הספר הלבן (1939) - דחיית הערבים הזדמנות למדינה ערבית עם מיעוט יהודי על כל א"י

הקדמה

במאמר הקודם "ועדת פיל (1937) - תוכנית החלוקה" הצגנו דוגמה חותכת לעובדה כי הקונפליקט הישראלי - פלסטיני אינו טריטוריאלי. ראינו כי גם אם תוצע מדינה ערבית על 96% משטחי המנדט עדין הערבים לא יסכימו לריבונות יהודית כלשהי על אף חלק משטחי "סוריה הגדולה". אף במאמרים הקודמים "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י" ו"מיתוס: "מנהיג לח"י אברהם (יאיר) שטרן שיתף פעולה עם הנאצים במהלך יישום הפתרון הסופי" עסקנו במצב אשר בו עמדו היהודים להיות מיעוט נצחי במדינה הנתונה להשפעת הנאציזם ובסכנה לשואה בא"י. למרות העובדות הנוגעות לתוכנית החלוקה מ-1937 עדיין אנשים מתממים. לטענתם, עדין הייתה אפשרות לעשיית שלום עם הערבים. דא עקא, מדינה יהודית היא הגורם לכל המאבק עם ערביי א"י. להשקפתם, מדינה יהודית המעניקה זכות שיבה ליהודים, הנה פרימיטבית ומיושנת ומאבקנו ה"קטנוני" על קיום מולדת לעם היהודי הנו פאסה. היה עדיף להקים מדינה דו-לאומית/כלל אזרחיה ואף לחיות במדינה כמיעוט. וידוע ההיגד החוזר ונשנה שלהם, "אל תהיה צודק, תהיה חכם", אלא מאי, בכך לא רק מסרסים את משמעותו המקורית של המשפט, אלא נוצרת תודעה כי אנו נאבקים על משהו מיותר וחסר ערך שאם נפסיק לרדוף אחריו, יהיו חיינו שלווים ושקטים יותר ולא תהיה סכנה לבני משפחתינו. השלום ישכון בינינו לשותפינו למדינה אשר בה כביכול נחיה. אנשים אלה מתעלמים מהשואה ומהאנטישמיות בעת החדשה. אלה עוסקים בשכנוע הנוער כי הנאבקים על זכותו של העם היהודי הם בסה"כ פרנואידים או כאלה המלחיצים לשווא את סובביהם לשם השגת מטרתם המיותרת והפרימיטיבית. דחיית הערבים את "הספר הלבן" ב-1939 מעידה על שאיפותיהם האמיתיות של הערבים. במאמר זה אראה כי גם בתקופה שניתנה לערבים האפשרות לזכות בריבונות על כל שטח המדנט הבריטי אשר בו מיעוט יהודי בחלק ארץ מצומצם וכן ניתנה להם התחייבות להפסיק את העלייה היהודית, הם דחו את "הספר הלבן", בד בבד תבעו שֶימומְשו עקרונותיו הנוגעים להפסקת העלייה ולאיסור על רכישת אדמות ע"י היהודים. "הספר הלבן של מקדונלד" נקרא על שמו של שר המשפטים הבריטי דאז, מלקולם מקדונלד (Malcolm MacDonald), שהיה ידוע בעוינותו את הציונות. בעיני הישוב היהודי בא"י, נתקבל "הספר הלבן" כביטוי לבגידתה של בריטניה ולנסיגתה מהתחייבותה לתמוך בהקמת הבית הלאומי היהודית ולסייע בבניינו. אל לנו לשכוח כי "הספר הלבן" פורסם כחצי שנה לאחר הפרעות ביהודי גרמניה "ליל הבדולח" שערכו הגרמנים בין 9 ל-10 בנובמבר 1938. אמנם ועדת-המנדטים לא אישרה את "הספר הלבן" והיה ללא תוקף משפטי בינלאומי (הוא גם נוגד את אמנת מונטוִידאו ואת החלטות חבר הלאומים מסאן רמו 1920 וכן נוגד את כתב המנדט מ-1922), חרף זאת יוּשַֹם כמדיניותה הרשמית של ממשלת בריטניה עד שהמנדט הגיע לקיצו ב-1948. "הספר הלבן" היה ידוע כ"השחור "והגרוע ביותר מכל ספריה הלבנים של הממשלה הבריטית. עיקריו היו שלושת הנושאים הבאים:

1. עלייה: רק 75,000 עולים יורשו לעלות לא"י במשך חמש שנים. המשכתה והסדרתה של העלייה תלויים בהסכם עם ערביי א"י.
2. קרקעות: חלוקת הארץ לשלושה אזורים והתרת קניית קרקעות חופשית ע"י יהודים רק באזור מצומצם.
3. משטר: ממשלת בריטניה מתכוונת להעניק כעבור עשר שנים עצמאות לארץ שתהיה בעלת רוב ערבי.

תקוותם של הבריטים לפייס את הערבים על חשבונם של היהודים נכזבו: חאג' אמין אל-חוסייני היה בטוח, שיצליח לסחוט מהבריטים ויתורים נוספים, כגון חנינה לכל המורדים ולהתיר לו לשוב לפלסטינה, לכן שכנע את חבריו ב"וועד הערבי העליון", לרבות המתונים, לדחות את "הספר הלבן" כבר למחרת פרסומו. סיסמתם הייתה: "האנגלים לים - והיהודים לקבר". במאי 1939 נערכה ועידה בברלין. אחד ממשתתפיה היה בדרכו מוועידת השולחן העגול שהתקיימה בלונדון. הלה ביקר בוועידה בברלין ונפגש שם עם אלפרד רוזנברג (Alfred Rosenberg), מראשי המפלגה הנאצית. רוזנברג רשם ביומנו כי המנהיג הערבי שהגיע מפלסטינה ביקש ממנו "משלוחי 'תרופות' למופתי בביירות". רוזנברג לא ציין ביומנו את שמו של המנהיג וכיצד הגיב לבקשתו, אך התפאר כי ניסח עלון-תעמולה אנטי-יהודי לטובת הערבים.

אל תהיה צודק, תהיה חכם

מקור הפתגם "אל תהיה צודק, תהיה חכם" נטמע ע"י הסופר והסאטיריקן הישראלי אהרן שמי. במקור, הגה אהרן שמי את הסיסמה "בכביש אל תהיה צודק - תהיה חכם". 

אהרן שמי

מטרתו הייתה לשנות את התפיסה [בנהיגה] המקובלת, להיות אחראי, ולא להסתתר מאחורי חוקים ותקנות והטלת אשם בצד האחר. תפיסה זו נכונה בכל תחומי החיים אך סילוף משמעותה המקורית עלולה להוביל לתוצאות הרות אסון וליצור תודעה כי הצדק והחוכמה אינם עולים בקנה אחד. יתרה מזאת, טענות המסלפים הן שהמניע של הדוגלים במדינה יהודית הנו צדק ולא חוכמה. טענה זו, כפי שנראה בהמשך, מופרכת לחלוטין. לפעמים מעשה חכם הוא להשתמש בצדק כדי להגיע לחיים נוחים יותר. לדאבוננו משפט חשוב זה הובן בשתי דרכים שונות ומנוגדות:

1. "אל תהיה צודק", כלומר אין חשיבות לצדק  ומכאן  ש"תהיה חכם" מעודד גישה מניפולטיבית ואינטרסנטית. רבים מקבלים את הפרשנות הזו, ועל כן המתנגדים לפרשנות זו מסתייגים מביטוי זה פסול וגס זה בעקבות תפיסת עולמם הערכית.
2.  "אל תהיה צודק", אמירה זו מונעת מאיתנו לפעול בהתאם לחוש הצדק. היינו עלינו "להיות חכמים" - כלומר לחשוב על ההשלכות של המעשים ועל הפעולות שננקוט, כולל השלכותיהם המוסריות. במילים אחרות: אל תהיה צדקן, היה צדיק. מקריאה זו משמעות הביטוי אינה שלילית כלל ועיקר.

היגד זה יש לפרש לפי (2) אך עם זאת חשוב ביותר לא לפרש את פעולות האחרים כנעשות תמיד מתוך "צדק" אם כי מתוך חוכמה.

ישראל כמדינה דו-לאומית/כלל אזרחיה

לרוב  נשמעים טיעונים מגוחכים, כגון "אז תנו להם [לערבים] לחשוב שהם הצודקים ואנחנו נהיה החכמים", כלומר נוותר על זכותנו למדינה יהודית (וזכות השבות), כבר לא יונהג הצבא תחת אינטרסים יהודיים (אין זה אומר שאינו מגן על כל אזרחיו), "אין צורך ש[הערבים] יכירו בנו, אנחנו נכיר בעצמנו", נחגוג את חגינו וכל אחד יעסוק בענייניו. האבסורד בתפיסה זו היא למעשה היהודים נהגו יותר מדיי ב"חוכמה" ולא בצדק. הפשרה שהסכימו מנהיגינו בוועדת פיל להישאר עם כפחות מ-4% אחוזים משטח המנדט, הייתה מעשה שלא בשם הצדק ולא חכם במיוחד. ב-2005 הנסיגה ה"חכמה" מעזה הובילה להחרפת המצב ולעלייה ניכרת בכמות הרקטות שנורו על ישובים יהודיים. למשל, כמות הקאסמים לשנה הם כדלקמן:1,2,3

• 2001 - 4
• 2002 - 35
• 2003 - 155
• 2004 - 281
• 2005 - 179 (ההתנתקות)
• 2006 - 946
• 2007 - 896
• 2008 - 2,048

בצורה גרפית ניתן לראות זאת כך:

מספר הרקטות שנורו על ישראל מעזה.

"Creative Commons Rocket and Population Map, 21 Jan 2009" by Israel Defense Force is licensed under CC BY 2.0

"טווח ירי רקטות על ישראל מרצועת עזה 10-160 ק"מ"

 by Dekel E is licensed under CC BY 2.0

כעת, נבחן את הסוגיה מה היה קורה אילו קיבלו הערבים את תוכנו של "הספר הלבן" מ-1939 או אילו אילו איבדה ישראל את אופייה היהודי. על שאלה זאת משיב ד"ר מיטשל ג. בארד בספרו "מיתוסים ועובדות". בספרו ד"ר בארד מסביר כי רעיון המדינה הדו-לאומית אינו חדש כלל וכלל. לראשונה נהגה רעיון זה ע"י יהודים חשובים, כמו יהודה מגנס בשנות העשרים. הצעה זאת לא זכתה לתמיכה ציבורית. לפי ראייתם האוטופית של תומכי הרעיון, "גם ליהודים וגם לערבים יש תביעות לגיטימיות על הארץ ועליהם לחיות יחד במדינה אחת". רעיון המדינה הדו-לאומית שולל מיהודים את זכותם למולדתם ההיסטורית ומבוסס גם על הנחה שגויה, "שערבים מוכנים לחיות בשלום עם יהודים באותה מדינה". ההוכחה לראייה כה שגויה זאת טמונה בעובדה שב"שני עשורים של אלימות ערבית כלפי יהודים בארץ-ישראל ודחייתם" את הספר הלבן (1939), מסמך שהציע להם מדינה ערבית על כל שטחי א"י ובה מיעוט יהודי. "כבר ב-1937 היה ברור לכל", שעמים אלה אינם מסוגלים לחיות זה לצד זה והם זקוקים למדינות נפרדות משלהם. לכן ועידת פיל הציעה תכנית לחלוקה – אותה גישה, שאימץ האו"ם עשור לאחר מכן. מאז תכנית החלוקה (1937) שום הצעה לא הובילה לסיום הסכסוך.  הואיל וערבים פלסטינים מהווים כ- 46% מהאוכלוסייה החיה בין הים התיכון ונהר הירדן, ושיעור ילודתם כפול מזה של יהודים ישראלים, במהרה יהפכו הערבים לרוב והמדינה הדו-לאומית תהפוך באופן דמוקרטי למדינה ערבית שתוכל להפסיק את חוק השבות ליהודים ומתן שבות ל"פליטים" פלסטיניים. במילים אחרות, אופייה היהודי של המדינה יישחק וייעלם ויהודי ישראל יאבדו את שליטתם הפוליטית על המקלט הבטוח של היהודים. "לאור ההתעללויות ההיסטוריות במיעוטים, במיוחד ביהודים, במדינות ערב, הרעיון הזה יהיה מרשם בטוח לרדיפות היהודים והנוצרים". אחד מתומכי הרעיון של הקמת מדינה דו-לאומית הציע, שכוח בינלאומי יגן על היהודים. הצעה זו נדחית על הסף. שום מנהיג דגול לא יפקיד את גורל עמו לכוחות כה מפוקפקים שהוכיחו כישלונם וחסרונם שוב ושוב.

חשובה מכול היא השאלה: אם תומכי המדינה הדו-לאומית מודעים לעובדה שיהודים במדינה זו (עם רוב מוסלמי) יהיו זקוקים להגנה, על סמך מה מאמינים אלה, שזה פתרון הסכסוך? 

