המיתוס שנקרא "כ"ט בנובמבר" - על סמך מה מכיר האו"ם בזכותה המשפטית של ישראל להתקיים?

מרבית האנשים מאמינים כי זכותה המשפטית של ישראל מבוססת על החלטה 181 הידועה גם כתוכנית החלוקה מה-29 בנובמבר 1947 ומכאן שנוטים להאמין כי הגבולות המוכרים הם הגבולות הידועים בתור גבלות 47' כפי שרואים במפה הבאה:

המיתוס כפי שמספרים לכולנו מנוסח בצורה הבאה:

ב-29 בנובמבר 1947 קבעה העצרת הכללית של האו"ם החלטה מחייבת שלפיה תקומנה שתי מדינות בא"י אחת יהודית והשנייה ערבית בהתאם לגבולות שנקבעו.

עכשיו נתבונן בנאמר ונבדוק את העובדות. נתחיל בנקודה פשוטה. האומנם קביעת העצרת הכללית מחייבת??? לא! העצרת הכללית של האו"ם אינה גוף שמחוקק חוקים אלא מוסמכת להציע אך ורק הצעות כדי לפתור סכסוכים. נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק לשעבר , הפרופסור סטפאן מ. שוובל פוסק כי "העצרת הכללית של האו"ם רשאית רק ,באופן עקרוני, להציע הצעות ללא תוקף משפטי על פי סעיף 10 למגילת האומות המאוחדות".¹

פרופ' סטפאן מ. שוובל, לשעבר נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ)
 "Creative Commons stephen schwebel international court of justice jessup moot court" by Chensiyuan licensed under CC BY 3.0

אם כן, על סמך מה מכיר האו"ם בזכותה של מדינת ישראל? באילו גבולות הכיר האו"ם כאשר חתם על הצטרפות מדינת ישראל כחברה? התשובה היא שהאו"ם מכיר בזכותה של ישראל להתקיים עפ"י סעיף 80 בפרק 12 באמנת האו"ם. בהתאם לסעיף זה האו"ם לא חוקק וקבע מחדש את זכותה של ישראל להתקיים אלא אישר ונתן תוקף להחלטה קודמת שניתנה ע"י חבר הלאומים ב-1920 ולפיו "לא ניתן להקיש מהסעיף דבר שישנה בכל דרך זכויות כלשהן של מדינות או של עמים או תנאים של גופים בינלאומיים קיימים, אשר חברות באו"ם נוטלות בהם חלק". חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מ-21 ביוני 1971 קובעת: "החלטתה האחרונה של אסיפת חבר–הלאומים וסעיף 80 , פסקה 1, בכתב ההקמה של האומות המאוחדות שימרו את מחוייבויותיהם של המנדטורים. בית הדין הבינלאומי לצדק הכיר בעקביות בכך שהמנדט שרד גם לאחר קצו של חבר–הלאומים".² כעת נותר להסביר על אילו זכויות משמר סעיף 80 באמנה? מהן הגבולות המוכרים של מדינת ישראל בחוק הבינלאומי? סעיף 80 משמר את ההחלטות שנקבעו ב1920 בוועידת סן רמו. בוועידה זו למעשה חילקו המעצמות את האימפריה העותומנית לגבולות עפ"י הבקשות שניתנו ע"י המשלחת הציונית והמשלחת הערבית במהלך ועידת השלום בפריז וקבעו באופן מחייב "להגשים את הצהרתה של ממשלת בריטניה שניתנה במקור ביום 8 [2] בנובמבר, 1917 , ושאומצה על ידי מעצמות הברית האחרות, התומכת בכינונו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה". הגבולות שנקבעו בתור המנדט על פלשתינה כללו את עבר הירדן ורמת הגולן וניתן לראות במפה הבאה מה היה צריך להיות הבית הלאומי במקורו.³

