התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י

הקדמה

רבים האנשים המאמינים למיתוס הנפוץ כי עד 1948 חיו היהודים והערבים בשלום וכי כל הסכסוך החל עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. הלכה למעשה פרעות ביהודים בקרב מדינות האסלאם חזרו ונשנו; המעשים האכזריים היו כה חמורים שאין לתארם. הקשרים בין הערבים לגרמנים והפצת האידיולוגיה הנאצית בכל מדינות ערב היו בימי שלטונו של היטלר עוד לפני פגישתו המפורסמת עם חאג' אמין אל-חוסייני. במאמרי זה אתמקד רק בערביי א"י, לימים "פלסטינים", ואראה כי לא הנאציזם השפיע על הרמה הברוטלית של מעשיהם האכזריים. תרבות ברברית ומעוותת הייתה כבר מושרשת עמוק בקרבם. ועל כן יכלו להזדהות עם הגרמנים. אמנם הנאציזם שידרג את השנאה ואת הרצון למעשה רצח זוועתיים, אך כבר בשנות ה-20 נעשו מעשי זוועה בלתי ראציונליים. נשאלת השאלה "האם כל הערבים היו כאלה?" שהרי עובדה היא כי במקרים רבים היו קשרי אחווה בין יהודים לערבים ואף אלה האחרונים הגנו על יהודים מפני תקיפות של ערבים אחרים. בספרו "קורבנות" ההיסטוריון בני מוריס מציין כיצד בדצמבר 1882 באו תושבי הכפר הערבי, ג'עונה, לעזרת תושבי היישוב העברי ראש פינה לאחר שהותקפו ע"י כ-200 ערבים שיידו אבנים והשחיתו רכוש.¹ ישנם הטוענים כי גם בפרעות 1929 בחברון ניצלו יהודים בידי שכניהם הערבים. אוסיף ואחזק את טענותיהם בעניין רצון אי-אלו ערבים לחיות בשכנות טובה עם היהודים באזכור המנהיג ערבי, השריף של מכה חוסיין, שקיבל בהתלהבות את הצהרת בלפור ובכתב העת הערבי המכובד "אל קיבלה" בירך את היהודים לקראת בואם לארץ אבותיהם. השריף חוסיין אף שלח את בנו פייסל לחתום על הסכם עם היהודים. היכן הכול השתבש? הנציב העליון, סר הרברט סמואל, הושפע מעוזריו ארנסט ס' ריצ'מונד ורונאלד סטורס שהיו אנטי ציוניים במובהק. ג'ררד קלוסון ממשרד המושבות תיאר את מר ריצ'מונד כ"אויב מוצהר למדיניותה בריטניה כלפי הציונות, ואויב מוצהר כמעט באותה המידה למדיניותה של ממשלת הוד מלכותו כלפי היהודים...".² המופתי החדש ניצל את מעמדו לכינון בסיס פוליטי לטובתו ולמרות אחריותו לפרעות תרפ"ט (1929) ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) הנציב העליון הרברט סמואל לא התחרט על ההחלטה למנותו לתפקיד המנהיג של הערבים. בספרו של פרופ' י.פרידמן "מדיניותה הפן-ערבית של בריטניה 1922-1915" מתאר ההיסטוריון את תמיכת הבריטים במוסלמים הקיצוניים שגררה עמה את בעיות המזה"ת עד עצם היום. להלן אבחין בין שלוש התקופות של ההיסטוריה הפלסטינית. בפרק הראשון יתוארו זוועות התנועה הלאומית הפלסטינית בשנים 1929-1920 לפני המגעים עם גרמניה הנאצית, הפרק השני יתמקד בשנות ה-30 כאשר כבר היו מגעים עם גרמניה. כאן נבחן את מידת השפעות הנאצים על התפיסה המוסלמית הקיצונית. בפרק האחרון יתאר את פעולות הערבים במחצית הראשונה של שנות ה-40, כלומר מתקופת השואה וימי הקמת ממשלת כל פלסטין.

התנועה הלאומית הפלסטינית 1929-1920

שנת 1920 הייתה שנת ה"נכבה" בתולדות האומה הערבית, כתוצאה מכך פרצו התקוממויות חמושות כמחאה נגד ההחלטות של בעלות הברית, החלטות שהוטלו על המדינות העתידיות: סוריה עיראק ופלשתינה. פעולות אלימות אלה גרמו לשפיכות דמים באזורים אלה; בפלשתינה זו התבטאה במהומות נגד היהודים ע"י "התנועה הלאומית הפלסטינית" שבראשה עמד חאג' אמין אל חוסייני. המושג "נכבה" לא הוטמע בציבור הערבי בשנת 1948 כפי שרבים חושבים , אלא בשנת 1920. הנכבה לא מתייחסת ל"שואה" של הפלסטינים והפליטים (גם לא המונח ב-1948). מונח זה התייחס להתנגדות מוחלטת לזהות הפלשתינית החדשה ולניתוק של התושבים הערבים משייכותם לסוריה הגדולה. בספרו הגזעני של ג'ורג' אנטוניוס, לאומני ערבי נוצרי, מציין כי "שנת הנכבה" הייתה ב-1920 כאשר התברר לערביי ארץ ישראל כי המנדט הבריטי יפריד אותם מסוריה הגדולה מבחינת הזהות וגאוגרפית וכלל אין התייחסות לייחודיות ללאומיות פלסטינית שנפגעה.³ כתוצאה מההתפצלות מהתנועה הלאומית הערבית קמה "התנועה הלאומית הפלסטינית" בדמשק באותה שנה, היינו ב-27 בפברואר. יש הטוענים כי בפועל קמה תנועה פלסטינית מיד לאחר הצהרת בלפור (1917).⁴ מטרות תנועה זו לא היו חדשות כלל ועיקר בקרב הציבור הערבי בארץ, עוד בתקופה שבין 1882 ועד ראשית המלחמה ב-1914 רצו הערבים לשמור על האופי המוסלמי של דרום סוריה, דהיינו א"י והם פחדו כי התפשטות התנועה הציונית ע"י רכישת קרקעות עלולה להפריד את של דרום סוריה מסוריה הגדולה ע"י הפיכתה למולדת יהודית. הפאלחים, שטענו לכאורה כי חששו מנישולם בתחילת שנות ה-20 הושפעו מתחושת רגש לאומי כנגד היהודים, דבר שהוביל לתקריות אלימות מקומיות נגד יהודים.⁵ כבר באפריל 1920 התרחשו מאורעות אלימים בא"י בתקופת החגיגות של אל-נבי מוסא. במעשי האלימות כלפי היהודים שנמשכו ב-4 וב-5 באפריל נרצחו 5 יהודים ו-211 נפצעו. בין הנפגעים היו נשים וילדים. ב-1920 קיימו פעילים פלסטינים בדמשק אסיפה, בעקבותיה קמה "האגודה הערבית הפלסטינית". בין מנהליה עמד מייסד "התנועה הלאומית הפלסטינית", חאג' אמין אל חוסייני. פעולותיו של חוסייני הפכו אותו לגיבור לאומי בקרב הערבים והוא נתפס בעיניהם כמי שגאל את כבודם הנחות של הפלסטינים. על כן היה לסמל לאומי ולראשון שהעז להתנגד בכוח לבריטים וליהודים.⁶ ב-21.3.1921 הלך לעולמו כמאל בן טאהר אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, ובבחירות שנערכו ב-12.4.1921 לכהונת מופתי חדש  עפ"י החוק הבינלאומי בדבר ניהול השטחים הכבושים,⁷ מצא עצמו אמין אל חוסייני אך ורק במקום הרביעי וללא כל אפשרות להנהיג את הערבים הפלסטינים.⁸ ב-1.5.1921 פרצו ברחבי הארץ מהומות-דמים קשות כלפי היהודים שעיקרן התרחש ביפו, לעומת זאת שרר בירושלים הכל היה שקט. כלומר באי הפרת השקט בעירו, "הוכיח" אמין  את שליטתו שם. זו הסיבה שב-8.5.1921 הנציב העליון מצא הצדקה להמלצותיהם של סטורס וריצ'מונד למנות את אמין אל חוסייני למופתי החדש של ירושלים.⁹ הבריטים סברו שהמופתי ימתן את פעולותיו הקיצוניות בעקבות פרסום "הספר הלבן" של צ'רצ'יל ב-1922 וכן בשל התמיכה הבריטית בשלטונו; ואכן בין השנים 1928-1922 שרר שקט יחסי בארץ. אך ורק התפרצויות מצומצמות-היקף התרחשו.¹⁰ על פניו נראה כי צדקו הבריטים בהשוואה למאורעות הדמים ב- 1922-1920, אכן חלה רגיעת מה בביטחון. אם נסקור את המאורעות של התקופה הנ"ל נראה כי המקרים שחלו בקיצוניות כה רבה כלפי האוכלוסייה היהודית מאוד התמתנו. נזכור כי בפרעות בירושלים שהחלו ב-4 באפריל 1920 ונמשכו 4 ימים היו מעשי שוד, אונס ורצח של נשים, ילדים וזקנים.¹¹ חגיגות בני מוסא המסורתיות היו באווירת הסתה אנטי-יהודית והתהלוכה של החגיגות הייתה במהרה לפתיחת ההתנפלות האכזרית על השכונות היהודיות בירושלים.¹¹ פרעות אלה היו למעשה מימושן של ההסתות שהתפרסמו בעיתון "סוריה אל-ג'נוביה", כגון ההסתה מ-24 בפברואר 1920 שנאמרו בה הדברים הבאים: "הננו מתנגדים להקמת בית לאומי יהודי באותה ארץ בה צלבו היהודים את ישו מנצרת; אותם היהודים שאת דמם שפכו כל העמים שבקרבם גרו".¹² לא רק שהשלטונות לא נקטו אמצעים למניעת את ההסתות, הם אף אישרו הפגנה אנטי-יהודית שהובילה לשפיכות הדמים הראשונה ב-4 באפריל דהיינו בתקופת השלטון הבריטי בא"י.¹¹ תוצאות המאורע כצוין לעיל היו 5 הרוגים ו-211 פצועים, ביניהם נשים וילדים.¹³ בשנת 1928 היה ברור כי שש השנים האחרונות היו השקט שלפני הסערה. שנה זו הייתה שנה של התעוררות התנועה הלאומית הפלסטינית הרדומה אשר בה החלה תנועה זו לפעול באכזריות כלפי יהודי הארץ.¹⁰ מאורעות אלו היו מהקשים ומהברוטליים ביותר שפקדו את יהודי הארץ ותיאורם המחריד משאיר זעזוע כה עמוק. אין זה טרור של ירי, אלא פוגרום של ממש, הרג אנשים בדרכים האכזריות ביותר, פוגרום שבמהלכו עונו אנשים בצורות שמוח אנושי לא מסוגל להעלות על דעתו.¹⁴ בין מעשי הזוועה של התנועה הפלסטינית כלפי יהודים חסרי ההגנה, קרו הדברים הבאים:

1. מעיים מרוטשים.
2. מוח שהוצא מהגולגולת.
3. זקן שסורס לפני שהומת.
4. אשה תלויה עם רגליה למעלה ושערה מרוט.
5. שריפת ראש על גבי פרימוס דלוק.
6. עלמה שנאנסה לפני הרצחה ,ע"י 13 ערבים.
7. צעירה שנאנסה לעיני אביה, ואחר כך, ניקרו את עיני האב ורצחו את שניהם.^שם

ערביי חברון טופלו בבית החולים "הדסה" בחברון, אותו מקום שבקרבתו נטבחו יהודים גם בימינו. במהלך הפוגרום ננעלו שערי "הדסה" ע"י הדיירים. אבל  ערבייה דפקה בדלת. דיירי הבית החליטו לפתוח, שמא מדובר באישה הזקוקה לתרופות; כשנפתחה הדלת, פרצו פנימה הרוצחים וטבחו בצוות בית החולים.^שם להלן דוגמות אחדות מהביצועים "המעולים" של רוצחי הפוגרום:

1. בבית רייזמן - שלום רייזמן נתפס ע"י הרוצחים, הציע להם סכום גדול של כסף, כפדיון נפשו, ואף על פי שהסכימו לקחת את הכסף הם נקרו את עיניו, שחטו אותו והשליכו את גופתו לרחוב. חותנתו, גם היא נרצחה באכזריות.
2. בית אבושדיד - ראש של תינוק הוטח בקיר עד שיצאה נשמתו, הרוצחים הפילו אשה ארצה ובנעליהם רוצצו את ראשה. כל הנרצחים הכירו אישית את הרוצחים בשמותיהם.
3. בבית הכובסת - עיניו של בעל הבית נוקרו ורצחוהו בסכין, בתו הצעירה ניסתה להגן על עצמה בידיה מאונס, לכן קוצצו ידיה והיא נרצחה באכזריות
4. בבית החכם חסין - הבית הוצת לאחר ששפכו עליו דלק, לאחר מכן תפסו הרוצחים את הרב ורעיתו והטילו אותם, לתוך הלהבות בעודם חיים.
5. האופה - חברי התנועה הפלסטינית צלו בברוטליות את ראשו על גבי פרימוס דולק ומכיוון שנשאר בחיים הם בתקו את מעיו בפגיונות.
6. הרב אורלינסקי - מוחו של הרב הוצא מגולגולתו ומי אישתו רוטש. ביחד איתם נרצחו גם בתו, חתנו ונכדו בן ה-4.
7. הרוקח בן ציון גרשון - אף על פי שריפא ערבים עניים בחינם וטיפל בהם במסירות במשך 40 שנה רוצחיו היו פציינטים שלו. אצבעותיו קוצצו, עיניו נוקרו,הוא נדקר בסכינים ובפגיונים, עד מותו. ביתו נאנסה והם הרגוה בעינויים נוראיים שאין לתארם.
8. הילד מנחם סגל בן השנתיים - ראשו נערף צווארו נמלק
9. נח אימברמן - נשרף חי על מכונת בישול.
10. הרב גולדשמיט - ניקרו את עינו וראשו נשרף על מכונת הבישול
11. הילד צח הלר - שאל: "הלא ילד אנוכי למה תמיתוני?" ולמרות תחנוניו לחייו דקרוהו למוות פעילי הארגון הידוע לשמצה בסכיניהם, בזזו את רכושו ושרפו כל דבר קדוש ליהודים.^שם

יש לתת את הדעת כי המגעים בין התנועה הפלסטינית לגרמניה הנאצית החלו רק בשנות ה-30 ואנו מציגים לכם תמונת מצב של אירועים שקרו לפני יצירת הקשרים של ערביי א"י עם הקונסול הגרמני ואשר מזכירים מעשי אכזריות לא אנושיים שננקטו בידי הנאצים כלפי היהודים.למאורע זה קוראים "טבח תרפ"ט" ובעקבותיו נרצחו 133 יהודים ו -339 נפצעו¹⁵ וכן מחיקת הקהילה היהודית העתיקה שישבה בחברון מאות שנים. נראה כי התנהגות "נאצית" זו הייתה מקובלת אצלם עוד לפני שאימצוה אנשי ה-SS. שמענו רבות על מעשיו הבהמיים של ד"ר מנגלה במעבדה שלו. מעשי הזוועה שהוצגו לעיל שנעשו בגופות של יהודים חיים לעיני ציבור. אין ספק כי האכזריות הפלסטינית אינה "נחותה" מזו של הנאצים בגרמניה. עם שחרורה של חברון במלחמת ששת הימים ציפו ערביי חברון למעשים זהים כלפיהם מצד היהודים כנקמה על הטבח שביצעו ב-1929.ב-1967 היה ראש עיריית חברון בין הרוצחים ב-1929. הוא הודה שלא היה לו ספק שהיהודים יפעלו כמקובל בתרבות הערבית.¹⁴ כפי שאנו רואים קיים הבדל עצום בין תרבותנו לתרבות הערבית. היהודים לא ניצלו את ההזדמנות לערוך מעשי נקם בתושבים הערבים בחברון, כמקובל בחברה הערבית. איני רוצה להטיל אשמה וסטיגמה על כל הערבים באותה תקופה שכן כפי שהזכרנו חלקם אף שמרו על המסורת הישנה לעזור ליהודים במקרים אלה.¹⁶ עם התחזקותה של התנועה הפלסטינית אוימו ונרצחו מתנגדי המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ובכללם אלה שרצו לחיות בשלום עם היהודים ואף ניסו להגן עליהם. תופעה מוכרת זו של רציחת המתנגדים למעשי האיבה הייתה גם בתקופת השואה של גרמניה הנאצית. להלן תמונות נבחרות מהטבח האיום:

לצפייה בתמונות מזעזעות נוספות מאירועי תרפ"ט ניתן למצוא באתר חברון, עיר האבות. לצפייה בסרטונים על הטבח הנוראי אפשר לראות כאן:

מן הראוי לציין כי כל יהודי שרגשות אשם לו יזכור כי למרות כל מאורעות הדמים שידענו נהגה ישראל תמיד בסלחנות כלפי בני בליעל. להשגת שלום עם שכנינו הפלסטינים, אף שחררה מדינת ישראל מחבלים מסוכנים ביותר. יש לזכור את ציפיותיו של ראש עריית חברון ב-1967 שישראל תנקום בתושבי חברון באכזריות. מאז ומתמיד היהודים קיוו לעתיד טוב יותר והתגברו על רגשי הנקם. אין ספק כי השגת שלום אמת תיעשה אך ורק לאחר עקירת תרבות הדמים שהושרשה כה עמוק בקרב שכנינו. לעת עתה הרשות הפלסטינית אינה נלחמת בה. נהפוכו, הקריאה לטבח העם היהודי מונצחת במערכת החינוך הפלסטינית בהוראת הרש"פ.

המגעים עם גרמניה הנאצית 1939-1930

בעקבות מאורעות תרפ"ט פורסם ב-20.10.1930 "הספר הלבן" השלישי של פאספילד. ספר זה הגביל באופן משמעותי ונוקשה את העלייה היהודית ואת רכישת הקרקעות והתיישבותם של יהודים בהתאם ל"יכולת הקליטה הכלכלית" של הארץ.¹⁷ בעקבות פרסומו גברו תקוות הערבים אך בעקבות אגרת מקדונלד בפברואר 1931 פרסם הוועד הפועל הפלסטיני "הצהרה אל האומה הערבית האצילה", בהצהרה זו נכתב: "קודם כל אנחנו חייבים לוותר על רעיון ההישענות על הממשלה הבריטית לשם הבטחת קיומנו הלאומי והכלכלי, משום שהממשלה הזאת חסרת אונים נוכח הכוחות של היהדות העולמית... הבה נניח לממשלה להחניף ליהודים כמרב רצונה, ואליו אנחנו נשליך יהבנו על עצמנו ועל העולם הערבי והאסלאמי... מסמכו החדש של מקדונלד הרס את השריד האחרון של רגש הכבוד, שחש כל ערבי כלפי הממשלה הבריטית".¹⁸ תחושה זו של איבוד תקווה גרמה לערביי א"י להבין כי אינם יכולים להישען על הממשלה הבריטית ועליהם לחפש בעל ברית אחר משמעותי העונה על ציפיותיהם ומתאים להם באופיים, מישהו שמתנגד לבריטים וליהודים ויסכים לפעולות חיסול כלפי אלה האחרונים. ההצלחה הגדולה במאורעות תרפ"ט הועילה למופתי של ירושלים בהקצנת האסלאם בקרב הערבים הפלסטינים. הוא נקט פעולות שעזרו באופן ניכר בהחדרת האסלאם הקיצוני ללבם של התושבים. בשלב הראשון החל בשיפוצם של המסגדים כיפת הסלע ואל-אקצא, ואף ניצל את מעמדו הדתי להפחתת חשיבותה הדתית של מכה. לשם כך קבר את מוחמד עלי (מנהיג של כ-70 מיליון מוסלמי הודו וראש "ועדת החליפות" המוסלמית-ההודית) בתחומי מסגד אל-אקצא, להפכו למקום המקודש לגדולי האסלאם.¹⁹ המופתי הקים את הקונגרס האסלאמי  בירושלים ב-6.12.1931 שם הכריזו מחדש על קדושת הכותל המערבי לאסלאם²⁰ ועל הסכנה האורבת לפלסטין אם יקום בית לאומי ליהודים על אדמת הקודש הערבית המוסלמית, שכן בנוסף לשמירה על המקומות הקדושים לאסלאם, רצו לשמור על פלסטין ערבית.²¹ בוועידה הוקעה הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים. והופגנה תמיכה כלל-מוסלמית בפלסטינים למנגד, עוינות כלפי הציונות שנתחזק-כוחה בקרב פקידי שלטון בריטים.²⁰ קונגרס זה שהפך לבמה אנטי יהודית חריפה, ודרש את לבטול את הצהרת בלפור ולאסור באופן מוחלט את עליית היהודים לפלסטין. ההחלטה האנטי-ציונית התקבלה פה אחד. עם סיומה של הוועידה ב-17.12.1931 הוחלט לייסד ארגון להצלת האדמות מפני היהודים.²² מאז עלה במעמדו של חאג' אמין אל-חוסייני בקרב הערבים הפלסטינים. הוא נשא שלושה תארים, "המופתי הגדול", "נשיא המועצה המוסלמית העליונה" וכן "נשיא הקונגרס האסלאמי הכללי. יתרה מזאת הוענק לו מעמד של אישיות מרכזית בעולם המוסלמי וגם במישור הבינלאומי שהועיל לו במאבקו בקרב המחנה הפלסטיני. כאן זכה לעליונות על מתנגדיו.^22,23 בראשית עלייתו של היטלר לשלטון ב-31.3.1933 ערך המופתי "ביקור נימוסין" אצל הקונסול הגרמני החדש בירושלים, ד"ר היינריך וולף והיה הראשון שברך אותו בבואו מטעם השלטון הנאצי. בפגישה זו הודיע לו המופתי שהמוסלמים בפלסטינה ומחוצה לה מברכים את השלטון הנאצי בגרמניה, לתקוותם היא ששיטת הממשל הפשיסטית והאנטי-דמוקרטית תתפשט גם בארצות אחרות. בנוסף, הסביר לו גם ש"ההשפעה היהודית על הכלכלה והמדיניות מזיקה בכל מקום ויש להלחם בה. כדי לפגוע ברווחת היהודים מצפים הערבים, כי גרמניה תכריז חרם על היהודים בגרמניה, שאליו יצטרף בהתלהבות העולם המוסלמי כולו". חאג' אמין אל-חוסייני הציע לקונסול הנאצי לייסדבקרב הפלסטינים ארגון שיפעל למטרה זו. המופתי ופמלייתו הביעו הערצה לגרמניה הנאצית בגלל המדיניות האנטי-יהודית ומאחר שחשו כי היטלר ינסה להיפטר מהיהודים בארצו, ביקשו שתימנע כל אפשרות להגירת יהודים גרמנים לפלסטין.²⁴ כבר בקיץ של אותה שנה התחילה המפלגה הנאצית (NSDAP) בא"י לפעול בקרב הערבים. התרבות הגרמנית הזרה הוחדרה לארץ ואף הושרשה בקרב הערבים ללא התנגדות. ברכות "הייל היטלר!" נשמעו בגאווה. ההמנון הגרמני הושמע ותמונות היטלר ודגלי צלב קרס הונפו מעל בתיהם של הערבים בארץ. דגלים אלה הונפו גם על מכוניות ערביות. מצחצחי נעלים ערבים קישטו את ארגזיהם בצלבי קרס. תעמולה ותצלומים על גרמניה החדשה הופצו ע"י העיתונות הערבית ועמודים שלמים הוקדשו כך. את מקורות התעמולה קיבלו מד"ר פראנץ רייכרט ללא תשלום. בעקבות התעמולה והחדרת התרבות החדשה לערביי א"י תכננו לאומנים ערבים להקים את "המפלגה הנאצית הפלסטינית" שמצעה חיסול היהודים בתיאום עם מקבילתה הגרמנית הרייך.²⁵

