מיתוס: "מנהיג לח"י אברהם (יאיר) שטרן שיתף פעולה עם הנאצים במהלך יישום הפתרון הסופי"

אברהם שטרן (יאיר) 

מחולל לוחמי חרות ישראל (לח"י) 

נרצח ע"י הבריטים בת"א בכ"ה בשבט תש"ב (1942)

"Avraham Stern (Yair), one of the founders of the
 "Etzel" underground and later founders and head of the "Lehi" movement.
 murdered by British. Photograph: GPO. 01/09/1942",
 by Flickr - Government Press Office (GPO) - Avraham Stern (Yair).jpg,
 is licensed under CC BY 3.0

הקדמה

באתר ההסברה הפלסטיני "פלסטין זכורה" נטענת הטענה שבזמן שגרמניה הנאצית החלה ליישם את הפתרון הסופי, פעל מנהיג לח"י אברהם שטרן לצדה של גרמניה. במאמרם נכתב ש"למרבה האירוניה, התגלה שכנופייתו היהודית של שטרן [לח"י] קיבלה מימון ונשק מהפאשיסטים באיטליה כדי להתנגד למנדט הבריטי בפלסטין. למעשה, כנופייתו של שטרן שיתפה פעולה עם הנאצים והפאשיסטים בעוד שאחיהם היהודים סבלו דיכוי במחנות ריכוז נאציים. חשוב לציין שבזמן שהאמריקאים, הבריטים ובעלי בריתם הערבים עסקו בבלימת תנועתו של שועל המדבר (ארווין רומל) בצפון-אפריקה, מנהיגה של כנופיית שטרן, יצחק שמיר ומנהיג האצ"ל, מנחם בגין, עסקו בהטמנת מארבים לחיילים בריטים, בפיצוץ מסילת האספקה החיונית חיפה-קהיר ובהפעלת טרור על בריטים ועל אזרחים פלסטינים. ("קורבנות", עמ' 171). גישתם של מנהיגי לח"י לשאלת שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר הפאשיסטי ניתנת לתיאור כ"אויבו של אויבי הוא בעל בריתי" ("ימי הכלניות", עמ' 377 הע')". בהמשך מאמרם הם מצטטים (תוך כדי השמטת פרטים וסילף דברי המצוטט) את ההיסטוריון הבריטי הידוע והמהימן, סר מרטין גילברט שכתב את הדברים הבאים: 

אברהם שטרן, ... ניסה ליצור קשר עם איטליה הפאשיסטית, בתקווה שאם מוסוליני יכבוש את המזרח התיכון הוא יאפשר להקים מדינה יהודית בפלסטין. כשכוחותיו של מוסוליני הובסו בצפון אפריקה, ניסה שטרן ליצור קשר עם גרמניה הנאצית, מתוך תקווה לכרות ברית עם היטלר שתוביל להקמת מדינה יהודית לאחר שהיטלר יביס את בריטניה.(Israel: A History, pp. 111-112). 

בנקל ניתן לזהות עיוותים בין מה שנטען ב-"פלסטין זכורה" לעומת מה שכותב סר מרטין גלברט.

• "כנופייתו היהודית של שטרן [לח"י] קיבלה מימון ונשק מהפאשיסטים באיטליה" לעומת "ניסה ליצור קשר עם איטליה".
• "כנופייתו של שטרן שיתפה פעולה עם הנאצים" לעומת "ניסה ליצור קשר עם גרמניה הנאצית".

עפ"י ההיסטוריון הבריטי שטרן ניסה ליצור קשר עם איטליה וגרמניה בעוד שב-"פלסטין זכורה" נאמר שהיה שיתוף פעולה. הם השמיטו את המילה "ניסה" ובכך נוצר הרושם שאכן היה שיתוף פעולה בין אותם הגורמים שהובילו להשמדת יהודים ואנשי לח"י. גם בציטוט מתוך ספרו של גלברט ניתן להבין את הנסיבות שהובילו את שטרן לנסות ליצור קשר עם האויבי הבריטים. זה נראה היום רעיון טיפשי שגרמניה הנאצית תסכים להקים מדינה יהודית בא"י. בהמשך נשפוך אור על הפרשה ובכך נטהר את שמו של אברהם (יאיר) שטרן. יש לשים לב לטענה הזויה נוספת שהועלתה באותו מאמר פרו-פלסטיני: "הבריטים ובעלי בריתם הערבים". האומנם? במאמר הקודם "מבצע "אטלס" (1944) - מבצע השמדה גרמני - פלסטיני, תגובת היישוב הערבי בתקופת תכנון המבצע" קיבלנו דוגמה קטנה אך משמעותית לשיתוף פעולה ערבי פלסטיני וגרמני בא"י. היישוב הערבי בא"י נחשף לתרבות הנאצית והערבים העריצו את גרמניה. המאמר "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י" מפריך את הטענה הנ"ל. ניתן לראות כיצד הצליח המופתי לשכנע חיילים ערבים ששירתו בצבא הבריטי לערוק לצבא גרמניה. על שיתוף פעולה בין ערביי א"י לגרמניה הנאצית בנוגע לפתרון הסופי ניתן לקרוא במאמר "מעורבותו המכרעת של המופתי בשליחתם של יהודים למחנות המוות". בניגוד לנאמר בציטוט הראשון מתוך ההסברה הפלסטינית, לפיו הערבים עסקו בבלימת תנועתו של ארווין רומל, במהלך 200 ימי חרדה אלה, נראה שבזמן הסכנה השנייה - סכנת הפלישה מדרום והחרדה ביישוב - כבר החלו הערבים בחלוקת הרכוש היהודי ובחלוקת הנערות היהודיות כפי שצוין במאמר על מבצע "אטלס". מקור מהימן ביותר ניתן למצוא בספריו של העיתונאי חביב כנען ששירת כקצין במשטרת המנדט. חביב כנען, חתן פרס סוקולוב לעיתונות בעקבות המידע הרגיש אליו נחשף כקצין במשטרה כתב ספרים רבים על היישוב בארץ ועל היחסים בין היהודים והערבים וכיצד הושרש הנאציזם בקרב הערבים בארץ. בספרו "200 ימי חרדה" (מונח אותו טבע לתיאור חששות היישוב היהודי לקראת פלישתו של רומל לא"י) מתוארת פרשת שטרן לעומק ומיתוסים רבים מתנפצים. הוא ראיין אנשי מפתח בפרשה וביניהם: בנימין זרעוני, חבר מפקדת לח"י, נתן ילין-מור שעבד כמעט יום-יום במחיצתו של שטרן, עו"ד יצחק ברמן שכיהן כראש הארצי של מש"י (מחלקת שירות הידיעות של אצ"ל),משה סבוראי ששימש כראש שירות המודיעין של הלח"י,ד"ר אוטו ורנר פון-הנטיג ששירת את הרייך של הקיסר וילהלם, את רפובליקת ויימאר, את הרייך השלישי של היטלר ואת הרפובליקה המערב-גרמנית של קונראד אדנאור ו"נרשם בתולדות המחתרת היהודית בא"י בעקבות מגעיו היחידים במינם" עמם וכן ראיין את סרן האופטמן רוזר שהיה סגנו של פון-הנטיג. בספרו כותב כנען:

במכון ז'בוטינסקי מצאתי טיוטה של ההסכם המקורי, 'הסכם ירושלים ת"ש (1940)'. הוא נערך בין'הממשלה ע"י בא-כוחה, שתיקרא צד א', לבין הממשלה העברית הזמנית, ע"י בא כוח רשמי, שתיקרא צד ב'.

מיתוס: "כנופייתו של שטרן שיתפה פעולה עם הנאצים והפאשיסטים בעוד שאחיהם היהודים סבלו דיכוי במחנות ריכוז נאציים."

מחנות ההשמדה לא פעלו עד ועידת ואנזה שנערכה ב-20 בינואר 1942. בוועידה זו נקבע גורלם של יהודי אירופה הידוע בשם "הפתרון הסופי". אמנם לפני כן הייתה השמדה המונית במחנה חלמנו ב-8.12.41 אך טרם הוחלט על הקמה של מחנות השמדה עד לקביעת "הפתרון הסופי". מחנות ריכוז הוקמו בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון ונועדו לכליאת מתנגדי משטר, לשבירתם ולעתים אף לחיסולם. לפני ועידת ואנזה לא שומשו המחנות להשמדה המונית של יהודים. עד לאותה שנה היה נדמה שהגרמנים מעוניינים להעביר את היהודים לא"י. אישי מפתח של גרמניה הנאצית רמזו בנאומים שהפתרון של הבעיה היהודית הוא פינוי מסיבי של יהודים מאירופה ויישובם במולדתו של העם היהודי, בא"י ובכלל זה - כינון מחדש של מדינה יהודית בגבולותיה ההיסטוריים. 

מקורות לפרק "מיתוס: 'כנופייתו של שטרן שיתפה פעולה עם הנאצים והפאשיסטים בעוד שאחיהם היהודים סבלו דיכוי במחנות ריכוז נאציים.'":

• הערך "מחנות ההשמדה" מתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם.
• תחילת הפתרון הסופי, בתערוכת "פרקים בתולדות השואה", אתר יד ושם.

יחסם של הבריטים ליישוב היהודי בא"י 

הנציב העליון הראשון של פלשתין, הרברט סמואל, הגביל את העלייה היהודית "’לטובת האוכלוסייה הנוכחית’ וכתוצאה מ’כושר הקליטה’ של המדינה". לטענת הבריטים, המתיישבים היהודים עלולים לנשל את הפלאחים הערבים. הצהרה זו הייתה לא יותר מתירוץ שקרי, שכן באותה תקופה מספר התושבים היה למטה ממיליון באזור זה, שכיום גרים בו למעלה מעשרה מיליון. הבריטים הרחיקו לכת והגבילו את רכישת הקרקעות ע"י יהודים בשטח, שנשאר מהבית הלאומי לאחר הפרדת עבר הירדן. בניגוד לחוקי המנדט (סעיף 6 ): "ממשלת ארץ ישראל...תעודד בשותפות עם הסוכנות היהודית... התיישבות צפופה של היהודים בארץ לרבות קרקעות הממשלה ואדמות הפקר, שאינן דרושות לצרכי ציבור". עד 1949 הבריטים הקצו לערבים 87500 אקר ( 47%) מתוך 187500 אקר של קרקעות ראויות לעיבוד ו- 4250 אקר ( 2%) בלבד ליהודים. מדיניות זו של הפרת החוק הבינלאומי שנקבע ע"י חבר הלאומים ב-1920 ושל הפרת כתב המנדט שנחתם ע"י 51 מעצמות ב-1922 נמשכה למרות התוודותה של בריטניה, שהטיעון בנוגע לכושר הקליטה של הארץ היה מטעה. ועדת פיל קבעה: "ההגירה הגדולה בשנות 1933-36 יכולה להראות, שהיהודים מסוגלים להגדיל את כושר הקליטה של המדינה עבור היהודים." למרות הנאמר בסעיף 6 של כתב המנדט נתנו הבריטים לערבים להציף את פלשתין בעוד שהגירת היהודים הייתה נתונה לפיקוח קפדני. ההגירה היהודית הוגבלה ע"י הבריטים, ואילו לערבים אפשרו חופש כניסה מלא לארץ. נראה שבלונדון לא חששו שזרימת המהגרים הערביים עלולה לפגוע בכושר הקליטה של המדינה. ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל שכיהן כשר המושבות בשנותיו הראשונות של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שם לב לתנועת הערבים הזאת בשנת 1939 ואמר כי "למרות שלא נרדפו, זרמו הערבים בהמוניהם לארץ והתרבו בה עד שהאוכלוסיה הערבית גדלה יותר ממה שכל  יהדות העולם הייתה יכולה להוסיף לאוכלוסיה היהודית." בעקבות רדיפות היהודים ע"י הנאצים גדל מספר העולים והגיע לשיאו ב-1935, 66,472. עליות אלו של יהודים הרתיחו את הישוב הערבי בארץ, ולאחר הפרעות בשנים 1939-1936 נכנעו הבריטים שוב לדרישותיהם של הערבים ולפי הספר הלבן שפרסמו ב-1939 הובטחה מדינה ערבית עצמאית תוך 10 שנים, הגבלת הגירה יהודית לשבעים וחמש אלף במשך חמש שנים הבאות, שלאחר מכן תופסק לגמרי וכן איסור מכירת קרקעות ליהודים ב- 95% של שטחי פלשתין. לאורך כל תקופת המנדט לא היו שום מגבלות על הגירה ערבית בניגוד למדיניות כלפי העליית היהודים. מסקנותיה של ועדת הופ-סימפסון (1930) היו שהגירה ערבית בלתי חוקית ובלתי מבוקרת ממצרים, מעבר הירדן ומסוריה תפסה את מקומם של עולים יהודים פוטנציאלים. המושל הבריטי של סיני בשנות 1922-36 העיר:"ההגירה הבלתי-חוקית הזאת הייתה לא רק מסיני, אלא אף מעבר הירדן ומסוריה, וקשה לטעון למצוקה בקרב הערבים, אם באותו זמן אי אפשר למנוע מאחיהם מהמדינות הסמוכות לבוא לחלוק איתם את המצוקה הזאת." ועדת פיל דיווחה ב-1937 , ש"גירעון הקרקעות נובע...פחות מכמות הקרקעות הנרכשות ע"י היהודים מאשר מגידול האוכלוסייה הערבית".