הצהרת בלפור מ-1917 לא הייתה הצהרה שניתנה על דעת עצמה של בריטניה אלא ע"י הסכמה של מעצמות נוספות, כגון ארה"ב וצרפת.^4א צרפת הכירה בבית היהודי חודשים ספורים לפני הצהרת בלפור.^4ב הבריטים לא יכלו להבטיח שטחים בלי להתייעץ עם בעלות בריתן, ובמיוחד צרפת אשר היה לה אינטרס באזור שהוכר ע"י הבריטים ושאר המעצמות.^4ג באיגרות מקמהון-חוסיין 1915 הסביר מקמהון כי בריטניה יכולה להבטיח עצמאות לערבים רק באזורים בהם היא חופשית לפעול ללא פגיעה באנטרסים של צרפת. ע"פ עדותו של סייקס מהמפגש עם השריף אל פרוקי ב20 לנובמבר 1915 נראה כי הערבים הבינו כי השטחים עליהם יש אינטרס צרפתי כללו את א"י.^4ד יש לזכור כי האיגרות הן ללא כל תוקף משפטי מחייב ומעולם לא הוכרו במשפט הבינלאומי.^4ה זאת הייתה עסקה בין בריטניה לערבים שהותנה במרד ערבי כולל נגד העותמנים ומאחר והערבים לא עמדו בהסכם וכן אף נלחמו רובם עם העותמנים (ערבים ממסופוטמיה,סוריה ופלשתינה) בריטניה לא הייתה מחוייבת לו כלל וכלל^4ו לעומת זאת מעצמות העולם כן הכירו בזכות היהודים וכן הם תרמו רבות במלחמת העולם הראשונה.^4ז לאחר הפרעות ב-1921 החליטו הבריטים כי יש להפריד את עבר הירדן מהבית הלאומי ולהקים שתי מדינות פלשתיניות תחת המנדט הבריטי כאשר האחת המשתרעת על כ-77% תהיה מדינה ערבית והשאר (ללא רמת הגולן) תהיה יהודית. ב-16 בספטמבר 1922 הגישו הבריטים הצעה לחבר הלאומים להפריד את עבר הירדן.ההצעה זו נענתה ב-23 בספטמבר 1922 ואכן הופרדה עבר הירדן.⁽⁵⁾

"Creative Commons Palestine And Transjorda" by Ori~ is licensed under is licensed under CC BY 3.0

יש לזכור כי כאשר הוחלט על הנוסח הסופי של כתב המנדט הידוע בתור "המנדט על פלשתינה" הוכנס בו סעיף 25 , לפיו ניתן להבין כי עבר הירדן עלול לא להיכלל בבית היהודי. תוקפו המשפטי של כתב המנדט נכנס רק לאחר הסכם לוז'אן (1923) כך שלסעיפיו המונעים מסירת שטחים מהבית הלאומי לא הייתה עדיין משמעות משפטית , לכן ההפרדה של עבר הירדן באישור חבר הלאומים נעשתה בהליך חוקי לחלוטין ומאז שום הצעת חלוקה אחרת לא אושרה והגבולות נשארו כפי שנקבעו סופית ב-1922. למעשה, בוועידת סן רמו הוכן הבסיס להסכם סוורס הקרב לבוא. לדברי שופט בית הדין הבינלאומי לצדק לשעבר, סר א.לאוטרפאכט ,בעקבות מלחמת העולם הראשונה ויתרה האימפריה העות'מאנית רשמית, בחוזה סוורס (1920), על ריבונותה בא"י ושאר המקומות וכן שם לפי סעיף 95 ברור כי הם [הבעלים האחרונים] מורישים את א"י לעם היהודי.⁶ ב-1936 אימץ חבר הלאומים את אמנת מונטווידאו (1933) אשר לפיה "לא ניתן לבטל הכרה במדינה, או להתנותה בתנאים"(סעיף 6).⁷ כאשר חוקקו הבריטים את הספר הלבן (1939) הם למעשה עברו על חוקי חבר הלאומים ואף הפרו את אמנת מונטווידאו. חבר הלאומים ראה בספר כהפרה חמורה של המנדט ודחה אותו פה אחד ומכאן שברור בעליל כי אין כל תוקף משפטי לספר הלבן ומעולם לא הוכר ע"י אף מעצמה.⁸ ב-17 באפריל 1946 חוקק חבר הלאומים את החלטתו האחרונה שלפיה יש להמשיך לדאוג ולפעול למען זכויות המדינות החדשות שטרם קיבלו את עצמאותן. ב-1945 הגיעה משלחת לאו"ם אשר בין חבריה נכח פרופ' בן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. משלחת זו וידאה כדי שיוכרו הזכויות שהוענקו לעמים השונים וכתוצאה מכך נשמרו כל ההחלטות מ-1920 עד 1946 ע"י סעיף 80. כל גבולות א"י מנהר הירדן ועד הים, הוכרו ע"י האו"ם. אילו קיבלו הערבים את החלטת החלוקה ומגיעים למשא ומתן עם היהודים על הסכם המבוסס על עקרונות ההחלטה, היו מתאפשרים חקיקת חוק בינלאומי חדש וקביעת גבולות חדשים אך מאחר שהערבים דחו את ההצעה שמלכתחילה לא הייתה מחייבת, נותרו בתוקף עקרונות החוק הקודם. טענות אלו מבוססות על המסקנות שהגיעו אליהן משפטנים מפורסמים אחרים, כגון: פרופ' יוג'ין רוסטוב; הווארד גריף; ז'ק גותיאר, יעקב רובינסון וסר א.לאוטרפאכט.