בעקבות "חוקי נירנברג" נגד היהודים שלחו להיטלר מספר רב של מכתבי ברכה מהפלסטינים שהתעמולה הנאצית עליהם הייתה ניכרת ביותר.^שם מאמרים גרמניים רבים שהכילו חומרי הסתה אנטי-יהודים קיצוניים הופצו בקרב הערבים ובין היתר פורסם הספרו הידוע לשמצה של היטלר מיין קאמפף (Mein kampf - המאבק שלי).²⁶ יש לתת את הדעת כי "מיין קאמפף", כלומר "המאבק שלי" הוא זהה למונח הערבי "ג'יהאד" שגם כן במונחים של המוסלמים הקיצוניים מכוון למלחמה אישית. כמוזכר לעיל תכונות "נאציות" היו מוטבעות בקרב ערביי א"י כפי שראינו במאורעות 1929. במגעים עם התרבות הגרמנית ההתחזקו תחושות ההזדהות עם תרבות זו, וחיזקה בד בבד את הרגשות הלאומיים הערביים, הפלסטיניים, המוסלמים והנאציים גם יחדיו. כתוצאה מכך יכלו הגרמנים להפיץ את הנאציזם לא רק בארץ באמצעות הפצת מאמרים בעיתונים. בתי קולנוע הקרינו סרטי תעמולה במחיר מוזל, בבתי-קפה השמיעו בקול רם את השידורים בשפה הערבית של רדיו ברלין ואורגנו משלחות אינטלקטואלים לגרמניה; חברי המשלחת היו אורחי המפלגה הנאצית.^שם להשרשת הנאציזם בדמם של המוסלמים הקימו המנהיגים הערבים את תנועת "הצופים הנאצים" הקבילה לתנועת "הנוער ההיטלראי" בגרמניה.²⁷ במרס 1935 הוקמה "המפלגה הערבית הפלסטינית" שהתנגדה לבית הלאומי היהודי ואף הצהירה זאת במצעה. תנועת הנוער "הצופים הנאצים" הוקמה למעשה ע"י חברי מפלגה ערבית זו. שבעים מגויסי תנועה זו "הצופים הנאצים" נשבעו: "החיים - זכותי. עצמאות - שאיפתי. פלסטין - ארצי ואין מקום בה זולת לערבים. בזה אני מאמין ואללה הוא עדי". ב-11.2.1936 נערך כנס יסוד של ארגון הנוער הערבי הנאצי בפלסטינה שנקראו תחילה "הצופים הנאצים" ושמה שונה ל"אל-פתווה". שם הנואם הראשי היה ג'מאל אל-חוסייני ובין ההחלטות שנתקבלו: מדי הארגון; הצורך באימונים צבאיים; והעקרונות: "החירות היא זכותי, העצמאות - מטרתי, הערביות - עקרוני, פלסטין - ארצי ושלי בלבד. על כך מעיד, ואללה הוא עד לדבריי!".²⁸ ב-19.4.1936 מאורעות הדמים תרצ"ו (1936) וביום שלאחר מכן, החלה השביתה הערבית הכללית שנמשכה עד 12.10.1936. אף על פי שהמחנה הערבי היה שרוי בפילוגים וניגודים הקימו ב-25.4.1936 את "הוועד הערבי העליון" (הוע"ע) ומזכירה היה מנהיג מפלגת העצמאות (איסתיקלאל), עבד אל-האדי.²⁹ ב-30.5.1936 דווח למשרד החוץ בברלין על בקשה ערבית לסיוע גרמני בנשק לערביי פלסטין, לזרוק את היהודים מהארץ. הגם שתחילה גרמניה דחתה את הבקשה,²⁶ מומנו הפרעות ביהודים בכסף שסיפקו הנאצים.³⁰ עובדה זו נתגלתה כאשר משטרת ירושלים מצאה מסמכים המעידים כי מארגני השביתה קיבלו 70.000 לירה ארץ-ישראלית (לא"י) מגרמניה הנאצית ואף הודגש כי מדובר ב"מקורות אירופיים" אנטי-בריטיים ואנטי-יהודיים.³¹ בשנים 1939-1936 החל חאג' אמין אל-חוסייני במסע חיסולים של מתנגדיו (ניתן להסיק כי ביניהם גם ערבים שהתנגדו לטווח ביהודים). מה שתרם רבות להקצנת האסלאם הרדיקלי והנאציזם בקרב האוכלוסייה המוסלמית הפלסטינית. המנהיג הפלסטיני תבע משמעת עיוורת ולא סבל אופוזיציה, על כן הורה על הוצאה להורג של אלפי ערבים ברחבי הארץ וכתוצאה מכך מלחמת המופתי ביהודים והבריטים לוותה במסע רצח אכזרי במתנגדיו שנהרגו ראשי עיריות, מוכתרים וחברי מועצות, אנשי-דת יראי-שמים, מורים ומאות קציני-משטרה ושוטרים ערבים.³³ המופתי לא חס על חיי אף מתנגד ומשפחות שלמות הוכחדו.³² כעת נותר רוב עצום (אם לא כולם) של מוסלמים נאצים בא"י. אף על פי שהמרד נפסק לאחר 175 ימים הוא למעשה לווה במעשי טרור כלפי היהודים בשנים 1939-1936. ³³ ביולי 1937 נערכה ועידת פיל אשר החליטה לפתור את הסכסוך ע"י חלוקת המנדט על פלשתינה מחדש לשתי מדינות, יהודית וערבית והאזור הערבי יצורף לירדן.³⁴ תוכנית החלוקה הראשונה מאז הפרדת עבר הירדן מהווה נושא החשוב ביותר בתולדות הסכסוך היהודי ערבי. בד"כ אין מציגים את העובדות לעומקן; מתייחסים לחלוקה כאל עוד נושא זניח בעימות. מרבית האנשים חושבים בטעות כי יריבינו הידועים בשם "פלסטינים" נאבקים מאז ומתמיד להגדרה עצמית. המצאת העם הפלסטיני, כפי שמרבית המנהיגים הערבים הודו, תכליתה אך ורק להמשיך את הסכסוך עם היהודים ולחסלם או לגרשם מאזוריה של "סוריה הגדולה". בכל פעם שמציגים לנו את החלוקה של ועידת פיל מ-1937 מראים לנו רק את שטחי א"י שיכלו להימסר למדינה ערבית, אך הם מהווים רק אחוז קטן מהמדינה הערבית שיכלה להיווצר אילו הייתה הסכמה לחלוקה. במפה הלהלן אנו רואים רק כיצד החלוקה השפיעה על מה שנותר מהבית הלאומי יהודי, אך אין היא מראה את המציאות הכוללת. 

בדוח ועידת פיל מתוארים הגבולות המדויקים של המדינות שיוקמו אם יסכימו לקבל את ההחלטה. שם בפרק כא "קנטוניזציה" סעיף 3 נאמר שגבול המדינה הערבית "צריך להקיף, לפי הצעה, לא רק את האזורים בפלשתינה (א"י)... אלא גם את כל חבל-הארץ, שהוא עתה עבר-הירדן מזרחה", ובפרק כב "תוכנית חלוקה" סעיף 6 מזכירים שוב: "תוקמנה שתי מדינות סוברניות ועצמאיות - האחת, מדינה ערבית שתכלול את עבר-הירדן בצירוף אותו חלק של פלשתינה א"י...".³⁵ אם נשרטט את המפה במלואה ונקבל את המפה הבאה:

באופן בולט לעין רואים כי רוב שטח המנדט על פלשתינה יהיה בידיים ערביות ורק אחוז קטנטן יהיה למדינה יהודית. מה גם שהמדינה היהודית אינה רציפה לעומת המדינה הערבית הגדולה. ב-1922 הופרד עבר-הירדן שהיווה כ-77% ובוועידת פיל מציעים כי 83% נוספים יופרדו ממה שנשאר. חישוב אריתמטי מראה כי המדינה הערבית הפלסטינית הייתה מהווה 96% כל המנדט ורק אחוז קטן ליהודים.³⁶ האיחוד עם עבר-הירדן אינו מקרי. למעשה כבר ב-1922 היה ברור כי יוקמו שתי מדינות פלשתיניות כאשר אחת ערבית והשנייה יהודית. המדינה הפלשתינית-ערבית בירדן כוללת בתוכה רוב עצום של פלסטינים ועד היום היא בפועל המדינה לעם הפלסטיני.³⁷ הפרדה נוספת זו של ועידת פיל הוסיפה שטח נוסף לאותה מדינה פלסטינית ובכך הגדילה אותה פי 24 מהשטח היהודי המוצע. מדינה המשתרעת על 96% מהשטח אינה יכולה להחשב כבלתי הוגנת כלפי אותו העם שאליו מיועדת הטריטוריה. מנהיגי היהודים, חיים וייצמן ודוד בן-גוריון, הסכימו לקבלת החלוקה ולוותר על שטח רב שישאיר אותם עם 17% מא"י.³⁸ בן-גוריון הסביר: ש"אנו זקוקים זה לזה, נוכל להפיק תועלת הדדית... מפילנו בארץ יהיה לברכה לא רק לתושבים הלא-יהודים המקומיים, אלא גם לארצות השכנות ולכל המזרח התיכון", אך הנציגים הפלסטינים שבראשם עמד חאג' אמין אל-חוסייני דרשו באופן חד-משמעי כי לא רק כל שטח המנדט, לרבות האדמה המוצעת ליהודים תהיה מדינה ערבית אחת שיבטל את הבית הלאומי היהודי, אלא גם גרוש 400,000 היהודים שכבר חיו בארץ. במפורש נאמר ש"אין מקום לפשרה בין ערביות לציונות".³⁹ אילו ערביי א"י היו באמת נאבקים להגדרתם העצמית אז לפי ההיגיון היה עליהם לקבל את תכנית החלוקה. היהודים שחיפשו דרכים שונות לשמור על עקרון ההגדרה ההעצמית היו מוכנים לויתורים מרחיקי לכת. אנשים בעלי תרבות מתקדמת מבינים כי לא ניתן להשיג תמיד את מלוא המשאלות ויש להתחשב גם בצד השני. היהודים עשו זאת בעבר וגם כיום מנסים להגיע להסכם עם הפלסטינים ולפשרות טריטוריאליות אף על פי שכבר קיימת מדינה פלסטינית ושטחה של א"י קטן פי 650 מכל השטח הערבי במזרח התיכון. אסור להמעיט בחשיבות פרשת ועדת פיל. זו מוכיחה כי לא רק שהערבים דחו מתן אוטונומיה כלשהי ליהודים, אלא אף סירבו להשלים עם בקיומנו באזור. הם גם לא הסכימו שנחיה תחת שלטונם ודרשו שכל 400,000 היהודים ייעלמו משטחם. נקודה זו מחזקת את העובדה ששיתוף הפעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים היה בלתי נמנע וחיסול היהודים היה בראש וראשונה בסדר העדיפויות שלהם. כמו כן לא היה מעניינם לשפר את חייהם ע"י קבלת מדינה ענקית בשטח המנדט או ע"י שיתוף פעולה עם היהודים. שיכלו לשפר את חייהם. לא מתקבלת על הדעת העובדה כי הזדמנות פז כזו הוחמצה וכפי שאמר אבא אבן: "הערבים לא יפספסו הזדמנות לפספס הזדמנות". יש לזכור כי גם בימינו ההצעות ההוכנות למדינה שהוצעו לשכנינו, נדחו על ידם. לדוגמה, בשנים 2001-2000 ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, הציע מדינה המבוססת על 97% מאיו"ש ואחוזים נוספים על חשבון שטחה של ישראל וב-2008 ראש הממשלה לשעבר,אהוד אולמרט, הציע גם כן תיקוני גבול שבהם תתקיים מדינה פלסטינית שגודלה 100% משטח איו"ש. ולענייננו: כחודשיים לאחר ועדת פיל תכננו הערבים להחריף את המרד ונדברו ביניהם בחשאי ב-10.9.1937 דבר שהוביל לשיאן של פעולות הטרור.³⁴ כתוצאה מפעולות אלו נערכה ועדת לונדון (1939) לפתרון שאלות פלסטינה-א"י. ממשלת בריטניה הוציאה מרשימת המוזמנים את חברי ההנהגה הערבית שנשאו באחריות ל"מסע הרצח והאלימות" אבל הגם שחאג' אמין לא נכח בוועידה, הורגשה השפעתו בכול. עקב סירובן התקיף של כל המשלחות הערביות לשבת עם המשלחת היהודית סביב שולחן אחד התקיימו הדיונים בנפרד ואלה לא הניבו תוצאות.⁴⁰ כתוצאה מכך ב-17.5.1939 פרסמה ממשלת בריטניה את "הספר הלבן" השחור והאיום ביותר ליהודים מכל אלה שפורסמו עד אז. הספר קבע את הדברים הבאים:

• עלייה: רק 75.000 עולים יותרו להיכנס לא"י במשך 5 שנים.
• קרקעות: חלוקת הארץ לשלושה אזורים, והתרת קניית קרקעות חופשית ע"י יהודים רק באזור מצומצם.
• משטר: כוונתה של ממשלת בריטניה להעניק לאחר 10 שנים עצמאות לארץ ובה יהיה רוב ערבי.^שם  

הספר לא אושר ע"י ועדת המנדטים של חבר הלאומים, חרף זאת תכניתו הוא בוצעה באופן רשמי ע"י ממשלת בריטניה חוקי הספר היו בתוקף בשנות מלחמת העולם השנייה מה שמנע מיהודים להינצל מהנאצים.^שם אם כן, הערבים לא היו מוכנים לשום פשרה, הם רצו מדינה נקייה מיהודים. ב-1939 ברח חאג' אמין אל-חוסייני לעיראק ומשם לגרמניה. ב-1941 נפגש עם היטלר, לדון עמו בשאלת היהודים. הוא ביקש מהמנהיג הנאצי שלא יאפשר עלייה של יהודים ואף דרבן אותו לחסלם באירופה. בניגוד לערבים, ב-1948 לא הייתה בעיה ליהודים להשאיר ערבים בשטחם והם אף אזרחו 160,000 ערבים שכיום עלה מספרם לכ-1.5 מליון. מדינות ערב גירשו 850,000-900,000 יהודים משטחם בעוד שישראל אפשרה את שיבתם של 100,000 ערבים. מתוכם 30,000 בלבד הסכימו לחזור לא"י. עובדות אלו מעידות על הבדלים נוספים בתפיסה האנושית בין היהודים לפלסטינים שעד עצם היום הזה מערכת החינוך שלהם משרישה את התרבות הנאצית, היינו חיסול היהודים או כפי שהתבטאו בעבר - זריקתנו לים. זאת ועוד, ב-2010 מוסלמים בעזה פלשו לכנסיות ושרפו ספרי קודש נוצריים.

ערביי א"י מתקופת השואה ועד ממשלת כל פלסטין 1941-1948 

ב-6.11.1941 הגיע המופתי חאג' אמין אל-חוסייני לברלין. כעבור 22 יום התקיימה הפגישה הגורלית בין היטלר לבינו.

