 |
| This work is a derivative of Bundesarchiv, Bild 147-0483 / CC-BY-SA 3.0, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=5337525, is licensed under , CC BY-SA 3.0 by Yoni Rainey. |
מבוא
באתר ההסברה הפרו פלסטיני Palestine Remembered, נטען:[1]
לרוע המזל, משמעות השאלה הזו בשביל העם הפלסטיני היא שעליו לשלם את מחיר שיתוף הפעולה של אדם בודד עם הנאצים! [אף על פי] שהיה מיעוט בקרב הפלסטינים ששיתף פעולה עם הנאצים, אי אפשר שאומה שלמה תשלם את מחיר בחירתם של מעטים. העם הפלסטיני (כמו רוב המדינות הערביות) לא רק סייע לבעלות הברית בכוח-אדם ובתמיכה לוגיסטית, אלא גם התעלם מהקריאה לג'יהאד נגדן שהכריז חאג' אמין באפריל 1941...
היות שלעם הפלסטיני הובטחה עצמאות מלאה ב-1949, כמו גם הגבלות חמורות על ההגירה היהודית לפלסטין, בהתבסס על הספר הלבן משנת 1939, היה לו מניע לעזור לבעלות הברית לנצח במלחמה. בצבא הבריטי היו כמה חטיבות פלסטיניות, וההתנגדות הפלסטינית לכיבוש הבריטי הברוטלי פסקה כמעט לגמרי במהלך מלחמת העולם השנייה.
העם הפלסטיני מתגאה בכך שנמנה עם המעטים שלא שיתפו פעולה בגלוי עם הנאצים. לעומת זאת, העמים והממשלות של צרפת, איטליה, יפן, רומניה, קרואטיה, צ'צ'ניה, בולגריה, שוויץ, ועוד, כולם שיתפו פעולה בגלוי עם הנאצים. הטרגדיה טמונה בכך שרבים מבני עמים אלה וממשלותיהם הובילו בשמחה את הגסטפו אל אזרחיהם היהודים. לכן לא הגון, שלא לומר נפשע, לנצל את התנהגותו של חאג' אמין כדי לגנות את העם הפלסטיני לנצח כנאצי, תוך התעלמות מבחירותיהם של רוב עמי אירופה וממשלותיהם, ששיתפו פעולה בגלוי עם הנאצים...
מה שמכעיס ביותר פלסטינים וערבים רבים הוא הוא העובדה שזכר השואה מנוצל כדי להציג את הפלסטינים כנאצים... יש מן הצביעות בהטלת האחריות לבחירתו האומללה של חאג' אמין על הפלסטינים...
טענות מעין אלה טען גם ההיסטוריון הלבנוני, פרופ' ז'ילבר אשקר, בספרו הערבים והשואה:[2]
אחרי ככלות הכול, גישתם של הפלסטינים הליברלים הייתה אחד מביטויי ההתנגדות המרשימים והראויים לשבח כלפי הנאצים בעולם. הם לא רק סירבו לצדד ב"אויב של אויבתם", או ליתר דיוק ב"אויב של שתי אויבותיהם" (כפי שעשה פלח גדול מהאליטות הלאומיות בהנהגת המופתי של ירושלים), או אפילו לחסות בצילה של ניטרליות למחצה זהירה (כפי שנהגו כמה ממשלות ערביות שבאופן רשמי היו בעלות בריתה של לונדון, או בשליטתה); הם אף הרחיקו לכת עד כדי תמיכה במי שדיכאו את אומתם שלהם במלחמתם נגד האויב המושבע של מי שניסו לכבוש את אדמתם. הם עשו זאת... בשמה של היררכיה אתית שהעמידה את הערכים הליברליים, חילוניים ודתיים כאחד... מתוך תקווה (או אולי משאלת לב) שהערכים הללו יביאו את האומות שנאבקות עליהם לעשות צדק עם הפלסטינים... ]הדגשות שלי, י”ר[
