המפלגה הפלסטינית הנאצית - התפשטות הנאציזם בקרב הגרמנים והטמפלרים בא"י והחדרתו לערביי א"י ע"י המגעים עמם

הקדמה 

מטרות כתיבת המאמר 

סקירה מקיפה זו היא ראשונה בסדרת מאמרי תגובה למאמר 'האין הפלסטינים נושאים באחריות ממש כמו מנהיגם חאג' אמין אל-חוסייני, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה?' המופיע באתר ההסברה הפלסטיני 'פלסטין זכורה'.  השקר הגס המוצג בתעמולה הפלסטינאית כי  "לרוע המזל, משמעות השאלה הזו בשביל העם הפלסטיני היא שעליו לשלם את מחיר שיתוף הפעולה של אדם בודד עם הנאצים!... אי אפשר שאומה שלמה תשלם את מחיר בחירתם של מעטים..." דורש מענה מעמיק לאלה מבינינו שחושבים כי יש שמץ של אמת בגיבובי המילים הנערמות בפסבדו של יושרה אינטלקטואלית. מרבית אנשי ההסברה למען ישראל משתמשים בדמות בודדת, חאג' אמין אל חוסייני, על מנת להציג את המעורבות של ערביי א"י בשואה. מאמר זה לא יעסוק במופתי של ירושלים אלא יתמקד אך ורק בערביי א"י ובמגעיהם עם הגרמנים בארץ, במטרה להביא לתודעה הציבורית עובדות היסטוריות שנשתכחו במרוצת הדורות. פרק ראשון יעסוק בהתפשטות הנאציזם בארץ ובחשיפת הערבים לאידיאולוגיה לאומית טוטליטרית זו ובמגעיהם עמה. פרק שני יתמקד בערביי א"י ובשפעת הנאציזם בקרבם. שיתוף פעולה בין הנאצים לערבים יפורט בהמשך. חלק זה של המאמר יפריך את טענת 'פלסטין זכורה', אתר ההסברה הפלסטיני,  ויחשוף את מעללי הערבים כאן בארץ בשנות ה-30. 

חביב כנען - עדות שנשכחה או הושכחה

מאמר זה מתבסס על ממצאי חביב כנען, סופר ועיתונאי פורה וחתן פרס סוקולוב לשנת 1978. כנען שירת במשטרת המנדט ונחשף לחומרים מסווגים שאותם הציג בספרו 'הגיס החמישי'. חומרים אלה מחזקים את ההאשמות כלפי ערביי א"י במוערבות עם הנאציזם. חביב כנען חיבר ספרים רבים בנושא הנאציזם והערבים בארץ, כנראה רובם נשכחו ואולי הושכחו. מן הראוי להנציחם בתודעת הציבור בארץ. 

            -----------------------------------------

                        פרק ראשון

ראשית התפשטות הנאציזם בארץ ע"י הגרמנים והטמפלרים והמגעים עם ערביי א"י (1933 - 1939)

ראשי פרקים:

1. עימותים בין היהודים לגרמנים בא"י (1933 - 1934)
2. גרמנים וערבים באגודת הנוצרים הצעירים בירושלים 
3. ביקורו של מוסליי (1934)
4. "הכנסייה השלישית" בגרמניה וחינוך הדור הצעיר
5. התפשטות הנאציזם והקצנתו בקרב הצעירים הגרמנים והטמפלרים בארץ
6. היחסים בין הגרמנים לבריטים בא"י
7. כניסתו של טים וורסט למפלגה והדחתו של ד"ר וולף
8. ארגון העבודה הנאצי - שיפורים בתנאי הכלכלה בחיי הגרמנים בארץ
9. גאוות הגרמנים בא"י בנאציזם בעקבות החזרת חבל הסאר
10. הגיס החמישי
11. הישוב הגרמני לקראת המרד הערבי, מאורעות תרצ"ו (1936) ובמהלך     המרד
12. הישוב הגרמני במהלך המרד הערבי (1937)
13. הישוב הגרמני במהלך המרד הערבי (1938)
14. הישוב הגרמני במהלך המרד הערבי (1939, תרצ"ט)

 1. עימותים בין היהודים לגרמנים בא"י (1933 – 1934)

המפלגה הנאצית בא"י נוסדה ע"י קארל רוף, יליד חיפה שלמד בשנות השלושים בגרמניה. ב-1932 נכנס רוף למפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית ומונה להיות Landesvertrauensmann (איש האימונים הארצי) של המפלגה בא"י. הוא פעל תחת ה-Aussenamt (משרד החוץ) של המפלגה בהמבורג. מתוקף תפקידו היה מקבל שפע של חומר התעמולה הנאצי שנשלח לארץ מגרמניה. ושם הודגש כי בקרוב שלטון גרמניה יעבור לידי אדולף היטלר. בין היתר, הובהר שבראשותו של היטלר יהודק הקשר בין המולדת לבין הפזורה הגרמנית. רוף נתבקש לדווח על היחסים בין הגרמנים בא"י לתנועה הנאצית בגרמניה ולבדוק אם ניתן להקים תאי מפלגה בא"י. בארץ מנה הישוב הגרמני 1500 טמפלרים, 400 לותרנים וכ-150 קתולים. רוף הסביר כי הגרמנים בא"י מתייחסים בהסתייגות כלפי היטלר בגלל היותו אוסטרי וכלפי האידיאולוגיה הנאצית בכלל ולכן למרות מאמציו הרבים לא הצליח רוף לבצע גיוס מזורז למפלגה הנאצית בא"י. בינואר 1933 נולד "הרייך השלישי", אך ראשות הממשלה בידי היטלר לא נתקבלה באהדה בקרב הישוב הגרמני בארץ. הם הביעו חרדה בנוגע לקשרי הכלכלה בינם לבין היהודים העלולים להשתבש. במרץ 1933 נערכו הטקסים המסורתיים של העדה הגרמנית לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה בצורה חדשה לגמרי; הם הפכו להפגנות לאומניות מובהקות והובעה התקווה לחידוש עוצמתה של גרמניה. העלמה הרטה וילאנד הרצתה על 'דנציג והמזרח הגרמני', כנושא ראשון לשרשרת הרצאות על הנאציונאליזם המתחדש. הרצאתה התקיימה באולם 'קפה לורנץ', בדרך יפו-ת"א. שבוע לאחר מכן הריעו גרמנים רבים לצַו הנשיא הינדנבורג שהועבר לקונסוליה הכללית בירושלים ולקונסוליה ביפו. הן נצטוו להניף את דגל צלב-הקרס - דגל המפלגה הנאצית - לצדו של הדגל השחור-לבן-אדום שייצג את הריפובליקה הגרמנית. בני הישוב הגרמני בארץ נהרו לחזות בטקס הנפת הדגל הגרמני החדש שנערך בשתי הקונסוליות הגרמניות בארץ. מיד לאחר ההנפה פנו יהודים רבים אל הקונסול הגרמני ביפו, טים וורטס, בבקשה להסיר את הדגל הנאצי מהקונסוליה בטענה ש-80 אלף יהודי ת"א אינם רואים זאת בעין יפה, והבהירו לו כי הדבר יוביל להפגנות ולמחאות. מרבית היהודים שפנו לקונסול היו סוחרים ותיקים וכנראה הייתה סיבה טובה לגרמנים בארץ לחשוש לשיבושים בקשרי הכלכלה האמיצים עם היהודים. הקונסול הגרמני השיב שהוא "מקבל הוראות מממשלתי בלבד ואותן יבצע בשלמות". הדגל הנאצי לא הורד מבעד לחלון הקונסוליה ביפו אך פנייה דומה לקונסול הכללי של גרמניה בירושלים נשקלה בכובד ראש על ידי הקונסול וע"י זקני העדה. הקונסול הכללי, ד"ר היינריך וולף, היה נשוי ליהודייה. יתר על כן 60% מתושבי העיר היו יהודים, לכן אחדים מזקני העדה בירושלים שיגרו מברק לנשיא הינדנבורג להורות לקונסולים לבטל את ביצוע ההוראה בדבר הנפת הגדל הנאצי. במברק נאמר: "כדי שבקשתנו לא תובן שלא כהלכה הננו מסכימים בכל לבנו לדגל השחור-לבן-אדום, שהרי רבים מאתנו לחמו בצלו למען המולדת הגרמנית; עם זאת חייבים אנו להצביע בצער על העובדה, שמראה דגל צלב-הקרס מעורר את תשומת לבם של היהודים לתת אמון בידיעות האחרונות, במוגזמות מאוד, בדבר מעשי אלימות שנעשו כנגד יהודי גרמניה". תשובה גרמנית למברק לא הגיעה, מנגד עמדת וולף בפרשת הדגל והיותו נשוי ליהודייה חרצו את הקריירה המדינית שלו. הוא הודח מתפקידו מתוך רצון עז להחליפו בנאצי. ואמנם, המטרה הייתה לטהר את משרדי הקונסוליה בהחלפת עובדים בני הדור הישן בנאמני המפלגה הנאצית. ב-18 במרץ הוחלט להניף את הדגל הנאצי מעל בניין הקונסוליה הכללית בירושלים. משלא נמצא בהישג יד, הובהל הדגל מביתו של קורנליוס שווארץ, ממלא המקום המרכזי העתידי בתנועה הנאצית בא"י. למחרת 'נתברך' ד"ר וולף בדגל נאצי. דגל צלב הקרס נרקם ע"י החניכים הערבים של בית היתומים שנלר בירושלים והובא לקונסוליה ע"י מנהלת בית היתומים, הגב' מאריה שנלר. וולף הואשם ע"י הנאצים שהורה בזדון להניף דגלים קטנים, להצניעם מעיני היהודים וכן נישואיו ליהודייה שוב הועלו על הפרק. בדו"ח ששוגר לגרמניה בנוגע לפרשה נאמר:

רצוי שידעו בארגון החוץ של המפלגה כי הקונסול הכללי בירושלים, היינריך וולף, נשוי לאשה ממוצא שמי, וקיים חשד סביר שמחמת נישואיו אלה אין הוא מסוגל לטפל כראוי בעניינים הגרמניים ובראש וראשונה בייצוג ממשלתנו הנאציונאל-סוציאליסטית. חדש זה התחזק לאחרונה, כאשר נוגע כי אשתו מרבה לבקר אצל קרוביה בעיר היהודית הטהורה ת"א... כן נודע לנו כי למן שובה של הגב' וולף מביקור בגרמניה היא לועגת באזני האנגלים לרייך השלישי. אנו בטוחים כי כך היא נוהגת גם בחברה יהודית.

לבד מהחשש מפגיעה כלכלית ביחסים בין היהודים לגרמנים בארץ חששו גם מנקמה יהודית לפיכך הזדהו עם החרם שהוטל עליהם. בקרב היישוב הגרמני עקבו במתיחות אחר תגובות הישוב היהודי למתרחש בגרמניה. וכן בעקבות רדיפות היהודים בגרמניה בניסיונות להצר את צעדיהם כאן ולפגוע בהם, חששו מתגובה יהודית כלפיהם. בעיתון ' דה וארטה' מה-15 באפריל 1933 הובלטו חששותיהם ועוד צוין בעיתון זה כי היהודים בא"י אינם עוינים כלפי הגרמנים, "אף על פי שהתעמולה האנטי-גרמנית בעיתונות העולם יוצרת רגשות אנטי-גרמניים ואף איומים של חרם אינם חסרים. בכל זאת נשארה יד המתונים על העליונה, ופרט למקרים בודדים וחסרי ערך לא הופרו היחסים הטובים בין שתי העדות". בעיתון הובעה תקווה שעם "התבהרות המצב בגרמניה והתקדמות ההרגעה ברגשות, ייעלמו גם שרידי המתיחות, הניכרים זעיר פה זעיר שם". בעותה עת, הלל העיתון 'דה וארטה' את החרם שהוכרז ע"י הנאצים על יהודי גרמניה. בביטאון בגיליון מה-15 באפריל 1933 נכתב:

בשבועות האחרונים פירסמו עתוני חוץ-לארץ שגרמניה החדשה מבצעת עינויי-דמים ומעשי-זוועה ביהודים החיים בגבולותיה. תעמולת-הסתה זו הגיעה לשיעורים המזכירים את הכזבים על זוועות הגרמנים בחדשים הראשונים של מלחמת-העולם [הראשונה]. אנו משוכנעים שכל קוראי עתוננו ישפטו ידיעות אלה כראוי ויתיחסו אליהן כאל כזבים מבישים. עם-זאת הננו רואים חובה לעצמנו לחזור ולהדגיש שבגרמניה שוררים שקט וסדר וכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, רשאי לחיות שם בשלווה ובביטחון. כידוע בלא ספק לקוראינו מן הקריאה בעיתונות היומית, נתקיים באווירה של משמעת ובסדר מוחלט מבצע-ההגנה מפני תעמולת ההסתה, אשר התבטא ב-1 באפריל בחרם מאורגן נגד חנויות היהודים. חנויות שסירבו להיסגר, לא ניזוקו. משמרות המפלגה הנאצית שהועמדו בפתח החנויות לא מנעו איש מלהיכנס לחנויות אלה; הן רק הצביעו על כך שאלו הן חנויות יהודיות שהוחלט להחרימן, מפני הסיבות הנזכרות לעיל. החרם, שהיה מלווה הסברים מתאימים מצד השלטונות, השיג מטרות חיוביות ביחס לתעמולת-ההסתה בחוץ-לארץ, והוא הוגבל ליום אחד בלבד, ל-1 באפריל.

ביטאון הטמפלרים ניצל את ההזדמנות להחדיר לתודעה חלקים מהתעמולה הנאצית נגד יהודים ע"י ציטטות כלהלן:

• "השאירו את הכסף ביד גרמנית כי היהודי יוציאו מן הארץ".¹
• "כל מארק שביד יהודית חסר למולדת גרמנית".²

'די וארטה' תיאר בהבלטה את הכרזות שהתנוססו על חנויות היהודים ביום החרם. בין הכרזות היה כתוב:

• "בעל יהודי".³
• "אני יהודי".⁴
• "הפגרי יהודי".⁵

ובצורה מעודנת נרמזה הזהות בין יהודים לקומוניסטים ובצורה תמימה, כביכול, סיפרו כי החרם בגרמניה נוצל בחו"ל לשם פעולות מחאה מצד הקומוניסטים דווקא. במרץ 1933 הקים רוף בשרונה וביפו את הסניפים הראשונים של המפלגה הנאצית. בראש הסניפים מינה רוף את סם הופמן (מספר מפלגה 1636167) בשרונה ואת קורנליוס שוורץ (מספר מפלגה 1587418) ביפו. שוורץ ירש את תפקידו של רוף כאיש האמונים והפך לרוח החיה של המפלגה הנאצית בא"י ושהה בארץ עד פרוץ מלח"ע השנייה. חביב כנען מספר:

ב-3 בספטמבר 1939, כאשר עצרנו את התושבים הגרמנים של ירושלים, הכריז אחד מהם בנימה של גאווה, בתשובה לשאלתי היכן שוורץ: 'הוא ב'פאטרלאנד', אבל בקרוב ישוב שגאולייטר של פלשתינה. בין החומר הארכיוני שנתגלע בישראל, נמצא גם ה'קוריקולום-ויטא' של קורנליוס שוורץ, שחובר על-ידיו בשביל הממונים עליו: 'נולדתי ב-1878 בקורנטאל... עד גיל תשע למדתי בבית-ספר ריאלי... הורי נִמנו עם העדה הטמפלרית, השואפת להקים ממלכת ה' עלי אדמות. משחר נעורי ניצבתי במרכז המאבק הרוחני... במלחמת העולם נפלתי בשבי, ובמשך חמש שנים ניצלתי את הזמן כדי להשתלם, קראתי את עבודותיו של סטוארט צ'מברליין, עסקתי בשאלות גזע, פילוסופליה ודת. מלבד זאת למדתי אנגלית, צרפתית וערבית... בהתאם לחינוכי ולהשקפותי, עסקתי במיוחד בשאלות דתיות וכך הגעתי ללימודי פילוסופיה. בתחום זה קראתי במיוחד את כתבי אפלטון, קאנט, פיכטה. עם-זאת עלי להדגיש כי עדיין אני רואה בישו, כפי שאני מבינו, את ההתגלמות של הנשגב ביותר... נמשכתי אל התנועה מתוך שכנוע עמוק כי הפיהרר הוא האיש הנשלח ע"י האל בתקופתנו-אנו... מתוך הכרה זו ביקשתי לפעול בקרב הגרמנים כאן [בא"י] ואספתי סביבי חבורה קטנה. (הגיס החמישי, עמ' 29).

בחיבורו הפילוסופי  'דת ונאציונאל-סוציאליזם' שוורץ העלה על נס את הזיקה הקיימת בין רעיון הדת הטמפלרית לעקרונות הנאציונאל-סוציאליזם. בהמשך חיבורו שוורץ כותב:

גם בפני התנועה החדשה [הנאצית] עומדת מטרה זהה, אם כי יש להודות שביטויי השאיפה לממלכת ה' שונים כיום משהיו בימי אבותינו... וכפי שלעגו לאבותינו, כך לעגו גם לתנועה החדשה, ואולם כשם שאמונתם והתלהבותם סייעו ביד אבותינו להתגבר על מכשולים, קשיים וקרבנות, כך גם התנועה החדשה, שאחזה באותה הדרך... (שם, עמ' 30).

ניתן לראות שמטרתה העיקרית של העדה הטמפלרית הייתה ליצור ממלכת ה' עלי אדמות. לדעת שוורץ רעיון הדת הטמפלרית היה תגובה לכישלון המהפכה הגרמנית משנת 1848 והתגלותו של היטלר באה בעקבות "נעיצת הסכין בגב האומה" בשנת 1918. יחסי הבריטים כלפי היהודים בא"י מתוארים במכתבי שוורץ למוסדות המפלגה בגרמניה. לדבריו, "האנגלים מכבדים את היטלר כיוון שהנמיך את קומת היהודים תוך עשרים וארבע שעות, דבר שהאנגלים לא הצליחו לעשות במשך שנים רבות, בגלל אותה פיסת נייר ששמה הצהרת בלפור..."

ב-14 במרץ 1933 הודיעה שר החוץ, הבארון פון נויראט, לד"ר וולף על החלטת הנשיא הינדנבורג להניף את דגל צלב-הקרס בכל מקום בצד הדגל הישן. למחרת תושב ת"א, ליאו גנון, העביר לוולף  את מכתב המחאה הראשון אשר בו הובעה התנגדות חריפה לרדיפות היהודים בגרמניה. כתוצאה מכך וולף הורה לקונסול ביפו להזמין את גנון ולהכחיש את השמועות. במפגש בין השניים הטעים הקונסול באוזני גנון שאם יהודי גרמניה יגלו נאמנות כלפי ממשלת היטלר, לא יאונה להם רע. באמצע חודש מרץ כוסו קירות הקונסוליה הגרמנית בירושלים בכרוזי מחאה נגד מעשי הנאצים בגרמניה ע"י צעירים יהודים. המעשה הוגדר ע"י הקונסוליה כ"מלאכה של קומוניסטים" וניסיון ההורדה של דגל צלב הקרס מן התורן תואר כניסיונם של "קומוניסטים" לתלות את הדגל האדום במקום הדגל הגרמני החדש. גם הפגנת הנוער היהודי ביפו נגד הדגל תוארה כניסיונם של ה"קומוניסטים" להניף את דגלם. בחוגים היהודים החלו לתבוע החרמת סחורות גרמניות ותוצרת גרמנית. סרטים גרמנים הוחרמו וכן הושמעו דעות בקרב היהודים להחרים גם את הגרמנים בא"י מפאת זיקתם לשלטון הנאצי. כתוצאה מכך ראשי העדה הטמפלרית יצאו בקריאה לבני עדתם "לנהוג בהתאפקות ולמנוע את ניתוק הקשרים". הגרמנים בארץ חששו מפני התוצאות העלולות להיגרם מאסיפות המחאה הגדולות שנתארגנו בירושלים, בת"א ובחיפה נגד רדיפות היהודים בגרמניה. החששות מפני הכרזת חרם עליהם גברו, ובמיוחד אנשי העסקים חרדו מההתפתחויות הנ"ל. הסוחרים הגרמנים שחששו מפגיעה כלכלית בארץ, שיגרו מברקים למפעלים כלכליים בגרמניה כדי שישפיעו על הממשלה להפסיק את החרם על היהודים. המברקים אלה, כולם נוסחו בנוסח אחיד: הייצוא הגרמני עלול להיפגע קשה בגלל חרום ממושך; מתחריה המסחריים של גרמניה ינצלו את ההזדמנות כדי לבנות קשרים עסקיים על חשבון הקשרים של הגרמנים. בדיווחו של ד"ר וולף הובעו תחושותיהם של בני הישוב הגרמני כי "הידיעה שהחרם בגרמניה הופסק אחרי יום אחד" נתקבלה ברגשי הקלה. למרות זאת הקונסול הכללי התרעם על העיתונות העברית בא"י והביע זעמו עליה. התרעמותו נבעה מהעיתונות בא"י "המסרבת לפעול להרגעת הרוחות ואינה מפרסמת הכחשה של גורמים גרמניים נטרליים בנוגע לידיעות הכוזבות על המתרחש בגרמניה". להבדיל מזקני הטמפלרים שניסו לפלס דרכם בין נאמנות לרייך הנאצי לבין שמירה על האינטרסים הכלכליים בא"י, הושפעו צעירי הישוב הטמפלרי  מהתעמולה הנאצית בא"י. על דפי העיתון 'די וארטה' הובע מעשה שריפת הספרים של סופרים יהודים בשוקי גרמניה. ב-30 באפריל נוספה ביקורתו של אוטו באומרט על 'מלחמת היהודים' של ליאון פויכטוואנגר. בביקורת נאמר:

פויכטוואנגר הוא יהודי, בעל נתינות גרמנית ונושא נאומי הסתה נגד גרמנים בבלגיה ובהולנד... הוא רואה בכל הגרמנים שדים מגוחכים. הוא עושה שפטים בנסיכים, במיניסטרים, בדיפלומטים, כדרך שעושה זאת אמיל לודוויג בספרי ההיסטוריה הפליטוניסטיים שלו (הגיס החמישי, עמ' 31). 

ב-15 במאי 1933 פרסם העיתון 'די וארטה' את קריאתו של אדולף היטלר:

אנו שואפים להקים אחדות אמיתית, ואם יש בדעתנו להקים אחדות זו, עלינו להתגבר על המפריד בינינו, אחי היקרים (שם, עמ' 31).

באותו גיליון העריכו את צַו הגירוש שהוציאה ממשלת המנדט בא"י נגד 146 יהודים מפולין ומרומניה שנכנסו ארצה באשרות תיירים, בתקווה להשתקע בה. לאחר התייעצויות קדחתניות התקבל ב-1933 הנאצי, קוו הגלייכשאלטונג ע"י בני העדה הטמפלרית. מטרת הגעתו הייתה להתבטא בגיוס העם כולו לשם ליכוד במקום בפיצול; בוויתור על חופש הפרט תמורת חופש הכלל; בחיסול האופוזיציה והעמדת העיתונות, התעשיה, הגופים הכלכליים, ארגוני הפקידים, אגודות הספורט, האיגודים המקצועיים, הכנסיות הנוצריות, לרשות התנועה הלאומית (קרי המפלגה הנאצית), התובעת מכל בני העם הגרמני נכונות לכל קורבן. בהצהרה פומבית על הגלייכשאלטונג נאמר:

כבר בעבר גילתה העדה הטמפלרית הזדהות עם המפלגות הלאומיות וחלק ממנה אף הצטרף למפלגה הנאצית. ע"י כך הוכנס יסוד חדש לחיי עדתנו. עד כה לא ניהלנו פעילות מפלגתית. דאגתנו הייתה נתונה למולדת כולה. כיום אנו רואים במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית את המפלגה של גרמניה, המאגדת את העם, ואנו מאחלים לה אושר והצלחה (שם, עמ' 32).

הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הישוב הגרמני בא"י בה הטמפלרים השתתפו בחגיגות האחד במאי, הידוע כ"היום העבודה הגרמני" החל מ-1933. לכבוד החג נערכו קבלות פנים בקונסוליות של ירושלים ויפו והוכרז שבתון. עפ"י תיאורו של חביב כנען "הנאציזאציה של העדה הטמפלרית הייתה במלוא היקפה". תסיסה ניכרת בקרב הטמפלרים התעוררה גם העקבות הקמת "עדת המאמינים של הנוצרים הגרמנים" בגרמניה שהייתה נתונה להשפעה הנאצית; נשמעו קולות שעל הטמפלרים להצטרף לארגון החדש "דת והעתיד" ולסיים את פרשת הספראטיזם הכיתתי. הייתה גם מודעות גבוהה בקרב הטמפלרים בא"י לוויכוחים שהתנהלו בגרמניה על הקמת "הכנסיה השלישית". כנסייה זו אמורה הייתה לשאוב את השראתה מן הנאציזם ללא כל הזדהות עם הקתולים או הזדהות עם הפרוטסטנטים. ב-16 ביוני 1933 ניצל 'וארטה' את רצח ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ד"ר חיים ארלוזורוב, לגינוי העליה היהודית "המביאה לידי מעשים מבעיתים, רצח פוליטי, שנאה מפלגתית ולמלחמת מעמדות". התהליכים הללו והמשך נישולה של יהדות גרמניה מכל עמדותיה החמירו את הרגשות האנטי-גרמניים בקרב היהודים בארץ. כתוצאה מכך החרימו אלה האחרונים תוצרת גרמנית, הזמנות לבתי עסק גרמניים בוטלו ונמנעו משימוש באניות גרמניות. היהודים חדלו לאכול לחם גרמני והמאפיות הגרמניות נאלצו לצמצם את תפוקתן. גם גן הפרחים של וילהלמה ומשקי החלב של בית-לחם וואלדהיים נפגעו קשה מהחרם. בתגובה לחרם הקשה הזכיר "די וארטה" ליהודים שאל להם לשכוח כי גרמניה עדיין הלקוח השני בגדלו לתוצרת היהודים בא"י. בעיתון נאמר:

נעילת גרמניה בפני הדרים פאלשתינאיים [ארץ ישראליים] תהווה מהלומה קשה לייצוא זה. אל להם, ליהודים, לשכוח שגרמניה מסוגלת לנקוט אמצעים חריפים (שם, עמ' 33).

אזהרה זו לא הרתיעה את הישוב העברי והמלחמה בנאציזם בא"י הלכה והעמיקה. ב-4 במאי 1933 העלו היהודים את הדגל הכחול-לבן על תורן הקונסוליה הגרמנית בירושלים ולאחר מספר ימים כיסו את כתלי הקונסוליה בכתובות אנטי-נאציות. ב-13 לחודש הוטלה פצצת סרחון לתוך אולם קולנוע שהציג סרט מגרמניה. למחרת צעירים יהודים חדרו לגן הקונסוליה הגרמנית ביפו והסירו את שני הדגלים הגרמניים ואת דגל צלב-הקרס לקחו עמם. במהלך חגיגות ל"ג בעומר הבעירו היהודים ספרים ועיתונים בעלי תוכן נאצי. המדורות הללו הובערו במקומות שונים בארץ וזו שהובערה ליד הקונסוליה בירושלים גרמה נזק לשער הבניין. יהודים שקיללו בפומבי את דגל צלב-הקרס, נקנסו ע"י בית-המשפט בקנסות של חצי לא"י עד 3 לא"י. כפועל יוצא מפעולות אלה הופעל לחץ מברלין על העיתונות העברית, להכחיש את הידיעות על רדיפות היהודים בגרמניה. למרות שפע התלונות מצד הקונסול ד"ר וולף כלפי המזכיר הראשי של ממשלת המנדט נגד פרסומים אלה בעתונים השונים ותביעתו להפסקה זמנית של הופעתם, הסתפקה המזכירות הראשית באזהרות לעיתונות. את הוראות משרד החוץ בברלין קיבל ד"ר במסמך 1358 של משרד החוץ. אחת ההוראות עסקה בהפצת ספר שיצא בהוצאת טראכטנברג ובו הוקעה "תעמולת הזוועה" של היהודים נגד גרמניה. ב-10 ביוני 1933 השיב ד"ר וולף למיניסטריון (מסמך 64/33) שיעשה מאמצים למצוא מתווכים העורך הראשי של ה'פלשתיין פוסט', גרשון אגרונסקי בשביל לפרסם את הספר. עם זאת הקונסול הטיל ספק באפשרותו למצוא גישה גם למערכות של 'דואר היום' (עיתון של החלק האזרחי בישוב) ו"חזית העם" (שבועון רביזיוניסטי, בעריכתו של ד"ר אבא אחימאיר).  ב-11 ביולי 1933 קבע משרד החוץ בברלין, בחתימת בילוב-שווארץ (מהעובדים הבכירים של המשרד) את שיטת המסע הנגדי ל"תעמולת הזוועה" של היהודים. השיטה נקבעה בתדריך שבו הובעו השקפות גרמניה החדשה על הסוגייה היהודית הוכחשה הידיעה כי יהודים שנושלו מעמדותיהם בגרמניה צפויים גם להשמדה וכן נאמר ששום מהפכה לא תעביר את מתנגדיה לפנסיה. לדברי כנען נאמר בתדריך: מאז 1918 הזדהתה היהדות עם אותה שכבה שנגדה לוחמת המהפכה הלאומית; דוחקים את רגלי היהודים לא בגלל היותם יהודים, אלא בגלל היותם חלק מן המעמד השליט, שנהפך לסמל של המנטאליות ההרסנית, הנרדפת עכשיו ע"י הממשלה הלאומית, הן אצל יהודים והן אצל לא-יהודים. עפ"י התדריך נראה כי לפני עליית הנאצים לשלטון הייתה קיימת שנאה עזה כלפי היהודים ללא קשר לתורת הגזע אלא מחמת השפעתם הרבה בגרמניה. בנוסף הובהר גם חוסר השורשיות של היהודים היווה איום, לכן יש להלום ביהודים, במהירות, בלי סוף וללא רחמים על מנת להשמיד את חיידקי המנטליות המסוכנת, לבל יפלשו לעולמה הרוחני של גרמניה החדשה. עפ"י בהמשך לדבריו של כנען נאמר בתדריך:

לא תיתכן שום 'גלייכשאלטונג' המבנה הראציונאליסטי-מטריאליסטי של האינטלקטואלים היהודים לבין הכוחות האידאליסטיים של הלאומנות הגרמנית. במהפכה הלאומית השתחרר העם הגרמני מרודנות, שהשליטה, בשם הדמוקרטיה, את תורת מלחמת המעמדות. היהדות, שהתבססה בעמדות חשובות של חיי הכלכלה והרוח, אינה יודעת מעצורים. ברם, כבר ניבא המלומד הידוע מאכס ובר, כי היהדות צפויה לרדיפות קשות, אם לא תרסן את עצמה. המהפכה הגרמנית היא ממושמעת והיא משתדלת גם למנוע קשיים ממתנגדיה. כהוכחה לכך ישמש חוק שיקום מעמד הפקידות, שאינו חל על יהודים שהיו פקידי ממשלה בשנת 1914, או לחמו במלחמת-העולם למען הרייך או למען בעלי-בריתו, או שאבותיהם או בניהם נפלו במלחמה. (כולל קרבות בבאלטיקום ובשלזיה-עילית נגד מפלגת 'דפארטאקוס' ועוד). כמו כן. מובטחת פנסיה לכל פקיד לא-ארי שהועבר מתפקידו, אם שירת לפחות עשר שנים (שופטים, מורים ועוד). אין איפוא שום יסוד לצעקה הנשמעת בעולם על גורל היהודים הגרמנים, בה בשעה שאיש מן הצועקים הללו לא דאג להציל מרעב 7 מיליוני מובטלים ברמניים... עד כאן לשון התדריך (שם, עמ' 34).

בקיץ 1933 חלה עלייה במספר חברי המפלגה הנאצית בא"י. מספרם הגיע ל-42 וחלה עלייה ניכרת בקצב ההצטרפות. בין החברים החדשים במפלגה נִמנו, אוסוואלד קנול (מס' 1636169), ארנולד אפינגר (מס' 1587707), אויגן פאבר (מס' 1549757), ד"ר אוגן קוך (מס' 261910), אדמונד גראזה (מס' 6990876), פרידריך באלדנהופר (מס' 3902149), קורט אברלא (מס' 3722459), אוואלד גלנק (מס' 1751034). בין חלוצי הגרמנים בא"י שנכנסו ל"חזית העבודה הגרמנית" (ארגון חוץ-לארץ) היה המורה אריך הרמאן (חבר מפלגה מס' 3848291). במהלך 1933 החלה המפלגה הנאצית בא"י לפעול בקרב הערבים. אף על פי שטענו בני העדה הגרמנית בא"י שהם שומרים על נטרליות בסכסוף המדיני ערבי-יהודי, שאפו הנאצים המקומיים לכלול בפעולתם גם את הלאומנים הערבים, בתקווה שבעתיד ישתמשו בהם לפעולות נגד יהודים ונגד השלטון הבריטי. לשם כך נהגו להיפגש עם משכילים ערבים צעירים בשביל לספר להם על ה"רייך" החדש ושאיפותיו ועל הידידות הנרחשת לעם הערבי מצד הפיהרר. בעקבות המלצת הטמפלרים פנה הקירכנראט (יועץ-הכנסיה), ד.אייזנברג מברלין, אל מיניסטריון החוץ הגרמני וביקש לערוך קבלת-פנים חמה לבן העדה האוואנגלית בירושלים, אליאס חדאד, חניך מוסד שנלר ומורה שם. באותה המלצה נאמר "חדאד אוהב את גרמניה והוא נאמן לה ומסרב להתפתות ע"י הבריטים לשרת אותם. במושבות ובשכונות העירוניות של הגרמנים הופיעו תיירים מגרמניה ובישרו לאחיהם שהמולדת מתעוררת מתרדמתה תחת שלטונו של אדולף היטלר. מרבית התיירים היו תועמלנים נאציים שבאו להגיש עזרה בארגונם של תאי המפלגה ולהדריך את החברים בה כיצד לטפל בגרמנים המסרבים להכיר במרותה של המפלגה הנאצית. אלה שסירבו היו מעטים שסבלו מחרם חברתי; משקיהם הושחטו; שכיניהם ביזו אותם; אבנים יודו בחלוניהם ע"י אלמונים; התנכרותם של ילדים כלפי הוריהם. גם סוכני גסטפו בארץ שהוסוו כפקידים קונסולריים איימו על הסרבנים כי יינקטו אמצעים נגד קרוביהם בגרמניה אם סירובם ימשך. פעילי התנועה הנאצית בא"י הצטיידו בתעודות עתונים כאשר הבריטים עקבו אחר מעשיהם. כך נהפך לודוויג בוכהאלטר (מס' 1751392), מנהיג סניף המפלגה הנאצית בירושלים, לסופר ה-Deutsche Rundschau. ב-2 באוקטובר 1933 נערכה מסיבה בבית הקונסוליה הגרמנית ביפו לרגל יום הולדתו ה-86. באירוע זה השתתפו המתיישבים מיופו, שרונה ווילהלמה. באותו אירוע הכריז ד"ר היינריך וולף: 

עכשיו, רבותי, הגיע הזמן להנהיג בחגיגות הלאומיות שלנו את הברכה הגרמנית החדשה. מהיום והלאה נישא על שפתינו את שם הפיהרר, בפגוש איש את רעהו". (שם, עמ' 36). 

הנאספים קמו על רגליהם והשיבו פה אחד "הייל היטלר! הייל,הייל,הייל!". הקונסול הגרמני מיפו, טים וורסט הדגיש בנאום פתיחתו את חשיבותו של היטלר. הוא הבליט שקיים "שילוב גורלי שאיפשר לנשיא הנערץ למצוא באדולף היטלר את האיש הנכון במקום הנכון". אמירתו אושרה ע"י שלוש קריאות רמות של "הוך". אסיפות הסברה גרמנית נערכו בשפע ונטלו חלק נכבד בחיי הגרמנים בארץ. בין האספות הללו נערכה אספה ב-14 באוקטובר 1933 במועדון הספורט של יפו-שרונה בהנחייתו של ד"ר הופמן (חבר מפלגה, מספר 3445375). המונים מלאו את המועדון כדי לשמוע הרצאה מפי הרקטור (מנהל בית-הספר) אהמאן על גרמניה החדשה. זה האחרון תיאר את התפתחותה ומטרותיה של המפלגה הנאצית וכן את דרכו של היטלר לראשות ממשלת הרייך. במעמד זה קרא אהמאן לגרמניי א"י להשתלב ללא היסוס במציאות החדשה בעולם הגרמני. העוברים ושבים הופתעו כאשר הושמע שירו של הורסט ווסל, המנון השנאה והרצח, מבעד לאולם המועדון ומאז הושר שירו בכל חגיגה נאצית בארץ הקודש. נאמניו של היטלר שהאזינו בעקביות לדבריו ברדיו התגאו באומץ לבו של מנהיגם בעקבות נאומו המלהיב על סיבות פרישתה של גרמניה מחבר-הלאומים. השתכנעות הטמפלרים כי היטלר שהצליח להחזיר את כבודה של גרמניה, ישיב גם את אושרה, הלכה וגברה. אצל הטמפלרים השתרשה התודעה שהיטלר הנו מציל המולדת. חביב כנען מסביר, "הנה ממש ברגע האחרון מנע את הסכנה של השתלטות בולשביסטית; הוא הציל את המולדת מתוהו-ובוהו; לגרמנים בארצות-חוץ החזיר את הכרת ייעודם כלפי עמם ומולדתם". בסוף 1933 קושטו קירות בתי התושבים הגרמנים בארץ בתמונות של בכירים נאצים לצד תמונתו של היטלר. ביניהם המארשאל הרמאן גרינג, ד"ר יוזף גבלס, וילהלם פריק (שר הפנים). באסיפות שנערכו ניתחו מונחים כגון מדינה טוטליטרית, עקרון המנהיג ותרבות בולשבית. בנובמבר של אותה השנה הגיעה לארץ להשמיע שורת הרצאות על "גרמניה הנאצית", ד"ר איוון מקבול, בירת אפגניסטאן. זה האחרון היה אישיות גרמנית חשובה הרבים הלכו לשמוע את דבריו. זה האחרון הוא קצר הצלחות רבות בעקבות מעמדו. בליל השנה החדשה, 1934 היו גרמני א"י ערוכים בבתיהם לשמוע את דבריו של סגנו של הפיהרר, רודולף הס, שנאם ברדיו אל הגרמנים הגולים ברחבי העולם. למרות התקוות גדולות ועלייה ניכרת בגאוותם הלאומית של גרמנים במהלך השנה הראשונה ל"רייך" ההיטלראי, קוננה דאגה כבדה בליבם של הטמפלרים בא"י. מצבם בארץ הלך והחמיר. סבלים יהודים בחיפה סירבו לעלות לאוניה הגרמנית "סינוס" בעקבות התנוססות דגל צלב הקרס עליה; בליל חג המולד נופצו שמשות בבנין הקונסוליה הגרמנית בירושלים ע"י יהודים; החרם על התוצרת הגרמנית הלך וגבר. כמו כן הלך וגבר גם החשש מפני פגיעות פיסיות ומפני חבלה ברכוש גרמני ע"י המחתרת היהודית. בסופו של דבר סכנות אלו קלות משקל לעומת מצעד ההצלחה של אדולף היטלר. גאוותם של הטמלפרים התבטאה בכך שגרמניה החדשה לא התקופפה מול עולם רקוב "המכור לבולשביקים"; שרשרת השיעבוד המוקף ע"י חוזה ורסיי נשברת חוליה אחר חוליה; חייה הפנימיים טוהרו מהשפעת היהודים וכן האמינו שהרייך יגן על בניו גם בחו"ל. ב-27 לינואר 1934 נערכה בשרונה חגיגה לרגל יום השנה הראשון ללידת הרייך השלישי. האולם קושט בפסוקים מהמצע הנאצי. השתתפו בה כל גרמני יפו ושרונה ולדברי 'די וארטה דס טמפלס' הגיעו לחגיגה רבים מאלה שבשנה הקודמת הסתייגו מן המשטר הנאצי. תוך שנה מאז עלייתו של היטלר לכס השלטון השתלטות הנאצים על נפש תושבי הארץ הגרמנים הייתה טוטאלית שהפיהררים טבעו בגלוי משמעת-ברזל מאחיהם ומילוי פקודות ללא הרהור אחריהן.^7,6   

 2. גרמנים וערבים באגודת הנוצרים הצעירים בירושלים  

 ביטאון המפלגה הנאצית ברייך, "פלקישר באובאבטר", החל להופיע באולם-הקריאה של מועדון אגודת הנוצרים הצעירים בירושלים. הביטאון הופיע בהתאם לתביעת החברים הגרמנים והערבים באגודה זו. בעת ערעורם של חברי האגודה היהודים על כך, התכנסה האגודה לדיון והודיע שלכל קבוצת חברים ניתנת האפשרות לתבוע הבאת עיתון הרצוי לה. זאת בהתאם לתקנון הרשות. כאשר איימו היהודים בפרישה בטענה שלא ייתכן להחזיק במוסד כאיי.מ.סי.איי. עיתון אנטישמי, השיבו חבריה הגרמנים באיום פרישה מצדם. מכובה ומתיחות השתררו בהנהלה אך לפתע ויתרו החברים הגרמנים; ה"פלקישר באובאבטר" נעלם מאולם הקריאה וחזר שלום הבית על כנו באגודת הצעירים הנוצרים בירושלים.  

3. ביקורו של מוסליי (1934) 

תגובת הגרמנים על ביקורו בא"י הצפוי של מנהיג הפאשיסטים האנגלים, סר אוסוואלד מוסליי היה סימן נוסף לנאציפיקאציה. ידיעה זו העלתה שמחה על פני הסניפים הנאציים. ב-25 באוגוסט 1934 קורנליוס שווארץ כתב אל רוף אם "להודיע על כך למטה בהאמבורג, כדי שנבוא במגע עם מוסליי ונודיע לו כי המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית בארץ-ישראל מוכנה לשרת את רעיונותיו". 

4. "הכנסייה השלישית" בגרמניה וחינוך הדור הצעיר 

עיתון ה'די וארטה דס טמפלס' ניסה לשמור על איזון בין אוהדי הנאציזם לבין אלה שחששו שיענשו על התרחקות בני עדתם מרדכיו של אלוהים. במאי 1934 פירסם הביטאון את התקפתו הנוקשית של קארל מינצנמאי, בן עדת הטמפלרים, על "הכנסייה השלישית" בגרמניה. טענתו הייתה ש"אין לראותה כנוצרית, הואיל והיא מיוסדת על אמונה אינדו-גרמנית, המובילה לעבודת אלילים".⁸ טענתו של מינצנמאי הייתה כי 'די וארטה' מגלה אהדה לפרופ' הגאר, ראש "הכנסייה השלישית", והביע את חששו שסופה של העדה הטמפלרית להיבלע בתוך כנסיה זו. מאמרו של מינצנמאי נחתם בהצהרה: "הנני בא להתריע נגד סכנה זו באוזני העדה הטמפלרית, שנוסדה כדי לשמש מאור לנצרות כולה והנה עתה היא נהפכת לכדור משחק בידי נפשות תועות". התרעתו של מינצנמאי לא הניבה פרי. למרות התנגדותם להתפשטות המגיפה הנאצית של טמפלרים מן הדור הקשיש, גברה פעולתם של ראשי המפלגה בארץ בקרב הנוער. כבר בקיץ 1934 היו הארגונים "נוער היטלר" (Hitlerjugend), "ברית עלמות גרמניות" (Bund Deutscher Mädel) ו"בני הנעורים" (Jungvolk) בריתות-נוער מסועפות וחזקות בא"י.  

קורנליוס שווארץ ואויגן פאבר, המנהיג הארצי של ה"היטלר-יוגנד", החלו במסע הסברה להורים ולנוער בכל הישובים הגרמנים את יסודות תנועות הנוער הנאציות, המופקדות על שמירת טוהר הגזע על הגברת כוחם של המיעוטים בחו"ל. בכל הישובים הגרמנים רישומו של ה-Saar-Appell על ה"היטלר-יוגנד" היה חזק לאין-שיעור. ב-1 במרץ 1935 נכתב בעיתון ה'וארטה דס טמפלס': 

הייתה באמת שמחה לראות את נערינו ואת נערותינו זקופי הקומה, לבושים במדיהם החדשים, נכנסים בגאון לתוך האולם ותופסים בו את מקומותיהם. הפנים הקורנות גילו שהם מבינים את המשמעות המלאה של היום הגדול. הם הבינו שעל גרמני פלשתינה לשמור את הגחלת של הנאמנות למולדת הפיהרר (הגיס החמישי, עמ' 54).

ב-1935 ערך מועדון הספורט בשרונה טיול למצרים בחג הפסחא. נציגי המפלגה במצרים קידמו את פניהם במיסדר קצר. בראש מקבלי הפנים עמד הרקטור אמאן שהיה מנהל בית-הספר הגרמני הריאלי בקהיר. על מנת לאפשר לבני הנוער הגרמנים להשתתף ב"פארטיי טאג" בנירנברג נענו הנהלות בתי-הספרהגרמניים לתביעתו של אויגן פאבר, מנהיג ה"היטלר יוגנד" וקיצרו את שנת הלימודים של 1935 בשבוע ימים. בתאריכים שבין ה-17 ל-20 באפריל 1935 השתתפו 200 נערים ונערות בכנס הארצי של ה"היטלר-יוגנד" שנערך ביפו. צעירים אלה הגיעו מכל ישובי הגרמנים בא"י. הנערים הללו הקימו מאהל על חוף הים; על הצעירים הושלטה משמעת ברזל; סיסמת כינוסם של הנוער הגרמני הייתה: "סדר ודייקנות, נאמנות לשירות הכלל, נכונות למלא כל תפקיד ולא רק תפקיד נעים ונאה". לרגל יום הולדתו של הפיהרר הגיעו מאות מבוגרים לחגיגה שנערכה במחנה ב-19 באפריל. לכבוד אירוע חשוב זה נבחרו המאושרים שהותר להם לצאת לכינוס הכללי בברלין של ה"היטלר-יוגנד". למרות כל מאמציו של מנהיג ה"היטלר-יוגנד" בפלשתינה, אויגן פאבר ב-10 באפריל 1935 קיבל זה האחרון מכתב בנימה של זירוז וגינוי מלשכתו של מנהיג הנוער ב"רייך", באלדור פון שיראך. במכתב נאמר:

ב-28 ביולי 1935 ייפתח חגיגית המחנה הגרמני של ההיטלר-יוגנד, בהשתתפותו של סגן הפיהרר, רודולף הס... כבר נתקבלו מאות הודעות על השתתפותם של חברי התנועה מארצות שונות... לצערי, ידיעה ממך טרם הגיעה. הנני מורה לך, איפוא, אישית שעליך לעשות הכל, כדי שרבים, ככל האפשר, מבין הנערים שלך ישתתפו באירוע הגדול. אני מטיל עליך את האחריות האישית, שההכנות תבוצענה בזמן ושהכל יוסדר באופן רצוי. תקפידך האישי, כמנהיג הנוער הארצי, הוא לגלות את ההורים המהססים להרשות לילדיהם לנסוע לגמניה. אתה חייב לסכל מיד את ההיסוסים של ההורים האלה. עליך גם לדאוג לאמצעים כספיים, כדי שהעדר כסף לא ימנע את נסיעתם של נערים חסרי אמצעים. עליך אני מטיל את האחריות להצלחת המפעל הגדול הזה באיזור הנתון למרותך  (שם, עמ' 55).