בשנים האחרונות אנו נחשפים למקרי אלימות ופגיעות והריגות בבני האוכלוסייה הנוצרית הנמצאים תחת שלטון מוסלמי. בסרטון לעיל רואים אנו כיצד בעשור האחרון פלשו מוסלמים לכנסיות בעזה ושרפו ספרי קודש נוצריים. מזעזע שמעשים שנעשו בליל הבדולח 1938 חוזרים על עצמם גם בימינו.

גם נוצרים הנמצאים כיום במצרים, בסוריה באיו"ש וכו' נרדפים ע"י השלטון המוסלמי והאוכלוסייה נתונה למלחמת דת מסוכנת ביותר. בבית לחם למשל, שם היה רוב מוחלט של נוצרים כיום יש רוב מוחלט של מוסלמים כתוצאה מרדיפת המוסלמים את הנוצרים. גם ברמלה שם מרבית האוכלוסייה הייתה נוצרית כיום יש אוכלוסייה מוסלמית מובהקת מהסיבות שצוינו. 

אפילו ניתן לראות שבמדינות מוסלמיות פוגעים מוסלמים במוסלמים אחרים ובאזרחים חפים מפשע.

אם כן, כיצד ניתן להשתמש בפתגם "אל תהיה צודק, תהיה חכם"?

הערות:

1. מרכז המידע למודיעין ולטרור, המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) - "איום הרקטות מרצועת עזה 2000 - 2007", עמ' 6. הגרף לא כולל 113 רקטות שנורו בדצמבר 2007, סה"כ 896 קאסמים לאותה שנה.
2. משרד החוץ - The Hamas terror war against Israel;
   בצלם - "פגיעה באזרחים ישראלים ע"י פלסטינים";
    Intelligence and Terrorism Information Center at the Israel Intelligence Heritage & Commemoration Center (IICC) - Anti-Israeli terrorism in 2007 and its Trends in 2008, May 2008/
3. אמיר בוחבוט - "שנה לעופרת יצוקה: ירידה חדה בכמות פיגועי הטרור", 30/12/2009, באתר nrg. 

דחיית הערבים את "הספר הלבן" (1939)

"הספר הלבן" (1939) הנו ציון דרך במדיניות הבריטית בנוגע לסוגיית א"י. מסמכו של מקדונלד סתם את הגולל רשמית על רעיון החלוקה שהועלה משלהי 1936. עיקר חשיבותו שמדיניות הגלומה בו היטיבה עם עמדת הערבים יותר מכל תכנית מדינית בריטית רשמית שהופעלה לפניו ואחריו. התקרבותה של ממשלת בריטניה לתביעות ערביי א"י הייתה גלויה לעין לא רק בתוכן המסמך, אלא גם בצורתו. אף על פי שהספר  התקרב לעמדות הערבים, מפתיע הדבר ש"הוועד הערבי העליון" - ההנהגה של ערביי א"י - דחה אותו על הסף. מספר חברים ב'וועד' הסיקו כי דחייתו הייתה משגה חמור; אך עקב הנסיבות הפוליטיות ששררו בזמנו ועקב מערכת היחסים המסובכת בקרב ההנהגה הפלסטינית נמנע שינוי בהחלטה. בעקבות הצעתה של ממשלת בריטניה כונסה ועידה בלונדון לפתרון סוגיית פלשתינה-א"י.

הוועדה הייתה אמורה להיות משולשת, אך בנוסף לנציגים היהודים והערבים של א"י זומנו גם נציגים ממדינות ערב: מצרים, עיראק, ערב הסעודית, עבר-הירדן ותימן, משום עיסוקה במזרח התיכון. המדינות שהיו נתונות לשלטון המנדטורי הצרפתי, סוריה ולבנון, לא הוזמנו בעקבות התנגדותה של צרפת. המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, לא נכח בוועידה עקב הוצאתה של בריטניה מכלל המוזמנים את המנהיגים הערבים שהיו האחראים ל"מסע הרצח והאלימות".

למרות התנגדות בריטניה להשתתפות המנהיגים הללו ולהוצאתו של הוע"ע אל מחוץ לחוק וחבריו לגלות, הסכימו הבריטים שהוע"ע ייוצג בוועידה. לשם כך שוחררו חמישה מחברי הוועד המקורי שהבריטים הגלו לאיי-סיישל, וכן את ג'אמל אל-חוסייני שהוגלה לרודזיה. סלע המחלוקת בוועידה בין חברי הוע"ע, ששוחררו מאיי-סיישל לבין המופתי הייתה בנוגע להשתתפותו של זה האחרון בוועידה. הוא עמד על כך שבלעדיו אין להשתתף בוועידה. גולי סיישל לשעבר טענו שעצם ההשתתפות בוועידה זו חשוב יותר מבעייתו האישית של המופתי, משום שידעו כי כוונתה של ממשלת בריטניה להעניק ויתורים מרחיקי לכת לטובת הערבים. המחלוקת יושבה ע"י בחירת המופתי כביכול לעמוד בראש המשלחת – למעשה, הישארותו בבירות נבעה "מרצונו החופשי". החברים במשלחת הפלסטינית לוועידת לונדון היו: ג'מאל אל-חוסייני (ממלא מקום ראש המשלחת), עוני עבד אל-האדי, מוסא אל-עלאמי, ג'ורג' אנטוניוס, ד"ר חוסיין אל-חאלידי, אלפרד רוק, אמין אל-תמימי, ראג'ב אל-נשאשיבי ויעקוב פראג'. התנאי ששני הנציגים מהפלג הנשאשיבי יצורפו היה שלא יפצו פיותיהם. למרות היעדרות חאג' אמין אל-חוסייני, הורגשה השפעתו בכול. "הספר הלבן" נולד בעקבות ועידת סנט ג'יימס, שנערכה בלונדון, בפברואר 1939. יעדה היה להעניק ליהודים ולערבים את הזדמנותם האחרונה להגיע להסדר לאחר שרעיון החלוקה ירד מן הפרק, ובטרם ממשלת הוד מלכותו תחליט "כטוב בעיניה". ההצעות שהוגשו בוועידה ע"י המשלחת הבריטית היוו למדיניותה החדשה שגובשה בלונדון את בסיסה. גם לאחר כישלון הוועידה, כאשר ברורה הייתה דחיית משלחות ערביי א"י את ההצעות, המשיכה ממשלת בריטניה לדבוק בהן. זאת האחרונה פרסמה גרסה מתוקנת - אך זהה בעקרונותיה - ב"ספר הלבן" של שר המושבות, מלקולם מקדונלד, ב-17.5.1939. בגרסה זו נכללו החלטות לביצוע בשלושת התחומים שהוזכרו קודם לכן²:

1.  חקיקה: המטרה הבריטית הייתה לכונן מדינה עצמאית בא"י, אשר בה הערבים והיהודים יחלקו ביניהם את האחריות לממשל. תקופת מעבר בת עשר שנים תוקדם להענקת העצמאות. תקופה זו תתחיל עם השבת השקט והסדר לארץ. סמכויות ביצוע תוענקנה בהדרגה לבני הארץ במהלך תקופת המעבר. יהודים וערבים ימונו לראשי מחלקות ויכהנו בגוף, שיהווה מעין קבינט. כעבור חמש שנים, ייבדקו ההסדרים הללו על ידי נציגות משותפת של הממשלה הבריטית ותושבי הארץ. אם, לאחר תום תקופת המעבר, יוחלט לדחות את מתן העצמאות, תתייעץ ממשלת בריטניה עם תושבי הארץ, עם מועצת חבר-הלאומים ועם מדינות ערב השכנות ותבקש את שיתוף-הפעולה שלהם לעיצוב התכנית לעתיד.
2. עלייה: בחמש השנים הראשונות תותר עלייה של 75,000 יהודים: 10,000 עולים מידי שנה, ועוד 25,000 פליטים, שכניסתם לארץ תתאפשר, כחלק מפתרון בעיית הפליטים היהודים. מספר העולים הבלתי ליגליים ינוכה ממכסה זאת. לאחר חמש שנים, לא תותר על עלייה יהודית, אלא בהסכמת ערביי א"י.
3. קרקעות: באזורים אחדים תיאסר העברתה של אדמה ערבית לידי יהודים. באזורים אחרים, העברות כאלה יוגבלו. סמכויות להסדיר ולאסור העברת קרקעות תוענקנה לנציב העליון. לאחר עשר שנים יוכל הנציב העליון לשנות את ההוראות בהתאם להתפתחויות.

להבנת הביקורת וחוסר ההתלהבות הערבית בא"י למסמך יש לבחון את מצבם בעת ההיא. פרסומו של "הספר הלבן", במלאת שלוש שנים לפרוץ מעשי האיבה, המרד הערבי 1936 – 1939:

 לאורך תקופה זו ערביי א"י נאבקו באלימות במנדט הבריטי, ביישוב היהודי ובעצמם. "הוועד הערבי העליון", מנהיגותו המוכרת של היישוב הערבי בא"י, הוצא אל מחוץ לחוק באוקטובר 1937. מאז, חדל מפעולותיו ומקבלת החלטות. אנשי הציבור הפוליטיים הערבים המשיכו להשתמש בשם"הוועד הערבי העליון" לציון קבוצת עסקנים, שהסתופפה בצִלו של נשיא 'הוועד' לשעבר, מופתי ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. המרד בארץ אורגן באמצעות שלוחותיה של קבוצת העסקנים בדמשק, ועפ"י הנחיות המופתי ממקום גלותו בלבנון. חוץ מניהול מעשי האיבה, עסקו חברי הקבוצה בביצור מעמדו של המופתי כמנהיגם הבלתי מעורער: כל גורם שניסה להציג קו מתון, או הציע מנהיגות אלטרנטיבי הורתע על-ידם. בשלהי 1938 העריכו פקידי ממשלת המנדט - במידה רבה של צדק - כי מרבית הציבור הפלסטיני תומך בחאג' אמין ובמדיניותו, אם מתוך הכרה ואם מתוך אימה. למחרת פרסומו של "הספר הלבן" כינס המופתי את מקורביו בביירות לדיון בעניינו. באותו יום נמסרה הודעה קצרה מאת "הוועד הערבי העליון", לפיה "הספר הלבן" מבוסס על ההצעות שהוגשו בוועידת לונדון ע"י בריטניה ואלה נדחו פה-אחד ע"י המשלחת הפלסטינית ומשלחות מדינות ערב. קביעת 'הוועד' הייתה דבקות בעמדת המשלחות הערביות לוועידת לונדון. 'הוועד' הבטיח פרסום מפורט על סיבות הדחייה. מהודעה זו עלה כי 'הוועד' לא שלל לחלוטין את "הספר הלבן". מההודעה ניתן להסיק כי אם יחול שינוי ביחסן של הממשלות הערביות למדיניות החדשה, ייתכן כי גם מופתי ירושלים ואנשיו ישקלו את עמדתם פעם נוספת. אף-על-פי-כן, בקרב ערביי א"י ואף במשרד החוץ הבריטי האמינו רבים כי דחיית המדיניות החדשה ע"י מדינות ערב באה דווקא בגלל שתדלנות המופתי אצל ראשי המדינות הערביות. ניתן להניח, שחאג' אמין זעם, לא רק על תוכן "הספר הלבן": עיקר קצפו יצא על פרסומו בד בבד עם הודעת שר המושבות על איסור חזרתו של המופתי ארצה. תגובת ערביי א"י לפרסום זלגה אט אט. גם אם אישית הסכימו רבים עם עקרונותיו של "הספר הלבן", לא הובעה דעתם פומבית. העמדה הכללית בציבור הערבי הייתה: המתנה להודעה מנומקת שהובטחה ע"י "הוועד הערבי העליון". קו פסיבי זה עודַד ע"י העיתונות: אל-ג'האד קבע כי מילתו של'הוועד' היא האחרונה בכל השאלות הפוליטיות, ועל תושבי הארץ להמתין להחלטתו: האינטרס הלאומי דורש אי נקיטת עמדה, עד פרסום החלטת "החוגים האחראים". לשביעות רצון "הוועד הערבי העליון", מתשאול פקידי הממשל את הנכבדים הערביים המקומיים באשר לעמדתם על הפרסום התברר כי רק המופתי ו'הוועד' מוסמכים להביע דעה בנושא. כאן שוב הוכחה ההכרת הציבור הערבי ב'וועד' ובעומד בראשו, כמנהיגים יחידים. להצהרת הנכבדים הייתה חשיבות בעיני ה"ועד" מאחר שבהעדר תגובת הציבור הערבי נוצר רושם של החרמה והתעלמות ממדיניותו החדשה. ואכן רושם זה שירת את האינטרסים של המופתי ואנשיו. "מפלגת ההגנה הלאומית" הנשאשיבית, היריבה הוותיקה של המופתי, היוותה את החריג היחיד. איסור שיבתו של חאג' אמין אל-חוסייני עודד את חבריה. מבחינתם, פרסום המדיניות החדשה הייתה הזדמנות כפולה: חידוש פעולתם הפוליטית, ושיתוף פעולה עם הבריטים בהוצאתו לפועל של "הספר הלבן". הם יכלו לזכות בעמדות חשובות בעקבות מהלך זה, כאשר ימומש הסעיף בעניין מינוי ראשי מחלקות. עם פרסום "הספר הלבן", מנהיג הסיעה, ראע'ב אל-נשאשיבי חזר מגלותו הממושכת בקהיר. חזרתו לוותה בהתארגנות אנשי מפלגתו לתמיכה ב"ספר הלבן" במקומות שונים בארץ. למעשה פעולה זו לא זכתה להצלחה גורפת, אלא חלקית בלבד. "הוועד הערבי העליון" פרסם את הודעתו המפורטת המנמקת את סיבת דחייתם את "הספר הלבן" באיחור, היינו רק ב-30 במאי 1939. לדברי הוועד, האיחור נבע מפאת חילוקי הדעות הפנימיים ביחס לעצם הדחייה וביחס לניסוחה. בבית המופתי בבירות נערכו פגישות יום-יומיות לקראת סוף חודש מאי, במטרה לדון בניסוחה של ההודעה. בדיונים אלה השתתפו חברי "הוועד הערבי העליון" לשעבר ואנשים מן הזרוע האחראית לניהול המרד הערבי בא"י מדמשק. "הספר הלבן" נדחה על הסף פה אחד. המדיניות החדשה לא חננה את משתתפי המרד (כפי שחלקם ציפו). לפיכך, הסיכוי לחזרתם ארצה בקרוב היה זניח ביותר - וברור כי לא מתוך עמדת כוח. הסיכוי היחיד לחזרתם היה דחיית "הספר הלבן" והמשך המרד. על סמך מידע שהגיע לפקידים בריטים בנושא הדיונים, נטייתם של אחדים מן המשתתפים הייתה לא לדחות את המדיניות החדשה בטענה שמדיניות זו מעניקה לערבים חלק גדול מתביעותיהם. עם זאת, הסכמה למדיניות "הספר הלבן" רשמית עלולה הייתה להתפרש כהכרה במנדט, ומתוך כך גם בהצהרת בלפור, דבר שההנהגה הפלסטינית לא הייתה מוכנה לקבל כלל וכלל. חלקם, ראו ב"ספר הלבן" הזדמנות טובה להשיג ויתורים נוספים והיו מוכן לקלבו על רקע זה. אולם, עמדת המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, היא שהכריעה את הכף לשלילתה של המדיניות החדשה של "הספר הלבן". הודעת "הוועד הערבי העליון" בענין דחיית "הספר הלבן" ניתחה את סעיפי המסמך והצביעה על הנקודות שהתנגדו להם חברי ה'וועד' בכל סעיף וסעיף. בענין החקיקה והעצמאות העתידה, טען ה'וועד', כי בסופו של דבר המנדט לא יגיע לסיומו, לעומת זאת הייתה הסתייגות מההבטחה לעצמאות תוך 10 שנים. זו הותנתה בהתפתחויות השונות. בין היתר, "הספר הלבן" אישר למעשה את הבית הלאומי היהודי, דבר ש"האומה הערבית אינה מכירה בו". בנוגע לעלייה, היו שבעי-רצון מן ההגבלות המובטחות, אך דרשו את הפסקתה לאלתר. הודעת ה'וועד' תבעה איסור מוחלט של העברת קרקעות לידי יהודים. היא תקפה בחריפות את אזכור האפשרות לדון בעתיד בכל הנוגע להסרת ההגבלות בעניין. מסקנת 'הוועד' הייתה, כי המדיניות שהותוותה ב"ספר הלבן", לא מילאה אחר תביעות הערבים, ולכן אי-אפשר לקבלה. לטענת אחמד אל-שוקיירי שהשתתף בדיונים, החלטת 'הוועד' התקבלה פה אחד. אולם, להערכתו של הנציב העליון, ההודעה חוברה ע"י עזת דרווזה, מן הקיצוניים שבין מקורבי חאג' אמין אל-חוסייני, וזו לא נחשפה לעיני חברי "הוועד הערבי העליון". הערכתו אוששה על ידי מספר חברים שהעידו כי זו הוכנה ללא ידיעתם והחברים לא חתמו על ההודעה. פרסום ההודעה לא שינתה את הלכי הרוח בארץ. תגובות הציבור הערבי לפרסומה היו מעטות מאוד. כמובן גילוי דעת זה נתפס בעיני הציבור הערבי "עוד פחות מן 'הספר הלבן' עצמו". שאיפת הכול הייתה: קיצו המהיר של המרד ונורמליזציה מתחדשת של חיי השגרה. בד"כ חשש הציבור הערבי להביע דעותיו בפומבי; אך כאשר נשאלו נכבדים ערבים בעניין "הספר הלבן", הפנו אלה האחרונים את השואלים לעמדת "הוועד הערבי העליון". בקרב חברי "הוועד" לא ידעו על פרסום ההודעה וההכרה בהישגיו הרבים של "הספר הלבן" התגבשה. לפי ראות עיניהם, זאת בדרכי נועם ולא בנוקשות חסרת פשרות בסגנון המופתי ומקורביו ניתן לשכנע את הממשלה לוויתורים נוספים. בקיץ 1939, אחדים מחברי "הוועד", יעקוב אל-ע'וצין, אחמד חלמי ועוני עבד אל-האדי, יצרו קשר עם הנציגות הבריטית בקהיר, הציעו שיתוף פעולה עם הממשלה ברוח עקרונות "הספר הלבן". הם הבטיחו לבריטים שינסו לשכנע את המופתי לאמץ את עקרונות "הספר הלבן", ואם ידחה זאת, ינתקו עמו את הקשרים. בתמורה לכך, דרשו ויתורים נוספים לערבים במדיניות החדשה, כדי שיוכלו להוכיח לציבור העברי כי קריאות התיגר על מנהיגות המופתי שיזמו אכן נשאו פרי. הנציגים הבריטים הציעו לאלה האחרונים לחזור ארצה, אף על פי שנאסר זאת עליהם מתוקף היותם חברי "הוועד הערבי העליון", שהוצא אל מחוץ לחוק. הנציגים הציעו להם שעם חזרתם ישתפו פעולה עם הממשלה בהגשמתו של "הספר הלבן". לבסוף, חששו שלושתם מנקיטת צעד כה ישיר נגד המופתי, דבר שהוביל לסיום המגעים עם הנציגים בלא-כלום. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא נשתנתה עמדתו הרשמית של "הוועד הערבי העליון" כלפי "הספר הלבן". כמו כן, עמדת הציבור הערבי בארץ (מלבד הנשאשיבים) לא השתנתה. עם זאת, דעת-הקהל הפוליטית הבחינה בין אופיו ההצהרתי של המסמך כתעודה מדינית, לבין אמצעותו כמכשיר ביצועי, שנועד לצמצם את היקפו וכוחו של הבית הלאומי היהודי. לכן, מרבית האוכלוסייה הערבית, למעט קבוצות מצומצמות, שאפה להגשים את הסעיפים האופרטיביים של ה"ספר הלבן": הגבלת העלייה של יהודים ומכירת קרקעות להם והכנות להרחבת האוטונומיה הפוליטית - ללא הכרה במדיניות "הספר הלבן" כמחייבת אותה. גם מקורבי המופתי הודו, חרף ביקורתם כלפי המדיניות החדשה, כי "יש בה משהו". היחידים, שלחצו בגלוי על הממשלה לביצוע "הספר הלבן" היו מנהיגי הנשאשיבים. אלה האחרונים ראו בהגשמת המסמך הפוליטי כהוכחה לצדקת דרכם הפוליטית וסיכוי לשיפור המעמד הציבורי, שהיה בשפל. הם קיוו לזכות במינוי ראשי מחלקות, כאשר ייושמו הסעיפים החוקתיים. מאחר שהגבלת העליית היהודים הוכנסה לתוקף לאלתר, ותחילת הפעילות בנושא השלטון העצמי נדחתה לזמן בלתי מוגבל, נותרה הגבלת רכישת הקרקעות העניין האחרון, שציפו להגשמתו, עפ"י מדיניות "הספר הלבן". עוד לפני פרסום תקנות בנושא הסדרת קרקעות נמתחה ביקורת על הממשלה בקרב חוגים שונים בציבור ערביי א"י על כך שאינה מפעילה אותן. מנגד, בחוגים מצומצמים יותר הייתה התנגדות לכוונה לממש הוראות אלה. התקנות פורסמו ב-28 בפברואר 1940. לפי תקנות אלה הארץ חולקה לשלושה אזורים: אזור A שהיווה כ-63% משטח הארץ, כלל בתוכו את הגליל המערבי, הגליל המרכזי, יהודה, שומרון והנגב הצפוני. באזור זה, חל איסור לחלוטין על העברת קרקע לידי מי שאינו ערבי-פלסטיני. אזור B היווה 32% משטחה של הארץ. באזור זה נכללו שטחי הנגב הדרומי, הערבה, עמקי הירדן, בית-שאן, הגליל העליון והגליל המזרחי - באזור הנ"ל, הוגבלו הערבות קרקע והותנו באישורה של הממשלה. אזור C היה הקטן מכולם שהיווה 5% בלבד משטח הארץ. זה היה אזור חופשי (Free Zone). הוא היה מורכב ממישור-החוף, עבר זבולון וסביבות ירושלים ובו הותרה העברת קרקעות ללא הגבלה. תגובת הישוב היהודי ומוסדותיו על פרסום התקנות התבטאה במחאות, בהפגנות אלימות ובשביתה כללית. 

