הספר הלבן (1939) - דחיית הערבים הזדמנות למדינה ערבית עם מיעוט יהודי על כל א"י

הקדמה

במאמר הקודם "ועדת פיל (1937) - תוכנית החלוקה" הצגנו דוגמה חותכת לעובדה כי הקונפליקט הישראלי - פלסטיני אינו טריטוריאלי. ראינו כי גם אם תוצע מדינה ערבית על 96% משטחי המנדט עדין הערבים לא יסכימו לריבונות יהודית כלשהי על אף חלק משטחי "סוריה הגדולה". אף במאמרים הקודמים "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י" ו"מיתוס: "מנהיג לח"י אברהם (יאיר) שטרן שיתף פעולה עם הנאצים במהלך יישום הפתרון הסופי" עסקנו במצב אשר בו עמדו היהודים להיות מיעוט נצחי במדינה הנתונה להשפעת הנאציזם ובסכנה לשואה בא"י. למרות העובדות הנוגעות לתוכנית החלוקה מ-1937 עדיין אנשים מתממים. לטענתם, עדין הייתה אפשרות לעשיית שלום עם הערבים. דא עקא, מדינה יהודית היא הגורם לכל המאבק עם ערביי א"י. להשקפתם, מדינה יהודית המעניקה זכות שיבה ליהודים, הנה פרימיטבית ומיושנת ומאבקנו ה"קטנוני" על קיום מולדת לעם היהודי הנו פאסה. היה עדיף להקים מדינה דו-לאומית/כלל אזרחיה ואף לחיות במדינה כמיעוט. וידוע ההיגד החוזר ונשנה שלהם, "אל תהיה צודק, תהיה חכם", אלא מאי, בכך לא רק מסרסים את משמעותו המקורית של המשפט, אלא נוצרת תודעה כי אנו נאבקים על משהו מיותר וחסר ערך שאם נפסיק לרדוף אחריו, יהיו חיינו שלווים ושקטים יותר ולא תהיה סכנה לבני משפחתינו. השלום ישכון בינינו לשותפינו למדינה אשר בה כביכול נחיה. אנשים אלה מתעלמים מהשואה ומהאנטישמיות בעת החדשה. אלה עוסקים בשכנוע הנוער כי הנאבקים על זכותו של העם היהודי הם בסה"כ פרנואידים או כאלה המלחיצים לשווא את סובביהם לשם השגת מטרתם המיותרת והפרימיטיבית. דחיית הערבים את "הספר הלבן" ב-1939 מעידה על שאיפותיהם האמיתיות של הערבים. במאמר זה אראה כי גם בתקופה שניתנה לערבים האפשרות לזכות בריבונות על כל שטח המדנט הבריטי אשר בו מיעוט יהודי בחלק ארץ מצומצם וכן ניתנה להם התחייבות להפסיק את העלייה היהודית, הם דחו את "הספר הלבן", בד בבד תבעו שֶימומְשו עקרונותיו הנוגעים להפסקת העלייה ולאיסור על רכישת אדמות ע"י היהודים. "הספר הלבן של מקדונלד" נקרא על שמו של שר המשפטים הבריטי דאז, מלקולם מקדונלד (Malcolm MacDonald), שהיה ידוע בעוינותו את הציונות. בעיני הישוב היהודי בא"י, נתקבל "הספר הלבן" כביטוי לבגידתה של בריטניה ולנסיגתה מהתחייבותה לתמוך בהקמת הבית הלאומי היהודית ולסייע בבניינו. אל לנו לשכוח כי "הספר הלבן" פורסם כחצי שנה לאחר הפרעות ביהודי גרמניה "ליל הבדולח" שערכו הגרמנים בין 9 ל-10 בנובמבר 1938. אמנם ועדת-המנדטים לא אישרה את "הספר הלבן" והיה ללא תוקף משפטי בינלאומי (הוא גם נוגד את אמנת מונטוִידאו ואת החלטות חבר הלאומים מסאן רמו 1920 וכן נוגד את כתב המנדט מ-1922), חרף זאת יוּשַֹם כמדיניותה הרשמית של ממשלת בריטניה עד שהמנדט הגיע לקיצו ב-1948. "הספר הלבן" היה ידוע כ"השחור "והגרוע ביותר מכל ספריה הלבנים של הממשלה הבריטית. עיקריו היו שלושת הנושאים הבאים:

1. עלייה: רק 75,000 עולים יורשו לעלות לא"י במשך חמש שנים. המשכתה והסדרתה של העלייה תלויים בהסכם עם ערביי א"י.
2. קרקעות: חלוקת הארץ לשלושה אזורים והתרת קניית קרקעות חופשית ע"י יהודים רק באזור מצומצם.
3. משטר: ממשלת בריטניה מתכוונת להעניק כעבור עשר שנים עצמאות לארץ שתהיה בעלת רוב ערבי.

תקוותם של הבריטים לפייס את הערבים על חשבונם של היהודים נכזבו: חאג' אמין אל-חוסייני היה בטוח, שיצליח לסחוט מהבריטים ויתורים נוספים, כגון חנינה לכל המורדים ולהתיר לו לשוב לפלסטינה, לכן שכנע את חבריו ב"וועד הערבי העליון", לרבות המתונים, לדחות את "הספר הלבן" כבר למחרת פרסומו. סיסמתם הייתה: "האנגלים לים - והיהודים לקבר". במאי 1939 נערכה ועידה בברלין. אחד ממשתתפיה היה בדרכו מוועידת השולחן העגול שהתקיימה בלונדון. הלה ביקר בוועידה בברלין ונפגש שם עם אלפרד רוזנברג (Alfred Rosenberg), מראשי המפלגה הנאצית. רוזנברג רשם ביומנו כי המנהיג הערבי שהגיע מפלסטינה ביקש ממנו "משלוחי 'תרופות' למופתי בביירות". רוזנברג לא ציין ביומנו את שמו של המנהיג וכיצד הגיב לבקשתו, אך התפאר כי ניסח עלון-תעמולה אנטי-יהודי לטובת הערבים.

אל תהיה צודק, תהיה חכם

מקור הפתגם "אל תהיה צודק, תהיה חכם" נטמע ע"י הסופר והסאטיריקן הישראלי אהרן שמי. במקור, הגה אהרן שמי את הסיסמה "בכביש אל תהיה צודק - תהיה חכם". 