70 בני ההיטלר-יוגנד זכו לקבלת פנים לבבית כאשר נתקבלו ברייך. הם רואיינו בשידורי הרדיו והם זכו להזדמנות לחיות באווירה נאצית טהורה במשך שבועות אחדים. למרות החוויה חזרו הצעירים בפחי-נפש מכיוון שחלומם העיקרי, להתקבל ע"י הפיהרר, לא נתגשם. היחיד מבין הצמרת הנאצית שכו לפגוש היה מנהיג הנוער הגרמני, באלדור פון שיראך. הצעירים גם התאכזבו משום שלא זכו להשתתף ב"פארטי-טאג" בנירנברג, שבו נתקבלו החוקים האנטי-יהודיים, חוקי הגזע. ב-1936 הוענקו לפעילי ה"היטלר-יוגנד" תעודות מיוחדות בטקסים חגיגיים.¹⁴ לא רק ל"שירות עבודה" ברייך גייסו את בני הנוער הגרמני בא"י, אלא גם לצבא הגרמני. הקונסוליה הגרמנית הכללית בירושלים טיפלה בשקידה בעניין. ילידי 1916,1915,1914 נקראו לדגל ב-13 במרץ 1936. ב-15 באפריל 1936 קיבל קורנליוס שווארץ הוראה מברלין לקראת יום הולדתו של הפיהרר. בהוראה נאמר שבעתיד ישביעו את נושאי התפקידים במפלגה רק ב-20 באפריל (יום הולדתו של היטלר) או ב-1 במאי (חג העבודה הגרמני). מנהיגי המפלגה והקונסול הגרמני יחויבו להשתתף בטקסים קצרים אלו. בטקסים יושבעו האנשים ע"י המנהיג הארצי. נוסחהּ יהיה: "אני נשבע נאמנות בלתי מסויגת לאדולף היטלר. אני נשבע לקיים משמעת ללא תנאי כלפיו וכלפי מנהיגים שאותם הוא ממנה". 

5. התפשטות הנאציזם והקצנתו בקרב הצעירים הגרמנים והטמפלרים בארץ

באוקטובר 1934 אוחדו הסניפים בשרונה וביפו. עם איחוד זה התנועה הנאצית בא"י קיבלה תנופה חדשה. בראש הסניף המאוחד עמד סם הופמן וקורנליוס שוורץ, המנהיג הארצי, מונה למנהל המחלקה הכלכלית של המפלגה והועמד בראש מחלקות ההסברה והחינוך של התנועה המאוחדת. התנועה הנאצית ערכה "ערבי חובה" בהם ניצב ליד שולחן המרצה נער מן ה"היטלר-יוגנד", לבוש מדים ובידו דגל צלב-קרס. ב"ערב חובה" שהתקיים ב-7 ביולי 1934 ומוזמניו היו הורים, מורים וידידי החברים, גילה מנהיג ה"היטלר-יוגנד" בארץ, אויגן פאבר, כי הארגון מקיים אימוני שדה שמטרתם להקנות לחברי התנועה משמעת, אחווה, אומץ לב, ציות לפקודה, נאמנות וחוש מילוי חובה. למבוגרים בקהל הכריז פאבר: "אין אנו כופים איש לתמוך בנו, אולם אל יתפלאו מתנגדינו בקרב הגרמנים אם הנוער יחרים אותם בגלל יחסם לתנועה". הזהרתו של פאבר הובנה להורים בנקל. ב-15 באוגוסט 1935 נמתחה ביקרת ע"י 'די וארטה דס טמפלס' על כך שעקרונות תורת הגזע לא הובנו כראוי בישובים הגרמניים בא"י. אמנם בביקורת הוזכרה כי הגרמנים בא"י שמרו במשך עשרות שנים על "טוהר מוחלט", מאז ייסוד ישוביהם, מה שמעיד על נאמנותם מאז ומתמיד לעקרונות הגזע הנאציים, עם זאת הביע 'די וארטה' את צערו שעדיין ניכרים ספקות בקרב גרמנים מסוימים ביחס לתורת הגזע. לטענתם, הספקות נובעים מנימוקים דתיים מוטעים אשר מעוררים את בני העדה להאמין כי ערכי הגזע והאמונה בה' אינם יכולים לעלות בקנה אחד. 'די וארטה' מסביר כי בטעות סוברים שכושי הגון שווה יותר מארי לא הגון. הרי "המציאות מראה לדעת שלא התנהגות האדם קובעת, אלא מוצאו הגזעי".  באסיפה של העדה הטמפלרית שהתקיימה ביפו באוקטובר 1935בוטלו כל הספקות בנוגע לזהות בין הנאמנות ליסודות העדה והנאמנות למפלגה הנאצית ע"י הכרזת הבירגרמייסטר גוטהילף וואגנר. הבירגרמייסטר הכריז ש"מטרת הנאציזם זהה לדעתם של בני העדה הטמפלרית בדבר הצורך לחשוב ברוח ממלכת אלוהים. על השאלה, אם מקבלים אנו את הנאציזם, אנו משיבים: כן". בסוף נובמבר 1935 הוקדש מקום נכבד ב'די וארטה דס טמפלס' לסקירת הספר 'יהודים וגרמניה'. ספר זה הופיע במהדורתו השנייה ע"י המכון לחקר היהדות (הוצאת יורשי פראנץ אהר במינכן) ובו הקדמה גדושה בהיגדים מדברי גבלס. ביניהם הופיע ההיגד: "אמנם, ידועות לנו הסיבות שבגללן היו היהודים אסון לעמנו, אך יש לנו האומץ להצביע על חלקם של היהודים בתהליך זה ולקרוא לדבר בשמו". אִמרתו של באלדור פון שיראך: "מי שמשרת את גרמניה, משרת את אלוהים", הובילה לאימוצה ע"י הטמפלרים בחרדת קודש. הטמפלרים נחשפו למילים אלה שיצאו מפי מנהיג הנוער במפגשו עם משלחת ה"היטלר-יוגנד" מא"י. בני העדה חדלו להשתמש בתנ"ך ולא הוסיפו לערוך טקסי נישואין בכנסייה. אלה נערכו ע"י המנהיג הנאצי המקומי. הלה הגיש לבני הזוג טבעת וחתם על מסמך אשר בו כתוב: "בשם העם הגרמני וברוח הדם המשותף לגרמנים, הנני חותם על ברית נישואיכם, בצירוף סמל הנאמנות [הטבעת]". מנהיג המפלגה בא"י, קורנליוס שוורץ שהיה בעל שליטה גמורה על שבעה ישובים של בני עמו, הילך אימים על הציבור הגרמני והורה לרדוף כל מי שלא הלך בתלם. בתיהם של המהססים כוסו בצואה, גרמנים "קשי עורף" מצאו עופותיהם מורעלות ושמשות בתיהם נופצו. בסוף 1935 הגיע מספר חברי המפלגה ל-280. בדצמבר 1935 חלה הקצנה נוספת בתהליך הנאציפיקאציה. הפיהרר בכבודו ובעצמו החל לברך את אנשי העדה. לכבוד חתונת הכסף של גיאורג ווילהלמינה ואגנר מיפו שלח הפיהרר מברק ברכה אישי. בעקבות פעולה זו הוקצנה גאוותם של בעלי השמחה. מברק זה נתלה על קיר הבית והיה לסמל הראוי לסגידה.  

 
6. היחסים בין הגרמנים לבריטים בא"י

קיום יחסים תקינים עם השלטון הבריטי נכלל בהוראות מפורשות מגרמניה לסניפי המפלגה הנאצית בארץ. בקיץ 1934 הודיע ראש הנאצים בא"י לממוניו ש"היחסים [עם הבריטים] הוגנים, אף על פי שאנו יודעים כי הבריטים הם גדולי אויבינו בכלכלה ובמדיניות העולמית". לעומת זאת המוסדות המתאימים ברייך הבהירו לו שכל עוד לא ינהלו תעמולה נאצית בקרב הצבא והמשטרה הבריטיים, יתייחסו הבריטים בהגינות כלפי העדה הגרמנית בא"י. ראש הנאצים בארץ נצטווה לנקוט צעדים משמעתיים נגד חברי המפלגה שיעסקו בהפצת התעמולה הנאצית ללא אישור מהדרג הגבוה. למרות נקיטת צעדים זו התעורר זעם הבריטים על הגרמנים כאשר ביום הכתרתו של המלך ג'ורג' השישי הופיע יער של דגלי צלב-הקרס בכל הישובים הגרמנים. חרף ניסיונם של הגרמנים להסביר לבריטים שזו דרכם להביע אהדה לכתר, היה ברור שמצאו שעת כושר להפגין בפני הבריטים שכל בית גרמני בא"י הנו מעוז נאצי.⁹ ב-30 ביוני  1935 נערכה עצרת זיכרון לזכר החיילים הגרמנים שנפלו בא"י במלחמת העולם הראשונה. בעצרת זו השתתף מושל מחוז הצפון בממשלת המנדט, מר אדוורד קיט-רוץ'. לאחר נאומו של קארל רוף ושירת השיר הורסט-ווסל ע"י הקהל, נשא מר קיט-רוץ' נאום ידידותי. בתום הנאום נקראו מברקיהם של אדולף היטלר ופון פאפן שכיהן כראש מחלקת המבצעים במטה צבא גרמניה שחנה בנצרת במלחמת העולם הראשונה. השתתפותו של המושל הבריטי עוררה את איש הכמורה רודולף דה-האס לנאום באנגלית נאום נלהב בעקבות ההתקרבות בין העם הגרמני והעם הבריטי. בתום הטקס הוסר הלוט ממצבה לזכרם של מאתיים חיילים גרמנים שנפלו בקרב נגד הבריטים במרחק של חמישה-עשר קילומטר צפונה מיריחו.

7. כניסתו של טים וורסט למפלגה והדחתו של ד"ר וולף 

ההשפעה הנאצית הייתה פרושה על הכול, כולל נושאי מִשרות מטעם הרייך שנתמנו אף לפני עלותו של היטלר לשלטון. טים וורסט, הקונסול הגרמני ביפו, ביקש להתקבל למפלגה הנאצית בארץ. קארל רוף שנצטווה לדווח על עברו ועל מידת מהימנותו של וורסט הטיל את המשימה על מנהיג הסניף יפו-שרונה, סם הופמן. ב-1 בנובמבר 1934 מסר הופמן את דיווחוֹ הבא:

טים וורסט מבקר באופן קבוע את פנקסי הכספים של הסניף; את דירתו בבית הקונסוליה הוא מעמיד לרשות הפגישות של ה"היטלר-יוגנד", ושל ה"בונד דויטשר מדל" ו"יונגפולק". וורסט מתייחס לתנועה באופן חיובי. עוד שנתו הארבע-עשרה למד וורסט בבית-הספר הגרמני בירושלים. אחרי-כן למד במשך שלוש שנים מקצועות מסחר; עשר שנים היה סוחר בחלב; עשר שנים עסק במסחר בדמשק ותוך כדי כך גם עמד שם במשך שש שנים בראש ה"דויטשא-פלשתינה בנק". בשנים 1914-1913 היה גם קונסול גרמניה בדמשק. מ-1914 עד 1917 עמד בראש הבנק הגרמני בבגדד, בשנים 1918-1917 עבד בבנק הגרמני בקושטא, ואחרי-כן, במשך שלוש שנים - בבנק הגרמני הממלכתי בברלין. בין השנים 1922 ו-1925 ניהל את הבנק הגרמני בסופיה ומאז 1925 הוא יושב בא"י. שבע שנים היה מנהל כאן את הבנק של ה'טמפלגזלשאפט' בחיפה ומאז 1932 הוא מנהל את בנק-הטמפלגזלשאפט ביפו ומכהן כקונסול גרמניה בעיר זו. מוצאו - ארי, מוצא אשתו - ארי. הכרתו - גרמנית. הוא חרוץ ומסור לתפקידיו; הוא מנהל אורח חיים חסכוני ונהנה מאמונם של הגרמנים בא"י. הוא ראוי להתקבל למפלגה.

בניגוד לווסט, אישיותו של הקונסול הכללי ד"ר וולף הייתה מוקפת אי אמון וחשדות בקרב ראשי המפלגה הנאצית בא"י. ב-20 לאוגוסט 1934 כתב מנהיג סניף המפלגה בירושלים, לודוויג בוכהאלטר דו"ח על ישיבת הסניף בנוגע לד"ר וולף:

באופן כללי ניתן לומר שמורגשת אי שביעות רצון [כלפי ד"ר וולף], לא רק בקרב חברינו אלא גם בקרב התושבים הגרמנים בכלל. ידוע כי הקונסול הכללי וולף נשוי לאשה ממוצא שמי. קיים איפוא חשד מבוסס למדי כי בגלל נישואים אלה אין הוא יכול לייצד בנאמנות את האינטרסים הגרמנים, וביחוד לא את האינטרסים של הממשלה הנאציונאל-סוציאליסטית. חשד זה גבר בזמן האחרון כאשר נודע כי מאז שוב רעיתו מביקור בגרמניה, היא נוהגת לבקר תכופות אצל קרוביה בעיר היהודית הטהורה ת"א. הגיעו לאוזני ידיעות שהגב' וולף מסרה לאנגלים פרטים שליליים על הרייך השלישי, וסיפורים אלה השמיעה גם באוזני חוגים יהודיים. ברור איפוא שאדם המקיים קשרים עם חוגים יהודיים במקום, לא יכול להיות נאמן לעניינים גרמניים, וביחוד לענייני הנאציונאל-סוציאליזם, אפילו הוא רוצה להיות נאמן להם. בשבועות האחרונים אפשר היה להבחין כי הן במזג אוויר יפה והן במזג אויר רע, מניפה הקונסוליה הכללית כאן רק דגלים קטנים. והרי זה דבר מגוחך לראות איך מתנוססים דגלונים קטנים כאלה על התרנים הענקיים, אך מה שמצער עוד יותר הוא שאין מניפים כלל את דגל צלב הקרס. האם משרד החוץ עני עד כדי כך שהוא חייב לנהוג חסכון גם בהצגת סמלינו? דעת הגרמנים כאן היא שמדיניות הדגלונים של הקונסול מכוונת לרוחם של היהודים, אף על פי שדבר זה מדכא רוחו של כל גרמני אמיתי. לדעתי, נוהגים חסכון במקום שאין צורך בחסכון. כיום אפילו הקאוואסים (השמשים) הערבים בקונסוליה הגרמנית מדברים על כך שהקונסול הכללי מגלה אהדה ליהודים. ידוע לי שמשרד החוץ מעריך את כשרונותיו הכלכליים של הקונסול וולף, אך דעתי היא שהוא מתאים יותר לארץ אחרת, ואילו בא"י אנו זקוקים לאדם שאיננו קשור באופן רגשי עם היהודים (הגיס החמישי, עמ' 49-48).

החל מ-22 בספטמבר 1935 הניפו הגרמנים בארץ את דגל צלב-הקרס בלבד עפ"י פקודה מפורשת מברלין. הדגל השחור-לבן-אדום נעלם ואיתו גם העבר הטרום-נאצי. כאשר הגיעה שעתו של העבר הטרום-נאצי של גרמני א"י להסתיים, כך גם חלפה שעתה של כהונתו של ד"ר וולף, הקונסול הכללי בירושלים, והוא התפטר מהסיבה שבחוקת הרייך מוטלת על כל פקיד גרמני לפרוש לפנסיה אם רעייתו יהודייה. נאמנותו של ד"ר וולף למשטר החדש והלויאליות שלו במילוי כל הוראותיה של ממשלת הרייך השלישי נשכחו ובמקומו הגיע לירושלים ואלטר דהלא שכיהן כראש המחלקה הכלכלית בשגרירות הגרמנית בפאריס. דהלא שירת בעבר כמזכיר הקונסוליה הגרמנית באיסטנבול, ועמד בראש מחלקת המזרח הקרוב במיניסטריון החוץ. רק הלותרנים העזו להביע את צערם בגלוי על סילוקו של ד"ר וולף; בביטאונם הירושלמי פורסם לכבודו מאמר הערכה. העיתון זכה לגינוי מצד 'די וארטה דס טמפלס'. כאן הואשם ד"ר וולף באהדה ליהודים. בביטאון הטמפלרים שבו הודגש כי גם חמותו של הקונסול המודח חיה בת"א, נכתב עוד כי "האמצעים בהם נקטו שלטונות הרייך במקרה זה, מובנים בהחלט ע"י הציבור הגרמני בפלשתינה". ד"ר וולף עזב את הארץ מוחרם וגלמוד. בני העדה הגרמנית לא הגיעו לנטילת ברכת פרידה.

 
8. ארגון העבודה הנאצי - שיפורים בתנאי הכלכלה בחיי הגרמנים בארץ 

לא רק תאי המפלגה ותנועות הנוער הנאציים התרחבו. בתקופה זו התרחבה גם ה-Arbeitsfront - ארגון העבודה הנאצי. בשלהי 1934 נשלח חוזר לתושבי שרונה ויפו ע"י האורטסגרופאנוואלטר של "חזית העבודה" בשרונה. שם הוסברה מהות ה"חזית" כארגונם של הגרמנים ה"יוצרים". בחוזר כתב מנהיג הארגון:

תפקידה של החזית לדאוג לכך שכל פרט יתפוס את מקומו הראוי בחייה הכלכליים של האומה, על מנת שתדע להפיק ממנו את התועלת המירבית למען הכלל. רק מי שתומך בכלל יוכל לצפות שהכלל יתמוך בו. כאן בחוץ-לארץ אנו ניצבים בעמדות קדמיות ומשימתנו לייצג בכבוד את גרמניה לחיים ולמוות; כשטוב לגרמניה, טוב גם לנו; כשרע לגרמניה, נסבול גם אנו. תפקידי חברי 'החזית' בארצות חוץ הם: מלחמה באבטלה ובמחלה; עזרה דחופה לנצרכים: תמיכה בקרבנות תאונות-עבודה; פיתוח רעיון ה-Kraft durch Freude (כוח ע"י שמחה); הכשרה מקצועית והגנה מקצועית (הגיס החמישי, עמ' 49).

במהלך ההתארגנות המסתעפת והולכת של חיי המפלגה הנאצית בא"י, הפך במהרה סם הופמן לאחד האישים המרכזיים בה. זה האחרון היה חסר פשרות וידו הייתה ברוב מבצעי המפלגה. ב-10 בנובמבר 1934 קיבל הופמן מכתב תודה-ברכה מראשי הטמפלרים בשרונה-יפו על מאמציו למנוע מכירת קרקעות ליהודים. המכתב נחתם ע"י וילהלם אברלא.¹⁰ מטה המפלגה בהאמבורג הביע אף הוא קורת רוח להופמן על פעולותיו, ואף המליץ לנקוט פעולות זהות בשאר הישובים הגרמנים בא"י. בעקבות הפעולות הנ"ל ה"גלייכשאלטונג" של הטמפלרים התקדם במהירות עם חיי הרייך הנאצי. לאחר שמונים שנה ליסוד הכת הטמפלרית הועלה רעיון לבחור ב"מנהיג העדה" במקום ב"נציג העדה" כפי שהיה נהוג עד כה.

 
9. גאוות הגרמנים בא"י לנאציזם בעקבות החזרת חבל הסאר¹¹ 

גלי התלהבות עצומים התעורר בקרב הגרמנים בארץ בעקבות החזרת חבל הסאר לגרמניה. באותו היום בו הושמעו תוצאות משאל העם ברדיו על עתיד הסאר ניתנה הוראה לקיים חגיגה זוטא. ב-15 בינואר דיווח ה"היטלר-יוגנד" לברלין על ההחלטה לקיים את החגיגה באולם העדה משום שמרתף הקונסוליה צר מדי. במקום הרחב אשר בו נערכו החגיגות, הסתדרו חברי תנועות הנוער הנאציות בארבע שורות מול תמונת הפיהרר ודגלי הרייך. לפי הודעתו של מנהיג ה"שטאנד-אורט" למנהיג הארצי "53 איש ערוכים למסדר". בנאומו של המנהיג הארצי נאמר:

יום זה לא יישכח לעולם. במשך חמש-עשרה שנה חיו הגרמנים בחבל הסאר תחת שלטון זר. במשך שנים ארוכות נאלצו לסבול דיכוי והשפלה. תשמש לנו הסאר מופת זוהר! גם כאן אנו נאלצים לבלוע שוב ושוב גלולה מרה. אבל גם אם עלינו לסבול, הבה נתחזק ונוסיף לעמוד בנאמנות לימין הפיהרר והרייך. קראתי לכם כדי לבשר לכם כי הסאר היא עתה גרמנית (הגיס החמישי, עמ' 51).

בעקבות הנאום פצחו הנוכחים בשיר 'הסאר היא גרמנית, גרמנית לעולם'. לאחר נאומו של הממונה על התעמולה פצחו כולם במקהלה: "זיג הייל! זיג הייל! זיג הייל!". החגיגה הגדולה נחתמה בהמנון הגרמני ובשיר הורסט וסל. החגיגה בשרונה שימשה רק פתיחה לשרשרת של חגיגות גדולות לרגל סיפוח הסאר לגרמניה. אלה הקיפו כל בית גרמני בא"י. התלמידים הבוגרים של בתי הספר הגרמניים האזינו בכיתותיהם לנאום הפיהרר לעם ולדברי מיניסטר התעמולה ד"ר יוזף גבלס שהושמעו ברדיו. בעקבות הפרשה הגדולה קיבלו התלמידים חופשה מיוחדת, בתי העסק הגרמניים נסגרו, הקונסוליות בירושלים וביפו הניפו את דגל צלב-הקרס לצד דגל הרפובליקה הגרמנית וקראו לתושבי העדה הגרמנית לקשט בדגלים גם את בתיהם. זאת ועוד בכל רחבי הארץ צלצלו פעמוני הכנסיות במשך חצי שעה. בקבלת פנים בבית הקונסוליה ביפו נאמו הקונסול וורסט, הבירגרמייסטר גוטהילף ואגנר וא. שווארץ. בירושלים ובחיפה הקרינו סרט על חבל הסאר ונערכו חגיגות שונות בסניפי המפלגה. באמצע ינואר 1935 התכנסה בירושלים, לראשונה מאז 1911, מועצת העדה הטמפלרית. משתתפיה היו:

• חברי ההנהלה - פיליפ וורסט, ניקולאי שמידט, וילהלם אפינגר, הרמאן אפינגר
• נציגי הישוב הגרמני בבית לחם - כרידטיאן קוהנלה, יוהאנס הרמאן, ארנסט בלאייך, קורט לאנגה, בייהארץ הבן, יאן פראנק, ט.א. סטרובה, עמנואל קאץ, גוטליב רוף הבן
• נציגי הישוב הגרמני שרונה - יוהאנס פראנק, וילהלם אברלא, ואלטר הופמן, אלפרד ולר, ריצ'רד הופמן
• נציגי הישוב הגרמני וילהלמה - היינריך זאוואצקי, עמנואל אימברגר, גוטהילף הורנונג, יעקב דקר, האנס לינק
• נציגי הישוב הגרמני בירושלים - וילהלם אפינגר, ניקולאי שמידט, פרידריך קיבלר, תיאודור פאסט, גוטהילף קירכנר
• נציג הישוב הגרמני ואלדהיים - האנס הרמאן
• נציגים מאמריקה (פיליפ וורסט) ומגרמניה (יון הופמן, קארל וילאנד)

פיליפ וורסט נבחר למנהיג העדה בא"י. למרות תקוותם של הנאצים שגם בעתיד יימשך שיתוף הפעולה המלא בין הנהלת העדה לבין המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, חששו הנאצים מפני מנהיג העדה החדש עקב השקפותיו הליברליות והכרתו הדתית העמוקה. כדי להעמיד את פיליפ וורסט על העובדה שמפלגה הנאצית מהווה את הגורם המרכזי בחיי העדה הגרמנית בא"י, הכריז קורנליוס שווארץ ביוני 1935 באסיפת סניף המפלגה ביפו:

בשביל למנוע כל טעות ואי-הבנה קובע אני חגיגית שלמפלגה לא רק הזכות אלא גם החובה לעסוק בכל ענייני הגרמנים בארץ זו. המפלגה תוסיף לעשות זאת, במקום ובזמן שהיא תמצא לנכון.

