מיתוס: "ישראל היא זאת שפתחה במלחמה מול סוריה, ירדן ומצרים במלחמת ששת הימים"

"Creative Commons Chief of Staff Lt. Gen. Yitzhak Rabin
 in the entrance to the old city of Jerusalem during the Six Day War
, with Moshe Dayan and Uzi Narkiss", by Ilan Bruner is licensed under CC BY 3.0

רבים מאמינים כי מלחמת ששת הימים פרצה כאשר בשנת 1967 התקיפה ישראל, התקפות אוויריות את מצרים, סוריה וירדן וכי ניצלה גם את ההזדמנות לתקוף את ירדן במטרה לכבוש את ירושלים ולכן לא ניסתה כלל וכלל להגיע להסכם או לנסות למנוע בדרך כלשהי את המלחמה הקרבה. ישנם הדוגלים בגישה "סלחנית" כלפי ישראל משום שחשה עצמה מאויימת ולכן "הקדימה תרופה למכה". האומנם רק חלק מהדברים הנ"ל נכונים. נפתח בשתי שאלות ונשיב עליהן:

1. על מי פתחה ישראל בהתקפה אווירית ב-5 ביוני 1967?תשובה: על מצרים בלבד!
2. האם ישראל פעלה אך ורק עקב חשש למלחמה קרבה וזאת הייתה ההצדקה היחידה לתקיפתה על מצרים? תשובה: לא!

מצרים סגרה את מיצרי טיראן ב-22 במאי בפני כל האוניות הישראליות וכל האוניות, שהיו בדרך לאילת. הסגר זה חסם את מסלול ההספקה היחיד של ישראל מאסיה ומנע את ייבוא השמן מאיראן שהייתה הספק הראשי של ישראל. פעולתה זו הפרה את האמנה על מים טריטוריאליים ואזורים גובלים, שנתקבלה בועידת האו"ם בנושא חוק הים ב-27 באפריל 1958. הנשיא ג’ונסון הודה לאחר המלחמה (ב 19- ביוני 1967) והסביר כי "אם פעולה טיפשית אחת הייתה אחראית לפרוץ המאורעות יותר מאחרות היה זה פרסום ההחלטה השרירותית והמסוכנת על סגירת מיצרי טיראן. חובה לשמור על זכות המעבר הימי התמים לכל האומות." לא רק שהקהילה הבינלאומית ראתה בסגירת המיצרים באמצעות כח צבאי כפעולה מלחמתית, נאצר עצמו הודה: "ידענו כי סגירת מצרי עקבה פירושה מלחמת עם ישראל... המטרה תהיה החרבתה של ישראל". גם המפקד המצרי של שארם-א-שייח אישר כי "סגירת המצרים היתה הכרזת מלחמה".

"קריאטיב קומונס שינויים טריטוריאליים במזרח התיכון עקב מלחמת ששת הימים",
ע"י פליקס במנהרת הזמן, תחת רישיון CC 3.0

מכאן שהתקיפה הישראלית את מצרים הייתה מוצדקת. נבעה מהגנה עצמית. ומה קרה בחזיתות האחרות (סוריה וירדן)? באשר לחזית הירדנית, ראש הממשלה לוי אשכול הודיע למלך חוסיין שישראל לא תתקוף את ירדן, אם לא יוזמו פעולות איבה מצידו. ואמנם ישראל לא תקפה את ירדן כי האמינה שלא תצטרף להתקפות אף על פי שכרתה עם מצרים ברית הגנה הדדית ב-30 במאי (חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה). ראש הממשלה דאז לוי אשכול הבהיר למלך חוסיין כי לישראל אין כל תכנונים בנוגע לאיו"ש או לרובע היהודי בירושלים לרבות הכותל המערבי, אלא אם כן תותקף. אלא שהמצרים הונו את חוסיין באמרם כי המטוסים שטסים מעל שמי ישראל ממצרים הנקלטים בראדאר הירדני אינם אלא מצריים. אז פקד חוסיין על הפגזת צבאו את מערב ירושלים.

