ועדת פיל (1937) - תוכנית החלוקה

הקדמה

תוכנית החלוקה של ועדת פיל (1937) הִנָּה אחת הפרשות החשובות ביותר בתולדות הסכסוך ישראלי - פלסטיני. בוועדה זו החלה תוכנית חלוקת המנדט הראשונה אשר בה נכללו שטחים בתוך ארץ ישראל. תוכנית זו של ועדת פיל שנשכחה או הושכחה, מפריכה את הטיעון המופץ על ידי פעילי הסברה חובבניים, כי הסכסוך בינינו לשכנותינו, הנו טריטוריאלי. אפשר שהסיבה לכך טמונה באזכור תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 שאותה דחו הערבים בעקבותיה פתחו במלחמה. בשיח הציבורי ובקרב פעילים חובבנים אחרים מזכירים תמיד את העובדה שהערבים הם שדחו את ההצעה בעוד ההנהגה היהודית קיבלה אותה. דווקא העלאת תוכנית החלוקה של האו"ם משחקת לידי ההסברה הערבית והאנטי-ציונית וה"סנגוריה" מצליחה להוציא הסברים לכעסם של הערבים. לעניין הצעת חלוקת האו"ם מצאו ה"סנגורים" תשובות, תירוצים והסברים עד כמה החלוקה לא הייתה הוגנת.¹ אך במקום להסתבך במציאת הסברים ניתן לעקוף את כל הדיון המפרך ע"י העלאת תכנית החלוקה מ-1937. למשל, באתר ההסברה הפלסטיני, "פלסטין זכורה" נאמר שדחיית הערבים "את הצעת העצרת הכללית של האו"ם לחלק את פלסטין לשתי מדינות, יהודית וערבית"  נובעת מכך ש"תכנית החלוקה שהציעה העצרת הכללית של האו"ם ב-1947 משמשת בפי ישראלים וציונים רבים לצורך העלמת העובדות מעיני אלה שהסכסוך חדש להם. כפי שיודגם להלן, מיתוס זה פוברק כדי להעניק לישראל לגיטימציה בעיני יהודים ואנשי המערב. כל אחת מהעובדות שיובאו כאן ניתנת לאימות עצמאי באמצעות הארכיון הציוני בירושלים או ספרי המנדט הבריטי".²  טענות המצדיקות את זעם הישוב הערבי בארץ הן כדלקמן:

1. הארץ לא חולקה בדיוק שווה בשווה. ה"חצי" של היהודים היה גדול יותר למרות היותם מיעוט בארץ.
2. היהודים קיבלו את האדמות הראויות לעיבוד.¹

אם כן, נראה כי מדובר בבעיה טריטוריאלית אז מדוע דחו הערבים את המלצות ועדת פיל לפיה ב- 96% מכלל המנדט על פלשתינה (כולל עבר הירדן) תהיה מדינה ערבית פלשתינית לצד מדינה יהודית פלשתינית?

הערות להקדמה:

1. מיטשל בארד - "מיתוסים ועובדות" (2012), פרק 3. תכנית החלוקה, מיתוסים: "האו"ם חילק את ארץ ישראל בצורה בלתי הוגנת" ו"תכנית החלוקה העניקה ליהודים את רוב הארץ ואת כל האדמות הראויות לעיבוד", עמ' 24 - 27.
   אלן דרשוביץ - "ישראל כתב הגנה", פרקים: 8. "ההיתה תוכנית החלוקה של האו'ם לא הוגנת כלפי הפלשתינים?", 9. "האם היו היהודים מיעוט בשטח שהפך למדינת ישראל?" עמ' 76 - 82.
2. פלסטין זכורה - "למה הערבים דחו את הצעת העצרת הכללית של האו'ם".

גבולות המדינות עפ"י ועדת פיל (1937)

בדו"ח ועדת פיל 1937 נרשמו הגבולות המוצעים לשתי מדינות פלשתיניות, האחת יהודית והשנייה ערבית. המדינה היהודית תכיל "את האזורים, שבהם ההתיישבות היהודית צפופה ביותר - ובייחוד עמק יזראל, שפלת-החוף שמצפון לתל-אביב והמושבות הישנות המרוכזות מסביב לראשון-לציון ולרחובות" והמדינה הערבית תכלול בתוכה "לא רק את האזורים בא'י גופא, שהערבים הם רוב מכריע בהם, אלא גם את כל חבל-הארץ, שהוא עתה עבר-הירדן מזרחה". בהמשך הדו"ח נאמר "כי בתקופה קצרה ככל האפשר תוקמנה שתי מדינות סורביניות ועצמאיות - האחת, מדינה ערבית שתכלול את עבר-הירדן בצירוף אותו חלק של א'י המשתרע מזרחית ודרומית לגבול, שאנו מציעים... והשנייה, מדינה יהודית שתכלול אותו חלק של א'י, המשתרע צפונית ומערבית לאותו גבול".¹ ב-16 בספטמבר 1922 באישור חבר הלאומים הופרד רישמית עבר-הירדן שהיווה כ-77% ובוועידת פיל מציעים כי 85% נוספים יופרדו ממה שנשאר. חישוב אריתמטי מראה כי המדינה הערבית הפלסטינית הייתה מהווה 96% מכל המנדט ורק אחוז קטן היה שייך ליהודים. האיחוד עם עבר-הירדן אינו מקרי. למעשה כבר ב-1922 היה ברור כי יוקמו שתי מדינות פלשתיניות: ערבית ויהודית. המדינה הפלשתינית-הערבית בירדן כוללת בתוכה רוב עצום של פלסטינים ועד היום היא בפועל המדינה ל"עם" הפלסטיני. הפרדה נוספת זו של ועידת פיל הוסיפה שטח נוסף לאותה מדינה פלסטינית ובכך הגדילה אותה פי 24 מהשטח היהודי המוצע. מדינה המשתרעת על 96% מהשטח אינה יכולה להיחשב כבלתי הוגנת כלפי אותו העם שאליו מיועדת הטריטוריה.²

הערות ל"גבולות המדינות עפ"י ועדת פיל (1937)":

1. המרכז למורשת בן-גוריון - "עיונים בתכניות החלוקה 1937-1947",תעודות - מתוך דו"ח ועדת פיל, פרק כא. "קנטוניזציה" סעיף 3, עמ 222, פרק כב. "תוכנית חלוקה" סעיף 6, עמ 224.
2. התנועה הלאומית הפלסטינית 1920 - ממשלת כל פלסטין 1948, השפעת הנאציזם בקרב ערביי א"י.