כל זה רחוק מאוד מן הדימוי הרווח כיום של העם הפלסטיני, כאילו הגיב לדברי התוכחה של המופתי אמין אל-חוסייני באמירת אמן פה אחד... ]הדגשה שלי, י”ר[ הספרות התעמולתית הקרינה מאז ומעולם את עמדתו של המופתי על כל ערביי פלסטין, במטרה להציגם כתומכים נלהבים בכוחות הציר. בשיחות הפנימיות בשירותי המודיעין הציוניים, הנימה הייתה זהירה יותר:
עמדת הערבים במלחמת העולם [השנייה] הייתה נושא להערכות רבות; מקורות הסוכנות היהודית הדגישו, מטבע הדברים, את נטיית הערבים לתמוך בנאצים, מסיבות שונות, חלקן גם אידיאולוגיות; מעת לעת דיווחו שירותי המודיעין של התנועה הציונית על סוכני חרש גרמנים שפועלים בקרב ערביי הארץ, אך ההנחה הייתה שלא קיים ארגון אחיד שניתן לתארו כ'גיס חמישי'. על פי הערכה אחת, כ-60% מכלל ערביי הארץ תמכו בנאציזם. [תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 356]
למעשה, הנתון המרשים, הוא שלא יותר מ-60% [הדגשה במקור] מן הערבים הפלסטינים תמכו בנאצים באותה נקודת זמן, כשגרמניה הייתה בשיא הצלחתה הצבאית. רק בהמשך, המפנה שחל בחזית הסובייטית וכניסתה של ארצות הברית למלחמה שינו את פני הדברים. (לא יותר מ-60%, ראוי להוסיף, על פי מקור שנוטה, משלל סיבות, להערכת יתר של מספר הפלסטינים תומכי הנאצים).
במאמר של Palestine Remembered ובספר של אשקר עולות הנקודות הבאות:
- ערביי ארץ ישראל לא הלכו בדרכי המופתי.
- ערביי ארץ ישראל ייחלו לניצחון בעלות הברית במלחמה.
- ערביי ארץ ישראל שירתו בצבא הבריטי נגד הנאצים
- ערביי ארץ ישראל מתגאים בכך שלא הלכו בדרכי המופתי ושיתפו פעולה עם הנאצים.
במאמר זה נפריך את ארבע הטענות הללו תוך שימוש בחומרים ארכיוניים ותיעודים שונים מאותה תקופה. בהסתמך ליהם נראה שהתפשטות הנאצים בקרב ערביי ארץ ישראל בשנות ה-30 עד תקופת מלחמת העולם השנייה לא הייתה תלויה, כלל ועיקר, במופתי חאג' אמין אל חוסייני. נוסף על כך, חשוב לציין שהדמות הנערצת העיקרית בקרב ערביי ארץ ישראל הייתה היטלר ולא חאג' אמין אל חוסייני.
השפעת הנאציזם על ערביי ארץ ישראל
להלן כמה עובדות המפריכות את הטענות המוצגות באתר Palestine Remembered ופרופ' אשקר בעניין:[3]
- באוגוסט 1934 הפיצו הערבים בארץ כרזות עם ציורי צלב קרס בולטים על חלונות הראווה של חנויות יהודיות בירושלים ובחיפה. על הכרזות היה רשום "הרווח של היהודי הוא אובדן של הערבי" ו"אל תתקרבו לחנויות יהודיות".
- במאי 1935 צויר צלב קרס בגיר על אחד מקרונות הרכבת שהגיע לעפולה מחיפה בדרך צמח (سمخ) מתחת לצלב הקרס היה הכיתוב בערבית של סיסמת רייך השלישי "גרמניה מעל הכול". נוסעי הרכבת היו חניכים ששבו מוועידת הנוער הערבית בחיפה.
- ב-9 בדצמבר 1935 תואר היטלר בעיתון הערבי נוצרי 'פלסטין' כמנהיג המדינה החזק ביותר ששום מפלגה או חוק אינם מסוגלים למנוע את פקודותיו; גרמניה תיהפך למטמון זרועות ענק ומפחיד שישליט חרדה על שאר אירופה.