הלכה למעשה הראדאר הירדני קלט מטוסים ישראלים, שהשמידו את כל הכוח האווירי של מצרים על הקרקע. עקב תמימותו של חוסיין הפגיזו תותחים ירדנים  את גבולה המזרחי של ישראל לכל אורך הגבול (בכלל זה ירושלים, ת"א ונמל התעופה לוד). ירדן התעלמה מהפניות החוזרות ונשנות של ישראל לשלום, והפגיזה מרכזי אוכלוסייה אזרחית ישראלית בערים חשובות. התותחים הירדנים ירו 6,000 פגזים לתוך אזורי מגורים וגרמו לפציעתם של 1,000 אזרחים. בהפגזות אלה נהרגו 20 אזרחים נהרגו ו-900 בתים נהרסו. יש לציין כי מטרתם העיקרית של הירדנים הייתה פגיעה בפרברי ת"א. ואכן מטוסיהם הצטרפו למיגים הסוריים והעירקיים בהפצצת מרכזי אוכלוסייה אזרחית. למרות התקפות ירדן על אזרחים ישראלים, לא הגיב הצבא הישראלי, בתקווה שפעולותיה הצבאיות של ירדן יוגבלו למטחי פתיחה אחדים, אך לא כך התפתחו העיניינים. ב-7 ביוני קרא חוסיין לחייליו "טבחו ביהודים בכל מקום שתמצאו אותם. הרגו אותם בנשקכם , בידיכם בציפורניכם ובשיניכם". חיל האוויר הישראל החל את תקיפתו ההגנתית רק לאחר שנשלח חיל האוויר הירדני להפציץ שכונות מגורים בנתניה, בכפר סירקין ובכפר סבא. בלית ברירה נאלצה ישראל להשתלט על שטחי יו"ש ועל מזרח ירושלים לצורכי הגנה.

חיילים ישראלים בקרב בגבעת התחמושת

ומה קרה בחזית הסורית? עם פרוץ מלחמת ששת הימים, בזמן שישראל לחמה בסיני וביו"ש, הפציצו התותחים הסוריים  כוחות ישראלים בגליל המזרחי וחיל שריון ירה על כפרים בעמק החולה למרגלות רמת הגולן. רדיו דמשק הודיעה למאזיניו בהתלהבות: "המוני ערב, זהו יומכם. חושו אל החזית... הבהירו להם כי תתלו את אחרון החיילים האימפריאליסטים במעי של הציוני האחרון". נשיא סוריה חאפז אל אסד הורה לחייליו "להכות בישובים של האויב, להפוך אותם לאבק, לרצף את הדרכים הערביות בגולגולות יהודיםץ להכות בהם ללא רחם". רק ב-9 ביוני 1967 הניעה ישראל את כוחותיה כנגד הסורים בגולן והמאורעות שחוו התושבים בגבולה הצפוני של ישראל היו קשים. יישובי עמק החולה ספגו מכות קשות במהלך כל המלחמה מהחזית הסורית. סוריה המשיכה בהפגזותיה על היישובים בצפון וב-6 ביוני נכשל ניסיונה לכבוש את קיבוץ דן ותל דן. כיבוש רמת הגולן היה הכרחי להבסת הכוחות הסוריים וב-10 ביוני (יום לקראת סוף המלחמה) כל הרמה היתה בידי ישראל.

אם כן, ישראל הותקפה פיזית בידי מדינות ערב ולא רק אויימה מילולית כפי שרבים מאיתנו חושבים, ומה הייתה תגובת הקהילה הבינלאומית במצב קריטי זה של מדינתנו הקטנה? למרות ניסיונות חוזרים של בריה"מ ומדינות ערב להכריז על ישראל כתוקפן האו"ם דחה את כל הנסיונות הללו, למשל במועצת הביטחון ב-14 ביוני 1967 נפלה ההצעה הרוסית ברוב של 11 קולות לעומת 4 ובעצרת האו"ם ב-4 ביולי 1967 בהצבעה הראשונה הצביעו נגד או נמנעו 88 מדינות ורק 32 הצביעו בעד. לרוב המדינות החברות באו"ם היה ברור מעל לכל ספק שישראל יצאה למלחמת מגן אך מדינות שכנראה לא רצו לסכן את היחסים הדיפלומטיים  עם מדינות ערב נמנעו בהצבעה. (זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: מתוך  מאמר של דורי גולד - "זכותה החוקית של ישראל על ירושלים"  עמ' 88).

מקורות:

1. אתר הכנסת - מלחמת ששת הימים
2. מיטשל בארד - "מיתוסים ועובדות", פרק 6 מלחמת ששת הימים (1967), פרק 9 גבולות , מיתוס "ישראל כבשה את רמת הגולן במלחמת התקפה"
3. בנימין נתניהו - "מקום תחת השמש", פרק רביעי היפוך הסיבה והמסובב עמ' 135-137
4. אלן דרשוביץ - The Case for Israel ch. 13 pp. 91-94
5. ויקיפדיה - מלחמת ששת הימים
6. ויקיפדיה - מבצע מוקד
7. CAMERA - SIX-DAY WAR - war
8. CAMERA - SIX-DAY WAR - WAR - Syrian Front
9.  CAMERA - SIX-DAY WAR - WAR - Jordanian Front
10.  CAMERA - SIX-DAY WAR - WAR - Egyptian Front
11.  CAMERA - SIX-DAY WAR - PLAYERS - Syria
12.  CAMERA - SIX-DAY WAR - PLAYERS - Jordan
13.  CAMERA - SIX-DAY WAR - PLAYERS - Egypt
14. בני מוריס - "קורבנות", פרק "מלחמת ששת הימים, 1967" עמ' 300-308