אהרן שמי

מטרתו הייתה לשנות את התפיסה [בנהיגה] המקובלת, להיות אחראי, ולא להסתתר מאחורי חוקים ותקנות והטלת אשם בצד האחר. תפיסה זו נכונה בכל תחומי החיים אך סילוף משמעותה המקורית עלולה להוביל לתוצאות הרות אסון וליצור תודעה כי הצדק והחוכמה אינם עולים בקנה אחד. יתרה מזאת, טענות המסלפים הן שהמניע של הדוגלים במדינה יהודית הנו צדק ולא חוכמה. טענה זו, כפי שנראה בהמשך, מופרכת לחלוטין. לפעמים מעשה חכם הוא להשתמש בצדק כדי להגיע לחיים נוחים יותר. לדאבוננו משפט חשוב זה הובן בשתי דרכים שונות ומנוגדות:

1. "אל תהיה צודק", כלומר אין חשיבות לצדק  ומכאן  ש"תהיה חכם" מעודד גישה מניפולטיבית ואינטרסנטית. רבים מקבלים את הפרשנות הזו, ועל כן המתנגדים לפרשנות זו מסתייגים מביטוי זה פסול וגס זה בעקבות תפיסת עולמם הערכית.
2.  "אל תהיה צודק", אמירה זו מונעת מאיתנו לפעול בהתאם לחוש הצדק. היינו עלינו "להיות חכמים" - כלומר לחשוב על ההשלכות של המעשים ועל הפעולות שננקוט, כולל השלכותיהם המוסריות. במילים אחרות: אל תהיה צדקן, היה צדיק. מקריאה זו משמעות הביטוי אינה שלילית כלל ועיקר.

היגד זה יש לפרש לפי (2) אך עם זאת חשוב ביותר לא לפרש את פעולות האחרים כנעשות תמיד מתוך "צדק" אם כי מתוך חוכמה.

ישראל כמדינה דו-לאומית/כלל אזרחיה

לרוב  נשמעים טיעונים מגוחכים, כגון "אז תנו להם [לערבים] לחשוב שהם הצודקים ואנחנו נהיה החכמים", כלומר נוותר על זכותנו למדינה יהודית (וזכות השבות), כבר לא יונהג הצבא תחת אינטרסים יהודיים (אין זה אומר שאינו מגן על כל אזרחיו), "אין צורך ש[הערבים] יכירו בנו, אנחנו נכיר בעצמנו", נחגוג את חגינו וכל אחד יעסוק בענייניו. האבסורד בתפיסה זו היא למעשה היהודים נהגו יותר מדיי ב"חוכמה" ולא בצדק. הפשרה שהסכימו מנהיגינו בוועדת פיל להישאר עם כפחות מ-4% אחוזים משטח המנדט, הייתה מעשה שלא בשם הצדק ולא חכם במיוחד. ב-2005 הנסיגה ה"חכמה" מעזה הובילה להחרפת המצב ולעלייה ניכרת בכמות הרקטות שנורו על ישובים יהודיים. למשל, כמות הקאסמים לשנה הם כדלקמן:1,2,3

• 2001 - 4
• 2002 - 35
• 2003 - 155
• 2004 - 281
• 2005 - 179 (ההתנתקות)
• 2006 - 946
• 2007 - 896
• 2008 - 2,048

בצורה גרפית ניתן לראות זאת כך:

מספר הרקטות שנורו על ישראל מעזה.

"Creative Commons Rocket and Population Map, 21 Jan 2009" by Israel Defense Force is licensed under CC BY 2.0

"טווח ירי רקטות על ישראל מרצועת עזה 10-160 ק"מ"

 by Dekel E is licensed under CC BY 2.0

כעת, נבחן את הסוגיה מה היה קורה אילו קיבלו הערבים את תוכנו של "הספר הלבן" מ-1939 או אילו אילו איבדה ישראל את אופייה היהודי. על שאלה זאת משיב ד"ר מיטשל ג. בארד בספרו "מיתוסים ועובדות". בספרו ד"ר בארד מסביר כי רעיון המדינה הדו-לאומית אינו חדש כלל וכלל. לראשונה נהגה רעיון זה ע"י יהודים חשובים, כמו יהודה מגנס בשנות העשרים. הצעה זאת לא זכתה לתמיכה ציבורית. לפי ראייתם האוטופית של תומכי הרעיון, "גם ליהודים וגם לערבים יש תביעות לגיטימיות על הארץ ועליהם לחיות יחד במדינה אחת". רעיון המדינה הדו-לאומית שולל מיהודים את זכותם למולדתם ההיסטורית ומבוסס גם על הנחה שגויה, "שערבים מוכנים לחיות בשלום עם יהודים באותה מדינה". ההוכחה לראייה כה שגויה זאת טמונה בעובדה שב"שני עשורים של אלימות ערבית כלפי יהודים בארץ-ישראל ודחייתם" את הספר הלבן (1939), מסמך שהציע להם מדינה ערבית על כל שטחי א"י ובה מיעוט יהודי. "כבר ב-1937 היה ברור לכל", שעמים אלה אינם מסוגלים לחיות זה לצד זה והם זקוקים למדינות נפרדות משלהם. לכן ועידת פיל הציעה תכנית לחלוקה – אותה גישה, שאימץ האו"ם עשור לאחר מכן. מאז תכנית החלוקה (1937) שום הצעה לא הובילה לסיום הסכסוך.  הואיל וערבים פלסטינים מהווים כ- 46% מהאוכלוסייה החיה בין הים התיכון ונהר הירדן, ושיעור ילודתם כפול מזה של יהודים ישראלים, במהרה יהפכו הערבים לרוב והמדינה הדו-לאומית תהפוך באופן דמוקרטי למדינה ערבית שתוכל להפסיק את חוק השבות ליהודים ומתן שבות ל"פליטים" פלסטיניים. במילים אחרות, אופייה היהודי של המדינה יישחק וייעלם ויהודי ישראל יאבדו את שליטתם הפוליטית על המקלט הבטוח של היהודים. "לאור ההתעללויות ההיסטוריות במיעוטים, במיוחד ביהודים, במדינות ערב, הרעיון הזה יהיה מרשם בטוח לרדיפות היהודים והנוצרים". אחד מתומכי הרעיון של הקמת מדינה דו-לאומית הציע, שכוח בינלאומי יגן על היהודים. הצעה זו נדחית על הסף. שום מנהיג דגול לא יפקיד את גורל עמו לכוחות כה מפוקפקים שהוכיחו כישלונם וחסרונם שוב ושוב.

חשובה מכול היא השאלה: אם תומכי המדינה הדו-לאומית מודעים לעובדה שיהודים במדינה זו (עם רוב מוסלמי) יהיו זקוקים להגנה, על סמך מה מאמינים אלה, שזה פתרון הסכסוך? 

בשנים האחרונות אנו נחשפים למקרי אלימות ופגיעות והריגות בבני האוכלוסייה הנוצרית הנמצאים תחת שלטון מוסלמי. בסרטון לעיל רואים אנו כיצד בעשור האחרון פלשו מוסלמים לכנסיות בעזה ושרפו ספרי קודש נוצריים. מזעזע שמעשים שנעשו בליל הבדולח 1938 חוזרים על עצמם גם בימינו.

גם נוצרים הנמצאים כיום במצרים, בסוריה באיו"ש וכו' נרדפים ע"י השלטון המוסלמי והאוכלוסייה נתונה למלחמת דת מסוכנת ביותר. בבית לחם למשל, שם היה רוב מוחלט של נוצרים כיום יש רוב מוחלט של מוסלמים כתוצאה מרדיפת המוסלמים את הנוצרים. גם ברמלה שם מרבית האוכלוסייה הייתה נוצרית כיום יש אוכלוסייה מוסלמית מובהקת מהסיבות שצוינו. 

אפילו ניתן לראות שבמדינות מוסלמיות פוגעים מוסלמים במוסלמים אחרים ובאזרחים חפים מפשע.

אם כן, כיצד ניתן להשתמש בפתגם "אל תהיה צודק, תהיה חכם"?

הערות:

1. מרכז המידע למודיעין ולטרור, המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) - "איום הרקטות מרצועת עזה 2000 - 2007", עמ' 6. הגרף לא כולל 113 רקטות שנורו בדצמבר 2007, סה"כ 896 קאסמים לאותה שנה.
2. משרד החוץ - The Hamas terror war against Israel;
   בצלם - "פגיעה באזרחים ישראלים ע"י פלסטינים";
    Intelligence and Terrorism Information Center at the Israel Intelligence Heritage & Commemoration Center (IICC) - Anti-Israeli terrorism in 2007 and its Trends in 2008, May 2008/
3. אמיר בוחבוט - "שנה לעופרת יצוקה: ירידה חדה בכמות פיגועי הטרור", 30/12/2009, באתר nrg. 

דחיית הערבים את "הספר הלבן" (1939)

"הספר הלבן" (1939) הנו ציון דרך במדיניות הבריטית בנוגע לסוגיית א"י. מסמכו של מקדונלד סתם את הגולל רשמית על רעיון החלוקה שהועלה משלהי 1936. עיקר חשיבותו שמדיניות הגלומה בו היטיבה עם עמדת הערבים יותר מכל תכנית מדינית בריטית רשמית שהופעלה לפניו ואחריו. התקרבותה של ממשלת בריטניה לתביעות ערביי א"י הייתה גלויה לעין לא רק בתוכן המסמך, אלא גם בצורתו. אף על פי שהספר  התקרב לעמדות הערבים, מפתיע הדבר ש"הוועד הערבי העליון" - ההנהגה של ערביי א"י - דחה אותו על הסף. מספר חברים ב'וועד' הסיקו כי דחייתו הייתה משגה חמור; אך עקב הנסיבות הפוליטיות ששררו בזמנו ועקב מערכת היחסים המסובכת בקרב ההנהגה הפלסטינית נמנע שינוי בהחלטה. בעקבות הצעתה של ממשלת בריטניה כונסה ועידה בלונדון לפתרון סוגיית פלשתינה-א"י.

הוועדה הייתה אמורה להיות משולשת, אך בנוסף לנציגים היהודים והערבים של א"י זומנו גם נציגים ממדינות ערב: מצרים, עיראק, ערב הסעודית, עבר-הירדן ותימן, משום עיסוקה במזרח התיכון. המדינות שהיו נתונות לשלטון המנדטורי הצרפתי, סוריה ולבנון, לא הוזמנו בעקבות התנגדותה של צרפת. המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, לא נכח בוועידה עקב הוצאתה של בריטניה מכלל המוזמנים את המנהיגים הערבים שהיו האחראים ל"מסע הרצח והאלימות".

למרות התנגדות בריטניה להשתתפות המנהיגים הללו ולהוצאתו של הוע"ע אל מחוץ לחוק וחבריו לגלות, הסכימו הבריטים שהוע"ע ייוצג בוועידה. לשם כך שוחררו חמישה מחברי הוועד המקורי שהבריטים הגלו לאיי-סיישל, וכן את ג'אמל אל-חוסייני שהוגלה לרודזיה. סלע המחלוקת בוועידה בין חברי הוע"ע, ששוחררו מאיי-סיישל לבין המופתי הייתה בנוגע להשתתפותו של זה האחרון בוועידה. הוא עמד על כך שבלעדיו אין להשתתף בוועידה. גולי סיישל לשעבר טענו שעצם ההשתתפות בוועידה זו חשוב יותר מבעייתו האישית של המופתי, משום שידעו כי כוונתה של ממשלת בריטניה להעניק ויתורים מרחיקי לכת לטובת הערבים. המחלוקת יושבה ע"י בחירת המופתי כביכול לעמוד בראש המשלחת – למעשה, הישארותו בבירות נבעה "מרצונו החופשי". החברים במשלחת הפלסטינית לוועידת לונדון היו: ג'מאל אל-חוסייני (ממלא מקום ראש המשלחת), עוני עבד אל-האדי, מוסא אל-עלאמי, ג'ורג' אנטוניוס, ד"ר חוסיין אל-חאלידי, אלפרד רוק, אמין אל-תמימי, ראג'ב אל-נשאשיבי ויעקוב פראג'. התנאי ששני הנציגים מהפלג הנשאשיבי יצורפו היה שלא יפצו פיותיהם. למרות היעדרות חאג' אמין אל-חוסייני, הורגשה השפעתו בכול. "הספר הלבן" נולד בעקבות ועידת סנט ג'יימס, שנערכה בלונדון, בפברואר 1939. יעדה היה להעניק ליהודים ולערבים את הזדמנותם האחרונה להגיע להסדר לאחר שרעיון החלוקה ירד מן הפרק, ובטרם ממשלת הוד מלכותו תחליט "כטוב בעיניה". ההצעות שהוגשו בוועידה ע"י המשלחת הבריטית היוו למדיניותה החדשה שגובשה בלונדון את בסיסה. גם לאחר כישלון הוועידה, כאשר ברורה הייתה דחיית משלחות ערביי א"י את ההצעות, המשיכה ממשלת בריטניה לדבוק בהן. זאת האחרונה פרסמה גרסה מתוקנת - אך זהה בעקרונותיה - ב"ספר הלבן" של שר המושבות, מלקולם מקדונלד, ב-17.5.1939. בגרסה זו נכללו החלטות לביצוע בשלושת התחומים שהוזכרו קודם לכן²:

1.  חקיקה: המטרה הבריטית הייתה לכונן מדינה עצמאית בא"י, אשר בה הערבים והיהודים יחלקו ביניהם את האחריות לממשל. תקופת מעבר בת עשר שנים תוקדם להענקת העצמאות. תקופה זו תתחיל עם השבת השקט והסדר לארץ. סמכויות ביצוע תוענקנה בהדרגה לבני הארץ במהלך תקופת המעבר. יהודים וערבים ימונו לראשי מחלקות ויכהנו בגוף, שיהווה מעין קבינט. כעבור חמש שנים, ייבדקו ההסדרים הללו על ידי נציגות משותפת של הממשלה הבריטית ותושבי הארץ. אם, לאחר תום תקופת המעבר, יוחלט לדחות את מתן העצמאות, תתייעץ ממשלת בריטניה עם תושבי הארץ, עם מועצת חבר-הלאומים ועם מדינות ערב השכנות ותבקש את שיתוף-הפעולה שלהם לעיצוב התכנית לעתיד.
2. עלייה: בחמש השנים הראשונות תותר עלייה של 75,000 יהודים: 10,000 עולים מידי שנה, ועוד 25,000 פליטים, שכניסתם לארץ תתאפשר, כחלק מפתרון בעיית הפליטים היהודים. מספר העולים הבלתי ליגליים ינוכה ממכסה זאת. לאחר חמש שנים, לא תותר על עלייה יהודית, אלא בהסכמת ערביי א"י.
3. קרקעות: באזורים אחדים תיאסר העברתה של אדמה ערבית לידי יהודים. באזורים אחרים, העברות כאלה יוגבלו. סמכויות להסדיר ולאסור העברת קרקעות תוענקנה לנציב העליון. לאחר עשר שנים יוכל הנציב העליון לשנות את ההוראות בהתאם להתפתחויות.

להבנת הביקורת וחוסר ההתלהבות הערבית בא"י למסמך יש לבחון את מצבם בעת ההיא. פרסומו של "הספר הלבן", במלאת שלוש שנים לפרוץ מעשי האיבה, המרד הערבי 1936 – 1939:

 לאורך תקופה זו ערביי א"י נאבקו באלימות במנדט הבריטי, ביישוב היהודי ובעצמם. "הוועד הערבי העליון", מנהיגותו המוכרת של היישוב הערבי בא"י, הוצא אל מחוץ לחוק באוקטובר 1937. מאז, חדל מפעולותיו ומקבלת החלטות. אנשי הציבור הפוליטיים הערבים המשיכו להשתמש בשם"הוועד הערבי העליון" לציון קבוצת עסקנים, שהסתופפה בצִלו של נשיא 'הוועד' לשעבר, מופתי ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. המרד בארץ אורגן באמצעות שלוחותיה של קבוצת העסקנים בדמשק, ועפ"י הנחיות המופתי ממקום גלותו בלבנון. חוץ מניהול מעשי האיבה, עסקו חברי הקבוצה בביצור מעמדו של המופתי כמנהיגם הבלתי מעורער: כל גורם שניסה להציג קו מתון, או הציע מנהיגות אלטרנטיבי הורתע על-ידם. בשלהי 1938 העריכו פקידי ממשלת המנדט - במידה רבה של צדק - כי מרבית הציבור הפלסטיני תומך בחאג' אמין ובמדיניותו, אם מתוך הכרה ואם מתוך אימה. למחרת פרסומו של "הספר הלבן" כינס המופתי את מקורביו בביירות לדיון בעניינו. באותו יום נמסרה הודעה קצרה מאת "הוועד הערבי העליון", לפיה "הספר הלבן" מבוסס על ההצעות שהוגשו בוועידת לונדון ע"י בריטניה ואלה נדחו פה-אחד ע"י המשלחת הפלסטינית ומשלחות מדינות ערב. קביעת 'הוועד' הייתה דבקות בעמדת המשלחות הערביות לוועידת לונדון. 'הוועד' הבטיח פרסום מפורט על סיבות הדחייה. מהודעה זו עלה כי 'הוועד' לא שלל לחלוטין את "הספר הלבן". מההודעה ניתן להסיק כי אם יחול שינוי ביחסן של הממשלות הערביות למדיניות החדשה, ייתכן כי גם מופתי ירושלים ואנשיו ישקלו את עמדתם פעם נוספת. אף-על-פי-כן, בקרב ערביי א"י ואף במשרד החוץ הבריטי האמינו רבים כי דחיית המדיניות החדשה ע"י מדינות ערב באה דווקא בגלל שתדלנות המופתי אצל ראשי המדינות הערביות. ניתן להניח, שחאג' אמין זעם, לא רק על תוכן "הספר הלבן": עיקר קצפו יצא על פרסומו בד בבד עם הודעת שר המושבות על איסור חזרתו של המופתי ארצה. תגובת ערביי א"י לפרסום זלגה אט אט. גם אם אישית הסכימו רבים עם עקרונותיו של "הספר הלבן", לא הובעה דעתם פומבית. העמדה הכללית בציבור הערבי הייתה: המתנה להודעה מנומקת שהובטחה ע"י "הוועד הערבי העליון". קו פסיבי זה עודַד ע"י העיתונות: אל-ג'האד קבע כי מילתו של'הוועד' היא האחרונה בכל השאלות הפוליטיות, ועל תושבי הארץ להמתין להחלטתו: האינטרס הלאומי דורש אי נקיטת עמדה, עד פרסום החלטת "החוגים האחראים". לשביעות רצון "הוועד הערבי העליון", מתשאול פקידי הממשל את הנכבדים הערביים המקומיים באשר לעמדתם על הפרסום התברר כי רק המופתי ו'הוועד' מוסמכים להביע דעה בנושא. כאן שוב הוכחה ההכרת הציבור הערבי ב'וועד' ובעומד בראשו, כמנהיגים יחידים. להצהרת הנכבדים הייתה חשיבות בעיני ה"ועד" מאחר שבהעדר תגובת הציבור הערבי נוצר רושם של החרמה והתעלמות ממדיניותו החדשה. ואכן רושם זה שירת את האינטרסים של המופתי ואנשיו. "מפלגת ההגנה הלאומית" הנשאשיבית, היריבה הוותיקה של המופתי, היוותה את החריג היחיד. איסור שיבתו של חאג' אמין אל-חוסייני עודד את חבריה. מבחינתם, פרסום המדיניות החדשה הייתה הזדמנות כפולה: חידוש פעולתם הפוליטית, ושיתוף פעולה עם הבריטים בהוצאתו לפועל של "הספר הלבן". הם יכלו לזכות בעמדות חשובות בעקבות מהלך זה, כאשר ימומש הסעיף בעניין מינוי ראשי מחלקות. עם פרסום "הספר הלבן", מנהיג הסיעה, ראע'ב אל-נשאשיבי חזר מגלותו הממושכת בקהיר. חזרתו לוותה בהתארגנות אנשי מפלגתו לתמיכה ב"ספר הלבן" במקומות שונים בארץ. למעשה פעולה זו לא זכתה להצלחה גורפת, אלא חלקית בלבד. "הוועד הערבי העליון" פרסם את הודעתו המפורטת המנמקת את סיבת דחייתם את "הספר הלבן" באיחור, היינו רק ב-30 במאי 1939. לדברי הוועד, האיחור נבע מפאת חילוקי הדעות הפנימיים ביחס לעצם הדחייה וביחס לניסוחה. בבית המופתי בבירות נערכו פגישות יום-יומיות לקראת סוף חודש מאי, במטרה לדון בניסוחה של ההודעה. בדיונים אלה השתתפו חברי "הוועד הערבי העליון" לשעבר ואנשים מן הזרוע האחראית לניהול המרד הערבי בא"י מדמשק. "הספר הלבן" נדחה על הסף פה אחד. המדיניות החדשה לא חננה את משתתפי המרד (כפי שחלקם ציפו). לפיכך, הסיכוי לחזרתם ארצה בקרוב היה זניח ביותר - וברור כי לא מתוך עמדת כוח. הסיכוי היחיד לחזרתם היה דחיית "הספר הלבן" והמשך המרד. על סמך מידע שהגיע לפקידים בריטים בנושא הדיונים, נטייתם של אחדים מן המשתתפים הייתה לא לדחות את המדיניות החדשה בטענה שמדיניות זו מעניקה לערבים חלק גדול מתביעותיהם. עם זאת, הסכמה למדיניות "הספר הלבן" רשמית עלולה הייתה להתפרש כהכרה במנדט, ומתוך כך גם בהצהרת בלפור, דבר שההנהגה הפלסטינית לא הייתה מוכנה לקבל כלל וכלל. חלקם, ראו ב"ספר הלבן" הזדמנות טובה להשיג ויתורים נוספים והיו מוכן לקלבו על רקע זה. אולם, עמדת המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, היא שהכריעה את הכף לשלילתה של המדיניות החדשה של "הספר הלבן". הודעת "הוועד הערבי העליון" בענין דחיית "הספר הלבן" ניתחה את סעיפי המסמך והצביעה על הנקודות שהתנגדו להם חברי ה'וועד' בכל סעיף וסעיף. בענין החקיקה והעצמאות העתידה, טען ה'וועד', כי בסופו של דבר המנדט לא יגיע לסיומו, לעומת זאת הייתה הסתייגות מההבטחה לעצמאות תוך 10 שנים. זו הותנתה בהתפתחויות השונות. בין היתר, "הספר הלבן" אישר למעשה את הבית הלאומי היהודי, דבר ש"האומה הערבית אינה מכירה בו". בנוגע לעלייה, היו שבעי-רצון מן ההגבלות המובטחות, אך דרשו את הפסקתה לאלתר. הודעת ה'וועד' תבעה איסור מוחלט של העברת קרקעות לידי יהודים. היא תקפה בחריפות את אזכור האפשרות לדון בעתיד בכל הנוגע להסרת ההגבלות בעניין. מסקנת 'הוועד' הייתה, כי המדיניות שהותוותה ב"ספר הלבן", לא מילאה אחר תביעות הערבים, ולכן אי-אפשר לקבלה. לטענת אחמד אל-שוקיירי שהשתתף בדיונים, החלטת 'הוועד' התקבלה פה אחד. אולם, להערכתו של הנציב העליון, ההודעה חוברה ע"י עזת דרווזה, מן הקיצוניים שבין מקורבי חאג' אמין אל-חוסייני, וזו לא נחשפה לעיני חברי "הוועד הערבי העליון". הערכתו אוששה על ידי מספר חברים שהעידו כי זו הוכנה ללא ידיעתם והחברים לא חתמו על ההודעה. פרסום ההודעה לא שינתה את הלכי הרוח בארץ. תגובות הציבור הערבי לפרסומה היו מעטות מאוד. כמובן גילוי דעת זה נתפס בעיני הציבור הערבי "עוד פחות מן 'הספר הלבן' עצמו". שאיפת הכול הייתה: קיצו המהיר של המרד ונורמליזציה מתחדשת של חיי השגרה. בד"כ חשש הציבור הערבי להביע דעותיו בפומבי; אך כאשר נשאלו נכבדים ערבים בעניין "הספר הלבן", הפנו אלה האחרונים את השואלים לעמדת "הוועד הערבי העליון". בקרב חברי "הוועד" לא ידעו על פרסום ההודעה וההכרה בהישגיו הרבים של "הספר הלבן" התגבשה. לפי ראות עיניהם, זאת בדרכי נועם ולא בנוקשות חסרת פשרות בסגנון המופתי ומקורביו ניתן לשכנע את הממשלה לוויתורים נוספים. בקיץ 1939, אחדים מחברי "הוועד", יעקוב אל-ע'וצין, אחמד חלמי ועוני עבד אל-האדי, יצרו קשר עם הנציגות הבריטית בקהיר, הציעו שיתוף פעולה עם הממשלה ברוח עקרונות "הספר הלבן". הם הבטיחו לבריטים שינסו לשכנע את המופתי לאמץ את עקרונות "הספר הלבן", ואם ידחה זאת, ינתקו עמו את הקשרים. בתמורה לכך, דרשו ויתורים נוספים לערבים במדיניות החדשה, כדי שיוכלו להוכיח לציבור העברי כי קריאות התיגר על מנהיגות המופתי שיזמו אכן נשאו פרי. הנציגים הבריטים הציעו לאלה האחרונים לחזור ארצה, אף על פי שנאסר זאת עליהם מתוקף היותם חברי "הוועד הערבי העליון", שהוצא אל מחוץ לחוק. הנציגים הציעו להם שעם חזרתם ישתפו פעולה עם הממשלה בהגשמתו של "הספר הלבן". לבסוף, חששו שלושתם מנקיטת צעד כה ישיר נגד המופתי, דבר שהוביל לסיום המגעים עם הנציגים בלא-כלום. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא נשתנתה עמדתו הרשמית של "הוועד הערבי העליון" כלפי "הספר הלבן". כמו כן, עמדת הציבור הערבי בארץ (מלבד הנשאשיבים) לא השתנתה. עם זאת, דעת-הקהל הפוליטית הבחינה בין אופיו ההצהרתי של המסמך כתעודה מדינית, לבין אמצעותו כמכשיר ביצועי, שנועד לצמצם את היקפו וכוחו של הבית הלאומי היהודי. לכן, מרבית האוכלוסייה הערבית, למעט קבוצות מצומצמות, שאפה להגשים את הסעיפים האופרטיביים של ה"ספר הלבן": הגבלת העלייה של יהודים ומכירת קרקעות להם והכנות להרחבת האוטונומיה הפוליטית - ללא הכרה במדיניות "הספר הלבן" כמחייבת אותה. גם מקורבי המופתי הודו, חרף ביקורתם כלפי המדיניות החדשה, כי "יש בה משהו". היחידים, שלחצו בגלוי על הממשלה לביצוע "הספר הלבן" היו מנהיגי הנשאשיבים. אלה האחרונים ראו בהגשמת המסמך הפוליטי כהוכחה לצדקת דרכם הפוליטית וסיכוי לשיפור המעמד הציבורי, שהיה בשפל. הם קיוו לזכות במינוי ראשי מחלקות, כאשר ייושמו הסעיפים החוקתיים. מאחר שהגבלת העליית היהודים הוכנסה לתוקף לאלתר, ותחילת הפעילות בנושא השלטון העצמי נדחתה לזמן בלתי מוגבל, נותרה הגבלת רכישת הקרקעות העניין האחרון, שציפו להגשמתו, עפ"י מדיניות "הספר הלבן". עוד לפני פרסום תקנות בנושא הסדרת קרקעות נמתחה ביקורת על הממשלה בקרב חוגים שונים בציבור ערביי א"י על כך שאינה מפעילה אותן. מנגד, בחוגים מצומצמים יותר הייתה התנגדות לכוונה לממש הוראות אלה. התקנות פורסמו ב-28 בפברואר 1940. לפי תקנות אלה הארץ חולקה לשלושה אזורים: אזור A שהיווה כ-63% משטח הארץ, כלל בתוכו את הגליל המערבי, הגליל המרכזי, יהודה, שומרון והנגב הצפוני. באזור זה, חל איסור לחלוטין על העברת קרקע לידי מי שאינו ערבי-פלסטיני. אזור B היווה 32% משטחה של הארץ. באזור זה נכללו שטחי הנגב הדרומי, הערבה, עמקי הירדן, בית-שאן, הגליל העליון והגליל המזרחי - באזור הנ"ל, הוגבלו הערבות קרקע והותנו באישורה של הממשלה. אזור C היה הקטן מכולם שהיווה 5% בלבד משטח הארץ. זה היה אזור חופשי (Free Zone). הוא היה מורכב ממישור-החוף, עבר זבולון וסביבות ירושלים ובו הותרה העברת קרקעות ללא הגבלה. תגובת הישוב היהודי ומוסדותיו על פרסום התקנות התבטאה במחאות, בהפגנות אלימות ובשביתה כללית. 

