תקציר: באוקטובר 1919 נפגש אלוף משנה צ'רלס א' ויקרי עם השריף של מכה חוסיין בן עלי. בריאיון שערך עמו ויקרי, השריף הדגיש שארץ ישראל איננה מעניינו וכי אין לו רצון אף להעניק אותה לצאצאיו.
 |
| מימין: השריף של מכה חוסיין אבן עלי, משמאל: נציב הבריטי העליון במצרים, סר הנרי מקמהון |
הקדמה
פרשת
איגרות מקמהון חוסיין (1916-1915) נחשבת לאחת הפרשות האקדמיות הסבוכות ביותר שעימה
התמודדו היסטוריונים רבים. הסיבה לכך הייתה שחברי התנועה הלאומית הפלסטינית
שהתעוררה בדמשק ב-1920 טענו שהבריטים הבטיחו להם את ארץ ישראל כבר ב-24 באוקטובר
1915 במסגרת התכתובות בין השריף של מכה, חוסיין אבן עלי, לבין הנציב הבריטי העליון
במצרים, סר הנרי מקמהון.
הפרשה
העסיקה רבות את הבריטים בתקופת המנדט, בייחוד בשנות ה-30 של המאה ה-20, בימי המרד הברוטלי
של ערבים בארץ ישראל. ב-16 במרץ 1939 הסביר מקמהון מול הפרלמנט הבריטי את הדברים
הבאים:
אני מרגיש, שמחובתי להצהיר, וזה מה שאני עושה בהחלט ובתוקף, שבמתן ההבטחה הזאת למלך חוסיין לא הייתה לי כל כוונה לכלול את ארץ
ישראל באזור בו הובטחה עצמאות לערבים. לא הייתה לי גם שום סיבה שלא להאמין בזמנו, שהעובדה, שארץ ישראל לא נכללה בהבטחה, הובנה
נכון על ידי המלך חוסיין.[1] [הדגשה שלי, י"ר]
אמירתו
זו של מקמהון שהשריף של מכה עצמו הבין שארץ ישראל איננה נכללת בהבטחה הבריטית
לעצמאות ערבית במזרח התיכון, לא שכנעה הרבה את ההיסטוריונים הרבים שנשענים בעיקר
על התכתובות בין מקמהון לחוסיין. אם כן, איזה תימוכין יש להצהרה זו של מקמהון
שחוסיין הבין שארץ ישראל אינה נכללת בהבטחה? הרי כחודש לפני הצהרתו של מקמהון (21
בפברואר 1939) פרסם אל"מ צ'רלס א' ויקרי את הדברים שאמר לו השריף של מכה
באוקטובר 1919:
יכול אני
לומר בפה מלא שכל תביעותיו של המלך חוסיין התמקדו בסוריה, ובסוריה בלבד. מפעם לפעם
היה מדבר על כרם זה, בלי להזכיר כל תביעה אחרת או אינטרס אחר. בהדגשה רבה אמר,
שארץ ישראל אינה מעניינו וכי אין לו רצון לקבל שליטה עליה – לא לעצמו ולא
ליורשיו.[2] [הדגשה שלי, י"ר]
להצהרה
זו של השריף חוסיין היה תקדים. עוד ב-23 במרס 1918 פרסם מאמר בביטאונו הרשמי אל-קיבלה
את הדברים הבאים:
אוצרותיה
של הארץ עודם קרקע בתולה והם יפותחו על ידי העולים היהודים. אחד הדברים המדהימים
ביותר עד לעת האחרונה היה זה שהארצישראלי נהג לעזוב את ארצו ולנוע שבעה ימים לכל
עבר. אדמת מולדתו לא יכלה להחזיק בו, אף כי 1,000 שנה ישבו עליה אבות אבותיו. בתוך
כך ראינו את היהודים מארצות ניכר נוהרים לארץ ישראל מרוסיה, מגרמניה, מאוסטריה,
מספרד ומאמריקה. עילת העילות לא יכלה להיעלם מן המעמיקים ראות. הם ידעו כי לבניה
המקוריים [אבנאהי אל-עסליין], עם כל החילוקים שביניהם, הארץ היא מולדת מקודשת
ואהובה. שיבת הגולים האלה למולדתם ודאי תהיה לבית ספר ניסיוני, מבחינה חמרית
ורוחנית, לאחיהם הנמצאים עמהם בשדות, בבית החרושת, במסחר ובכל הקשור בעמל ויגע.[3]
מקור
מיתוס ההבטחה הכפולה על ארץ ישראל
נראה שלנוכח
הדברים שצוינו לעיל, אין כל טעם לדון בסוגיה אם ארץ ישראל הובטחה לערבים בידי
הבריטים או לא. על אף שזהו דיון אקדמי גרידא עדיין השאלה הזו מעסיקה רבים משום
שהטיעון שהצהרת בלפור (1917) סותרת את ההבטחה הבריטית מ-1915, שימש עילה לפרעות
הערבים ולטענות נגד קיומה של ישראל כמדינה יהודית. פרופ' ישעיהו פרידמן חשף את
המסמך הערבי המקורי של מכתב מקמהון לחוסיין מ-24 באוקטובר 1915 ומצא את הפסקה
הבאה:
אשר לוילאיתים [הצורה בערבית לוילאייט בטורקית] בתוך אותם גבולות, שבהם
יש לבריטניה הגדולה חופש להתחייב מבלי לפגוע באינטרסים של בעלת בריתה, צרפת, הוסמכתי...[4]
בתרגומים רבים המסתמכים על הגרסה האנגלית שהציג ההיסטוריון הערבי,
ג'ורג' אנטוניוס, בספרו ההתעוררות הערבית נמצא כי במקום המילה "אשר וילאיתים" מופיע
"אשר לאזורים". עם זאת, לצד המכתב המקורי בערבית הראה פרידמן את התרגום
לאנגלית שבו נכתב "אשר למחוזות" (As for the
districts),[5]
כלומר לא מדובר באזורים בעלמא אלא תחומי יישוב מוגדרים.