עובדות מאחורי החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338

אז מה בעצם אומרות החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338? לרוב נוטים אנו להאמין כי החלטות אלה דורשות מישראל נסיגה מלאה לקווי שביתת הנשק 1949, קרי הקו הירוק. תפיסה מוטעית זו באה בעקבות חלופת המכתבים בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ליושב ראש אש"ף, יאסר ערפאת, בנושא ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף אשר בה מבססים הפלסטינים את תביעותיהם באמצעות החלטות 242 ו-338 אך מציגים אותן עפ"י הבנתם ולפי הגדרתם האלטרנטיבית שלפיה על ישראל לסגת לקווי 67' .¹ ישנם גם אנשים הטועים לחשוב כי החלטות אלה מחייבות את ישראל להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים מ-48' ומ-67'.המציאות שונה ממה שמקובל לחשוב. ננסה להבין מה באמת העניין העומד מאחורי שתי ההחלטות החשובות הללו. תחילה נסביר בקצרה מהי החלטה 338. החלטה זו נקבעה ע"י מועצת הביטחון של האו"ם ב-22 לאוקטובר 1973 בעקבות מלחמת יום הכיפורים ודרשה מישראל ומשכנותיה להפסיק את ההתקפות ולפתוח במשא ומתן. ההחלטה קוראת במפורש ליישם את החלטה 242 מ-22 בנובמבר 1967 שהחליטה מועצת הביטחון בעקבות מלחמת ששת הימים.² מאחר שהחלטה זו למעשה מתבססת על קודמתה הקודמת מ-67' ננסה תחילה להבין קודם מה משמעותה  וכיצד היא משפיעה על ההחלטה מ-73'. נפתח בשאלה פשוטה: האם החלטה 242 מדברת על חזרה מלאה לקווי ה-4 ביוני 1967? לא ולא! היה ויכוח בין המנסחים הצרפתים והרוסים לבין האמריקאים והבריטים בנדון. הרוסים דרשו להוסיף את המילה "כל"  והצרפתים רצו להוסיף את ה"א הידיעה לפני המילה "שטחים", כלומר עלפי הגרסה הצרפתית, על ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה, בעוד צוות דוברי האנגלית דרשו להשמיט את המילה "כל" ואת ה"א הידיעה . מנסחי ההחלטה - לורד קרדון, יוג'ין רוסטוב, ארתור גולדברג, ג'ור'ג א. בראון ו-ג'.ל. הרגרוב - הסבירו כי ההשמטה הזו הייתה מכוונת וכי לגישתם ישראל אינה מחויבת לסגת משטחים שכבשה במהלך מלחמת מגן חוקית.³ ארה"ב לא שכחה את נסיגתה של ישראל מסיני ב-1957 בלחץ אמריקני וללא הסכם שלום, והבינה את החשיבות להבטיח שתוצאות מלחמת ששת הימים לא יהיו חזרה על חוויית 1957. לפרק היסטורי זה בעל חיוניות רבה כי הוא מבהיר מדוע לא נסוגה ישראל מאף סנטימטר אחד של שטחים ללא הסכמי שלום (למעט רצועת עזה ב-2005).⁴

"קריאטיב קומונס שינויים טריטוריאליים במזרח התיכון עקב מלחמת ששת הימים",
ע"י פליקס במנהרת הזמן, תחת רישיון CC 3.0