מקורות לפרק "יחסם של הבריטים ליישוב היהודי בא"י:

• מיטשל בארד - "מיתוסים ועובדות" (2012), פרק 2 "תקופת המנדט הבריטי", עמ' 22-12
• הספרייה היהודית הוירטואלית - דיווח הופ-סימפסון 1.10.1930
• הספרייה היהודית הוירטואלית - ועדת פיל (יולי 1937)

תהליך יצירת הקשרים עם גרמניה הנאצית 

ממה שראינו עד כה היה ברור מדוע האמין מייסד הלח"י, אברהם (יאיר) שטרן, שהבריטים הם האויב הגדול ביותר של העצמאות היהודית. שטרן, מהמוחות המבריקים של התנועה הרביזיוניסטית בציונות וממייסדי האצ"ל הבין שמטרת הבריטים להרוס את הבית-הלאומי היהודי ולהפוך התושבים למיעוט במדינה ערבית. הוא הסיק שיש לדבר עם מעצמות הציר ועל פי מה שראינו עד כה היה הגיוני להביא את גרמניה ואיטליה להכרה בזכות העם היהודי למדינה בא"י. לדעתו, היה ניתן לשכנע את הרייך השלישי לפתור את הבעייה היהודית ע"י העברה המונית של יהודים לא"י ובכך תימנע השמדתם באירופה. לעומת זאת, הארגונים אצ"ל וה"הגנה" האמינו שתמיכתם בבריטים במלחמה בנאצים תקפיא את גזירות הספר הלבן מ-1939 שעמד להעניק ליישוב היהודי מעמד של מיעוט נצחי. בסופו של דבר, לונדון חידשה את מדיניותה האנטי-יהודית בא"י כבר בראשית 1940. אמצעים אכזריים ננקטו לצמצום העלייה כאשר אלפי יהודים ניסו להימלט מהנאצים. הבריטים פתחו בבילוש אחר ה"הגנה"; הם חיפשו נשק ביישובים יהודים; חוקי הקרקעות הדראקוניים חזרו לתוקפם. בעקבות האירועים הללו נתגלעו חילוקי דעות בין שני המנהיגים המזהירים של האצ"ל: דוד רזיאל ואברהם שטרן. רזיאל דבק ברעיון שתוך כדי המאבק בגזירות הספר הלבן צריך להילחם לצד בריטניה בחזית משותפת נגד הצורר הגרמני, ואילו שטרן לא האמין שהבריטים ישנו את דרכם ויתמכו ברעיון הבית-הלאומי היהודי לאחר ניצחונם. בעקבות הניגודים הללו בין שני המפקדים נוצר פילוג בשורות האצ"ל. הפלג שפרש בראשותו של שטרן נקרא "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" ולאחר מותו שונה שמו ל"לוחמי חירות ישראל" (לח"י). לאור הדברים האלה ניכר כי הייתה סיבה הגיונית לשטרן להאמין שהמשך המאבק בבריטניה יניב תמיכה מאיטליה ומהרייך השלישי להקמת מדינה יהודית בא"י ובכך המוני יהודים הכלואים בגטו ינצלו ויגאלו מהשמדה. שטרן דבק באמונה שאסור ליהודים להשלות עצמם כי תיתכן שביתת נשק עם בריטניה וכי בריטניה תבטל את עקרונות הספר הלבן (1939) כפי שחשב עמיתו דוד רזיאל. מנהיג הלח"י ראה את הנולד והבין שהבריטים מתכוונים לנצל את נכונות היהודים להילחם בצורר הנאצי, אך עם זאת ימנעו עצמאות יהודית במולדתם ההסטורית. אף על פי שנראה כי אברהם שטרן פעל בתמימות כאשר חשב ששיתוף פעולה עם הנאצים יניב תוצאות, נראה שהבין את המציאות יותר מאלה שחלקו על דעותיו בנוגע ליחסים בין היישוב היהודי לבריטניה. הבריטים זקוקים לבחורים יהודים כבשר תותחים. הבריטים לא יגייסו את הערבים, חסידי חאג' אמין אל חוסייני שכפי שראינו במאמר "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י" הצליח מנהיגם לשכנע את העולם הערבי והמוסלמי לשתף פעולה עם היטלר ולערוק מהצבא הבריטי לצבא גרמניה. שטרן אמר:

אל לנו לשלוח את בחורינו לצבא הבריטי בלי לקבל תחילה הבטחות שתוגשמנה שאיפתינו אחרי המלחמה. אני משוכנע שעם נצחונה של אלביון במלחמה זאת, יקיץ הקץ על תקוותינו לעצמאות. הלהיטות אחר שביתת-נשק עם הבריטים היא צעד נחפז, ומוטב לנו לחשוב כיצד לנצל על הצד הטוב ביותר את המצוקה אליה נקלעה עכשיו בריטניה ולהתנות את עזרתנו בהישגים במדיניים. עד שלא נקבל הבטחות כאלה, מוטב שאצ"ל לא יזדהה עם שום צד מהצדדים הלוחמים.

תחזית שטרן התאמתה. מתום המלחמה ועד סיום המנדט היה ברור שכל עוד לא חזרה בה בריטניה ממדיניותה האנטי-ציונית לא ניתן להכיר בה כבעלת ברית של העם היהודי. לאחר הפגישה הגורלית של מנהיג ערביי א"י, חאג' אמין אל חוסייני והיטלר, היה ברור שיצירת קשר עם מעצמות הציר לא תועיל למצבם של היהודים ומהתקופה הזאת כנראה שהבריטים היו הגרועים במיעוטם, אבל לאורך התקופה שקדמה לפגישה זו שהתקיימה בנובמבר 1941 בהחלט נדמה היה שכדאי לבחון את יחסן של איטליה וגרמניה לתביעות הלאומיות של היהודים. נזכור שליצירת קשרים עם גרמניה הנאצית הייתה תקדים. שטרן ראה תקדים רציני בהסכם בין הרייך השלישי ולבין הסוכנות היהודית שבוצע בשנות ה-30 בנוגע להעברת רכוש יהודי מגרמניה לא"י, "הסדר הטראנספר". נתונים אלו בהחלט השפיעו על החלטותיו של שטרן והוא דבק באמונתו שנתחזקה במרוצת הזמן לפיה אם ישכנעו היהודים את הנאצים שבריטניה מהווה איום על זכויותיהם בארץ והם ורואים בה כאויבתם העיקרית, תימנע השמדת היהודים בארצות שנכבשו ע"י גרמניה. לכאורה, היה אפשר לשכנע את "מעצמות הציר" באמצעות שליחה של מאות אלפי בני נוער יהודים חמושים מאירופה לא"י להילחם בבריטים. שטרן שקל אפשרות להקמת גדודים עבריים בצד כוחות "הציר" לקראת הסתערותם על מצרים. שטרן היה אנטי-בריטי קנאי. הוא האמין שהסתבכותה של בריטניה בצרות תגדיל את סיכויי הלוחמים היהודים לנצח במאבק ולכן סלד מסירובו של מנהיג האצ"ל, דוד רזיאל, לראות בבריטניה כאויבו הגדול של העם היהודי ודחה את טיעוניו על האפשרות לזהות אינטרסים עם הבריטים בחריפות. רזיאל סבר שהסיכוי לשיתוף פעולה עם הבריטי יועיל משום שהערבים שונאים אותם ואת היהודים במידה שווה. עם תחילתו של הפילוג מהאצ"ל זעם שטרן על מש"י (מחלקת שירות הידיעות של אצ"ל) בעקבות שיתוף פעולתו עם ה-Inteligence Service (שירות המודיעין הבריטי) שהחל נגד הקומוניסטים ואח"כ נגד סוכני "הציר". כאשר שמע על תכניות הנאצים לשלוח את יהודי אירופה למאדאגאסקר השווה אותן לפרשת אוגנדה שבה ראה הרצל בארץ זו "מקלט לילה" ליהודים, ולא נבהל מתכנית הנאצים לגרש את היהודים למקום זה. הוא האמין שלמרות הסבל הרב שייגרם ליהודים בעקבות הגירוש בסופו של דבר, תהיה אפשרות להעביר אותם (או את חלקם) ממאדאגאסקר לא"י.¹ מאחר שעתה מעצמות הציר מנצחות בכל החזיתות, האמין שטרן שיש לפנות אליהן לסיוע בהקמת מלכות ישראל. ניסיונו הראשון היה ליצור קשר עם איטליה. הידיעה על כך הסתננה החוצה; ולפני שננקטו צעדים ממשיים הוכתם שמו של ארגונו של שטרן כגיס חמישי.² התיווך בין איטליה לפקדת הלח"י נעשה באמצעות יהודי תושב א"י שעבד בשביל ה-Inteligence Service. תחילה, מפקדת הלח"י לא נתנה אמון בזה האחרון עקב קשריו עם הבריטים³ אך האצ"ל השתמש בו להעביר ידיעות כוזבות לבריטים. לאחר שסיפר שסוכנים איטלקים יצרו עמו קשר בטענה שהם מעונינים ביצירת קשר עם ארגונו של שטרן, השתנתה הגישה השלילית כלפיו והחליטו לפתוח במשחק עמו.² יאיר חשד שהמתווך למעשה אמצעי בריטי לטמון פח ללח"י. הוא גם חשש שכל החומר שישמש למשא ומתן יועבר לידי הבריטים וכדאי שידעו את תנאי הארגון לשיתוף פעולה עם אחד הצדדים הלוחמים.³ המתווך היהודי בין הלח"י לאיטליה היה מקבל ומחזיר ללח"י טיוטות עם סעיפים שהושמטו על ידי כל אחד מהצדדים ובמקומם הוסיפו נוסחאות חדשות.² בסופו של דבר קיבלו, חברי הארגון הצעה איטלקית לתמיכה נגד הבריטים. החוזה נוסח עם "א" (כנראה קיצור של אנגליה) שבראשו סעיף העוסק במדינה יהודית משני עברי הירדן ובענין ריכוז יהודי אירופה בא"י. בהודעת מתווך נמצא שהאיטלקים רואים בתביעות לח"י כקיצוניות ובמקומם העמידו תביעות נגדיות כשביניהן דרשו שנמל חיפה ישמש בסיס לצי האיטלקי. מידע זה הועבר לארגונים המתחרים אצ"ל ו"ההגנה" ע"י המתווך (כנראה בעקבות הוראות הבריטים) וארגונים אלו האשימו את שטרן ואנשיו כי הם פועלים בשירות הגיס החמישי.³ ההסכם שכונה "הסכם ירושלים" שתוקפו נקבע לעשר שנים, כלל התחייבות של צד א' (איטליה) להכיר בתחיית האומה העברית במולדתה ההסטורית ואת א"י כארץ עברית. צד א' מכיר בזכות המקודשת של האומה העברית לכונן מחדש מדינה עברית עצמאית ללא תלות במעצמה אחרת, בגבולותיה ההסטוריים של הארץ. בהתחייבות צד א' כלפי צד ב' עליו לסייע במלוא המאמצים להסיר את הגולה היהודית ע"י העברתם של היהודים ורכושם מן הארצות הנמצאות בתחום ההשפעתה של איטליה ועוזריה - אל המולדת העברית. צד א' יסייע לצד ב' לארגן יחידות צבא עברי עבור המדינה העברית, והצדדים הנ"ל יעשו כביכולתם על מנת שצבא יהודי זה יקח חלק פעיל בהשתלטות על א"י. מיד עם גירוש האויב הבריטי א"י תהיה תחת שלטון צד ב' (יהודים). בהמשך הסכם ירושלים הובהר כי שני הצדדים מסכימים שיש לקבוע רוב יהודי (80% לפחות) ולגרום ליציבות בהרכב אוכלוסיה במדינה העברית באצמעות חילופי אוכלוסין. בנוגע לשאלת ירושלים קובע ההסכם שיש להוציא איזור מסוים שבו מקומות קדושים ליהודים בעיר העתיקה וכן המקומות הקדושים לנצרות נועדו להיות בהשפעת הכנסייה הנוצרית בהתאם להסכם שיחתם בין צד א' וצד ב'. בנוגע לשאלת הגבולות ההסטוריים של המדינה העברית, תצורף מפה מיוחדת שתגדיר אותם. בקווים כלליים אלה יוכללו עבר-הירדן המזרחית וא"י. בסיום ההסכם נאמר:

הסכם זה כולל 22 סעיפים ונעשה ונחתם בשתי העתקות, אחת לכל צד, והוא טעון אישור הממשלה המרכזית של צד א' וכן של ראש הממשלה העברית הזמנית, וצריך להתאשר סופית לא יאוחר מן ה-15 בספטמבר 1940.

האיטלקים העבירו את ההסכם באמצעות המתווך וזה האחרון תבע ששטרן ייפגש עם נציג ממשלת איטליה לחתימת ההסכם, אך חבריו התנגדו וסוכם שיש לסיים את "המשחק" ; עניין ההסכם התפוצץ סופית.² נתן ילין-מור שעלה בינואר 1941 היה אדם קרוב מאוד לשטרן. לאחר 3 חודשים מסוף המגעים עם האיטלקים אמר לו שטרן: "רצוני לגלות לך פרשה מסוימת כי פרטיה יהיו חיוניים בפעולה העתידה למען הארגון. אני רוצה שתדע את האמת ותשמור עליה גם כשאני כבר לא אהיה בחיים". ילין-מור שאל: "מניין היה לך ולחבריך הביטחון כי המתווך אינו משרת את ה-Inteligence Service?" שטרן: "כמעט כל הזמן הייתי בטוח שהוא משרת את הבריטים".³ במחקרים מאוחרים יותר נתגלה כי לא רק שהמתווך שירת את הבריטים, אלא פעל גם עם ישראל פריצקר, ראש המנהלה של מש"י לאורך כל המגעים עם איטליה. מטרת המזימה הייתה להכתים את שמו של שטרן וארגונו ולהוכיח לבריטים כי נוצרו קשרים בין ארגון הלח"י למדינות "הציר". באמצעות המחשת הסכנה הגלומה בדמותו וארגונו של שטרן הייתה עילה להחלטת הבריטים לחסל את מפקד הלח"י.^שם בסופו של דבר, נהרג ישראל פריצקר ב-1943 בידי לח"י בחשד שהסגיר את אנשיהם לידי הבריטים. טענת ילין-מור, שירש את מקומו של שטרן כמפקד הלח"י לפיה גורם בכיר באצ"ל עמד מאחורי המתווך היהודי אושרה ע"י עו"ד יצחק ברמן. הוא מספר שרזיאל אמר לו ששמע שהמתווך טוען שמתנהל משא ומתן בין שטרן לאיטליה וביקש לברר את אמינותה של הידיעה והוסיף שקיבל מישראל פריצקר טיוטה של ההסכם. המתווך העביר לפריצקר את הטיוטה שלפיה חלקים מסוימים מא"י לא ייכללו בגבולותיה של המדינה העברית. בריאיון עם ברמן אמר:

למעשה, לא היה מגע ממשי - באמצעות המתווך - בין שטרן לאיטלקים. אחד או אחדים מפעילי מש"י ניסו פשוט ליצור את הרושם אצל מפקד אצ"ל, כי התנהל משא ומתן בין יאיר לאיטלקים בעוד שלא היה מגע בין המתווך לאיטלקים, אף כי שטרן היה סבור כי קיים מגע כזה. המטרה הייתה כנראה לשכנע את מפקדי אצ"ל כי שטרן הינו אופורטוניסט המוכן לוותר על שטחים חיוניים של המולדת, תמורת קבלת השלטון על חלק ממנה, בסיוע איטליה הפאשיסטית. גבר בי החשד כי אין כל משא ומתן עם האיטלקים אלא שהמתווך מנסה לשכנע את שטרן כי הוא מייצג אמנם את האיטלקים. כל הענין לא נראה לי ממשי: ראשית, לא נראה לי כי האיטלקים ייכנסו לפרטי-הפרטים של משא ומתן מדיני באמצעות מתווך שאינו אישיות בעלת מעמד מדיני או לפחות כלכלי. כמו-כן לא נתקבל על דעתי כי הסכם בעל חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה, שבו כל מילה וכל גון-ביטוי הם בעלי משמעות והשלכות, ייכתב דווקא בשפה העברית, שראשי מיניסטריון-החוץ האיטלקי ודאי שאינם שולטים בה.⁴