פיליפ וורסט שמר על עמדותיו עד לאחר הסכם מינכן. ב-1 באוקטובר נכנע לטירור ויתר על עמדתו העצמאית. הוא הצטרף למלפגה כחבר מס' 6990943.

10. הגיס החמישי

כל הגרמנים החיים מחוץ לרייך (כ-10 מיליון, פרט לאוסטריה) אוחדו ע"י ארגון בשם:  Verein für das Deutschtum im Ausland ("האגודה לגרמניות בחו"ל). קשרם הרשמי של תושבים גרמנים הגרים מחוץ לגרמניה עם המולדת התקיים באמצעות ארגון זה. בחסות האגודה נמצאו 8000 בתי-ספר ו-24 אלף סניפים מקומיים. ממשלת הרייך הקציבה תקציבים שהגיעו ב-1935 ל-250 מיליון מארק לשנה לעודד פעולותיהן של קבוצות אלו. ה-Verein היה נתון למרות ה-Auslandsorganisation (ארגון חוץ-לארץ) של המפלגה הנאצית. החל מ-1934 אורגנו מדי שנה ע"י ארגון זה קונגרסים של נציגי הגרמנים החיים בחו"ל. ארנסט וילהלם בוהלא ממיניסטריון החוץ הגרמני עמד בראשו של ה"ארגון". מטרתו של הארגון הייתה לפקח על הגרמנים החיים מחוץ למולדתם. בוהלא היה כפוף ישירות למיניסטר החוץ בכהונתו כראש ה"ארגון". מ-1937 היה בוהלא מוזמן לישיבות הממשלה לדון בענייני הגרמנים בחו"ל. בשנה זו נמנו 548 סניפים למרותו של "ארגון חוץ-לארץ" ברחבי העולם ובהם אורגנו כשלושה מיליון נאצים. במנגנון המשרד הראשי של ה"ארגון" נמנו 700 עובדים. למעשה, שימשו סניפי "האגודה לגרמניות בחוץ-לארץ" והסניפים של "ארגון חוץ-לארץ" של המפלגה כתאים של אותו גיס חמישי נאצי שפרצופו האמיתי נחשף בעת סיפוח אוסטריה לגרמניה, בפלישה לצ'כוסלובקיה ובתקופת הסתערותו הראשונה של צבא גרמניה בראשית מלחמת העולם השנייה (בפולין, דנמרק, הולנד, בלגיה, צרפת, יוגוסלביה, יוון ועוד). גם בארץ-ישראל תא המפלגה הנאצית היווה חוד החנית של הגיס החמישי. ב-1933 נִמנו רק 3300 מתוך 10 מיליון גרמנים המתגוררים מחוץ לגבולות הרייך עם חברי המפלגה הנאצית; ב-1937 סופחו 30 אלף איש; לאחר סיפוח הסודטים וכיבושי הבזק של הווהרמאכט זינק מספרם של אלו ל-3 מיליון. בקרב הגרמנים החיים מחוץ לגבולות הרייך היו עתודות הגיס החמישי עצומות:

• בחבל הסאר שסופח לצרפת - 800 אלף גרמנים.
• בדאנציג - 350 אלף.
• בממל - 60 אלף.
• באויפן-מאלמדי שבבלגיה - 50 אלף.
• באלזאס-לוטרינגן - הגרמנים היוו רוב באוכלוסיתה והיו הרבה גרמנים מוסווים.
• במחוזה הצפוני של דנמרק, שלזוויג - 30 אלף.
• באפריקה הדרום-מערבית - 12 אלף.
• בצ'כוסלובקיה - כשלושה מיליון גרמנים.
• בטירול הדרומית - רבע מיליון.
• באסטוניה - 30 אלף.
• בלאטביה - 65 אלף.
• בהונגריה - 550 אלף.
• ברומאניה - 750 אלף.
• ביוגוסלביה - 600 אלף.
• בבריה"מ - 760 אלף.

מיעוט גרמני חי בפולין, בא"י (2050), במצרים, בטנגאניקה, באנגליה ובשוודיה. באמריקה הצפונית והדרומית פורסמו 275 עיתונים יומיים וכתבי עת בגרמנית. לאחר מלחמת העולם הראשונה היגרו לארה"ב חצי מיליון גרמנים. בכל שאר הארצות, ובא"י הוטל על תאי המפלגה הנאצית לפקוח עין על התושבים הגרמניים ולחשוף את אלה שאינם נאמנים להיטלר ולרייך. לרוב, פעילי התאים היו סוכני גסטפו. סוכנים אלו עסקו בהפצת התעמולה הנאצית ואף ביצעו חטיפות של מתנגדי המשטר הנאצי. מתנגדים אלה הועברו לגרמניה דרך היבשה או באוניות גרמניות.¹³בשנת 1936 עמדו שלוש תופעות בקרב הגרמנים בא"י:

• הגברת התודעה הגזענית בקרב הגרמנים והערבים.
• תמיכה בלוחמי המרד הערבי שהחל בערב יום הולדתו של הפיהרר (עפ"י הבריטים שני התאריכים הללו נקשרים יחד ואלה האחרונים רואים בהם מבצע הגיס החמישי הגרמני בא"י)
• העמקתם של הפעולות המחתרתיות בארץ.  

11. הישוב הגרמני לקראת המרד הערבי, מאורעות תרצ"ו (1936) ובמהלכו 

ב-1936 פתח ד"ר ר. הופמן, מזכיר הקונסוליה הגרמנית ביפו, את פעולות התרבות של סניף המפלגה בשרונה בהרצאה על "חוקי נירנברג להגנת הדם הגרמני". ב-30 לינואר צוין יום השנה השלישי לעליית היטלר לשלטון. הלאנדספיהרר של ה"היטלר יוגנד", א. פאבר, הזכיר את משמעות המפנה בחיי הרייך השלישי באומרו: "בשביל הנוער הגרמני נולדה אז גרמניה מחדש ועל הנוער לראות כחובתו הקדושה קיום המשמעת הבלתי מעורערת והנאמנות לפיהרר". הקונסול טים וורסט וסם הופמן תיארו את הצלחות המשטר הנאצי והדגישו את "המשימות העצומות העומדות בפני גרמניה תחת הנהגתו של היטלר, תוך כדי נכונות לקרבנות בלתי נמנעים". בעקבות העלייה היהודית הגואה נתעוררו חששות כבדים בלבם של הגרמנים בארץ. גם הקונסול הכללי החדש, האדון דהלא, צייר תחזיות פסימיות בעניין בדו"חותיו לברלין. על אף החששות האלו נתקיימה החגיגה. ב-2 באפריל 1936 כתב קורנליוס שווארץ:

... אנו חיים בארץ של יהודים ומשום כך עלינו לנהל אתם מלחמת קיום חריפה. אבל עלינו להימנע מכל דבר, העלול להוסיף שמן למדורה. יתירה מזו: קיים כאן חוק האוסר הפצת דברי דפוס, העלולים לזרוע שנאה או איבה בין העדות... ברצוני גם להימנע מלתת עילה להאשמות שאנו מפיצים ספרות אסורה בחסות הקונסוליה. אין אני רוצה לומר שאני מתנגד ל'שטירמר', אך עלי לנהוג בהתאם למציאות. לכן אבקש לשלוח לי כשישה גיליונות ואותם אחלק במו ידי. לעומת זאת רצוי לשלוח Das schwarze Kops ['החטיבה השחורה', הביטאון הרשמי של ה-ס.ס.] ... מוטב לשלוח ספרות זו במישרין אלי, משום שבין פקידי המכס מצויים יהודים רבים (שם, עמ' 61).

החרם היהודי פגע בעסקי הגרמנים בא"י. הפסדים כספיים אלו הובילו את גוטליב בוירלא, תושב המושבה הגרמנית בירושלים להחלטה שעליו להחכיר את הקולנוע שלו "אוריינט" ליהודים. זה האחרון ננזף במכתב מאת בוכהאלטר:

להנהגה המקומית של המפלגה הנאציונאל סוציאליסטית נודע מתוך תמהון כי החלטת להחכיר את בית הקולנוע שלך. הננו מפנים את תשומת לבך לעובדה שמכירת רכוש גרמני בתוך הישובים הגרמנים טעונה כיום הסכמה מאת האוסלאנד-אורגרניזציון של המפלגה, בכל מקרה שהכנס עומד לעבור לידים לא-אריות. העתק של מכתב זה נשלח למנהיג המפלגה בפלשתינה ולאוסלאנד-אורגאניזציון של המפלגה בגרמניה. בקשר לכך מותר להעמיד אותך על התוצאות החמורות הנובעות מעצדך, לגביך ולגבי משפחתך. אני מברך אותך בתקווה כי בתור גרמני תעדיף את האינטרסים של הכלל על פני האינטרסים הפרטיים, בהתאם לעקרונו של הפיהרר: תועלת הכלל קודמת לתועלת אישית.

הייל היטלר! 

(חתום) בוכהאלטר

פ.ס. אבקשתך לשמור מכתב זה בסוד, כדי שתוכנו לא יוודע ליהודים, כי הם עלולים להצביע עלינו ולומר: אתם בעצמכם מעבירים את רכושכם אלינו. מובן שהיהודים רוצים בכך, כי הם רוצים בכל דבר הגורם לנו נזק. הקמנו כאן את המפלגה ואנו מטיפים לחבריה: 'היו גרמנים!' הקמנו את ה'היטלר-יוגנד' ואת ה'בונד-דויטשר-מדל' ואת ה'יונפולק' כדי לחנך אותם ברוח של גרמניות (הגיס החמישי, עמ' 62-61).

ב-15 בפברואר 1936 נשלח מברק למחלקת התרבות של ארגון החוץ שליד המפלגה הנאצית בברלין. נתגלה בו אספקט חדש בהשתלטות המפלגה הנאצית על חיי הגרמנים בא"י. הועלתה האפשרות שה-Deutscher Verein ("האגודה הגרמנית", ארגון-גג ותיק של מוסדות גרמניים בארץ ישראל) ביפו יתפזר משום שהפעילות המפלגתית, המקיפה את כל החוגים הגרמניים, כבר דואגת לכל צורכיהם הרוחניים של הגרמנים בא"י. במכתב הוצע שבעתיד חזית העבודה הגרמנית תבצע את כל הפעולות שלא מוצאות לפועל במסגרת המפלגה. לדעתו של הכותב רצוי שהספרייה בשרונה וספריית המפלגה תתמזגנה לספרייה אחת, שתהיה נתונה ברשות הנהלתה של "חזית העבודה". כמו כן, בשתי הפסריות הללו עדין נמצאים ספרים שנאסרו ע"י המפלגה, וכן ספרים שנכתבו בידי יהודים או בידי אוהדי יהודים. לספרים אלה אין מקום בספריית "חזית העבודה הגרמנית". בתוך סניפי המפלגה הנאצית בא"י כיכבו נאצים חדשים. אנשים אלה אופיינו בנאמנות, קנאות ומשמעת.¹⁵  חבר ההאוסלאנד-אורגניזאציון לוגגא הציע למנות את קארל רוף לתפקיד "שליכטר" (בורר) של המפלגה בפלשתינה. אנשי הצמרת הסודית הפעילה של הרשת הנאצית בא"י היו השמונה הבאים:

• קארל רוף מחיפה - מנהיג המפלגה הראשון ונאצי מספר 1.
• קורנליוס שווארץ מיפו - מעובדי בית-החרושת פייג, הוא כיהן כמנהיג המפלגה עד 1939 ונמלט לגמניה לקראת פרוץ המלחמה.
• תיאודור סם הופמן משרונה – יד ימינו של שווארץ שעבד עבור האחים וואגנר.
• לודוויג בוכהאלטר - מורה בבית-הספר הגרמני בירושלים.
• פרידריך וואגנר - בעל בית-חרושת לגזוז וחנות יינות בחיפה.
• ד"ר ק. הגאלה - עבד כמורה בבית-הספר הגרמני בירושלים ועמד בראש הליגת המורים הגרמנים בא"י.
• אויגן פאבר מיפו - מנהיג ההיטלר-יוגנד.
• פאולה הן - מנהיגת הארגון "בונד דויטשר מדל".

ב-15 במרץ 1936 כתב קורנליוס שווארץ למטה החוץ של המפלגה הנאצית בהאמבורג בנוגע לשיחות בין ממשלת הרייך לבין הסוכנות היהודית בענין ביצוע ההסכם של הערבת רכושם של עולים יהודים מגרמניה לא"י. במכתבו כתב:

עלינו לזכור היטב כי יש לנו כאן ענין עם אויב מגדולי אויבינו. זהו אויב שאינו ראוי לשום ויתור. לכן רצוי שהקונסוליה הכללית הירושלים תקבל מראש ידיעה על כל שיחה ושיחה, על מנת להביע דעה בענין זה, בעצה אחת עם המפלגה. היהודי הוא אויב שאין לנהל שיחות עמו. הוא מוכן לנהל אתנו מו"מ כל עוד הדבר כדאי לו. לכן אין מקום למשא-ומתן (שם, עמ' 64).

שישה ימים לאחר מכן שווארץ התנגד נמרצות לרעיון החלפת רכוש יהודי בגרמניה בקרקעות גרמנים בא"י: "תהיה זאת מכת מוות לגרמניות בפלשתינה; זו תהיה בגידה בגרמניות". באותה תקופה תושבי שרונה ווילהלמה חשו את השפעת החרם היהודי על תוצרתם החקלאית והקונסול הכללי של ירושלים הציע להתנות את קיום הטראנספר (העברה) בוויתורם של יהודי א"י על אמצעי החרם כלפי המתיישבים הגרמנים בארץ. בספרו של חביב כנען, הגיס החמישי מספר כנען את הדברים הבאים:

בתוך תיק מסויים של הקונסוליה הכללית בירושלים, הנושא את השם: 'ארגונים יהודיים', מצאתי מיסמכים הקשורים בבקשות נציגי מוסדות יהודיים לבקר בגרמניה לרגל פעילותם הציבורית. ב-30 באפריל 1936 הודיע משרד החוץ לקונסוליה, כי יש להעניק אשרות כניסה לגרמניה לתקופה עד שלושה חדשים לבאי-כוח ארגונים אלה, בתנאי שיטפלו בעיית יהודים לארץ-ישראל ושפעילותם בגרמניה תהיה תואמת את האינטרסים של הרייך והעם הגרמני. הותנה תנאי נוסף לקבלת האשרה, שנציג הארגון היהודי לא יהיה בן הגזע הארי ולא ישתמש באשרה לשום פעילות אחרת בזמן שהותו ברייך. באותו מכתב ציטט מיניסטריון החוץ בברלין חוות דעת של הגסטפו, שהצביעה על העובדה כי 'מפא'י ו'פועלי ציון' הם ארגונים סיציאליסטיים השייכים לאינטרנאציונאל השני ורוב חבריהם הם אנשים שעזבו את גרמניה בגלל פעילות אנטי-גרמנית. כלפי אלמנטים אלה יש לנקוט משנה-זהירות בשעת מתן האשרה, לאור האפשרות כי הם עשויים לנצל את שהותם בגרמניה להפצת תעמולת זוועה. במקרים של ספר יש להעביר את העניין להכרעתה של הגסטפו'." (שם, עמ' 65).

ב-17 בספטמבר 1936 הודיעה הגסטפו לאדון דהלא כי נציגי ה"הסתדרות", אליעזר קפלן ואליהו דובקין, לא רשאים לבקלת אשרות כניסה לגרמניה. לטענתם אנשים אלה עלולים להשפיע על "החלוץ" שם ברוח מארכסיסטית ע"י עידוד עליית יהודי גרמניה לא"י. במחצית 1936 נתקבלה הוראה מגרמניה, לפיה על כל גרמני להיות חבר בארגון גרמני כלשהו במטרה לבודד את התושבים הגרמנים ולמנוע את השתייכותם לארגונים לא-גרמניים, וביחוד לארגון "הבונים החפשיים", אשר בו ראו שליטי הרייך סכנה מאיימת על עמם. הטמפלרים נכנעו להוראה זו. לטענתם אם יסרבו, יוחרמו בכפריהם ובשכונותיהם ויהיו נתונים ללחץ בלתי פוסק ולסבל רב. חרדתם הייתה שהנוער יסמנם כבוגדים. אף על פי שעשירי העדה הגרמנית יכלו להינצל מן המרות הנאצית באמצעות הגירה לארץ אחרת, לא נוצלה הזדמנות זו. היה רק איש כהונה פרוטסטנטי שיצא במסע תקיף נגד הנאציזם, אך לעומתו נאבקו הקתולים מאבק נואש על שמירת צביונם הדתי בים זה של משטמה. קורנליוס שווארץ היה באותם ימים בהשתלמות בגרמניה בניהול ענייני המפלגה. הוא הודיע למיניסטריון החוץ בברלין שאצל אחדים מתושבי שרונה מביעים נכונות להפר את עקרון "התיישבות גרמנית סגורה". הוא ביקש מהרייך להתערב על מנת למנוע את הסכנה שתושבי שרונה ימכרו את אדמותיהם ליהודים ויערקו אל מעבר לים. לטענתו, דבר זה ינחית מכת-מוות על שאיפות הנאציונאל-סוציאליזם לבנות בארצות חוץ ראשי גשר לקראת התפתחויות הולכות וקרבות. ב-28 ביולי 1936 הורה מיניסטריון החוץ לאדון דהלא ללחוץ על משפחות גרמניות אלה שזממו למכור אדמות ולערוק. בעקבות זעקתו של קורנליוס שווארץ על גודלה של סכנת העריקתם של בני המיעוט הגרמני והפקרת רכושם בידי יהודים, עיבד מיניסטריון החוץ "תכנית על המתיישבים הגרמנים בארצות-חוץ". בסוף 1936 הגיע הקונסול הכללי דהלא לגרמניה, הורה לו המיניסטריון להודיע לגרמנים בארץ שמוכרי הקרקעות יהיו צפויים לחקירת הגסטפו (בהופיעם ברייך), בדבר הסיבות שהניעו אותם למעשים אלו. דהלא גם צווה למסור את שמות המתיישבים המתעתדים למכור את אדמתם. באוקטובר 1936 גויסו לצבא הגרמני שתי קבוצות נוער שיצאו לשרת בכוחות המזויינים של המולדת הישנה. צעירים אלו נפרדו בתרועות שמחה. ד"ר ד. רוביטשונג, מנהל בית-החולים ביפו, מונה לרופא צבאי של הווארהמאכט בא"י. ד"ר רוביטשונג אמר בטקס הפרידה שהתקיים במועדון הספורט בשרונה שלמרות האקלים הקשה ולמרות העובדה שהמתגייסים הם בני דור המלחמה, אין חיילים טובים מהם. זה האחרון היה חייל במלחמת העולם הראשונה וסיים את דבריו במילים:

כל אימון פיסי מביא תועלת, אבל אימון צבאי הוא מקור של כוח לעם, כוח שעליו נאלצנו לוותר בשבע-עשרה השנים האחרונות. זכרו כי הנכם מקור גאוותנו על שזכינו לשלוח אתכם שוב לשרת את המולדת. בשובכם הביאו לנו את רוח האחווה המסורתית שבלעדיה נבצר מן הכוח הגרמני להתגייס בנכר (שם, עמ' 69).

12. הישוב הגרמני במהלך המרד הערבי (1937) 

 מבוכה כפולה בחיי התושבים הגרמנים שררה בראשית 1937. מצד אחד היו מודאגים מהידיעות על האפשרות לחלק את הארץ עפ"י מסקנות ועדת פיל, עם זאת קיוו שייכללו בשטח הבריטי. הדבר לא היה בר-ביצוע. בתקופה הנ"ל ניסו הזקנים שביניהם לחפש נוסחה שתגשר בין האידיאלים של העדה הטמפלרית למציאות החדשה של גרמניה הנאצית. בגיליון ראש השנה של "די וארטה דס טמפלס" תוארה שוב התמורה שחלה בחיי גרמניה בעקבות העברת השלטון לידי המפלגה הנאצית. הוסבר כי לאחר מלחמת העולם (הראשונה) תושבי גרמניה הפכו סובלניים במידה לא סבירה לא רק כלפי בני דתות אחרות, אלא גם כלפי בני גזע אחר. סובלנות זו הניחה לבני הגזעים השונים להגיע לעמדות גבוהות ביותר במדינה - בעיתונות, בפיננסים, באמנות, וכו'. המאמר שיבח את השלטון החדש. התעוררות שצצה נגד השתלטותם של בני גזע זר (קרי: יהודים) בעקבות הנאציזם הייתה מוקד להערצה. האומץ שגילתה גרמניה החדשה לעקור את בני הגזע הזר מתוך חיי הציבור הועלה על נס. העיתון גם הזכיר את הנטרליות בה נוהג המשטר החדש בחיי הדת והזכיר את הצו החדש שהתפרסם מטעם סגנו הקבוע של הפיהרר (רודולף הס), לפיו אסור להעניק כל יתרונות לחבר מפלגה בעקבות השתייכותו לעדה דתית מסוימת. המאמר גם האשים את הכניסה על כך שלא נקטה אצבע לחינוך העם ברוח תפיסה מדעית של ספר הברית הישנה. אלא שכיום מפעמים בעם הגרמני סימנים מהרוח החדשה. האשמה זו נעשתה תחת השפעת התיאוריה של אריך לונדורף. לונדורף היה גנראל בצבא הקיסרי הגרמני ומהמצביאים החשובים במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה נתפס לדעות אנטישמיות קיצוניות. ספרים המוקדשים לבעיות דת פורסמו על ידו והיה מאבות התיאוריה שסללה את הדרך לרעיון ה- Herrenvolk כמיתוס הגזע הנורדי. כותב המאמר בעיתון מציג שתי סיבות:

אנו חיים בזמנים בהם נתחזק זרם החיים הדתיים האמיתיים, העמוקים; עם זאת נראה שהסכר, הכנסיה, נחלש במידה ניכרת. קשה לומר כמה זמן עוד יוכל סכר זה לעזור בעד הזרם המתפרץ, אבל אין ספק שלא יעצרנו לנצח. מכאן הוודאות שאנו עומדים בפני ריפורמה דתית גדולה, שאין לחשוש מפניה (הגיס החמישי, עמ' 73-72). 

