות אש אלה לאורכה של התעלה גרמו לפינוי כמעט מלא של הערים המצריות קנטרה, איסמעיליה, סואץ ועוד ערים שבגדה המערבית של התעלה. המפעלים הכלכליים החשובים בערים הללו, כגון בתי זיקוק בעיר סואץ, מפעלי דשנים ואחרים, נפגעו מספר פעמים. לבניינים ולרכוש נגרם נזק רב. למרות נזקים אלה המשיכו המצרים לעורר תקריות. אלה האחרונים ריכזו אלפי קני ארטילריה וצבא רב. מידי פעם ספגו כוחותצה"ל אבֵדות, אך במרוצת הזמן ניבנו ביצורים חזקים בגדה המזרחית, שהפחיתו עד מינימום את מספר אבידותינו. גם ירדן המשיכה בפעולות הסתה וחבלה. הגזרה הירדנית הפכה לגזרה ה"חמה" ביותר מאז תום מלחמת ששת הימים. הצבא הירדני פעל ברובו בעקיפין נגד ישראל. הוא העניק חיפוי ומחסה לחוליות המחבלים, שיצאו לפעולות טרור בשטח ישראל. ביחד עם הצבא העיקרי החונה בירדן, הגישו הצבאות הללו את מֵרב הסיוע לארגוני החבלה. ירדן הפכה לבסיס ענק של המחבלים שבפועל היוו מדינה-בתוך-מדינה, והמלך חוסיין אינו מסוגל, או איננו מעוניין לפעול נגדם. ב-19 בספטמבר 1967 שביתה כללית בגדה המערבית שהוכרזה ע"י ממשלת ירדן נכשלה. שביתה זו נתמכה בהסתתן של תחנות רדיו של ירדן וע"י כרוזים שהופצו בישובים הערביים באיו"ש.
ב-25 בספטמבר 1967 נהרג פעוט יהודי בן 3 במושב אומץ שבעמק חפר. הוא נהרג כאשר חוליית מחבלים פוצצה בית במושב. באותו יום חוליות המחבלים נלכדו במצוד גדול בסביבת שכם ומצבורי נשק גדולים נמצאו.
ב-8 באוקטובר 1967 פצצת זמן שהוטמנה בקולנוע "ציון" בירושלים נתגלתה. הכנופייה שהניחה את הפצצה וחיבלה במלון "פאסט" במזרח ירושלים נלכדה כעבור ארבעה ימים. הכנופייה תיכננה פעולות דמים נוספות.
ב-21 באוקטובר 1967 הוכתה על ישראל מכה קשה. המשחתת "אילת", שערכה סיור שיגרתי מול חוף סיני טובעה ע"י ספינות טילים סובייטיות שבידי מצרים. ב-24 באוקטובר התלקח דו-קרב ארטילרי בדרום התעלה. באש ישראלית נפגעו קשה שני בתי הזיקוק הגדולים שבעיר סואץ. בתי זיקוק אלה סיפקו 80% מצריכת הדלק של מצרים. כמו כן נפגעו מפעלי חרושת אחרים. בחזית הירדנית ההתגרויות נמשכו בעיקר בגזרת עמק בית שאן ועמק הירדן. מחבלים רבים נלכדו ורבים אחרים נהרגו בקרבות עם כוחות הביטחון הישראליים.
ב-21 בנובמבר 1967 תקרית חדשה פרצה. בבוקר של אותו יום (שלישי) פתחו הירדנים באש עזה על טנקים לעבר עמדות התצפית הצה"ליות דרומית לאום-שורט. שני חיילי צה"ל נהרגו ואחד נפצע. כוחות צה"ל הגיבו באש מנשק קל וארטילרי. הירדנים המשיכו בהפגזה מתותחי הטאנקים למרות תגובת צה"ל. חיל האוויר הישראלי הופעל לשיתוק האש הירדנית. שישה טאנקים ירדניים הושמדו וכנ"ל כלי רכב צבאיים אחרים. מהמטוסים הישראליים שהנמיכו טוס, מטוס אחד נפגע וטייסו צנח ממזרח לנהר הירדן. זה האחרון נרצח בידי ערבים ירדניים.
גם בחזית הסורית היו חדירות מחבלים. ב-16 בדצמבר 1967 נהרגו 5 מחבלים ושניים נלגדו על נשקם. ב-27 בינואר 1968 החלו המצרים בעבודות חילוץ 15 האניות שנלכדו בתעלת סואץ מאז שנחסמה ע"י המצרים ב-6 ביוני 1967. לאחר דו-קרב ארטילרי, בעקבות ניסיון המצרים להשיט ספינות מצריות בתעלה גם מצפון לעיר איסמעיליה, תוך הפרה גמורה של ההסכם בעניין חילוץ האניות הזרות הלכודות בתעלה, ב-30 בינואר הופסקו העבודות. ב-1 במרץ 1968 פשטו כוחות צה"ל על בסיס מחבלים בירדן הממוקם בעיירה כראמה ובא-סאפי וח'רבת הנזירה דרומית מזרחית לים המלח. במבצע נהרגו 150 מחבלים ועשרות נלכדו. בקרב עם הצבא הירדני מאה חיילים ירדניים נהרגו. ב-24 במרץ גינתה מועצת הביטחון את ישראל והביעה צער "על התקריות האלימות, שיש בהם משום הפרת הפסקת האש". נראה כי בעקיפין גינתה גם את פעולת המחבלים. התגרויות האויב לא פסקו.
ב-18 במרץ 1968 אוטובוס תלמידים מגימנסיה "הרצליה" בת"א עלה על מוקש שהטמינו מחבלים ערבים בדרך עפר ליד באר אורה בערבה. 2 אנשים נהרגו ונפצעו 28.
ב-29 במרץ 1968 נרצחו 4 יהודים ליד קיבוץ מסדה שבעמק הירדן. למחרת הנחיתו כוחות האוויר וארטילירה של צה"ל מהלומות אש כבדות על בסיסי המחבלים וכן גם על מטרות צבאיות בירדן. לאחר שורה של פעולות מחבלים, חבלות ומיקושים בישובים בישראל, פשט שוב כוח צה"ל ב-8 באפריל 1968 על מחנה מחבלים בהרי אדום. ב-11 באפריל של אותה שנה פגע צה"ל במוצבים ירדניים שהפגיזו ישובים בגזרת קיבוץ גשר, ןבעמק בית שאן. ב-28 באפריל 1968 נהרגן 13 מחבלים ואחד נלכד בעקבות מרדף אחר מחבלים צפונית ליריחו. ב-4 במאי 1968 נהרגו 18 מחבלים בהיתקלות אחרת וחייל צה"ל נפל בקרב. בקרב עם מחבלים צפונית לירושלים ארבעה מחבלים נהרגו ושלושה מחבלים נהרגו בהיתקלות נוספת.
ב-4 ביוני 1968 ישובי בקעת הירדן הופגזו ע"י הירדנים. 4 יהודים נהרגו. הארטילריה וחיל האוויר הישראליים הגיבו בהנחתת מכת אש על העיירה הירדנית אירביד.
ב-1 ביולי 1968 החלה עבודה להנחת צנור-נפט גדול, בקוטר של 42 אינטש ובאורך של 246 ק"מ מאילת אל אשקלון. בחודש זה גברה הפעילות החבלנית וההסתננות לישראל וחלו תקריות אש והתקפות. ב-8 ביולי 1968 התלקח קרב ארטילרי. היו היתקלויות עם חוליות מחבלים. ב-9, ב-17, ב-22 וב-26 ביולי 38 מחבלים נהרגו. בקרב ליד יריחו, בו חוסלו 8 מחבלים נהרגו שני קציני צה"ל. גם באוגוסט של אותה שנה לא רפתה הפעילות הרצחנית של ארגוני הטירור. בירושלים התפוצצו חומרי נפץ. בעזה נערכו התקפות טירור. גם בירושלים בוצעו מעשי חבלה והסוחרים הערבים במזרח העיר קיימו שביתה כללית. ב-4 באוגוסט הופגז אזור א-סאלט מעבר לירדן בתגובה על הטרור הערבי. ב-6 באוגוסט פשט כוח צה"ל על בסיסי מחבלים בירדן. אכן, שוב גינתה מועצת הביטחון את ישראל על הפעולה בא-סאלט. ב-12 באוגוסט נחתו שני מטוסי "מיג" סוריים בשדה התעופה בצת שליד נהריה. אלה האחרונים הסגירו עצמם לידי שלטונות ישראל.
ב-19 באוגוסט 1968 שני חיילי צה"ל נהרגו ממוקש מחבלים.
ב-27 באוגוסט 1968 נהרגו שני חיילים ישראלים ע"י המצרים באזור סואץ. המצרים חטפו חייל צה"ל שלישי ועינוהו עד מוות.
ב-4 בספטמבר 1968 מחבלים פוצצו מטען חומרי נפץ בתחנת האוטובוסים בת"א. אזרח אחד נהרג ו-60 נפצעו. כוחות הביטחון והמשטרה פעלו נמרצות ללכידת המחבלים ולמחרת לכדו את מבצעי הפשע. באותו יום נהרגו שלושה חיילי צה"ל ממוקש סורי ברמת הגולן.
ב-8 בספטמבר 1968 פתחו המצרים באש כבדה באזור סואץ על חיילי צה"ל. עשרה חיילים נהרגו ועשרים נפצעו.
ב-13 בספטמבר 1968 הרגו הירדנים ביריות איש "משמר הגבול" ושישה נפצעו.
ב-16 בספטמבר 1968 חייל צה"ל נהרג ושמונה נפצעו. באותו יום, נרצחו בעמק הערבה שלושה שומרים דרוזים ביריות מחבלים-מסתננים מירדן. ב-17 לחודש הגיבה ישראל על מעשי הרצח בהפגזת העיירה הירדנית אירביד ע"י ארטילריה.
ב-19 בספטמבר 1968 נתקל משמר צה"ל בחוליית מחבלים בבקעת הירדן, ליד מעבר אום-צוץ. חמישה מחבלים חוסלו. שישה מלוחמי צה"ל נפלו. ב-30 בספטמבר 1968 שבעה מחבלים חוסלו ע"י משמר צה"ל ליד יריחו.
ב-8 בספטמבר 1968 נהרג חייל ישראלי ממוקש ירדני בעמק הערבה.
ב-9 בספטמבר 1968 הטיל מחבל רימון יד במתפללים היהודים במערת המכפלה בחברון. 45 איש נפצעו. למחרת המחבל נלכד. ב-17 באוקטובר 1968 נהרגו 6 מחבלים ו-6 נלכדו פצועים במירדף אחר מחבלים באזור יריחו. בישובים ערביים שבשטחה של מדינת ישראל נחפשו תאי מחתרת וחבלה.
ב-26 באוקטובר 1968 פתחו המצרים אש פתע עזה על עמדות-צה"ל הממוקמות לאורך תעלת סואץ. 15 חיילים נהרגו ו-34 נפצעו. בתגובה לכך הפגיז צה"ל בתי זיקוק בעיר סואץ. דו קרב ארטילרי התנהל גם באזור אשדות יעקב שבבקעת הירדן. חייל צה"ל נהרג והעיר בית שאן הופגזה. 2 חיילים נהרגו ביריות מחבלים בגיזרת דן בגליל. ב-28 באוקטובר 8 מחבלים נתפסו. ביניהם נתפס גם מפקד חזית כראמה. במורדות החרמון הרג משמר צה"ל 3 מחבלים. אור ל-1 בנובמבר 1968 הגיב צה"ל על שורת מעשי חבלה ותקריות דמים בפשיטה על דרום-מצרים. גשרים ותחנת חשמל באזורי קינה ונאג' חמאדי נהרסו בידי כוחות צה"ל.
ב-2 בנובמבר 1968, במלאת 51 שנים להצהרת בלפור, ערכו הערבים באיו"ש שביתות והפגנות. בעמק הירדן נהרגו 2 חיילי צה"ל.