כעת נדון בנקודה נוספת, מה בעצם אומרת ההחלטה לגבי הפליטים? בסעיף 2 (b) צריך להשיג “פתרון צודק לבעיית הפליטים”,היינו ההתייחסות היא לפליטים ככלל ולא ספציפית לפליטים ערבים, שכן היו גם פליטים יהודים בעקבות המלחמה ב-48' .⁵ הפרשנות שההחלטה 242 אינה דוגלת בזכות השיבה של הפלסטינית מבוססת על קריאה פשוטה של הטקסט, הקורא לפתרון צודק, בלי להגדיר מהו פתרון צודק. אילו הייתה כוונה ליישם את החלטת האו"ם III)194), היא הייתה מוזכרת מפורשות, כפי שהחלטה 242 מוזכרת בהחלטה 338, אבל גם אם, עדיין ההחלטה 194 אינה מעניקה זכות שיבה.⁶ השופט ארתור גולדברג שכיהן כשגריר ארה"ב באו"ם לשעבר, וממנסחי ההחלטה, הסביר כי בסעיף על הפליטים השמטת המילה "פלסטינים" הייתה מכוונת, שכן הכוונה היא לפליטים היהודים והערבים כאחד ושאין כל התייחסות למשא ומתן עם אש"ף או התייחסות למדינה פלסטינית באיו"ש.⁷ לאחר שנופצו שני המיתוסים הנ"ל נדון בשאלת על תוקפּה המשפטי של ההחלטה 242. ידוע שמועצת הביטחון מוסמכת לקבל החלטות בעלות תוקף משפטי מחייב, במיוחד בנושא ה”איומים על השלום, הפרת השלום ומעשי תוקפנות” (פרק VII למגילה), המועצה מקבלת בדרך כלל החלטות בגדר המלצות בלבד. במסיבת עיתונאים ב-19 במארס 1992 הסביר המזכיר הכללי של האו”ם כי "החלטה שאינה מבוססת על פרק VII אינה מחייבת. וכן החלטת המועצה מס’ 242 (1967) אינה מבוססת על פרק VII למגילת האו”ם. ומכאן ש“אותה החלטה אינה ניתנת לאכיפה, באשר היא לא התקבלה על-פי פרק VII". כמו כן בדיון שקדם לקבלת ההחלטה הדגישו המנסחים כי הם פועלים עפ"י פרק VI של המגילה, כלומר הם מטפלים ביישובו של סכסוך “שהמשכתו עלולה לסכן את קיום השלום והביטחון הבינלאומיים”. כאשר התייחסו לפרק VI של מגילת האו"ם הדגישו מנסחי ההחלטה שתהיה זו בגדר המלצה בלבד. גם תוכנה מעיד כי מדובר בהמלצה בלבד כפי שהסביר שגריר ארה"ב ש“ההחלטה קובעת עקרונות כלליים וצופה שתושג ‘הסכמה’ על הפרטים. הצדדים חייבים לעטות בשר על העצמות החשופות הללו”.⁸ באשר להחלטת מועצת הביטחון 338 ב-1973- זו חיזקה את קודמתה במספר מובנים אך אין זאת אומרת שהפכה אותה להחלטה מחייבת. היא מדגישה שיש ליישם את החלטה 242 “על כל חלקיה” עם זאת קוראת במפורש למשא-ומתן בין הצדדים ומכאן לא ניתן להסיק כי היא מחייבת (רק בפסקה 3 כתובה המילה "מחליטה").⁷ גם אם היה לה תוקף מחייב, הרי הוא דרש אך ורק ניהול משא ומתן עפ"י הקווים המנחים שנכללו בהחלטה 242 ותו לא.⁹ לנושא הדיון הבא, הזכות "לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים" חשיבות ממדרגה ראשונה. זכות זו המצוינת בהחלטה מבהירה היטב כי ישראל לא הייתה מחויבת לחזור בדיוק לקווי שביתת הנשק כפי שהסבירו המנסחים, שכן גבולות אלה אינם בטוחים. ³ אמנם נאמר כי מועצת הביטחון מתנגדת ל”רכישת טריטוריה באמצעות מלחמה”, אך אין ההחלטה עוסקת בכיבוש בנסיבות של מלחמת ששת הימים. עפ"י מועצת הביטחון, הכיבוש הצבאי של ישראל מהיותו פעולה של הגנה עצמית,  היה חוקי וחוקיותו בתוקף עד שיושג הסדר שלום ויותוו גבולות קבועים ומוסכמים. מכאן ברור כי לאחר משא ומתן על שטחים יכולה ישראל לספח באופן חוקי כל שטח שנכבש בעימות האחרון. קיימת סברה כי ב- 1981 ישראל סיפחה רשמית את רמת הגולן ובצעדה זה הפרה את החוק הבינלאומי ואת החלטה 242 של האו"ם, למרות זאת לאחר שנסוגה ישראל משטחים ברמת הגולן, הפך גבולה הצפוני עם סוריה ל"גבול מוכר" ולכן הסיפוח היה חוקי. השופט פרופסור יוליוס סטון כתב: "אין שום אסמכתא בחוק הבינלאומי הדורש ממחזיק צבאי חוקי בשטח כמו במקרה הזה לחכות לנצח לפני הנהגת שלטון וממשל קבועים באזור... הרבה עורכי דין בינלאומיים אכן הביעו התפעלות לנוכח הסבלנות, שהפגינה ישראל בכך, שחיכתה זמן רב כל כך". פרופ' יוג'ין רוסטוב הסביר כי "החלטה 242 ... מתירה לישראל לנהל את השטחים שכבשה ב-1967 עד להשגת שלום צודק ומתמשך במזרח התיכון."¹⁰

