צרפת חתמה על הסכם עם טורקיה וגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה

This work, is a derivative of "The greater imperial coat of arms of Germany and its emperor" by Ssolbergj, used under CC BY-SA 3.0. This image is licensed under CC BY-SA 3.0 by Yoni Rainey.

תקציר: ב-1914 ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה לצרפת הסכם עם טורקיה ועם גרמניה. הסכם זה לא רק ביסס את מעמדה של צרפת במזרח התיכון, אלא גם מנע מהבריטים להחליט החלטות בלעדיות על עתיד השטחים העות'מאניים. כלומר בימי מלחמת העולם הראשונה לא יכלה בריטניה להחליט החלטה חד צדדית לתמוך ביישוב העברי בארץ ישראל או למסור את הארץ לידי שלטון ערבי, בלא להיוועץ תחילה עם בעלות הברית. כל הכרעה בדבר מעמדה של טריטוריה שהייתה שייכת לאימפריה הטורקית, לרבות ארץ ישראל, לא יכלה להתקבל ללא אישורה של צרפת.

כאשר דנים בתהליכים השונים שהחלו במזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, חשוב להבין את ההשפעה הרחבה שהייתה לצרפת על ההחלטות השונות, בכללן המשא ומתן שנערך בין הבריטים לבין השריפים (1916-1915); הסכם סייק פיקו (1916) וההכרה בזכויות היהודים בארץ ישראל שצוינה בהצהרת קמבון ובהצהרת בלפור שיצאו ב-1917. לטענת היסטוריונים רבים, ההכרה בזכויות היהודים על מולדתם בזמן מלחמת העולם הראשונה ניתנה הודות לבריטניה בלבד. הם מוסיפים שהכרה זו הוענקה ליהודים רק משום שסייעו לבריטניה בזמן המלחמה ובתמורה לתמיכה ציונית רחבה פרסמה בריטניה את הצהרת בלפור.  דא עקא, גישתם שגויה מיסודה.

המציאות היא, שהחלטה חד צדדית בזמן מלחמת העולם הראשונה לתמוך ביישוב העברי בארץ ישראל או למסור את הארץ לידי שלטון ערבי, לא הייתה אפשרית בלא היוועצות מוקדמת בבעלות הברית. כל הכרעה בדבר מעמדה של טריטוריה שהייתה שייכת לאימפריה הטורקית, לרבות ארץ ישראל, לא יכלה להתקבל ללא אישורה של צרפת. מראשית 1915 ועד סוף דצמבר של אותה שנה לא הייתה מוכנה צרפת לוותר בקלות על מעמד הבכורה שלה בארץ ישראל.

ואכן, בריטניה פרסמה את הצהרת בלפור רק לאחר שמילאה את מחויבותה להתייעץ בנושא זה עם ארצות הברית, עם צרפת ועם יתר בעלות בריתה.[1] הדברים הבאים מבהירים עד כמה חשובה הייתה דעתה של צרפת. ב-17 בפברואר 1915 הבריק שר החוץ הבריטי, סר אדוארד גריי לנציב הבריטי במצרים, סגן אלוף סר הנרי מקמהון חד וחלק:

שגריר צרפת שוחח עמי על תעמולה במצרים למען סיפוח סוריה. בנקודה זאת קיימת בצרפת רגישות רבה מאוד, ועליך לעשות ככל יכולתך כדי למנוע כל תנועה בכיוון זה, אפילו בקשר לאלכסנדרטה או למקומות בקרב סוריה [דוגמת חיפה או עכו]. הבטחנו לשתף את הצרפתים אם ננקוט פעולות צביות של ממש באותו אזור.[2]