ב-4 בנובמבר 1968 6 אנשים נפצעו בחומר נפץ ליד מערת המכפלה בחברון. במהלך החודש היו חילופי-אש עם הירדנים באזור גשר עבדאללה שליד יריחו. צעירה בת 19 נהרגה בהפגזה ירדנית על כפר רופין.
ב-22 בנובמבר 1968 נהרגו 13 אזרחים ו-50 נפצעו בהתפוצצות מכונית תופת בשוק "מחנה יהודה" בירושלים.
ב-24 בנובמבר 1968 נהרג טרקטוריסט מקיבוץ גשר ממוקש מחבלים.
מעשי-החבלה הלכו וגברו. לאחר הפגזת הירדנים את מפעל האשלג בסדום, פשט כוח קומאנדו של צה"ל ב-1 בדצמבר לתוך שטח ירדן. 2 גשרים חשובים נהרסו ע"י הכוח הצה"לי.
ב-3 בדצמבר 1968 ישובים ישראליים בבקעת הירדן ובבית שאן הופגזו ע"י הירדנים. צה"ל הפעיל את תותחיו ומטוסיו לשתק את האש הירדנית. למחרת הפציץ קשות חיל האוויר את ריכוזי צבא המשלוח העיראקי החונה בירדן ואשר מעמדותיו הומטרה אש תותחים ארוכי טווח על ישובים ישראליים. מטוס ישראלי נפגע בפעולת גמול זו. טייסו צנח לשטח ירדני ונפצע פצעי מוות בידי ערבים. חבריו הצליחו לחלצו אך מת ברדך לבית החולים. חודש דצמבר היה חודש שבמהלכו הייתה פעילה החזית הירדנית.
מאז פשיטת קומנדו של צה"ל בלב מצרים נצטמצמה הפעילות המצרית בצורה משמעותית ביותר. אף על-פי כן, סיורים אוויריים וניסיונות מטוסים מצריים לצלם מטרות בסיני נמשכו. ב-10 בדצמבר 1968 נתגלו מדרום לשארם-א-שייח' שני מתוסים מצריים. מטוסי חיל האוויר הוזנקו לקראתם. "מיג 17" אחד הופל והשני נפגע ונראה צונח בשטח מצרים.
ב-10 בדצמבר 1968 נורו פגזי קטיושות ע"י הירדנים על כפר רופין. ביריחו החטיא מחבל ערבי בירייה את סגן המושל הצבאי. מתנקש נהרג במקום. ב-12 בדצמבר 2 מחבלים ערבים נהרגו ואחד נתפס באזור נוה אור שבעמק בית שאן.
ב-15 בדצמבר 1968 נרצח חייל "משמר הגבול" בידי מחבלים בחברון. אלה האחרונים פצעו חייל נוסף בהתנקשות ברחוב באמצע היום. ב-20 בדצמבר נלכדה וחוסלה כנופיית מחבלים בואדי קלט. בקרב נהרג סא"ל צבי עופר.
ב-26 בדצמבר 1968 עבר זעזוע קשה בעם ובישראל בעקבות ההתנקשות הרצחנית של 2 מחבלים ערבים שהגיעו מבסיסם בלבנון לאתונה, בירת יוון, ופגעו במטוס "בואינג" של "אל על". בתגובה על הפגיעה הנפשעת בתחבורה האווירית הישראלית האזרחית, פשט כוח-קומנדו של צה"ל ב-28 בדצמבר על שדה התעופה הגדול של בירות. כאמור, מועצת הביטחון של האו"ם, מתעלמת מהפעילות הרצחנית של ארגוני הטרור הערביים בשטחי ישראל ומחוצה לה. זו האחרונה אף קבלה החלטת גינוי חריף ואף איימה בקבלת החלטה על סאנקציות נגד ישראל אם פשיטת גמול דומה תתבצע שוב. התגובות נגד ישראל מעודדות את ארגוני הטרור ואלה האחרונים המשיכו בחבלות וברציחות.