- ב-1936 הופץ בעיתונות הערבים ש"הארץ זקוקה לבני נוער, בריאים בגופם ובנפשם כמו הנוער הנאצי בגרמניה והנוער הפשיסטי באיטליה העומד ודרוך לפקודות מנהיגיו ומוכן להקריב את חיין למען כבוד עמו ולמען חופש מולדתו".
- במהלך שנות ה-30 ילדיהם של עשירים ערבים מארץ ישראל שלמדו לימודים אקדמיים באירופה היו עדים להופעתם של כוחות בצבאיים פשיסטיים. בשובם ארצה, אלה שהתחנכו בגרמניה היו נחושים בדעתם להקים את 'המפלגה הערבית הנאצית הפלסטינית'.
- בזמן חגיגות יום הולדת הנביא מוחמד (מוולד א-נבי) שנערכו במאי 1937, החלו הערבים בהפגנות אהדה לנאצים: דגלים נאצים ותמונות של היטלר ומוסוליני הוצגו בחנויות ערביות רבות בעיר העתיקה; ילדים ערבים צעקו: "מוות לנציב העליון [סר ארתור גרנפל ווקופ]! מוות ליהודים!"; עלונים המסבירים שיטות נאציות לסילוק יהודים מהרייך הופצו בחופשיות; בחיפה וביפו הכריזו על הפסקת עבודה וארגנו הפגנות ביום החגיגות ולמחרת. אומנם מחלקת החינוך הממשלתית הוציאה צווים האוסרים על תלמידים ערבים להשתתף בהפגנות, אך עיתונות הערבית קראה לתלמידים לא לציית.
- ב-2 ביולי 1942, היום השני לקרב הראשון באל עלמיין, קיבלו ערביי ארץ ישראל ידיעות על גורל היהודים באירופה בשמחה גלויה. הם הביעו תקווה שהגרמנים ישחררו את 'פלסטין' מהיהודים לאחר שיכבשו אותה מהבריטים.
- ב-21 בדצמבר 1942 דיווח נציגי הרייך והמפלגה הנאצית בארץ ישראל (NSDAP) כדלקמן:
הערבים בארץ ישראל חיכו להיטלר שיגיע לארץ ישראל ויגרש את כל היהודים. הם קיוו להתערבות גרמנית שתפתור את הסכסוך שלהם תוך התחשבות בצרכיהם. רומל היה הגיבור האגדי שלהם. ערבים רבים
באמת בניצחון הגרמנים. חלקם אף הקשיבו לשידור קצר הגל הגרמני, קורצוולננדר (Kurzwellensender).
- בשנת 1943, עבד אל-קאדר אל-מוזאפר, מתומכי מופתי לשעבר, הותקף בבקבוק תבערה לאחר שמתח ביקורת על "הברית עם המשטר הנאצי".
התפשטות הנאציזם בקרב ערביי ארץ ישראל בשנות ה-30
התפשטות הנאציזם וההערצה להיטלר בקרב ערביי ארץ ישראל החלו בעקבות הקשרים של ערביי ארץ ישראל והטמפלרים. הטמפלרים שחיו בארץ קיבלו את התרבות הנאצית. בעקבות מגעיהם עם ערביי ארץ ישראל, החל הנאציזם לחלחל גם לערביי הארץ.
כבר ב-1933 החלה המפלגה הנאצית לפעול בקרב ערביי הארץ. הנאצים המקומיים שאפו למשוך אליהם את הלאומנים הערבים, כדי שיפעלו עמם נגד היהודים ונגד השלטון הבריטי. ב-31 במרס של אותה שנה, לאחר ניצחון הנאצים בבחירות, הגיע המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, אל וולף, הקונסול הגרמני בירושלים, והודיע לו ש"המוסלמים בארץ ישראל ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטות שיטת הממשל הפשיסטית, השיטה האנטי דמוקרטית, גם לארצות אחרות". במברקו לברלין הודיע וולף:
המופתי הסביר לי באריכות כי המוסלמים מקבלים בברכה את המשטר החדש בגרמניה הן בארץ ישראל הן מחוצה לה והם מקווים להתפשטות צורות הממשל הפשיסטיות האנטי-דמוקרטיות למדינות אחרות. ההשפעה היהודית העכשווית על הכלכלה ועל הפוליטיקה מזיקה לכל עבר ויש להיאבק בה. כדי להכות את היהודים בשפע שלהם, המוסלמים מקווים שגרמניה תכריז על חרם, והם יצטרפו אליו בהתלהבות ברחבי העולם המוסלמי.