גריי שגילה רגישות רבה לתביעותיה היקרות של צרפת מסר לשגריר בריטניה בצרפת לורד פרנסיס ברטי "היטב יודע אני את תחושות צרפת כלפי סוריה, ואין לנו שום כוונה להתעלם מהן".[3] ב-23 בנובמבר 1915 נפגשו בלונדון נציג משרד החוץ הצרפתי, פרנסואה ז'ורז'-פּיקוֹ, עם הנציג הבריטי סר ארתור ניקולסון ומשלחתו. בפגישה זאת הביעה צרפת את מידת הנוקשות ונחישות הדעת שלה בענייני סוריה רבתי (הכוללת את רכסי הרי הטאורוס בצפון, דיארבקיר, מוסול, כרכוך ודיר אל זור שעל הפרת במזרח וגבול מצרים בדרום). לדברי צרפת, סוריה רבתי היא נחלה צרפתית בלעדית.[4] מאלף עוד יותר התזכיר שנכתב בידי גריי ב-27 בנובמבר 1915:

הבהרתי לפיקו כי אין לנו כוונות בסוריה, ולא נבטיח דבר הנוגע לה לכל צד [היינו הערבים] אלא אם יסכימו הצרפתים.

לבריטניה היה חשוב לשמור על האינטרסים של צרפת מתוך שיקולים אסטרטגיים. גרמניה החלה לחזר בעקשנות אחר בעלות בריתה, רוסיה וצרפת. מסיבה זו התעורר חשש שארצות אלה יפנו גב לבריטניה. עצם קיומה של אפשרות זו היה מותנה בתוצאות המלחמה. על כך ניתן ללמוד היטב ממזכר שהפיץ גריי בין חברי ועדת המלחמה:

[צרפת, רוסיה וגרמניה] יכולות לחתום על שלום מחר בתנאים נוחים יחסית... לפיכך תלוי ביטחוננו בבעלות בריתנו, יותר מכפי שהן תלויות בנו. מסקנתי היא שעלינו להצטנע בשיחותינו עם בעלות הברית... [ו]אם לא נצליח לשכנען בנימוקים ובהשפעה, שומה עלינו להיזהר מאוד שלא להשתמש באיומים או בלחצים העלולים להשניא אותנו על בעלות בריתנו.[5]

חששותיה של בריטניה הגדולה לא היו נטולות כל יסוד. ב-15 בפברואר 1914, כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, חתמה צרפת, בראשי תיבות, עם גרמניה על הסכם שהעניק ביטוי רשמי רב למעמדה של צרפת בסוריה.[6] ב-10 באפריל של אותה שנה חתמה צרפת על הסכם נוסף עם טורקיה שחיזק את מעמדה.[7] ההסכם העניק לצרפת יד חופשית בסוריה המרכזית והדרומית, לרבות בארץ ישראל. בתמורה להלוואה נכבדה שהלוותה צרפת לטורקיה, העניק השער העליון (ממשלת טורקיה) לצרפת היתרים מרחיקי לכת לבניית נמלים בחיפה וביפו שבארץ ישראל ובטריפולי שבמחוז ביירות, וכן לפיתוח נוסף של רשת מסילות הברזל הסורית, לרבות הארכתה דרומה עד למסילת הברזל בין יפו וירושלים, שהייתה בבעלות צרפתית. מסיבה זו, היה ברור לבריטים שהצרפתים יעמדו על "זכויותיהם שנרכשו", בעת שניהלו את המשא ומתן עימם על עתידה של האימפריה העוֹתְ'מָאנִית.[8] ההיסטוריון ארנולד ג' טוינבי כתב ב-1915 ש"מסילות הברזל והמיסיונים הצרפתיים הצליחו להפוך את סוריה לגרורה של צרפת"[9] וב-1917 הוסיף:

בכל רחבי סוריה יש בתי ספר צרפתיים, דתיים, חילוניים ויהודיים. ביירות ודמשק, נוצרים ומוסלמים – משום שיש יותר סובלנות דתית בסוריה מאשר ברוב מדינות המזרח הקרוב – שבויים באותה מידה בקסמי הציוויליזציה הצרפתית; וצרפת היא המעצמה הכלכלית הראשית בארץ.[10]

 