"Amin al Husseini and Adolf Hitler",
by Bundesarchiv, Bild 146-1987-004-09A / Heinrich Hoffmann / CC-BY-SA 3.0

בפגישה זו הסביר המופתי להיטלר שהערבים מוכנים לשתף פעולה עם גרמניה ע"י מעשי חבלה, דרבונים למרד והקמת לגיונות ערביים. הערבים שואפים לאחד את שטחי "סוריה הגדולה" (פלסטין, סוריה ועיראק) ויש להם אמון מלא בפיהרר. הם דנו על ביטול הבית הלאומי ליהודים בא"י ועל הצהרתו של היטלר על כך כדי לעורר את עמי ערב להתארגנות למלחמה לצד גרמניה.⁴¹ במהלך השיחה העלה הפיהרר למופתי מספר נקודות שרצה שישמרו ביניהם

ולהלן 3 מהן:

1. היטלר ימשיך במלחמה עד השמדתו המוחלטת של השלטון היהודי-הקומוניסטי באירופה
2. היטלר יכריז לעולם הערבי כי הגיעה שעת השחרור, והוא יתמקד בהשמדת כל היהודים, החיים תחת חסותה של המעצמה הבריטית.
3. הקמת לגיון ערבי שיילחם לצד גרמניה.⁴²

מאוחר יותר הסכימו השניים על הדברים הבאים:

1. מניעה בכל מחיר של עליית יהודים לפלסטין ומניעת כל פעולה שמטרתה להציל יהודים.
2. הכשרה של צעירים פלסטינים במכללות צבאיות בגרמניה.
3. העברת נשק רב למלחמה בפלסטין.
4. הקמת מחנה ריכוז בג'נין לחיסול יהודי ארץ ישראל.⁴³

ב-1942 ציפה המופתי שצבאו של רומל יפלוש לא"י וקיים קשרים עם אנשיו שפעלו בארץ. המופתי עזר להם בהקמת רשת חבלה והתכוון לפעול בצורה הבאה: יצירת קשר עם הלגיון הערבי ועם השבטים ולהעביר להם נשק, תחמושת וחומרי חבלה, לעורר את ערביי הארץ למעשי חבלה, כגון הריסת גשרים ובתי-חרושת, הצתות דלק ואמצעים שונים אחרים.⁴⁴ בנוסף למעשי חבלה פנימיים, תכנן המופתי להפציץ את ערי א"י בסיוע חיל-האוויר הגרמני. תכניתו הזדונית של המופתי הייתה יותר מסתם הפצצת הערים, הוא תכנן לעשות מעשה הרסני זה בתאריכים משמעותיים ליהודים, כלומר בתקופות חגים או בעת חגיגתם של יום השנה להצהרת בלפור, 2 בנובמבר. ב-1943 הציע חאג' אמין לפלדמרשל גרינג להפציץ את ירושלים ב"יום ציוני" ב-2.11.1943 שכוונתו הייתה להשמיד את בניין הסוכנות היהודית במרכז העיר. ולשם כך הגיש לגרינג מפה מפורטת של ירושלים. ב-29.10.1943 הציע להפציץ את ת"א שהייתה סמל חשוב ומטר להגירת היהודים שכן "מבצר היהדות הפלסטינית" גרמה לו לייסורים ורצה בכל מאודו להשמידה.⁴⁵ תכנית זו נקראת "תכנית ת"א"; זו והיא מוזכרת פעמים רבות ביומנו. כראשי פרקים רשם את הדברים הבאים:

• ההצעות: תוכנית ת"א. יש לאסוף פרטים רבים בעניינה.
• לקלטנברונר: עניין ת"א ושניים בנובמבר.
• הדו"ח על ת"א ועל בתי החרושת.
• להכות בת"א ולהחזיר את המפות.^שם

בדיונים עם הגרמנים הוא המליץ שבערב חג הפסח שיחול ב-1.4.1944 יפציץ חיל האויר הגרמני מטרות לאורך החוף של א"י, וביניהן את נמל חיפה ואת מתקני זיקוק הנפט הסמוכים לעיר. המופתי והסביר לגרינג שהפצצת המטרות הללו תשמש  תעמולה אדירה ברחבי העולם הערבי ואף תפגע קשות ביהודים.^שם בפגישתו עם האדמירל קאנריס העלה חאג' אמין אל-חוסייני את הנקודות הבאות:

• הקמת צבא ערבי שב"שעת האפס" יהיה מסוגל להילחם באפריקה, ולאחר מכן יעבור לפלסטין לטהרה מיהודים.
• צבא זה יאומן על אדמת גרמניה.
• אימון טייסים ערבים שיהווה את גרעינו של חיל-האויר הגרמני.
• צבא זה יילחם באפריקה ובמזרח התיכון בלבד.⁴⁶

המופתי הצליח לשכנוע את הגרמנים לאמן ולהכשיר ערבים שיהוו את הגרעין לצבא שעליו דיבר.^שם בדיווחו של ד"ר גרובא בכוחות הערביים יהיו כ-400 שבויי מלחמה פלסטינים ששירתו בצבא הבריטי ביוון, פועלים אזרחים מצפון-אפריקה וקצינים מצבאות ערב השונים. לפי תוכניתו של המופתי אלה יטלו חלק בגרעין הלגיון, יערקו. כבר בחורף 1941/42 החלו המופתי ואנשיו בהכנות לקראת גיוסם של השבויים הפלסטינים ע"י הפרדתם משאר השבויים באמצעות שליחתם לסטאלאנג III-D והיו נתונים שם לתעמולה מוגברת של ערבים משתפי פעולה עם הנאצים.^שם מאחר שהערבים לא היו מסוגלים לעמוד באימונים הצבאיים והוכיחו כי הם נטולי הצלחה בניגוד לגרמנים, הם נשלחו למחנה ביוון שהקימו הגרמנים בעבורם. הגנראל הלמות פלמי אמר למופתי: "תחת פיקודי יש רבע מליון חיילים גרמנים, ואין לי שום קושי עמם; אבל מאתיים הערבים הללו מטרידים את מנוחתי בלי הרף!". המופתי אישר שלמרבה הצער הגנרל צדק.⁴⁶ לבסוף הצטרפו ערבים ליחידות SS מוסלמיות שהקים המופתי. ב-1944 תכנן המופתי חדירה של יחידות צנחנים פלסטינים וגרמנים לא"י. מבצע זה ידוע בכינויו "מבצע אטלס". אכן באוקטובר 1944 המבצע יצא לדרך עם הצנחת שירות הביון של הרייך את סוכניו בא"י, במטרה לעודד את הפלסטינים להתקומם נגד הבריטים ובכך ייאלצו הבריטים להעביר כוחות גדולים מחזית אירופה לא"י.⁴⁷ בחשאיות הצליחו להגניב לא"י חומר תעמולה נאצי שחיבר המופתי. אינפורמציה זו שהוחדרה עמוק ללבם של ערביי הארץ  עוררה שוב המרד: בחוגים הפלסטינים תכננו כבר את חלוקת הרכוש היהודי לאחר הניצחון על הבריטים. בירושלים, ביפו, בטבריה ובצפת נקבע גורלן של הנערות היהודיות. לכל אחת נקבע האנס הערבי העתידי שלה.^שם במבצע זה השתתפו צנחנים פלסטינים וגרמנים ומטרתו הייתה הרעלת מי השתייה בבארות ראש העין והריגתם של 250,000 יהודים המתגוררים בתל אביב והסביבה, אך רשלנות הכשילה את המשימה.^שם קיים מיתוס שלפיו ערבי הוא שהודיע למשטרה הבריטית על הפלישה אבל זוהי אך ורק המצאה פרו-פלסטינית. האמת על חשיפת המבצע תועדה בספרה של ג'ני לבל "חאג אמין וברלין" ובמאמרם של  רבקה שפק ליסק ושאול ברטל - "אמין אל- חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים". קבוצת ילדים הצליחה להמלט ב-1941 מ"המדינה הקרואטית העצמאית" שהגיעה לחופי א"י ב-1944. זו הייתה דוגמה למקרים דומים אחרים.⁴⁸ ילדים שהצליחו לעלות מהונגריה עלו לכותרות בעיתוני א"י ב-24.2.1943. מקרה זה של "זכות הציבור לדעת" לא היה מן התבונה לפרסם זאת. הפלסטינים בארץ העבירו למופתי את הידיעה והלה מיהר ופעל למניעת כל אפשרות להצלת יהודים. ואמנם ומאמציו הרבים הניבו פרי ולא רק שבמקרים רבים הצליח למנוע עלייה של יהודים (ילדים, יתומים ומבוגרים), אלא גם הצליח לשכנע את הנאצים לשלוח אותם למחנות השמדה ששם נספו רובם.⁴⁹ בספרה של "חאג' אמין וברלין" ג'ני לבל מסבירה כיצד הצליח המופתי לסכל כל אפשרות הצלה של יהודים וכן מציינת את מספר הקורבנות הרב שהצליח לעצור ולשלוח למחנות ההשמדה. בעמודים 213-210 לבל מציגה רשימה של נאצים שרובם התאסלמו וקיבלו מקלט בארצות ערביות. אלה עזרו לערבים בארגונם הצבאי נגד ישראל, ביניהם אוטו סקורצני (otto skorzenni) שסייע בהכנת צבא מצרים למלחמה נגד ישראל ב-1948. חאג' אמין לא השלים עם הקמתה של מדינה יהודית במאי 1948, וב-23.9.1948 כונסה בעזה אסיפה להקמתה של ממשלה פלסטינית. ממשלה זו נקראה "ממשלת כל-פלסטין" והמתכנסים הדגישו את המילה "כל" כי הכוונתה הייתה לשלוט בכל א"י.⁵⁰