לסיכום, בחינה מדוקדקת של ההוראות הרלוונטיות של החלטה 242 , מעלה את המסקנה שהחלטה זו קבעה מספר עקרונות העשויים להוביל לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי בדרכי שלום: נסיגה ישראלית משטחים שנכבשו ב-1967 אל גבולות בטוחים ומוכּרים שייקבעו בהסכמה וצורך בפתרון צודק לבעיית הפליטים, בלי להתייחס לזכות שיבה. בנוגע ל"גבולות בטוחים ומוכּרים", החלטה 242 התנסחה במילים "טריטוריות שנכבשו" ולא "הטריטוריות שנכבשו" ובכך אפשרה  את פתיחת המשא ומתן על סוגיית גבולותיה הסופיים של ישראל בתמורה לנסיגתה משטחים מצריים, ירדניים וסוריים וכן ההחלטה לא דרשה שקווי שביתת הנשק יהיו הגבולות הבינלאומיים המוכרים של ישראל. ¹¹ בנושא גבולותיה של ישראל העניקה החלטה 242 העניקה לישראל שטח נרחב יותר על פי הדרישה ל"גבולות בטוחים ומוכּרים", שכן שגריר ארצות הברית באו"ם, ארתור גולדברג, הכריז בנובמבר 1967 כי קווי שביתת הנשק אינם מעניקים ביטחון לישראל. נכון לשנת 2013 לישראל גבולות בינלאומיים מוכרים וסופיים עם מצרים ורצועת-עזה, לבנון וירדן: הגבול עם מצרים נקבע בחוזה השלום בשנת 1979; כפי שהגבול עם ירדן נקבע בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1994; הגבול עם רצועת עזה נקבע דה פקטו עם פינוי השטח מאזרחים ומצבא ב-2005 ועם הוויתור על כל תביעה טריטוריאלית ברצועה .^שם גבולה של ישראל עם לבנון נותר מאז ומתמיד לאורך הגבול הבינלאומי המוכּר בין שטח המנדט על ארץ ישראל לבין שטח המנדט על סוריה (לבנון). לאחר נסיגה משטחים ברמת הגולן וסיפוחה ב-1981 קיימים גבולות מוכרים עם סוריה איך הם אינם סופיים והם יקבעו סופית בהסכם שלום.¹² בנוגע לסוגיית הפליטים קיימת אפשרות שהפתרון יכלול זכות של פליטים להתיישב במדינה פלסטינית לאחר שתקום, או להתיישב ולהשתלב במדינות אחרות (ערביות ולא-ערביות) ואולי שיבה של מספר מצומצם של פליטים לישראל, מסיבות הומניטריות משכנעות, כגון איחוד משפחות, בד בבד יש לפצות את הפליטים היהודים ממדינות ערב על סבלם ועל רכושם שנלקח מהם.¹³

הערות:

1. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" עמ' 178-187
2. החלטה 338 סעיף 2
3. אתר מלחמת ששת הימים של C.A.M.E.R.A - המנסחים מסבירים את המשמעות
   מיטשל בארד "מיתוסים ועובדות" , פרק 12-"האו"ם",מיתוס "החלטת 242 דורשת ממדינת ישראל לחזור לגבולות 67", עמ' 118.
   ”Eli E. Hertz - UN Security Council Resolution 242 ch.The Meaning of the Words “All” & “The
4. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"  - מאמר של ניקולס רוסטוב "ההקשרים ההיסטוריים והמשפטיים של גבולות ישראל" עמ' 70
5. מיטשל בארד "מיתוסים ועובדות" , פרק 13-"הפליטים", מיתוס "לכל הפליטים הפלסטיניים יש זכות לשוב לבתיהם", עמ' 152
6. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" - מאמר של רות לפידות "הפירוש הנכון של החלטת מועצת הביטחון 242 (1967)",פרק "החלטה 242 וסוגיית הפליטים" עמ' 80.
   רות לפידות - "עיוות משמעותה של החלטת מועצת הביטחון מס' 242 (1967)"
7. ארתור גולדברג - Resolution 242 After Twenty Year
8. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"- מאמר של רות לפידות "הפירוש הנכון של החלטת
   מועצת הביטחון 242 (1967)",פרק "החלטה 242 וסוגיית הפליטים" עמ' 76.

   רות לפידות - "עיוות משמעותה של החלטת מועצת הביטחון מס' 242 (1967)"
9. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"- מאמר של רות לפידות "הפירוש הנכון של החלטת מועצת הביטחון 242 (1967)",פרק "החלטה 242 וסוגיית הפליטים" עמ' 77.
   רות לפידות - "עיוות משמעותה של החלטת מועצת הביטחון מס' 242 (1967)"
10. מיטשל בארד "מיתוסים ועובדות" , פרק 8 -"גבולות", מיתוס "ב- 1981 ישראל סיפחה רשמית את רמת הגולן באופן לא חוקי תוך כדי הפרת החוק הבינלאומי והחלטה 242 של האו"ם." עמ' 71;
    שם, פרק 18 - "ההתנחלויות", מיתוס "למדינת ישראל אין כל זכות להימצא בגדה המערבית", "התנחלויות ישראליות אינן חוקיות." עמ'  257.
    Eli E. Hertz - Reply, ch.8 UN Security Council Resolutions 242 and 338, pp. 98
11. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"- מאמר של ניקולס רוסטוב "ההקשרים ההיסטוריים והמשפטיים של גבולות ישראל" עמ' 71.
12. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"- מאמר של ניקולס רוסטוב "ההקשרים ההיסטוריים והמשפטיים של גבולות ישראל" עמ' 72.
13. "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"  - מאמר של רות לפידות "הפירוש הנכון של החלטת מועצת הביטחון 242 (1967)",פרק "החלטה 242 וסוגיית הפליטים" עמ' 81
    רות לפידות - "עיוות משמעותה של החלטת מועצת הביטחון מס' 242 (1967)".

המיתוס שנקרא "כ"ט בנובמבר" - על סמך מה מכיר האו"ם בזכותה המשפטית של ישראל להתקיים?

מרבית האנשים מאמינים כי זכותה המשפטית של ישראל מבוססת על החלטה 181 הידועה גם כתוכנית החלוקה מה-29 בנובמבר 1947 ומכאן שנוטים להאמין כי הגבולות המוכרים הם הגבולות הידועים בתור גבלות 47' כפי שרואים במפה הבאה:

המיתוס כפי שמספרים לכולנו מנוסח בצורה הבאה:

ב-29 בנובמבר 1947 קבעה העצרת הכללית של האו"ם החלטה מחייבת שלפיה תקומנה שתי מדינות בא"י אחת יהודית והשנייה ערבית בהתאם לגבולות שנקבעו.

עכשיו נתבונן בנאמר ונבדוק את העובדות. נתחיל בנקודה פשוטה. האומנם קביעת העצרת הכללית מחייבת??? לא! העצרת הכללית של האו"ם אינה גוף שמחוקק חוקים אלא מוסמכת להציע אך ורק הצעות כדי לפתור סכסוכים. נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק לשעבר , הפרופסור סטפאן מ. שוובל פוסק כי "העצרת הכללית של האו"ם רשאית רק ,באופן עקרוני, להציע הצעות ללא תוקף משפטי על פי סעיף 10 למגילת האומות המאוחדות".¹

פרופ' סטפאן מ. שוובל, לשעבר נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ)
 "Creative Commons stephen schwebel international court of justice jessup moot court" by Chensiyuan licensed under CC BY 3.0

אם כן, על סמך מה מכיר האו"ם בזכותה של מדינת ישראל? באילו גבולות הכיר האו"ם כאשר חתם על הצטרפות מדינת ישראל כחברה? התשובה היא שהאו"ם מכיר בזכותה של ישראל להתקיים עפ"י סעיף 80 בפרק 12 באמנת האו"ם. בהתאם לסעיף זה האו"ם לא חוקק וקבע מחדש את זכותה של ישראל להתקיים אלא אישר ונתן תוקף להחלטה קודמת שניתנה ע"י חבר הלאומים ב-1920 ולפיו "לא ניתן להקיש מהסעיף דבר שישנה בכל דרך זכויות כלשהן של מדינות או של עמים או תנאים של גופים בינלאומיים קיימים, אשר חברות באו"ם נוטלות בהם חלק". חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מ-21 ביוני 1971 קובעת: "החלטתה האחרונה של אסיפת חבר–הלאומים וסעיף 80 , פסקה 1, בכתב ההקמה של האומות המאוחדות שימרו את מחוייבויותיהם של המנדטורים. בית הדין הבינלאומי לצדק הכיר בעקביות בכך שהמנדט שרד גם לאחר קצו של חבר–הלאומים".² כעת נותר להסביר על אילו זכויות משמר סעיף 80 באמנה? מהן הגבולות המוכרים של מדינת ישראל בחוק הבינלאומי? סעיף 80 משמר את ההחלטות שנקבעו ב1920 בוועידת סן רמו. בוועידה זו למעשה חילקו המעצמות את האימפריה העותומנית לגבולות עפ"י הבקשות שניתנו ע"י המשלחת הציונית והמשלחת הערבית במהלך ועידת השלום בפריז וקבעו באופן מחייב "להגשים את הצהרתה של ממשלת בריטניה שניתנה במקור ביום 8 [2] בנובמבר, 1917 , ושאומצה על ידי מעצמות הברית האחרות, התומכת בכינונו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה". הגבולות שנקבעו בתור המנדט על פלשתינה כללו את עבר הירדן ורמת הגולן וניתן לראות במפה הבאה מה היה צריך להיות הבית הלאומי במקורו.³