סיכום

דרך התבוננות בתמונה הכללית של התהליכים שחלו במהלך מלחמת העולם הראשונה ניתן לגשר על סתירות רבות שצצו, לכאורה, בתיאורי יחסי בריטניה היהודים והערבים. בניגוד לטענתם של היסטוריונים רבים, בריטניה לא יכלה לפעול על דעת עצמה במזרח התיכון. היא הייתה נתונה להתחייבויות לבעלת בריתה צרפת ולאחר מכן גם לארצות הברית. גם כשפתחו במשא ומתן עם חוסיין, השריף של מכה, על עתיד השטחים של טורקיה וגם כשיצאו בהצהרת בלפור למען הציונים ידעו הבריטים היטב שכל פעולותיהם חייבות לעמוד בכפוף להסכמים ולאינטרסים הצרפתיים. לכן, בשעה שיצאה צרפת עם הצהרת קמבון (4 ביוני 1917) המכירה בזכויות היהודים על ארצם, ניתן לבריטים מעין אור ירוק לצאת בהצהרה משלהם. עובדות אלו ואחרות שומטות מידיהם של היסטוריונים אנטי-ציוניים את האפשרות לטעון שזכות היהודים הייתה נתונה למרות בריטית ובידי בריטניה הייתה היכולת להחליט החלטות משלה על ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. כמו כן, גם הצהרת בלפור –  ההכרה בזכויות היהודים כריבון בארץ ישראל וכעם הזכאי לארץ לאום משלו –לא הוכרזה על דעת בריטניה בלבד, אלא נתמכה בידי שאר המעצמות לרבות צרפת טרם פרסומה.

---

[1] רייני, יוני (2017). הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה״פלסטיני״. ישראל: יוני רייני. עמ' 67; פרידמן, ישעיהו (2004). מיתוס של כפל ההבטחות: בריטניה, הערבים והציונות. קריית שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל. עמ' 85.

[2] פרידמן, ישעיהו (1987). שאלת ארץ ישראל בשנים 1918-1914. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. עמ' 124.

[3] פרידמן, (2004), עמ' 86.

[4] פרידמן (1987), עמ' 126.

פיקו היה דיפלומט מקצועי ובעל ניסיון עשיר בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. הוא מצטייר כאדם קשה וחריף במשא ומתן מול הבריטים. עמדתו הייתה חסרת פשרות וטען בתוקף שסוריה רבתי היא מושבה צרפתית לכל דבר. הוא הדגיש ששום ממשלה צרפתית לא תסכים לוותר על השליטה בסוריה.

סר ארתור ניקולסון עמד בראש המשלחת הבריטית במשא ומתן עם פיקו. בקרב אנשי המשלחת נמנו סר ג' קלרק, א' ויקלי (משרד החוץ), האלוף צ'' א' קלוול סגן אלוף א' צ'' פרקר (משרד המלחמה), סר ט' הולדרנס וסר הירצל (משרד החוץ לענייני הודו) .

[5] פרידמן, (2004), עמ' 87-86.

[6] Gooch, G. P. & H.W.V. Temperley, eds., (1938). British documents on the origins of the War, 1898-1914. Vol. X London, H.M.S.O. no. 201, p. 325-329.

[7] Ibid, p. 367-368.

[8] פרידמן (2004), עמ' 64; Ibid.

[9] Toynbee, Arnold J. (1915). Nationality and the war. London: J.M. Dent. p. 446.

[10] Toynbee, Arnold J. (1915). Turkey: a past and a future. London: Hodder and Stoughton. p. 58.

האמנם היטלר לא לחץ את ידו של המופתי?

תקציר: בקרב חוקרים רבים וברחבי הרשת נפוץ המיתוס שהיטלר לא לחץ את ידו של המופתי כי ראה בערבים גזע נחות בשל היותם שמיים. שתי הטענות הללו חסרות שחר. ממצאים ארכיוניים מפריכים אותן.

חוקרים רבים העוסקים בתחום השואה מפיצים מידע כוזב. לטענתם, היטלר לא לחץ את ידו של המופתי משום שראה בערבים גזע נחות בשל היותם שמיים.[1] הטיעון הזה טומן בחובו שני מיתוסים חסרי שחר:

• היטלר לא לחץ את ידו של המופתי.
• היטלר ראה בערבים שווי ערך ליהודים משום שהם נמנים עם הגזע השמי.

