צרפת חתמה על הסכם עם טורקיה וגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה

This work, is a derivative of "The greater imperial coat of arms of Germany and its emperor" by Ssolbergj, used under CC BY-SA 3.0. This image is licensed under CC BY-SA 3.0 by Yoni Rainey.

תקציר: ב-1914 ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה לצרפת הסכם עם טורקיה ועם גרמניה. הסכם זה לא רק ביסס את מעמדה של צרפת במזרח התיכון, אלא גם מנע מהבריטים להחליט החלטות בלעדיות על עתיד השטחים העות'מאניים. כלומר בימי מלחמת העולם הראשונה לא יכלה בריטניה להחליט החלטה חד צדדית לתמוך ביישוב העברי בארץ ישראל או למסור את הארץ לידי שלטון ערבי, בלא להיוועץ תחילה עם בעלות הברית. כל הכרעה בדבר מעמדה של טריטוריה שהייתה שייכת לאימפריה הטורקית, לרבות ארץ ישראל, לא יכלה להתקבל ללא אישורה של צרפת.

כאשר דנים בתהליכים השונים שהחלו במזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, חשוב להבין את ההשפעה הרחבה שהייתה לצרפת על ההחלטות השונות, בכללן המשא ומתן שנערך בין הבריטים לבין השריפים (1916-1915); הסכם סייק פיקו (1916) וההכרה בזכויות היהודים בארץ ישראל שצוינה בהצהרת קמבון ובהצהרת בלפור שיצאו ב-1917. לטענת היסטוריונים רבים, ההכרה בזכויות היהודים על מולדתם בזמן מלחמת העולם הראשונה ניתנה הודות לבריטניה בלבד. הם מוסיפים שהכרה זו הוענקה ליהודים רק משום שסייעו לבריטניה בזמן המלחמה ובתמורה לתמיכה ציונית רחבה פרסמה בריטניה את הצהרת בלפור.  דא עקא, גישתם שגויה מיסודה.

המציאות היא, שהחלטה חד צדדית בזמן מלחמת העולם הראשונה לתמוך ביישוב העברי בארץ ישראל או למסור את הארץ לידי שלטון ערבי, לא הייתה אפשרית בלא היוועצות מוקדמת בבעלות הברית. כל הכרעה בדבר מעמדה של טריטוריה שהייתה שייכת לאימפריה הטורקית, לרבות ארץ ישראל, לא יכלה להתקבל ללא אישורה של צרפת. מראשית 1915 ועד סוף דצמבר של אותה שנה לא הייתה מוכנה צרפת לוותר בקלות על מעמד הבכורה שלה בארץ ישראל.

ואכן, בריטניה פרסמה את הצהרת בלפור רק לאחר שמילאה את מחויבותה להתייעץ בנושא זה עם ארצות הברית, עם צרפת ועם יתר בעלות בריתה.[1] הדברים הבאים מבהירים עד כמה חשובה הייתה דעתה של צרפת. ב-17 בפברואר 1915 הבריק שר החוץ הבריטי, סר אדוארד גריי לנציב הבריטי במצרים, סגן אלוף סר הנרי מקמהון חד וחלק:

שגריר צרפת שוחח עמי על תעמולה במצרים למען סיפוח סוריה. בנקודה זאת קיימת בצרפת רגישות רבה מאוד, ועליך לעשות ככל יכולתך כדי למנוע כל תנועה בכיוון זה, אפילו בקשר לאלכסנדרטה או למקומות בקרב סוריה [דוגמת חיפה או עכו]. הבטחנו לשתף את הצרפתים אם ננקוט פעולות צביות של ממש באותו אזור.[2]

גריי שגילה רגישות רבה לתביעותיה היקרות של צרפת מסר לשגריר בריטניה בצרפת לורד פרנסיס ברטי "היטב יודע אני את תחושות צרפת כלפי סוריה, ואין לנו שום כוונה להתעלם מהן".[3] ב-23 בנובמבר 1915 נפגשו בלונדון נציג משרד החוץ הצרפתי, פרנסואה ז'ורז'-פּיקוֹ, עם הנציג הבריטי סר ארתור ניקולסון ומשלחתו. בפגישה זאת הביעה צרפת את מידת הנוקשות ונחישות הדעת שלה בענייני סוריה רבתי (הכוללת את רכסי הרי הטאורוס בצפון, דיארבקיר, מוסול, כרכוך ודיר אל זור שעל הפרת במזרח וגבול מצרים בדרום). לדברי צרפת, סוריה רבתי היא נחלה צרפתית בלעדית.[4] מאלף עוד יותר התזכיר שנכתב בידי גריי ב-27 בנובמבר 1915:

הבהרתי לפיקו כי אין לנו כוונות בסוריה, ולא נבטיח דבר הנוגע לה לכל צד [היינו הערבים] אלא אם יסכימו הצרפתים.