באותו גיליון של 'די וארטה' הובאו גם דבריו של שר התעמולה הנאצי, ד"ר יוזף גבלס וכן מאמר מאת תיאו וילאנד תושב שרונה. שניים אלו כָּפְרוּ בקדושת התנ"ך. לדברי וילאנד, התנ"ך הוא לא יותר מספר על תולדותיו של העם היהודי. לטענתו, אין ללמדו בבתי-הספר ואין לצטט ממנו בפגישות העדה הטמפלרית. ב-23 באפריל 1937 חשף קורנליוס שווארץ בוגד בפני גאולייטר א. בוהלא ממחלקת החוץ של המפלגה הנאצית בברלין. הוא גילה לבוהלא שד"ר ג. וילמאן, רפרנט במיניסטריון הכלכלה בענייני "ההעברה", גילה עצמו כידיד יהודים. במכתבו לבוהלא כתב שווארץ:

ד'ר וילמאן הגיע לארץ-ישראל ב-18 במרץ 1937 וקיבל חדר במלון במושבה הגרמנית בירושלים. למחרת נפגש עם יהודים גרמנים. ב-20 במרץ נסע וילמאן לחיפה. פגשתי אותו בתחנת הרכבת והלכנו מיד אל החבר ואגנר; לפי בקשת וילמאן עלינו אחרי כן להר הכרמל. שם שוחחנו עד שעה מאוחרת בלילה וסיפרנו לו על התנאים השוררים בארץ-ישראל ועל הבעיות הקשות של יחסי הגרמנים והיהודים. כאשר הצבענו על מקרה מסויים, המסכן את האינטרסים הגרמניים, הגיר וילמאן: כן, כן, דבר זה ידוע: הפטריוטיזם מסתיים במקום בו מתחילים ענייני. ב-21 במרץ נסע וילמאן דרך בירות לבגדד. לפני צאתו הזמנתיו לפגישה עם בני המושבה הגרמנית בחיפה ועם 250 חברי ההיטלר-יוגנד. אבל הוא דחה את ההזמנה בענה שזמנו דחוק. הצעתי לו לסור למושבה הגרמנית בחיפה כאשר ישוב מבגדד, אבל וילמאן השתמט שוב בנימוק של חוסר פנאי. ב-4 באפריל חזר מנסיעתו. כאשר הוזמן על-ידי הקונסול וורסט מיפו להתגורר אצלו, דחה וילמאן הזמנה זו. הוא אפילו לא התגורר במלון גרמני, אלא עבר לתל-אביב והזמין חדר במלון יהודי. רק ב-9 באפריל עבר לגור במלון גרמני וכאן נפגש עם ד'ר רייכרט (נציג סוכנות הידיעות הגרמנית בארץ-ישראל). למחרת הסכים לערוך אי-אלה סיורים... וילמאן נפגש עם ואגנר והציג לו שאלות מספר. כן ביקרנו בבית העסק של האגנלאכר ופינאן. סרנו לבנק הטמפלרים. וילמאן סייר בשרונה, שתה תה על שולחנו של הבירגרמייסטר ביפו וסייר בנמל וסביבתו. ב-11 באפריל נסע לירושלים; כאן התגורר במלון פאסט', נפגש עם הקונסול הכללי סהלא, חזר לתל-אביב ונענה להזמנת יהודים לבלות כמה ימים בצפון הארץ. הוא שהה בחברתם שישה ימים. ב-20 לחודש נפגשנו במשרדי בנק הטמפלרים עם מנהלי הבנק, עם הפרדסן שוקרי ביי טאג'י ועם הסוחר קרקור, המעוניין בסחר עם גרמניה. תוך כדי שיחה הציץ וילמאן בשעונו ואמר: 'עכשיו עלינו לסיים כי אני מוזמן לארוחת-צהרים בתל-אביב'. זה היה ביום הולדתו של הפיהרר, ווילמאן אף לא מצא לנכון לשאול אותנו אם אנו עורכים חגיגה בהזדמנות זו. לא הזמנתיו לחגיגה כדי לבדוק אם הוא זוכר תאריך זה. נתברר שלא זכר את יום הולדתו של הפיהרר, ולא עוד אלא בעצם היום הזה הרשה לעצמו לבלות בחברת יהודים דווקא (שם, עמ' 75-74).

בהמשך דו"חו של שווארץ מפורט מספר השעות ששהה וילמאן בחברת גרמנים בארץ:

ב-18 במרץ - שעתיים; ב-10 באפריל - יום שלם; ב-20 בחודש - שעתיים וכו'. בבתי-מלון גרמניים התגורר במשך 4 לילות, אך ארוחות צהרים וערב סעד על שולחנם של יהודים. בשביל יהודים מצא 5 ימים תמימים. קשה לי לתאר את הרושם שהתנהגות זו עשתה עלינו: פקיד שנשלח אלינו מן הרייך השלישי מרשה לעצמו להיות רוחם של יהודים, ולבלות בחברתם אפילו ביום-הולדת הפיהרר! הדבר עשה רושם עגום גם על הערבים, הסבורים שווילמאן הו ידידם של יהודים. מסקנתנו היא שאיש כמוהו אינו מסוגל להבין את בעיות המקום ויש להיזהר מפניו (שם, עמ' 75). 

במכתב מן ה-27 באפריל שנשלח אליו מברלין הובהר לו שחבר המפלגה ד"ר וילמאן נקט שיטה זו בהתחשב עם אופי שליחותו. אחת התקופות הקשות בחייהם של הגרמנים בא"י הייתה תקופת הציפייה למסקנות ועדת פיל. מדו"חו של האדון דהלא נראה כי בתקופה ההיא נשקלה ברצינות האפשרות לחסל את הרכוש הגרמני בא"י ולהקים ישובים חדשים בארצות הסמוכות. כתוצאה מכך נעשו גישושים לרכישת אדמות בארצות השכנות, עבר הירדן וסוריה. התנהל מו"מ לרכוש שטח בלבנון לישובם של תושבי שרונה. בסודיות מוחלטת הצליחו לרכוש כאן 20 אלף דונם ונוהל מו"מ על 20 דונם נוספים בסה"כ 20 אלף לי"ש. למרות הרעיונות על ההתישבות באפריקה הגרמנית לשעבר "אין תכנית מעין זו יכול להיות אקטואלית, כל עוד לא הגשמנו את חלום חידוש הקולוניאליזם הגרמני". (צוטט מדברי האדון דהלא). ממכתב שקיבל הקונסול הכללי בירושלים ב-25 ביולי 1937 ניתן להבין כי זה האחרון שמר בהצלחה על המורל הגרמני לבל יתמוטט. מחבר המכתב היה האדון יעקב ריפרט, בעל החווה הגרמנית שליד עכו ובו נאמר:

בהתאם להוראתך  באתי בדברים עם המתיישבים הגרמנים באיזור עכו. המצב החדש שנוצר עם פרסום מסקנות ועדת פיל מובן לכול. המתיישבים נוהגים בשלווה, ממשיכים וסומכים על הרייך ועל המפלגה שיגנו עליהם במקרה שהישובים הגרמנים באיזור עכו יצטרכו להיכלל בגבולות המדינה היהודית. הצבעתי על רצינות המצב העלול להיווצר בגלל מכירה נחפזת של אדמות, והדגשתי את תפקידו של כל גרמני החי כאן. כולם הבטיחו לי שלא ימכרו את אדמותיהם ויודיעו לי, אם יתרחש משהו בלתי-צפוי (הגיס החמישי, עמ' 76-75). 

עתיד ההתישבות הגרמנית בארץ הועמדה בסימן שאלה ע"י המלצות ועדת פיל לפיה תחולק הארץ לשתי מדינות פלשתיניות (יהודית וערבית) ולאזור תחת השפעה בריטית. השכונות הגרמניות בירושלים ובחיפה היו עלולות להיכלל בשטח המנדט הבריטי; השכונה הגרמנית ביפו תיכלל במדינה הערבי וכל שאר הישובים החקלאיים הגרמנים יעברו למרות המדינה היהודית. 'די וארטה' התלונן על כך כי מורל בני העדה הגרמנית מתערער בעקבות המלצות ועדת פיל. אך לאחר שהובהר כי תכנית החלוקה אינה ניתנת להגשמה, רווח להם. ב-17 ביולי 1937 נתקיימה בירושלים פגישה בין נציגי הישובים הגרמניים בא"י לבין הקונסול דהלא. בפגישה זו באו לידי ביטוי חששותיהם הקודרים של בני העדה הטמפלרית. בדו"ח הפגישה נאמר:

יש לנו יסוד לחשוש שאם תקום מדינה יהודית ומרבית הישובים הגרמניים תיכלל בתחומיה, יפעילו היהודים כלפינו אותן השיטות הנהוגות כלפיהם ברייך השלישי. דבר זה ישלול מאתנו את השלווה הרוחנית, הדרושה לנו הן להמשכת מפעלנו ההתיישבותי והן לצורך עבודת אלוהים נאמנה (הגיס החמישי, עמ' 76). 

תגובתו של הקונסול הייתה:

גרמניה החדשה לא תנטוש לעולם - אני חוזר: לעולם - את בניה והיא תגונן ביחוד על אותם גרמנים אשר משתתפים מאז המאה הקודמת בהנחת יסודות לגדולתה של גרמניה (הגיס החמישי, עמ' 76). 

לפני ביטול תכנית חלוקת הארץ של ועדת פיל הציע קורנליוס שווארץ לברלין להקפיא בגרמניה את רכושם של יהודים בהתאם לשווי הרכוש הגרמני בפלשתינה. הקפאה זו תשמש כערובה מפני ניסיון המדינה היהודית, אם תוקם, לגזול את רכוש המתיישבים הגרמנים. ההקפדה למניעת מכירה של חלקת אדמה גרמנית ליהודים הציבה את המתיישבים הגרמנים במשטר של פיקוח מקיף מצד הרייך. ב-31 במרץ 1937 מחלקת החוץ עוררה את פרשת הרמאן קלר על יסוד הלשנה מא"י. במברק אל היועץ הכלכלי של המפלגה הנאצית בהאנובר נכתב:

מיפו הגיעה אלינו ידיעה כי הפולקסגנוסא הרמאן קלר מתכונן להחליף חלקת אדמה השייכת לו במושבה הגרמנית בחיפה באובייקט מתאים בגרמניה. בענין זה בא קלר במגע עם סוכנות בברלין, הבוחנת את ערך הקרקע ומכינה הצעות מתאימות. להווי ידוע לכם כי מזה שמונים שנה מהווים הישובים הגרמניים בא"י משענת לגרמניות ואף במצבם הנוכחי הם ראויים לתמיכה בלתי מסויגת. נעשו מצד היהודים מאמצים רבים לרכוש אדמות במושבה הגרמנית בחיפה, וקיימת סכנה שרכושו של קלר התיישב בגרמניה, ברורה כוונתו למכור את אדמתו בחיפה. אך כדי למנוע זאת מוכנים בני העדה הגרמנית בחיפה לרכוש את אדמתו במחיר מתקבלעל הדעת, כדי לסכל את האפשרות שאדמה זו תיפול בידי יהודים. אהיה אסיר תודה לכם אם תזמינו את קלר לשיחה בענין זה ותסבירו לו שארגון הגרמנים בחוץ-לארץ שליד המפלגה נאצית מצפה לכך כי הוא יגלה הבנה לשמירת טוהר העדה הגרמנית בחיפה, וכי לצורך זה יבוא במגע עם הנהלת העדה. גם רצוי שנציגו של קלר בחיפה ישמע הצעות מגובשות על ערך אדמותיו". שם, עמ' 77-76). 

ב-1 באפריל 1937 הנהלת מחלקת החוץ של המפלגה הנאצית השיבה למכתב והבהירה שהיא נכנסה לעובי הקורה של הפרשה. בנוסף למקרה של קלר הייתה גם חליפת מכתבים מרה בענין החכרה של אדמה בגבול שרונה ע"י בעליה, עמנואל קנול, למוסך יהודי. הבירגרמייסטר של שרונה, האדון פראנק, התלונן בפני הקונסול הכללי כי שמועות שממשלת גרמניה מעוניינת במכירת אדמותיהם של התושבים הגרמנים בארץ מופצות ע"י יהודים. הוא התלונן שהיהודים טוענים שגרמניה מעונינת בכך על מנת שהתושבים יעברו לגרמניה ויביאו אתם רכוש במטבע זר, שלו ממשלת הרייך זקוקה. ב-11 ביוני 1937 נשלח גינוי חריף לקנול ממטה סגן הפיהרר  על החכרת האדמה למוסך היהודי. 

 
13. הישוב הגרמני במהלך המרד הערבי (1938) 

גיליון ראש השנה של 1938 של העיתון 'די וארטה דס טמפלס' נפתח בדברי שבח לדרכיו של היטלר. נאומו של גאולייטר בוהלא, ראש ארגון הגרמנים בחוץ-לארץ הופץ בקרב המתיישבים הגרמנים בא"י. נאום זה שהופץ לרגל החג (האנשלוס) עסק בתפקידים ובזכויותיהם של אזרחי הרייך מחוץ לגרמניה. בנאומו נאמר:

אין להתערב בעניינים הפנימיים של המדינות בהן חיים גרמנים; אין לסבול שאזרחי הרייך יקלקלו את היחסים הטובים הקיימים בינינו לבין מדינות אחרות; אבל מצד אחר, זכות מלאה לגרמניה לדאוג לאזרחיה בחוץ-לארץ (הגיס החמישי, עמ' 79).

חג ה"אנשלוס" (סיפוח) של אוסטריה נחגג בהתרוממות-רוח ע"י הגרמנים בארץ. בעיתון 'די וארטה דס טמפלס' נכתב:

התגשמו כיסופי כל גרמני אמיתי. הקיץ הקץ על דלות קשה ועל צער ללא-גבול בחיי חלק מאחינו ואחיותינו הגרמנים. הגיעה שעת השחרור לששה מיליוני בני העם הגרמני שהריעו למצילם; שום בן-תמותה לא זכה עוד לקבלת-פנים כזו. מי ששמע תרעות אלה, אפילו על גלי הרדיו, עלו דמעות בעיניו, והוא חשב בלבו: מה רב היה סבלם של אנשים אלה אם הם מריעים בשמחה כזאת למצילם? מעשהו הגדול של אדולף היטלר הוא מעשה סוציאלי כביר, מבצע של ידיד השלום, שהציל חייהם של מיליונים (שם, עמ' 79).

ילדי בתי-הספר הגרמניים בא"י זכו בחופשת חג לרגל המאורע וכל האזרחים האריים של גרמניה ואוסטריה הוזמנו לקבלת-פנים שנערכה ע"י הקונסול וורסט באולם הגדול של שרונה. הערבים הביעו אהדה ל"אנשלוס" של אוסטריה. הטמפלרים הביעו תמהון על היהודים על האירוע ועל כך שהם מפיצים "תעמולת זוועה" ו"שמועות כזב" על מעשה השחרור שנעשה שם בידי היטלר. זעמם של הטמפלרים היה במיוחד על הודעת הסוכנות היהודית כי הישוב היהודי בא"י מוכן לקלוט עליה מוגברת של יהודים אוסטרים, בעקבות המצב שנתהווה בעקבות "הסיפוח" לרייך. ב-9 באפריל 1938 השתתפו הגרמנים בא"י במשאל עם על הסיפוח, וכצפוי כולם אמרו "כן". גרמנים ואוסטרים מכל רחבי הארץ הגיעו לחיפה ביום זה, עלו לאוניה "מילווקי" והפליגו למספר שעות אל מחוץ למים הטריטוריאליים של א"י. סיסמת המשאל שנקבעה הייתה: "הפיהרר קרא וכולנו באנו". 99.5% מהגרמנים אמרו "הן" להיטלר.¹⁸ המעטים שאמרו "לאו" עוררו התרגשות לא-מעטה בעקבות העזתם ובהקשר זה פורסם ב'די וארטה' מכתבו של קברניט  האוניה הגרמנית "פורטונה", אשר על סיפונה הצביעו 500 גרמנים תושבי רומניה "הן" ורק אחד הצביע "לאו". פנייה לגרמני זה נעשתה ע"י רב-החובל באמצעות העיתונות הגרמנית. לשון הפנייה הייתה:

אני מדבר אליך, סרבן; לחצתי את ידך כפי שלחצתי ידיים אחרות על אונייתי, כי גם אותך קיבל אדולף היטלר תחת כנפי הרייך הגרמני הגדול, למרות ה'לאו' שלך. הוא ידאג לך ויטפל בך, כפי שדאג במשך עשרים שנה ל-75 מליוני גרמנים. הפיהרר אימץ אותך אל לבו. האמן לי, גם אתה תמצא את הדרך הנכונה אליו. הייל היטלר!". (הגיס החמישי, עמ' 80). 

חופי א"י המשיכו להיפקד ע"י אניות-נוסעים בזרם הולך וגובר. לרוב, נוסעי אניות היו מסיירים בשרונה. ביקור מסוג זה הפך לחגיגה עממית. ה. ינובצקי, חבר תזרמורת שרונה חיבר לכבוד אחד המאורעות הללו את "מארש שרונה" שנוגן מכאן ואילך לכל אורך התקופה בה הגיעו אורחים מהרייך. התיירים הללו נתכבדו בזֵרֵי פרחים והוצגו בפניהם מסכת על נושא פטריוטי ע"י ילדי בית-הספר. בין התיירים הגרמנים שהגיעו באניה "מילווקי" היה הרופא ד"ר שלוינינג. זה האחרון הירצה בפני המושבה הגרמנית בחיפה בנושא מדיניות הגזע של גרמניה. בדו"ח סניפה של המפלגה הנאצית בחיפה נאמר כי להרצאת ד"ר שלוינינג קדמה הרצאה "עשירה ומלאת מתח על נושא זה מאת החבר, פרופסור ד'ר גמלין מירושלים (שם, 80). ב-23 למרץ 1938 הבריק הקונסול דהלא למיניסטריון החוץ בברלין. במברקו הודיע כי העובדים היהודים במלון "המלך דוד" בירושלים הקימו שערוריה בעת שנודע להם שמנהל בית-המלון, מר המבורגר (שווייצרי), הורה להניף דגל צלב-קרס לכבוד הגעת קבוצת הנוסעים מ"מילווקי" למלון. במכתבו נאמר:

התקשרתי עם ד'ר ורנר סינאטור, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, והערתי לו שיחס העיתונות היהודית לדגל הגרמני עשוי לגרום ליהודים תוצאות בלתי-נעימות. אחרי שיחה עם חבריו בהנהלת הסוכנות היהודית, הודיע לי ד'ר סינאטור שאין לסוכנות היהודית חלק במסע העיתונות היהודית וממילא אין בלהפסיקו. מכל-מקום, הנפת הדגל שלנו מעל מלון המלך דוד היה דבר גדול וחשוב (שם, עמ' 81). 

בחודש זה הוענקו רשיונות לארבעה עובדי הקונסוליה הגרמנית בירושלים מטעם המשטרה להניף את דגל צלב-הקרס מעל מכוניותיהם. בסתיו 1938 נבגדה צ'כוסלובקיה ע"י צרפת ובריטניה. הדבר הוביל לשכרון של היסטריה בקרב הטמפלרים ואלה האחרונים החלו לראות עצמם כ"אחים הסובלים דיכוי במשך עשרות בשנים, כמו שסבלו הגרמנים בחבל הסודטים". עפ"י 'די וארטה דס טמפלס' היו אלה הצ'כים שאילצו את הפיהרר להגשים בכוח הזרוע את תביעות גרמניה.

אנו יודעים, שאם תפרוץ מלחמה תתייצב אנגליה נגד גרמניה ואז אין לקנא בנו ובגורלנו. למרות הכל אין גרמני פלשתינה מרכינים ראש והם ממשיכים בחייהם הרגילים (שם, עמ' 82).

גרמנֵי א"י קיבלו הוראה שגם אם תתקרב סכנה חמורה, אל להם לנטוש עמדותיהם בא"י. הם האמינו בפיהרר שיושיע אותם מכל צרה. העקבות הסכם מינכן נצטייר הפיהרר בעיניהם כדמות שאינה יודעת מורא, כמנהיג המוכן לעשות הכל למען אחיו המעונים... קנאותם הלאומית של אלה האחרונים הרקיעה שחקים. באותה שנה אירע בגרמניה "ליל הבדולח". באירוע זה נפרעו היהודים ע"י הנאצים, רכושם נבזז, בתי כנסת נשרפו, ואלפים הושלכו למחנות ריכוז. מאורע זה הגביר את המתיחות בין התושבים היהודים והגרמנים בא"י. הגרמנים חששו מפני נקמת היהודים, ארגנו הגנה עצמית והחלו לחיות בחרדה מתמדת. אפילו השלטונות הבריטיים חששו מפני זעמם של היהודים. חביב כנען מספר בספרו את ההתרחשות הבאה: ערב אחד נצטוויתי (כבר הייתי קורפורל במשטרה) לצאת יחד עם ארבעה שוטרים, כדי להבטיח את שלום הקונסול הכללי ובני ביתו שהתגוררו בבנין הקונסוליה. ברגע הראשון תמהתי מדוע אין מציבים במקום הזה שמירה מורכבת משוטרים בריטיים, אבל מיד הבינותי כי יש כאן כוונה להקניט את נציג הרייך, כדוגמת מעשהו של ראש עיריית ניו-יורק, פיוראלו לה גארדיה, שהפקיד בידי קצין משטרה יהודי, הקפטן פינקלשטיין, את שמירת נציגי הרייך בעירו. בחרתי בארבעה שוטרים יהודים חסונים, ארבעתם יוצאי גרמניה (שניים מהם אף הספיקו לטעום טעם של מחנה ריכוז); חמושים ברובים צעדנו לאורך הכביש לכיוון בנין הקונסוליה הגרמנית, ברחוב הנביאים. השעה הי[י]תה עשר בלילה. כיתת השוטרים שנעצרה לפני שער הקונסוליה עוררה סקרנותם של עוברים ושבים שהחלו להתאסף סביבנו. צלצלתי בשער ומשפתח השוער הערבי, פקדתי על הכיתה להיכנס פנימה. לשוער הנדהם אמרתי לסגור את השער מאחורינו. בינתיים התאספו בחוץ מאות יהודים ונשמעו קריאות 'בוז לנאצים!', 'לגרש אותם מכאן!'. בחצר הגדולה המרוצפת אבנים חלקות, העמדתי את הכיתה ב'נוח'; כל נקישה של הרובים במרצפות עוררה הד רם בדממת הלילה. בבניין הקונסוליה נראו אורות נדלקים וכבים חליפות. דלתות נפתחו ונסגרו. אמרתי לשוער שעמד לידנו פעור פה, כי יעלה להודיע לקונסול כי יחידת שוטרים נשלחה לשמור על ביטחונו. הלה נכנס פנימה, ובעודי סוקר את החצר, כדי לבחור נקודות מתאימות להצבת הבחורים לשמירת לילה, נפתחה דלת, מאחורי השוער הערבי הופיע הקונסול, לבוש וחיוור כסיד. 'כבוד הקונסול!' הכריז הערבי. הצדעתי והודעתי כי נשלחתי על ידי מפקד משטרת ירושלים להבטיח את שלומו ושלום בני ביתו. הוא מדד אותי מכף רגל ועד ראש:

• 'האם נאמר לך כי עליך להיכנס פנימה?', שאל.
• 'נאמר לי כי עלי להבטיח את שלומך, ודבר זה יכול להיעשות רק על ידי הצבת השוטרים בתוך החצר'.הוא נרגע קמעה, תחב את ידיו לתוך כיסי החלוק, הרהר רגע ואמר:
• 'אני מודה לך מאוד, אולם אתה רשאי להודיע למפקדך כי אין אני זקוק לשמירה כזאת'. כוונתו הייתה, כמובן, לשמירת שוטרים יהודים.
• 'ההוראות שבידי הן להבטיח את שלומך, ואיני ראשי להסיר את המשמר מביתך בלי לקבל פקודה חדשה. התרשה לי לטלפן מכאן למקדי?' הסכים. השוער הכניסני לחדר בקומת הקרקע, בו עמד מכשיר טלפון. דיווחתי למייג'ר ברנס, אותו אוסטרלי חביב שבא לארץ-ישראל עם הגדודים האוסטרליים במלחמת העולם הראשונה ונשאר בה בשירות המשטרה. על דברי הגיב בדרך האופיינית לו:
• 'אני מסכים אתך שהתנגדות הקונסול נובעת מהצבת משמר יהודי, אבל אנחנו קובעים מי ישמור עליו. אמור לו שאם רצונו בכך, אתה חוזר לתחנה עם הבחורים'. הקונסול חיכה בחצר בחוסר סבלנות. מסרתי לו את הוראות המפקד.
• 'אינני מתנגד לכך שהמשמר יעמוד בחוץ, אף בשום אופן לא בפנים הבית. שהו שטח אקסטריטוריאלי'.
• 'במקרה זה ההוראות שבידי הן להחזיר את הכיתה לתחנה'.
• 'אבל האם אינך שומע מה שנעשה בחוץ? אנשיםמקיפים את הבנין!'
• תוכל להתקשר עם מייג'ר ברנס. אני עוזב'.

העמדתי את השוטרים בשורה, פקדתי עליהם: 'קדימה צעד' ויצאנו מבעד לשער שנפתח על ידי השוער ונסגר מיד מאחורי גבינו. בחוץ הריעו לנו מאות יהודים. תקרית זו שימשה למחרת נושא לשיחות עליזות במפקדת המשטרה ב'קישלה' שליד שער יפו. הוזמנתי לברנס ונתבקשתי לספר לו לקצינים הרבים שהתאספו בחדרו כיצד נתגלגלו הדברים בקונסוליה הגרמנית. לשמע סיפורי פרצו כולם בצחוק. כעבור ימים מספר נתקבלה במזכירות הראשית של הממשלה מחאה חריפה של הקונסול על הפגיעה בכבודו מצד שוטרים יהודים  (שם, עמ' 84-83).

14. הישוב הגרמני במהלך המרד הערבי (1939, תרצ"ט) 

שנת 1939 נפתחה בחגיגות הודיה לפיהרר על ששיחרר מעול זר את הגרמנים החיים בסודטים וה"אוסטמארק". הטמפלרים חזו את הכללתה של א"י במסגרת הרייך "בן אלף השנים". בפתיחתה של שנת 1939 אמר ראש העדה בשרונה, האדון וייס לתושבי המושבה את המילים הבאות:

כל אחד שואף להגיע לשלום עם עצמו, בחיי הנישואין שלו, בתוך עמו ועם עמים אחרים, אבל לא כל יחיד ולא כל עם מסוגלים למצוא את הדרך הנכונה לשלום, שיהיה מבוסס על עוצמה; לכן יש צורך במנהיג שיצביע על דרך כזו ויוליך אליה ביד חזקה. דברי-ימי האנושות מלמדים שעמים נזקקים תמיד למנהיג כזה, הן בשטח המדיני והן בשטח הדתי-רוחני. מנהיג כזה משחרר את עמו ואת היחיד מלבטיו. לכן עלינו לראות באיש, העומד כיום בראש האחדות הכלל-גרמנית, לא רק את הרייכסקאנצלר, אלא גם את המנהיג היחיד, את המשחרר והגואל. עם זאת אנו חייבים להידבק בישו הנוצרי כגואל כל העמים (הגיס החמישי, עמ' 86).

'די וארטה דס טמפלס' ציטט את הכחשתו של היטלר שהרייך הנאצי עויין את הדת:

בגרמניה לא נרדף איש בגלל השקפותיו הדתיות. מידי שנה בשנה מגדיל הרייך את הכנסותיהן של שתי הכנסיות [הפרוטסטאנאית והקתולית]. מ-130 מיליוני מארק שהוזמנו לקופות שתי הכנסיות ב-1933, גדלו הכנסותיהן ל-500 מיליון ב-1938. שתיהן מוסיפות להיות בעלות האדמה הגדולות ביותר בגרמניה; ערך אדמותיהן עולה על 10 מיליארדים מארק, ואילו הכנסותיהן מאדמות אלה מגיעות ל-300 מיליוני מארק לשנה. הכנסות נוספות יש להן ממתנות, ירושות ותרומות. אבל אם למרות מצבן החומרי הטוב חשות שתיהן שהן מקופחות, הרי נכון הרייך להפריד בין המדינה והכנסיה, כנהוג בארצות-הברית. הרייך לא סגר אף לא כנסיה אחת, לא מנע לערוף תפילות, לא ניסה להשפיע על דמות הפולחן הדתי. ברייך הנאצי ראשי כל אדם לחיות את חייו הרוחניים לפי ראות-עיניו. אבל אנשי כמורה הרואים את שליחותם בביזוי הרייך, סדריו ומנהגיו, במקום לשרת את אלוהים, צריכים להבין כי הרייך לא יסבול הרס המדינה הזאת; אנשי כמורה, המעמידים את עצמם מחוץ לגדר החוק, ייתבעו לדין ככל אזרח גרמני אחר (שם, עמ' 87-86).

מוסריותו של הרייך הגרמני הצטיירה בעיני הטמפלרים כפי שתואר ע"י אדולף היטלר:

דמות זו רחוקה משקר ומסילוף. קיימים עקרונות מסויימים, הדרושים לקיום יסודותיו הביולוגיים של עמנו ואין אנו יכולים לוותר עליהם. הרייך מעניש משכב זכר ויחסים מיניים עם ילדות קטנות. מנהיגי המפלגה הנאצית שביצעו פשעים מסוג זה נורו לפני חמש שנים. אנשי כמורה שיבצעו פשעים כאלה, אף הם ייענשו בכל חומר הדין. רק פעם אחת בלבד התערבה המדינה בענייניה הפנימיים של הכנסיות; הדבר נעשה ב-1933, כאשר ניסיתי להפוך את הכנסיות הארציות, החלשות והמפורדות, לכנסיה גדולה וחזקה. אבל נסיון זה נתקל בהתנגדותם של הבישופים הארציים, וחדלנו ממנו, כי סוף-סוף אין זה תפקידנו להגן על הכנסיה בכוח נגד ראשיה, או לחזקה נגד רצונם. ידע העולם שאנו נגן על כל כהן-דת גרמני המשרת את אלוהים, אך נשמיד כל כהן-דת העויין את הרייך הגרמני". (שם, עמ' 87). 

הטמפלרים הזדהו עם ההצהרתו של היטלר ובביטאונם נאמר:

כל הגרמנים הנוצרים וכל המנהיגים הדתיים האחראים חייבים לדעת כי חובתם למדינה כופה עליהם לעקור אלמנטים מסויימים מחייהם (שם, עמ' 86).

ד"ר ר. הופמן השיב לטענת עיתון יהודי לפיו "הטמפרים התרחקו מעקרונותיהם ולא עמד להם כוחם לא לנהור אחרי הנאצים". זה האחרון הכריז בהרצאה ביפו, שהטמפלרים מעולם לא התרחקו מעקרונותיהם. 'די וארטה דס טמפלס' הוסיף לנאומו של היטלר בנוגע לחופש הפולחן הדתי כי אנשי הכמורה הנוצריים לא ראויים להיקרא משרתי אלוהים. זאת משום שהם רואים את הנצרות ומייסדיה כילידי העם היהודי. אם למרות הכול מוכן הפיהרר להתייחס אליהם כמשרתי אלוהים ולהעניק את הגנתו, הרי עליהם להיות לו אסירי תודה. 'די וארטה דס טמפלס' הטעים ביום הזיכרון לחללי מלחמת העולם כי "אלוהים ריחם על העם הגרמני, הנתון במצוקה, ושלח לו מבשר המבין לשפת המתים, המגן על כבודו, המעיר את עמו מתרדמתו ובולם את התדרדרותו לתהום". באזכרה לחללים שהתקיימה על הר-ציון בירושלים נאמו הפרופסור ד"ר גמלין והאדון דהלא. בנאומיהם עמדו במיוחד על הנס האחרון של המדיניות הגרמנית, דהיינו כיבוש צ'כוסלובקיה. כיבוש זה תואר בעיתון הטמפלרים בלבביות כאילו הגרמנים הגיעו לצ'כוסלובקיה לנפוש ולא לגזול מתושביה את חירותם. בביטאון 'די וארטה' נכתב:

במשך שנים הוצג החייל הגרמני בפני העם הצ'כי כאימת האימות, כמבצע מעשי זוועה באויבי גרמניה וכשואף דם ואלימות. עתה זכו הצ'כים לפגוש את החייל הגרמני כמות שהוא באמת - אדם למופת. לעולם הוא נכון לעזור, הוא מתייחס לכל בידידות ובאדיבות, בנחת הוא מטייל ברחובות פראג, מצלם וקונה מזכרות. בכל מקום בו מתקהלים חיילים גרמנים ליד מצבות היסטוריות, מצטרפים אליהם צ'כים המספרים להם על תולדות המוצגים האלה. הצ'כים עושים זאת בהתלהבות, כאילו רצו לכפר בכך על הרהורי איבה כלפי החיילים הגרמנים. אכן, מעתיקות פראג שוב קורנת גדולתה של התרבות הגרמנית (שם, עמ' 88).

בגליון אחר נפתח בשיר-הלל לפיהרר:

יש אחד-יחיד העומד בראש העם; הכל הולכים אחריו בשורות ארוכות. הוא המתופף והוא הדגלן; הוא הנותן את הסימן להסתערות. ההולכים אחריו אינם מתעייפים לעולם ואיש מהם אינו נוטש את המנהיג: צחקו חברים, מותנו הוא חג (שם, עמ' 88).

במאי 1939 צוטטה בהרחבה ובהתלהבות תשובתו של היטלר לנשיא ארה"ב רוזוולט ב'די וארטה'. הפיהרר הזכיר את בעיית א"י:

הערבים החיים בפלשתינה מתאוננים בפני דעת הקהל העולמית על השיטות הבארבריות שבהן משתמשים כלפי עם, האוהב את חירותו ומגן עליה". (שם).

'די וארטה דס טמפלס' חדל מלהיות ביטאונה של העדה הטמפרית והפך להיות בראש ובראשונה הביטאון הרשמי-למחצה של המפלגה הנאצית בא"י. גיליון הוקדשו לאדולף היטלר, לתורתו, לרעיונותיו ולאידיאלים של הרייך השלישי. כפי שמתאר חביב כנען בספרו 'פולחן המנהיג של גרמני-פלשתינה' לא נפל במאומה מפולחן הטירוף שפשה בגרמניה עצמה (שם). בתקופה זו של שלוש שנות המרד הערבי הוסיפו הבריטים להכביד ידם על אוהדי הנאצים. גם הטמפלרים סבלו והתאוננו קשות על ההגבלות שנבעו מחמת אמצעי הביטחון שננקטו ע"י הצבא והמשטרה הבריטיים נגד הערבים. אפשרויות לקיום אסיפות ומפגשים נפגעו בעקבות הצורך להצטייד ברשיונות תנועה בשעות הערב. בעיניהם החזקת תעודות זהות הייתה השפלה, אמנם חובה זו לא חלה על נשים וילדים ואפשר היה להפקיד בידיהם שליחויות בעסקי ציבור ומפלגה. הפקודה להצטיידות ברשיונות לשימוש במכוניות עוררה את חמתם: הם מחו בפני השלטונות על כך שנאלצו לעמוד בתור עם אלפי בעלי רכב של ת"א. הם תבעו שימונו קצינים מיוחדים לטיפול בקהל הגרמני. מבוקשם ניתן להם, וקציני צבא בריטיים החלו לשרת את הגרמנים במיוחד. זה החל במשרד בית-החרושת ואגנר ביפו, ולאחר מכן במשרד המועצה המקומית של שרונה. העוצר שהוטל לעריכת חיפושים וניתוק יפו משאר חלקי הארץ ע"י הצבא הבריטי הובילו למחאה נוספת של הגרמנים. לטענתם, נבצר מילדיהם לבקר בבית-ספרם בשרונה, אך הפעם הזאת הצבא הבריטי לא התרשם מהמחאות ולא פסח בשעת החיפושים על בתי הגרמנים ביפו. שיתוק המסחר בעקבות העוצר שהוטל על יפו עם כל מקרה רצח שאירע בגבולותיה הביא להתמרמרות רבה בקרב הגרמנים.

                  פרק שני

"המפלגה הפלסטינית הנאצית" - החדרת הנאציזם לערביי א"י 

יצירת 'גיס חמישי' באמצעות חדירה לתוך האוכלוסייה המקומית שימשה נשק חשוב בידי הנאצים. מהלך זה שימש אותם בפולין, בצרפת, בבלגיה ובארצות אחרות וכך גם בא"י. הם חדרו לתוך החברה הערבית באמצעות קשרי מסחר, ע"י העסקת ערבים במפעליהם ובמשקיהם וכן ע"י קריצת עין למנהיגים הפוליטיים. לבסוף מצאו הגרמנים ידידים ותומכים בקרב הערבים ופרטנרים לכינון "הסדר החדש". במאי 1934 הגיעה ידיעה במשטרת ירושלים שלאומנים ערבים קיצוניים מתכוננים להקים את "המפלגה הנאצית הפלסטינית". 

מטרתה להילחם ביהודים תוך כדי תיאום עם המפלגה הנאצית בגרמניה. חביב כנען שהיה קצין בכיר במשטרת המנדט הסביר שהמשטרה העריכה כי התקשורת עם הנאצים ברייך נעשתה באמצעות התיווך בין הנאצים בירושלים לגרמניה. ברחוב הערבי הלכו וגברו במהרה סימני האהדה כלפי היטלר והנאציזם. צלב-הקרס קושט יותר ויותר על בתי ערבים, על מכוניות ערביות ואף ארגזי מצחצחי נעליים קושטו בציור זה ליד שער יפו. עפ"י ידיעות הבריטים ד"ר פראנץ רייכרט היה המושך החוטים העיקרי ברשת הריגול הנאצית בא"י. זה האחרון סיפק צילומים על חיי גרמניה המתחדשת בחינם לעיתונות הערבית. העתונים "אל ג'מיע אל ערביה" ("הכלל הערבי", בטאונה של משפחת חוסייני הגדולה שנוסד ב-1927. העורך הראשי: מוניף אל-חוסייני) ו"א-דיפעא" ("ההגנה". נוסד ב-1934. עורך ראשי: איברהים אל-שאנטי. אל-שאנטי היה אנטי-בריטי מובהק וגילה אהדה לפאשיזם ולנאציזם. בהשתלטות החוסיינים על הרחוב הערבי, נהפך העיתון לבטאונה הבלתי רשמי של מפלגתם) היו מקדישים עמודים שלמים לתצלומים הללו. מצבם של ערבי א"י הועלה לדיון בעיתון 'די וארטה דס טמפלס' בגליון מ-15 במרץ 1935. לפיו, הערבים נתונים במגננה מול הסכנה היהודית. עוד צוין שהפאשיזם והנאציזם הפכו לדגל במלחמתם הפולטית של הערבים. בהמשך המאמר ב'די וארטה' הובהר שבתודעתם של הערבים אדולף היטלר מצטייר כאישיות הכבירה של המאה ה-20. מילותיו היו:

פופולריותו של הפיהרר שלנו גדולה עד כדי כך שלא נמצא כיום ערבי בפלשתינה, אפילו הוא רק פלח פשוט, ששמעו של אדולף היטלר לא הגיע לאוזניו. ישנן ידיעות על ניסיון להקים מפלגות פאשיסטיות ונאציות בציבור הערבי. מפלגות אלה מוקמות אמנם בחאשי, אך השפעת הרעיונות הנאציים על דרך המחשבה וההתנהגות של הארגונים החדשים איננה בגדר סוד. חינוך הדור הערבי הצעיר מושתת כיום על יסודות החינוך הנאצי. גם מפלגת 'איסתאקלאל'¹² שהחלה להתארגן מחדש, אימצה לה רעיונות נאציים. ביטאונה של מפלגה זו מגלה אהדה מובהקת כלפי הנאציזם ונלחם בעוד נגד החרם היהודי על גרמניה (הגיס החמישי, עמ' 53). 

הספרות הנאצית, שעסקה לרוב ביהודים, תורגמה לערבית ונמכרה ברחובות ירושלים ובערים אחרות בארץ. בתי דפוס גרמניים הדפיסו במליוני עותקים כתבי עת וספרים בערבית. הציבור הערבי בארץ להט בקריאתם. הספר 'מיין קאמפף' של היטלר תורגם לערבית ועורר עניין מיוחד בקרב הערבים. תוכנם של צרורות הדואר הרשום שנתקבלו אצל פעילי המפלגה היו ידועות היטב לשלטונות הבריטיים. גם בתי מלון והפנסיונים הגרמניים שימשו כמרכזי תעמולה חשובים. במקומות אלה נהגו להתארח הסוכנים הנאציים שהגיעו על תקן של תיירים גרמניים. תשומת ליבם של הערבים נרכשה בקלות בתעמולה הנאצית. סיסמת התעמולה בקרב הגרמנים הייתה: "היהודים והמארכסיסטים הם סכנה לתרבות האנושית", אך בקרב הערבים התעמולה הנאצית התבססה על הסכנות הצפויות לערביי א"י מן היהודים ומן הציונות וכן מן העלייה היהודית. עפ"י תעמולה זו סופם של הערבים להידחק מהארץ ע"י היהודים והם ינושלו מאדמתם, תרבותם והמקומות הקדושים לאסלאם יושמדו והוטעמה הידיעה כי רק הגרמנים מסוגלים להציל את הערבים מהסכנות שצויינו. הראיות לסכנה היהודית הוצגו ב"מיין קאמפף", מה"שטירמר" ומספרי תעמולה נאציים אחרים. בנוסף, הסבירו לערבים את דרך פתירתו של הפיהרר את השאלה היהודית בגרמניה עצמה וכיצד יישם אותה בכל הארצות שיפלו תחת חסותו. תודעה זאת הלהיבה את הערבים והערצתם להיטלר ולתנועה הנאצית הלכה וגאתה. עם הפצת התעמולה הנאצית בא"י, עלה מספר הערבים שביקרו ברייך. ביניהם היו: החניכים המצטיינים של בית היתומים שנלר; סוחרים וסוכני ספנות שנסעו לגרמניה בענינים עסקיים; מורים נסעו לשם השתלמות; עסקנים ואישי ציבור הוזמנו בימי ה"פארטייטאג" להתארח בנירנברג, וכיו"ב. הרדיו שימש כמכשיר תעמולה. בהתגברות השפעתו הופיעו בכפרים ערביים מקלטים אלו מתוצרת בית-החרושת הגרמני "טלפונקן". רבים ממקלטי רדיו אלה ניתנו לכפריים נאמנים בחינם ע"י ידידיהם הגרמנים שנהגו לבקרם לעתים תכופות. בית היתומים ע"ש שנלר בירושלים היה בעל חשיבות עליונה במערכת התעמולה הנאצית בא"י. במוסד זה נתחנכו מאות ילדים ערבים מן הארץ ומהארצות הערביות הסמוכות. בנוסף לפעולתו החינוכית והמקצועית, נעשו מאמצים רבים להכשרתם הרוחנית של חניכי המוסד ברוח הנאצית. חניכיו דיברו גרמנית רהוטה וכן הפכה גרמניה למולדתם השניה. בית היתומים נקרא בלשונם "Syrisches Waisenhaus". חניכי המוסד נִמנו ברחוב הערבי עם פעילי התעמולה הנאצית החרוצים ביותר. כמצוין לעיל בשנת 1936 עמדו שלוש תופעות בקרב הגרמנים בא"י:

• הגברת התודעה הגזענית בקרב הגרמנים והערבים.
• תמיכה בלוחמי המרד הערבי שהחל בערב יום הולדתו של הפיהרר (עפ"י הבריטים שני התאריכים הללו נקשרים יחד ואלה האחרונים רואים בהם מבצע הגיס החמישי הגרמני בא"י)
• העמקתם של הפעולות המחתרתיות בארץ. 

ב-19 באפריל פרץ המרד הערבי בא"י נגד השלטון הבריטי ונגד הישוב היהודי. התושבים הגרמנים נקלעו לפרשת דרכים מסוכנת. מטרות המרד (הפסקת עלייה יהודית ומתן עצמאות מדינית לערביי א"י) זכו לאהדה רבה מצד הדור הצעיר וחברי המפלגה. לעומתם, המבוגרים הבינו את המשמעות החמורה מהיקלעות בין הצדדים העוינים בנוגע להתיישבות הגרמנית בא"י. הם הבינו שהגרמנים בארץ ייתפסו בעיני הבריטים והיהודים כתומכי המורדים והערבים יתבעו סיוע ממשי מעבר לאהדה מילולית. במאי 1936 המוסדות הערביים הלאומיים תבעו מנכבדי וילהלמה תמיכה בגלוי בשביתה הערבית ששיתקה לפני חודש ימים את החיים הכלכליים של הציבור הערבי. ב-6 במאי 1936 נשלח תזכיר המשרד הכלכלי של המפלגה הנאצית (Wirtchaftsstelle) בא"י למטה המפלגה הנאצית ברייך. בתזכיר ניתן ביטוי לניגוד בין רגש האהדה לערבים לבין החשש מפני הסתבכותם של המתיישבים הגרמנים. נכתב בו:

השביתה הערבית, הנמשכת זה השבוע השלישי, יוצרת את הרושם כי הערבים מוכשרים לעמוד בה עוד זמן-מה. למרות תנועה ערה הניכרת בחנויות יהודיות, אין ספק שאף המסחר היהודי נפגע בשביתה. הדבר כבר מתבטא באי-קבלת סחורות המגיעות לארץ-ישראל וסופו להתבטא גם בכך, שלא יבוצעו כמעט הזמנות של סחורות חדשות. אם יספיקו הערבים את שביתתם בלי שממשלת המנדט תיענה לתביעתם בדבר הפסקת עליית יהודים לארץ-ישראל, תחול בוודאי התאוששות בחיי המסחר. הפסקת העליה או הגבלתה תכה, כמובן, מיד בייצוא הגרמני לפלשתינה (הגיס החמישי, עמ' 65).