התמונה שלפנינו הלקוחה מתוך הארכיון הגרמני מעידה על לחיצת יד בין הפיהרר למופתי הגדול, מפריכה את הקביעה הראשונה. (לסרטון הפגישה המלא)

Credit: Bundesarchiv Filmarchiv. Taken from video HAJJ AMIN AL-HUSAYNI MEETS HITLER. (fair use)

הפרכת הטענה השנייה הקובעת שהיטלר ראה בערבים גזע נחות בשל היותם שמיים מופרכת לאור העובדה ההיסטורית הבאה:

1. ב-22 באוגוסט 1935 , במהלך הישיבה הראשית במשרד הכלכלה של הרייך - כחודש לפני פרסום חוקי נירנברג - הורה משרד התעמולה לעיתונות להימנע מהשימוש במונחים 'אנטישמי' או 'אנטישמיות' ולהמירם במונחים, כגון 'אנטי יהודיות' להדגשת המאבק ביהודים ולא בשמיים בכללם:[2]
   
   
   
2. ב-1936 הבהיר ה'משרד למדיניות הגזע של המפלגה הנציונל סוציאליסטית' שחוקי הגזע אפשרו נישואים בין ערבים, איראנים וטורקים "וכמותם בני עמים אירופאים לא יהודים" לבין "גרמנייה לא יהודייה", כלומר, חוקי הגזע אפשרו נישואין בין "אזרח בעל דם גרמני ואזרחית גרמנית לבין מצרים לא יהודים... בתנאי שלאהוב לא היה דם זר".[3]
3. ב-4 בדצמבר 1937 פרסם ביטאון המפלגה הנאצית פלקישר באובכטר (Völkischer Beobachter) מאמר לפיו הערבים הם בעלי דם ארי. הם בני תערובת של ארמנים וצ'רקסים.[4]
4. ב-1941 זכו הערבים בתואר 'ארים לשם כבוד'. על רקע זכיית הערבים בתואר 'ארים לשם כבוד' בראשית נובמבר 1941, יוער כי היטלר הדגיש את היסוד הארי בדמם באמירה: ”פה ושם נתקלים בערבים ששיערם בלונדיני ועיניהם כחולות. אלה הם צאצאיהם של הוונדלים שכבשו את צפון אפריקה. כך גם בקסטיליה, גם בקרואטיה. דם לא נעלם!”.[5]
5. ב-1942 חזרו היטלר ורוזנברג על דרישתם מהתעמלנים הגרמנים, להמיר את המונח ‘אנטישמיות’ במונח ‘אנטי יהודיות’.[6]
6. במהלך המשפט שנערך לאייכמן בירושלים ב-1961 , מסר הנאשם את עמדת גרמניה ביחס למעמד הערבים במסגרת תורת הגזע של היטלר:

ש': תיאוריה זו הקימה גם ארים סוג ב', כמו סלבים, בעוד ארים 'סוג א' בלבד השתייכו ל'גזע העליון'. לאיזה גזע השתייך המופתי?

 ת': מנקודת ראות קיצונית, לגזע השמי. לכן לא השתמשו בביטוי 'אנטישמי', אלא ב'אנטי יהודי'...

ש': אבל לא ננקטו צעדים נגד הערבים על רקע גזעי? כלומר, כשהפוליטיקה הייתה חשובה יותר, אפשר היה לשכוח את הרקע הגזעי של הערבים?

ת': הערבים לא נכללו בקטגוריה שעליה יבוצעו סנקציות.[7]
[הדגשות שלי, י”ר]

 

על גישת הנאציזם לעמי האסלאם ראו דיון מקיף בספריי הצד הנסתר של השואה והנאציזם, תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה ושואה, נאציזם ואסלאם קיצוני

  

---

[1] Von Jan Friedman, “New Research Taints Image of Desert Fox Rommel, Der Spiegel, (May 23, 2007;  The jewish virtual library. The Mufti and the Führer (November 1941).