תגובות בישוב היהודי להצעת החלוקה

נציג הציונים בוועדת פיל, חיים ויצמן, לחץ לתמוך בחלוקת הארץ גם אם יוותרו היהודים עם שטח "שגודלו כמפת שולחן".¹ לדבריו: "היהודים יהיו טיפשים שלא לקבל את זה גם אם [המדינה היהודית] היתה בגודל של מפת שולחן".² דבריו של בן גוריון היו:

אנו זקוקים זה לזה, נוכל להפיק תועלת הדדית... מפעלינו בארץ יהיה לברכה לא רק לתושבים הלא-יהודים המקומיים, אלא גם לארצות השכנות ולכל המזרח התיכון.³

הנציגים הערבים הפלסטינים שבראשם עמד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני דרשו חד-משמעית להפוך את פלסטין למדינה ערבית עצמאית, כלומר לתביעתם, לא רק את יבוטל הבית היהודי הלאומי ויורחקו הבריטים, אלא גם דרשו לסלק את 400,000 היהודים, שישבו אז בארץ. עוני עבד אל-האדי הכריז ש"אין מקום לפשרה בין ערביות לציונות".³ אילו ערביי א"י היו באמת נאבקים להגדרתם העצמית, אז לפי ההיגיון היה עליהם לקבל את תכנית החלוקה. היהודים שחיפשו דרכים שונות לשמור על עקרון ההגדרה העצמית היו מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת. אנשי תרבות מתקדמת מבינים כי לא ניתן להשיג תמיד את מלוא המשאלות ויש להתחשב גם בצד השני. היהודים עשו זאת בעבר וגם כיום מנסים להגיע להסכם עם הפלסטינים ולפשרות טריטוריאליות אף על פי שכבר קיימת מדינה פלסטינית (ירדן) ושטחה של ארץ ישראל קטן פי 650 מכל השטח הערבי במזרח התיכון. אסור להמעיט בחשיבות פרשת ועדת פיל. זו מוכיחה כי לא רק שהערבים דחו מתן אוטונומיה כלשהי ליהודים, אלא אף סירבו להשלים עם קיומנו באזור. הם גם לא הסכימו שנחיה תחת שלטונם ודרשו שכל 400,000 היהודים ייעלמו משטחם.  נקודה זו מחזקת את העובדה ששיתוף הפעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים היה בלתי נמנע וחיסול היהודים היה בראש וראשונה בסדר העדיפויות שלהם. כמו כן לא היה מעניינם לשפר את חייהם ע"י קבלת מדינה ענקית בשטח המנדט או ע"י שיתוף פעולה עם היהודים שיכלו לשפר את חייהם. העובדה כי הזדמנות פז כזו הוחמצה איננה מתקבלת על הדעת וכפי שאמר אבא אבן: "הערבים לא יפספסו הזדמנות לפספס הזדמנות". יש לזכור כי גם בימינו ההצעות המוכנות למדינה שהוצעו לשכנינו, נדחו על ידם. לדוגמה, בשנים 2001-2000 ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, הציע מדינה המבוססת על 97% מאיו"ש ואחוזים נוספים על חשבון שטחה של ישראל וב-2008 ראש הממשלה לשעבר,אהוד אולמרט, הציע גם כן תיקוני גבול שבהם תתקיים מדינה פלסטינית שגודלה 100% משטח איו"ש.

מיתוסים על תגובות ההנהגה היהודית לחלוקה⁴

באתר ההסברה הפלסטיני "פלסטין זכורה" נאמר כי "בן גוריון הדגיש שקבלת תכנית ועדת פיל אין פירושה גבולות קבע ל'מדינה היהודית' העתידית".  המאמר מסתמך על מחקרו של ההיסטוריון בני מוריס. יש לזכור כי מוריס 

בני מוריס

"Creative Commons Benny Morris" by Aude is licensed under CC BY 3.0

היה נמנה בין ה"היסטוריונים החדשים" ונראה כי מאז דחיית עראפת את הצעת אהוד ברק לשלום חלו שינויים בהשקפותיו. עם זאת עדין נמצאים בספריו סממנים מעברו. עדין גורמים אנטי ציוניים מצטטים מספריו, הישנים והחדשים כאחד. באתר "פלסטין זכורה" מצוטט מספרו קטע ממכתבו של בן גוריון לבנו עמוס:

"מדינה יהודית חלקית אינה סוף אלא התחלה... כי הרכישה חשובה לא רק לעצמה -- [אלא] על ידה אנו מגבירים את כוחנו. וכל תגבורת כוח מסייעת לרכישת הארץ כולה. הקמת המדינה -- אפילו חלקית -- היא תגבורת כוח מקסימלית בתקופה זו. והיא תשמש מנוף רב כוח במאמצינו לגאול את הארץ בשלמותה".

בהמשך מצטט מוריס בספרו ממכתב בן גוריון:

"מעולם לא רצינו לנשל את הערבים. אבל מכיוון שאנגליה מוסרת חלק של הארץ אשר הובטח לנו למדינה ערבית, אין זה אלא מן היושר שהערבים במדינתנו יועברו לחלק הערבי".

מוריס טוען כי העובדה שהיהודים הסכימו לוותר על כ-80% נוספים מארצם המובטחת, מצדיקה טרנספר. לדעתו, רעיון הטרנספר אינו בגדר חידוש של ועדת פיל. למעשה "שורשיו נעוצים בימי אבות הציונות המודרנית" אף על פי שנדון בגלוי רק ב-1937 ועד אז היה רעיון הטרנספר "נטוע בחשיבה הציונית מראשיתה". גם אם היהודים יהיו רוב "אפילו אז עדיין יהיו הערבים מיעוט מאיים גדול". כמו כן ממשיך אתר ההסברה לצטט ממוריס ומסביר ש"ב-1938 הבהיר בן גוריון שהוא תומך ב'מדינה יהודית' בחלק מפלסטין רק כקרש קפיצה לקראת כיבוש כללי. הוא כתב בזכות הקמת מדינה יהודית בחלק קטן משטח פלסטין:'לא מפני שהוא מסתפק בחלק של הארץ, אלא מתוך הנחה שלאחר שנהווה כוח גדול בעקבות הקמת המדינה -- נבטל את החלוקה [בין היהודים והערבים] ונתפשט בכל ארץ ישראל' ('לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949', עמ' 44)'".