הצהרת בלפור מ-1917 לא הייתה הצהרה שניתנה על דעת עצמה של בריטניה אלא ע"י הסכמה של מעצמות נוספות, כגון ארה"ב וצרפת.^4א צרפת הכירה בבית היהודי חודשים ספורים לפני הצהרת בלפור.^4ב הבריטים לא יכלו להבטיח שטחים בלי להתייעץ עם בעלות בריתן, ובמיוחד צרפת אשר היה לה אינטרס באזור שהוכר ע"י הבריטים ושאר המעצמות.^4ג באיגרות מקמהון-חוסיין 1915 הסביר מקמהון כי בריטניה יכולה להבטיח עצמאות לערבים רק באזורים בהם היא חופשית לפעול ללא פגיעה באנטרסים של צרפת. ע"פ עדותו של סייקס מהמפגש עם השריף אל פרוקי ב20 לנובמבר 1915 נראה כי הערבים הבינו כי השטחים עליהם יש אינטרס צרפתי כללו את א"י.^4ד יש לזכור כי האיגרות הן ללא כל תוקף משפטי מחייב ומעולם לא הוכרו במשפט הבינלאומי.^4ה זאת הייתה עסקה בין בריטניה לערבים שהותנה במרד ערבי כולל נגד העותמנים ומאחר והערבים לא עמדו בהסכם וכן אף נלחמו רובם עם העותמנים (ערבים ממסופוטמיה,סוריה ופלשתינה) בריטניה לא הייתה מחוייבת לו כלל וכלל^4ו לעומת זאת מעצמות העולם כן הכירו בזכות היהודים וכן הם תרמו רבות במלחמת העולם הראשונה.^4ז לאחר הפרעות ב-1921 החליטו הבריטים כי יש להפריד את עבר הירדן מהבית הלאומי ולהקים שתי מדינות פלשתיניות תחת המנדט הבריטי כאשר האחת המשתרעת על כ-77% תהיה מדינה ערבית והשאר (ללא רמת הגולן) תהיה יהודית. ב-16 בספטמבר 1922 הגישו הבריטים הצעה לחבר הלאומים להפריד את עבר הירדן.ההצעה זו נענתה ב-23 בספטמבר 1922 ואכן הופרדה עבר הירדן.⁽⁵⁾

"Creative Commons Palestine And Transjorda" by Ori~ is licensed under is licensed under CC BY 3.0

יש לזכור כי כאשר הוחלט על הנוסח הסופי של כתב המנדט הידוע בתור "המנדט על פלשתינה" הוכנס בו סעיף 25 , לפיו ניתן להבין כי עבר הירדן עלול לא להיכלל בבית היהודי. תוקפו המשפטי של כתב המנדט נכנס רק לאחר הסכם לוז'אן (1923) כך שלסעיפיו המונעים מסירת שטחים מהבית הלאומי לא הייתה עדיין משמעות משפטית , לכן ההפרדה של עבר הירדן באישור חבר הלאומים נעשתה בהליך חוקי לחלוטין ומאז שום הצעת חלוקה אחרת לא אושרה והגבולות נשארו כפי שנקבעו סופית ב-1922. למעשה, בוועידת סן רמו הוכן הבסיס להסכם סוורס הקרב לבוא. לדברי שופט בית הדין הבינלאומי לצדק לשעבר, סר א.לאוטרפאכט ,בעקבות מלחמת העולם הראשונה ויתרה האימפריה העות'מאנית רשמית, בחוזה סוורס (1920), על ריבונותה בא"י ושאר המקומות וכן שם לפי סעיף 95 ברור כי הם [הבעלים האחרונים] מורישים את א"י לעם היהודי.⁶ ב-1936 אימץ חבר הלאומים את אמנת מונטווידאו (1933) אשר לפיה "לא ניתן לבטל הכרה במדינה, או להתנותה בתנאים"(סעיף 6).⁷ כאשר חוקקו הבריטים את הספר הלבן (1939) הם למעשה עברו על חוקי חבר הלאומים ואף הפרו את אמנת מונטווידאו. חבר הלאומים ראה בספר כהפרה חמורה של המנדט ודחה אותו פה אחד ומכאן שברור בעליל כי אין כל תוקף משפטי לספר הלבן ומעולם לא הוכר ע"י אף מעצמה.⁸ ב-17 באפריל 1946 חוקק חבר הלאומים את החלטתו האחרונה שלפיה יש להמשיך לדאוג ולפעול למען זכויות המדינות החדשות שטרם קיבלו את עצמאותן. ב-1945 הגיעה משלחת לאו"ם אשר בין חבריה נכח פרופ' בן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. משלחת זו וידאה כדי שיוכרו הזכויות שהוענקו לעמים השונים וכתוצאה מכך נשמרו כל ההחלטות מ-1920 עד 1946 ע"י סעיף 80. כל גבולות א"י מנהר הירדן ועד הים, הוכרו ע"י האו"ם. אילו קיבלו הערבים את החלטת החלוקה ומגיעים למשא ומתן עם היהודים על הסכם המבוסס על עקרונות ההחלטה, היו מתאפשרים חקיקת חוק בינלאומי חדש וקביעת גבולות חדשים אך מאחר שהערבים דחו את ההצעה שמלכתחילה לא הייתה מחייבת, נותרו בתוקף עקרונות החוק הקודם. טענות אלו מבוססות על המסקנות שהגיעו אליהן משפטנים מפורסמים אחרים, כגון: פרופ' יוג'ין רוסטוב; הווארד גריף; ז'ק גותיאר, יעקב רובינסון וסר א.לאוטרפאכט.