ברמן ראה את נוסח "הסכם ירושלים". פריצקר סיפר לו כי המתווך פירט לו על מפגשיו עם שטרן, אך למרות זאת פקפק ברמן באפשרות ששטרן יסכים לפגישות עם המתווך וזאת למרות דיווחו של פריצקר לברמן כי אנשיו שעקבו אחר המתווך ראוהו נפגש עם שטרן בגן מאיר שבת"א.^שם ברמן המשיך להטיל ספק בפרשה והביע את דעתו בפני רזיאל. הוא הסביר כי יש לנהוג בזהירות בכל מידע שמקורו באנשי מש"י. לטענתו אנשי מש"י שנאו את שטרן על שהאשימם בשיתוף-פעולה עם הבולשת הבריטית ולכן מנסים הם להתנקם בו. דעתו של ברמן לא השתנתה מאז ולדעתו המגעים המדומים עם איטליה נועדו להנחית מהלומה על מעמדו הרם של שטרן בעקבות המערכה הקשה שניהל נגד מדיניות האצ"ל לפיה יש להגיע לשביתת נשק עם הבריטים ולהילחם עימם נגד הגרמנים. ראשי האצ"ל נפגעו מהאשמותיו של שטרן כי עייפו מהמאבק המלחמתי בבריטים והיו מוכנים להגיע לפשרות. דעתו של ברמן לא נשתנתה מעולם והוא הסביר שבעקבות רגשות תיסכול בקרב ראשי האצ"ל חשבו אנשים במש"י שניתן לשים קץ להשפעתו של שטרן. שטרן היה פופולרי מאוד בשורות אצ"ל ולכן ניתן לשים קץ להשפעתו רק ע"י שבירת יוקרתו. ברמן סבור שההאשמות שהופצו על לח"י בעניין הקשרים עם איטליה הגיעו בעקבות המגע שיצר איש-אמונו של שטרן, נפתלי לובינצ'יק (שנפגש עם דיפולמטים גרמנים בבירות), בסוריה ולבנון וכי הבריטים והאיטלקים לא ידעו על כל "משא ומתן". לאחר שנכשלה הרפתקת "הסכם ירושלים" החל שטרן בחיפושים אחר גורם יעיל יותר בקרב גורמי "הציר". הועלתה תוכנית לשגר שליחים להודו בעקבות תסיסתה הלאומית העזה; הם האמינו שהלאומנים בהודו יקבלו ברצון לוחמי מחתרת מנוסים מא"י שיבואו להדריכם במאבקם נגד הבריטים. הלאומנים שאפו לנצל את קשיי בריטניה בתקופת מלחמ"ע השנייה ותמורת התמיכה המוצעת יספקו נשק לארגון בארץ. למרות תוכנית זו העדיף שטרן לשלוח לביירות את נפתלי לובינצ'יק ששלט בשפות גרמנית ואיטלקית. המטרה הייתה לבוא במגע עם שליחים איטלקים וגרמנים. נפתלי נתבקש לברר, בין היתר, אם עמדו סוכנים איטלקים מאחורי המתווך היהודי. לובינצ'יק הצטייד בין היתר בכתובתו של קונסול מדינה דרום-אמריקאית. קונסול זה היה בעל סמכות להופיע בפני נציגי איטליה; אך בסופו של דבר, הסתבר שזה האחרון היה סוכן ה-Inteligence Service (שירות המודיעין הבריטי).⁸ תחילה שידר לובינצ'יק ארצה הודעה ובה נאמר: "אין לי מה לעשות כאן. כולם אנטי-ציונים. אני נתקל בקיר אטום". אך לאחר מכן העביר ידיעה שהנציג הגרמני בביירות בישר לו שאף על פי שיש אנשים מתונים בגרמניה (שהוא נמנה איתם), המוכנים לשאת ולתת עם היהודים, לממשלת הרייך עמדה קיצונית בכל הנוגע ליהודים. ד"ר אוטו ורנר פון-הנטיג שייצג את ארצו בוועדת שביתת-הנשק המעורבת בביירות סבר כי הגרמנים לא יסכימו למגעים עם יהודים מא"י.¹ לנוכח הבשורות הרעות על מצבם של יהודים באזורי הכיבוש הגרמני באירופה הבין חנוך קלעי שאין כל סיכוי לקשרים עם גרמניה אך שטרן סבר שעליהם להמשיך בבדיקת אפשרויות סיוע לשאיפות הציוניות מצד אויבי הבריטים, דהיינו הגרמנים ובעלי-בריתם. באחת הישיבות הביעו שטרן וקלעי את דעותיהם השונות. קלעי אמר: "יאיר, אם אתה סבור שבשעה שהגרמנים יכריחו אותך להיות ראש הגיטו היהודי בא"י, אהיה אני בגן שלך, אינך אלא טועה". שטרן ענה: "הערובה שלא איהפך בשום פנים לראש גיטו היא נכונותי למות בכל עת".^שם לאחר שהמגעים עם נציגי "הציר" בביירות הוטל על לובינצ'יק לנסוע לאירופה עבור שלוש המטרות הבאות:

• לשכנע את הגרמנים שליהודים ולגרמנים יש אינטרס משותף להילחם בבריטים ועל גרמניה לאפשר ליהודים לעלות ארצה. התוצאה תהיה קשה לבריטניה שתרצה למנוע עלייה מאסיבית של יהודים והדבר יקומם נגדה את דעת הקהל בעולם.
• שכנוע ממשלות שהצטרפו ל"ציר", כי עליהן לגלות גישה עצמאית בשאלה היהודית וגישה זו תתבטא ביציאה מאורגנת של יהודים מארצותיהן.
• לקרב את המוני הנוער היהודי החיים בארצות אלה לרעיון הלאומי ע"י עליה בלתי-חוקית לא"י ולהכשירם להגנה עצמית למקרה של פורענות העלולה לפגוע ביהודים בארצות אלו. 

ד"ר אוטו ורנר פון-הנטיג שבא במגע עם שליחו של אברהם שטרן סיפר לחביב כנען כיצד נקלע לפרשת אברהם שטרן. פון-הנטיג היה צריך לשהות בביירות ארבעה שבועות בלבד; הוא הגיע לביירות בסוף 1940 והתמקם במלון "מטרופול", שהיה בבעלות נתין אוסטרי. מאז הגיע פון-הנטיג ואז צאתו מביירות הגיעו עשרות מבקרים על מנת להפיק את מירב התועלת מהתמיכה שהתכוונו להגיש לרייך. הראשונים שפנו לפון-הנטיג היו הלאומנים הערבים מסוריה ומלבנון, מוסלמים ונצרים שהתאכזבו מהשלטון הצרפתי והבריטי וקיוו להתנחם במגעים עם מי שלדעתם ינצח במלחמה. בעקבות התמוטטות צרפת היו בטוחים תושבי האזור כי האימפריה הבריטית תהיה הבאה. פון הנטיג אמר לכנען: "יום אחד הופיעו במלון "מטרופול" שליחי המחתרת היהודית מא"י. הם שוחחו תחילה עם רוזר והוא הכניסם אלי".⁵ עפ"י עדותו של רוזר היה רק שליח יהודי אחד ולא הזכיר את שם הארגון שנשלח מטעמו. רוזר מספר על התרשמותו מאומץ לבו של היהודי מכיוון שקונסולים של בריטניה ישבו בעאליי, בקרבת מקום לביירות. השליח גילה רק שהוא מתגורר אצל ידידיו בביירות.⁶ כל הרעיונות הועלו רק בע"פ ופון-הנטיג המשיך במגעיו עם השליח.^שם פון-הנטיג התרשם מאוד ממראהו הפרוסי של השליח שהיה לבוש בקפידה וכן בעקבות כוח השכנוע הפוליטי שגילה בפניו. הוא סיפר על ארגונו האנטי-בריטי ועל רצונו ליצור קשר עם הרייך השלישי על מנת להילחם בבריטים. הצעתו הייתה שהרייך יעזור לארגון שממנו נשלח להקים מדינה יהודית בא"י, ויאפשר ליהודים מהארצות הכבושות להתיישב בא"י. פון-הנטיג דיווח על ביקור השליח היהודי למחלקה המדינית של מיניסטריון החוץ בברלין, אך עד עזיבתו את ביירות לא קיבל תשובה. כששב לגרמניה שאל פון-הנטיג את פרייהר ארנסט פון-וייצסקר, מזכיר המדינה במיניסטריון החוץ, לדעתו על ההצעות שהציע השליח היהודי. הוא השיב: "האם תחשוב באמת שהרייך עשוי להיות מעונין במדינה יהודית בא"י, שעה שאנו מבקשים לרכוש את אהדת המרחב הערבי והמוסלמי למטרות המלחמה שלנו?" דעותיו של פונ-הנטיג על המדינה היהודית היו שונות משל צמרת הרייך השלישי. הוא אף אמר להיטלר עד כמה חשוב לעזור ליהודים להקים מדינה. מהלך זה ישחרר את גרמניה מהסתבכויות עם היהדות הבינלאומית.⁵ מזכרונו של פון-הנטיג ערך זה האחרון שיחה ממשית עם מנהיגיהם של הבחורים שבאו מירושלים. הוא לא זכר את מספר היהודים שניגשו אליו אך לדבריו הם לא היו רבים. מנהיג הצעירים הביע נכונות לשיתוף פעולה בין הצדדים בתנאי שגרמניה תכיר בתביעותיהם של היהודים על א"י. פון-הנטיג הסביר למנהיג היהודי שגרמניה לא תוכל לקבל תנאי זה מכיוון שהדבר יפגע בזכויות ידידיה הערבים של הרייך. עם זאת, הבהיר פון-הנטיג למנהיג היהודי, כי זה יהיה אינטרס הדדי גם של גרמניה וגם של היהודים להקים מדינה יהודית על אדמת העם היהודי ההסטורית כשייווצרו התנאים הנוחים לכך.^שם על מגעיו של לובינצ'יק עם הנציגים הגרמנים ניתן לקרוא בדו"ח שחיבר משה סבוראי שנמנה עם מקורביו של שטרן. לאחר הפילוג מאצ"ל כיהן סבוראי כראש שירות המודיעין של הלח"י. בקיץ 1941 נכלא סבוראי במחנה המעצר מזרע. לאחר כיבוש לבנון בידי הבריטים נעצר לובינצ'יק והובא למחנה הנ"ל.⁷ לובינצ'יק כתב דו"ח לשטרן  אך לא הייתה אפשרות לשלחו ממזרע באורח רגיל. משום כך העתיק סבוראי את תוכנו בספר "התיאטרון" מאת ו. סומרסט-מוהם שיצא לאור בהוצאת "רימון". סבוראי ניקד בעמודים אותיות בהתאם לאותיות הדו"ח וכשהגיע הספר לשטרן, למדה ממנו המיפקדה על תוצאות השליחות.^שם בדו"ח היה ניתן למצוא את תוכן ההצעות שהוגשו לגרמנים: השלטון הגרמני יעזור בהקמת צבא עברי שמטרתו לגרש את הבריטים מא"י, וריכוזם של יהודים מארצות הכיבוש הגרמני בא"י. בהמשך הדו"ח נאמר שהנציגים הגרמנים האזינו לדברי לובינצ'יק אך לא הגיבו. פון-הנטיג הבטיח בסה"כ להעביר את ההצעות לממוניו וביקש מלובינצ'יק ליצור עמו קשר במועד מאוחר יותר. לאחר עזיבתו של פון-הנטיג את ביירות פלשו הבריטים ללבנון ועצרו את לובינצ'יק.^שם לדאבונו של נפתלי לובינצ'יק, לא זכה לראות את הקמתה של המדינה היהודית שלמענה הקריב את חייב. הבריטים הגלו את מי שהיה שגרירה של מחתרת יהודית בפעולה מדינית נועזת למחנה מעצר באפריקה. לובינצ'יק חלה קשות בקיבתו ובעקבות אי טיפול רפואי הולם הורע מצבו ומת בגלות. כאשר פון-הנטיג היה בדרכו לגרמניה מביירות, התעכב באיסטנבול ודיווח לנספח הימי של גרמניה, שכיהן גם כנציג האבווהר (הביון) באיזור, על פגישתו עם לובינצ'יק. הדיווח סוכם ע"י הנספח סדו"ח נושא כותרת מרשימה: "הצעה של הארגון הצבאי הלאומי בא"י לפתרון הבעיה היהודית באירופה." הדו"ח שחובר ע"י שטרן ב-11 בינואר 1941 וסווג כ"סודי" הועבר לידי שגריר הרייך באנקרה, פראנץ פון-פאפן ובו נאמר:

אישי-מפתח של גרמניה הנציונאל-סוציאליסטית רמזו בהתבטאויות ובנאומים כי הסדר החדש באירופה מביא פתרון ראדיקאלי של הבעיה היהודית באמצעות פינוי. הפינוי של המוני יהודים מאירופה הוא תנאי לפתרון הבעיה היהודית. אבל הוא אפשרי אך ורק ע"י יישובם מחדש של מפונים אלה במולדתו של העם היהודי, בא"י, ועל ידי כינון מדינה יהודית בגבולותיה ההיסטוריים. פתרון הבעייה היהודית בדרך זו וע"י שחרור מוחלט של העם היהודי - זוהי מטרת הפעילות הפוליטית והמלחמה בת-השנים הרבות של תנועת השחרור הישראלית, הארגון הצבאי-הלאומי בא"י. האצ"ל, מכיר היטב את היחס האוהד של ממשלת הרייך לפעילות הציונית בתוך גרמניה ולתכניות ההגירה הציונית, סבור כי:

1. ניתן לקיים שותפות אינטרסים בין השאיפה לסדר חדש באירופה, לפי התפישה הגרמנית, לבין השאיפות הלאומיות של העם היהודי, המתגלמות באצ"ל.  
2. אפשרי שיתוף פעולה בין גרמניה החדשה והאומה העברית המחודשת הלאומית-עממית; ואפשרית הקמת המדינה היהודית ההיסטורית, על יסוד לאומי וטריטוריאלי תוך התקשרות חוזית עם הרייך הגרמני, במסגרת האינטרסים של שמירת העמדות הגרמניות העתידיות במזרח הקרוב וחיזוקן.  

בצאתו מנקודת השקפה זאת, מציע אצ"ל, כי אם תוענק הכרה לשאיפות הלאומיות הנזכרות של תנועת השחרור הישראלית מצד ממשלת הרייך הגרמני - יהיה הוא מוכן להשתתף השתתפות פעילה במלחמה לצד גרמניה. הצעה זו מצד האצ"ל, שפעולתו בתחום הצבאי, הפוליטי והתעמולתי, בתום הכנות ארגוניות מסוימות, תוכל להשתרע גם מחוץ לא"י, קשורה בארגון כוח אדם יהודי באירופה במסגרת יחידות צבאיות בהנהגת אצ"ל, במתן הכשרה צבאית להן ובהשתתפותן בפעולות מלחמה לצורך כיבוש א"י, במקרה שתיווצר חזית מתאימה. ההשתתפות הבלתי ישירה של תנועת השחרור הישראלית בסדר החדש של אירופה, כבר בשלב במוקדם שלו, בהקשר לפתרון חיובי-ראדיקאלי של בעיית יהודי אירופה, ברוח השאיפות הלאומיות הנזכרות של העם היהודי, תחזק בעיני האנושות כולה, באורח ניכר, את היסודות המוסריים של הסדר החדש הזה. השיתוף מצד תנועת החירות הישראלית, יתאים גם לקו שהובהר באחד הנאומים האחרונים של קאנצלר הרייך, בו הדגיש מר היטלר כי הוא ינצל כל קומבינציה כדי לבודד את אנגליה ולהכותה.

לאחר הדיווח על הצעותיו של שטרן ניתן למצוא תיאור מפורט של הקצין הגרמני על תולדות האצ"ל, מטרותיו ופעולותיו. הוא מתאר: "כושרו המלחמתי של אצ"ל לא נחלש בשום תקופה מחמת אמצעי-נגד חסרי מעצורים של השלטון האנגלי ושל הערבים, וכן של הסוציאליסטים היהודים". לאחר מעצרו של לובינצ'יק התגבש בקרב חברי הלח"י רעיון לפיו יש לחדש את המגעים. נתן ילין-מור התנדב לנסוע לסוריה כדי לנסות להגיע משם לריכוזי היהודים בבלקן. בהגיעו לחלב קיבל לפתע הוראה משטרן לדחות את צאתו לאירופה. שטרן חשב שעדיף לצרפו למפקדת הארגון ולהפקיד בידיו את מחלקת ההסברה. בתקופה זו נפלו מהלומות קשות על הלח"י: רבים מאנשיו נהרגו ונפצעו בידי המשטרה הבריטית, מסע הסתה כבד נפתח נגדו ופרסים הוכרזו על ראשיהם של חברי המחתרת. אשתו של ילין-מור נאסרה בת"א משום שהעניקה מחסה לאחד המבוקשים. בחיפה עלו הבריטים על מכתב מילין-מור ובו הייתה כתובתו בחו"ל. כך התאפשרה לבולשת הבריטית לאתרו. הוא נעצר בבאב אל-האווא ליד חלב ונכלה במחנה המעצר במזרע.³ בעקבות נפילתו של אברהם (יאיר) שטרן זועזעה אישיות הארגון ומאז לא חודשו נסיונות נוספים ליצור קשר עם מדינות "הציר". עם העלמותו של שטרן נעלמה גם האוריינטציה הטראגית חסרת המציאות לבניית עתיד העם היהודי על הברית עם גדול צורריו. לקראת בואו של הצבא הגרמני לכיבוש הארץ החלו ראשי הארגונים והגופים השונים (אצ"ל, לח"י, הגנה) ליצור חזית לוחמת שלא הייתה מעולם. למרות ריבים רעיוניים הייתה חזית זו מגובשת ולוחמת ביישוב שלא הייתה כדוגמתה בעבר. למרבית הצער נפקד מקומם של אנשי הלח"י האמיצים, המסורים והנועזים בהכנות. בתיאורו של חביב כנען "הם מוכים, מפוזרים, שותתי דם. כוחם הממשי מועט, ומצער שלא תוכר כראוי תרומתם בהכנות הנעשות למניעת שואה מן היישוב".