המרד הערבי הניב השפעה רבה על פריחתה של המפלגה הנאצית בארץ. עפ"י נתוניו של ד"ר קורט הגאלא (Landesobmann של אגודת המורים הגרמנים בא"י) שנרשמו ב-15 במאי 1936: מתוך 62 מורים סירבו 14 בלבד להצטרף לאגודה. מתוך ארבעת המורים בבית-הספר הווילהלמה שלושה מהם היו נאצים; ארבעה מתוך ששת המורים בבית-הספר הגרמני בחיפה השתייכו למפלגה וכעבור שנתיים כל עובדי החינוך הגרמני בא"י חויבו להשתייך לאגודה. בזמן ההוא, דווח לברלין ע"י הקונסול שהמתיישבים הגרמנים בא"י מזדהים עם המדיניות הרשמית של הרייך כלפי היהודים, כלומר "הם מגלים הבנה גמורה לאמצעים אשר הביאו להגירת יהודים מגרמניה. הם מעמידים באופן חד-משמעי את האינטרסים שלהם לרשות האינטרס הגרמני הכללי". השלטונות הבריטיים ועשרות עתונאי חוץ שעקבו אחר המאורעות, תהו מהם מקורות המימון של השביתה הערבית בה שבתו מאות אלפי אנשים במשך כחצי שנה. בין השובים היו: סוחרים, זבנים, עובדי התחבורה, פועלי כפר ועיר, אך איש מהשובתים לא גווע ברעב. עם זאת הטירור הלך וגבר; יותר ויותר צעירים ערבים גויסו ליחידות הטרוריסטים; זרימת הנשק הזר לארץ התגברה. הועלה חשד כי אלה הגרמנים שמסייעים למרד בכספם, אך בחדשים הראשונים של המאבק האלים של ערביי א"י בבריטים וביהודים התקשו השלטונות להשיג הוכחות חותכות ולהציג עובדות בנוגע לעזרה ממשית של המתיישבים הגרמנים לערבים. אמנם אהדתם של הגרמנים למורדים הערבים הייתה ידוע לכל, אך טרם נתפס גרמני המאמן ערבים או מסייע להם כספית. המפלגה הנאצית בא"י טשטשה את כל הראיות על קיומם של הקשרים הללו בין הגרמנים המקומיים לבין המורדים הערביים. עפ"י השמועות שרווחו, הכסף הגיע למורדים ממקורות גרמניים בעיראק שנהפכה בתקופה ההיא למרכז חשוב של פעילות אנטי-בריטית. המרד גם מומן ע"י מקור ברומא של מוסוליני. למרות אהדתם הרבה של המתיישבים הגרמנים למרד ולמטרותיו טעמו גם הם את הקשיים הנגרמו לחייה התקינים של הארץ בעקבות המרד. גם העוצר הממושך שהוטל על דרכים ואזורים שלמים פגע בהם. יחידת חיילים סקוטיים שוכנה במושבה הגרמנית ביפו. הגרמנים נאלצו לארגן שמירה בכפריהם ובשכונותיהם על מנת למנוע מעשי חבלה והצתות רכושם "מכל צד שהוא", כלומר מפני היהודים. כל הגברים השתתפו בשמירה זו שאורגנה ע"י פעילי המפלגה. נזקם של המסחר והמלאכה הלכו וגדלו; השווקים העיקריים נסגרו בפני התוצרת הגרמנית החקלאית. מכונית החלב של וילהלמה נורתה בכביש ירושלים; הגורן בשרונה הוצתה; איכר גרמני נדקר ע"י פועל ערבי בבית-לחם. ד"ר טופיק כנען, רופאו הראשי של בית-החולים הגרמני בירושלים היה אחד המקשרים החשובים בין המנהיגות הערבית לבין להגרמנים בא"י. ד"ר כנען היה רופא ערבי נוצרי והיה אדוק באינטרסים הנאציים יותר מהנאצים עצמם. ב-4 ביולי 1936 הודיע הקונסול דהלא למיניסטריון החוץ שד"ר כנען קבל בפניו על כיסוי בלתי מספיק למאורעות בא"י מצד סוכנות הידיעות הגרמנית. ההצהרות וההבטחות על נטרליות מצד התושבים הגרמנים היו רק הבלי פה. מפרדסי הישוב הגרמני שרונה צלפו הטרוריסטים הערבים בעוברי דרך יהודים ובתחבורה היהודית. ב-22 ביוני 1936 גילו חוקרי המשטרה שני מוקשים תחת גשר מוסררה בדרך לרמת-גן. אלה הושמו ע"י מתנקשים שהגיעו מהפרדסים הגרמנים הסמוכים. מחסני עצים השייכים ליהודים בסביבות בית-החולים הגרמני ביפו הוצתו ונשרף בית-חרושת למרכבי מכוניות. הנוער הגרמני שלכאורה קיים יחסים ידידותיים עם החיילים הבריטים התריע בפני הערבים על חיפושים ומעצרים, שהצבא עומד לערוך בכפריהם. בעקבות המתיחות בין היהודים והגרמנים בארץ שקלו גרמנים אחדים להגר מן הארץ. הקונסול וורסט התנגד לכל עזיבה למרות הקשיים הנגרמים לישוב הגרמני כתוצאה מהחרם היהודי. החרם היהודי הוביל את שרונה במרוצת הזמן למעין "שטח הפקר", המוקף בשכונות יהודיות. תושביה נאלצו למכור ליהודים אדמות שהיו מחוץ ל"שטח ההפקר", מכיוון שלא היה ביכולתם לעבדן עקב מיקומן בלב האיזור היהודי. בחיפה המצב היה דומה. התושבים הגרמנים היו מוכנים למכור ליהודים קרקעות שבאיזור בית-שאן. חרף עסקים אלה עם היהודים הם חששו שתוחלש אהדתם של הערבים בארץ כלפיהם ולכן הוחלט שבבית-שאן לא תימכר אדמה ליהודים כל עוד יושב עליה גרמני. כאשר הופיעה תכנית החלוקה של א"י, שאפו בעלי הקרקעות הגרמנים למכור במהירות את אדמותיהם באיזור בית-שאן ליהודים, מתוך חשש שקרקעות אלו יהיו בתחום המדינה הערבית ולא יוכלו בעליהן להשיג מחירים טובים בעבורן.¹⁶ נכבדי העדה הטמפלרית הכחישו את מעורבותם של הגרמנים במלחמת הערבים נגד היהודים והבריטים. הערבים לעומתם התפארו מסיבה מוצדקת על כך שהגרמנים לצדם. הגרמנים חשו בטוחים יותר בקרב הערבים מאשר בקרבם של היהודים. כאשר היו עוברים הגרמנים בין ההמון הערבי המובטל ביפו או בירושלים ומברכים אותם לשלום, היו משיבים הערבים בהתלהבות: "תחי גרמניה!", יחי היטלר!". ההשפעה הנאצית התגברה יותר ויותר בעיתונות הערבית בא"י. תרבות נאצית זו פיתחה פולחן של היטלר, פירסמה סיסמאות נאציות ואף שיבחה דרכי ארגון עפ"י השיטה הגרמנית. רגשות איבה טופחו כלפי היהודים, צרפת ובריטניה. אמנם וילהלמה הכריזה נויטראליות אך תרמה לוועד השביתה הערבית 1200 ק"ג חיטה. אדון דהלא לא ראה בנטרליות מעשה נבון. להערכתו, ממילא היהודים מתייחסים לתושבים הגרמנים כאויבים בנפש ואפשר שהערבים יפגעו בהם קשות, אם לא יתמכו בשאיפותיהם. ואכן היו מקרים אשר בהם העמידו הגרמנים פקידים בריטים בפני העובדה שלא יוכלו להתנגד לתביעות הערבים על אף אמצעי הדיכוי הבריטיים. ביולי 1936 נמסר מכתב לקונסול וורסט. במכתב זה הובאה הצעה לאדון דהלא ע"י עלי אחמד ג'בראיל מיעזור. בהצעה שהובאה לפניו, מצא דהלא חיזוק לדעתו. שכן, ג'בראיל הציע לבירגרמייסטר של וילהלמה שתושבי הארץ הגרמנים יכריזו על שביתת אהדה כאות לתמיכתם במרד הערבי וכן ישגרו מחאות נגד המשכת העלייה היהודית לנציב העליון ולמיניסטר המושבות בלונדון. דהלא היסס בנוגע להצעה וכתב לוורסט שתושבי וילהלמה ייפגשו עם ג'בראיל לברר אם זוהי הצעה של קבוצה מאורגנת של ערבים או הצעתו של זה האחרון בלבד. מכתבו של דהלא נוסח כדלקמן:

יש לשכנע את ג'בראיל כי אין תושבי וילהלמה יכולים לסטות באופן גלוי מעקרון הנויטראליות, אבל עם-זאת עליהם לחזק את אהדתם של תושבי יעזור לרייך השילשי ולפיהרר. אם עלי אחמד ג'בראיל לא ישתכנע מטיעון זה, על אנשי וילהלמה להסביר לו בגלוי כי אין תושבי פלשתינה הגרמנים עצמאיים בהחלטותיהם ועליו לפנות בענין זה לקונסול הכללי של גרמניה, שישאל את פי השלטונות בברלין (שם, עמ' 69).

גרמניה הנאצית ידעה להפריד הפרדה גמורה בין הפעולות הרשמיות של נציגויותיה לבין מעשי סוכניה החשאים שהשתילה בארץ. אדון דהלא השכיל לשחק את משחק הנטרליות המסולף כשנצטווה להקפיד על נוטרליות. בדו"חו לברלין (27/36) כתב:

רק היהודים בלבד מנסים למשוך את גרמניה לתוך הסכסוך הפאלשתינאי. העתונים היהודים כאן מפרסמים ידיעות על כך שגרמניה תומכת במורדים הערבים ומספקת להם נשק. אנוכי וכן ראשי המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית באזורנו סבורים שיש לעבור בשתיקה על שקרים אלה ולהימנע מכל תגובה עליהם. אך מסתבר שהשלטונות הבריטיים מתייחסים בידה מסויימת של אמון לידיעות בעיתונות העברית, ולפיכך הפקידו משמרות חזקים על הקונסוליה הגרמנית ועל הקונסוליה האיטלקית. לא הגבתי על צעד זה מפני שהקונסוליה שלנו שוכנת באיזור יהודי טהור (הגיס החמישי, עמ' 70).

בהמשך מסביר דהלא כי למרות הקשיים ניסו נציגים של ארגוני הנוער הערבי להיכנס לבית הקונסוליה, על מנת לבקש מהרייך עזרה כספית והזרמת נשק למורדים הערבים הנלחמים על חירותם. ("פעם קיבלתי מכתב מערבי בלוד שביקש לדעת כיצד אפשר להשיג נשק גרמני"). הקונסול סיפר עד מה רבה האהדה שרוחשת האוכלוסייה הערבית לגרמניה, לפיהרר ולנציגי הרייך הרשמיים בפלשתינה. בהמשך כותב דהלא:

לפני ימים מספר נסעתי לחיפה. בהגיעי לג'נין ערכו הערבים לכבודי הפגנת אהדה והייתי נושא להערצה כללית. הדבר לא מצא חן בעיני השלטונות הבריטיים, ולפיכך אני נמנע לאחרונה מנסיעות בדרכי הארץ (שם 70).

בהמשך מכתבו נוגע אדון דהלא בחרם היהודי על התוצרת הגרמנית:

המתיישבים הגרמנים מצאו לקוחות לתוצרתם החקלאית בקרב הבריטים והערבים. כאשר החריף מצב האספקה בגלל השביתה הערבית והורגש מחסור במצרכי מזון גם בקרב היהודים, ניסו גם הם להשיג את סחורותינו, אבל אנו לא מכרנו להם דבר ושמרנו את הפירות והיקרות בשביל ערבים ואנגלית (שם, עמ' 71-70).

אדון דהלא מציג דוגמה נוספת ליחסים הטובים עם הערבים:

בכמה מקרים הפריעו המשמרות הערביים לשיירותינו לעבור. ואולם מאז תרמה וילהלמה תרומה ניכרת לקרן השביתה הערבית ניתן למכוניותינו לנסוע באופן חופשי בכל כבישי הארץ. אמנם נאלצנו לחזור על תרומות אלה שוב ושוב, הואיל והערבים האשימונו בשיתוף-פעולה עם היהודים ובהפרעות לשביתה הערבית. הצלחנו להסיר מעלינו חשדות אלה ע'י שוחד, משא-ומתן והענקת תרומות. חלילה לנו, שהערבים יראו בנו את אויביהם. הם הפעילו נגדנו את העקרון: מי שאינו אתנו, הוא נגדנו. במאבקם הקנאי לעניינם הלאומי השתדלו הערבים להתחשב באינטרסים החיוניים של המתיישבים הגרמנים, אך בכל-זאת דבר אחד נבצר מהם להבין: מדוע נשארו הגרמנים נויטראליים במאבק המתנהל נגד היהודים? (שם, עמ' 71). 

ועוד הוא מוסיף:

הלאנדסקרייסלייטר של המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית הרשה למתיישבים שלנו לשאת בגלוי את סימני ההיכר של המפלגה, כדי שהערבים לא יטעו בנו, לא יחשבונו ליהודים, וידעו אל-נכון כי אנו גרמנים טהורים, חברים המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית. דבר זה דרוש ביחוד ביפו וסביבותיה... היחסים עם האנגלים הם תקינים, מצדם לא נשקפת לנו שום סכנה. לעומת זאת מסכנים היהודים את קיומנו. אם יוגשם הרעיון של הבית הלאומי היהודי, יופיע סימן-שאלה גדול על השמך קיומן של המושבות הגרמניות. משום כך עלינו להתפלל להצלחת מאבקם של הערבים, כי הצלחתם חשובה מאוד לעתיד מושבותינו. ואם יזכו הערבים לפחות להצלחה חלקית, - תופחת הסכנה הנשקפת לנו מן היהודים (שם, עמ' 71).

ניתן ללמוד רבות על טיב היחסים בין ערביי א"י לבין נציגות הרייך ממכתב המלצה ששיגר המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני, ב-12 בדצמבר 1936, אל הקונסול הכללי של גרמניה בירושלים. לשון המכתב הייתה: המוכ'ז, מוסטפה איברהים מוסטפה מליפתה, מוכר לי היטב. אני ממליץ עליו ומציין את תכונותיו הטובות.¹⁷

כפר לפיתה במבואות ירושלים היה ידוע לשימצה כמקור של פורעים ערבים. עם העמקת שיתוף הפעולה בין התנועה הלאומנית הערבית לבין המפלגה הנאצית בפלשתינה, גברה פיקוחה של הבולשת הבריטית על תנועות המנהיגים הנאציים ועל הדואר שנשלח אליהם. בדיקה קפדנית ביותר נעשה על תוכנן של תיבות הדואר 45 ביפו (של קורנליוס שווארץ) ו-512 בחיפה (פרידריך ואגנר). ב-31 בינואר 1937 נשלח מכתבו של ואגנר לשווארץ. מכתב זה מעיד על תמימותם של מנהיגי הנאצים ביחס לפעולותיה של הבולשת הבריטית. ואגנר מנסה במכתבו לפזר את החששות בדבר העיכוב הבריטי:

עלינו לקיים במועדוני הספורט שלנו את החגיגות הגרמניות לפי רוחנו ואין לחשוש. אנו יכולים לנהוג לפי ראות עינינו, כי ידוע לאנגלים שבהימצאנו בינינו לבין עצמנו אנו גרמנים במלוא מובן המילה (הגיס החמישי, עמ' 73). 

ב-29 במאי 1937 נכתב בביטאונו האנגלי של הוועד הערבי העליון, Palestine and Transjordan, על יחסם של ערביי א"י כלפי הנאציזם והפאשיזם:

הנפת דגלי איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית והצגת תצלומי מוסוליני והיטלר הם מחווה של כבוד מצד ערביי פלאשתינה כלפי שתי המדינות האלה; זהו ביטוי לאהדת העם הערבי כלפי שתי המדינות, שכן חש העם הזה על בשרו את ההשפעה היהודית ואת הלחץ המדיני של היהודים. הערבים מבינים למאוויי הנאציזם והפאשיסטים מפני הסכנות הצפויות להם עצמם מן היהודים ומחוגי הפינאנס הבינלאומיים. הפאשיסטים והנאצים הצליחו לבלום את ההשפעה היהודית ואשת שלטון הפינאנס. נאצים ופאשיסטים ניצבים בימים אלה במחנה אחד, אל מול הבריטים שהם הכוח המניע של המחנה האחר. ערביי פלשתינה ובני שאר ארצות ערב רואים במורת רוח את המדיניות הבריטית בפלשתינה. כיוון שמוסוליני והיטלר מגלים התנגדות למדיניות הבריטים בעולם, החליטו הערבים להניף את הדגלים הפאשיסטיים והנאציים ולהציג לראווה תמונות הפיהרר והדוצ'ה כביטוי לאכזבתם מן המדיניות הבריטית. מדינאים בריטיים נבונים חייבים איפוא לשקול ברצינות את המפנה שחל במזרח התיכון ואת משמעותו כלפי האימפריה הבריטית (שם, עמ' 74-73).

ב-1937 חודשו פעולות הטירור הערביות נגד ממשלת המנדט ונגד הישוב היהודי. עם חידוש הפעולות נתגלו יותר ויותר סימני זרימה של נשק מתוצרת בתי מלאכה גרמניים בא"י ליחידות-הקומנדו הערביות. למשטרת המנדט נפלו ידיעות כי בית המלאכה של גוטהילף ואגנר ביפו שלכאורה הוקם לתוצרת מיכאנית עוסק בעצם בהרכבת מוקשים ומתקן נשק של כנופיות. במטה הבולשת בירושלים נאסר חליל כורי, שוטר-חרש כשהעביר לד"ר רייכרט מידע ומסמכים בענין זה ופוטר מתפקידו. גוטהילף ואגנר שילם בחייו על העזרה שסיפק לכנופיות הערביות ועל תפקידו בתנועה הנאצית בא"י: ב-1946 חוסל בת"א ע"י אנשי ה"הגנה". החשש לקיומו של קשר הדוק בין הטירוריסאים הערבים לידידיהם הנאצים אושר ע"י האזנה לטלפון של מוסד היתומים שנלר בירושלים (עסק בכך הארגון הצבאי הלאומי). מושכי חוטים חשובים בפעולות הערבים היו המהנדס מרטין חדד, ערבי נוצרי ובנו של מנהל המוסד שנלר. שנלר ניצל ממארב ששמו לו לוחמי הארגון היהודי; חדאד נתפס ונפצע מירי הלוחמים והחלים מפצעיו. על העמקת הקשרים בין הערבים והנאצים בשנות השלושים ניתן ללמוד גם מהתזכיר ששוגר להיטלר ב-19 בנובמבר 1937 מירושלים. בתזכיר נאמר:

פיהרר נכבד מאוד! אני החתום מטה, לפנים עובד במימשל הגרמני המזרח אפריקני, נלחמתי במלחמת העולם [הראשונה] לצדה של גרמניה וזכיתי בצלב לוחמי החזית. בזה אני מגיש לך את הבקשה הבאה: אני ערבי נוצרי, נולדתי בארץ הקדושה וחונכתי בבית-ספר גרמני. בתום המלחמה הצטרפתי לשירות הממשל האנגלו-פאלשתינאי, כדי לשרת את מולדתי. נתמניתי כמפקח במחלקת ההגירה ותפקידי האחרון היה עוזר-קומיסאר להגירה. בספטמבר 1935 סולקתי ממשרתי, כנראה בגלל העובדה שבעבר לחמתי לצד גרמניה. אמנם הממונים עלי לא מסרו לי את סיבת פיטורי, אך למן 1933 הטיחו בפני גינויים המבססים חשד זה. בקשתי היא, אדוני הפיהרר, לאפשר לי לפעול שוב למען גרמניה ולתת לי הזדמנות להצטרף לשירות משרד-החוץ הגרמני, במצרים או בעיראק. אני שולט בגרמנית, ערבית, אנגלית, ובצרפתית באופן חלקי. הייל היטלר, אנו חיים ומתים למען המושבות הגרמניות. ג'ורג' מסרסה, שער יפו, ירושלים (שם, עמ' 78).

לבקשה של מסרסה צורפה גם המלצתו של אוטו א. שאומאן, בעל עסקי יצוא בהמבורג, שקיים קשרים עם קרוביו של המבקש. ב-22 בנובמבר 1937 משרד החוץ בברלין כתב (בחתימת האדון שרדר) שהמכתב של מסרסה הועבר ל"טיפול נוסף", אך העיר כי העסקתם את אזרחים זרים תיתכן רק במשרות נמוכות. ב-30 ביולי 1938 הוטלו שתי פצצות ממכונית שעברה ביעף ברחוב בן-יהודה בירושלים על עוברים ושבים. עפ"י עדי ראייה נשאה המכונית דגלון צלב-קרס. בחקירה נתגלה כי המדובר במכוניתו הפרטית של הקונסול דהלא ובעת ההתנקשות נהג נהגו של הקונסול. הפצצות הושלכו ע"י עבד סיריאני, ערבי נוצרי וידידו של הנהג. זה האחרון גילה לחוקריו ששולמו לו 5 לירות א"י ע"י חבר המלפגה הנאצית, אוגוסט אריך על מנת לבצע את ההתנקשות. שלושתם נעצרו ונכלאו בבית הסוהר בעכו. במהלך המרד הערבי שניזון גם מעזרתם של התושבים הגרמנים בא"י קיבלו ראשי המפלגה הנאצית הוראה חמורה לפיה עליהם לחדול מלהשתמש בדואר רגיל ואף מהדואר הקונסולרי להתכתבות בעניינים מפלגתיים. חליפת המכתבים התנהלה עם מרכזי המפלגה בגרמניה בעיקר באמצעות צוותות האניות הגרמניות העוגנות בנמלי א"י. אניות אלו הביאו עמן הוראות וחומר תעמולה. בחיפה וביפו הוקם Hafendienst (שירות הנמל), שירות מיוחד לקבל ולהעביר את הדואר. בעקבות חתימת הסכם מינכן שחרץ את גורל צ'כוסלובקיה, התגברה השחצנות הנאצית בא"י לאין-שיעור. מילות זלזול כלפי הבריטים הושמעו בגלוי ונוויל צ'ימברליין נתפס כמי שמכר את כבוד את כבוד האימפריה הבריטית. תמיכתם של הגרמנים בטירוריסטים הערבים הלכה וגברה. לאחר הרצחם של שני יהודים ופציעתו של יהודי בהתפוצצות מוקש הודיע ה"טיימס" הלונדוני ב-14 במרץ 1938 כי כלבי המשטרה הובילו לווילהלמה. ב-11 ביולי 1938 הבריק דהלא לברלין. הוא דיווח כי בזמן האחרון הופיעו אצלו ערבים שהציגו תעודות ממפקדת המורדים. הם ביקשו עזרה כספית ותמיכה מוסרית. במכתבו כתב דהלא:

חשדנו בהם שהם סוכנים של הבריטים ודחינו את בקשתם. הם איימו עלינו, אולם הערבים העובדים אצלנו במושבות עזרו לנו להסביר ללוחמים אלה, שגרמניה אינה יכולה להתערב בגלוי בסכסוך הפנימי בפלשתינה. בכל זאת במקרים מסוימים עזרנו לערבים וסיפקנו להם מצרכי מזון מהמושבות הגרמניות, אך עם זאת הדגשנו שוב שאין אנחנו תורמים ללוחמים, אלא לעניים ולנזקקים ערביים. אמרנו להם שלאור החרם שהטילו עלינו היהודים אנו מעוניינים לשמור על יחסים תקינים בינם לבינינו. נראה שהערבים מבינים לרוחנו. תפקיד חשוב ממלאה כאן אהדתם של הערבים כלפי העם הגרמני וביחוד כלפי הפיהרר שלנו. אישור לכך אני מקבל בהזדמנויות שונות. העובדה שהערבים לא התנפלו עלינו עד כה [דהלא התעלם ממספר מקרי התנפלות שאירעו בעבר הקרוב] הביאה לנו צרה מצד אחר: האנגלים טוענים שזוהי הוכחה כי אכן צודקים היהודים באמרם שאנו תומכים במורדים הערבים ומספקים להם נשק ותחמושת. שוטרי-חרש בריטיים בלבוש אזרחי החלו שומרים את צעדינו ובולשים אחרינו בכל מקום. אף היהודים מוסיפים להפיץ שקרים וחשדות שאנו תומכים בערבים, ולא עוד אלא לאחרונה גם הגבירו את החרם על סחורותינו, אולם בינתיים מצאנו שווקים חדשים אצל הבריטים והערבים. הידקנו את הקשר עם מפקדת המורדים, והודות לכך אנו מצליחים למנוע התקפות על גרמנים. על המשטרה הבריטים לא נוכל לסמוך, כמובן. הערובה היחידה לקיומינו כאן טמונה ביחסים טובים עם המורדים הערביים. מצבנו אינו קשה, ואנו מקווים כי בשעת הצורך נקבל עזרה מהירה מן המולדת (שם, עמ' 82). 