ב-30 בדצמבר 1968 נהרגה חיילת צה"ל וחייל נפצע בעקבות ירי פגזי קטיושות על היאחזות נחל-צופר בעמק הערבה. חוליות מחבלים אחרות תקפו ישובים נוספים בעמק הערבה: באר שיזף, עין-יהב וחצבה.
ב-31 בדצמבר 1968 הופגזו אזור קליה בצפון ים המלח, קרית שמונה והמושב יובל הסמוך. 3 אנשים נהרגו. בסיני נהרגו 3 חיילי צה"ל במוקש מחבלים.
בשנת 1969 פתחו הלבנונים את פעולות החבלה.
ב-28 בינואר 1969 הופגזה קרית-שמונה בפעם נוספת בטילי קטיושות.
הסטודנטים בלבנון שבתו מלימודיהם. אלה האחרונים דרשו לאפשר את חופש פעולתם של המחבלים משטח ארצם. צרפת החמירה את האמברגו על משלוחי ציוד צבאי ונשק לישראל. תלמידות ערביות הפגינו בשכם נגד השלטון הישראלי. חיבלו בגשר דמיה. ב-9 בינואר נתגלו מאות מצבות מחוללות מבית הקברות היהודי שעל הר הזיתים במחנה לשעבר של הלגיון הירדני ובמוצביו בירושלים. לאחר תקריות-דמים לאורך הגבול עם ירדן נשלחו מטוסי חיל האוויר הישראלי ב-11 בינואר פעמיים נגד מחבלים ומוצבים ירדניים בבקעת בית-שאן ובאזור גשר עבדאללה. ב-15 שבאותו חודש הוקם בית חרושת גדול ליצירת מנועי מטוסים. התעשייה האווירית בלוד החלה לייצר מטוס "ג'ט קומנדור". ב-20 לחודש מאות נשים ערביות שהוסתו להפר את העוצר שהוטל בעקבות התפרעויות ותקריות דמים החלו להפגין ברפיח. מאחר שלא נענו נשים אלה לאזהרות כוחות הביטחון, נפתחה אש; אישה אחת נהרגה ותשע נשים נפצעו. ב"מועצת האומה" המצרית שוב הכריז נאצר כי "הפתרון היחיד הוא כוח וכי הוא בונה את הכוח הזה ומבטיח סיוע פעיל לארגוני הטרור". איום זה לווה במעשי חבלה, בצליפות יומיומיות באזור תעלת סואץ. נוסף לכך, תותחי חוף מצריים ירו על ספינות משמר של חיל הים הישראלי במפרץ סואץ. ב-26 בינואר 1969 נשים מוסלמיות ערכו שביתת-שבת ב"כנסיית הקבר הקדוש" בירושלים נגד "הכיבוש הציוני". ב-2 בפברואר תלמידות ערביות הפגינו בעזה, התפרעו והתנגשו עם כוחות הביטחון. גם בשכם נערכו הפגנות ושביתות לימודים. גל הטרור הלך וגאה וחיילי צה"ל נהרגו ביריות ובמיקושים. אוטובוס "אגד" שנסע מטבריה אל אל-חמה הותקף ופועל אחד נהרג. מפעל האשלג בסדום הופגז. בעזה ובבית-לחם התפרעו תלמידים ערבים. על עוברים ושבים יהודים ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים נזרקו רימוני-יד. ב"שופרסל" התפוצץ מטען חומר נפץ שהוטמן ע"י מחבלים. 2 אנשים נהרגו ואחדים נפצעו. כתוצאה מפעולות אלו ערכו כוחות הביטחון ב-23 בפברואר מירדפים, בסיסי מחבלים חוסלו ומחבלים רבים נהרגו. הם שיתקו עמדות אש ומוצבי אויב וגירשו לשטח ירדן מסיתים. בקרב עם הירדנים בעמק הערבה הופעלו מטוסים נגד גאראנדאל. ב-24 בפברואר מטוסי חיל האוויר של צה"ל תקפו שני מחנות ובסיסי מחבלים בסוריה. 2 "מיגים" סוריים הופלו ואבידות ונזקים רבים נגרמו במחנות (מיסאלון ואל-חאמה).