מקורות לפרק "תהליך יצירת הקשרים עם גרמניה הנאצית":

• חביב כנען - "200 ימי חרדה", חלק ראשון - מאי 1942, פרק ד "טרגדיה של פטריוט", עמ 53-36.

הערות לפרק "תהליך יצירת הקשרים עם גרמניה הנאצית"

1. חנוך קלעי בשיחה עם חביב כנען
2. בנימין זרעוני, חבר מיפקדת לח"י, בשיחה עם חביב כנען
3. נתן ילין-מור בשיחה עם חביב כנען
4. עו"ד יצחק ברמן בשיחה עם חביב כנען
5. ד"ר אוטו ורנר פון-הנטיג בשיחה עם חביב כנען
6. האופטמן רוזר בעדות בכתב לחביב כנען
7. משה סבוראי בשיחה עם חביב כנען
8. ד"ר יעקב ויינשל: "הדם שעל הסף", הוצאת המתמיד.-תשט"ז, 1956

מיתוס: "שיתוף הפעולה בין הערבים והמוסלמים לגרמניה הנאצית נבע ממניעים צבאיים בלבד"

פעמים רבות נערכת השוואה בין ניסיונו של שטרן לשתף פעולה עם הנאצים לבין שיתוף הפעולה בין העולם הערבי והמוסלמי לבין הנאצים. ההשוואה הזאת נובעת משתי סיבות: האחת להכתים את שמו של מפקד הלח"י, אברהם שטרן והשנייה - לטהר את שמו של המופתי, חאג' אמין אל חוסייני ושל העולם המוסלמי שהלך בעקבותיו. מטרת המאמר להסיר את הכתמת שמו של יאיר שטרן ואמנם אנו רואים כי מטרת המופתי ואנשיו לא הייתה צבאית גרידא, אלא לקיחת חלק בהשמדתו של העם היהודי מחוץ לא"י. שליחתם של יהודים, מבוגרים וילדים, למחנות השמדה תוארה במאמר "מעורבותו המכרעת של המופתי בשליחתם של יהודים למחנות המוות" ולכן נוסיף פרטים נוספים על חלקו של העולם המוסלמי קיצוני בביצוע פשעים שנתעבים. דיטר ויסליצני שהיה סגנו של אדולף אייכמן העיד את הדברים הבאים: "לדעתי מילא המופתי... את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות". במאמר "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י" ראינו ש"הוענק לו מעמד של אישיות מרכזית בעולם המוסלמי וגם במישור הבינלאומי" ונסביר כיצד הדבר הועיל לו בגיוסם של מוסלמים רבים לשרותם של הנאצים. ערביי עיראק שהיו במגעים עם הגרמנים במהלך שנות ה-30' וכן נחשפו לנאציזם כמו שאר מדינות ערב, היו גם הם שותפים לטבח ביהודים. ב-1941 הוטל עליהם להסתגר בבתיהם ולא לצאת וכן נאסר עליהם להיות בקשר טלפוני מ-30 במאי עד 1 ביוני. המטרה הייתה להפתיע את היהודים בבתיהם ולחסלם. הפורעים חומשו ע"י הממשלה (שר הכלכלה, יונס אל-סבעאוי) ב-400 רובים הטעונים ב-100 כדורים כל אחד. בבגדאד נהרגו כ-180 יהודים וביניהם 20 תינוקות, כ-800 נפצעו, ונפגע רכוש רב.¹ ב-28 לנובמבר 1941 נפגש המופתי עם היטלר במטרה לדון איתו בנוגע לגורלם של היהודים.

"Amin al Husseini and Adolf Hitler",
by Bundesarchiv, Bild 146-1987-004-09A / Heinrich Hoffmann / CC-BY-SA 3.0

במהלך השיחה העלה הפיהרר לפני המופתי מספר נקודות שרצה שיישמרו ביניהם

ולהלן שלוש מהן:

1. היטלר ימשיך במלחמה עד השמדתו המוחלטת של השלטון היהודי-הקומוניסטי באירופה
2. היטלר יכריז לעולם הערבי כי הגיעה שעת השחרור, והוא יתמקד בהשמדת כל היהודים, החיים תחת חסותה של המעצמה הבריטית [פלשתינה ועיראק].
3. עזרה לגרמניה להשמיד את היהודים.²

המופתי תכנן להקים מחנה השמדה ליד שכם³, כנראה בג'נין⁴ וכן הענקה "לפלשתין ולמדינות ערב אחרות זכות לפתור את בעיית האלמנטים היהודיים בפלשתין ובמדינות ערב בהתאם לאינטרסים של הערבים ובאותה שיטה, שמשמשת לפתרון הבעיה במדינות הציר [מחנות השמדה]".⁵ המופתי גם עזר בגיוס מוסלמים ליחידות SS מוסלמיות. ב-1943 הוא הקים את היחידה הראשונה, "חאנג'אר 13". לחיילים אלה חולקה החוברת שנכתבה ע"י חאג' אמין אל-חוסייני "איסלאם ויהדות". 

"Waffen-SS, 13. Gebirgs-Div. "Handschar"", by Bundesarchiv, Bild 101III-Mielke-036-23 / Mielke / CC-BY-SA 3.0

המילים הראשונות בספר זה היו:

עבורנו, המוסלמים, לא לכבודנו לבטא את המלה 'איסלאם' בנשימה אחת עם 'יהדות', כי האיסלאם כה רם ונישא הוא מעל אויבו המושחת [יהדות].

ומסתיימת בציטוט מבוכארי-מוסלים של אבו-חוריירה:

יום-הדין יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשכל אילן, שמאחוריו יסתתר יהודי, יאמר למוסלמי: מאחוריי נמצא יהודי; רצח אותו!⁶ 

בין מעשי הזוועה של היחידה החדשה נטבחו 90 אחוזים מיהודי בוסניה.⁷ ב-1944 הוקמה יחידה נוספת של SS בשם "סקנדק-בג". מבצעה הראשון היה פשיטה על בתי היהודים בפרישטינה ומשם נשלחו למחנה ברגן-בלזן ורובם ניספו.⁸ ישנם מעשי זוועה אחרים כלפי יהודים בהם היה מעורב המופתי אך פרטים נוספים יוצגו במאמרים מתקדמים יותר. 

הערות לפרק "מיתוס: "שיתוף הפעולה בין הערבים והמוסלמים לגרמניה הנאצית נבע ממניעים צבאיים בלבד"":

1. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "הפרהוד" (הפרעות): פוגרום בבגדאד, עמ' 67-66צבי אל-פלג - "המופתי הגדול", פרק שני "חאג' אמין במלחמת-העולם השניה, תת פרק "מעורבות במאורעות עיראק", עמ' 66-59
2. חביב כנען - "הגיס החמישי - הגרמנים בא"י 1945-1933", פרק "בשנות המלחמה", תת פרק "קרן התקווה - חג' אמין", הק' 7, עמ' 106
3. אמרסון ורמאט - חאג' אמין אל-חוסייני - משת"פ נאצי ומודל למוסלמים כיום - ציטוט של פרופ' ואן דר הורסט מתוך לוקאסז הירדזוביץ - "הרייך השלישי והמזרח הערבי".
4. רבקה שפק ליסק ושאול ברטל - "אמין אל- חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים"
5. מיטשל בארד - "מיתוסים ועובדות", פרק 2 "תקופת המנדט", מיתוס "המופתי לא היה אנטישמי.", עמ' 20.
   קמבל מ. גולד - "היטלר והמופתי של ירושלים", עמ' 2
   הספריה היהודית הוירטואלית - "המופתי והפירהר"
6. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "AKZION GROSSMUFTI" ב"מדינה הקרואטית העצמאית", עמ' 140.
7. שלמה אלפסה - "מדריך עזר לנאצים והערבים בתקופת השואה" (2006) - עמ' 46
8. ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "AKZION GROSSMUFTI" ב"מדינה הקרואטית העצמאית", עמ' 142.

ראייה רחבה יותר על התמונה הכללית

חשוב לשים לב לשואה שהבריטים עמדו להטיל על היישוב העברי. הפיכת היהודים למיעוט נצחי במדינה ערבית המושפעת מרוחו של חאג' אמין אל-חוסייני. זו הייתה עלולה להיות אכזרית ביותר. במאמר "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י " בשנות ה-30' התחילה המפלגה הנאצית (NSDAP) בא"י לפעול בקרב הערבים וכן התרבות הגרמנית הזרה הוחדרה לארץ ואף הושרשה בקרב הערבים ללא התנגדות. ברכות "הייל היטלר!" נשמעו בגאווה. ההמנון הגרמני הושמע ותמונות היטלר ודגלי צלב קרס הונפו מעל בתיהם של הערבים בארץ. כמו כן תכננו לאומנים ערבים להקים את "המפלגה הנאצית הפלסטינית" שמצעה חיסול היהודים בתיאום עם מקבילתה הגרמנית הרייך. באותו מאמר ניתן לצפות בתמונות מתוך הטבח בתרפ"ט 1929 ולראות את מעשי הזוועה שנעשו בילדים יהודים ומבוגרים. ב-1936 פשטו הערבים על בתי חולים, בתי קולנוע, בתי מגורים וחנויות של יהודים ומקרי אלימות אכזריים אחרים נרשמו גם כן בהסטוריה הלאומית הפלסטינית שקמה אך ורק כמתחרה של הציונות. בחירתו של שטרן לתמוך בגרמניה הנאצית לא נבעה מתוך אהדה לנאציזם ובטח לא מתוך נקמה למתנגדיו. באותן שנים הבחירה באיזה צד יש לצדד לא הייתה בשביל למצוא שותף לעתיד טוב יותר אלא בשביל עתיד פחות גרוע. גם הבריטים וגם הנאצים עמדו להמיט אסון על היהודים ולכן מהסיבות שתארנו לעיל ניתן להזדהות עם החלטותיו של שטרן. כאמור לאחר ההחלטה על הפתרון בסופי ב-1942 והפגישה בין היטלר למופתי ב-1941 היה ברור כי עדיף לצדד בבריטים אך עם זאת יש לבחון את הפרטים בתקופה שקדמה לכך על מנת לטהר את שמו של שטרן.

מבצע "אטלס" (1944) - מבצע השמדה גרמני - פלסטיני, תגובת היישוב הערבי בתקופת תכנון המבצע

הקדמה

מבצע "אטלס" הוא דוגמה קטנה למקרים אשר בהם שיתפו הערבים הפלסטינים פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים. לאחר הקמת "הבריגדה היהודית", במסגרת הצבא הבריטי, הכריז המופתי של ירושלים על הקמתה של "בריגדה ערבית" שתילחם לצד איטליה וגרמניה. בתחילת 1944 הקים חאג' אמין אל-חוסייני חבורות צנחנים פלסטינים שהוכשרו ע"י הגרמנים בהולנד. בקיץ של אותה שנה הוצנחו שתי יחידות צנחנים בפיקודם של שיח' חסן סלאמה וג'אסם כארדי שהיו בין המפקדים הבולטים במרד 1939-1936. אלו היו יחידות קומנדו גרמניות ערביות שמטרתם הייתה הרעלת בארות המים של ת"א ולהביא לחיסולם של 250,000 תושבים יהודים. טענות של גורמים אנטי-ציוניים ופרו-פלסטינים הן ש"העם הפלסטיני מתגאה בכך שנמנה עם המעטים שלא שיתפו פעולה בגלוי עם הנאצים". טענה מוזרה עוד יותר היא ש"העם הפלסטיני (כמו רוב המדינות הערביות) לא רק סייע לבעלות הברית בכוח-אדם ובתמיכה לוגיסטית, אלא גם התעלם מהקריאה לג'יהאד נגדן שהכריז חאג' אמין באפריל 1941". את הטענות ההזויות הללו ניתן למצוא באתר "פלסטין זכורה" תחת מאמר המגן על רוב הערבים הפלסטינים למרות פעולותיו של מנהיגם, חאג' אמין אל-חוסייני. מאמרם מכיל טענות מופרחות ומסולפות עוד יותר כגון שיתוף פעולה בין חברי ארגון הלח"י והנאצים וכן שיתוף פעולה בין ערביי א"י לבריטים. לאחר עיון במקורות שאליהם מפנה המאמר ("קורבנות" עמ' 162, 171 וספרו של מרטין גילברט) נראה שאין שום תמיכה בטענותיהם וכי סילופי עובדות רבים לא נחסכו. על הישוב הערבי בתקופת השלטון הנאצי והשפעותיו על הישוב לאחר מכן ניתן לקרוא במאמרי הקודם "התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י" ובמאמרים אחרים נרחיב על כך יותר וכן אתייחס לפרשה של אנשי הלח"י והנאצים ומיתוסים סביבה ינופצו ובכך נטהר את שמם של לוחמי החופש. המופתי של ירושלים היה בעל השפעה כה חזקה שבעזרתה הצליח לשכנע מוסלמים ששרתו בצבא האדום וכאלה שהיו תחת פיקודם של הבריטים לערוק ולשתף פעולה עם גרמניה הנאצית. המופתי הצליח לשכנע את הגרמנים לאמן ולהכשיר ערבים שיהוו את הגרעין לצבא שעליו דיבר. בדיווחו של ד"ר גרובא בכוחות הערביים יהיו כ-400 שבויי מלחמה פלסטינים ששירתו בצבא הבריטי ביוון, פועלים אזרחים מצפון-אפריקה וקצינים מצבאות ערב השונים. לפי תוכניתו של המופתי אלה ייטלו חלק בגרעין הלגיון, יערקו. כבר בחורף 1941/42 החלו המופתי ואנשיו בהכנות לקראת גיוסם של השבויים הפלסטינים ע"י הפרדתם משאר השבויים באמצעות שליחתם לסטאלאנג III-D. בסטאלאנג היו נתונים לתעמולה מוגברת של ערבים משתפי פעולה עם הנאצים. מאחר שהערבים לא היו מסוגלים לעמוד באימונים הצבאיים והוכיחו כי הם נטולי הצלחה לעומת הגרמנים, נשלחו  למחנה ביוון שהקימו הגרמנים בעבורם. הגנראל הלמות פלמי אמר למופתי: "תחת פיקודי יש רבע מליון חיילים גרמנים, ואין לי שום קושי עמם; אבל מאתיים הערבים הללו מטרידים את מנוחתי בלי הרף!". המופתי אישר שלמרבה הצער הגנרל צדק. לבסוף הצטרפו ערבים ליחידות SS מוסלמיות שהקים המופתי. עובדות אלו נמצאות בספרה של החוקרת ג'ני לבל "חאג' אמין וברלין" והן בהחלט מפריכות את הטענות המופיעות במאמר של "פלסטין זכורה".

מקורות להקדמה:

• צבי אל-פלג - "המופתי הגדול", פרק שני, "חאג' אמין במלחמת-העולם השניה", תת פרק "במחיצת הנאצים", עמ' 72.
• אלן דרשוביץ - "ישראל - כתב הגנה", פרק 7 "האומנם ניצלו היהודים את השואה?", עמ' 67.
•  רבקה שפק ליסק ושאול ברטל - "אמין אל- חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים".
• פלסטין זכורה - "האין הפלסטינים נושאים באחריות ממש כמו מנהיגם חאג' אמין אל-חוסייני, ששיתף פעולה עם הנאצים במל.חמת העולם השניה?"
• ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרקים "חיל-המתנדבים הערבי","תוכניות ל"חיל המתנדבים הערבי" בחסות האיטלקים", עמ' 94-97.

תושבי א"י הערבים

חאג' אמין אל-חוסייני שלח מרגלים שיפעלו מאחורי קווי הבריטים והצרפתים ששהו במזרח התיכון. הוא תכנן את ארגונם של יחידות צנחנים המוכשרות לריגול וחבלה מאחורי קווי האויב במסגרת הוואפן ס"ס ודיוויזיית "בראנדנבורג" למבצעים מיוחדים. בתחילת אוקטובר 1944 סוכני שירות הביון של הרייך השלישי הוצנחו לא"י על מנת לעורר ולעודד את הערבים הפלסטינים להתקוממם נגד הבריטים ובכך ייאלצו הבריטים להעביר כוחות גדולים מחזית אירופה למזרה"ת. בזכרונותיו כתב המופתי וציין ב-25.1.1958  שמבצע זה היה תגובה גרמנית להכרזת צ'רצ'יל על הקמת הבריגדה היהודית בבית הנבחרים ב-28.9.1944:

ב-2.11.1944, בכנס שנערך לרגל השנה להצהרת בלפור הארורה, החליטה ממשלת גרמניה על הקמת בריגדה ערבית. גרמניה גם הסכימה לספק לנו נשק לקראת המערכה הבאה, ולמטרה זו הקימה מחסן גדול ובו נשק קל המתאים למלחמת גרילה. נשק זה פותח ע"י הגרמנים לאור נסיונם במלחמת גרילה בבלקאנים, ובייחוד ביוגסלביה. כל הניסויים בכלי הנשק הללו נערכו בנוכחותי. בנוסף על כך העמידו השלטונות לרשותנו מספר מטוסים גדולים (ארבעה מנועים) להעברת הציוד המלחמתי לא"י ואחסונו במחסנים סודיים, לאימון הלוחמים הפלסטינים ולהכנתם לקראת המערכה הקרבה. לארגון הפעולה וביצועה מינה הר שלנברג בנודע, יד ימינו של הימלר, שני קצינים מלוחמי פלסטין ושלושה קצינים מומחים גרמנים. האנשים המריאו במטוס הראשון, שיצא לא"י עם משלוח נסיוני ראשון של נשק וציוד, על מנת לאמן בהם את הלוחמים הפלסטינים ולקיים קשר אלחוטי קבוע לקבלת יתר הציוד. נקבע שלא להתנגש עם שלטונות הבריטיים בעת המלחמה, אלא להצטמצם בהכנות לקראת הימים שלאחר תום מלחמת העולם השנייה. המטוסים הראשונים הגיעו לא"י, ונוסעיהם, הקצינים האמיצים, צנחו בעזרת מצנחים ביריחו, ליד ירושלים, מגובה של אלפיים רגל... הקפדנו על הצלחת התוכנית, מאחר שהציוד, כולל רבבות של רובים, מקלעים ונשק קל, מתאים במיוחד למלחמת גרילה בהרי א"י, וכן כמות גדולה של ציוד ותחמושת. מלבד זאת הייתה שם כמות גדול של נשק שנאגר באי רודוס, וכמות אחרת של 30,000 רובים ומקלעים, שנאגרו בלוב, כתחנת ביניים לקראת העברתם לא"י. (ג'ני לבל, עמ' 98)

בדרכים מחתרתיות הוגנב לערביי א"י חומר תעמולה נאצי שחיבר המופתי. ברחביה של א"י הצליח המופתי לעורר את התחושות ה"פלסטיניות" של הערבים הם קיבלו את דבריו בהתלהבות ותופעה שהייתה ניכרת בשנות המרד חזרה על עצמה: הערבים התווכחו על חלוקת הרכוש היהודי לאחר ניצחון הנאצים; בירושלים וביפו, בטבריה ובצפת קבעו מה יעלה בגורלן של הנערות היהודיות: לכל אחת קבעו את האנס העתידי שלה. 

 מקורות לפרק "תושבי א"י הערבים":

• ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "שיגור צנחנים מאחורי קווי בעלות-הברית", עמ' 98-97.
• חביב כנען - "האיש שזרע סופה", מוסף הארץ, 12.7.1974, עמ' 9; חותם, 5.1.1973, עמ' 15.

המבצע וכשלונו

"המופתי הגדול של ירושלים" שכנע את הנאצים שיש להמריד את הפלסטינים נגד הבריטים ולתכלית זו לממן אותם. המטרה היה ליצור חזית נוספת לבעלות הברית במהלך מלחה"ע השנייה. תוכניתו הייתה להצניח לארץ צנחנים המכירים את הארץ וכך יוכלו לארגן את המרד. חוליית הצנחנים הורכבה מגרמנים ילידי מושבות הטמפלרים ומערבים פלסטינים. בין חבריה היו ורנר פרנק מהמושבה הגרמנית בירושלים ופרידריך דיינינגר שפר מהמושבה הגרמנית וולדהיים (אלוני אבא) ששירתו בדיוויזיית "ברנדנבורג". פרידריך קשר קשר עם המופתי מתקופת המרד הערבי בשנים 1936-1939. בין חבריה של החולייה הפלסטינים היו חסן סלאמה, מהכפר קולה שהיה ממנהיגי המרד הערבי הבולטים בשנים 1939-1936 ועבדול לטיף שגם כן הנהיג את המרד. תכלית המבצע הייתה להשליך רעל בבארות ראש העין, שהיו מקורות מעבר מים לתושבי ת"א והסביבה. יעד המבצע היה להרוג 250,000 יהודים ע"י הרעלת מיי השתייה. בשעות הלילה של 6.10.1944 צנחו חברי החולייה מעל אזור יריחו. הם הצטיידו במפות, מכשירי קשר, חומרי נפץ וכ-10 קופסאות שהכילו רעל. כמו כן נמסר להם 5,000 לי"ש (לירה-שטרלינג). כישלון המבצע נבע מרשלנות מצד המחבלים הפלסטינים שבחולייה. גילוי הצנחנים בא בעקבות מידע, שקיבל קצין תחנת משטרת יריחו באותו יום בו הוצנחה החולייה. לפי המידע "מסתובבים" ברחוב מטבעות-זהב. המידע הופץ עקב שמועה שהפיצו נערים בדואים על מטבעות זהב שהתפשטה במהרה עד לאוזני משטרת מרחב ירושלים. חקירת המשטרה גילתה שחמישה רועים בדואים מציעים למכירה את המטבעות. הרועים הבדואים שנחקרו סיפרו שראו ביום הקודם מטוס מתקרב מכיוון דרום. המטוס הנמיך גובהו עד לגובה העצים ולפתע התרומם ונעלם. לאחר היעלמותו של המטוס שחג מעליהם שמעו הרועים חבטה של משהו נופל ארצה. הם הזדרזו למקום וגילו שק מלא מטבעות-זהב ושטרות. הם לקחו את השק והסתירו אותו בוואדי הסמוך. הם הופתעו לגלות שלושה אנשים מתהלכים בערוץ כאילו מחפשים משהו. אחד האנשים שלבש חאקי פקד על הנערים בערבית להסתלק משום שבאזור "מתנהלות פעולות צבא". חיפושים שערכו קרוביהם בסביבת האירוע לא מצאו את האלמונים אבל אקדח אוטומטי ותחמושת נתגלו. האקדח הועבר למשטרה ונפתחה החקירה. השוטרים אספו כ-400 לי"ש ב"סוברנים בריטיים ושטרות לירות-שטרלינג אצל הבדואים ואצל תושבי יריחו. ב- 10.10.1944 תחנת השידור המנדטורית "קול ישראל" דיווחה על צנחנים שצנחו בעמק הירדן; והציבור מתקבש לגלות עירנות לדווח למשטרה. שוטרים שסרקו את ואדי קלט מצאו מצנח מתוצרת גרמנית, ארגז מלא מקלעים, תחמושת, חומרי-נפץ, ציוד רפואי, שני מילונים גרמנית-ערבית ובגדים. במהלך הסריקה גילו גם מצנח גרמני נוסף ונשק, ציוד-חבלה מתוצרת גרמניה ו-14 מפות בגרמנית של א"י שהוחבאו בשיחים. ב-16 באוקטובר נמצא אלמוני בלבוש פלאח ערבי, מזוין באקדח, בפתח מערה שבה התגוררו נזירים בתקופת בימי-הביניים. במערה התגלה מקלט ונתפסו עוד שני אנשים לבושים בחאקי. הם הזדהו כסרן בצבא גרמניה ורס"ן בחיל-האוויר של הרייך. במערה גילו השוטרים מכשיר אלחוט, כסף בריטי, נשק ותחמושת, מזון וחלקי ציוד שונים. שלושת הצנחנים (שביניהם היה ערבי) הועברו בחשאי לירושלים והוחזקו במשרד המטה הצבאי במלון "המלך דוד". משם נשלחו לקהיר, נחקרו שם והוחזקו שם במעצר עד סוף המלחמה. המשטרה הבריטית לא הצליחה לעצור את כל הסוכנים הנאצים. ב-31.10.1944 העבירה הבולשת המנדטורית למפקדי כל מחוזות המשטרה בעניין "צנחני האויב" ששני אנשים נוספים מתהלכים עדיין חופשיים:

• "אבו עלי" מרמלה, מנהיג כנופיות מתקופת המאורעות 1939-1936.
• דיינינגר-שפר, יליד וואלדהיים.

וכן נמסר גם תיאורם האישי. "אבו עלי", הוא חסן סלאמה שנמלט לגרמניה ושהה שם עד אוקטובר 1944 עם המופתי. הוא הצליח להתחמק ולהסתתר בא"י עד נובמבר 1947 ואז יצא מן המחתרת. שותפו פרידריך דיינינגר-שפר עזר רבות למורדים בשנות ה-30 ומילא תפקידים חשובים בעניין. הוא היה נאצי קנאי ובמהלך המלחמה פעל בגרמניה תחת פיקודו של המופתי. הוא מצא מקלט באוסטריה. בספרו "הנאצים והערבים" האשים ד"ר כאמל א-דין את חאג' אמין אל-חוסייני בעניין הצנחנים בנוסף למקרים אחרים. טענתו הייתה שגם כאשר עמדו הגרמנים להפסיד במחצית השנייה של 1944 לא תפס לאן נושבת הרוח ופעולתו הייתה מתוך אמונה שלמה שהנאציזם והאיסלאם הן תורות זהות. ד"ר כאמל טען שהנאצים "הוליכו את המופתי באף": אנשיו - ביניהם חסן סלאמה הנודע - הועמדו על ידו לרשות המודיעין הגרמני ולאחר צניחתם בפלסטין רובם נלכדו. הגרמנים לא התעניינו באפשרות של מרד ערבי ורצו שהזרים ישפכו את דמם למען הרייך. האשמות האלה הרגיזו את המופתי מאוד וחלק נכבד ממאמריו הוקדש לעניין זה. בנושא הצנחנים הוא לא הוסיף ממה שכתב ב-1958. למופתי הייתה תוכנית מפורטת לעורר מרד אדיר בא"י ורוכזו "עשרות-אלפי מקלעים ורובים" ברודוס ובלוב, לשימוש מלחמת גרילה בהרים. ולטר שלנברג, עוזרו של היינריך הימלר פיקד על הפעולה והיטלר נתן את הסכמתו. ד"ר ג'לאל טען שצניחתו של סלאמה לא הייתה להעברת ידיעות לקאנאריס, אלא לכוון את המטוסים לכשיצניחו את מטעני הנשק בלבד. לשם כך צויד במכשיר אלחוט. במאמריו כתב המופתי "רציתי להכין צבא ערבי שיכבוש את פלסטין".

מקורות לפרק "המבצע וכשלונו":

• ג'ני לבל - "חאג' אמין וברלין", פרק "שיגור צנחנים מאחורי קווי בעלות-הברית", עמ' 100-98.
•  רבקה שפק ליסק ושאול ברטל - "אמין אל- חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים".
• חביב כנען - "הגייס החמישי- הגרמנים בא"י 1945-1933", פרק "צנחנים גרמנים בא"י", עמ' 110-107.

מעורבותו המכרעת של המופתי בשליחתם של יהודים למחנות המוות

"Großmufti Amin al Husseini, Heinrich Himmler" Bundesarchiv",
Bild 101III-Alber-164-18A / Alber, Kurt / CC-BY-SA 3.0

הקדמה

מאמר זה יעסוק בחלקו של חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, במניעת הצלתם של יהודים ובשליחתם למחנות השמדה. מאמר זה לא ימצה את כל פשעי המופתי נגד היהודים, אלא יתמקד אך ורק במקרה הספציפי הזה. על מעלליו האכזריים תקראו במאמרים מתקדמים יותר. רבים מחוקרי השואה מזניחים את הנושא החשוב הנ"ל ואף טוענים כי מעורבותו בשואה שלנו הייתה בלתי משמעותית כלל וכלל. יש הטוענים כי גם לא הייתה לו השפעה על חיסול היהודים אלא רק איכשהו הצליח לעזור להיטלר צבאית ע"י גיוסם של מוסלמים באירופה ובמזרה"ת. האמת היא שלמופתי הייתה מעורבות רבה יותר ואף ניכרת בהשמדה של אוכלוסיות יהודיות באירופה. במשך שנים התבססה הטענה, כי השפעתו של המופתי הייתה מכרעת, על עדותו של דיטר ויסליצני שהיה סגנו של אדולף אייכמן. ויסליצני העיד את הדברים הבאים: 

לדעתי מילא המופתי... את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות.

אם כן, כיצד באה לידי ביטוי השפעתו של המופתי הגדול בהחלטות גרמניה להשמיד את היהודים? החוקרת היוגוסלבית, ג'ני לבל, ערכה תחקיר מקיף על פשעיו של המופתי ועל השפעתו בתקופת השואה. שליטתה בשפות סלאביות העניקה לה עליונות על חוקרים רבים אחרים ובכך הצליחה לחשוף  מסמכים המפלילים את המופתי ולתרגמם. אלה מראים כי גם אם הגזים דיטר ויסליצני, עדיין השפעתו הניכרת אינה מוטלת בספק. "חאג' אמין וברלין", ספרה המרתק של ג'ני לבל הנשען על עדויות, על מסמכים ועל תמונות, ממצה כמעט את כל מעשיו הנתעבים של המופתי וכן את השפעתו על החלטות הנאצים לחיסל  יהודים רבים. בהמשך נראה מקרים שונים אשר בהם גרם המופתי להשמדה של מספר רב של ילדים שאחוז גבוה מהם יתומים, למניעת הצלה של יהודים ולכל אפשרות העברתם לא"י. כמו כן נראה את ההשפעה הישירה או העקיפה בהחלטות במקרים אלו וכן נציג מכתבים המעידים כי במקרים שונים הייתה זו מילתו האחרונה שחרצה את גורלם של יהודים רבים.  