פרופ' יוג'ין רוסטוב
"Creative Commons Bonn, Bundeskanzler empfängt USA-Staatssekretär" by Bundesarchiv_B_145_Bild-F026365-0001,_Bonn,_Bundeskanzler_empfängt_USA-Staatssekretär.jpg  is licensed under is licensed under CC BY 3.0

עו"ד הווארד גריף
"Creative Commons Howard Grief" by Yagasi is licensed under is licensed under CC BY 3.0

ניתן גם לצפות בסרטון הבא המסביר באופן ברור ומענין על הזכות המשפטית עליה מתבססת מדינת ישראל אשר קבע חבר הלאומים ואף אושרר ע"י האו"ם.

הערות:

1. מתוך האתר הרישמי של האו"ם: "While the Assembly is empowered to make only non-binding recommendations";
   סטפאן שוובל Justice In International Law עמוד 509 "The General Assembly of the United Nations can only, in principle, issue ‘recommendations’ which are not of a binding character, according to Article 10 of the Charter of the United Nations.”;
   פרק 4 סעיף 10 באמנה של האו"ם.
2. חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מ 21- ביוני 1971 מתוך האתר הרישמי של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ);
   יוג'ין ו. רוסטוב:Resolved: are the settlements legal? Israeli West Bank policies Bricks and Stones: Settling for Leverage, Historical Approach to the Issue of Legality of Jewish Settlement Activity;
   הווארד גריף Article 80 and the UN Recognition of a “Palestinian State”.
3. החלטת ועידת סן רמו (1920).
4. א. ארנסט פרנקנשטיין Justice for my people(1944) pp.94.
   ב.אלן דרשוביץ The case for Israel ch.4 pp.35-שר החוץ הצרפתי פרסם הצהרה שדומה להצהרת בלפור והיא מתארת כ"מעשה של צדק וכפרה" את "תחייתה של לאומיות יהודית בארץ שממנה גורש עם ישראל ...".
   ג. י.פרידמן מיתוס של כפל ההבטחות עמ' 85-83.
   ד. י.פרידמן מיתוס של כפל ההבטחות עמ' 34-33, 62 סעיף 5, התכתבות פרידמן-טוינבי - תגובת פרידמן עמ' 198 סעיף 5.
   

   ה. י.פרידמן שאלת ארץ-ישראל בשנים 1914-1918 פרק שישי עמ' 120.

   ו. י.פרידמן מיתוס של כפל ההבטחות -הקדמה עמ' 22-31 , ציטוט של לויד גורג' בעמ' 29-30 "ערביי פלשתינה, שיכלו להושיט עזרה בדרכים רבות היו שתוקים וכנועים. במשך כל המלחמה עד עצם סופה, היו המוני חיילים ערבים ממסופוטמיה, מסוריה ומפלשתינה בארמיות הטורקיות, ואלה לחמו נגד השחרור העצמי... ערביי פלשתינה לחמו נגדינו".

   ז. אלן דרשוביץ The case for Israel ch.4 pp.36;

   ארנסט פרנקנשטיין Justice for my people(1944) pp.88.
5. ARTICLE 25 OF THE PALESTINE MANDATE.
6. הסכם סוורס (1920).
7. אמנת מונטווידאו (1933).
8. ויקיפדיה נעזר בחומר מתוך Hilberg, Raul, The Destruction of the European Jews, (1961) New Viewpoints, New York 1973 p.717.