עובדות על תגובות ההנהגה היהודית לחלוקה⁵

בספרו מנפץ המיתוסים של פרופ' אפרים קארש "פיברוק ההיסטורי הישראלית - ההסטוריונים החדשים", מופרכים מן היסוד טיעוני מוריס וטיעוני "היסטוריונים חדשים" אחרים באמצעות הצגת המסמכים המקוריים מהם לכאורה הם מצטטים במדיוק.  מוריס הודה ש"מן הצדק עם קארש. הטיפול שלי בחשיבה [הציונית] על טרנספר לפני 1948 היה , אכן, שטחי".^5,6 "[קארש] כנראה צודק בדחותו את פירוש 'הטרנספר' שנתתי [בספרי] 'לידת' למשפט מסוים בנאום". "דומה שקארש צודק ש'מתחתי' את העדות על מנת להוכיח את טענתי".⁶ פרופ' קארש מסביר בספרו שמוריס "מתעלם מההקשר ההיסטורי שבו נידון רעיון הטרנספר על ידי ההנהגה הציונית, דהיינו - כתגובה להמלצותיה של ועדת פיל ביולי 1937". בדו"ח הוועדה הוצע לחלק את א"י לשתי מדינות כאשר האחת מאוחדת עם עבר-הירדן (כפי שציינו לעיל) ששטחה יכלול כ-85% מא"י ומדינה יהודית במה שנותר מהמנדט על פלשתינה. הוועדה הציעה חילופי שטח וחילופי אוכלוסייה בין שתי המדינות העתידיות לבוא בדומה לאלה שהתבצעו בין טורקיה ליוון בתום מלחמת העולם הראשונה. הצעה זו הייתה "לשם הסרת מוקדי-חיכוך" עתידיים בין שני העמים". אין הכוונה בשליפתן של קבוצות אוכלוסין אלה מחוץ לשטחה של א"י, אלא ביישובן מחדש בשתי המדינות העתידות לקום:

קיים מקום, או ניתן יהי למצוא בקרוב מקום, בשטח המדינה היהודית, בעבור היהודים החיים כרגע בשטח הערבי. הבעיה העיקרית נעוצה במספר הגדול בהרבה של הערבים; למרות [אף על פי] שניתן יהיה ליישב חלק מהם על אדמות שתפונינה על-יד יהודים, הרי ששטחי אדמה נרחבים בהרבה יידרשו ליישובם של כל אלה... על סמך המידע שברשותנו נראה לנו, כך אמרנו [בדו'ח שלנו], כי יש מקום לתקווה שביצוען של תכניות נרחבות להשקיה, אגירת מים ופיתוח בעבר-הירדן - כמו גם בבאר-שבע ועמק הירדן - יאפשרו קיומה של אוכלוסייה גדולה בהרבה מזו החיה שם כרגע.

אמנם מוריס מזכיר את המלצת ועדת פיל בעניין הטרנספר אך אינו מציגה כחשובה ביותר מבין ההמלצות האחרות שהועלו. החלק המעניין ביותר לענייננו עוסק ב"שכתוב דברי בן-גוריון". פרופ' קארש מציג אל ישיבת הנהלת הסוכנות היהודים מה-7 ביוני 1938 אליבא דמוריס:

בן-גוריון אמר מפורשים בנושא זה בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שנערכה ביוני 1938: 'נקודת המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית' היא חתימת הסכם עם מדינות ערב, שיסלול את הדרך לעקירתם של הערבים מן המדינה היהודית למדינות ערב. בן-גוריון דיבר בזכות כינונה של מדינה יהודית בחלק קטן משטחה של ארץ-ישראל 'לא מפני שהוא מסתפק בחלק של הארץ, אלא מתוך הנחה שלאחר שנהווה כוח גדול בעקבות הקמת המדינה - נבטל את החלוקה [בין היהודים והערבים] ונתשפט בכל ארץ-ישראל'. [כאשר נשאל על-ידי אחד המשתתפים האם הוא מעלה על דעתו, שטרנספר כזה של אוכלוסין והתפשטות יתנהלו 'גם בכוח', השיב בן-גוריון: '[לא]. מתוך הבנה הדדית והסכם יהודי-ערבי (...) [אבל] המדינה היא רק שלב בהגשמת הציונות והיא צריכה להכשיר קרקע להתפשטותנו בארץ כולה מתוך הסכם ערבי-יהודי.

בחשיפת הפרוטוקול המקורי אין כל זכר למשפט המפתח שמצטט מוריס, "הסכם עם מדינות ערב, שיסלול את הדרך לעקירתם של הערבים מן המדינה היהודית למדינות ערב". בחשיפת הפרוטוקול המקורי, אותו מצטט לכאורה מוריס, אין כל זכר. בטקסט המקורי כתוב:

מר בן-גוריון: "... נקודת המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית היא לדעתו הצורך להכשיר התנאים להסכם ערבי-יהודי; הוא מחייב את המדינה היהודית, לא מפני שהוא מסתפק בחלק של הארץ, אלא מתוך הנחה שלאחר שנהווה כול גדול בעקבות הקמת המדינה - נבטל את החלוקה ונתפשט בכל א'י."

מר שפירא: "האם גם בכוח?"

מר בן-גוריון: "מתוך הבנה הדדית והסכם יהודי-ערבי. כשאנו חלשים ומעטים אין לערבים צורך ואינטרס לכרות אתנו ברית. כל זמן שיהיה נדמה לערבים שיוכלו להפסיק גידולנו ולהשאיר אותנו כמיעוט קטן - ינסו לעשות זאת. איננו מתאר לעצמו הסכם ערבי לעלייה יהודית גדולה - כל זמן שהיהודים הם חלשים ומעטים. רק בהיותנו לכוח גדול - והמדינה יותר מכל תסייע לכך - יהיה חשבון לערבים לבוא אתנו לידי הסכם. ומכיוון שהמדינה היא רק שלב בהגשמת הציונות והיא צריכה להכשיר הקרקע להתפשטותנו בארץ כולה מתוך הסכם ערבי-יהודי - הרי מוטל עלינו לנהל את המדינה באופן כזה שנרכוש את ידידות הערבים שבתוך המדינה ו[מ]חוצה לה. ומשום כך אין שאלת הערבים במדינה היהודית כשאלת מיעוט רגילה - אלא כאחת משאלות היסוד של מדיניותנו הציונית. המדינה כמובן תצטרך להשליט סדר וביטחון ותעשה זאת לא רק בהטפת מוסר ובדרשות 'ההר' ! אלא במכונות ירייה כשיהיה  צורך בהן. אולם המדיניות הערבית של המדינה צריכה להיות מכוונת לא רק לשיווי-זכות גמור של הערבים - אלא להשוואתם התרבותית, הסוציאלית והכלכלית, כלומר להרמת דרגת החיים שלהם עד כדי הדרגה של היהודים".