גם יהודי אירופה הגיבו במחאות ובהפגנות אך לאלה לא הייתה קמצוץ של השפעה על בריטניה. חוקי "הספר הלבן" היו בתוקף לכל אורך המלחמה. גם על פליטים בודדים שהצליחו לחמוק מהתופת הנאצית והגיעו לחופי א"י היו נתונים למרות תקנות המדיניות של בריטניה. תגובת הערבים הייתה מגוונת. בכלליות, ערביי א"י הביעו שביעות רצון וסיפוק: בעיני הערבים זעמם של היהודים על התקנות הפך אותן לניצחון. בעלי הקרקעות לא הביעו שביעות רצון מפרסומן של התקנות, משום שרבים נהגו למכור אדמות ליהודים. טענתם הייתה כי הוסגרו לחסדי האפנדים וחששו כי אלה האחרונים יגזלו את אדמותיהם במחירים נמוכים. מתנגדי התקנות לא הגיבו בגלוי, אך נשלחו מכתבי מחאה אחדים לנציב העליון. מהמכתבים מובן כי תקנות אלה מונעות מבעלי הרכוש להשתמש ברכושם כראות-עיניהם ופוגעות בפיתחום של אזורים נרחבים ברחבי הארץ. אך גם מכתבי הבעות התמיכה ומברקי תודה רבים על הצעד שננקט, היינו איסור מכירת קרקעות ליהודים, הגיעו למשרדי הממשלה. חוץ מההתייחסות העניינית לתקנות, נבחנו תקנות אלה כחלק מן המדיניות הממשלתית המורכבת. הסתייגות החוסיינים ואנשי המופתי התבססה על רקע זה. אלה האחרונים טענו כי אין בכוונת הבריטים למשש את התקנות. הצגת פרסומן הוצג כצעד תעמולתי גרידא לשם רכישת אהדת העולם הערבי בעידן המלחמה ולהטות את אהדת הערבים לצדן של בנות-הברית. תומכי המופתי הורו להימנע מלהודות לממשלה. נראה כי העובדה שיריבי הנשאשיבים ראו בפרסום התקנות כהישגם הבלעדי, הייתה אחת הסיבות להתנגדות החוסיינים. מרבית הקבוצות האחרות, למעט החוסיינים, שיבחו את התקנות וראו בהן חלק מן "הספר הלבן" והוכחה לכוונתה הכֵּנָה של הממשלה לבצע את המדיניות הגלומה בו. זאת, כאמור, ללא הכרה רשמית במדיניות זו. האמונה המתחזקת כי הממשלה אכן עומדת לבצע את עקרונות "הספר הלבן", התבטאה במאמרי העיתונות ובתגובות בעל-פה. מדיניות חדשה זו הוצגה כחיובית מעיקרה, ופרסום התקנות תואר כצעד גדול לקראת "יישוב הגיוני של שלאת ארץ-ישראל". הפרשה היוותה נקודת ציון בתהליך, שהחלתו הגיעה עם פרוץ המלחמה: הסכמה שבשתיקה ל"ספר הלבן" והכרה בטובו לערבים. לאחר פברואר 1940, המסמך הוזכר בתדירות בהתבטאויות אישי ציבור פלסטינים ובמגעיהם עם השלטונות. נוסף על כך: הזכרת "הספר הלבן" - אף לא אחד מסעיפיו - פינתה מקומה לתביעה ולהגשתו. בקרב ערביי א"י גברה הדרישה לביצועו של ה"ספר הלבן" על כל סעיפיו. אישים וקבוצות פוליטיות, כגון "מפלגת ההגנה הלאומית", מפלגה "אל-אסתקלאל" ואף החוסיינים, כולל אישים מקורבים ביותר למופתי עצמו, נקטו עמדה זו. עמדת החוסיינים נבדלת בעיקר מזו של הסיעות האחרות במידת הנכונות לפשרות על העיתוי לביצועו של סעיף החקיקה. החוסיינים התמידו בדרישתם להגשמו לאלתר בעוד ששאר הקבוצות היו נכונים להמתין זמן מה. מזווית ראייתה של ממשלת בריטניה, הקדמת ביצוע סעיף מן "הספר הלבן" עלולה להתפרש כסטייה מן הנאמר בו. הסעיף שהורה על תקופת מעבר בת 10 שנים, הותיר לממשלה לשקול את דעתה בקביעת מועד התחלת הביצוע. על נכס זה, לא הייתה נכונות לוותר מצד הממשלה. לכן, הנציגים חזרו והצהירו, כי אין בכוונתם לשנות את "הספר הלבן" או בהקדמתו של ביצוע הסעיף הנידון. הם קבעו כי ימומש "בבוא העת", ובוודאי רק לאחר תום המלחמה. למרות תביעות הערבים לביצוע "הספר הלבן", כל הסיעות הפוליטיות (מלבד הנשאשיבים) סירבו להכיר בו רשמית. "הוועד הערבי העליון" חדל להתקיים, וכל עוד אין גוף בעל סמכות לבטל את החלטתו, ראשי הסיעות הפוליטיות ראו בהחלטה זו כמחייבת. גם מנהיגי ארצות ערב נשארו בעמדתם השלילית ל"ספר הלבן". סירוב ל"ספר הלבן" נבעה כנראה גם מפרשנות המצב הקיים: כל עוד לא הייתה הכרה מצד ערביי א"י במדיניות הבריטית, הייתה להם הזכות לשוב ולדרוש ויתורים נוספים. מאז התחדשות הפעילות המפלגתית והפוליטית של ערביי א"י בסוף 1942, עמדותיהם של כל הארגונים והמפלגות ביחס ל"ספר הלבן" הוגדרו ופורסמו. היה קשר הדוק בין פרסום העמדות לבין הסיבות, שהובילו לחידוש הפעילות בעת ההיא. הידיעות הראשונות של היקף השואה שעברה של יהודי אירופה, הגיעה לארץ בעת ההיא. ידיעות אלה הביאו לתביעות יהודיות לפתוח את שערי הארץ לשארית הפליטה, תביעות, שזכו לתמיכת דעת הקהל בעולם. מבחינת הערבים, האירועים הללו הדגישו את חשיבותו של הסעיף ב"ספר הלבן" שהגביל את עליית היהודים והתנה את המשכה בהסכמה ערבית. ההתעניינות ב"ספר הלבן" הלכה וגברה בעקבות המהלכים שננקטו, החל מ-1943, להקמת ליגה ערבית. באוקטובר 1944, התקיימה באלכסנדריה הוועידה לאחדות ערב. את הנספח "הארץ-ישראלי", בפרוטוקול שסיכם את הוועידה, היה ניתן לפרשו כנכונותן של מדינות ערב לקבל את "הספר הלבן", כבסיס לשיתוף פעולה עם בריטניה. כך גם הבינו הנציגים הבריטים באזור. גם החלטות כנס היסוד של הליגה הערבית בקהיר, שהוחלטו במרץ 1945, התפרשו ע"י הציבור הפוליטי הפלסטיני כהסכמה של מוסדותיה של הליגה הערבית ל"ספר הלבן". עד אז המסמך נדחה ע"י הפוליטיקאים הפלסטינים בטענה כי עמדתם תואמת את המלצת מדינות ערב. ראשי המדינות השכנות ניסו בעבר לשכנע את ערביי א"י לשתף פעולה בהגשמתו של "הספר הלבן". אמנם, רשמית לא חזרו בהם מהצהרותיהם, כי אינם מסוגלים להמליץ על שיתוף פעולה עם השלטונות בביצוע המסמך. הפוליטיקאים המקומיים האמינו בעת ההיא כי הסתמנה תפנית ביחסן של מדינות ערב. התפנית הצדיקה הערכה חדשה בעמדותיהם הם. על רקע זה, התרבו ההתבטאויות הפומביות בנושא וגדלה התענינות הציבור בו. ביום השנה להצהרת בלפור ב-1943 החלה העיתונות הפלסטינית לפרסם בהמשכים את נוסחו המלא של "הספר הלבן". בשלהי המלחמה המשיכו הקבוצות הפוליטיות השונות בתביעת מימושו של "הספר הלבן". אולם עתה, זכה המסמך כולו ליחס מצדם כאל מדיניות בריטית מחייבת. עם התארגנותה המחודשת של הסיעה החוסיינית, הוגדרה עמדתה כלפי "הספר הלבן". התברר, כי שום שינוי לא חל בה מאז 1939: אמנם, המדיניות החדשה הגבילה את העלייה היהודית וצמצמה את ההתפשטותה הטריטוריאלית, אך לא הבטיחה עצמאות מיידית לארץ, ולכן הוחלט להמשיך להתנגד אליה. מדיניותה המוצהרת של המפלגה הייתה שלילת "הספר הלבן". אמנם זו המשיכה בתביעות הגשמת האמור במסמך, אך בלי "לקרוא לילד בשמו". כך, למשל ראשיה דרשו את קיום הבטחות ממשלת הוד-מלכותו, שניתנו לערבים ב"הזדמנויות שונות": הפסקת העלייה ומכירת קרקעות ליהודים, סיומו של המנדט והענקת עצמאות למדינה ערבית בא"י. אנשי מפלגת "אל-אסתקלאל" (שהחליפה, את הנשאשיבים בנשיאת דגל האופוזיציה הפנימית לחוסיינים מאז 1943), לעומתם, נקטו עמדה הפוכה. החוסיינים ראו באי-מימושו של הסעיף השלישי של "הספר הלבן" לאלתר, סיבה מוצדקת לפסילתו המוחלטת, למרות חלקיו החיוביים. בניגוד אליהם, "אל-אסתקלאל" ראתה בחלקים החיובים (עלייה וקרקע) הישגים גדולים, המצדיקים הסכמה ערבית למסמך על כל חלקיו. חברי הארגון סברו שיש להמנוע את הכשלת "הספר הלבן" , בשל היותו המונע האחד והיחיד את עליית היהודים. לכן שאפו לקבל מן הממשלה ככל האפשר, וניסו לממש את כל שהובטח. דרישתם הייתה להגשים את "הספר הלבן" על כל סעיפיו, וחתרו לקבל התחייבות בריטית, כי מדיניות זו סופית ומחייבת. גם "האסתקלאלים" סירבו להכיר באופן רישמי ב"ספר הלבן" כנראה מחוסר אומץ לב פוליטי או משיקולים של תמיכת דעת-הקהל. אוליבר סטנלי, שר המושבות הודיע בנובמבר 1943, לא יספיקו 75,000 היהודים שהורשו לעלות לארץ עפ"י תקנות "הספר הלבן", לעשות זאת בחמש השנים שהוקצו לכך, בעקבות המלחמה המתמשכת. חמש שנים אלה, הגיעו לקיצם במרץ 1944. לכן החליטה ממשלת בריטניה להתיר ליהודים לעלות גם מעבר לתקופה זו עד שהמכסה תושלם ובהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. כעבור שנתיים, בנובמבר 1945, שר החוץ בממשלת הלייבור החדשה אנסט בווין, פרסם את הצהרת המדיניות של ממשלת הוד מלכותו בנוגע לא"י. לא היה זכר ל"ספר הלבן בהצהרה. שתי ההצהרות הללו עוררו ביקורת חריפה מצד ערביי א"י. כל הקבוצות הפוליטיות הנבדלות בהשקפותיהן על "הספר הלבן", אוחדו עתה מחשש כי ממשלת בריטניה עלולה לחזור בה ממדיניות זו. מאז נובמבר 1943, גובשה מערכת טיעונים חדשה מצד מתנגדי "הספר הלבן". לדעתם, מסמך זה איבד הרבה ממעלותיו: העליית היהודים לא פסקה בתאריך המובטח, רכישת קרקעות ע"י יהודים לא הופסקה ולא הוחל בענקת עצמאות לארץ. מסקנתם, כי "הספר הלבן" אינו עונה על תביעותיהם הבסיסיות של ערביי א"י, ולכן יש להמשיך בפסילתו. המתונים יותר ניסו לשכנע את ממשלת בריטניה, להימנע מסטיות סעיפיו של "הספר הלבן". טענתם כי דעתם של הערבים בארץ על פרטי המדיניות הגלומה בו אינה מועילה ואינה מזיקה. המדיניות הבריטית התקבלה בקרבם כערובה מינימלית לזכויותיהם, ערובה שממנה לא תתכן נסיגה. לאחר פרסום הצהרת בווין, עמדה זו אומצה גם בקרב הקיצוניים. ערביי א"י חששו, שאי-הזכרתו של "הספר הלבן" מצביע על ביטול הישגיהם עד כה. הם ניסו ליצור את הרושם, כי מעולם לא התנגדו ואף הסכימו עם מדיניות "הספר הלבן". הם טענו שברור לשני הצדדים (ערביי א"י וממשלת בריטניה), כי מדיניות זו מוסמכת בנושא א"י ואין לשנותה. לאחר תום מלחמת-העולם השנייה, חלו התפתחויות מהירות בסוגיית א"י, בעיקר כתוצאה מהתערבותן של ארה"ב והאומות המאוחדות בסוגיה. "הספר הלבן" איבד את האקטואליות שלו, וממילא הצטמצמה דרסטית התעניינות ערביי א"י בו.

מקורות לפרק "דחיית הערבים את 'הספר הלבן' (1939):

1. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "מאי 1939: ועידת לונדון", עמ' 46 - 48.
2. המרכז למורשת בן-גוריון - "עיונים בתכנית החלוקה, 1937 - 1947", מאמר של יוסף נבו - "דחיית הספר הלבן על-ידי המנהיגות הערבית הפלסטינית: פרגמטיזם מדיני או 'בכייה לדורות', עמ' 128 - 137

לסיכום

עמדת ערביי א"י כלפי "הספר הלבן", כפי שתוארה, משקפת את חוסר יכולתם של אלה האחרונים, לאמץ גישה רציונלית ופרגמטית ביחס לנושא בעל חשיבות לאומית עליונה. מצב כמעט פרדוקסלי זה, של דחיית מדיניות נבע משלושה גורמים שלמעשה השפיעו משמעותית על הפעילות הפוליטית של ערביי א"י בתריסר השנים האחרונות של המנדט:

1. גישתו הנוקשה והבלתי פשרנית של "הכל או כלום", שהוכתבה ע"י המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני ותומכיו.
2. אימוץ מדיניות המעדיפה את השיקול כיתתי הצר הועדף על פני האינטרס הלאומי נגרמו בעקבות חוסר תעוזתם הפוליטית וחששם של ערביי א"י לקרוא תיגר על עמדותיו של המופתי.
3. תלותם ההולכת וגוברת של ערביי א"י  בממשלות הערביות השכנות, והפיכתן של אלה האחרונים לגורם בעל השפעה מכרעת על מדיניות ההנהגה הפלסטינית.

יש לזכור כי גם כיום אין הבדל בין מה שקורה ברשויות הפלסטיניות (כגון חמאס ורש"פ) למה שכנראה הציבור חש עצמו. שלוש הנקודות שהוצגו לעיל נכונות בהחלט למצב הנוכחי כיום. נראה כי מדיניות "הכול או כלום" לא השתנתה מאז ואזרחי הרשות הפלסטינית וחמאס משלמים על כך מחיר כבד. סבלם נובע מהשפעתם המכרעת של מנהיגיהם הפלסטינים מדינות ערב כאחד. במצב הנ"ל ברור כי לא יהיה שלום בקרוב ובטח לא על בסיס קווי 67'. חוסר האחדות בקרב הפלסטינים כיום אינו שונה בהרבה מזה שהיה בעבר והדבר מוביל לכך שאי אפשר להגיע לפשרות או הסכמים שיהיו מקובלים על כולם. עכשיו שאנו עצמאיים ולא נתונים למנדט הבריטי עלינו לשמור על מדינתנו היהודית ולקדם את עלייתם של היהודים במיוחד עכשיו כאשר האסלאם הקיצוני צובר תאוצה ומשתלט על אירופה. כבר ראינו כיצד שתפו פעולה המוסלמים הקיצוניים עם הנאצים והם מהווים סכנה על עמנו. מדינה דו-לאומית תוביל לחורבן הציונות ולשואה נוספת.

ועדת פיל (1937) - תוכנית החלוקה

הקדמה

תוכנית החלוקה של ועדת פיל (1937) הִנָּה אחת הפרשות החשובות ביותר בתולדות הסכסוך ישראלי - פלסטיני. בוועדה זו החלה תוכנית חלוקת המנדט הראשונה אשר בה נכללו שטחים בתוך ארץ ישראל. תוכנית זו של ועדת פיל שנשכחה או הושכחה, מפריכה את הטיעון המופץ על ידי פעילי הסברה חובבניים, כי הסכסוך בינינו לשכנותינו, הנו טריטוריאלי. אפשר שהסיבה לכך טמונה באזכור תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 שאותה דחו הערבים בעקבותיה פתחו במלחמה. בשיח הציבורי ובקרב פעילים חובבנים אחרים מזכירים תמיד את העובדה שהערבים הם שדחו את ההצעה בעוד ההנהגה היהודית קיבלה אותה. דווקא העלאת תוכנית החלוקה של האו"ם משחקת לידי ההסברה הערבית והאנטי-ציונית וה"סנגוריה" מצליחה להוציא הסברים לכעסם של הערבים. לעניין הצעת חלוקת האו"ם מצאו ה"סנגורים" תשובות, תירוצים והסברים עד כמה החלוקה לא הייתה הוגנת.¹ אך במקום להסתבך במציאת הסברים ניתן לעקוף את כל הדיון המפרך ע"י העלאת תכנית החלוקה מ-1937. למשל, באתר ההסברה הפלסטיני, "פלסטין זכורה" נאמר שדחיית הערבים "את הצעת העצרת הכללית של האו"ם לחלק את פלסטין לשתי מדינות, יהודית וערבית"  נובעת מכך ש"תכנית החלוקה שהציעה העצרת הכללית של האו"ם ב-1947 משמשת בפי ישראלים וציונים רבים לצורך העלמת העובדות מעיני אלה שהסכסוך חדש להם. כפי שיודגם להלן, מיתוס זה פוברק כדי להעניק לישראל לגיטימציה בעיני יהודים ואנשי המערב. כל אחת מהעובדות שיובאו כאן ניתנת לאימות עצמאי באמצעות הארכיון הציוני בירושלים או ספרי המנדט הבריטי".²  טענות המצדיקות את זעם הישוב הערבי בארץ הן כדלקמן:

1. הארץ לא חולקה בדיוק שווה בשווה. ה"חצי" של היהודים היה גדול יותר למרות היותם מיעוט בארץ.
2. היהודים קיבלו את האדמות הראויות לעיבוד.¹

אם כן, נראה כי מדובר בבעיה טריטוריאלית אז מדוע דחו הערבים את המלצות ועדת פיל לפיה ב- 96% מכלל המנדט על פלשתינה (כולל עבר הירדן) תהיה מדינה ערבית פלשתינית לצד מדינה יהודית פלשתינית?

הערות להקדמה:

1. מיטשל בארד - "מיתוסים ועובדות" (2012), פרק 3. תכנית החלוקה, מיתוסים: "האו"ם חילק את ארץ ישראל בצורה בלתי הוגנת" ו"תכנית החלוקה העניקה ליהודים את רוב הארץ ואת כל האדמות הראויות לעיבוד", עמ' 24 - 27.
   אלן דרשוביץ - "ישראל כתב הגנה", פרקים: 8. "ההיתה תוכנית החלוקה של האו'ם לא הוגנת כלפי הפלשתינים?", 9. "האם היו היהודים מיעוט בשטח שהפך למדינת ישראל?" עמ' 76 - 82.
2. פלסטין זכורה - "למה הערבים דחו את הצעת העצרת הכללית של האו'ם".

גבולות המדינות עפ"י ועדת פיל (1937)

בדו"ח ועדת פיל 1937 נרשמו הגבולות המוצעים לשתי מדינות פלשתיניות, האחת יהודית והשנייה ערבית. המדינה היהודית תכיל "את האזורים, שבהם ההתיישבות היהודית צפופה ביותר - ובייחוד עמק יזראל, שפלת-החוף שמצפון לתל-אביב והמושבות הישנות המרוכזות מסביב לראשון-לציון ולרחובות" והמדינה הערבית תכלול בתוכה "לא רק את האזורים בא'י גופא, שהערבים הם רוב מכריע בהם, אלא גם את כל חבל-הארץ, שהוא עתה עבר-הירדן מזרחה". בהמשך הדו"ח נאמר "כי בתקופה קצרה ככל האפשר תוקמנה שתי מדינות סורביניות ועצמאיות - האחת, מדינה ערבית שתכלול את עבר-הירדן בצירוף אותו חלק של א'י המשתרע מזרחית ודרומית לגבול, שאנו מציעים... והשנייה, מדינה יהודית שתכלול אותו חלק של א'י, המשתרע צפונית ומערבית לאותו גבול".¹ ב-16 בספטמבר 1922 באישור חבר הלאומים הופרד רישמית עבר-הירדן שהיווה כ-77% ובוועידת פיל מציעים כי 85% נוספים יופרדו ממה שנשאר. חישוב אריתמטי מראה כי המדינה הערבית הפלסטינית הייתה מהווה 96% מכל המנדט ורק אחוז קטן היה שייך ליהודים. האיחוד עם עבר-הירדן אינו מקרי. למעשה כבר ב-1922 היה ברור כי יוקמו שתי מדינות פלשתיניות: ערבית ויהודית. המדינה הפלשתינית-הערבית בירדן כוללת בתוכה רוב עצום של פלסטינים ועד היום היא בפועל המדינה ל"עם" הפלסטיני. הפרדה נוספת זו של ועידת פיל הוסיפה שטח נוסף לאותה מדינה פלסטינית ובכך הגדילה אותה פי 24 מהשטח היהודי המוצע. מדינה המשתרעת על 96% מהשטח אינה יכולה להיחשב כבלתי הוגנת כלפי אותו העם שאליו מיועדת הטריטוריה.²

הערות ל"גבולות המדינות עפ"י ועדת פיל (1937)":

1. המרכז למורשת בן-גוריון - "עיונים בתכניות החלוקה 1937-1947",תעודות - מתוך דו"ח ועדת פיל, פרק כא. "קנטוניזציה" סעיף 3, עמ 222, פרק כב. "תוכנית חלוקה" סעיף 6, עמ 224.
2. התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י.

תגובות בישוב היהודי להצעת החלוקה

נציג הציונים בוועדת פיל, חיים ויצמן, לחץ לתמוך בחלוקת הארץ גם אם יוותרו היהודים עם שטח "שגודלו כמפת שולחן".¹ לדבריו: "היהודים יהיו טיפשים שלא לקבל את זה גם אם [המדינה היהודית] היתה בגודל של מפת שולחן".² דבריו של בן גוריון היו:

אנו זקוקים זה לזה, נוכל להפיק תועלת הדדית... מפעלינו בארץ יהיה לברכה לא רק לתושבים הלא-יהודים המקומיים, אלא גם לארצות השכנות ולכל המזרח התיכון.³

הנציגים הערבים הפלסטינים שבראשם עמד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני דרשו חד-משמעית להפוך את פלסטין למדינה ערבית עצמאית, כלומר לתביעתם, לא רק את יבוטל הבית היהודי הלאומי ויורחקו הבריטים, אלא גם דרשו לסלק את 400,000 היהודים, שישבו אז בארץ. עוני עבד אל-האדי הכריז ש"אין מקום לפשרה בין ערביות לציונות".³ אילו ערביי א"י היו באמת נאבקים להגדרתם העצמית, אז לפי ההיגיון היה עליהם לקבל את תכנית החלוקה. היהודים שחיפשו דרכים שונות לשמור על עקרון ההגדרה העצמית היו מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת. אנשי תרבות מתקדמת מבינים כי לא ניתן להשיג תמיד את מלוא המשאלות ויש להתחשב גם בצד השני. היהודים עשו זאת בעבר וגם כיום מנסים להגיע להסכם עם הפלסטינים ולפשרות טריטוריאליות אף על פי שכבר קיימת מדינה פלסטינית (ירדן) ושטחה של ארץ ישראל קטן פי 650 מכל השטח הערבי במזרח התיכון. אסור להמעיט בחשיבות פרשת ועדת פיל. זו מוכיחה כי לא רק שהערבים דחו מתן אוטונומיה כלשהי ליהודים, אלא אף סירבו להשלים עם קיומנו באזור. הם גם לא הסכימו שנחיה תחת שלטונם ודרשו שכל 400,000 היהודים ייעלמו משטחם.  נקודה זו מחזקת את העובדה ששיתוף הפעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים היה בלתי נמנע וחיסול היהודים היה בראש וראשונה בסדר העדיפויות שלהם. כמו כן לא היה מעניינם לשפר את חייהם ע"י קבלת מדינה ענקית בשטח המנדט או ע"י שיתוף פעולה עם היהודים שיכלו לשפר את חייהם. העובדה כי הזדמנות פז כזו הוחמצה איננה מתקבלת על הדעת וכפי שאמר אבא אבן: "הערבים לא יפספסו הזדמנות לפספס הזדמנות". יש לזכור כי גם בימינו ההצעות המוכנות למדינה שהוצעו לשכנינו, נדחו על ידם. לדוגמה, בשנים 2001-2000 ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, הציע מדינה המבוססת על 97% מאיו"ש ואחוזים נוספים על חשבון שטחה של ישראל וב-2008 ראש הממשלה לשעבר,אהוד אולמרט, הציע גם כן תיקוני גבול שבהם תתקיים מדינה פלסטינית שגודלה 100% משטח איו"ש.

מיתוסים על תגובות ההנהגה היהודית לחלוקה⁴

באתר ההסברה הפלסטיני "פלסטין זכורה" נאמר כי "בן גוריון הדגיש שקבלת תכנית ועדת פיל אין פירושה גבולות קבע ל'מדינה היהודית' העתידית".  המאמר מסתמך על מחקרו של ההיסטוריון בני מוריס. יש לזכור כי מוריס 

בני מוריס

"Creative Commons Benny Morris" by Aude is licensed under CC BY 3.0

היה נמנה בין ה"היסטוריונים החדשים" ונראה כי מאז דחיית עראפת את הצעת אהוד ברק לשלום חלו שינויים בהשקפותיו. עם זאת עדין נמצאים בספריו סממנים מעברו. עדין גורמים אנטי ציוניים מצטטים מספריו, הישנים והחדשים כאחד. באתר "פלסטין זכורה" מצוטט מספרו קטע ממכתבו של בן גוריון לבנו עמוס:

"מדינה יהודית חלקית אינה סוף אלא התחלה... כי הרכישה חשובה לא רק לעצמה -- [אלא] על ידה אנו מגבירים את כוחנו. וכל תגבורת כוח מסייעת לרכישת הארץ כולה. הקמת המדינה -- אפילו חלקית -- היא תגבורת כוח מקסימלית בתקופה זו. והיא תשמש מנוף רב כוח במאמצינו לגאול את הארץ בשלמותה".

בהמשך מצטט מוריס בספרו ממכתב בן גוריון:

"מעולם לא רצינו לנשל את הערבים. אבל מכיוון שאנגליה מוסרת חלק של הארץ אשר הובטח לנו למדינה ערבית, אין זה אלא מן היושר שהערבים במדינתנו יועברו לחלק הערבי".

מוריס טוען כי העובדה שהיהודים הסכימו לוותר על כ-80% נוספים מארצם המובטחת, מצדיקה טרנספר. לדעתו, רעיון הטרנספר אינו בגדר חידוש של ועדת פיל. למעשה "שורשיו נעוצים בימי אבות הציונות המודרנית" אף על פי שנדון בגלוי רק ב-1937 ועד אז היה רעיון הטרנספר "נטוע בחשיבה הציונית מראשיתה". גם אם היהודים יהיו רוב "אפילו אז עדיין יהיו הערבים מיעוט מאיים גדול". כמו כן ממשיך אתר ההסברה לצטט ממוריס ומסביר ש"ב-1938 הבהיר בן גוריון שהוא תומך ב'מדינה יהודית' בחלק מפלסטין רק כקרש קפיצה לקראת כיבוש כללי. הוא כתב בזכות הקמת מדינה יהודית בחלק קטן משטח פלסטין:'לא מפני שהוא מסתפק בחלק של הארץ, אלא מתוך הנחה שלאחר שנהווה כוח גדול בעקבות הקמת המדינה -- נבטל את החלוקה [בין היהודים והערבים] ונתפשט בכל ארץ ישראל' ('לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949', עמ' 44)'".

עובדות על תגובות ההנהגה היהודית לחלוקה⁵

בספרו מנפץ המיתוסים של פרופ' אפרים קארש "פיברוק ההיסטורי הישראלית - ההסטוריונים החדשים", מופרכים מן היסוד טיעוני מוריס וטיעוני "היסטוריונים חדשים" אחרים באמצעות הצגת המסמכים המקוריים מהם לכאורה הם מצטטים במדיוק.  מוריס הודה ש"מן הצדק עם קארש. הטיפול שלי בחשיבה [הציונית] על טרנספר לפני 1948 היה , אכן, שטחי".^5,6 "[קארש] כנראה צודק בדחותו את פירוש 'הטרנספר' שנתתי [בספרי] 'לידת' למשפט מסוים בנאום". "דומה שקארש צודק ש'מתחתי' את העדות על מנת להוכיח את טענתי".⁶ פרופ' קארש מסביר בספרו שמוריס "מתעלם מההקשר ההיסטורי שבו נידון רעיון הטרנספר על ידי ההנהגה הציונית, דהיינו - כתגובה להמלצותיה של ועדת פיל ביולי 1937". בדו"ח הוועדה הוצע לחלק את א"י לשתי מדינות כאשר האחת מאוחדת עם עבר-הירדן (כפי שציינו לעיל) ששטחה יכלול כ-85% מא"י ומדינה יהודית במה שנותר מהמנדט על פלשתינה. הוועדה הציעה חילופי שטח וחילופי אוכלוסייה בין שתי המדינות העתידיות לבוא בדומה לאלה שהתבצעו בין טורקיה ליוון בתום מלחמת העולם הראשונה. הצעה זו הייתה "לשם הסרת מוקדי-חיכוך" עתידיים בין שני העמים". אין הכוונה בשליפתן של קבוצות אוכלוסין אלה מחוץ לשטחה של א"י, אלא ביישובן מחדש בשתי המדינות העתידות לקום:

קיים מקום, או ניתן יהי למצוא בקרוב מקום, בשטח המדינה היהודית, בעבור היהודים החיים כרגע בשטח הערבי. הבעיה העיקרית נעוצה במספר הגדול בהרבה של הערבים; למרות [אף על פי] שניתן יהיה ליישב חלק מהם על אדמות שתפונינה על-יד יהודים, הרי ששטחי אדמה נרחבים בהרבה יידרשו ליישובם של כל אלה... על סמך המידע שברשותנו נראה לנו, כך אמרנו [בדו'ח שלנו], כי יש מקום לתקווה שביצוען של תכניות נרחבות להשקיה, אגירת מים ופיתוח בעבר-הירדן - כמו גם בבאר-שבע ועמק הירדן - יאפשרו קיומה של אוכלוסייה גדולה בהרבה מזו החיה שם כרגע.

אמנם מוריס מזכיר את המלצת ועדת פיל בעניין הטרנספר אך אינו מציגה כחשובה ביותר מבין ההמלצות האחרות שהועלו. החלק המעניין ביותר לענייננו עוסק ב"שכתוב דברי בן-גוריון". פרופ' קארש מציג אל ישיבת הנהלת הסוכנות היהודים מה-7 ביוני 1938 אליבא דמוריס:

בן-גוריון אמר מפורשים בנושא זה בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שנערכה ביוני 1938: 'נקודת המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית' היא חתימת הסכם עם מדינות ערב, שיסלול את הדרך לעקירתם של הערבים מן המדינה היהודית למדינות ערב. בן-גוריון דיבר בזכות כינונה של מדינה יהודית בחלק קטן משטחה של ארץ-ישראל 'לא מפני שהוא מסתפק בחלק של הארץ, אלא מתוך הנחה שלאחר שנהווה כוח גדול בעקבות הקמת המדינה - נבטל את החלוקה [בין היהודים והערבים] ונתשפט בכל ארץ-ישראל'. [כאשר נשאל על-ידי אחד המשתתפים האם הוא מעלה על דעתו, שטרנספר כזה של אוכלוסין והתפשטות יתנהלו 'גם בכוח', השיב בן-גוריון: '[לא]. מתוך הבנה הדדית והסכם יהודי-ערבי (...) [אבל] המדינה היא רק שלב בהגשמת הציונות והיא צריכה להכשיר קרקע להתפשטותנו בארץ כולה מתוך הסכם ערבי-יהודי.

בחשיפת הפרוטוקול המקורי אין כל זכר למשפט המפתח שמצטט מוריס, "הסכם עם מדינות ערב, שיסלול את הדרך לעקירתם של הערבים מן המדינה היהודית למדינות ערב". בחשיפת הפרוטוקול המקורי, אותו מצטט לכאורה מוריס, אין כל זכר. בטקסט המקורי כתוב:

מר בן-גוריון: "... נקודת המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית היא לדעתו הצורך להכשיר התנאים להסכם ערבי-יהודי; הוא מחייב את המדינה היהודית, לא מפני שהוא מסתפק בחלק של הארץ, אלא מתוך הנחה שלאחר שנהווה כול גדול בעקבות הקמת המדינה - נבטל את החלוקה ונתפשט בכל א'י."

מר שפירא: "האם גם בכוח?"

מר בן-גוריון: "מתוך הבנה הדדית והסכם יהודי-ערבי. כשאנו חלשים ומעטים אין לערבים צורך ואינטרס לכרות אתנו ברית. כל זמן שיהיה נדמה לערבים שיוכלו להפסיק גידולנו ולהשאיר אותנו כמיעוט קטן - ינסו לעשות זאת. איננו מתאר לעצמו הסכם ערבי לעלייה יהודית גדולה - כל זמן שהיהודים הם חלשים ומעטים. רק בהיותנו לכוח גדול - והמדינה יותר מכל תסייע לכך - יהיה חשבון לערבים לבוא אתנו לידי הסכם. ומכיוון שהמדינה היא רק שלב בהגשמת הציונות והיא צריכה להכשיר הקרקע להתפשטותנו בארץ כולה מתוך הסכם ערבי-יהודי - הרי מוטל עלינו לנהל את המדינה באופן כזה שנרכוש את ידידות הערבים שבתוך המדינה ו[מ]חוצה לה. ומשום כך אין שאלת הערבים במדינה היהודית כשאלת מיעוט רגילה - אלא כאחת משאלות היסוד של מדיניותנו הציונית. המדינה כמובן תצטרך להשליט סדר וביטחון ותעשה זאת לא רק בהטפת מוסר ובדרשות 'ההר' ! אלא במכונות ירייה כשיהיה  צורך בהן. אולם המדיניות הערבית של המדינה צריכה להיות מכוונת לא רק לשיווי-זכות גמור של הערבים - אלא להשוואתם התרבותית, הסוציאלית והכלכלית, כלומר להרמת דרגת החיים שלהם עד כדי הדרגה של היהודים".

מעיון במסמך המקורי גלוי לעין כי בן-גוריון לא הזכיר, ולו ברמז, את עקירתם של ערביי א"י ממקומות מושבם, ולכן לא היה יכול שפירא לשאול אם הטרנספר יבוצע בכפייה. בן-גוריון אמר בסה"כ ששאלת הערבים במדינה היהודית העתידית תיפתר בדרכי שלום, תוך הסכם יהודי ערבי; לא בהכרח הסכם עם מדינות ערב השכנות, ובטח לא כזה "שיסלול את הדרך לעקירתם של הערבים מן המדינה היהודית למדינות ערב", כפי ששתל מוריס בפי בן-גוריו. אילו הציע בן גוריון את גירושם הקיבוצי של ערביי א"י (דבר שלא עשה) לא היה מרחיב דיבור על הצורך בזכיית ידידותם של אזרחיה הערבים של המדינה היהודית וכן שיפור תנאי חייהם - החברתיים, התרבותיים, והכלכליים. לוּ היה אמת בדברי מוריס, לא היו נשארים במדינה היהודים אזרחים ערבים שיש לזכות בידידותם ולדאוג ברווחתם. לדברי קארש מוריס לא מוטרד "מקטנות כגון אלו". הוא סיים להוכיח את מחויבותו של בן-גוריון לרעיון הטרנספר "ויהי מה"; ואילו הוכחה זו "טעונה מידה נדיבה של לוליינות מילולית, לו יהי". בלשונו של מוריס:

בן-גוריון הבין שערבים מעטים, אם בכלל, יעקרו את עצמם מרצון; על סעיף הכפייה להיות מופעל. 'אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם... ואם נצטרך להשתמש בכוח - לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר-הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם - יעמוד לנו כוחנו', הוא כתב לבנו עמוס בשוקלו את ביצוע המלצת הטרנספר שבדוח ועדת פיל.

למעשה הפסקה הנ"ל, מקורה במהדורה האנגלית של ספרו של שבתי טבת על בן-גוריון והפלסטינים. הטקסט המקורי כדלקמן:

בשוקלו את סעיף הטרנספר בהמלצות ועדת פיל, בן-גוריון תיכנן את צעדו הבא: "אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם'. הוא לא רצה לעשות כן, הואיל ו'כל שאיפתנו בנויה על הנחה - שהתאמתה במשך כל פעולתנו בארץ - שיש די מקום לנו ולערבים בארץ". אך אם הערבים לא יקבלו הנחה זו, "ואם נצטרך להשתמש בכוח - לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר-הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם - יעמוד לנו כוחנו".

עפ"י המקור ממנו מצטט מוריס, טוען טבת בספרו שבן-גוריון לא רצה לגרש את ערביי א"י, הואיל והשקפתו הבסיסית הייתה ש"יש די מקום לנו ולערבים בארץ" בעוד בטקסט המקוטע של מוריס, בן-גוריון רצה לגרש את הערבים. מוריס נטל חירות בהמרת עדות בפעם נוספת: הפעם לא באמצעות נטיעת מילים בפי מחקרי ה"היסטוריים", אלא בהשמטת משפטי מפתח מהטקסט המקורי, "באורח ההופך את כוונתו על ראשה". נראה שמוריס הקל ראש בשיקול דעתו של טבת כך שלא ניתן לקחת אותו ברצינות; אך חובתו המחקרית הבסיסית של כל היסטוריון היא לצטט בקפידה את מקורותיו, להביא את הערכותיו לגביהם ולהותיר לקורא את גיבוש דעתו בנידון. זו גם חובתו האתית. כפי שמוריס ניסח:

חובת כבוד היא לו [להסטוריון] להיות הוגן באיסוף עובדותיו ובהצגתן המדויקת ועליו ל'הזהיר' את קוראיו כי אלה ואלה אמונותיו וכי הן השפיעו על עבודתו באורח כזה או אחר.

לסוגיה הנ"ל יש היבט מורכב וחמור מאוד. חובתו הבסיסית של ההיסטוריון המתיימר למקוריות להישען על מקורות ראשוניים ככל האפשר. מוריס בחר לבסס מרכיב חשוב בטיעונו כנגד בן-גוריון על מקור משני (ואף זאת תוך סילוף מקור זה) במקום לחפש את המסמך המקורי בארכיון; לא סתם מקור משני, היה זה "היסטוריון ישן" שבכישוריו המקצועיים והאתיים הטיל מוריס את ספקותיו בהזדמנויות רבות. החלק הראשון בגרסה המקוטעת והמטעה של מוריס בדברי בן-גוריון ("אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם") סותר את דבריו בהמשך ("ואם נצטרך להשתמש בכוח - לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר-הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם"). עובדה זו מחדדת את הצורך בעיון במסמך המקורי. "סתירה פנימית זו מקבלת משנה תוקף", כפי שניסח זאת פרופ' קארש, אם ניקח בחשבון את ציטוטו של טבת שהושמט ע"י מוריס: כל שאיפתנו בנויה על הנחה - שהתאמתה במשך כל פעולתנו בארץ - שיש די מקום לנו ולערבים בארץ". אילו בן גוריון האמין שא"י רחבה דיה להכיל את שני העמים ולא רצה בנישולם של תושבי הנגב הערבים ועבר-הירדן - מדוע האמין (לכאורה) בצורך לגרשם? ב-5 באוקטובר 1937 שלח בן-גוריון מכתב לבנו מלונדון. במכתב זה הגן בן-גוריון על החלטתו לתמוך בהחלטת החלוקה של ועדת פיל:

איני חולם ואיני אוהב מלחמה. ועדיין אני מאמין - יותר מאשר לפני הופיע אפשרות מדינה - שלאחר שנהיה בארץ מרובים וחזקים יבינו הערבים שמוטב להם לבוא בברית אתנו, ליהנות מעזרתנו, אם יתנו לנו ברצונם הטוב להתיישב בכל חלקי הארץ. יש לערבים הרבה ארצות, שאינן מאוכלסות במידה מספיקה, שאינן מפותחות ומבוצרות, ואינן יכולות לעמוד בכוח עצמן נגד שונאיהם [כך במקור] החיצוניים. בלי צרפת אין סוריה יכולה לעמוד אף יום אחד בפני תורכיה. והוא הדין עם עיראק. וכן גם המדינה החדשה. כולן זקוקות לחסותן של צרפת או אנגליה. אולם חסות זו אומרת שעבוד ותלות. היהודים יוכלו להיות בני-ברית שווים, ידידים אמיתיים, ולא כובשים ורודים. נניח שהנגב לא ימסר למדינה היהודית. הוא ישאר אז בשוממותו. אין הערבים מוכשרים וזקוקים לפתחו ולבנותו. יש להם די מדבריות - ואין להם די אנשים, די כסף, די אינציאטיבה. ויתכן מאוד שתמורת עזרתנו הכספית, הצבאית, הארגונית והמדעית יסכימו שנפתח ונבנה את הנגב. אבל יתכן שלא. אין עם נוהג תמיד לפי ההיגיון והשכל והתועלת המעשית. כמו שאתה מרגיש ניגוד בין השכל והרגש - כך יתכן שהערבים יתנהגו לפי רגש נציונליסטי עקר ויאמרו לנו: לא מדובשך ולא מעוקצך. מוטב שהנגב יעמוד בשוממותו - מאשר יהודים ישבו בתוכו. ואז נצטרך לדבר אתם בשפה אחרת, ותהיה לנו אז גם שפה אחרת - שלא תהיה לנו בלי מדינה. כי לא נוכל לסבול ששטחי אדמה גדולים בלתי-מיושבים העלולים לקלוט רבבות יהודים ישארו ריקים, והיהודים לא ישובו לארצם מפני שהערבים בוחרים שגם לנו וגם להם לא יהיה המקום. ואז נצטרך להשתמש בכוח ונשתמש בו בלי היסוס - אם כי רק כשלא תהיה לנו ברירה אחרת. אין אנו רוצים ואין אנו צריכיםלגרש ערבים ולקחת מקומם. כל שאיפתנו בנויה על הנחה - שהתאמתה במשך כל פעולתנו בארץ - שיש די מקום לנו ולערבים בארץ. ואם נצטרך להשתמש בכוח - לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר-הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם - יעמוד לנו כוחנו.