במאי 1935 נודע למשטרת המנדט שלאומנים ערבים קיצוניים מתכוונים להקים את ‘המפלגה הנאצית הפלסטינית’ במטרה להילחם ביהודים בתיאום עם המפלגה האחות ברייך ‘המפלגה הערבית הפלסטינית’ (‘אל-חזב אל-ערבי אל פלסטיני’). בראשה עמד ג’מאל אל-חוסייני, קרוב משפחתו של המופתי. בוועידת היסוד של המפלגה החדשה נקבעו העקרונות הבאים:
1. עצמאות פלסטין וביטול המנדט
2. שמירת ערביות פלסטין והתנגדות לכינון הבית הלאומי לעם היהודי
3. זיקת פלסטין לשאר ארצות ערב באמצעות אחדות לאומית ופוליטית, עצמאית לחלוטין
4. שיפור מצב האומה הפלסטינית מבחינה חברתית, מבחינה כלכלית ומבחינה תרבותית
במאמר בעיתון 'די וארטה דס טמפלס' בגיליון מ-15 במרץ 1935 הובהר שבתודעת הערבים הצטייר אדולף היטלר כאישיות הכבירה של המאה ה-20:
הפופולריות של הפיהרר שלנו גדולה עד כדי כך שלא נמצא כיום ערבי בפלשתינה, אפילו הוא רק פלח פשוט, ששמעו של אדולף היטלר לא הגיע לאוזניו. ישנן ידיעות על ניסיון להקים מפלגות פאשיסטיות ונאציות בציבור הערבי. מפלגות אלה מוקמות אומנם בחשאי, אך השפעת הרעיונות הנאציים על דרך המחשבה ועל ההתנהגות של הארגונים החדשים איננה בגדר סוד. חינוך הדור הערבי הצעיר מושתת כיום על יסודות החינוך הנאצי. גם מפלגת 'אסתקלאל' שהחלה להתארגן מחדש, אימצה לה רעיונות נאציים. ביטאונה של מפלגה זו מגלה אהדה מובהקת כלפי הנאציזם ונלחם בעוז נגד החרם היהודי על גרמניה.
דיווח זה משקף את תקוותם של המוסלמים בארץ ישראל. בשנות ה-30 נמכרה ברחובות ירושלים ובערים אחרות של ארץ ישראל ספרות נאצית בערבית, שהודפסה במיליוני עותקים. בין הכתבים שהגיעו היה ‘מיין קאמפף' שפורסם בכתב העת אל-עאלם אל ערבי. פרקים שעסקו רבות ביהודים נקראו בלהיטות. התעמולה הנאצית רכשה את לב הערבים בסיסמה פשטנית: “היהודים והמרקסיסטים הם סכנה לתרבות האנושית”. בייחוד הערבים הפיצו סיפורי אימה על הסכנות האורבות לעם הערבי מהיהודים בכלל ומהציונות בפרט. הנאצים פיזרו איומים שהיהודים עלולים לגרש את הערבים מהארץ, לנשלם מאדמתם, להשמיד את תרבותם ואת המקומות הקדושים לאסלאם, והם הדגישו שהגרמנים בלבד מסוגלים להושיע את הערבים מסכנות אלה.
פרסום חוקי נירנברג בספטמבר 1935 לא המעיטו את תמיכת הערבים בנאציזם. שגרירות ברלין בעיראק פעלה במרץ להפצת התעמולה הנאצית באזור. יתר על כן, הגרמנים חזרו ואמרו לערבים שמדיניות הגזע איננה אוסרת נישואים בין גרמנים לביניהם. ערביי ארץ ישראל וערביי מרוקו שנחשפו לתעמולה נאצית עצומה ביותר, הביעו את קורת רוחם מגרמניה הנאצית בשליחת מכתבי ברכה לפיהרר. יתר על כן, בהשפעת הטמפלרים הונפו ברחוב הערבי בארץ ישראל דגלי צלב הקרס על בתי ערבים ועל מכוניות ערביות, וסמלי הנאצים קישטו אף את ארגזי מצחצחי הנעליים הערבים. מאות ילדים ערבים מהארץ ומחוצה לה התחנכו בבית היתומים 'שנלר' בירושלים, שהיה גורם חשוב במערכת התעמולה הנאצית. ברחוב הערבי נמנו ילדים אלה עם הפעילים השקדנים ביותר של התעמולה הנאצית.
הגרמנים פעלו בארץ להגברת התודעה הגזענית ב-1936. בעידודם נערך בארץ כנס היסוד של ארגון הנוער הערבי הנאצי הפלסטיני ב-11.2.1936. כנס זה היה בעצם חיקוי של תנועת הנוער ההיטלראי שפעלה גם בארץ. חברי הארגון הערבי כינו עצמם 'הצופים הנאצים' ומאוחר יותר הסבו את שם הארגון לשם מסורתי יותר 'אל פתווה'. הגרמנים תמכו בלוחמי המרד הערבי שפרץ בתאריך יום הולדתו של היטלר, 20 באפריל. כמו כן הגרמנים העמיקו את הפעולות המחתרתיות במהלך מאורעות הדמים (1939-1936). אם כן, הערבים המקומיים בארץ ישראל חשו בנוח עם הנאציזם, ובמידה רבה הורגשה תמיכתם באידיאולוגיה זו.[4]
סקר מ-1941 קבע: 88% מערביי ארץ ישראל תמכו בנאצים
בדיווחים שונים במסמכים ממשלתיים, בעיתונות וכיוצא בזה, הערצת הערבים את הנאצים ותקוותם שגרמניה תנצח במלחמה בלטו, בייחוד מראשית מלחמת העולם השנייה. למשל, המודיע הערבי, ג'ורג' אזאר, דיווח על הפצצת תל אביב בידי האיטלקים ב-30 בספטמבר 1940: "שמחה כבירה בכמה חוגים ערבים קיצוניים".
גם סקרי דעת קהל שנערכו באותם ימים, כנראה הראשונים שנערכו אי פעם בקרב ערביי ארץ ישראל, הראו תמיכה רחבה בגרמנים. את הסקרים ערך סרי א-סכאכיני, בנו של הסופר והפעיל הפוליטי ח'ליל א-סכאכיני, במהלך עבודתו בקונסוליה האמריקאית בירושלים. מאות ערבים נשאלו על עמדתם כלפי המלחמה וכלפי המחנות המתנגדים. 88% מהנשאלים הביעו תמיכה בגרמניה בפברואר 1941, לעומת 9% בלבד שתמכו בבריטים. לפי הנסקרים, הגורם העיקרי שהשפיע על דעתם היה עתיד ארץ ישראל והסיכוי שתימסר ליהודים. כלומר, הערבים האמינו שגרמניה תשים קץ להמשך הפעילות הבריטית לטובת מולדת יהודית בארץ ישראל עד הקמתה של מדינה יהודית, שתכלול את כל שטחי ארץ ישראל.[5]
וכך מופרך הטיעון שהערבים העדיפו לתמוך בבריטניה במלחמה נגד גרמניה.