מעיון במסמך המקורי גלוי לעין כי בן-גוריון לא הזכיר, ולו ברמז, את עקירתם של ערביי א"י ממקומות מושבם, ולכן לא היה יכול שפירא לשאול אם הטרנספר יבוצע בכפייה. בן-גוריון אמר בסה"כ ששאלת הערבים במדינה היהודית העתידית תיפתר בדרכי שלום, תוך הסכם יהודי ערבי; לא בהכרח הסכם עם מדינות ערב השכנות, ובטח לא כזה "שיסלול את הדרך לעקירתם של הערבים מן המדינה היהודית למדינות ערב", כפי ששתל מוריס בפי בן-גוריו. אילו הציע בן גוריון את גירושם הקיבוצי של ערביי א"י (דבר שלא עשה) לא היה מרחיב דיבור על הצורך בזכיית ידידותם של אזרחיה הערבים של המדינה היהודית וכן שיפור תנאי חייהם - החברתיים, התרבותיים, והכלכליים. לוּ היה אמת בדברי מוריס, לא היו נשארים במדינה היהודים אזרחים ערבים שיש לזכות בידידותם ולדאוג ברווחתם. לדברי קארש מוריס לא מוטרד "מקטנות כגון אלו". הוא סיים להוכיח את מחויבותו של בן-גוריון לרעיון הטרנספר "ויהי מה"; ואילו הוכחה זו "טעונה מידה נדיבה של לוליינות מילולית, לו יהי". בלשונו של מוריס:

בן-גוריון הבין שערבים מעטים, אם בכלל, יעקרו את עצמם מרצון; על סעיף הכפייה להיות מופעל. 'אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם... ואם נצטרך להשתמש בכוח - לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר-הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם - יעמוד לנו כוחנו', הוא כתב לבנו עמוס בשוקלו את ביצוע המלצת הטרנספר שבדוח ועדת פיל.

למעשה הפסקה הנ"ל, מקורה במהדורה האנגלית של ספרו של שבתי טבת על בן-גוריון והפלסטינים. הטקסט המקורי כדלקמן:

בשוקלו את סעיף הטרנספר בהמלצות ועדת פיל, בן-גוריון תיכנן את צעדו הבא: "אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם'. הוא לא רצה לעשות כן, הואיל ו'כל שאיפתנו בנויה על הנחה - שהתאמתה במשך כל פעולתנו בארץ - שיש די מקום לנו ולערבים בארץ". אך אם הערבים לא יקבלו הנחה זו, "ואם נצטרך להשתמש בכוח - לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר-הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם - יעמוד לנו כוחנו".

עפ"י המקור ממנו מצטט מוריס, טוען טבת בספרו שבן-גוריון לא רצה לגרש את ערביי א"י, הואיל והשקפתו הבסיסית הייתה ש"יש די מקום לנו ולערבים בארץ" בעוד בטקסט המקוטע של מוריס, בן-גוריון רצה לגרש את הערבים. מוריס נטל חירות בהמרת עדות בפעם נוספת: הפעם לא באמצעות נטיעת מילים בפי מחקרי ה"היסטוריים", אלא בהשמטת משפטי מפתח מהטקסט המקורי, "באורח ההופך את כוונתו על ראשה". נראה שמוריס הקל ראש בשיקול דעתו של טבת כך שלא ניתן לקחת אותו ברצינות; אך חובתו המחקרית הבסיסית של כל היסטוריון היא לצטט בקפידה את מקורותיו, להביא את הערכותיו לגביהם ולהותיר לקורא את גיבוש דעתו בנידון. זו גם חובתו האתית. כפי שמוריס ניסח:

חובת כבוד היא לו [להסטוריון] להיות הוגן באיסוף עובדותיו ובהצגתן המדויקת ועליו ל'הזהיר' את קוראיו כי אלה ואלה אמונותיו וכי הן השפיעו על עבודתו באורח כזה או אחר.

לסוגיה הנ"ל יש היבט מורכב וחמור מאוד. חובתו הבסיסית של ההיסטוריון המתיימר למקוריות להישען על מקורות ראשוניים ככל האפשר. מוריס בחר לבסס מרכיב חשוב בטיעונו כנגד בן-גוריון על מקור משני (ואף זאת תוך סילוף מקור זה) במקום לחפש את המסמך המקורי בארכיון; לא סתם מקור משני, היה זה "היסטוריון ישן" שבכישוריו המקצועיים והאתיים הטיל מוריס את ספקותיו בהזדמנויות רבות. החלק הראשון בגרסה המקוטעת והמטעה של מוריס בדברי בן-גוריון ("אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם") סותר את דבריו בהמשך ("ואם נצטרך להשתמש בכוח - לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר-הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם"). עובדה זו מחדדת את הצורך בעיון במסמך המקורי. "סתירה פנימית זו מקבלת משנה תוקף", כפי שניסח זאת פרופ' קארש, אם ניקח בחשבון את ציטוטו של טבת שהושמט ע"י מוריס: כל שאיפתנו בנויה על הנחה - שהתאמתה במשך כל פעולתנו בארץ - שיש די מקום לנו ולערבים בארץ". אילו בן גוריון האמין שא"י רחבה דיה להכיל את שני העמים ולא רצה בנישולם של תושבי הנגב הערבים ועבר-הירדן - מדוע האמין (לכאורה) בצורך לגרשם? ב-5 באוקטובר 1937 שלח בן-גוריון מכתב לבנו מלונדון. במכתב זה הגן בן-גוריון על החלטתו לתמוך בהחלטת החלוקה של ועדת פיל:

איני חולם ואיני אוהב מלחמה. ועדיין אני מאמין - יותר מאשר לפני הופיע אפשרות מדינה - שלאחר שנהיה בארץ מרובים וחזקים יבינו הערבים שמוטב להם לבוא בברית אתנו, ליהנות מעזרתנו, אם יתנו לנו ברצונם הטוב להתיישב בכל חלקי הארץ. יש לערבים הרבה ארצות, שאינן מאוכלסות במידה מספיקה, שאינן מפותחות ומבוצרות, ואינן יכולות לעמוד בכוח עצמן נגד שונאיהם [כך במקור] החיצוניים. בלי צרפת אין סוריה יכולה לעמוד אף יום אחד בפני תורכיה. והוא הדין עם עיראק. וכן גם המדינה החדשה. כולן זקוקות לחסותן של צרפת או אנגליה. אולם חסות זו אומרת שעבוד ותלות. היהודים יוכלו להיות בני-ברית שווים, ידידים אמיתיים, ולא כובשים ורודים. נניח שהנגב לא ימסר למדינה היהודית. הוא ישאר אז בשוממותו. אין הערבים מוכשרים וזקוקים לפתחו ולבנותו. יש להם די מדבריות - ואין להם די אנשים, די כסף, די אינציאטיבה. ויתכן מאוד שתמורת עזרתנו הכספית, הצבאית, הארגונית והמדעית יסכימו שנפתח ונבנה את הנגב. אבל יתכן שלא. אין עם נוהג תמיד לפי ההיגיון והשכל והתועלת המעשית. כמו שאתה מרגיש ניגוד בין השכל והרגש - כך יתכן שהערבים יתנהגו לפי רגש נציונליסטי עקר ויאמרו לנו: לא מדובשך ולא מעוקצך. מוטב שהנגב יעמוד בשוממותו - מאשר יהודים ישבו בתוכו. ואז נצטרך לדבר אתם בשפה אחרת, ותהיה לנו אז גם שפה אחרת - שלא תהיה לנו בלי מדינה. כי לא נוכל לסבול ששטחי אדמה גדולים בלתי-מיושבים העלולים לקלוט רבבות יהודים ישארו ריקים, והיהודים לא ישובו לארצם מפני שהערבים בוחרים שגם לנו וגם להם לא יהיה המקום. ואז נצטרך להשתמש בכוח ונשתמש בו בלי היסוס - אם כי רק כשלא תהיה לנו ברירה אחרת. אין אנו רוצים ואין אנו צריכיםלגרש ערבים ולקחת מקומם. כל שאיפתנו בנויה על הנחה - שהתאמתה במשך כל פעולתנו בארץ - שיש די מקום לנו ולערבים בארץ. ואם נצטרך להשתמש בכוח - לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר-הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם - יעמוד לנו כוחנו.

מקריאת הטקסט המקורי מובהר חד-משמעית כי בן-גוריון לא התייחס כלל לאוכלוסייה הערבית שבמדינה היהודית העתידית, ומכאן שאין אפשרות לדבר על גירושם ממדינה זו. הוא דיבר על אפשרות התיישבותם של יהודים בנגב (ובעבר-הירדן), אף על פי שאזורים אלו הוצאו מתחום המדינה היהודים ע"י ועדת פיל. הובהר ללא ספק כי נישולם של הערבים מאזורים אלו לא בכוונתו. המציאות היא: בן-גוריון ראה את ההתיישבות היהודית באזורים דלילי אוכלוסין אלה, ובעיקר בנגב, כאמצעי שיתרום לפיתוחם ולרווחתם של כל התושבים באזורים הללו. אם יאלץ להשתמש בכוח - כאמצעי אחרון של חוסר ברירה - יהיה הדבר להבטיח את זכותם של היהודים להתיישב שם ולא לגירוש ערבים. משום מה, בחר מוריס בגירסתו העברית של ספרו לצטט את מכתבו המקורי של בן-גוריון בלשון זו - "אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם" - אף על פי שפרשו באופן הנוגד את כוונתו המקורית. דהיינו, מוריס מדבר בכפל לשון לשני קהלים שונים. לקהל שלא דובר עברית (ולא מסוגל לבדוק את המסמך המקורי) הוא נותן גירסה המתבססת על מקור משני (גם הוא מסולף כדבעי). לציבור העברי הוא מצטט מהמקור. בגיליון 12 של 'אלפיים' פרסם מוריס מאמר בו הרחיק לכת והכיר בעובדה ש"מישהו - וכנראה לא בן-גוריון עצמו - 'חיבל' במכתב המקורי (הכתוב בכתב-יד) ומחק בקשקוש בדיו את השורה וחצי הראשונות, כך שהקטע מתחיל במלים: 'אנחנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם". למרות זאת, "תחת להודות בעובדה" שטיעון השווא שהעלה נסתר - הן בגרסא האנגלית, והן בגרסא העברית - הוא העדיף לתקוף את טבת על הפצתו לכאורה "בעולם הרחב, באנגלית, את הנוסח המוטעה". כפי שהובהר לעיל, גירסתו של טבת - שלא  צטט מילה במילה של כל המכתב - שומרת בקפדנות ובנאמנות על משמעותו המקורית של המכתב. לעומתו, מוריס - שהסתמך על טבת - לא רק הפיץ "בעולם הרחב, באנגלית, את הנוסח המוטעה" - אלא טשטש בכל יכולתו כל קשר לנוסח המקורי של המקור. בשפתו של פרופ' קארש:  "הסילפת וגם הטפת?" מקרה נוסף של סילוף ע"י מוריס ניתן לראות בנאומו של בן-גוריון בקונגרס הציוני ה-20, שנערך בציריך ב-23-21 באוגוסט 1937:

שואלים אותנו: איך נסתדר עם המיעוט הערבי, מיעוט של 300 אלף ערבים בקרב 400 אלף יהודים...? והעם היהודי... לא יוכל לשכוח את לקח 2,000 שנות הגולה ואת גורל בניו בניכר... [במדינה היהודית תהיה] חוקה אחת לגר ולאזרח. משטר צדק, אהבת רע, שוויון אמת.

עם זאת, לדעתו של מוריס פיסקה זו "בעיקר מס-שפתיים לערבים הומניסטיים ותעמולה גרידא" בעקבות תמיכתו הנחרצת של בן-גוריון בטרנספר. האומנם זאת האמת? מעיון בטקסט המקורי מנאומו שוב ביצע מוריס להטוט אקרובטי מילולי בדברי בן-גוריון. להלן הטקסט המקורי ללא השמטת כל אזכור בדבר גידולו המספרי של ה"ישוב":

שואלים אותנו: איך נסתדר עם המיעוט הערבי, מיעוט של 300,000 ערבים בקרב 400,000 יהודים. השואלים שוכחים דבר יסודי אחד: בארבע מאות אלף יהודים אנו מתחילים, ואילו הייתה המדינה היהודית נועדת אך ורק לארבע מאות אלף אלה לא הייתה כדאית, אילו גם לא היה בה מיעוט ערבי של שלוש מאות אלף. ארבע מאות אלף אלה לא היו בארץ לפני עזר שנים, גם לא לפני חמש שנים. ואם גדלנו תחת שלטון זר, ואם כי מנדטורי, שהתחכם כל יום כן נרבה - באיזה מהירות וקצב נגדל תחת שלטון יהודי, שפעולתו הראשית והעיקרית תהיה - למען נרבה. משנה לשנה, מחודש לחודש יתשנה היחס המספרי בין הרוב היהודים ובין המיעוט הערבי. והעם היהודי אשר ישוב לארצו ויתרבה במדינתו לא יוכל לשכוח את לקח אלפיים שנות הגולה ואת גורל בניו בנכר. לא תיכון מדינה יהודית, קטנה או גדולה, בחלק מן הארץ או בארץ כולה, אם במולדת הנביאים לא יבוצעו היעודים המוסריים הגדולים, הנצחיים, שנשאנו בלבנו ובנשמתנו כל הדורות: חוקה אחת לגר ולאזרח. משטר-צדק, אהבת-רע, שוויון אמת. המדינה היהודית תהיה למופת לעולם בהתנהגותה עם מיעוטים ועם בני עם אחר.

הקטע אותו השמיט בני מוריס לסילוף השקפתו של בן-גוריון לפיה המדינה היהודית תהיה מדינת העם היהודי כולו, שמרביתו, עפי תפיסתו של בן-גוריון בעת ההיא, עתידה להשתקע בה בפועל, האוכלוסייה הערבית במדינה היהודית תהפוך ממילא למיעוט קטן. אי לכך נישולו אינו לצורך, כטיעון-השווא של מוריס, ויתקבל כחלק אינטגרלי שווה-זכויות. לאחר שנוכחנו במיומנותו של מוריס ב"אומנות מוזרה זו" של שכתוב מסמכים לשנת 1937, נראה כיצד ממשיך מוריס בסילוף עמדת התנועה הציונית לגבי טרנספר בשנה 1938, שנה שגם כן מוזכרת באתר "פלסטין זכורה" בהסתמכות על מחקרו של מוריס. בלשונו של מוריס:

ביוני 1938, שעה שוועדה אחרת, ועדת וודהד, בדקה את אפשרות החלתן של המלצות ועדת פיל לחלוקת הארץ, דנה הנהלת הסוכנות היהודית - שהייתה מעין ממשלה של הישוב - בהיבטים שונים של רעיון הטרנספר. בן-גוריון הציע 'קווי פעולה' למדינה היהודית העתידה לקום, וכך אמר: 'המדינה היהודית תישא ותיתן עם מדינות ערב השכנות על נושא של טרנספר-מרצון של בעלי אדמות, פועלים ופלאחים מקרב הערבים מן המדינה היהודית אל המדינות השכנות'. טרנספר כזה ועידוד העלייה היהודית שתיעשה במקבית 'אינם בגדר הפליה'. אמר.

הפעם, עיוות את מילותיו של בן-גוריון ע"י הוצאתם מהקשרם ולא היה צורך בנטיעת מלים בפיו. תחילה, יצר את הרושם הכוזב שלכאורה בן-גוריון הציע את "קווי הפעולה" במהלך דיון ממושך בסוגיית הטרנספר, וכי קווים אלה נסובו מעצם מהותם סביב הסוגיה הנ"ל. כפי שמציין קארש: "לא היו דברים מעולם!". בהמשך, מסביר קארש כי לא היה כל דיון בנוגע טרנספר בישיבה שבה הציע בן-גוריון את קווי הפעולה, ומתוך 28 קווים רק אחד עסק בהערתם מרצון של מספר ערבים, שמבחירתם החופשית יעדיפו שלא להפוך לאזרחי המדינה היהודית. כפי שנראה בהמשך, כמחצית מ"קווי הפעולה" לא דנו כלל בשאלה הערבית והקווים שכן עסקו בה יצאו מתוך הנחה שמרבית הערבים יישארו כאזרחים שווי זכויות במדינה היהודית, ולא יגורשו ממנה. עם זאת, עלייה של יהודים והעברתם מרצון של מספר ערבים, שמוריס מייחס לבן-גוריון, מוטעה בעליל. בן-גוריון אמר שאף אחת משתי סוגיות נפרדות אלה סותרות למחויבות המדינה היהודית לאי-אפליה על בסיס גזע, דת, מין, או מעמד (לא שהן קשורות זו לזו באורח כלשהו). בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית מיום ה-7 ביוני 1938 (בה הציע בן-גוריון את "קווי הפעולה") נדונו שמונה נושאים: סוגיית מעמד הערבים במדינה היהודית - לא גירושם ממנה - הייתה שישית בסדר-היום. כבר בדברי הפתיחה, בהם ביקש בן-גוריון להציג את השקפתו בסוגייה הערבית, אמר ורנר דוד נסטור, שלמיטב ידיעתו הוצאת המיעוט הערבי מהמדינה היהודית "אינה עומדת כרגע על הפרק". אכן, מתוך שמונה-עשר עמודים של פרוטוקול הישיבה, רק ארבע שורות הוקדשו לאפשרות הנ"ל בדבר "העברה ברצון של אריסים, פועלים ופלאחים ערבים מהמדינה היהודית למדינות השכנות". שההוצאות ישולמו ע"י ה"ישוב". זה בהחלט לא ההסכם "שיסלול את הדרך לעקירתם של הערבים מן המדינה היהודית למדינות ערב", שיוחס לבן-גוריון ע"י מוריס. ראשית, בן גוריון לא העלה דבר על העברת האוכלוסייה הערבית כמכלול, אלא על העברתם של אותם בודדים שמרצונם החופשי יעדיפו להגר למדינות השכנות במקום להפוך לאזרחי המדינה היהודית. שנית, שיש לציין היא שדברי בן-גוריון יוחדו, רובם ככולם, למעמד האוכלוסייה הערבית במדינה היהודית העתידית ו"קווי הפעולה" שהוצעו דנו בשילוב אוכלוסייה זו במדינה היהודית כשותף מלא ושווה-זכויות, ונקיטת ה"אפליה המתקנת" הנחוצה ליעד זה: לא בגירושה מהמדינה, כטענתו הכוזבת של מוריס. בן-גוריון הציע במסגרת זו כי:

קו פעולה 19. החוקה של המדינה היהודית תושתת על זכות בחירה בכללית של כל אזרחיה הבוגרים ללא הדבל דת, גזע מין ומעמד, על נציגות פרלמנטרית, ועל ממשלה אחראית בפני נבחרי העם...

21. המדינה היהודית תגן על זכויות המיעוטים הדתיים והלאומיים ותבטיח את חופש הדת והמצפון של כל העדות והאזרחים.

22. כל עדה דתית תיהנה מחופש מלא לסדר ברשות עצמה את סדרי הפולחן, מבלי לפגוע בביטחון הציבורי ובאושיות המוסר. ימי החג של כל עדה דתית יוכרו כימי מנוחה רשמיים של בני העדה.

23. שום הפליה לא תיעשה בין אזרחי המדינה העברית על יסוד גזע, דת, מין ומעמד. טיפול המדינה בהעברת ערבים למדינות הערביות השכנות מתוך רצונם החופשי של המועברים וטיפוח העלייה היהודית למדינה ומאמצי המדינה ליישוב העולים היהודים אינם בגדר אפליה.

24. השפה העברית תהיה שפת המדינה. אולם כל מיעוט לאומי יובטח לו חופש מלא להשתמש בלשונות בחינוך ביו ובשאר צרכיו הפנימיים. 

25. המיעוט הערבי יוכל להשתמש בלשונות הערבית לא רק במוסדותיו החינוכיים, הדתיים והעדתיים, אלא גם בפנותו לכל מוסדות המדינה. בכל מחוז, עיר וכפר, שרוב תושביהם הם ערבים, יתפרסמו כל הודעות הממשלה גם בערבית.

26. המדינה היהודית לא תסתפק בשיווי זכויות מלא וגמור לכל אזרחיה, אלא תעשה מאמצים מכוונים מודרגים להעלאת דרגת החיים של המיעוט הערבי עד כדי הדרגה התרבותית, הסוציאלית והכלכלית של הרוב היהודי - ע"י חובת חינוך כללית לכל הילדים, שירות רפואי וסניטרי, תחוקת הגנה על העובד החרשתי והחקלאי, טיפוח הארגון המקצועי הכללי והקואופרציה המשקית, ללא מחיצה גזעית, בקרב העובדים, האיכרים, בעלי האומנויות החופשיות, בעלי המלאכה והחרושת והסוחרים היהודים והערבים.

27. עד שיטושטשו המחיצות בין שתי רמות החיים השונות של הרוב היהודי והמיעוט הערבי - יובטח אחוז מתאים בכל עבודות המדינה ושירותיה לפקידים ולעובדים ערבים בשכר עבודה שווה לפקידים ולעובדים היהודים. כמו כן יובטח אחוז מתאים לנציגות הערבים במוסדות הנבחרים של המדינה, מבלי לקבוע שיטת בחירות עדתיות.

28. עם הגנה אפקטיבית של זכויות המיעוטים בכל שטחי החיים הכלכליים הפוליטיים והתרבותיים - תתאמץ המדינה להשריש בתוך כל אזרחיה הכרה ממלכתית משותפת ותטפח כל פעולה וארגון המגוונים להריסת המחיצות שבין הגזעים והעדות בכל העניינים הממלכתיים הכלכליים.

תפיסתו של בן-גוריון הייתה הדו-קיום היהודי-ערבי במדינה היהודית העתידית. כך הוצגה בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית מיום ה-7 ביוני 1938: השקפת העולם הכוחנית המיוחסת  ע"י "ההיסטוריונים החדשים" ורצון לעקירתם של ערביי א"י למדינות השכנות כפי שטוען מוריס בספרו הן טענות כזב. "קווי פעולה" שהוזכרו לעיל מייצגים מצע חברתי-כלכלי-פוליטי שלא היה מבייש אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית מערבית. הכרה בזכותם של בני המיעוטים הדתיים לימי מנוחה רשמיים, למשל, הנה זכות שאינה מוענקת למיעוטים דתיים במדינות המערב הדמוקרטיות אף כיום.  בן-גוריון דן באשר לשימוש בלשון המיעוט לצרכי חינוך וניהול ענייני הפנים שלו. בהחלט ניתן לטעון שביצועו-בפועל של חזון זה לקה בחסר לאחר הקמתה של מדינת ישראל - אך בין זה לבין התמונה המסולפת שנוצרה ע"י מוריס בנוגע להשקפה הרווחת בתנועה הציונית בסוף שנות השלושים, "אין ולא כלום" כפי שאומר קארש. מוריס מטה את רוח הדברים באשר לתוכנם הממשי של הדיונים באמצעות ציטוט סלקטיבי המשמיט משפטי-מפתח, וכך הוציא את הדיון מהקשרו הנכון. מוריס מצטט, למשל, את מנחם אוסישקין, נשיא קק"ל, כמי שמאמין כי "העברת 60,000 משפחות ערביות היא עניין 'מוסרי שבמוסרי'", הואיל ו"לא נוכל להתחיל בחיים המדיניים שלנו במדינה שהערבים יהוו בה 45 [של האוכלוסייה]". להלן הטקסט במלואו:

אם תשאלו אותי, האם זה מוסרי להוציא 60,000 משפחות מן המקומות שהם יושבים בהם ולהעביר אותם למקום אחר ולתת להם כמובן את האמצעים בשביל התיישבות - הרי אגיד לכם שזה מוסרי. אם אפשר לגזול מעם ישראל תשע עשיריות של ארצו ההיסטורית (עבר-הירדן בכלל) ולא לתת להם דריסת-רגל שם ולאסור עליהם לעלות לשם ולהתיישב שם ולקנות עליהם שם, וזה אחרי כל התקוות שנתנו לנו ואחרי כל ההתחייבויות שקיבלו עליהם בהצהרת בלפור ובמנדט של חבר הלאומים וכו' וכו'. אם הדבר האחרון הוא מוסרי, הרי למסור לנו רצועה אחת קטנה ולקחת חלק של ערבים ולהעביר אותם וליישב אותם באופן יותר טוב, הרי זה מוסרי שבמוסרי. אני מוכן לבוא להגן לפני הקב"ה ולפני חבר הלאומים על הצד המוסרי שבדבר. אבל לא שאלת המוסריות עומדת, אלא שאלת הצד האפשרי. ופה אני אומר, שלנו ליהודים אי-אפשר להוציא את הדבר הזה לפועל... את זה יכולה לעשות רק הממשלה האנגלית, אם היא רוצה.