גם יהודי אירופה הגיבו במחאות ובהפגנות אך לאלה לא הייתה קמצוץ של השפעה על בריטניה. חוקי "הספר הלבן" היו בתוקף לכל אורך המלחמה. גם על פליטים בודדים שהצליחו לחמוק מהתופת הנאצית והגיעו לחופי א"י היו נתונים למרות תקנות המדיניות של בריטניה. תגובת הערבים הייתה מגוונת. בכלליות, ערביי א"י הביעו שביעות רצון וסיפוק: בעיני הערבים זעמם של היהודים על התקנות הפך אותן לניצחון. בעלי הקרקעות לא הביעו שביעות רצון מפרסומן של התקנות, משום שרבים נהגו למכור אדמות ליהודים. טענתם הייתה כי הוסגרו לחסדי האפנדים וחששו כי אלה האחרונים יגזלו את אדמותיהם במחירים נמוכים. מתנגדי התקנות לא הגיבו בגלוי, אך נשלחו מכתבי מחאה אחדים לנציב העליון. מהמכתבים מובן כי תקנות אלה מונעות מבעלי הרכוש להשתמש ברכושם כראות-עיניהם ופוגעות בפיתחום של אזורים נרחבים ברחבי הארץ. אך גם מכתבי הבעות התמיכה ומברקי תודה רבים על הצעד שננקט, היינו איסור מכירת קרקעות ליהודים, הגיעו למשרדי הממשלה. חוץ מההתייחסות העניינית לתקנות, נבחנו תקנות אלה כחלק מן המדיניות הממשלתית המורכבת. הסתייגות החוסיינים ואנשי המופתי התבססה על רקע זה. אלה האחרונים טענו כי אין בכוונת הבריטים למשש את התקנות. הצגת פרסומן הוצג כצעד תעמולתי גרידא לשם רכישת אהדת העולם הערבי בעידן המלחמה ולהטות את אהדת הערבים לצדן של בנות-הברית. תומכי המופתי הורו להימנע מלהודות לממשלה. נראה כי העובדה שיריבי הנשאשיבים ראו בפרסום התקנות כהישגם הבלעדי, הייתה אחת הסיבות להתנגדות החוסיינים. מרבית הקבוצות האחרות, למעט החוסיינים, שיבחו את התקנות וראו בהן חלק מן "הספר הלבן" והוכחה לכוונתה הכֵּנָה של הממשלה לבצע את המדיניות הגלומה בו. זאת, כאמור, ללא הכרה רשמית במדיניות זו. האמונה המתחזקת כי הממשלה אכן עומדת לבצע את עקרונות "הספר הלבן", התבטאה במאמרי העיתונות ובתגובות בעל-פה. מדיניות חדשה זו הוצגה כחיובית מעיקרה, ופרסום התקנות תואר כצעד גדול לקראת "יישוב הגיוני של שלאת ארץ-ישראל". הפרשה היוותה נקודת ציון בתהליך, שהחלתו הגיעה עם פרוץ המלחמה: הסכמה שבשתיקה ל"ספר הלבן" והכרה בטובו לערבים. לאחר פברואר 1940, המסמך הוזכר בתדירות בהתבטאויות אישי ציבור פלסטינים ובמגעיהם עם השלטונות. נוסף על כך: הזכרת "הספר הלבן" - אף לא אחד מסעיפיו - פינתה מקומה לתביעה ולהגשתו. בקרב ערביי א"י גברה הדרישה לביצועו של ה"ספר הלבן" על כל סעיפיו. אישים וקבוצות פוליטיות, כגון "מפלגת ההגנה הלאומית", מפלגה "אל-אסתקלאל" ואף החוסיינים, כולל אישים מקורבים ביותר למופתי עצמו, נקטו עמדה זו. עמדת החוסיינים נבדלת בעיקר מזו של הסיעות האחרות במידת הנכונות לפשרות על העיתוי לביצועו של סעיף החקיקה. החוסיינים התמידו בדרישתם להגשמו לאלתר בעוד ששאר הקבוצות היו נכונים להמתין זמן מה. מזווית ראייתה של ממשלת בריטניה, הקדמת ביצוע סעיף מן "הספר הלבן" עלולה להתפרש כסטייה מן הנאמר בו. הסעיף שהורה על תקופת מעבר בת 10 שנים, הותיר לממשלה לשקול את דעתה בקביעת מועד התחלת הביצוע. על נכס זה, לא הייתה נכונות לוותר מצד הממשלה. לכן, הנציגים חזרו והצהירו, כי אין בכוונתם לשנות את "הספר הלבן" או בהקדמתו של ביצוע הסעיף הנידון. הם קבעו כי ימומש "בבוא העת", ובוודאי רק לאחר תום המלחמה. למרות תביעות הערבים לביצוע "הספר הלבן", כל הסיעות הפוליטיות (מלבד הנשאשיבים) סירבו להכיר בו רשמית. "הוועד הערבי העליון" חדל להתקיים, וכל עוד אין גוף בעל סמכות לבטל את החלטתו, ראשי הסיעות הפוליטיות ראו בהחלטה זו כמחייבת. גם מנהיגי ארצות ערב נשארו בעמדתם השלילית ל"ספר הלבן". סירוב ל"ספר הלבן" נבעה כנראה גם מפרשנות המצב הקיים: כל עוד לא הייתה הכרה מצד ערביי א"י במדיניות הבריטית, הייתה להם הזכות לשוב ולדרוש ויתורים נוספים. מאז התחדשות הפעילות המפלגתית והפוליטית של ערביי א"י בסוף 1942, עמדותיהם של כל הארגונים והמפלגות ביחס ל"ספר הלבן" הוגדרו ופורסמו. היה קשר הדוק בין פרסום העמדות לבין הסיבות, שהובילו לחידוש הפעילות בעת ההיא. הידיעות הראשונות של היקף השואה שעברה של יהודי אירופה, הגיעה לארץ בעת ההיא. ידיעות אלה הביאו לתביעות יהודיות לפתוח את שערי הארץ לשארית הפליטה, תביעות, שזכו לתמיכת דעת הקהל בעולם. מבחינת הערבים, האירועים הללו הדגישו את חשיבותו של הסעיף ב"ספר הלבן" שהגביל את עליית היהודים והתנה את המשכה בהסכמה ערבית. ההתעניינות ב"ספר הלבן" הלכה וגברה בעקבות המהלכים שננקטו, החל מ-1943, להקמת ליגה ערבית. באוקטובר 1944, התקיימה באלכסנדריה הוועידה לאחדות ערב. את הנספח "הארץ-ישראלי", בפרוטוקול שסיכם את הוועידה, היה ניתן לפרשו כנכונותן של מדינות ערב לקבל את "הספר הלבן", כבסיס לשיתוף פעולה עם בריטניה. כך גם הבינו הנציגים הבריטים באזור. גם החלטות כנס היסוד של הליגה הערבית בקהיר, שהוחלטו במרץ 1945, התפרשו ע"י הציבור הפוליטי הפלסטיני כהסכמה של מוסדותיה של הליגה הערבית ל"ספר הלבן". עד אז המסמך נדחה ע"י הפוליטיקאים הפלסטינים בטענה כי עמדתם תואמת את המלצת מדינות ערב. ראשי המדינות השכנות ניסו בעבר לשכנע את ערביי א"י לשתף פעולה בהגשמתו של "הספר הלבן". אמנם, רשמית לא חזרו בהם מהצהרותיהם, כי אינם מסוגלים להמליץ על שיתוף פעולה עם השלטונות בביצוע המסמך. הפוליטיקאים המקומיים האמינו בעת ההיא כי הסתמנה תפנית ביחסן של מדינות ערב. התפנית הצדיקה הערכה חדשה בעמדותיהם הם. על רקע זה, התרבו ההתבטאויות הפומביות בנושא וגדלה התענינות הציבור בו. ביום השנה להצהרת בלפור ב-1943 החלה העיתונות הפלסטינית לפרסם בהמשכים את נוסחו המלא של "הספר הלבן". בשלהי המלחמה המשיכו הקבוצות הפוליטיות השונות בתביעת מימושו של "הספר הלבן". אולם עתה, זכה המסמך כולו ליחס מצדם כאל מדיניות בריטית מחייבת. עם התארגנותה המחודשת של הסיעה החוסיינית, הוגדרה עמדתה כלפי "הספר הלבן". התברר, כי שום שינוי לא חל בה מאז 1939: אמנם, המדיניות החדשה הגבילה את העלייה היהודית וצמצמה את ההתפשטותה הטריטוריאלית, אך לא הבטיחה עצמאות מיידית לארץ, ולכן הוחלט להמשיך להתנגד אליה. מדיניותה המוצהרת של המפלגה הייתה שלילת "הספר הלבן". אמנם זו המשיכה בתביעות הגשמת האמור במסמך, אך בלי "לקרוא לילד בשמו". כך, למשל ראשיה דרשו את קיום הבטחות ממשלת הוד-מלכותו, שניתנו לערבים ב"הזדמנויות שונות": הפסקת העלייה ומכירת קרקעות ליהודים, סיומו של המנדט והענקת עצמאות למדינה ערבית בא"י. אנשי מפלגת "אל-אסתקלאל" (שהחליפה, את הנשאשיבים בנשיאת דגל האופוזיציה הפנימית לחוסיינים מאז 1943), לעומתם, נקטו עמדה הפוכה. החוסיינים ראו באי-מימושו של הסעיף השלישי של "הספר הלבן" לאלתר, סיבה מוצדקת לפסילתו המוחלטת, למרות חלקיו החיוביים. בניגוד אליהם, "אל-אסתקלאל" ראתה בחלקים החיובים (עלייה וקרקע) הישגים גדולים, המצדיקים הסכמה ערבית למסמך על כל חלקיו. חברי הארגון סברו שיש להמנוע את הכשלת "הספר הלבן" , בשל היותו המונע האחד והיחיד את עליית היהודים. לכן שאפו לקבל מן הממשלה ככל האפשר, וניסו לממש את כל שהובטח. דרישתם הייתה להגשים את "הספר הלבן" על כל סעיפיו, וחתרו לקבל התחייבות בריטית, כי מדיניות זו סופית ומחייבת. גם "האסתקלאלים" סירבו להכיר באופן רישמי ב"ספר הלבן" כנראה מחוסר אומץ לב פוליטי או משיקולים של תמיכת דעת-הקהל. אוליבר סטנלי, שר המושבות הודיע בנובמבר 1943, לא יספיקו 75,000 היהודים שהורשו לעלות לארץ עפ"י תקנות "הספר הלבן", לעשות זאת בחמש השנים שהוקצו לכך, בעקבות המלחמה המתמשכת. חמש שנים אלה, הגיעו לקיצם במרץ 1944. לכן החליטה ממשלת בריטניה להתיר ליהודים לעלות גם מעבר לתקופה זו עד שהמכסה תושלם ובהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. כעבור שנתיים, בנובמבר 1945, שר החוץ בממשלת הלייבור החדשה אנסט בווין, פרסם את הצהרת המדיניות של ממשלת הוד מלכותו בנוגע לא"י. לא היה זכר ל"ספר הלבן בהצהרה. שתי ההצהרות הללו עוררו ביקורת חריפה מצד ערביי א"י. כל הקבוצות הפוליטיות הנבדלות בהשקפותיהן על "הספר הלבן", אוחדו עתה מחשש כי ממשלת בריטניה עלולה לחזור בה ממדיניות זו. מאז נובמבר 1943, גובשה מערכת טיעונים חדשה מצד מתנגדי "הספר הלבן". לדעתם, מסמך זה איבד הרבה ממעלותיו: העליית היהודים לא פסקה בתאריך המובטח, רכישת קרקעות ע"י יהודים לא הופסקה ולא הוחל בענקת עצמאות לארץ. מסקנתם, כי "הספר הלבן" אינו עונה על תביעותיהם הבסיסיות של ערביי א"י, ולכן יש להמשיך בפסילתו. המתונים יותר ניסו לשכנע את ממשלת בריטניה, להימנע מסטיות סעיפיו של "הספר הלבן". טענתם כי דעתם של הערבים בארץ על פרטי המדיניות הגלומה בו אינה מועילה ואינה מזיקה. המדיניות הבריטית התקבלה בקרבם כערובה מינימלית לזכויותיהם, ערובה שממנה לא תתכן נסיגה. לאחר פרסום הצהרת בווין, עמדה זו אומצה גם בקרב הקיצוניים. ערביי א"י חששו, שאי-הזכרתו של "הספר הלבן" מצביע על ביטול הישגיהם עד כה. הם ניסו ליצור את הרושם, כי מעולם לא התנגדו ואף הסכימו עם מדיניות "הספר הלבן". הם טענו שברור לשני הצדדים (ערביי א"י וממשלת בריטניה), כי מדיניות זו מוסמכת בנושא א"י ואין לשנותה. לאחר תום מלחמת-העולם השנייה, חלו התפתחויות מהירות בסוגיית א"י, בעיקר כתוצאה מהתערבותן של ארה"ב והאומות המאוחדות בסוגיה. "הספר הלבן" איבד את האקטואליות שלו, וממילא הצטמצמה דרסטית התעניינות ערביי א"י בו.