מקריאת הטקסט המקורי מובהר חד-משמעית כי בן-גוריון לא התייחס כלל לאוכלוסייה הערבית שבמדינה היהודית העתידית, ומכאן שאין אפשרות לדבר על גירושם ממדינה זו. הוא דיבר על אפשרות התיישבותם של יהודים בנגב (ובעבר-הירדן), אף על פי שאזורים אלו הוצאו מתחום המדינה היהודים ע"י ועדת פיל. הובהר ללא ספק כי נישולם של הערבים מאזורים אלו לא בכוונתו. המציאות היא: בן-גוריון ראה את ההתיישבות היהודית באזורים דלילי אוכלוסין אלה, ובעיקר בנגב, כאמצעי שיתרום לפיתוחם ולרווחתם של כל התושבים באזורים הללו. אם יאלץ להשתמש בכוח - כאמצעי אחרון של חוסר ברירה - יהיה הדבר להבטיח את זכותם של היהודים להתיישב שם ולא לגירוש ערבים. משום מה, בחר מוריס בגירסתו העברית של ספרו לצטט את מכתבו המקורי של בן-גוריון בלשון זו - "אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם" - אף על פי שפרשו באופן הנוגד את כוונתו המקורית. דהיינו, מוריס מדבר בכפל לשון לשני קהלים שונים. לקהל שלא דובר עברית (ולא מסוגל לבדוק את המסמך המקורי) הוא נותן גירסה המתבססת על מקור משני (גם הוא מסולף כדבעי). לציבור העברי הוא מצטט מהמקור. בגיליון 12 של 'אלפיים' פרסם מוריס מאמר בו הרחיק לכת והכיר בעובדה ש"מישהו - וכנראה לא בן-גוריון עצמו - 'חיבל' במכתב המקורי (הכתוב בכתב-יד) ומחק בקשקוש בדיו את השורה וחצי הראשונות, כך שהקטע מתחיל במלים: 'אנחנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם". למרות זאת, "תחת להודות בעובדה" שטיעון השווא שהעלה נסתר - הן בגרסא האנגלית, והן בגרסא העברית - הוא העדיף לתקוף את טבת על הפצתו לכאורה "בעולם הרחב, באנגלית, את הנוסח המוטעה". כפי שהובהר לעיל, גירסתו של טבת - שלא  צטט מילה במילה של כל המכתב - שומרת בקפדנות ובנאמנות על משמעותו המקורית של המכתב. לעומתו, מוריס - שהסתמך על טבת - לא רק הפיץ "בעולם הרחב, באנגלית, את הנוסח המוטעה" - אלא טשטש בכל יכולתו כל קשר לנוסח המקורי של המקור. בשפתו של פרופ' קארש:  "הסילפת וגם הטפת?" מקרה נוסף של סילוף ע"י מוריס ניתן לראות בנאומו של בן-גוריון בקונגרס הציוני ה-20, שנערך בציריך ב-23-21 באוגוסט 1937:

שואלים אותנו: איך נסתדר עם המיעוט הערבי, מיעוט של 300 אלף ערבים בקרב 400 אלף יהודים...? והעם היהודי... לא יוכל לשכוח את לקח 2,000 שנות הגולה ואת גורל בניו בניכר... [במדינה היהודית תהיה] חוקה אחת לגר ולאזרח. משטר צדק, אהבת רע, שוויון אמת.

עם זאת, לדעתו של מוריס פיסקה זו "בעיקר מס-שפתיים לערבים הומניסטיים ותעמולה גרידא" בעקבות תמיכתו הנחרצת של בן-גוריון בטרנספר. האומנם זאת האמת? מעיון בטקסט המקורי מנאומו שוב ביצע מוריס להטוט אקרובטי מילולי בדברי בן-גוריון. להלן הטקסט המקורי ללא השמטת כל אזכור בדבר גידולו המספרי של ה"ישוב":

שואלים אותנו: איך נסתדר עם המיעוט הערבי, מיעוט של 300,000 ערבים בקרב 400,000 יהודים. השואלים שוכחים דבר יסודי אחד: בארבע מאות אלף יהודים אנו מתחילים, ואילו הייתה המדינה היהודית נועדת אך ורק לארבע מאות אלף אלה לא הייתה כדאית, אילו גם לא היה בה מיעוט ערבי של שלוש מאות אלף. ארבע מאות אלף אלה לא היו בארץ לפני עזר שנים, גם לא לפני חמש שנים. ואם גדלנו תחת שלטון זר, ואם כי מנדטורי, שהתחכם כל יום כן נרבה - באיזה מהירות וקצב נגדל תחת שלטון יהודי, שפעולתו הראשית והעיקרית תהיה - למען נרבה. משנה לשנה, מחודש לחודש יתשנה היחס המספרי בין הרוב היהודים ובין המיעוט הערבי. והעם היהודי אשר ישוב לארצו ויתרבה במדינתו לא יוכל לשכוח את לקח אלפיים שנות הגולה ואת גורל בניו בנכר. לא תיכון מדינה יהודית, קטנה או גדולה, בחלק מן הארץ או בארץ כולה, אם במולדת הנביאים לא יבוצעו היעודים המוסריים הגדולים, הנצחיים, שנשאנו בלבנו ובנשמתנו כל הדורות: חוקה אחת לגר ולאזרח. משטר-צדק, אהבת-רע, שוויון אמת. המדינה היהודית תהיה למופת לעולם בהתנהגותה עם מיעוטים ועם בני עם אחר.

הקטע אותו השמיט בני מוריס לסילוף השקפתו של בן-גוריון לפיה המדינה היהודית תהיה מדינת העם היהודי כולו, שמרביתו, עפי תפיסתו של בן-גוריון בעת ההיא, עתידה להשתקע בה בפועל, האוכלוסייה הערבית במדינה היהודית תהפוך ממילא למיעוט קטן. אי לכך נישולו אינו לצורך, כטיעון-השווא של מוריס, ויתקבל כחלק אינטגרלי שווה-זכויות. לאחר שנוכחנו במיומנותו של מוריס ב"אומנות מוזרה זו" של שכתוב מסמכים לשנת 1937, נראה כיצד ממשיך מוריס בסילוף עמדת התנועה הציונית לגבי טרנספר בשנה 1938, שנה שגם כן מוזכרת באתר "פלסטין זכורה" בהסתמכות על מחקרו של מוריס. בלשונו של מוריס:

ביוני 1938, שעה שוועדה אחרת, ועדת וודהד, בדקה את אפשרות החלתן של המלצות ועדת פיל לחלוקת הארץ, דנה הנהלת הסוכנות היהודית - שהייתה מעין ממשלה של הישוב - בהיבטים שונים של רעיון הטרנספר. בן-גוריון הציע 'קווי פעולה' למדינה היהודית העתידה לקום, וכך אמר: 'המדינה היהודית תישא ותיתן עם מדינות ערב השכנות על נושא של טרנספר-מרצון של בעלי אדמות, פועלים ופלאחים מקרב הערבים מן המדינה היהודית אל המדינות השכנות'. טרנספר כזה ועידוד העלייה היהודית שתיעשה במקבית 'אינם בגדר הפליה'. אמר.

הפעם, עיוות את מילותיו של בן-גוריון ע"י הוצאתם מהקשרם ולא היה צורך בנטיעת מלים בפיו. תחילה, יצר את הרושם הכוזב שלכאורה בן-גוריון הציע את "קווי הפעולה" במהלך דיון ממושך בסוגיית הטרנספר, וכי קווים אלה נסובו מעצם מהותם סביב הסוגיה הנ"ל. כפי שמציין קארש: "לא היו דברים מעולם!". בהמשך, מסביר קארש כי לא היה כל דיון בנוגע טרנספר בישיבה שבה הציע בן-גוריון את קווי הפעולה, ומתוך 28 קווים רק אחד עסק בהערתם מרצון של מספר ערבים, שמבחירתם החופשית יעדיפו שלא להפוך לאזרחי המדינה היהודית. כפי שנראה בהמשך, כמחצית מ"קווי הפעולה" לא דנו כלל בשאלה הערבית והקווים שכן עסקו בה יצאו מתוך הנחה שמרבית הערבים יישארו כאזרחים שווי זכויות במדינה היהודית, ולא יגורשו ממנה. עם זאת, עלייה של יהודים והעברתם מרצון של מספר ערבים, שמוריס מייחס לבן-גוריון, מוטעה בעליל. בן-גוריון אמר שאף אחת משתי סוגיות נפרדות אלה סותרות למחויבות המדינה היהודית לאי-אפליה על בסיס גזע, דת, מין, או מעמד (לא שהן קשורות זו לזו באורח כלשהו). בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית מיום ה-7 ביוני 1938 (בה הציע בן-גוריון את "קווי הפעולה") נדונו שמונה נושאים: סוגיית מעמד הערבים במדינה היהודית - לא גירושם ממנה - הייתה שישית בסדר-היום. כבר בדברי הפתיחה, בהם ביקש בן-גוריון להציג את השקפתו בסוגייה הערבית, אמר ורנר דוד נסטור, שלמיטב ידיעתו הוצאת המיעוט הערבי מהמדינה היהודית "אינה עומדת כרגע על הפרק". אכן, מתוך שמונה-עשר עמודים של פרוטוקול הישיבה, רק ארבע שורות הוקדשו לאפשרות הנ"ל בדבר "העברה ברצון של אריסים, פועלים ופלאחים ערבים מהמדינה היהודית למדינות השכנות". שההוצאות ישולמו ע"י ה"ישוב". זה בהחלט לא ההסכם "שיסלול את הדרך לעקירתם של הערבים מן המדינה היהודית למדינות ערב", שיוחס לבן-גוריון ע"י מוריס. ראשית, בן גוריון לא העלה דבר על העברת האוכלוסייה הערבית כמכלול, אלא על העברתם של אותם בודדים שמרצונם החופשי יעדיפו להגר למדינות השכנות במקום להפוך לאזרחי המדינה היהודית. שנית, שיש לציין היא שדברי בן-גוריון יוחדו, רובם ככולם, למעמד האוכלוסייה הערבית במדינה היהודית העתידית ו"קווי הפעולה" שהוצעו דנו בשילוב אוכלוסייה זו במדינה היהודית כשותף מלא ושווה-זכויות, ונקיטת ה"אפליה המתקנת" הנחוצה ליעד זה: לא בגירושה מהמדינה, כטענתו הכוזבת של מוריס. בן-גוריון הציע במסגרת זו כי:

קו פעולה 19. החוקה של המדינה היהודית תושתת על זכות בחירה בכללית של כל אזרחיה הבוגרים ללא הדבל דת, גזע מין ומעמד, על נציגות פרלמנטרית, ועל ממשלה אחראית בפני נבחרי העם...

21. המדינה היהודית תגן על זכויות המיעוטים הדתיים והלאומיים ותבטיח את חופש הדת והמצפון של כל העדות והאזרחים.

22. כל עדה דתית תיהנה מחופש מלא לסדר ברשות עצמה את סדרי הפולחן, מבלי לפגוע בביטחון הציבורי ובאושיות המוסר. ימי החג של כל עדה דתית יוכרו כימי מנוחה רשמיים של בני העדה.