פרופ' יוג'ין רוסטוב
"Creative Commons Bonn, Bundeskanzler empfängt USA-Staatssekretär" by Bundesarchiv_B_145_Bild-F026365-0001,_Bonn,_Bundeskanzler_empfängt_USA-Staatssekretär.jpg  is licensed under is licensed under CC BY 3.0

עו"ד הווארד גריף
"Creative Commons Howard Grief" by Yagasi is licensed under is licensed under CC BY 3.0

ניתן גם לצפות בסרטון הבא המסביר באופן ברור ומענין על הזכות המשפטית עליה מתבססת מדינת ישראל אשר קבע חבר הלאומים ואף אושרר ע"י האו"ם.

הערות:

1. מתוך האתר הרישמי של האו"ם: "While the Assembly is empowered to make only non-binding recommendations";
   סטפאן שוובל Justice In International Law עמוד 509 "The General Assembly of the United Nations can only, in principle, issue ‘recommendations’ which are not of a binding character, according to Article 10 of the Charter of the United Nations.”;
   פרק 4 סעיף 10 באמנה של האו"ם.
2. חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מ 21- ביוני 1971 מתוך האתר הרישמי של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ);
   יוג'ין ו. רוסטוב:Resolved: are the settlements legal? Israeli West Bank policies Bricks and Stones: Settling for Leverage, Historical Approach to the Issue of Legality of Jewish Settlement Activity;
   הווארד גריף Article 80 and the UN Recognition of a “Palestinian State”.
3. החלטת ועידת סן רמו (1920).
4. א. ארנסט פרנקנשטיין Justice for my people(1944) pp.94.
   ב.אלן דרשוביץ The case for Israel ch.4 pp.35-שר החוץ הצרפתי פרסם הצהרה שדומה להצהרת בלפור והיא מתארת כ"מעשה של צדק וכפרה" את "תחייתה של לאומיות יהודית בארץ שממנה גורש עם ישראל ...".
   ג. י.פרידמן מיתוס של כפל ההבטחות עמ' 85-83.
   ד. י.פרידמן מיתוס של כפל ההבטחות עמ' 34-33, 62 סעיף 5, התכתבות פרידמן-טוינבי - תגובת פרידמן עמ' 198 סעיף 5.
   

   ה. י.פרידמן שאלת ארץ-ישראל בשנים 1914-1918 פרק שישי עמ' 120.

   ו. י.פרידמן מיתוס של כפל ההבטחות -הקדמה עמ' 22-31 , ציטוט של לויד גורג' בעמ' 29-30 "ערביי פלשתינה, שיכלו להושיט עזרה בדרכים רבות היו שתוקים וכנועים. במשך כל המלחמה עד עצם סופה, היו המוני חיילים ערבים ממסופוטמיה, מסוריה ומפלשתינה בארמיות הטורקיות, ואלה לחמו נגד השחרור העצמי... ערביי פלשתינה לחמו נגדינו".

   ז. אלן דרשוביץ The case for Israel ch.4 pp.36;

   ארנסט פרנקנשטיין Justice for my people(1944) pp.88.
5. ARTICLE 25 OF THE PALESTINE MANDATE.
6. הסכם סוורס (1920).
7. אמנת מונטווידאו (1933).
8. ויקיפדיה נעזר בחומר מתוך Hilberg, Raul, The Destruction of the European Jews, (1961) New Viewpoints, New York 1973 p.717.