בפסקה
הקודמת נאמר:
שני הויליאייטים מרסין ואלכסנדרטה וחלקים מארץ אל שאם [סוריה הגדולה]
המצויים בכיוונים מערביים מהוילאייטים דמשק, חומש, חמה וחלב אינם יכולים להיקרא
ערביים טהורים. לכן אין לכלול אותם בגבולות המבוקשים.
אלה הטוענים
שארץ ישראל נכללה במכתב של מקמהון מעירים שאי אפשר לפרש את המילה "וילאייטים" לפי פירושה הקלאסי, היינו מחוז מנהלתי (שווה
ערך למדינה בארה"ב). הנימוק שלהם הוא שהערים חומש וחמה לא היו מחוזות
מנהלתיים, אלא ערים בלבד. אי לכך בהקשר זה המשמעות יכולה להתפרש רק כסביבה
מצומצמת של ערים. יתר על כן, מערבה למחוז חלב שוכן הים. עובדה זו גם מחזקת את
העמדה שהמחוזות מתייחסים לערים ולא למחוזות המנהלתיים. מכאן, גם "וילאייט" דמשק איננו יכול להתייחס למחוז דמשק כולו אשר מערבה לו שוכנת ארץ
ישראל. יוצא אפוא שארץ ישראל לכאורה נכללת בהבטחה.
 |
| "a map of Ottoman Syria in 1918 based on these maps”, by [user:HD1986], is licensed under CC BY-SA 3.0 |
אבל כשמתייחסים
גם לפסקת ההסתייגות שבאה אחריה, נראה כי הובטח לצרפתים שטח רחב יותר, על כן הבריטים יכולים להתחייב רק לאותם "וילאייטים".[6]
וכך חיזק פרידמן את הטיעון הזה:
יהיו
הסתירות אשר יהיו, מעמדן של חומש וחמה אינו יכול להשפיע, מבחינה הגיונית או מבחינה
עובדתית, על מעמדן של דמשק וחלב. מקורות של הניסוח הזה היה באל-פארוקי, וחזקה עליו
שהוא לא התכוון לפירוש המצומצם, "סביבה ישירה", משום שהדבר עמד בניגוד
מוחלט לעצם הרעיון בדבר מדינה ערבית המשתרעת מפנים סוריה דרומה, דרך מה שנעשה לאחר
זמן עבר הירדן, ועד ה חִג'אז. פרשנות
מצומצמת היית מערערת את השאיפה הזאת, משום שהייתה מותירה את ארבע הערים
כמובלעות מבודדות בשטח הצרפתי.[7] [הדגשה שלי, י"ר]
ניסיונות
לערער על ויתורו של השריף חוסיין על ארץ ישראל
ב-4 בינואר 1918, חודשיים לאחר הצהרת בלפור, נפגשו רס”ן בחיל הים
הבריטי, דיויד ג’ הוגארת’, והמלך חוסיין כדי לדון בהצהרה הציונית. הרושם שנתקבל
היה שהמלך לא מצא שום סתירה בין הצהרת בלפור להבטחת מקמהון. חוסיין היה מוכן לקבל
את הנוסחה ש”אין לשים שום מכשול דרך הגשמתו של הרעיון [הציוני]... והסכים בהתלהבות
ואמר שהוא מקדם בברכה את בואם של היהודים [לארץ ישראל ו]לכל ארצות ערב".[8]
עם זאת, דיווחו של הוגארת' טען אחרת:
המלך לא
היה מוכן לקבל מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, ואילו אני לא נצטוויתי להזהירו כי
בריטניה הגדולה מתכוונת למדינה כזאת. יש לשער שהוא אינו יודע דבר, או חצי דבר, על
כלכלת ארץ ישראל העכשווית או האפשרית, והסכמתו הזריזה להתיישבות יהודית שם אינה
שווה הרבה. אבל דומני שהוא מבין את התועלת הפיננסית שבשיתוף פעולה ערבי עם
היהודים.