23. שום הפליה לא תיעשה בין אזרחי המדינה העברית על יסוד גזע, דת, מין ומעמד. טיפול המדינה בהעברת ערבים למדינות הערביות השכנות מתוך רצונם החופשי של המועברים וטיפוח העלייה היהודית למדינה ומאמצי המדינה ליישוב העולים היהודים אינם בגדר אפליה.

24. השפה העברית תהיה שפת המדינה. אולם כל מיעוט לאומי יובטח לו חופש מלא להשתמש בלשונות בחינוך ביו ובשאר צרכיו הפנימיים. 

25. המיעוט הערבי יוכל להשתמש בלשונות הערבית לא רק במוסדותיו החינוכיים, הדתיים והעדתיים, אלא גם בפנותו לכל מוסדות המדינה. בכל מחוז, עיר וכפר, שרוב תושביהם הם ערבים, יתפרסמו כל הודעות הממשלה גם בערבית.

26. המדינה היהודית לא תסתפק בשיווי זכויות מלא וגמור לכל אזרחיה, אלא תעשה מאמצים מכוונים מודרגים להעלאת דרגת החיים של המיעוט הערבי עד כדי הדרגה התרבותית, הסוציאלית והכלכלית של הרוב היהודי - ע"י חובת חינוך כללית לכל הילדים, שירות רפואי וסניטרי, תחוקת הגנה על העובד החרשתי והחקלאי, טיפוח הארגון המקצועי הכללי והקואופרציה המשקית, ללא מחיצה גזעית, בקרב העובדים, האיכרים, בעלי האומנויות החופשיות, בעלי המלאכה והחרושת והסוחרים היהודים והערבים.

27. עד שיטושטשו המחיצות בין שתי רמות החיים השונות של הרוב היהודי והמיעוט הערבי - יובטח אחוז מתאים בכל עבודות המדינה ושירותיה לפקידים ולעובדים ערבים בשכר עבודה שווה לפקידים ולעובדים היהודים. כמו כן יובטח אחוז מתאים לנציגות הערבים במוסדות הנבחרים של המדינה, מבלי לקבוע שיטת בחירות עדתיות.

28. עם הגנה אפקטיבית של זכויות המיעוטים בכל שטחי החיים הכלכליים הפוליטיים והתרבותיים - תתאמץ המדינה להשריש בתוך כל אזרחיה הכרה ממלכתית משותפת ותטפח כל פעולה וארגון המגוונים להריסת המחיצות שבין הגזעים והעדות בכל העניינים הממלכתיים הכלכליים.

תפיסתו של בן-גוריון הייתה הדו-קיום היהודי-ערבי במדינה היהודית העתידית. כך הוצגה בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית מיום ה-7 ביוני 1938: השקפת העולם הכוחנית המיוחסת  ע"י "ההיסטוריונים החדשים" ורצון לעקירתם של ערביי א"י למדינות השכנות כפי שטוען מוריס בספרו הן טענות כזב. "קווי פעולה" שהוזכרו לעיל מייצגים מצע חברתי-כלכלי-פוליטי שלא היה מבייש אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית מערבית. הכרה בזכותם של בני המיעוטים הדתיים לימי מנוחה רשמיים, למשל, הנה זכות שאינה מוענקת למיעוטים דתיים במדינות המערב הדמוקרטיות אף כיום.  בן-גוריון דן באשר לשימוש בלשון המיעוט לצרכי חינוך וניהול ענייני הפנים שלו. בהחלט ניתן לטעון שביצועו-בפועל של חזון זה לקה בחסר לאחר הקמתה של מדינת ישראל - אך בין זה לבין התמונה המסולפת שנוצרה ע"י מוריס בנוגע להשקפה הרווחת בתנועה הציונית בסוף שנות השלושים, "אין ולא כלום" כפי שאומר קארש. מוריס מטה את רוח הדברים באשר לתוכנם הממשי של הדיונים באמצעות ציטוט סלקטיבי המשמיט משפטי-מפתח, וכך הוציא את הדיון מהקשרו הנכון. מוריס מצטט, למשל, את מנחם אוסישקין, נשיא קק"ל, כמי שמאמין כי "העברת 60,000 משפחות ערביות היא עניין 'מוסרי שבמוסרי'", הואיל ו"לא נוכל להתחיל בחיים המדיניים שלנו במדינה שהערבים יהוו בה 45 [של האוכלוסייה]". להלן הטקסט במלואו:

אם תשאלו אותי, האם זה מוסרי להוציא 60,000 משפחות מן המקומות שהם יושבים בהם ולהעביר אותם למקום אחר ולתת להם כמובן את האמצעים בשביל התיישבות - הרי אגיד לכם שזה מוסרי. אם אפשר לגזול מעם ישראל תשע עשיריות של ארצו ההיסטורית (עבר-הירדן בכלל) ולא לתת להם דריסת-רגל שם ולאסור עליהם לעלות לשם ולהתיישב שם ולקנות עליהם שם, וזה אחרי כל התקוות שנתנו לנו ואחרי כל ההתחייבויות שקיבלו עליהם בהצהרת בלפור ובמנדט של חבר הלאומים וכו' וכו'. אם הדבר האחרון הוא מוסרי, הרי למסור לנו רצועה אחת קטנה ולקחת חלק של ערבים ולהעביר אותם וליישב אותם באופן יותר טוב, הרי זה מוסרי שבמוסרי. אני מוכן לבוא להגן לפני הקב"ה ולפני חבר הלאומים על הצד המוסרי שבדבר. אבל לא שאלת המוסריות עומדת, אלא שאלת הצד האפשרי. ופה אני אומר, שלנו ליהודים אי-אפשר להוציא את הדבר הזה לפועל... את זה יכולה לעשות רק הממשלה האנגלית, אם היא רוצה.

ועוד בניגוד לדברים שמעלה מוריס בספרו, אוסישקין לא ראה בטרנספר הנובע ישירות מתכנית החלוקה של ועידת פיל, אידיאל שיש לשאוף אליו. למעשה, מלכתחילה התנגד בחריפות לתכנית זו. המוסריות בצעד זה הנה תוצאת לוואי של "גזל" 90% משטח א"י מבעליו החוקיים והעברת האוכלוסייה היהודית בחלקי א"י שיעברו לריבונות המדינה הערבית למדינה היהודית הקטנטנה. אילו נמנעה ועדת פיל מהעלאת התוכנית הספציפית הנ"ל, לא היה צורך ב"ממתיק" הטרנספר מלכתחילה - אותו ההנהגה היהודית לא יכלה לדעתו לבצע בלאו הכי; כפי שענה אוסישקין לשאלה, מה יעשה אם בריטניה תעניק ליהודים את כל א"י:

לא נקבל את המדינה היום בכל ארץ-ישראל טרם שיהיה לנו חלק הארי של הקרקע וחלק גדול של היישוב. אחרת כמובן היה המצב לו היו לנו מיליטריזם חזק כמו בימי יהושע בן נון. אבל כיום, בדרך הפרלמנטרית, יהיה זה אסון אם ניקח עלינו את האחריות בשביל המדינה מדן עד באר שבע בשעה שאנחנו מיעוט בארץ. אנחנו מקווים שבמשך הזמן נהיה רוב הקרקעות יהיו בידינו ותהיה אז מדינה יהודית שאנו נהיה בעלי הבתים בה.

ניתן למצוא סילוף דומה בדברי בן-גוריון מאותה ישיבה ע"י מוריס. עפ"י ספרו של קארש מוריס "מציג אותו כתומך במוסריותו של טרנספר", בעוד ש:

א) תפיסתו של בן-גוריון את "מוסריות הטרנספר הייתה זהה לזו של אוסישקין (למרות חילוקי-הדעות ביניהם בנושא החלוקה);

ב) בן-גוריון התנגד באורח נחרץ לטרנספר כפוי כאופציה פוליטית. (קארש, עמ' 59-60)

ציטוטו של מוריס את בן-גוריון כאומר,"אני מחייב העברה כפויה. אינני רואה בזה שום דבר לא-מוסרי" בעוד שפרוטוקול הישבה במקור מנוסח כך:

ראיתי בתוכנית פיל שני דברים חיוביים: רעיון המדינה וההעברה הכפויה... אני מחייב העברה כפויה. אינני רואה בזה שום דבר לא -מוסרי, אבל העברה כפויה תיתכן רק על-ידי אנגליה ולא על-ידי היהודים. בזה צודק אוסישקין, לא רק שלא ייתכן שאנו נוציא את זה לפועל, אלא גם לא ייתכן שאנו נציע זאת.

מכאן קביעתה של ועדת וודהד שהוזכרה מקודם כי "מטעם היהודים הובהר לנו שהם מתנגדים להפעלה כלשהי של כפייה".

לסיכום: רעיון הטרנספר לא היה אידיאל ציוני העומד בפני עצמו אלא מרכיב אינטגרלי בהצעת החלוקה של ועדת פיל. רעיון זה הועלה ע"י הוועדה והתבצעותו הייתה אומרה להעשות ע"י הממשלה הבריטית - תוך הסכמה בינלאומית רחבה. מנקודת ראותם של מנהיגים ציוניים מסוימים, לגיטימיות הרעיון נשאבה מקיצוצה של המדינה היהודית העתידית לחלק מצומצם משטח א"י, ומן העובדה שטרנספר מקביל היה יכול להתבצע באוכלוסייה היהודית שהתגוררה בשטחי המדינה הערבית העתידית. יתרה מזו, האוכלוסייה הערבית הייתה אמורה להתפנות מהמדינה היהודית הקטנטנה למדינה הערבית שתוקם על כ-85% משטחי א"י (96% משטחי המנדט) ולא להיות מגורשת למדינות ניכר רחוקות. מכל מקום, סוגיית הטרנספר כלל לא הייתה עולה על סדר יומה המדינה של התנועה הציונית ללא תוכנית החלוקה של ועדת פיל.

הערות ל"תגובות בישוב היהודי להצעת החלוקה":

1. סול שטרן - "המאה של הסרבנות הפלסטינית ושנאת יהודים" עמ' 1937, 
2. גילה גבירץ - "הסטוריה יהודית - התמונה הגדולה", עמ' 204.
3. המרכז למורשת בן-גוריון - "עיונים בתכניות החלוקה 1937-1947", מאמר של ישעיהו פרידמן - "תוכנית חלוקת א"י של הוועדה המלכותית, 1937, ומשולש היחסים הבריטי-ציוני-ערבי" עמ' 10.
4. פלסטין זכורה - "למה הערבים דחו את הצעת העצרת הכללית של האו'ם".
   בני מוריס - "קורבנות" עמ' 137.
5. אפרים קארש - "פיברוק ההיסטורי הישראלית - ההסטוריונים החדשים", פרק ב': "'מסלפים את הרקורד': בני מוריס, דוד בן-גוריון וסוגיית ה'טרנספר'", עמ' 46 - 60, 64, 65.
6. אפרים קארש - "פיברוק ההיסטורי הישראלית - ההסטוריונים החדשים", "פתח דבר למהדורה העברית", עמ' 20.

סיכום

תוכנית החלוקה של ועדת פיל (1937) הייתה החלטה הוגנת ביותר כלפי הישוב הערבי בא"י. 96% משטח המנדט יכול היה להוות מדינה ערבית ענקית ובעלת שטחים נרחבים המתאימים למחייתה של האוכלוסייה הערבית. תגובת ההנהגה הציונית להצעה הייתה חיובית. בן גוריון, ויצמן ואחרים לא דרשו לבצע טרנספר (העברה בכפייה) של האוכלוסייה הערבית משטחה המצומצם של המדינה היהודית העתידית והוכיחו כי הם נכונים לוויתורים כואבים על מנת לחיות בשלום עם האוכלוסייה הערבית. למרות טענות כזב חוזרות ונִשנות על אי הגינותה של תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 ה"מוכיחות" כי אכן מדובר בבעיה טריטוריאלית, דחיית הערבים את תוכנית החלוקה של ועידת פיל מראה כי הערבים היו חסרי פשרות. הם לא השלימו עם קיומה של מדינה יהודית בגבולות כלשהם בתחומיה של א"י. בכל דיון ובכל ויכוח היסטורי על הסכסוך ישראלי-פלסטיני יש להעלות סוגיה זו, כדי להראות כי פשרות טריטוריאלית מעולם לא היוו בסיס לסכסוך וכי אכן מדובר בבעיה דתית קיצונית חסרת פשרות הדורשת להיפטר מכל גורם לא מוסלמי מהמזרח התיכון. גם כיום אין הערבים מסכימים לפשרות טריטוריאליות וכפי שציינו לעיל הם תמיד ידחו כל הצעה למדינה ערבית שאינה משטרעת על 100% משטחה של א"י. עפ"י דברי רה"מ אהוד ברק ורבים אחריו "אין ולא היה פרטנר לשלום".