ב-12 בפברואר 1969 הותקף מטוס "אל על" בנמל התעופה בציריך, בירת שוייץ. הדבר הוביל למותו של חניץ טיס ולפציעתם של שני אנשי צוות.
ב-6 במרץ 1969 התפוצץ מטען חומר נפץ בקפיטריה של האוניברסיטה בירושלים. 29 סטודנטים נפצעו.
ב-8 במרץ הגיב צה"ל בעקבות הרעשה מצרית בתעלת סואץ. בתי הזיקוק בסואץ נפגעו ומטוס "מיג-21" הופל. למחרת, ב-9 במרץ נהרג הרמטכ"ל המצרי עבד-אל-מונעם ריאד מפגז ישראלי בחילופי אש באזור התעלה. באותו יום היו חילופי מפקדים בפיקוד על גייסות השריון של צה"ל. האלוף ישראל טל עבר למטכ"ל לעיסוק במחקר ובפיתוח ייצור בטחוני. האלוף אברהם אדן (בראן), שהניף את "דגל הדיו" באילת בסיום מיבצע "עובדה" במרץ 1949,מונה למפקד השריון. שוב חלה גאות הגל התקריות והחבלות. רופאים ונשים מהמגזר הערבי במזרח ירושלים קיימו שביתה. בבקעת הירדן היו פעילים וכוחות הביטחון חיסלו מספר חוליות חבלה. באיו"ש פוצצו בתים של מחבלים ומסייעי מחבלים. ב-11 במרץ 1969הגיב צה"ל במכת אש ופגע בספינות ובעמדות תותחים מצריות בעקבות הפגזה מצרית באזור תעלת סואץ, בה חייל צה"ל נהרג. יומיים לאחר מכן, ב-13 לחודש זה נפגעו ניכלי דלק בסואץ בדו-קרב ארטילרי. ב-16 וב-17 במרץ הלם חיל האוויר של צה"ל בריכוזי מחבלים. ב-19 במרץ הופעלו תותחים ומטוסים צה"ליים נגד כוח-המשלוח העיראקי בחונה בירדן. ב-16 במרץ מטוס ישראלי הופל וטייסו נהרג. ב-26 במרץ הלם חיל האוויר הישראלי בבסיס מחבלים בקרבת א-סאלט שבעבר הירדן. 18 מחבלים נהרגו ונפצעו 25. ב-27 במרץ 1969 דחה בנאומו נשיא מצרים, נאצר, את תוכנית ארה"ב להשכנת שלום באזורנו וחזר על דבֵקותו בהחלטות ועידת חרטום ואיים בתקיפת מטרות אזרחיות בישראל. ב-30 במרץ שיגרו תלמידי בית הספר להנדסאים שליד הטכניון טיל חד-שלבי בשם "בסמת 2" לגובה 10 ק"מ. ב-1 באפריל 1969 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה לגינוי ישראל על הפצצת בסיס-החבלה ליד א-סאלט ברוב של 11 לעומת 4 נמנעים. נציגי המעצמות ארה"ב, בריה"מ, בריטניה וצרפת פתחו בשיחות לפתור את בעיות המזרח התיכון.
ב-8 באפריל 1969 הפגיזו הירדנים את אילת מעקבה. 15 איש נפצעו ונגרמו נזקים. מטוסי חיל האוויר הישראלי הגיבו על כך במכת אש על עקבה וגרמו לה אבידות ונזקים. בסואץ נהרגו ונפצעו חיילים אחדים בהפגזות המצרים. מטוס "מיג" של המצרים הופל. חילופי אש ותקריות דמים נמשכו עד לסוף החודש באזור תעלת סואץ, בגבול לבנון, לאורך הגבול הירדני ובירושלים. נסיונות הקומאנדו המצרי לחדור למוצב צה"ל סוכלו. רשתות חבלה נלכדו ומחסני נשק חבלה נתפסו. חבלנים רבים נהרגו. ב-22 באפריל 1969 הופעל חיל האוויר הישראלי נגד תחנות מכ"ם מצריות. ב-30 באפריל 1969 פשטה יחידת קומאנדו של צה"ל על אזור הנילוס בנאג'-חמאדי וקינה.