מקורות לפרק "דחיית הערבים את 'הספר הלבן' (1939):

1. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "מאי 1939: ועידת לונדון", עמ' 46 - 48.
2. המרכז למורשת בן-גוריון - "עיונים בתכנית החלוקה, 1937 - 1947", מאמר של יוסף נבו - "דחיית הספר הלבן על-ידי המנהיגות הערבית הפלסטינית: פרגמטיזם מדיני או 'בכייה לדורות', עמ' 128 - 137

לסיכום

עמדת ערביי א"י כלפי "הספר הלבן", כפי שתוארה, משקפת את חוסר יכולתם של אלה האחרונים, לאמץ גישה רציונלית ופרגמטית ביחס לנושא בעל חשיבות לאומית עליונה. מצב כמעט פרדוקסלי זה, של דחיית מדיניות נבע משלושה גורמים שלמעשה השפיעו משמעותית על הפעילות הפוליטית של ערביי א"י בתריסר השנים האחרונות של המנדט:

1. גישתו הנוקשה והבלתי פשרנית של "הכל או כלום", שהוכתבה ע"י המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני ותומכיו.
2. אימוץ מדיניות המעדיפה את השיקול כיתתי הצר הועדף על פני האינטרס הלאומי נגרמו בעקבות חוסר תעוזתם הפוליטית וחששם של ערביי א"י לקרוא תיגר על עמדותיו של המופתי.
3. תלותם ההולכת וגוברת של ערביי א"י  בממשלות הערביות השכנות, והפיכתן של אלה האחרונים לגורם בעל השפעה מכרעת על מדיניות ההנהגה הפלסטינית.

יש לזכור כי גם כיום אין הבדל בין מה שקורה ברשויות הפלסטיניות (כגון חמאס ורש"פ) למה שכנראה הציבור חש עצמו. שלוש הנקודות שהוצגו לעיל נכונות בהחלט למצב הנוכחי כיום. נראה כי מדיניות "הכול או כלום" לא השתנתה מאז ואזרחי הרשות הפלסטינית וחמאס משלמים על כך מחיר כבד. סבלם נובע מהשפעתם המכרעת של מנהיגיהם הפלסטינים מדינות ערב כאחד. במצב הנ"ל ברור כי לא יהיה שלום בקרוב ובטח לא על בסיס קווי 67'. חוסר האחדות בקרב הפלסטינים כיום אינו שונה בהרבה מזה שהיה בעבר והדבר מוביל לכך שאי אפשר להגיע לפשרות או הסכמים שיהיו מקובלים על כולם. עכשיו שאנו עצמאיים ולא נתונים למנדט הבריטי עלינו לשמור על מדינתנו היהודית ולקדם את עלייתם של היהודים במיוחד עכשיו כאשר האסלאם הקיצוני צובר תאוצה ומשתלט על אירופה. כבר ראינו כיצד שתפו פעולה המוסלמים הקיצוניים עם הנאצים והם מהווים סכנה על עמנו. מדינה דו-לאומית תוביל לחורבן הציונות ולשואה נוספת.