חודשים רבים לפני האסיפה הניף המופתי את "דגל פלסטין" בקאהיר. לרשות ממשלתה של "ממשלת כל-פלסטין" מינה המופתי את אחמד חילמי שהיה מושל ירושלים ומנהל "בנק האומה הערבית" בא"י המנדטורית.^שם ב-22.9.1948 פורסמה הודעה בשם המוסד הערבי העליון על הקמת הממשלה ונאמר בה שהוחלט להפוך את המנהל הפלסטיני לממשלה פלסטינית ואף הוצהרה ההצהרה הבאה:

"תושבי פלסטין בתוקף זכותם להגדרה עצמית ובהתאם להחלטות הליגה הערבית החליטו להכריז על כל פלסטין... כמדינה עצמאית...".^שם

 ב-30.9.1948 ציין חאג' אמין כי מדינת כל-פלסטין (ולא סתם ממשלה) הייתה צריכה לקום במאי 1948 עם סיום המנדט הבריטי, שכן יש לזכור כי ערביי א"י דחו את תוכנית החלוקה מ-1947 מאותן סיבות שלא הסכימו לתוכנית החלוקה מ-1937. כתוצאה מכך החליטו על גיוס כללי  "להצלת פלסטין", וב-1.10.1948 חתמו כל הצירים על מגילת העצמאות של פלסטין שגבולותיה הם א"י השלמה וירושלים בירתה.^שם חוקתה הזמנית של מדינת כל-פלסטין התקבלה ב-3.10.1948 ובבולי דואר של מדינה זו שעליהם דיוקנו של חאג' אמין אל-חוסייני הייתה הכותרת "PALESTINE FOR THE ARABS". הם תבעו מדינה לא יהודית, בדיוק כפי שהגרמנים רצו מדינה ללא יהודים.^שם עובדה נוספת שיש לתת את הדעת עליה היא המשמעות החדשה של הנכבה ב-48'. רבים טועים לחשוב כי מונח ה"נכבה" צף עם תום המלחמה ב-49' והוא מתייחס לפליטות, אך נכבה במובן זה התפשט אך ורק לאחר מלחמת ששת הימים ותפס תאוצה רק לאחר המלחמה ב-73'. האמת היא שמונח ה"נכבה" החל לשמש בעקבות הכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 48' ואין הוא מתייחס לפליטים אלא לעצם קיומה של מדינה יהודית על אדמת "באלד א-שאם", דהיינו "סוריה הגדולה". ניסוחה הרשמי של הנכבה שימש מתחילתה של המלחמה בחודש יוני במהלך ההפוגה הראשונה ופורסם באוגוסט של אותה שנה (1948). הניסוח הרשמי נקבע ע"י אישיות ערבית ידועה פרופ' קונסטנטין זורייק והוא ניסחה כך: 

מפלת הערבים בארץ-ישראל אינה סתם כישלון או רעה חולפת. זוהי שואה [נכבה]  במלוא מובן המילה ואחד הקשים ביותר שנחלו הערבים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם. שבע מדינות ערביות מכריזות מלחמה על הציונות בארץ ישראל, עוצרות חדלות-אונים וסובבות על עקביהן. שבע מדינות מבקשות לבטל את החלוקה ולהכריע את הציונות, אך הן נוטשות את הקרב לאחר שהפסידו חלק נכבד מאדמת ארץ ישראל, אפילו אותו חלק ש"ניתן" לערבים [תוכנית החלוקה]. הן נאלצות לקבל הפוגה שאין בה לא יתרון ולא רווח מבחינתן.

מקריאת נוסח הנכבה עולים הדברים הבאים:

• "סובבות על עקביהן" - נסיגה משדה הקרב הינה חמורה בתרבות הערבית. זו פגיעה קשה בכבוד הערבי אף על פי שמדובר רק בראשית המלחמה.
• "להכריע את הציונות" - עצם קיומה של מדינת ישראל הוא שואה (נכבה).
• "הפסידו חלק מאדמת א"י, אפילו את החלק ש"ניתן" לערבים" - לא רק שקיומה של מדינה ישראל הוא שואה (נכבה), יש לשים לב כי מדובר בגבולות ו גם אם בידי ישראל היה נותר שטח מצומצם ביותר בגודל עיר, שאותו לא הצליחו הערבים לכבוש, עדיין היו מציינים את הנכבה. 

מהנקודה האחרונה ברור כי "אין חדש תחת השמש". תפיסת הערבים לא נשתנתה מאז החלטת החלוקה של ועידת פיל ב-1937. בעשר שנים שקדמו הם לא הסכימו למדינה ענקית בגודל של 96% מהמנדט על פלשתינה וגם לאחר מכן לא השלימו עם מדינה יהודית על איזשהו שעל של מפלסטין הערבית השלמה. מכאן שדחייתם את תוכנית החלוקה הסופית ב-47' אינה מפתיעה. אם תרבות זו לא השתנתה מאז, מדוע חושבים אנו כי יסכימו למדינה שהיא בגודל של כ-22% מא"י היום אם הם לא הסכימו למדינה יהודית על גודל  17% מא"י? 

סיכום

מקור הסכסוך בארץ לא נגרם עקב מלחמת השחרור ב-1948, ככלל תכונות הנאציזם היו מושרשות כה עמוק בערביי א"י עוד לפני בואם במגע עם הגרמנים, על כן יכלו להזדהות עם הפושע הנאצי. המיעוט הערבי שרצה לחיות בשכנות ובשלום עם היהודים איבד את השפעתו משום שלא ננקטה פעולה להחלשת הקיצוניים מאז ועד היום. אם כן, אנו חולקים את המזרח התיכון עם אומה שמעולם לא שינתה את תרבותה. נהפוך - הוא, זו הוקצנה עם השנים. גם היום הערבים המעונינים לחיות בשלום עם ישראל נתונים לסכנה כפי שהיו אלה שהתנגדו למופתי וחוסלו על ידו. שיפור תנאי המחיה ועלייה ניכרת ברמת החיים לא היו מעולם בראש מעיינם של הפלסטינים. הם דחו כל תוכנית שתכלול אפשרות מחיה ליהודים על אדמת סוריה הגדולה כפי שקרה בוועדת פיל, בעוד היהודים היו תמיד פתוחים להצעות ולוויתורים אך לא היה להם הפרטנר הראוי למימוש חלומות אוטופיים אלו. מאז ועד היום מעצמות העולם לא נוקטות אצבע  לחיסול הקיצוניים. וכך המתונים נתונים למרותם של אלה המדכאים כל מי שמנסה ליצור קשר ידידותי עם החברה הישראלית. ניסיונות של גורמים אנטי-ציוניים לקרוא לחרם על ישראל, רק מחמירים את המצב וכל קריאות השלום מעודדות את האויב הערבי לבצע  טרור.יתרה מזאת, הצעירים הערבים עוברים שטיפת מוח בעזה ובאיו"ש ובשאר מחנות הפליטים וכן מתקיימים מצעדים וטקסים ברוח הנאצים, זו מתבטאת בהצדעות במועל יד, בצורת הצעידה במצעדים, בנאומי שטנה ובכריאוגרפיה בכלל. אפילו ספרו של היטלר מיין-קאמפף תורגם לערבית והוא מופץ בקרב צעירים כספר תעמולתי מכובד. להשכנת שלום במזרח התיכון יש לפתוח בתהליך הסברתי למשיכת את תשומת לבו של העולם כלפי הפשעים הבלתי אנושיים הנעשים כלפי הערבים בידי מנהיגיהם וללחוץ עליהם לקבל סופית את העובדה כי גם ליהודים יש זכות קיום ואין ברירה, אלא ללכת בדרכי החיים והשלום ולא לקדש את המוות, "הכבוד" והמלחמה. מאז ומעולם הייתה לפלסטינים מדינה בעבר הירדן ומאז 1922 לא הייתה אף חלוקה נוספת. גם היום מרבית האוכלוסייה בעבר הירדן היא פלסטינית (כ-85%) ולפיכך יש לקדם את פתרון שתי המדינות עפ"י הגבולות שאושרו כבר ע"י חבר הלאומים. 