עריקת ערביי ארץ ישראל מהצבא הבריטי לצבא הנאצי
במאמר הקודם ערביי ארץ ישראל לחמו לצד הנאצים: סיפורם של העריקים הערבים בתקופת השואה, ראינו שמתוך 9,000 ערבים מן הארץ שהתגייסו לצבא הבריטי, ערקו 7,000 מתוכם (כמעט 80%) לצבא הנאצי. עריקים אלה קיוו לקבל תחילה את ההכשרה הצבאית הראויה מהצבא הבריטית וכך לסייע לצבאו של רומל לכשיפלוש ארצה. מספר העריקים הערבים מקרב הכוחות המזוינים הבריטיים היה משמעותי עוד באביב 1941, ומספרם עלה אף יותר בקיץ 1942. על תופעת העריקה מהצבא הבריטי בימי המרד העיראקי של מאי 1941, הצהיר תת אלוף ג'ון באגוט גלאב (גלאב פאשה או פחה, אבו חניכּ) שהיה ידיד הערבים, שמלבד צבא עבר הירדן שהוא פיקד עליו, "כל כוח ערבי שאורגן על ידינו בעבר, סירב להילחם לצדנו, או הלך והצטמק בגין עריקות".
משטרת המנדט ידעה היטב על הפעילות האנטי בריטית ומי עומד מאחוריה: ארגון מסועף שפעל בגבול סוריה-טורקיה הבריח כמויות רבות של כרוזים וחומרי תעמולה בערבית ממרכז ההסתה של אל-חוסייני בגרמניה למזרח התיכון, ובפרט לארץ ישראל. מהחומרים המוברחים ניכרה מטרתו החד משמעית של המופתי: סיוע לצבאות הציר בחזית הצפון אפריקאית על ידי יצירת תסיסה מתמדת בארץ ישראל. הנחתו הייתה שהבריטים יאלצו להסיג את כוחותיהם מהמדבר הלובי, כדי להתגבר על תסיסה בלתי פוסקת בשטחי המנדט.
מלבד זאת, מתנגדי ממשלת המנדט הערבים מצאו דרכים שונות לממש את כוונותיהם:
א. א. הם פעלו לקבל הכשרה צבאית בריטית. לשם כך, עובדים ערבים קנו במחנות הצבא שבדרום הארץ, פנקסי שירות צבאיים תמורת 10 לא"י לפנקס, מחיילים בריטים ומחיילים פולנים. עם פנקסים אלה התכוונו לחדור לשורות הצבא הבריטי והצבא הפולני לערוק ממנו לצבא הרייך כחיילים וכמוסרי מידע מודיעיני. נתונים מלמדים כי 30% מהערבים שהתגייסו בקיץ 1942 התכוונו מראש לרכוש הכשרה צבאית בריטית ולפעול נגד שלטון המנדט. היו מתוכם שערקו מהחזית לכוחות הרייך, וכשבויים התמסרו לכוחות הגרמניים. מתוכם היו שבויים רבים שהביעו נכונות להצטרף ל'לגיון ערבי' שהוקם על ידי אל-חוסייני במסגרת הציר. לעומתם, העריקים שנותרו בארץ התארגנו בכנופיות שודדים שהיו פזורות ברחבי הארץ. כנופיות אלה עסקו בעיקר בביזת ציוד צבאי למען הכוח הערבי שיגיח עם כניסת צבאו של רומל לגבולות המנדט.
ב. ב. הערבים בארץ הקימו ארגון שתפקידו לספק נשק ללוחמים שציפו לבואו של 'אבו עלי' (רומל) בערים ובכפרים. דרך פעולתם הייתה פשוטה למדי: הארגון השתמש בחיילים הערבים שיצאו לחופשה: משימתם הייתה לנסוע ברכבת הלוך ושוב בציר של ארץ ישראל ומצרים עם צווי תנועה מזויפים ולגנוב נשק מחיילי צבאות הברית המנומנמים בנסיעה ללא חשש. שהרי החיילים הערבים ברכבת, לכאורה, משרתים בצד שלהם. מדי פעם הצליחו הבריטים ללכוד חיילים ערבים, חברי הארגון, שניסו להבריח נשק.
ג. ג. צופים ערבים נראו מתאמנים ברובים מתוצרת גרמניה סמוך ליריחו.
עוד יצוין שהחיילים הערבים היו סמוכים ובטוחים שהמופתי ישוב לארץ ישראל להנהיג אותם. ניתן ללמוד על כך משירתם את ה'פטריוטי', השיר הנודע של ערביי ארץ ישראל, בגרסה מחודשת: "חאג' אמין הוא מלכנו, והיהודים הם כלבינו". גרסה זו בקעה משני אוטובוסים שעברו דרך בן שמן ב-22 באוגוסט 1942.