לבריטניה היה חשוב לשמור על האינטרסים של צרפת מתוך שיקולים אסטרטגיים. גרמניה החלה לחזר בעקשנות אחר בעלות בריתה, רוסיה וצרפת. מסיבה זו התעורר חשש שארצות אלה יפנו גב לבריטניה. עצם קיומה של אפשרות זו היה מותנה בתוצאות המלחמה. על כך ניתן ללמוד היטב ממזכר שהפיץ גריי בין חברי ועדת המלחמה:

[צרפת, רוסיה וגרמניה] יכולות לחתום על שלום מחר בתנאים נוחים יחסית... לפיכך תלוי ביטחוננו בבעלות בריתנו, יותר מכפי שהן תלויות בנו. מסקנתי היא שעלינו להצטנע בשיחותינו עם בעלות הברית... [ו]אם לא נצליח לשכנען בנימוקים ובהשפעה, שומה עלינו להיזהר מאוד שלא להשתמש באיומים או בלחצים העלולים להשניא אותנו על בעלות בריתנו.[5]

חששותיה של בריטניה הגדולה לא היו נטולות כל יסוד. ב-15 בפברואר 1914, כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, חתמה צרפת, בראשי תיבות, עם גרמניה על הסכם שהעניק ביטוי רשמי רב למעמדה של צרפת בסוריה.[6] ב-10 באפריל של אותה שנה חתמה צרפת על הסכם נוסף עם טורקיה שחיזק את מעמדה.[7] ההסכם העניק לצרפת יד חופשית בסוריה המרכזית והדרומית, לרבות בארץ ישראל. בתמורה להלוואה נכבדה שהלוותה צרפת לטורקיה, העניק השער העליון (ממשלת טורקיה) לצרפת היתרים מרחיקי לכת לבניית נמלים בחיפה וביפו שבארץ ישראל ובטריפולי שבמחוז ביירות, וכן לפיתוח נוסף של רשת מסילות הברזל הסורית, לרבות הארכתה דרומה עד למסילת הברזל בין יפו וירושלים, שהייתה בבעלות צרפתית. מסיבה זו, היה ברור לבריטים שהצרפתים יעמדו על "זכויותיהם שנרכשו", בעת שניהלו את המשא ומתן עימם על עתידה של האימפריה העוֹתְ'מָאנִית.[8] ההיסטוריון ארנולד ג' טוינבי כתב ב-1915 ש"מסילות הברזל והמיסיונים הצרפתיים הצליחו להפוך את סוריה לגרורה של צרפת"[9] וב-1917 הוסיף:

בכל רחבי סוריה יש בתי ספר צרפתיים, דתיים, חילוניים ויהודיים. ביירות ודמשק, נוצרים ומוסלמים – משום שיש יותר סובלנות דתית בסוריה מאשר ברוב מדינות המזרח הקרוב – שבויים באותה מידה בקסמי הציוויליזציה הצרפתית; וצרפת היא המעצמה הכלכלית הראשית בארץ.[10]

 

סיכום

דרך התבוננות בתמונה הכללית של התהליכים שחלו במהלך מלחמת העולם הראשונה ניתן לגשר על סתירות רבות שצצו, לכאורה, בתיאורי יחסי בריטניה היהודים והערבים. בניגוד לטענתם של היסטוריונים רבים, בריטניה לא יכלה לפעול על דעת עצמה במזרח התיכון. היא הייתה נתונה להתחייבויות לבעלת בריתה צרפת ולאחר מכן גם לארצות הברית. גם כשפתחו במשא ומתן עם חוסיין, השריף של מכה, על עתיד השטחים של טורקיה וגם כשיצאו בהצהרת בלפור למען הציונים ידעו הבריטים היטב שכל פעולותיהם חייבות לעמוד בכפוף להסכמים ולאינטרסים הצרפתיים. לכן, בשעה שיצאה צרפת עם הצהרת קמבון (4 ביוני 1917) המכירה בזכויות היהודים על ארצם, ניתן לבריטים מעין אור ירוק לצאת בהצהרה משלהם. עובדות אלו ואחרות שומטות מידיהם של היסטוריונים אנטי-ציוניים את האפשרות לטעון שזכות היהודים הייתה נתונה למרות בריטית ובידי בריטניה הייתה היכולת להחליט החלטות משלה על ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. כמו כן, גם הצהרת בלפור –  ההכרה בזכויות היהודים כריבון בארץ ישראל וכעם הזכאי לארץ לאום משלו –לא הוכרזה על דעת בריטניה בלבד, אלא נתמכה בידי שאר המעצמות לרבות צרפת טרם פרסומה.

---

[1] רייני, יוני (2017). הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה״פלסטיני״. ישראל: יוני רייני. עמ' 67; פרידמן, ישעיהו (2004). מיתוס של כפל ההבטחות: בריטניה, הערבים והציונות. קריית שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל. עמ' 85.

[2] פרידמן, ישעיהו (1987). שאלת ארץ ישראל בשנים 1918-1914. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. עמ' 124.

[3] פרידמן, (2004), עמ' 86.

[4] פרידמן (1987), עמ' 126.

פיקו היה דיפלומט מקצועי ובעל ניסיון עשיר בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. הוא מצטייר כאדם קשה וחריף במשא ומתן מול הבריטים. עמדתו הייתה חסרת פשרות וטען בתוקף שסוריה רבתי היא מושבה צרפתית לכל דבר. הוא הדגיש ששום ממשלה צרפתית לא תסכים לוותר על השליטה בסוריה.

סר ארתור ניקולסון עמד בראש המשלחת הבריטית במשא ומתן עם פיקו. בקרב אנשי המשלחת נמנו סר ג' קלרק, א' ויקלי (משרד החוץ), האלוף צ'' א' קלוול סגן אלוף א' צ'' פרקר (משרד המלחמה), סר ט' הולדרנס וסר הירצל (משרד החוץ לענייני הודו) .

[5] פרידמן, (2004), עמ' 87-86.

[6] Gooch, G. P. & H.W.V. Temperley, eds., (1938). British documents on the origins of the War, 1898-1914. Vol. X London, H.M.S.O. no. 201, p. 325-329.

[7] Ibid, p. 367-368.

[8] פרידמן (2004), עמ' 64; Ibid.

[9] Toynbee, Arnold J. (1915). Nationality and the war. London: J.M. Dent. p. 446.

[10] Toynbee, Arnold J. (1915). Turkey: a past and a future. London: Hodder and Stoughton. p. 58.