 

הערות:

1. בני מוריס - "קורבנות", פרק שני "ראשית הסכסוך: יהודים וערבים בארץ-ישראל, 1881-1914" עמ' 53-54.
2. ישעיהו פרידמן - "מדיניותה הפן-ערבית של בריטניה 1915-1922", פרק 12 "מאבק עם ערביי ארץ ישראל", עמ' 367-368; ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "חאג' אמין מתמנה למופתי הירושלמי: 12.4.1921", עמ' 14-16; צבי אל-פלג - "המופתי הגדול", פרק "המינוי לתפקיד מופתי ירושלים", עמ' 15-16.
3. George Antonius, The Arab Awakening, pp.312
   דוד בוקעי - "הערבים בישראל – מניכור לחיסול: בואה של אנתפאדת אל-נכבה", עמ' 17 הערה 40.
4. ויקיפדיה - התנועה הלאומית הפלסטינית.
5. בני מוריס - "קורבנות", פרק שני "ראשית הסכסוך: יהודים וערבים בארץ-ישראל, 1881-1914" עמ' 55-56.
6. צבי אל-פלג - "המופתי הגדול", פרק "המינוי לתפקיד מופתי ירושלים", עמ' 11-13.
7. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "חאג' אמין מתמנה למופתי הירושלמי: 12.4.1921", עמ' 14.
8. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "חאג' אמין מתמנה למופתי הירושלמי: 12.4.1921", עמ' 15-16.
9. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "חאג' אמין מתמנה למופתי הירושלמי: 12.4.1921", עמ' 18.
10. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "חאג' אמין מתמנה למופתי הירושלמי: 12.4.1921", עמ' 20.
11. אליהו אילת - "חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני", כותרת משנה: "מופתי ירושלים לשעבר", פרק ג' "פרעות 1920", עמ' 24.
12. אליהו אילת - "חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני", כותרת משנה: "מופתי ירושלים לשעבר", פרק ג' "פרעות 1920", עמ' 23-24.
13. אליהו אילת - "חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני", כותרת משנה: "מופתי ירושלים לשעבר", פרק ג' "פרעות 1920", עמ' 25.
14. חיים יואבי רבינוביץ - "טבח חברון בתרפ"ט"; רו"ח חיים יואבי-רבינוביץ' - "טבח חברון בתרפ"ט - שכחנו!!".
15. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "חאג' אמין מתמנה למופתי הירושלמי: 12.4.1921", עמ' 22; רו"ח חיים יואבי-רבינוביץ' - "טבח חברון בתרפ"ט - שכחנו!!"; חיים יואבי רבינוביץ - "טבח חברון בתרפ"ט".
16. ויקופדיה - "מאורעות תרפ'ט".
17. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "חאג' אמין מתמנה למופתי הירושלמי: 12.4.1921", עמ' 22.
18. בני מוריס - "קורבנות", פרק רביעי "הערבים מתמרדים" עמ' 121.
19. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "הכנס הכלל-איסלאמי בירושלים: דצמבר 1931", עמ' 22.
20. בני מוריס - "קורבנות", פרק רביעי "הערבים מתמרדים" עמ' 123.
21. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "הכנס הכלל-איסלאמי בירושלים: דצמבר 1931", עמ' 26; צבי אל-פלג - "המופתי הגדול", פרק "הקונגרס האסלאמי בירושלים ב-1931", עמ' 31.
22. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "הכנס הכלל-איסלאמי בירושלים: דצמבר 1931", עמ' 27.
23. צבי אל-פלג - "המופתי הגדול", פרק "הקונגרס האסלאמי בירושלים ב-1931", עמ' 34-35.
24. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "מגעיו הראשונים של המופתי עם גרמניה הנאצית", עמ' 29.
25. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "מגעיו הראשונים של המופתי עם גרמניה הנאצית", עמ' 30-31.
26.  ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "מגעיו הראשונים של המופתי עם גרמניה הנאצית", עמ' 32-33.
27. יהושע פורת - "מהמהומות למרידה", "התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929-1939", עמ' 100.
28. בני מוריס - "קורבנות", פרק רביעי "הערבים מתמרדים" עמ' 124; ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "מגעיו הראשונים של המופתי עם גרמניה הנאצית", עמ' 33.
29. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "ייסוד הוועד הערבי העליון והשביתה הערבית הגדולה מאורעות הדמים תרצ"ו (1936)", עמ' 35.
30. ג'ואן פיטרס - "מאז ומקדם", שער שלישי, פרק 17 ""המופתאיות" ותרומת בריטניה ל"פתרון הסופי"" עמ' 348.
31. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "מימון השביתה", עמ' 37.
32. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "חאג' אמין מחסל את מתנגדיו", עמ' 38-39.
33. בני מוריס - "קורבנות", פרק רביעי "הערבים מתמרדים" עמ' 128-134.
34. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "תוכנית החלוקה", עמ' 42; בני מוריס - "קורבנות", פרק רביעי "הערבים מתמרדים" עמ' 137.
35. המרכז למורשת בן-גוריון - "עיונים בתכניות החלוקה 1937-1947",תעודות - מתוך דו"ח ועדת פיל, פרק כא. "קנטוניזציה" סעיף 3, עמ 222, פרק כב. "תוכנית חלוקה" סעיף 6, עמ 224.
36. The “Two State” Solution as it Currently Exists.
37. מודאר זחרן - "ירדן היא פלסטין".
38. ויקיפדיה - ועדת פיל.
39. המרכז למורשת בן-גוריון - "עיונים בתכניות החלוקה 1937-1947", מאמר של ישעיהו פרידמן - "תוכנית חלוקת א"י של הוועדה המלכותית, 1937, ומשולש היחסים הבריטי-ציוני-ערבי" עמ' 10.
40. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "מאי 1939: ועידת לונדון", עמ' 46-48.
41. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "המופתי בברלין", עמ' 79.
42. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "המופתי בברלין", עמ' 80-83.
43. רבקה שפק ליסק ושאול ברטל - "אמין אל- חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים".
44. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "דיווחו של המופתי על נחיתת בעלות הברית בצפון-אפריקה", עמ' 92.
45. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "תוכניות המופתי להפצצת ערי ארץ-ישראל", עמ' 93-94.
46. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרקים "חיל-המתנדבים הערבי","תוכניות ל"חיל המתנדבים הערבי" בחסות האיטלקים", עמ' 94-97.
47. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "שיגור צנחנים מאחורי קווי בעלות-הברית", עמ' 97-100; רבקה שפק ליסק ושאול ברטל - "אמין אל- חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים".
48. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "פרשת הילדים היהודים מקרואטיה(KINDERTRANSPORT)", עמ' 181.
49. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "התהליך להשגת האשרות", עמ' 182-183.
50. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "ממשלת כל-פלסטין בעזה: אוקטובר 1948", עמ' 213-216; צבי אל-פלג - "המופתי הגדול", פרק "לידתה ומותה של "ממשלת כל פלסטין"", עמ' 100.