הכשלת "תוכנית ה-70,000"

"תוכנית ה-70,000", הידועה גם בשם "תוכנית טראנסניסטריה", הייתה תוכנית להצלת יהודים. לפני שנסביר מהי, נדון תחילה כיצד התבטאה השפעת המופתי בהכשלת התוכנית בצירוף העדות למעורבותו. על חלקו  בהכשלת התוכנית אנו שומעים בתשובתו של בארון מאנפרד פון קילינגר, שגריר גרמניה בבוקרשט לרומניה. לטענתו של זה האחרון תוכנית זו תפגע במחויבות הגרמנים למנהיגים הערבים בני בריתם, המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני וראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל-כילאני להם התחייבו כי לא תהיה אף עלייה של יהודים למזרה"ת ובמיוחד לא לא"י. תשובתו של השגריר הגרמני לא הייתה פרי דמיונו, אלא הייתה נאמנה להודעה שקיבל ממרטין לותר, אשר כיהן כראש מדור גרמניה במשרד החוץ של הרייך. מרטין לותר הבהיר לעמיתו כי עליו ליידע את הרומנים שיש למנוע את המבצע הנ"ל בכל האמצעים הדרושים. הוא הסביר שפעולה זו תהווה פגיעה "בידידינו [הערבים] במזרח-הקרוב" מאחר ש"תוכנית ה-70,000" תביא לתוספת כוח-אדם לאויביהם המשותף [הציונים והבריטים]. יש לזכור שהמופתי נפגש עם היטלר ולאחר מכן עם קצינים בכירים גרמנים אחרים. הובטח לו שכל ניסיונות ההצלה של יהודים יסוכלו ותימנע עלייה של יהודים. במקרה המתואר לעיל נראה כי השפעתו של המופתי הייתה כנראה בעקיפין בניגוד למקרים הבאים שנדון. אז מה הייתה בעצם "תוכנית ה-70,000"? בין החודשים יולי לדצמבר 1941 גורשו כ-150,000 יהודים מרומניה. היהודים שגורשו הגיעו מהאזורים בצפון בוקובינה, בסרביה ודורוהוי; תחנתם האחרונה הייתה טראנסניסטריה. גירוש זה נעשה בצורה לא אנושית ורק מחצית מהמגורשים נותרו בחיים עד אוקטובר 1942. לאחר שמתו יהודים רבים החלו מגעים בין ההנהגה היהודית לבין גורמים ברומניה על מנת להציל את אלו שנותרו חיים. הסכמתה של רומניה להציל את אלו ששרדו נובעת מסירובם של המרשל יון אנטונסקו ומ"מ ראש הממשלה מיכאי אנטונסקו. השניים התנגדו לבצע בארצם את "הפתרון הסופי של השאלה היהודית", אף על פי שרומניה התחייבה על כך לגרמניה. עם זאת, מדיניות הרדיפות של היהודים לא השתנתה. בסופו של דבר, להצלת הנותרים הותוותה תוכנית להצלתם של 70,000 מהם ומכאן השם "תוכנית ה-70,000" או "תוכנית טראנסניסטריה" ומטרתה לשחרר את המחצית ששרדה מבין מגורשי רומניה תמורת עשרות מיליוני דולרים שקבלו הרומנים מההנהגה היהודית. מאחר שבאותה תקופה המשיכה רומניה במדיניות הרדיפות ניתן להסביר את קבלת העסקה מסיבה אחרת. הצבא הרומני ספג מפלות קשות במלחמת העולם השנייה בחזיתות בצפון-אפריקה ובברית המועצות. הכסף שיכלו לקבל היה עשוי לשפר את מצבה של רומניה (במידה מסוימת) וכן חשבו הרומנים שהדבר יסייע להשכנת שלום ואף ישמש אליבי בעתיד. ב-12.12.1942 מסר ראדו לקא, הממונה על הטיפול בענייני יהודים בממשלת רומניה, לשגריר גרמניה בבוקארשט, מאנפרד פון קילינגר, על הוראתו של המרשל יון אנטונסקו "לארגן ולבצע את הגירתם של 70,000 - 80,000 יהודים לא"י ולסוריה", וכן דיווח לו על ההצעה לקלוט אותם בעיראק. השגריר פון קילינגר פנה לממוניו במשרד החוץ הגרמני והסביר שאנטונסקו רוצה להשיג 16 מיליארד ליי (כ-45 מליון דולר) ולהיפטר מכמות עצומה של יהודים השוהים במדינתו. לאחר הודעתו של שגריר גרמניה ,פון קילינגר, לרומנים נמנעה התוכנית. התוצאה הייתה דחיית התוכנית של הרומנים. עקב כך, ב-2.1.1943  פתחה ההנהגה היהודית ניסיונות בהולים להצלה של 5,000 ילדים יתומים מטראנסניסטריה אך גם תוכנית זו לא יצאה לפועל בגלל הסיבות שהזכרנו לעיל.

התערבות המופתי מכשילה תוכנית להצלת 10,000 ילדים יהודים מסלובקיה

בפרק זה נתאר כיצד הצליח המופתי במישרין למניעת עלייתם של יהודים לא"י. הניסיון הנואש להציל קבוצה משמעותית של ילדים יהודים נעשה לאחר שני גירושים מאסיביים למחנות המוות שנערכו בין מרס ליולי 1942 ובין ספטמבר עד סוף אוקטובר של אותה שנה. כמות היהודים שנשלחו למחנות ההשמדה הייתה כ-58,000 יהודים. דיטר ויסליצני, יד ימינו של אדולף אייכמן, ששימש כיועץ לענייני יהודים בסלובקיה, ניהל בברטיסלבה מו"מ עם חברי "קבוצת העבודה" שהייתה מורכבת מהנציגים היהודים: הרב האורתודוקסי מיכאל דב-בר וייסמנדל, גיזי פליישמן, יו"ר ויצ"ו ונציגת הג'וינט בברטיסלבה והמהנדס אנדרה שטיינר. כאשר הבינו שניתן לשחדו, שולמו לו סכומי כסף גדולים בידי נציגים יהודים אלה. ויסליצני פקד על העברה של 10,000 ילדים יהודים מסלובקיה, מרביתם יתומים, ל"מחנה לדוגמה" טרזיינשטאט לקראת העברתם לא"י. אייכמן ששמע על כך מסר לו , כי כל העסקה מבוטלת בגלל התנגדותו של המנהיג הפלסטיני חאג' אמין אל-חוסייני. קשריו של המופתי עם גורמים בא"י הודיעו לו על ההכנות ולכן פנה מיד להימלר. הימלר ביטל מיד את העסקה ופקד שלהבא לא יעשו שום תוכניות להעברה של לילדים יהודים לא"י. בהמשך נראה כי היו פעולות נוספות להצלת יהודים שנמנעו ע"י המופתי ולא רק ע"י בקשה מקצינים גרמנים אלא עקב פקודתו.

מקורות לפרקים הכשלת "תוכנית ה-70,000" ו"התערבות המופתי מכשילה תוכנית להצלת 10,000 ילדים יהודים מסלובקיה":

• ג'ני לבל - "חאג אמין וברלין", פרק "הכשלת 'תוכנית טראנסניסטריה'", עמ' 181-180.

הילדים היהודים מקרואטיה (KINDERTRANSPORT)

קבוצה מעליית הנוער הידועה בכינויה: "קבוצת רחה פרייר" נמלטה ב-1941 מ"המדינה הקרואטית העצמאית". לפני המלחמה הגיעה קבוצה זו ליוגוסלביה והצטרפו אליה ילדים יהודים יוגוסלבים בודדים. קבוצת נוער זו הגיעה לחופי א"י ב-1944. באביב 1942 ניסתה מרייה באואר, אלמנה ילידת יוגוסלביה, להציל את נכדה פדור-פדיה פראנק בעזרת קשריה עם שלטונות טורקיה ועם מונסיניור אנג'לו רונקאלי. זה האחרון היה מיופה-כוח של הוותיקן בטורקיה וביוון. האלמנה באואר שלחה גלויה לקהילה היהודית בזאגרב בתקווה שתופנה לגוף מוסמך שיוכל להשיג רשיונות עלייה עבור קבוצת ילדים. באותה תקופה הקהילה היהודית בזאגרב הייתה מפוארת אך ב-1942 מספר היהודים שנותר בה היה זעום. מנהיגי הקהילה, הרב ד"ר שלום פיינברגר וד"ר הוגו כהן, סברו שיש לחלץ לפחות את הילדים מסכנת השואה. לשם כך פנו למשרד הארץ-ישראלי בבודאפשט והתשובה הייתה שאכן קיימת אפשרות להצלת הילדים. הם יידעו את המנהיגי הקהילה שזאגרב יכולה לקבל 50 רשיונות עלייה לילדים בני 16-10 ועל כן יש לפעול באופן מיידי ללא כל דיחוי.

המופתי מונע את השגת האשרות של ילדים וגורם להרצחם

תהליך השגת האשרות היה מייגע ומסוכן. לא רק השגת אישורי כניסה לארץ היו מסובכים, אלא גם הגשת אישורי יציאה מקרואטיה והמעבר דרך הארצות הונגריה, רומניה, בולגריה וטורקיה. הילדים נאלצו למסור את פרטיהם המלאים: שם משפחה, שם פרטי, תאריך ומקום לידה, אזרחות, שם ההורים והכתובת המדויקת של כל מועמד. פרטים אלה, ובמיוחד פירוט כתובתו המדויקת של כל מועמד, היוו מלכודת: במסירת מקום הימצאו של המועמד להגירה נחשף לרוב מקום מסתורו ומידע זה עזר רבות לאתרו ולכלוא אותו. השלטונות המקומיים עיינו בבקשות והגיעו לירושלים לדיון ממשלת המנדט בנושא. הרשימות שאושרו נשלחו ללונדון לקבלת אישור סופי ומשם לגרמניה. בעיה משמעותית נוספת אשר איתה נאלצו אנשי זאגרב להתמודד הייתה עזות-המצח שנהגו בהם אנשי בודאפשט. משה-מיקלוש קארוס, מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט נהג בצורה זאת ע"י הערמת קשיים במיוחד כלפי אנשי זאגרב. הוא  בחר להתעלם מהעובדות, להכחישן ולטשטשן. הם התאכזבו קשות וכעסו על כך שנטשו אותם בימים הקשים ביותר. רק לאחר התחננויות רבות הסכים קראוס להתייחס אליהן. ולבסוף רק לאחר מו"מ ארוך ומייגע הצליחו להשיג אשרות לילדים. מספר אשרות הכניסה לא ניתן לכל הילדים ומספר הזוכים בבודאפשט הופחת. מהרשימה המקורית מקרואטיה שנמנו בה 86 ילדים ו-10 מלווים צומצמה הרשימה בהדרגה עד שנותרו בה רק 11 ילדים. ב-7.2.1943 יצאו 11 הילדים הללו ברכבת להונגריה. שתי קבוצות נוספות המורכבות מילדים הונגרים, סלובקים וקרואטים - "עליית הנוער ג" - נסעו מבודאפשט. הקבוצה הראשונה בה נמנו 50 ילדים הגיעה לראש הנקרה ב-1.19.1943 והשנייה, בה נמנו 72 ילדים, הגיעה ב-23.2.1943. בעיתוני א"י פרסמו את הגעתם ב-24.2.1943. בכתבה צוין שמסלולם החל בבודאפשט ומשם נסעו דרך רומניה, בולגריה, טורקיה, סוריה ולבנון ואת הגבול הם עברו בראש הנקרה. במקרה זה עקרון "זכות הציבור לדעת" היה מסוכן ומוטב היה לא לחשוף מידע בנושא. המידע הגיע לאנשי חאג' אמין והם העבירו אליו במהירות את ההודעה על הצלתם של הילדים. שיתוף פעולה של ערביי א"י בא לידי ביטוי בחשיפת המידע והיה די בכך להכניס את המופתי לפעולה מיידית למניעת המשך הצלתם של ילדים יהודים מאירופה. רשימות נוספות של ילדים שהצליחו להסתתר וציפו לעלות ארצה נשלחו מקרואטיה לבודאפשט שם הצטרפו אליהם פליטים נוספים, רובם מסלובקיה. המופתי שכבר גילה על מבצעים אלה הצליח בכל כובד משקלו למנוע את הוצאתם לפועל. לא רק שבסופו של דבר אישורי היציאה לא הגיעו הוא הצליח לצמצם את הרשימה בצורה הדרגתית עד שלא נשאר אף ניצול. כל יום נכלאו ונרצחו ילדים המועמדים לעלייה. באותו אופן מנע חאג' אמין אל חוסייני תוכנית להצלת הילדים מאזור הכיבוש האיטלקי.

המופתי גובר על ניסיונות הנונציוס להציל יהודים

גופים יהודיים בקושטא ובז'נבה גם כן ניסו לעזור בהצלת ילדים יהודים. חיים ברלס עמד בראש ועדת ההצלה בקושטא ובז'נבה עמד נתן שוולב. בקושטא היה פעיל מנחם באדר מ"השומר הצעיר". ב-22.1.1943 כתב מנחם באדר לאברמק (אברהם ליפסקי),חבר בועדה הציבורית של המוסד לעליה, על ההתקדמות האיטית בתהליך ההצלה למרות שהותו בקושטא 10 ימים. במכתבו תיאר את פגישתו עם הנונציוס אנג'לו רונקאלי ב-20.1.1943. באדר הציג עצמו כנציג ההסתדרות והמשקים שתפקידם לקלוט את הילדים והפליטים. הוא שהכיר את מצבם של היהודים באירופה, הציג תמונת מצב מפורטת של המצב בפני מונסיניור רונקאלי וביקש את עזרתו. במכתבו לאברמק הסביר באדר כי הנונציוס נהג באדיבות והבטיח להעביר את הודעתו לוותיקן. הנונציוס היה בטוח שהוותיקן עושה מאמצים לעזור ולהשפיע. הנונציוס לא היה מודע לעובדה שאיש דת אחר משחק תפקיד חשוב, היינו איש דת האסלאם והמנהיג הערבים בא"י, חאג' אמין אל-חוסייני. המופתי של ירושלים פעל בכיוון ההפוך. לעומת נסיונותיו של רונקאלי, מאמציו של המופתי הניבו פרי וההצלה נמנעה.

מקורות לפרקים "הילדים היהודים מקרואטיה" ו"המופתי מונע את השגת האשרות וגורם להרצחם", "המופתי גובר על ניסיונות הנונציוס להציל יהודים":

• ג'ני לבל - "חאג אמין וברלין", פרק "הכשלת 'תוכנית טראנסניסטריה'", עמ' 184-181.

"פעולה יהודית" ("Action Juive")

לאחר נסיונות שונים אשר בהם נאלץ המופתי להתערב ולמנוע הצלת יהודים, ביוני 1944 דרש משלטונות גרמניה שיבטיחו לו, בין היתר, את הדברים הבאים:

1. מניעת עלייתם של יהודים מדרום-מזרחה של אירופה.
2. מניעת שחרורם של שבויים יהודים מא"י לצורך החלפתם בשבויים גרמנים.
3. לפעול נגד הבריגאדה היהודית במסגרת צבא בריטניה.
4. לארגן את הכנס הבינלאומי נגד היהדות.

ב-21.7.1943 נשלח מברלין מסמך סודי בנושא שכונה "פעולה יהודית" ("Action Juive"). המסמך עסק בנסיונות ממשלות עוינות לשלוח 50,000-30,000 יהודים משטחים באירופה בהם שלטו הגרמנים והעברתם לא"י. משרד החוץ הגרמני פרט את ה"פעולה" ב-10 סעיפים. להלן נציג את העיקרים שבהם:

• בקשות ליציאת 5,000 ילדים יהודים מהשטחים הכבושים במזרח אירופה ובמערבה.
• יציאת 5,000 יהדים מבולגריה ומעבר 1,000 יהודים מנמל בולגרי לחיפה, לפי פניית הצלב האדום הבינלאומי אל השגרירות הגרמנית באנקרה.
• הגירת 7,000 יהודי רומניה, בהסכמת המרשל אונטונסקו.
• בקשת צירות שבדיה, בשם ממשלת הולנד הגולה, ליציאת 500 יהודי הולנד.
• בקשת ממשלת צרפת ליציאת 2,000 ילדים יהודים מצרפת, 500 מהולנד, 500 מבלגיה.
• זכות מעבר למאות אחדות של היהודים משווייץ דרך פורטוגל לא"י.
• השתדלות להשיג זכות הגירה לקבוצות בודדות מיהודי הונגריה (משרד החוץ ההונגרי טען, כי לא ידוע לו על כך דבר).

הבקשה היחידה היוצאת דופן להגירה לא"י הייתה זו של ממשלת ארגנטינה. היא ביקשה שהרייך יעביר 1,000 ילדים לארצה. בגלל השפעת הערבים על הגרמנים תמכו בנחישות בעמדת בעלי בריתם שאלו תוספת כוח-אדם ליישוב היהודי בא"י. השפעה ערבית זו הבהירה לגרמנים שעליהם להכשיל את כל תוכנית ההצלה. הגרמנים ידעו על ההגבלות שהטילו הבריטים ביישום ה"ספר הלבן" מ-1939. לפיו יהודים לא הורשו לעלות לא"י (רק כ-75,000 יהודים יכלו לעלות במשך 5 שנים בלבד). הספר הלבן גרם לכך שיהודים המבקשים לעלות ארצה היו צריכים לפתוח בהליכים קשים לקבלת אישור אשרות כניסה. בנוסף ל"ספר הלבן" ידעו הנאצים על אי-חוקיותה של עליית יהודים נתיני ארצות עוינות או מאזורי ההשפעה הנאצית לא"י. משרד החוץ הגרמני ניצל את מדיניות הבריטים כלפי היהודים כמכשיר פוליטי לתמרון בעלות-הברית והחליט לעצור ניסיונות אלו של הצלה. הורסט וגנר, מנהל מחלקת Inland-II במשרד החוץ הגרמני, יעץ למשרדו של היינריך הימלר ב-13.7.1944 כיצד למנוע כל ניסיון להצלה של יהודים. הגרמנים ביצעו "תרגיל מלוכלך", שיציג את בעלות-הברית כבעלות כוונות זדוניות לגבי יהודים. ההחלטה הייתה ששר החוץ יודיע לבעלות-הברית שגרמניה מוכנה לפתוח במו"מ לשחרורם של 5,000 יהודים בשני תנאים:

1. ממשלת בריטניה תצהיר, על יסוד החלטת הפרלמנט, שיעד ההגירה הוא בריטניה עצמה, שם ממשלת הוד-מלכותו תעניק זכות שהייה ובשום פנים לא להעלותם לפלשתינה שהיא מרחב המחיה הערבי.
2. בריטניה תאפשר את חזרתם של גרמנים השוהים באזורים תחת שליטת בעלות-הברית למולדתם.

בתשובת הרייך הגרמני לבקשת ארגנטינה התנו הגרמנים את אישור היציאה של 1,000 הילדים היהודים בתמורה ל-1,000 גרמנים מאמריקה הדרומית והתיכונה ומשאר הארצות הנלחמות עם גרמניה.

ילדים יהודים תמורת גרמנים

בעקבות ההבטחות למופתי הצהירו פעמים רבות שמדיניותם שוללת עלייה של יהודים לפלשתינה. למרות הבטחות אלה למופתי שקל היינריך הימלר לממש תוכנית של עסקת-חילופין בה ישחררו 10,000 ילדים יהודים ובתמורה יקבלו אזרחים גרמנים שנכלאו ע"י בעלות-הברית. עם זאת צוין, התשובה הגרמנית לא תינתן עד שתגיע לאוזני המופתי של ירושלים והחוגים הערביים האחרים. רעיון החילופין החל בבקשתם של מאות גרמנים מא"י שהתגייסו לווהרמאכט, להחזיר את משפחותיהם לגרמניה. הם קיוו להעביר לגרמניה גרמנים צעירים שביכולתם להועיל למאמץ המלחמתי של הרייך. אדולף אייכמן לא ראה בעין יפה את היחס 1:1, והציע תנאים אחרים לשחרורם של ילדים יהודים מהארצות הכבושות. הוא דרש  שהיחס יהיה 10:1 או לפחות 4:1 בין הגרמנים החוזרים ושלא ייכללו מבוגרים למעלה מגיל 40, אלא רק גברים בגיל הפוריות והגיוס.

מקורות לפרקים "'פעולה יהודית' ('Action Juive')" ו"ילדים יהודים תמורת גרמנים":

• ג'ני לבל - "חאג אמין וברלין", פרק "הכשלת 'תוכנית טראנסניסטריה'", עמ' 185-184.

פעולות המופתי נגד הצלת ילדים יהודים

יהודים ספורים בלבד נותרו בחיים בשנת 1943 רק בכל ברחבי אירופה. עובדה זו לא הרגיעה את המופתי והמשיך בפעולותיו לחיסולם. בנאומו ברדיו ברלין 2.11.1943 שיבח בערבית את הנאצים "היודעים איך להתפטר מהיהודים". בנאומו זה הוא אף הסית, שיסה, עודד ודחף את מאמיניו להרוג את היהודים. ב-1.3.1944 ניסח את קריאתו ברדיו ברלין בלשון זו:

ערבים! קומו כאיש אחד ולחמו למען זכויותיכם הקדושות! טבחו ביהודים היכן שתמצאו אותם! זה גורם הנאה לאללה, להסטוריה ולדת. זה מציל את כבודכם. האלוהים אתכם!

חאג' אמין לא היה שקט כל עוד ישנן על תוכניות לשחרורם של יהודים (בעיקר יתומים) תמורת טובות-הנאה לנאצים. הוא שלח בבהילות מכתבים לפטרוניו שמלכו בדעתם לבצע את העיסקה בטענה שכל יהודי שיינצל יחזק את היישוב היהודים בפלסטין. ב-3.2.1943 הצהיר שר המושבות, סר אוליבר סטנלי, בפני הבית התחתון הבריטי על אישור עלייה של 4,500 ילדים ו-500 מלווים מארצות הבלקאן לא"י שכן מספר זה נמוך בהרבה מכמות היהודים המותרת להגר לפי עקרונות "הספר הלבן" (75.000 בלבד). דיון זה נפתח כאשר קבוצה של 72 ילדים עברה בשטחה של בולגריה מבודאפשט. שגריר הרייך בסופיה, אדולף בקרלה דיווח שממשלת בולגריה תעמיד קשיים טכניים למניעת העלייה עד שתהיה בלתי-אפשרית למרות התרתה למעבר והגירתם של היהודים. במארס 1943 נתפסו כל היהודים ששהו בשטחי הסיפוח של בולגריה שהשתייכו בעבר ליוגוסלביה ויוון (מקדוניה, העיר פירוט, טארקיה/בילומוריה). אלה שנאסרו הוחזקו ימים ספורים במחנות-מעבר שרובם היו בסקופיה. לאחר תקופה קצרה זו נדחסו חלקם לרכבות-משא והועברו אל מחוץ לגבולות בולגריה הישר לידי הגרמנים שהעבירו אותם למחנה-מוות טרבלינקה.עם הגעתם לטרבלינקה נרצחו כולם  ללא דיחוי. אלה שלא הועברו לשם הגיעו ברכבת לעיר-הנמל הבולגרית לום ומשם הועמסו על האוניות שנשאו דרכן למעלה דאנובה עד וינה. לבסוף סיימו גם הם את דרכם בטרבלינקה. כל המבצע הסתיים בסוף מרס 1943. מכתבים שהגיעו לוועדת ההצלה באיסטנבול באפריל 1943 הציגו את חרדת יהודים לגורלם של יהודי בולגריה הישנה. למניעת עלייה לא"י של היהודים שטרם נשלחו למוות (רובם ילדים יתומים) הזדרז המופתי לפעול ובקיץ 1943 החל לצאת במחאות וביקש בכל מקום אפשרי למנוע את הצלתם. הוא פנה לפון ריבנטרופ, להימלר, לעיתונות ולשידורי רדיו ובמיוחד לנציגי מדינות אירופה: בולגריה, איטליה, רומניה והונגריה. הוא הציע לממשלות אלו לשלוח את היהודים לפולין, "כדי שלא יוסיפו להיות מקור לסכנה". ב-6.5.1943 הצביע חאג' אמין אל-חוסייני במכתבו לשר החוץ הבולגרי על "הסכנה היהודית לעולם כולו, ובמיוחד לארצות שבהן גרים יהודים". הוא הדגיש שעניין עליית יהודים לארצות ערב ובמיוחד לפלסטין נוגד את האינטרסים החיוניים של הערבים ומסכנת את עמי ערב העומדים לצידן את מעצמות הציר. הוא כתב:

אני מרשה לעצמי להסב את תשומת-לבך, שיהיה ראוי ומועיל למנוע יציאתם שלהיהודים מארצך - אלא לשלוח אותם למקום, שם יהיו תחת השגחה חזקה, למשל לפולין. בכך תצאו מהסכנה שהם מהווים לגביכם ותגשימו מעשה טוב של הכרת-תודה כלפי העם הערבי...

לחאג' אמין היה ברור שפירוש "שילוח היהודים לפולין, שם יהיו תחת השגחה חזקה" הוא מוות בטוח. לד"ר וילהלם מלכרס שהיה יועץ במחלקה המדינית של משרד החוץ הגרמני ומומחה לענייני מזרח הודיע ש"הבית הלאומי היהודי" חייב להיעלם והיהודים צריכים להסתלק. אין לו עניין לאן ילכו ושמצדו "שילכו לעזאזל" - "Au diable!". בביקורו של מיופה-כוח הבולגרי ברייך ב-16.7.1943 התבשר המופתי שכתוצאה מפנייתו לממשלת בולגריה בעניין עליית היהודים לא"י, אסרה ממשלתו על היהודים לעזוב את תחומיה של בולגריה ולעלות לא"י. המופתי הודה לו על כך אבל הזכיר לו שמספר יהודים הסתננו דרך ארצו לטורקיה והגיעו לפלסטין. מיופה-הכוח הבטיח לו שאלה מקרים בודדים. ב-13.5.1943 שיגר המופתי מכתב מחאה לפון ריבנטרופ על כך שכ-4,000 ילדים יהודים ניצלו מההשמדה.¹ מקורות מהימנים הודיעו למופתי שהבריטים והאמריקנים ביקשו את התערבותם של נציגיהם בבלקאנים לתבוע רשות הגירה ליהודים ממקומות אלה. הגירה זו מדאיגה את הערבים ורואים בה סכנה גדולה לחייהם וקיומם ולכן ביקש המופתי ששר החוץ יפעל במלוא יכולתו במהרה וללא כל דיחוי למניעת הגשמתה של תוכנית זו. הוא טען שזו מזימתה של היהדות הבינלאומית. המופתי הבטיח לפון ריבנטרופ שהעם הערבי לא יישכח לעולם את שירות האינטרסים הערבי והם יודו לו על כך מקרב לב. באותו תאריך נשלח מכתב זהה מחאג' אמין לשר החוץ האיטלקי. ב-10.6.1943 כתב המופתי מכתב נוסף לשליט איטליה, שכיהן גם כשר החוץ, הדוצ'ה מוסוליני. להלן תרגום המסמך לעברית:

ב-13.5.1943 הייתה לי הזדמנות לשלוח להוד מעלתך תזכיר בנושא הגירת יהודים מבולגריה, רומניה והונגריה לא"י, ובו גיליתי את מאמצי האנגלים והיהודים, כמו גם את הצהרת מזכיר המושכות הבריטי, בעניין משלוח 4,500 יהודים מבולגריה לא"י. אז ביקשתי ממך לפעול בשיתוף עם שלטונות מוסמכים על מנת למנוע יציאת אותם יהודים, וכך לחסוך רשע אדיר העלול לפגוע בארצות ערב ובארצות הציר. מאז מסירת התזכיר הנ"ל נודעו לנו עובדות חשובות כדלקמן:

1. קבוצה המונה 75 יהודים, ביניהם מספר אישים רמי מעלה, עזבה את בוקארשט ב-10 במרס והגיעה דרך בולגריה לא"י בשלהי החודש. הם נתקבלו ע"י נציגים וארגונים יהודיים (עיתון ארץ ישראלי 25.3.1943). 
2. מזכיר המושבות הבריטי נתן הצהרה נוספת בבית התחתון, ובה עמד על הקשיים הגדולים שנערמו בעניין משלוח 4,500 היהודים הנ"ל מבולגריה לא"י, אך הוסיף, שיש לו העונג לפרסם, כי בעתיד הקרוב תהיה אפשרות להתגבר על כל הקשיים. הוא ציין כי הבין את הצורך של פעולה מהירה בעניין זה (עיתון ארץ ישראלי 25.3.1943).
3. "הסוכנות היהודית" בא"י פרסמה הודעה בעניין היהודים שעושים דרכם לא"י דרך טורקיה (ראה "Nachichten aus den arabischen Ländern" מ-1.6.1943, שפרסמה מחלקת העיתונות של משרד החוץ של הרייך). בעניין זה מביאה ההודעה האמורה את הפרטים הבאים:

• א. 270 יהודים צעירים מרומניה ומהונגריה: מהם כבר הגיעו שלוש קבוצות, והרביעית המונה 75 איש נמצאת עדיין בבוקארשט ומוכנה לנסיעה;
• ב. 700 נשים וילדים מפולין, שלהם קרובי משפחה בא"י;
• ג. 5,000 פליטים מבולגריה, רומניה, הונגריה וסלובקיה, שלכולם רשיונות כניסה.

אותה הודעה מזכירה, שכתוצאה של מו"מ בין ירושלים, לונדון וברן מעניקות הקונסוליות השווייציות בבוקארשט, בסופיה ועוד את האשרות בשם ממשלת בריטניה בא"י, ושלאחר ויכוחים ארוכים הוחלט להעביר את היהודים ברכבת עד איסטנבול, ומשם הם יפליגו למרסינה או לחיפה. ההודעה מוסיפה, כי המו"מ בין "הוסכנות היהודית" והממשלה בא"י הצליח בעניין הענקת מספר אשרות נוספות להגירה, ושכבר הוענקו 12,500 אשרות כאלה. נוכח מידע חשוב זה על המאמצים הגדולים והממושכים, שעושים היהודים והאנגלים - כמובן, לקידום האינטרסים שלהם; ולאור השתוקקותם של האויבים הללו להזדרז לשגר כמה אלפי יהודים מאירופה לא"י, שנפצעה ע"י האנגלים (בהביאם אליה זרם של יהודים מכל קצות תבל), נעלבו עמוקות בעובדה שידידיהם, שותפים של מעצמות הציר, מסייעים למאמצים יהודיים אנגליים להעביר לפלסטין הערבית יהודים - שהם סוכנים של בריטניה והקומוניסטים ואויבי הערבים ואירופה. אישורי הכניסה, שארצות הללו נתנו לאלפי יהודים, אינה פעולה הומניטרית; הדבר יגרור תוצאות מחרידות עבור אותן הארצות בפרט, וארצות הציר בכלל. אפילו אם מאמין מישהו כי יציאת היהודים תשחרר את ארצות הבלקאן מהשפעתם ההרסנית, לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי הסכנה הגדולה ביותר למעצמות הציר כעת, כמו גם בעתיד, נובעת מנוכחותם של אותם יהודים בא"י, שם יהיו חופשיים לפעול ולהתלכד לאויבים שלנו במזרח התיכון, שם הם יכולים להעניק לשירות האויב את ידעם על המצב באירופה, את הביון שלהם והמידע. כל זה - בניגוד למה שעשוי להתרחש, אילו היו שמים אותם תחת השגחה קפדנית באירופה. מהסיבות הנ"ל אני מבקש את הוד מעלתך להביא לתשומת לבו עניין חשוב זה ולנקוט את האמצעים הדרושים, יחד עם ממשלות בולגריה, רומניה והונגריה, למנוע את הגירת היהודים הללו ולסכל את מאמצי היהודים, הבריטים ובעלי בריתם. הערבים יהיו אסירי תודה להוד מעלתך למאמצים בקשר לכך.