הקנאות הלאומית של הגרמנים בארץ הרקיעה שחקים ובאוקטובר 1938 הציב האדון דהלא בפני המזכיר הראשי של ממשלת א"י עובדה ש"הגרמנים בפלשתינה הם אירופים ואין להתייחס אליהם כמו שמתייחסים אל הילידים, יהודים וערבים". דהלא התלונן בפניו גם כי "מחמת השתבשות היחסים בין בריטניה וגרמניה בזירה העולמית בכלל ובארץ-ישראל בפרט, ומחמת אהדתם הגלויה של הגרמנים למורדים הערבים, מכבידים הבריטים את ידם על המתיישבים הגרמנים. דבר זה מאלץ אותנו להעמיד את ממשלת פלשתינה על הצורך להתייחס אל הגרמנים במלוא הכבוד, כיאה למוצאם". מהדו"ח של דהלא מ-11 באוקטובר 1938 מתברר כי הגרמנים בא"י נצטוו לשלוח לרייך את כל הצעירים חייבי הגיוס. בנוסף הוזכרה העצבנות שאחזה את הגרמנים. נקבעו גם אמצעים לנקיטה בנסיבות החדשות במהלך התיעצות בה השתתפו דהלא, הקונסול בחיפה, ד"ר מלכרס והקונסול היפו וורסט. אלה החליטו ש"חייבי הגיוס יועברו לגרמניה באוניות גרמניות, איטלקיות ויווניות. אולם במקרה שתפרוץ מלחמה, ייעשה נסיון לנצל את השירותים של המורדים הערבים בפלשתינה ושל המדינות הערביות המגלות אהדה לגרמניה ולפיהרר. אם אי אפשר יהיה להשתמש בנתיבים הימיים והאוויריים, תתנהל הבריחה לגרמניה בדרך היבשה. יש לשער איפוא שהמסע אל מדינות-ערב יעבור בשטחים התפוסים בידי המורדים בארץ-ישראל, והללו ינסו אולי להכניס את הצעירים הגרמנים לתוך שורותיהם לשם מלחמה נגד בריטניה, ואולם אנו ננסה למנוע זאת. בינתיים ציידתי את צעירנו בתעודות רשמיות, המאשרות שהם קיבלו הוראה להתייצב בשגרירות הגרמנית בבגדד. הודעה על כך נמסרה גם למפקדת המורדים הערביים בפלשתינה". דהלא הזכיר לברלין כי ביקש שלבעלי המשרות במפלגה הנאצית תינתן זכות-קדימה לשוב לגרמניה לפני חייבי-הגיוס, שכן אם יתהווה מצב רציני יאסרו הבריטים תחילה את פעיליה המרכזיים של המפלגה הנאצית בפלשתינה. ב-4 בינואר 1939 כתב סטיוארט אמני ב'ניוס כרוניקל' הלונדוני על חלקם של הנאצים בערעור המצב הביטחוני בא"י:

מרגלים נאצים, סוכנים ומומחים לתעמולה, עושים כמיטב יכולתם כדי לגרום צרות לבריטים בארץ-ישראל ובמזרח הקרוב. בארץ-ישראל קיימות עדויות מפורשות על התערבות גרמנית פעילה בצד המורדים. סבורים כי תושב גרמני עזר בארגון טבח 19 יהודים בטבריה, בראשית אוקטובר 1938. נראה שהיטלר נטל לידיו את נשק התעמולה במזרח-הקרוב. קציני המשטרה והמודיעין הצבאי בוחנים עתה את חלקם של גרמנים בטבח בטבריה. יומיים לפני שמורדים ערבים הסתננו העירה, כשהם מחופשים כאנשי כפר הבאים לשוק, ביקר בטבריה שוטר מסתורי בשם בראון. הוא סיפר כי בא לחופשה מחיפה, אבל הזמן שעשה בטבריה הספיק לו כדי לרכוש בקיאות בעמדות המשטרה והצבא. לאחר מכן נעלם. כעבור יומיים פתחו הערבים בהתאם לסימן שנקבע מראש ברצח יהודים: גברים, נשים וילדים. אנשים שונים העידו על כך כי בשעת הטבח נשמעו פקודות שניתנו לערבים בשפה אירופית. המשטרה חקרה גרמני אחד, אלא שהלה הצליח להביא אליבי כי ביום הטבח לא נמצא בארץ-ישראל. נמשך החיפוש אחרי השוטר המיסתורי, בראון. תושב ארץ-ישראל שהיה לפנים קצין בצבא הגרמני, נחשב להיות הרוח החיה המניעה פעולות-חבלה רבות של הערבים. הוא שפירק מלכודות-מוקשים אשר הונחו כדי למנוע הריסת חלקים מחומת טגארט שהוקמה לשם הפסקת הברחת נשק מסוריה לארץ-ישראל.¹⁹ המושבות החקלאיות הגרמניות, שרונה וואלדהיים, נחשבות לתאים נאציים. במהלך המהומות נעשה ניסיון אחד או שניים להפיץ ספרות-הסתה בין חיילים בריטיים בארץ-ישראל. מהדורה ערבית של 'מיין קאמף' הופיעה לאחרונה במצרים ומחירה שלושה פיאסטרים העותק. על עטיפת הספר מתנוססת תמונתו של היטלר ומתחתיה הכותרת: 'האיש החזק ביותר בעולם'. שבועון ערבי, העוסק כרגיל בבעיות אמנות ורבות, הופיע באחד הימים כביטאון נאצי מובהק. כאשר קצין-מודיעין בא למשרד השבועון וביקש הסבר על טעם השינוי הפתאומי שחל באופיו של כתב-עת זה, השיב לו העורך הפשטות: כידוע לך, הזמנים הם רעים, וקונסוליה גרמנית באחת מארצות המזרח-הקרוב הציעה לי 50 לי'ש". (שם, עמ' 90-89). 

ה'טיימס' (לונדון, 28 בנובמבר 1938) כתב:

ידוע שגרמנים בארץ-ישראל ובמצרים, בני כל השכבות וכל המקצועות, ממלאים עתה תפקידים בשירות הנאציזם; מרכז הפעילות הזו נמצא בקהיר (שם, עמ' 90). 

ה'דיילי הראלד' סיפר:

עורכים של שני עתונים ערביים מרכזיים בארץ-ישראל טסו לקהיר על חשבון מיניסטריון-התעמולה הנאצי. מטרתם הייתה להפגש כאן עם האדון שווארץ פון ברק, לפנים עורכו הראשי של ה'אנגריף' [בטאונו של מיניסטר-התעמולה יוזף גבלס], נמצא עתה במסע מקיף במזרח-הקרוב (שם, עמ' 91-90). 

על צדדים נוספים משיתוף הפעולה בין הגרמנים בארץ לבין המורדים הערבים ניתן ללמוד מהדו"ח של הקונסול הגרמני בחיפה, ד"ר מלכרס, מראשית 1939:

ליד עכו אירע מעשה השופך אור על המצב הקשה של המתיישבים הגרמנים בסביבה זו. קבוצת מורדים ערבים החליטה לפוצץ ליד עכו כמה עמודים של קו-המתח-הגבוה. עמוד שחובל התמוטט ונפל על אחד המורדים מן הכפר הסמוך אס-סומאריה. הערבי נתחשמל ומת בו במקום, אך חבריו לא העזו לגעת בו. הם גם לא יכלו להשאירו בשדה, שמא יזהו אותו הבריטים כאחד מתושבי אס-סומאריה שהשתתף בפעולת החבלה. הטלת קנס כבד על הכפר עלולה להיות התוצאה הבלתי נמנעת מגילוי זה. המורדים ניגשו אל אחד המתיישבים הגרמנים שהכירוהו כחשמלאי. העירו אותו משנתו ולקחוהו עמם. הגרמני נטל צמיגי אופניים ישנים וקרשים, נעל מגפי גומי, וכך, בעמדו על קרשים, תפש באמצעות הצמיגים את הגופה שנחרכה. ברגע זה הופיעו בכביש הסמוך שלושה משוריינים בריטיים, שהאירו את כל הסביבה. הערבים והגרמני הסתתרו בבוץ; באורח פלא לא נלכדו על ידי הסיור. למחרת קברו המורדים את גוויית חברם בכפר אס-סומאריה. כאשר נודע הדבר לאחד המתיישבים הגרמנים, עשה מאמצים לשכנע את בני הכפר שיסלקו את הגוויה מן הקבר, אך מטעמים דתיים נתקל בהתנגדות נחרצת. הוא טען כי סוף המעשה להיוודע לבריטים, הם יבדקו את הקבר ואת הגוויה ויש לחשוש איפוא להסתבכותו של שכנו הגמרני. סוף-סוף שוכנעו המתקוממים. הם באו בלילה, הוציאו את הגופה מן הקבר, גשם-הזלעפות שירד אותה שעה הקל על מלאכתם; הגוויה נקברה בשדה, בלא להשאיר עקבות כלשהם. למחרת הופיע בכפר כוח בריטי שתבע פתיחת הקבר, שבו נקברה בינתיים אשה זקנה, חפה מכל פשע..." (שם, עמ' 91). 

ב-10 בינואר 1939 דיווח האדון דהלא לממשלת גרמניה על החמרה ביחסים בין השלטון המנדטורי לבין המתיישבים הגרמנים:

שלטונות המנדט החלו מתייחסים ברצינות לעלילות היהודים, המאשימים אותנו בהדרכת המורדים ובהשתתפות פעילה בהתנפלויות הערבים על ישובי היהודים. הם אומרים שגרמני בשם בראון או יאפס עמד בראש המהומות בטבריה. גם המזכיר הראשי של ממשלת המנדט אמר לי כי גובר יותר ויותר החשד נגד הגרמנים, לאחר שהוברר כי מורדים ערבים שהשתתפו בהתקפות על ישובים יהודיים, מצאו מחסה במושבות הגרמניות, ואלדהיים ובית-לחם. מפקד הצבא הבריטי הודיע לי כי מורדים ערביים יצאו מן המושבה ואלדהיים, כדי להתנפל על משמר בריטי, וכלבי המשטרה הובילו למושבה זו (שם, עמ' 92-91). 

באחד מדו"חות הבולשת הבריטית נרשם שגוטליב דיינינגר מוואלדהיים עסק בהרכבת מוקשים עבור המורדים הערבים ולגבי הרמאן סוס מוואדלהיים נתעורר החשד כי לא רק שאימן ערבים בשימוש במוקשים, אלא הוא עצמו הניח מוקש בקרבת אלונים, ב-14 במרץ 1939, שהרג שני יהודים. מזכרונותיו של ויליאם מסר, איש הבולשת הבריטית:

ידיעות חוזרות ונישנות שהגיעו אלינו מסרו כי בבית-המלאכה של גוטהילף ואגנר ביפו מייצרים תרמילים לפצצות, בהן משתמשים הערבים. נסיתי להשפיע על הממונים עלי שיציידו אותי בפקודת חיפוש אצל ואגנר. אבל הם משכו בכתפיהם: אין טעם לבקש זאת, ירושלים אינה רוצה להסתכסך עם ואגנר. שהרי אותו זמן עסק ואגנר גם בהרכבת לוחות-שריון על המכוניות המשוריינות של המשטרה הבריטית. הקצינים טענו שאפילו נצליח לגלות תרמילים אלה, ידע ואגנר לתת הסברים מתקבלים על הדעת על תפקידם התמים". (שם, עמ' 93). 

הערות: 

1.  Lasst das geld in deutscher hand, Jude schleppt es aus dem land 

2.  Jede Mark in Judenhand fehlt dem deutschen Vaterland 

3.  Inhaber Jude 

4.  Ich bun Jude 

5.  Juda verrecke 

6. במחצית ינואר 1934 הייתה שערוריה קולנית בפנסיון לנהולט ברחובה הראשי של המושבה הגרמנית בירושלים. גאורג שרף, תייר גרמני, שהתגורר בפנסיון הנ"ל, קיבל הודעה מאת האורטסגרופנפיהרר של המפלגה הנאצית בירושלים, לודוויג בוכהאלטר, כי הוחלט להוציאו משורות המפלגה הנאצית בעקבות "חתירה תחת האוטוריטה של ההנהגה המקומית, סיכון כבודה, העדר משמעת והתנהגות בלתי הולמת של חבר מפלגה". בוכהאלטר ציין בהודעתו לקארל רוף, הלאנדספארטראואנסמאן, כי שרף הוזהר כאשר התקבל למפלגה הנאצית בנובמבר 1933 בירושלים שחברותו תחדל "אם לא ייטיב את דרכיו". חששו של בוכהאלטר היה ששרף מתכוון להשתמט מהגשת בקשה להיכנס לשורותיה של גרמניה עצמה באמצעות חברות במפלגה באחד מסניפיה בא"י. בוכהאלטר ביקש מרוף להעביר בהקדם את ההחלטה על הדחת שרף מהמפלגה מאחר ששני סטודנטים גרמנים המתגוררים בפנסיון לנדהולט הם חבריו של שרף ובהגיעם לגרמניה הם עלולים לסלף ידיעות על הפרשה בהעברתן למפלגה. בוכהאלטר טען נגד שני חבריו של שרף כי בבואם לירושלים סירבו השניים להתייצב בפניו וכך חָבְרוּ לשרף.

7. בספר 'הגיס החמישי - הגרמנים בא"י 1933 – 1945', עמ' 39-38 מספר חביב כנען שבזמן שרותו במשטרת ירושלים הוא נהג לראות את לודוויג בוכהאלטר כמעט כל יום. הוא מתאר אותו כאיש קנאי, חדור שנאה ליהודים ולבריטים "והוא שחינך את הנוער הגרמני בעיר זו". בהמשך מספר כנען שב-1965 בעת שהותו בשטוטכארט לשם איסוף פרטים על התנועה הנאצית בא"י, נודע לו כי בוכהאלטר ממשיך את עיסוקו כמורה... בריפובליקה המערב-גרמנית. "החלטתי איפוא לטלפן לביתו בליאונברג" הוא כותב, "ולשאול אותו כמה פרטים מאותם הימים, בהם חלש על חיי העדה הגרמנית בירושלים. משזיהיתי את עצמי כעיתונאי מישראל, חשתי שהפיהרר מירושלים כאילו נדבקה לשונו לחִכּוֹ ואין הוא מסוגל להוציא הגה מפיו". בהמשך השיחה מתאר כנען שכעבור רגעים השיב: "אין באפשרותי לספק לך פרטים כלשהם. מאז 1939 אין לי כל קשר עם עניני יהודים".

כנען: "אבל עד 1939 היית מנהיג הנאצים בירושלים. אני אוסף חומר על התקופה ההיא ובטוחני שתוכל לעזור לי לשפוך אור מסוים על אותן השנים."

בוכהאלטר: "הנח לי, דבר על כך עם יון הופמן. ובכלל, מנין לך שהייתי מנהיג המפלגה בירושלים? מנין לך שהייתי נאצי?"

כנען: "אין טעם להתחכם, אדון בוכהאלטר. הייתי שוטר במושבה הגרמנית ואני יודע עליך הכול."

[כנען מספר ש"שתיקה מעיקה השתררה מעבר לקו"]

בוכהאלטר: "מעולם לא היו לי עניינים עם משטרה בירושלים. לא פעלתי נגד השלטון הבריטי. לא הסתבכתי בפלילים. אין בידך שום הוכחות נגדי."

כנען: "היית אורטסגרטפנפיהרר בירושלים. מספרך במפלגה היה 1751392."

[שוב שתיקה ואז גמגום]

בוכהאלטר: "הנח לי, הייתי בורג קטן במפלגה. לא הייתי מן הראשונים שהצטרפו אליה. כולם נהרו לשורותיה. במאוחר הצטרפתי גם אני."

כנען: "לא נכון, בוכהאלטר. אין טעם לשקר. אתה הצטרפת למפלגה ב-1 ביולי 1933. היית בין ראשונים. אילמלא גילית נאמנות קנאית לנאצים, לא היית מנהיג הסניף הירושלמי."

בוכהאלטר: "אבל מה אתה רוצה ממני? לא היו לי כל ענינים עם היהודים. ב-1939 עברתי לגרמניה ומאז לא ראיתי יהודי לנגד עיני."

כנען: "זאת עוד נברר."

בוכהאלטר: "אני מורה, מחנך, איש תרבות. אני עומד על סף הפרישה לפנסיה. מעולם לא הזקתי לאיש. מה אתה רוצה ממני?"

כנען: "ברצוני לשאול אותך כמה שאלות על פעילותך במפלגה בירושלים."

בוכהאלטר: "התקופה ההיא פרחה לגמרי מזיכרוני ואין תועלת שאדבר אתך על כך."

כנען: "מוזר כי מי שהיה מנהיג המפלגה הנאצית בירושלים עוסק בחינוך הדור הצעיר בריפובליקה הפדראלית הגרמנית. נראה שחטאים הרבה רובצים על מצפונך, אם אינך מוכן להשיב לשאלותי."

בוכהאלטר: "בשם אלוהים! הנח לי!... דבר עם יון הופמן על התקופה ההיא. הוא מנהיג העדה..."

בוכהאלטר הניח את השפורפרת והשיחה הסתיימה.

בהמשך מספר כנען: "כבוכהאלטר נהגו גם טמפלרים אחרים שנפגשתי אתם בגרמניה. אף הם סירבו להשיב לשאלותיי על הפעילות הנאצית בארץ-ישראל. נראה, שיש להם מה להסתיר".

8.  התבטאות חריפה זו פורסמה לצד כתביו של הוגה-דעות של המפלגה הנאצית, אלפרד רוזנברג, "המיתוס של המאה העשרים".

9. ביוני 1934 הוחלט באסיפת תושבי שרונה לא להשכיר ליהודים בתים או חדרים בתחום המושבה במטרה ליצור "יודנריין" במושבה הגרמנית, כלומר לחזק את אופיה הגרמני. ההחלטה הייתה בעלת ערך הפגנתי בלבד משום שכבר שנה ומעלה נתנעו תושבי המושבה ממגעים חברתיים עם היהודים כולל אירוחם בבתיהם. למיעוט הלא שלם עם ההחלטה הוסבר כי ההחלטה בגדר תגובה על הסתערות ת"א על המושבה הגרמנית, במטרה להקיף את שרונה בשכונות יהודיות. 

10. אברלא היה האיש שניהל את המו"מ עם ממשלת ישראל על תשלום פיצויים בנוגע לאותן קרקעות שהועברו לידי יהודים.

11. חבל הסאר שימש סלע מחלוקת בין גרמניה לצרפת מאז מלחמת העולם הראשונה. מסוף המלחמה ועד 1935 היה החבל תחת חסות חבר-הלאומים. ב-1935 הוחזר החבל לגרמניה כתוצאה ממשאל-עם. לאחר מלחמת העולם השנייה הפך החבל לעצמאי בחסות צרפת וחזר לגרמניה ב-1957. חבל זה מכיל למעלה ממיליון תושבים והשתרעותו על שטח של 2,500 קמ"ר.

12. ב-1932 יסד העו"ד עוני-עבד-אל-האדי את מפלגת "איסתאקלאל". מפלגה זו הייתה קיצונית ביחסה כלפי הבריטים והיהודים. היא גילתה אהדה לפאשיזם ומצעה דגל בפאן-ערביות. מקור כוחה בא בעיקר מערי פלשתינה. מפלגת "איסתאקלאל" הייתה המפלגה הערבית הראשונה בא"י שבאה במגע עם רומא וברלין משנות השלושים ונהנתה מתמיכתן הכספית. בתום מלחמת העולם השנייה היו אנשיה הראשונים מחסידי היטלר ומוסוליני שחזרו לחיק השלטון הבריטי.

13. ראש "חזית העבודה הגרמנית", וילהלם באומרט משרונה נתפס בעיני הבריטים כסוכן גסטאפו בא"י וסוכן הריגול הגרמני בקרב היהודים. לפי כנען, צוין בדו"חות הבולשת הבריטית "כי באומרט נהג להשתתף באסיפות 'פועלי ציון' וארגונים יהודיים שמאליים אחרים, כדי לברר מי מיהודי גרמניה משתתף באסיפות אלה. בימי הטירור הערבי של 1937 הגיעו כלבי המשטרה עד לביתו של באומרט זה, בעקבם אחרי אחרי רוצחי יהודי שנפל בשרונה, אולם לא נמצאו הוכחות נגדו". 

14. "תעודת התנהגות של נוער-היטלר" (Führungszeugnis der Hitlerjurgend) ניתנה ב-29 בפברואר 1936 לחניך בשם קורט וילאנד. בתעודה נרשם: 

החבר קורט וילאנד העלה תרומה חשובה, תחילה בתור שריפטפיהרר ואחרי-כן בתור שטאנדארטנפיהרר, בסניף יפו-שרונה, ע"י עבודה התנדבותית מלאת מרץ לבנין הקבוצה המקומית של ההיטלר-יוגנד. הודות להבנה שגילה המעביד שלו, שאצלו היה עסוק כשוליה, הקדיש וילאנד את כל זמנו הפנוי לשירות ההיטלר-יוגנד. הוא פורש מאצנו כדי להתנדב לארבייטסדינסט. פרידריך בולאך מיפו נוסע עמו לגרמניה במסגרת אותו מבצע התנדבותי (הגיס החמישי, עמ' 62).

15. סניף חיפה הציע לקורנליוס שווארץ למנות לתפקידי-מפתח חברי הסניף הבאים: אוטו לוץ, בלטראם שמידט, קרוגלר, טיץ, גוטליב רוף, קארל בז, הרמאן לונר, אוסקר קירשנר, ארנסט קאלטנבאך, אוגוסט קראפט.

16. הוועדה המלכותית הבריטית בראשות הלורד פיל נשלחה לא"י לחקור את סיבות מאורעות 1936. המלצותיה היו לחלק את א"י למדינה ערבית, למדינה יהודית ולשטח-חסות של בריטניה. השטח הערבי מתוך מה שנותר יסופח למדינה הפלסטינית העתידית בעבר הירדן שכבר הוחלט עליה ב-1922 כלומר מדינה ערבית שתהווה 96% מכל שטח המנדט על פלשתינה.

               

17. חביב כנען כותב בספרו: "לא הצלחתי לגלות מה היה טיב השירותים שמוסטפה איברהים מוסטפה הציע לנציג הרייך ושעליהם המליץ הוד-קדושתו".

18. מתוך 1180 הגרמנים שעלו על "מילווקי" הצביעו 1173 "הן", 6 הצביעו "לאו" וקול אחד נפסל. בקרב האוסטרים הצביעו 53 "הן" ואחד "לאו". לאחר נאום האדון דהלא, הריע הקהל שלוש פעמים לכבוד הפיהרר "הייל" ואז התזמורת פצחה בשירים: "דויטשלאנד איבר אללס" וב"הורסט וסל ליד".

19. "חומת טגארט" נקראה על שמו של סיר צ'ארלס טגראט, מומחה משטרה בריטי מהודו שמשטרת המנדט הזמינה בסתיו 1938 להגיש הצעות ללוחמה במורדים הערבים באמצעים משטרתיים. סיר צ'ארלס המליץ על הקמת גדר-תיל לאורך גבול ישראל-סוריה. המלצה אחרת הייתה להקמת תחנות-משטרה מבוצרות בנקודות איסטראטגיות של הארץ. 

מקורות: 

• חביב כנען - "הגיס החמישי - הגרמנים בא"י 1933 - 1945".