ועוד בניגוד לדברים שמעלה מוריס בספרו, אוסישקין לא ראה בטרנספר הנובע ישירות מתכנית החלוקה של ועידת פיל, אידיאל שיש לשאוף אליו. למעשה, מלכתחילה התנגד בחריפות לתכנית זו. המוסריות בצעד זה הנה תוצאת לוואי של "גזל" 90% משטח א"י מבעליו החוקיים והעברת האוכלוסייה היהודית בחלקי א"י שיעברו לריבונות המדינה הערבית למדינה היהודית הקטנטנה. אילו נמנעה ועדת פיל מהעלאת התוכנית הספציפית הנ"ל, לא היה צורך ב"ממתיק" הטרנספר מלכתחילה - אותו ההנהגה היהודית לא יכלה לדעתו לבצע בלאו הכי; כפי שענה אוסישקין לשאלה, מה יעשה אם בריטניה תעניק ליהודים את כל א"י:

לא נקבל את המדינה היום בכל ארץ-ישראל טרם שיהיה לנו חלק הארי של הקרקע וחלק גדול של היישוב. אחרת כמובן היה המצב לו היו לנו מיליטריזם חזק כמו בימי יהושע בן נון. אבל כיום, בדרך הפרלמנטרית, יהיה זה אסון אם ניקח עלינו את האחריות בשביל המדינה מדן עד באר שבע בשעה שאנחנו מיעוט בארץ. אנחנו מקווים שבמשך הזמן נהיה רוב הקרקעות יהיו בידינו ותהיה אז מדינה יהודית שאנו נהיה בעלי הבתים בה.

ניתן למצוא סילוף דומה בדברי בן-גוריון מאותה ישיבה ע"י מוריס. עפ"י ספרו של קארש מוריס "מציג אותו כתומך במוסריותו של טרנספר", בעוד ש:

א) תפיסתו של בן-גוריון את "מוסריות הטרנספר הייתה זהה לזו של אוסישקין (למרות חילוקי-הדעות ביניהם בנושא החלוקה);

ב) בן-גוריון התנגד באורח נחרץ לטרנספר כפוי כאופציה פוליטית. (קארש, עמ' 59-60)

ציטוטו של מוריס את בן-גוריון כאומר,"אני מחייב העברה כפויה. אינני רואה בזה שום דבר לא-מוסרי" בעוד שפרוטוקול הישבה במקור מנוסח כך:

ראיתי בתוכנית פיל שני דברים חיוביים: רעיון המדינה וההעברה הכפויה... אני מחייב העברה כפויה. אינני רואה בזה שום דבר לא -מוסרי, אבל העברה כפויה תיתכן רק על-ידי אנגליה ולא על-ידי היהודים. בזה צודק אוסישקין, לא רק שלא ייתכן שאנו נוציא את זה לפועל, אלא גם לא ייתכן שאנו נציע זאת.

מכאן קביעתה של ועדת וודהד שהוזכרה מקודם כי "מטעם היהודים הובהר לנו שהם מתנגדים להפעלה כלשהי של כפייה".

לסיכום: רעיון הטרנספר לא היה אידיאל ציוני העומד בפני עצמו אלא מרכיב אינטגרלי בהצעת החלוקה של ועדת פיל. רעיון זה הועלה ע"י הוועדה והתבצעותו הייתה אומרה להעשות ע"י הממשלה הבריטית - תוך הסכמה בינלאומית רחבה. מנקודת ראותם של מנהיגים ציוניים מסוימים, לגיטימיות הרעיון נשאבה מקיצוצה של המדינה היהודית העתידית לחלק מצומצם משטח א"י, ומן העובדה שטרנספר מקביל היה יכול להתבצע באוכלוסייה היהודית שהתגוררה בשטחי המדינה הערבית העתידית. יתרה מזו, האוכלוסייה הערבית הייתה אמורה להתפנות מהמדינה היהודית הקטנטנה למדינה הערבית שתוקם על כ-85% משטחי א"י (96% משטחי המנדט) ולא להיות מגורשת למדינות ניכר רחוקות. מכל מקום, סוגיית הטרנספר כלל לא הייתה עולה על סדר יומה המדינה של התנועה הציונית ללא תוכנית החלוקה של ועדת פיל.

הערות ל"תגובות בישוב היהודי להצעת החלוקה":

1. סול שטרן - "המאה של הסרבנות הפלסטינית ושנאת יהודים" עמ' 1937, 
2. גילה גבירץ - "הסטוריה יהודית - התמונה הגדולה", עמ' 204.
3. המרכז למורשת בן-גוריון - "עיונים בתכניות החלוקה 1937-1947", מאמר של ישעיהו פרידמן - "תוכנית חלוקת א"י של הוועדה המלכותית, 1937, ומשולש היחסים הבריטי-ציוני-ערבי" עמ' 10.
4. פלסטין זכורה - "למה הערבים דחו את הצעת העצרת הכללית של האו'ם".
   בני מוריס - "קורבנות" עמ' 137.
5. אפרים קארש - "פיברוק ההיסטורי הישראלית - ההסטוריונים החדשים", פרק ב': "'מסלפים את הרקורד': בני מוריס, דוד בן-גוריון וסוגיית ה'טרנספר'", עמ' 46 - 60, 64, 65.
6. אפרים קארש - "פיברוק ההיסטורי הישראלית - ההסטוריונים החדשים", "פתח דבר למהדורה העברית", עמ' 20.

סיכום

תוכנית החלוקה של ועדת פיל (1937) הייתה החלטה הוגנת ביותר כלפי הישוב הערבי בא"י. 96% משטח המנדט יכול היה להוות מדינה ערבית ענקית ובעלת שטחים נרחבים המתאימים למחייתה של האוכלוסייה הערבית. תגובת ההנהגה הציונית להצעה הייתה חיובית. בן גוריון, ויצמן ואחרים לא דרשו לבצע טרנספר (העברה בכפייה) של האוכלוסייה הערבית משטחה המצומצם של המדינה היהודית העתידית והוכיחו כי הם נכונים לוויתורים כואבים על מנת לחיות בשלום עם האוכלוסייה הערבית. למרות טענות כזב חוזרות ונִשנות על אי הגינותה של תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 ה"מוכיחות" כי אכן מדובר בבעיה טריטוריאלית, דחיית הערבים את תוכנית החלוקה של ועידת פיל מראה כי הערבים היו חסרי פשרות. הם לא השלימו עם קיומה של מדינה יהודית בגבולות כלשהם בתחומיה של א"י. בכל דיון ובכל ויכוח היסטורי על הסכסוך ישראלי-פלסטיני יש להעלות סוגיה זו, כדי להראות כי פשרות טריטוריאלית מעולם לא היוו בסיס לסכסוך וכי אכן מדובר בבעיה דתית קיצונית חסרת פשרות הדורשת להיפטר מכל גורם לא מוסלמי מהמזרח התיכון. גם כיום אין הערבים מסכימים לפשרות טריטוריאליות וכפי שציינו לעיל הם תמיד ידחו כל הצעה למדינה ערבית שאינה משטרעת על 100% משטחה של א"י. עפ"י דברי רה"מ אהוד ברק ורבים אחריו "אין ולא היה פרטנר לשלום".