גם בחודש מאי לא רפתה פעילות המחבלים. באזור החרמון, באל-חמה, באזור סואץ ובבקעת הירדן נהרגו חיילי צה"ל. כתצאה מכך הופעלו מטוסי חיל האוויר נגד בסיסי מחבלים בעבר הירדן ובערבה. מחבלים נהרגו במהלך התקיפה ונלכדו. ב-6 במאי 1969 נערך מיסדר חגיגי בהיאחזות-נח"ל חדשה בבקעת הירדן "נחל ארגמן", הנואשת את שם שני לוחמי צה"ל, אל"מ אריה רגב וסרן גד מנלה, שנפלה במירדף אחר מחבלים באזור זה. ב-9 במאי חדרה יחידת פשיטה של צה"ל לכפר יאבס שמעבר לירדן ופוצצה בסיס מחבלים. שלושה מחבלים נהרגו. ב-15 במאי נכשלה שביתה ערבית כללית והיא נתקיימה בשכם בלבד. שני נסיונות תקיפה וכיבוש מוצבי צה"ל בגבול ירדן נהדפו. 17 במאי נהרגו 15 מחבלים תוקפים ובאותו יום הופעלו מטוסי חיל האוויר בפעם נוספת לשתק עמדות ירדניות, שהפגיזו את כוחות צה"ל בבקעת הירדן. ב-21 במאי פשט כוח צה"ל על בסיס מחבלים בדרום ים המלח.בנסיונות חדירה לתחום סיני באותו יום הופלו 3 מטוסי "מיג" מצריים". במירדפים שנערכו בבקעת הירדן חוסלו חוליות אחדות של מחבלים. בשורה של התקפות משטחה של הממלכה האשמית נהרגו ונפצעו חיילי צה"ל אחדים. ב-29 במאי 1969 הופל "מיג" סורי בקרב אוויר בשמי קוניטרה. גם באזור הסואץ הלכו ורבו תקריות הדמים. חיילי צה"ל נהרגו ונפצעו.
תוצאות סופיות מהסכסוך
עדין נמשכת מלחמת הערבים נגד ישראל. בתקופה לאחר מלחמת ששת הימים עד 1969 לא הצליחו ארגוני הטרור להמריד את האוכלוסיה הערבית בשטחים ששוחררו ועברו תחת חסות ישראלית, למעט הפגנות מעטות של ארגוני נשים והתפרעויות תלמידים. למעשה נוצר מגע יום יומי בין הערבים ואזרחי ישראל. אלפים רבים מתושבי יש"ע מועסקים בישראל בענפי עבודה ושירותים שונים. נוכח כישלונם של ארגוני הטרור לעורר מרי כללי של האוכלוסייה הערבית, הוקמו תאי מחתרת קטנים המבצעים מפעם לפעם מעשי חבלה נגד אזרחים במקומות הומים מאדם. מעשי איבה אלו גרמו לקרבנות רבים בין נשים, ילדים וגברים - עוברי-אורח שלווים. הבולטים במעשי הרצח:
- פיצוץ מכוניות חבלה בשוק מחנה יהודה בירושלים.
- הפיצוץ בקפיטריה שבאוניברסיטה העברית בירושלים.
- מעשה החבלה ב"שופרסל" בירושלים.