[2] רייני, יוני (2020). הצד הנסתר של השואה והנאציזם: הרהורי היטלר ועוזריו על היהדות, הנצרות, האסלאם ועמי האסלאם לצד מעורבותו של המופתי הגדול. ישראל: יוני רייני. עמ' 202; רייני, יוני (2021). תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה. ישראל: יוני רייני. עמ' 234; 

Bohrmann, H. ; Toepser-Ziegert, G. ; Germany. Reichsministerium für Volksaufklärung und Propaganda (1987). NS-Presseanweisungen der Vorkriegszeit : Edition und Dokumentation. 3, (2). Munchen : K. G. Saur. p. 522.

[3] רייני (2020), עמ' 225-190; רייני (2021), עמ' 244;

Herf, Jeffrey. (2009). Nazi Propaganda for the Arab World. Yale University Press. pp. 17-24; Motadel, David (2014). Islam and Nazi Germany’s war. Cambridge, Massachusetts ; London, England : The Belknap Press of Harvard University Press. pp. 56-58.

[4] רייני, יוני (2021), עמ' 244, 402-401.

[5] רייני (2019). שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם. ישראל: יוני רייני.  עמ' 107-106, 116-115; רייני (2020), עמ' 225-224, 357; רייני (2021), עמ' 244;

Bauer, Y. (1982). A history of the Holocaust. New York : F. Watts. p. 44.

[6] רייני (2020), עמ' 47; רייני (2021), עמ' 244.

[7] רייני (2020), עמ' 213, 227; רייני (2021), עמ' 261.

השריף של מכה, חוסיין הצהיר ב-1919: "אין לי עניין בארץ ישראל, לא לי ולא לצאצאים שלי"

תקציר: באוקטובר 1919 נפגש אלוף משנה צ'רלס א' ויקרי עם השריף של מכה חוסיין בן עלי. בריאיון שערך עמו ויקרי, השריף הדגיש שארץ ישראל איננה מעניינו וכי אין לו רצון אף להעניק אותה לצאצאיו.

מימין: השריף של מכה חוסיין אבן עלי, משמאל: נציב הבריטי העליון במצרים, סר הנרי מקמהון

הקדמה

פרשת איגרות מקמהון חוסיין (1916-1915) נחשבת לאחת הפרשות האקדמיות הסבוכות ביותר שעימה התמודדו היסטוריונים רבים. הסיבה לכך הייתה שחברי התנועה הלאומית הפלסטינית שהתעוררה בדמשק ב-1920 טענו שהבריטים הבטיחו להם את ארץ ישראל כבר ב-24 באוקטובר 1915 במסגרת התכתובות בין השריף של מכה, חוסיין אבן עלי, לבין הנציב הבריטי העליון במצרים, סר הנרי מקמהון.

הפרשה העסיקה רבות את הבריטים בתקופת המנדט, בייחוד בשנות ה-30 של המאה ה-20, בימי המרד הברוטלי של ערבים בארץ ישראל. ב-16 במרץ 1939 הסביר מקמהון מול הפרלמנט הבריטי את הדברים הבאים:

אני מרגיש, שמחובתי להצהיר, וזה מה שאני עושה בהחלט ובתוקף, שבמתן ההבטחה הזאת למלך חוסיין לא הייתה לי כל כוונה לכלול את ארץ ישראל באזור בו הובטחה עצמאות לערבים. לא הייתה לי גם שום סיבה שלא להאמין בזמנו, שהעובדה, שארץ ישראל לא נכללה בהבטחה, הובנה נכון על ידי המלך חוסיין.[1] [הדגשה שלי, י"ר]

אמירתו זו של מקמהון שהשריף של מכה עצמו הבין שארץ ישראל איננה נכללת בהבטחה הבריטית לעצמאות ערבית במזרח התיכון, לא שכנעה הרבה את ההיסטוריונים הרבים שנשענים בעיקר על התכתובות בין מקמהון לחוסיין. אם כן, איזה תימוכין יש להצהרה זו של מקמהון שחוסיין הבין שארץ ישראל אינה נכללת בהבטחה? הרי כחודש לפני הצהרתו של מקמהון (21 בפברואר 1939) פרסם אל"מ צ'רלס א' ויקרי את הדברים שאמר לו השריף של מכה באוקטובר 1919:

יכול אני לומר בפה מלא שכל תביעותיו של המלך חוסיין התמקדו בסוריה, ובסוריה בלבד. מפעם לפעם היה מדבר על כרם זה, בלי להזכיר כל תביעה אחרת או אינטרס אחר. בהדגשה רבה אמר, שארץ ישראל אינה מעניינו וכי אין לו רצון לקבל שליטה עליה – לא לעצמו ולא ליורשיו.[2] [הדגשה שלי, י"ר]

להצהרה זו של השריף חוסיין היה תקדים. עוד ב-23 במרס 1918 פרסם מאמר בביטאונו הרשמי אל-קיבלה את הדברים הבאים:

אוצרותיה של הארץ עודם קרקע בתולה והם יפותחו על ידי העולים היהודים. אחד הדברים המדהימים ביותר עד לעת האחרונה היה זה שהארצישראלי נהג לעזוב את ארצו ולנוע שבעה ימים לכל עבר. אדמת מולדתו לא יכלה להחזיק בו, אף כי 1,000 שנה ישבו עליה אבות אבותיו. בתוך כך ראינו את היהודים מארצות ניכר נוהרים לארץ ישראל מרוסיה, מגרמניה, מאוסטריה, מספרד ומאמריקה. עילת העילות לא יכלה להיעלם מן המעמיקים ראות. הם ידעו כי לבניה המקוריים [אבנאהי אל-עסליין], עם כל החילוקים שביניהם, הארץ היא מולדת מקודשת ואהובה. שיבת הגולים האלה למולדתם ודאי תהיה לבית ספר ניסיוני, מבחינה חמרית ורוחנית, לאחיהם הנמצאים עמהם בשדות, בבית החרושת, במסחר ובכל הקשור בעמל ויגע.[3]

 

מקור מיתוס ההבטחה הכפולה על ארץ ישראל

נראה שלנוכח הדברים שצוינו לעיל, אין כל טעם לדון בסוגיה אם ארץ ישראל הובטחה לערבים בידי הבריטים או לא. על אף שזהו דיון אקדמי גרידא עדיין השאלה הזו מעסיקה רבים משום שהטיעון שהצהרת בלפור (1917) סותרת את ההבטחה הבריטית מ-1915, שימש עילה לפרעות הערבים ולטענות נגד קיומה של ישראל כמדינה יהודית. פרופ' ישעיהו פרידמן חשף את המסמך הערבי המקורי של מכתב מקמהון לחוסיין מ-24 באוקטובר 1915 ומצא את הפסקה הבאה:

אשר לוילאיתים [הצורה בערבית לוילאייט בטורקית] בתוך אותם גבולות, שבהם יש לבריטניה הגדולה חופש להתחייב מבלי לפגוע באינטרסים של בעלת בריתה, צרפת, הוסמכתי...[4]

בתרגומים רבים המסתמכים על הגרסה האנגלית שהציג ההיסטוריון הערבי, ג'ורג' אנטוניוס, בספרו ההתעוררות הערבית נמצא כי במקום המילה "אשר וילאיתים" מופיע "אשר לאזורים". עם זאת, לצד המכתב המקורי בערבית הראה פרידמן את התרגום לאנגלית שבו נכתב "אשר למחוזות" (As for the districts),[5] כלומר לא מדובר באזורים בעלמא אלא תחומי יישוב מוגדרים.

בפסקה הקודמת נאמר:

שני הויליאייטים מרסין ואלכסנדרטה וחלקים מארץ אל שאם [סוריה הגדולה] המצויים בכיוונים מערביים מהוילאייטים דמשק, חומש, חמה וחלב אינם יכולים להיקרא ערביים טהורים. לכן אין לכלול אותם בגבולות המבוקשים.

אלה הטוענים שארץ ישראל נכללה במכתב של מקמהון מעירים שאי אפשר לפרש את המילה "וילאייטים" לפי פירושה הקלאסי, היינו מחוז מנהלתי (שווה ערך למדינה בארה"ב). הנימוק שלהם הוא שהערים חומש וחמה לא היו מחוזות מנהלתיים, אלא ערים בלבד. אי לכך בהקשר זה המשמעות יכולה להתפרש רק כסביבה מצומצמת של ערים. יתר על כן, מערבה למחוז חלב שוכן הים. עובדה זו גם מחזקת את העמדה שהמחוזות מתייחסים לערים ולא למחוזות המנהלתיים. מכאן, גם "וילאייט" דמשק איננו יכול להתייחס למחוז דמשק כולו אשר מערבה לו שוכנת ארץ ישראל. יוצא אפוא שארץ ישראל לכאורה נכללת בהבטחה.

"a map of Ottoman Syria in 1918 based on these maps”, by [user:HD1986], is licensed under CC BY-SA 3.0

אבל כשמתייחסים גם לפסקת ההסתייגות שבאה אחריה, נראה כי הובטח לצרפתים שטח רחב יותר,  על כן הבריטים יכולים להתחייב רק לאותם "וילאייטים".[6] וכך חיזק פרידמן את הטיעון הזה:

יהיו הסתירות אשר יהיו, מעמדן של חומש וחמה אינו יכול להשפיע, מבחינה הגיונית או מבחינה עובדתית, על מעמדן של דמשק וחלב. מקורות של הניסוח הזה היה באל-פארוקי, וחזקה עליו שהוא לא התכוון לפירוש המצומצם, "סביבה ישירה", משום שהדבר עמד בניגוד מוחלט לעצם הרעיון בדבר מדינה ערבית המשתרעת מפנים סוריה דרומה, דרך מה שנעשה לאחר זמן עבר הירדן, ועד ה חִג'אז. פרשנות מצומצמת היית מערערת את השאיפה הזאת, משום שהייתה מותירה את ארבע הערים כמובלעות מבודדות בשטח הצרפתי.[7] [הדגשה שלי, י"ר]

 

ניסיונות לערער על ויתורו של השריף חוסיין על ארץ ישראל

ב-4 בינואר 1918, חודשיים לאחר הצהרת בלפור, נפגשו רס”ן בחיל הים הבריטי, דיויד ג’ הוגארת’, והמלך חוסיין כדי לדון בהצהרה הציונית. הרושם שנתקבל היה שהמלך לא מצא שום סתירה בין הצהרת בלפור להבטחת מקמהון. חוסיין היה מוכן לקבל את הנוסחה ש”אין לשים שום מכשול דרך הגשמתו של הרעיון [הציוני]... והסכים בהתלהבות ואמר שהוא מקדם בברכה את בואם של היהודים [לארץ ישראל ו]לכל ארצות ערב".[8] עם זאת, דיווחו של הוגארת' טען אחרת:

המלך לא היה מוכן לקבל מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, ואילו אני לא נצטוויתי להזהירו כי בריטניה הגדולה מתכוונת למדינה כזאת. יש לשער שהוא אינו יודע דבר, או חצי דבר, על כלכלת ארץ ישראל העכשווית או האפשרית, והסכמתו הזריזה להתיישבות יהודית שם אינה שווה הרבה. אבל דומני שהוא מבין את התועלת הפיננסית שבשיתוף פעולה ערבי עם היהודים.

אלא שדברי הוגארת' אינם עולים בקנה אחד עם המאמר שפרסם בבולטין הערבי ב-27 בינואר 1918, לפיו חוסיין הסביר לו שהוא "רוחש אהדה הן לשליטה הבינלאומית בארץ ישראל והן לעידוד היהודים להתיישב בה". הוא אף מצא שדעתו של חוסיין נוחה עם העמדה ש"שום עם לא יהיה משועבד למשנהו...". כלומר, ניכר מכאן שחוסיין קיבל את העובדה שארץ ישראל לא תהיה תחת שליטתו.

יתרה מזאת, ההיסטוריון ג'ורג' אנטוניוס טען שחוסיין הסכים ל"התיישבות יהודית מבוקרת" המתבססת על טעמים הומניטריים" וכן טען שחוסיין הגיש טיוטה נגדית לפיה "ארץ ישראל תכונן כמדינה [ערבית] עצמאית בעלת ממשלה לאומית שתייצג את כל התושבים, לרבות היהודים". אבל, המציאות היא שחוסיין מעולם לא הגיש "הצעה נגדית" מעין זו, ומעולם לא שקל לעשות כן. היה זה פרי דמיונו של אנטוניוס, מנגד דוחותיו של הוגארת' מבהירים מעל לכל ספק שסוגיית ארץ ישראל מעולם לא הדירה שינה מעיניו. דאגתו העיקרית של חוסיין נגעה ליחסיו עם שכניו בחצי האי ולכס המלוכה שלו, אשר לפי דיווחו של הוגארת', לא היה יציב כלל ועיקר.

לסיום, ראינו שהשריף חוסיין, שומר המקומות הקדושים לאסלאם, לא רק שלא חפץ לספח את ארץ ישראל לממלכתו, אלא גם קיבל את הרעיון של שיבת היהודים למולדתם. המאמר שפרסם השריף בביטאונו אל-קיבלה ובדיווחו של  אלוף משנה צ'רלס א' ויקרי בעקבות פגישתו עם איש דת מוסלמי זה מעידים על כך.[9]

 

הרחבה בנושא פרשת איגרות מקמהון חוסיין, ראו בספרי הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה״פלסטיני״, עמ' 57-42.

---

[1] רייני, יוני (2017). הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה״פלסטיני״. ישראל: יוני רייני. עמ' 50.

[2] רייני, יוני (2017), עמ' 43; פרידמן, ישעיהו (1987). שאלת ארץ ישראל בשנים 1918-1914. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. עמ' 114; פרידמן (2004). מיתוס של כפל ההבטחות: בריטניה, הערבים והציונות. קריית שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל. עמ' 45, 114; פרידמן (2012). מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1922-1915. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. עמ' 277.

Friedman, Isaiah. (1973). The question of Palestine, 1914-1918. Schocken Books; Friedman (2012). British Miscalculations: The Rise of Muslims Nationalism, 1918-1925. New Brunswick and London: Transaction Publishers. p. 322; Esco Foundation for Palestine, inc. (1947). Palestine: a study of Jewish, Arab, and British policies. New Haven: Yale University Press. p. 184; 

Bloom, S. (1944). The Jewish national home in Palestine : hearings before the Committee in Foreign Affairs, House of Representatives, Seventy-Eighth Congress, second session on H. Res. 418 and H. Res. 419 resolutions relative to the Jewish National home in Palestine, February 8, 9, 15 and 16, 1944. U.S.G.P.O. p. 318.

I can say most definitely that the whole of the King's demands were centered around Syria, and only around Syria, and only around Syria. Time after time he reffered to that vineyard, to the exclusion of any other claim or interest. He stated most emphatically that he did not concern himself at all with Palestine and had no desire to have suzerainty over it for himself or his successors.

[3] רייני (2017), עמ' 43; פרידמן (2004), עמ' 44, 114, 238; פרידמן (1987), עמ' 114; כץ, שמואל (1974). אדמת מריבה: מציאות ודמיון בארץ ישראל. תל אביב: קרני. עמ' 134-133;

Friedman (2012). pp. 320-321.

[4] רייני (2017), עמ' 53.

[5] פרידמן (2004), עמ' 361.

[6] רייני (2017), עמ' 53.

[7] פרידמן (2012), עמ' 309.

[8] רייני (2017), עמ' 44-43.

[9] פרידמן (2004), עמ' 237;