אשר למתנדבים הערבים שחיו בגרמניה או הגיעו לשם מתוך היענות לקריאתו של אל-חוסייני, הם נשלחו למחנה שהקימו הגרמנים למענם ביוון. המפקדים הגרמנים שאימנו אותם נוכחו לדעת שבשונה מהחיילים הגרמנים, המתנדבים הערבים אינם מסוגלים לעמוד באימונים צבאיים קשים ומפרכים. ביטוי לייאוש מכישוריהם נתן מפקד 'מטה מיוחד F' בכף סוניון, גנרל פלמי, בדבריו למופתי: "תחת פיקודי יש רבע מיליון חיילים גרמנים, ואין לי שום קושי עמם. אבל מאתיים הערבים הללו מטרידים את מנוחתי בלי הרף!" המופתי אישר ש"למרבה הצער" צדק המפקד. חלק מהערבים שלא עמדו באימונים, הצטרפו ליחידות SS מוסלמיות בתפקידים שונים. בנוגע לשאר, חלק הארי מקרבם - המופתי פעל להעברתם מכף סוניון לאיטליה כדי לצרפם ל'חיל המתנדבים הערבי', שהוא והגרמנים התכוונו לייסד.
עוד נוסיף ש העריקים מארץ ישראל, גנבו נשק ממחנות רבים של הארמיה התשיעית הבריטית. מלבד זאת, במהלך הקרבות בחזית האפריקאית, העורקים הן מארץ ישראל והן משטחי המנדט הצרפתי בזזו מחסני הנשק הצרפתיים של וישי.[6]
סיכום
הממצאים שהובאו בחיבור זה מראים חד משמעית שהטיעון שערביי ארץ ישראל התנגדו לנאצים מופרך לחלוטין! הרוב המכריע של ערביי ארץ ישראל העריץ את היטלר ואת משטרו הערצה עזה ולמשטרו. הערבים חשו ששיתוף פעולה עם גרמניה יועיל הרבה יותר לעצמאותם מאשר שיתוף פעולה עם בריטניה. הנאציזם עצמו השפיע רבות על אורח החיים הערבי בארץ, ואומנם ערביי ישראל אימצו את סמליו. התפשטות הנאציזם בקרבם כלל וכלל לא היה תלוי בקשרי המופתי (1933 ואילך) עם הנאצים. זאת ועוד, אומנם ערביי ארץ ישראל איבדו אמון במופתי כאשר ברח מארץ ישראל, לא כן כשפעל בגרמניה. באותה עת החלו שוב להעריצוֹ מתוך תקווה שבשיתוף פעולה עם הגנרל רומל יוכל להושיעם מידי הבריטים והיהודים.
[1] האין הפלסטינים נושאים באחריות ממש כמו מנהיגם חאג' אמין אל-חוסייני, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה?. Palestine Remembered.
[2] Achcar, G. (2010). The Arabs and the Holocaust: The Arab-Israeli War of Narratives. Chastleton Travel. pp. 45-46; אשקר (2017). הערבים והשואה: מלחמת הנרטיבים הערבית-ישראלית. ירושלים: הוצאת מכון ון ליר ; בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 51-50.
[3] רייני, יוני (2021). תיק סגור: תעלומות המופתי והשואה. כפר סבא: איפאבליש. עמ' 410-407.
[4] רייני (2020) הצד הנסתר של השואה: הרהורי היטלר ועוזריו על היהדות, הנצרות, האסלאם ועמי האסלאם לצד מעורבותו של המופתי הגדול. ישראל: יוני רייני, עמ' 65-63, 216; שם.
[5]. רייני, תיק סגור, עמ' 323-322; ראו גם "Poll" בארכיון הציוני המרכזי בירושלים CZA S25/9226.
[6] רייני, תיק סגור, עמ' 327-324.
.jpg)