וכו'. מעשים אלו הנם קשים למניעה, אך ישראל הפעילה אמצעים לצמצומם ככל האפשר. משמרות הג"א הופעלו במקומות ציבוריים; גויסו חיילות למשטרה (חיב"ה) לפקיחת עין על אנשים וחפצים חשודים. כמו כן נקרא הציבור לעֵרנות. הודות לכך פעמים רבות נתפסו פושעים ובאו על עונשם. שירותי הביטחון השונים נחלו הצלחות אדירות בחשיפת תאי המחתרת ובגילוי מבצעי הפשע נגד האוכלוסיה אזרחית. ישראל הפעילה שיטות רבות ושונות במלחמה בטרור. ביניהן שיטות פסיביות, כגון הקמת גדרות ומחסומים אלקטרוניים; שיטות אקטיביות, הכוללות פעולות מנע ותקיפת המחבלים בבסיסיהם. לא רק שישראל עמדה ועומדת במערכה צבאית מורכבת, גלויה וחתרנית חבלנית, היא גם עומדת במערכה מדינית קשה וחמורה לא פחות מהצבאית. בריה"מ, בתמיכת צרפת, לא חדלה מניסיונותיה לאלץ את ישראל לסגת מעמדותיה ולוותר על הישגיה במלחמה שאויביה, מדינות ערב, כפו עליה. שתי מעצמות אלה מפעילות לחץ כבד על ארה"ב ובריטניה, לתת יד לתכניתן לכפות פתרון ליישוב הסכסוך באזור, פתרון שיהיה לרצון הערבים. אלה האחרונות מאיימות, כי אם המשבר לא ייושב בהקדם, צפויה סכנה כי יתרחב ויוביל לעימות גרעיני אמריקאי-סובייטי.
מקורות לפרק "סקירה כללית של התקפות טרור וצבאות ערב בשנים 1949 - 1969":
- אפרים תלמי - "מלחמות ישראל 1949 - 1969 - מה ומי במלחמות עשרים השנים", פרק "סקירה כללית 1949 - 1969", עמ' 11 - 40, 217.
- מיטשל בארד - "מיתוסים ועובדות" (2012), פרק 5 "מלחמת 1956", מיתוס: "לא היו כל התגרויות, שקדמו לפעולות הצבאיות של מדינת ישראל ב- 1956", עמ' 39 - 42.
פרק 6 "מלחמת ששת הימים 1967", מיתוס: "התקיפה הצבאית של ישראל ב-1967 הייתה התגרות", עמ' 43 - 46. - ויקיפדיה - "רשימה של פיגועים נגד אזרחים ישראליים לפני 1967".
- אתר משרד החוץ - "מה בא קודם - טרור או כיבוש - פיגועי טרור ערביים משמעותיים לפני מלחמת ששת הימים ב-1967".
- אתר משרד החוץ - "1948 - 1967: התקפות טרור עיקריות".
- ויקיפדיה - "פיגוע ביהוד".
- YNET אנציקלופדיה - "טבח מעלה-עקרבים".
- ויקיפדיה - "טבח מעלה עקרבים".
- האתר הרישמי של אגד - "מעלה עקרבים, נזכור - ודבר לא נשכח!".
- מידה - כתבה של אריק גרינשטיין, "אני אנדרטה חיה; ראיון עם ניצולת טבח מעלה עקרבים".
- YNET אנציקלופדיה - "פדאיון".
- ויקיפדיה - "פיגוע בית חנן".
- סר מרטין גילברט - אטלס "הסכסוך הערבי - ישראלי".
לסיכום
ישראל נחושה בדעתה לא לסגת מעמדותיה ולא לחזור לקווי שביתת הנשק הרעועים והשבריריים משנת 1949 שהביאו עליה מלחמות ומאבקים רבים וקשים. מעולם לא נכנעה ישראל ללחצים בין לאומיים העלולים להוביל להשמדתה לפני 67' ולאחר מכן למרות החרמות הנפט שניסו להפעיל מדינות ערב על בעלות בריתה של ישראל. מדינת ישראל לא יכולה לסגת מגבולות בני ההגנה שהשיגה בעקבות ניצחונה במלחמת ששת הימים, ונראה כי אכן קיים הבדל מהותי בהתקפות הטרור שהיו לפני 67' ואחריה. ישראל תובעת מו"מ ישיר עם מדינות ערב וחתימת חוזה שלום, שיקנה גבולות מוכרים ובטוחים (עפ"י החלטת מועצת הביטחון 242 ו-338) שלום אמתי קבוע.