                                                                                                         המסור לך מאוד,

                                                                                                          אמין אל חוסייני

                                                                                             (ג'ני לבל, עמ' 188-189).

ב-28.6.1943 כתב מכתב זהה לשר החוץ ההונגרי ולשר החוץ הרומני. המכתבים נכתבו בצרפתית. וכך נאמר:

ללא כל ספק ידוע לך על המאבק בין הערבים והיהודים בא"י, בעבר ובהווה - קרב ארוך ועקוב מדם, בעקבות רצון היהודים להקים בית לאומית, כלומר מדינת יהודים במזרח התיכון, בעזרתן ובחסותן של אנגליה וארה"ב. עובדה היא שמאחורי כל זה עומדת תקוותם המתמידה של היהודים להשתלט על כל העולם באמצעות א"י, מרכז חשוב ואסטרטגי זה. בנוסף לכל כוונותיהם, שואפים הם לעודד את ההגירה היהודית לא"י ולמדינות אחרות במזרח התיכון. בכל אופן, המלחמה, עם הבנתם אשר הראו חברות של מעצמות הציר המשולש לאחריותם של היהודים לפריצתה ועל כוונתם המרושעת כלפי אותן המדינות שהגנו עליהם עד כה - עקב כל הסיבות הנ"ל יש להציבם תחת השגחה כה דרוכה, שתשים סופית קץ להגירתם לא"י או למקום אחר. לאחרונה נודע לי על מאמצים רצופים מצד האנגלים והיהודים לקבל אישור עבור היהודים, החיים במדינתך, לעזוב לא"י דרך בולגריה וטורקיה. כן נודע לי שמו"מ זה הצליח, מכיוון שכמה מיהודי הונגריה הצליחו להגר לא"י דרך בולגריה וטורקיה, וקבוצה מיהודים אלה הגיעה לא"י לקראת סוף מרס האחרון. הסוכנות היהודית המשגיחה על ביצוע התוכנית היהודית, פרסמה בולטין, המכיל מידע חשוב על המו"מ הנוכחי בין הממשלה האנגלית לממשלות של מדינות אחרות, המעוניינות לשגר את יהודי ארצות הבלקאן לא"י. בין היתר מציינת הסוכנות היהודית, כי קיבלה מספר מספיק של אשרות הגירה עבור 900 ילדים יהודים, שישולחו מהונגריה בליווי 100 מבוגרים. על מנת לאפשר ליהודים הללו לעזוב את ארצך בנסיבות אלה ובדרך הזאת לא תפתור בשום פנים את הבעיה היהודית ובוואדי לא תשמור את ארצך נגד השפעתם ההרסנית. רחוק מכך! משום שבריחתם תאפשר להם לתקשר ולתכנן באופן חופשי עם אחיהם לגזע במדינות אויב כיצד לחזק את עמדותיהם וכיצד להפעיל את השפעתם המסוכנת ביותר לתוצאות המלחמה. עקב שהותם הארוך בארצך הם בהכרח יודעים רבים מסודותיה וגם על מאמציה המלחמתיים. הנזקים הנוראים ביותר ייגרמו לאומה הערבית הידידותית, שמצאה את מקומה לצדכם במלחמה זו, ושמוקירה את מדינתך ברגשות הכנים ביותר ומאחלת לה את האיחולים הטובים ביותר. מסיבה זו אני מבקש ממך, מעלתך, להותיר לי להסב את תשומת לבך להחרכ למנוע מהיהודים לעזוב את ארצך לא"י. אם יש סיבה לסילוקם, יהיה זה דבר שאין לוותר עליו ועדיף לאין שיעור לשלוח אותם לארצות אחרות, שם הם ימצאו עצמם תחת פיקוח פעיל - למשל בפולין [שם מחנות ההשמדה], וכך תגנו על עצמכם בפני איומים ותמנעו את הנזק המשתמע. (ג'ני לבל, עמ' 190).^2,3,4,5,6

המכתב האחרון לא הספיק למופתי ובנוסף נקט צעדים דחופים. ממכתב שכתב סגן מזכיר המדינה של הרייך, אנדור הנקה, מובן שהמופתי הודיע לרוזן קוסאטו, שגריר איטליה בברלין, על מידע נוסף ממקורות מהימנים על אישור שנמסר לצלב האדום הבינלאומי מממשלת בולגריה המתיר עלייה של 4,500 יהודים בעלי נתינות בולגרית לא"י. הוא ביקש משגרירות איטליה לשגר מכתב למשרד החוץ האיטלקי ולדווח על הסכנה שתיגרם לערבים עקב העברת יהודים לפלסטין. ושוב שלח מכתב בעל תוכן זהה למשרד החוץ הגרמני. ב-25.7.1944 פנה חאג' אמין אל-חוסייני לפון ריבנטרופ בעניין "הנסיונות הממושכים של היהודים לעלות מאירופה לפלסטין", וביקש ממנו לנקוט את כל האמצעים הדרושים למנוע זאת. איגרתו הקודמת של המופתי מ-5.6.1944 צורפה לזו האחרונה. בקודמתה התריע המופתי על תוכנית החלפת נתינים מצרים, השוהים בגרמניה, תמורת גרמנים-פלסטינים, וביקש שיוצאו היהודים מכלל העסקה. במכתב מה-25.7.1943 הסביר שלמרות מכתבו הקודם נודע לו שמספר יהודים עזבו את גרמניה ב-2.7.1944 והוא חושש שגם קבוצות נוספות של יהודים מגרמניה וצרפת יוחלפו בתמורה לנתינים גרמנים החיים בפלסטין. במיוחד הביע חשש שהדבר יעודד את ארצות הבלקן לנהוג כדומה. יומיים לאחר שליחת איגרתו לפון ריבנטרופ, פנה המופתי להיינריך הימלר. המופתי ניסח את את איגרתו באופן כמעט זהה אך מפורט יותר. גם ל"רייבספיהרר" הזכיר חאג' אמין את מכתבו מ-5.6.1944 ושיחתם, בה דיווח על התנגדותו לצרף יהודים לעסקת החלפת הנתינים. במכתבו כתב:

אני מבקש, הרייכספיהרר, לנקוט את האמצעים למנוע מהיהודים ללכת. צעד זה יהיה גם בהתאם למדיניות הגרמנית בכלל, ובפרט להצהרת ממשלת גרמניה שניתנה ב-2.11.1943 לציון הצהרת בלפור, אשר הדגישה הלאומי היהודי בפלשתינה" הוא חלק בלתי משתנה במדיניותו של הרייך הגרמני הגדול, שהתנועה הנאציונל-סוציאליסטית רשמה על דגלה מאז ראשיתה מאבק נגד היהדות העולמית - כפי שאתה, רייכספיהרר, אמרת במברקך בהזדמנות זו. בינתיים נודע לי, כי למרות זאת עזבו היהודים את גרמניה ב-2.7.1944, ויש לחשוש, שבמסגרת תוכנית החילופין תמורת גרמנים-פלסטינים יעזבו גם קבוצות נוספות את גרמניה וצרפת. חילופים אלה של הגרמנים יעודדו גם את ארצות הבלקאן לשלוח את יהודיהן לא"י. יתר-על-כן, לאחר הצהרת ממשלת גרמניה אין הערבים והמוסלמים יכולים להעלות על הדעת צעד כזה, והוא יגרום בהם רגשות של אכזבה נוקבת. מסיבה זאת אני מבקש ממך, רייכספיהרר, לעשות את הכול כדי למנוע מהיהודים להגר פלסטין. בדרך זו תיתן דוגמה מעשית למדיניות של גרמניה - בעל-ברית טבעי וידידותי - כלפי האומה הערבית.

לבסוף הצליח המופתי להכשיל את הגירתם של 4,000 הילדים לא"י וביקש מהגרמנים שבפלישתם למזרה"ת יתנו את העונג לערבים "לפתור את בעיית היהודים בפלסטין ובשאר ארצות ערב בהתאם לענייניהם של הערבים, ובאותן השיטות בהן נפתרה בעיה זו במדינות הציר". 

הערות לפרק "פעולות המופתי נגד הצלת ילדים יהודים":

1. יש לשים לב לתאריך המיוחד בו שלח המופתי את מכתבו לריבנטרופ לחיסול היהודים. בעוד 5 שנים יהיה תאריך זה ערב לקראת הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, דהיינו יום השואה, "הנכבה" בעולם אותו יזכרו בעולם הערבי. זה בהחלט אירוני שמזכירים את ה"שואה" שעשינו להם כביכול אך מעולם לא מזכירים את השואה שהם עשו לנו.
2. במכתב שהוצג בפני האו"ם במאי 1947 יש הערה למעלה שבעקבות מכתב זה נהרגו 400,000 יהודים. הערה זו אינה הערה שהוסיף האו"ם אלא בידי כתב העת Nation Associates. לא ברור מאין שאלו את המספר הזה. כמו כן לא ברורה גם ההערה "הונגריה מבטיחה לשים קץ לבעיה היהודים" שכן האם אותם 400,000 יהודים שנשלחו נשלחו אכן בגלל המכתב או בעקבות השפעה אחרת.
3. הסופר והאקטיביסט ג'ארד ישראל נותן הסבר אחר להגזמה במספר 400,000. במאמרו תפקידיו של מופתי של ירושלים חאג' אמין כיוזם השואה מסביר הסופר שעל כל 15 יהודים שנרצחו בשואה לפחות אחד נהרג בהתערבותו של המופתי.  
4. ההסטוריון, סר מרטין גילברט מציין ש-400,000 יהודים מצאו את מותם לאחר שגורשו מהונגריה למחנות ההשמדה באושוויץ-בירקנאו.
5.  בויקיפדיה, תחת הערך "ראול ולנברג" נאמר ש"שולחו כ-400,000 מבין יהודי הונגריה להשמדה, במבצע רחב היקף שאורגן על ידי אדולף אייכמן".
6. הסופר ד"ר אנדרו ג. בוסטום מסביר שהמופתי מנע את הצלתם של 480,000 יהודים (80,000 מרומניה ו- 400,000 מהונגריה) והם מצאו את מותם במחנות השמדה בפולין.

מקורות לפרק "פעולות המופתי נגד הצלת ילדים יהודים":

• ג'ני לבל - "חאג אמין וברלין", פרק "פעילות המופתי נגד הצלת ילדים יהודים", עמ' 192-186.
• צבי אל-פלג - "המופתי הגדול", פרק שני "חאג' אמין במלחמת-העולם השנייה", תת פרק "מעורבות בהשמדת יהודים", עמ' 72.
• סר מרטין גילברט - "הפתרון הסופי"
• ויקיפדיה - ראול ולנברג
• ויקיפדיה - ראול ולנברג (eng)
• אנדו ג. בוסטום - "אנטישמיות ערבית מוסלמית"
• אנדרו ג. בוסטום - "דוגמה מובהקת של שנאת היהודים האסלאמית הקנונית של חאג' אמין אל-חוסייני"
• The Nation - The grand mufti in world war ii, 17.5.1947, pp. 598-599.

עדותו של דיטר ויסליצני

בעת שניסה ישראל קסטנר להציל יהודים, הודיע לו סגנו של אייכמן, דיטר ויסליצני ש"המופתי משחק תפקיד בהחלטה לחיסול יהודי אירופה". ויסליצני הוסיף ואמר "אין להמעיט בחשיבות תפקידו... המופתי הציע שוב ושוב לרשויות השונות שאיתו הוא שומר על קשר, ומעל לכל להיטלר, ריבנטרופ והימלר, השמדת היהודים באירופה."

לאחר מכן העיד במשפטי נירנברג (1946) את הדברים הבאים:

לפי דעתי, מופתי ששהה בברלין מאז 1941, שיחק תפקיד בהחלטה של ממשלת גרמניה להשמיד את יהודי אירופה, שחשיבותו אינה ניתנת להמעטה. הוא הציע שוב ושוב לרשויות השונות אשר היה איתם במגע, ומעל לכל זה [הציע הצעות לתוכניות] לפני היטלר, ריבנטרופ והימלר, ההשמדה של יהדות אירופה.

לא לחינם אמר את הדברים הללו. כמי שהיה האיש הקרוב ביותר לאייכמן הוא הרגיש את השפעתו הרבה של המופתי. ויסלצני שהיה מבצע פעולות בנושא היהודים קיבל על עצמו הוראות מפורשות מאייכמן וידע על כמה המופתי משפיע עליו ועל שאר הקצינים הנאצים הבכירים. השפעתו של המופתי לאו דווקא באה לידי ביטוי בפעולה ישירה. כמו במניעת הצלתם של 70,000 יהודים רוחו של המופתי היא שגרמה לגרמנים למנוע הצלה של יהודים. גם במקרים בהם עמדו הגרמנים להפר את ההסכם עם הערבים הצליח המופתי לפעול ולסכל הכל. השפעתו אינה ניתנת בספק וזאת אחת הסיבות שהיה אמור לעמוד לדין כפושע מלחמה במשפטי נירנברג.

מקורות לפרק "עדותו של דיטר ויסליצני":

• שלמה אלפסה - "מדריך עזר לנאצים והערבים בתקופת השואה" (2006), עמ' 53, 60-59.

לסיכום

השפעתו של המופתי ניכרת גם בדרכי מנהיגים פלסטינים שבאו אחריו (ערפאת ואבו מאזן). כל עוד במערכת החינוך הפלסטינית לומדים הערבים ערכים ברוחה של האידאולוגיה הנאצית חובה עלינו לציין כי אליליהם, היטלר והמופתי, מאדירים את רצונם לנקות את א"י מיהודים בכל שיטה אכזרית וזהו גורם מרכזי בהכשלת כל אפשרות לשלום עימם בעתיד. בכל פעם שהם משתמשים ב"נכבה" שקרתה להם כביכול בגללנו אנו חייבים לעמוד מולם ולהזכיר להם ולכל אלה הנחשפים למונח הזה, שידם אינה נקייה מדם אחינו שנספו בשואה ועל כן מבחינה מוסרית חייבים הם להכיר בכך שמחובתם המוסרית לתת לנו לחיות בארצנו בשלום גם אם אין הם מכירים בזכויות ההיסטוריות שלנו. צריך גם להזכיר אנשים בעולם את חלקם של הערבים בשואה שלנו על מנת להמעיט בחשיבות ה"נכבה" מ-48' וליצור איזון בתודעה הציבורית בעולם שאנו עלולים לעמוד מול שואה נוספת אם יצליחו הערבים להשתלט על ארצנו היהודית היחידה. צריך למנוע מתושבי העולם להאמין שהפלסטינאים הם המסכנים בסיפור הזה ולחשוף את פרצופם. חייבים לפעול בכל דרך הסברתית כדי למנוע מהם לקבל תמיכה עולמית באמצעות תעמולה רגשית בה הם משתמשים בהצלחה מרשימה במשך שנים רבות.