אלא שדברי
הוגארת' אינם עולים בקנה אחד עם המאמר שפרסם בבולטין הערבי ב-27 בינואר 1918, לפיו
חוסיין הסביר לו שהוא "רוחש אהדה הן לשליטה הבינלאומית בארץ ישראל והן לעידוד
היהודים להתיישב בה". הוא אף מצא שדעתו של חוסיין נוחה עם העמדה ש"שום
עם לא יהיה משועבד למשנהו...". כלומר, ניכר מכאן שחוסיין קיבל את העובדה שארץ
ישראל לא תהיה תחת שליטתו.
יתרה
מזאת, ההיסטוריון ג'ורג' אנטוניוס טען שחוסיין הסכים ל"התיישבות יהודית
מבוקרת" המתבססת על טעמים הומניטריים" וכן טען שחוסיין הגיש טיוטה נגדית
לפיה "ארץ ישראל תכונן כמדינה [ערבית] עצמאית בעלת ממשלה לאומית שתייצג את כל
התושבים, לרבות היהודים". אבל, המציאות היא שחוסיין מעולם לא הגיש "הצעה
נגדית" מעין זו, ומעולם לא שקל לעשות כן. היה זה פרי דמיונו של אנטוניוס,
מנגד דוחותיו של הוגארת' מבהירים מעל לכל ספק שסוגיית ארץ ישראל מעולם לא הדירה
שינה מעיניו. דאגתו העיקרית של חוסיין נגעה ליחסיו עם שכניו בחצי האי ולכס המלוכה
שלו, אשר לפי דיווחו של הוגארת', לא היה יציב כלל ועיקר.
לסיום, ראינו
שהשריף חוסיין, שומר המקומות הקדושים לאסלאם, לא רק שלא חפץ לספח את ארץ ישראל
לממלכתו, אלא גם קיבל את הרעיון של שיבת היהודים למולדתם. המאמר שפרסם השריף
בביטאונו אל-קיבלה ובדיווחו של אלוף משנה צ'רלס א' ויקרי בעקבות פגישתו עם איש
דת מוסלמי זה מעידים על כך.[9]
הרחבה
בנושא פרשת איגרות מקמהון חוסיין, ראו בספרי הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה״פלסטיני״, עמ'
57-42.
[1] רייני, יוני (2017). הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה״פלסטיני״. ישראל: יוני רייני. עמ' 50.
[2] רייני, יוני (2017), עמ' 43; פרידמן, ישעיהו (1987). שאלת ארץ ישראל בשנים 1918-1914.
ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. עמ'
114; פרידמן (2004). מיתוס של כפל ההבטחות:
בריטניה, הערבים והציונות. קריית שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל. עמ'
45, 114; פרידמן (2012). מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1922-1915. הוצאת ספרים
ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. עמ'
277.
Friedman, Isaiah. (1973). The question of Palestine, 1914-1918. Schocken Books; Friedman (2012). British Miscalculations: The Rise of Muslims Nationalism, 1918-1925. New Brunswick and London: Transaction Publishers. p. 322; Esco Foundation for Palestine, inc. (1947). Palestine: a study of Jewish, Arab, and British policies. New Haven: Yale University Press. p. 184;
Bloom, S. (1944). The Jewish
national home in Palestine : hearings
before the Committee in Foreign Affairs, House of Representatives,
Seventy-Eighth Congress, second session on H. Res. 418 and H. Res. 419
resolutions relative to the Jewish National home in Palestine, February 8, 9, 15
and 16, 1944. U.S.G.P.O. p. 318.
I can say most definitely that
the whole of the King's demands were centered around Syria, and only around
Syria, and only around Syria. Time after time he reffered to that vineyard, to
the exclusion of any other claim or interest. He stated most emphatically that
he did not concern himself at all with Palestine and had no desire to have
suzerainty over it for himself or his successors.
[3] רייני (2017), עמ' 43; פרידמן (2004), עמ' 44, 114, 238; פרידמן (1987), עמ' 114; כץ, שמואל (1974). אדמת מריבה: מציאות ודמיון בארץ ישראל. תל אביב:
קרני. עמ' 134-133;
[4] רייני (2017), עמ' 53.
[5] פרידמן (2004), עמ' 361.
[6] רייני (2017), עמ' 53.
[7] פרידמן (2012), עמ' 309.
[8] רייני (2017), עמ' 44-43.
[9] פרידמן (2004), עמ' 237;
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה